רקע
אהרן מגד
לא הייתי שם

הנני קורא אובססיבי של ספרות שואה. כל מה שנופל לידי: יומנים, זכרונות, עדויות, מסמכים. כשאני שואל את עצמי מה עומד מאחורי תשוקה חולנית זאת, לקרוא, או לשמוע, דברים שיש בהם אימה, זוועות, מוות – התשובה היחידה היא: הכמיהה להבין. אני מַשלה את עצמי שככל שאקרא יותר, כן אתקרב יותר אל אותה נקודה בטבע האנושי שאינני יורד לעומקה, שהיא מעבר לתפיסתי; אל “לב המאפליה”, אם להשתמש בביטוי של קונראד. אני מַשלה את עצמי – מכיוון שהקריאה המרובה, שמתוכה אני אוגר יותר ויותר מידע, עוֹרם עובדות על־גבי עובדות – לא מביאה אותי ליתר הבנה. אולי להיפך – המסתורין נעשה מייאש יותר.

השואה השאירה בעקבותיה אַנומליוֹת רבות – בדומה לאותן צלקות וכוויות המתגלות בגופותיהם של קרבנות ההפצצות האטומיות של הירושימה ונגאסקי שנים רבות לאחר התארעותן – ואחת מהן היא התופעה שלא נחזתה מראש, שמרחק הזמן, הגדל והולך, מאז גמר המלחמה, לא מפחית את זרימת הזכרונות והעדויות על השואה, אלא מגביר אותה. בעשר, חמש־עשרה, השנים האחרונות, נכתבו הרבה יותר ספרים על נושא זה מאשר בשנים שלפני־כן; כאילו אצל אנשים רבים מאוד, מאלה ששרדו מאותו חורבן, נשברה שתיקה ממושכת, אותה שתיקה שעליה כתב פול סלאן בראשית שנות השישים:


מעל לכל הצער הזה

שלך, אין שמים שניים.

– – –

אל פֵּה,

שהוא היה לו רבבת מִלה

איבדתי –

איבדתי מִלה

שנותרה בשבילי:

אחות


אל אלוֹ־הוּת־רבה

איבדתי מִלה שחיפשה אותי:

קדיש


דרך

הסכר היה עלי לעבור

אני נוצר את המלה שוב אל תוך,

ומעל, ומעֵבר, לדֶמע:

יזכור.


שנים רבות צריכות היו לעבור עד אשר הסכר הזה, המחסום הזה, שהשאיר את אלה ש“היו שם” פעורי־פה, אילמי מלים – התמוטט, לאט־לאט. שנים רבות צריכות היו לעבור עד אשר מצאו כוח בעצמם להתגבר על הבושה והאשמה של הישרדותם, עד כדי יכולת לדבר דברים מוּבנים, לעצמם ולאחרים.

ואילו אני, שלא הייתי שם, מוסיף לקרוא מה שהם כותבים, נעשה יותר ויותר מעורב רגשית, חש יותר ויותר אמפתיה לסבלותיהם, צובר יותר ויותר ידיעות מזעזעות – אך פחות ופחות אני מבין.

הדברים שאינני מבין אותם נמצאים משני עברי התהום: מן העבר האחד – האכזריות הבהמית, חסרת הפשר; ומן העבר השני – היכולת לעמוד בסבל הזה; היכולת להמשיך לחיות בתוך התופת, ימים, חודשים, אפילו שנים. באָמרי ש“אינני מבין” – אני מתכוון לכך שאיני מסוגל להזדהות עם אותם מצבים נפשיים, על אף זאת שאנו מניחים כי כל בני־האדם נבראו “בצלם אלוהים”, ולפיכך “שום דבר אנושי לא זר לנו”.

ולמרות זאת – אל אותה תהום עצמה אני נמשך להביט כמכושף.

לפני שנים אחדות פנתה אלי קבוצת אנשים שיִצגה מעין “מחזור בוגרים”, המונה כמה מאות ניצולי שואה, בבקשה שאכתוב למענם את סיפור הקורות אותם. ניצולים אלה היו ילדים, מגיל 3 עד 15, בזמן המלחמה. מהם שמוראות אושביץ עברו על בשרם, מהם שהסתתרו ביערות, נדדו מכפר לכפר, או שהיו בין הפרטיזנים, ומהם שהוחבאו במנזרים. בסוף המלחמה, בדרכם דרומה, לעבר חופי הים התיכון, הם הגיעו למילאנו. באותו זמן היו מוצבות שם יחידות ארצישראליות של הצבא הבריטי, וכמה חיילים מיחידות אלה (ובראשם משה זעירי ז"ל), נטלו על עצמם את הטיפול בילדים אלה, שכולם היו יתומים מהוריהם, שבורי גוף ורוח, זה עתה יצאו מפִתחהּ של גיהנום. ריכזו אותם בבית רחב־מידות, ששימש קודם לכן מקום נופש לנוער הצמרת הפאשיסטית, בכפר סלבינו, כ־50 קילומטר צפונה למילאנו, ובבית זה התרחשה מעין “פואמה פדגוגית”.

במשך שלוש שנים עברו דרכו כ־900 ילדים, ששהו בו פרקי זמן שבין שישה חודשים לשנה, כשהם ממתינים לתוֹר עלייתם ארצה בספינות מעפילים. הבית נוהל על־ידי קומץ מדריכים – חיילים ושליחים אחדים מן הארץ – כדוגמת חברת ילדים קיבוצית; שם חלה בילדים אלה התמורה המופלאה, המהירה, מהיותם “שלדים מהלכים”, שרוחות־הרפאים של מחנות ההשמדה מבעתות אותם – להיותם יצורים “נורמליים”, שחזרה לשכון בהם האמונה בחיים, באדם, בעתיד. שם – הם “השיבו לעצמם את ילדותם האבודה”, כפי שהתבטאו.

התגובה הראשונה, המידית, שלי, לבקשה לכתוב את סיפורם של “ילדי סלבינו”, כפי שכונו, היתה – סירוב. אני כותב סיפורים בדויים, דמיוניים, ומעולם לא כתבתי ספר תיעודי; אין לי נסיון בזה ולא נטייה לכך, ואני נרתע מ“כתיבה מוזמנת”, מה גם על נושא הקשור לשואה.

אך מאוחר יותר, כששמעתי יותר על נפלאות אותו בית בסלבינו – נטיתי יותר ויותר לקבל עלי את המשימה.

ובראייה לאחור – היה עוד משהו בהסכמתי זו: ההרגשה הלוחצת, כאבן כבדה על הלב, שאני חב חוב גדול לאותם אנשים, לאותה תקופה.

היכן הייתי אני באותן שנים אפלוֹת, כאשר ילדי הגטאות של אירופה נמצאו במחנות ההשמדה וביערות, פנים־אל־פנים מול המוות בכל רגע ורגע בחייהם התלויים להם מנגד? – הייתי כאן, בארץ־ישראל. החיים היו “נורמליים” אז. אפילו עליזים למדי, ככל שאני זוכר. בתי־הקפה היו מלאים, התיאטרונים הציג, קומדיות, הכלכלה שיגשגה על יצור מלחמתי, המפלגות הפוליטיות התכתשו זו עם זו על פלפולי הלכה אידיאולוגיים. אמנם כן, היינו נתונים במאבק קשה נגד השלטון הבריטי על חוקי “הספר הלבן”, כמה אלפים מאתנו נמצאו בארגוני מחתרת, אלפים אחרים התנדבו ליחידות העבריות בצבא הבריטי, כמה עשרות יצאו לצנוח מעבר לקווי האויב בשליחויות הצלה – אך בדרך־כלל, בתוך גבולות הארץ, היו “עסקים כרגיל”.

ריאיינתי יותר מ־70 מ“ילדים” אלה, שהיום הם בשנות החמישים שלהם. לרובם היתה זו הפעם הראשונה – לאחר כארבעים שנה! – שסיפרו את מה שעבר עליהם בשנות המלחמה; והיתה זו הפעם הראשונה שילדיהם – היום כבר תלמידי תיכון ברובם – שמעו מה עבר על הוריהם באותן שנים.

רצף הסיפורים האלה מהווה מעין אודיסיאה, במובן המיתולוגי של המושג: מסע ארוך ועקוב סבל מן התופת אל חיים חדשים, מן החשֵכה אל האור.

כתבתי שלוש טיוטות: הראשונה היתה מעין ארגונו של החומר שאספתי בסדר כרונולוגי ועיצובו לסיפור בעל צורה. בשנייה – ניסיתי לעקוב אחר קורותיהם של כמה יחידים מתוך אותה קבוצה גדולה, והרשיתי לדמיוני לשתף עצמי בחוויותיהם, תחילה במחנות ובנדודים, ואחר־כך לאחר השחרור. בשלישית – חזרתי אל הנוסח הראשון, התיעודי, העובדתי, ועיצבתי אותו מחדש, לאחר כשלון הנוסח השני.

כשלונו של הנסיון השני – זה שהיה קרוב יותר לצורה הבדיונית, שהלם יותר את נטיותי, ושעשוי היה אולי להיות משמעותי יותר – נבע מאי־יכולתי להזדהות עם מצבי־הנפש של ילדים שבמשך שנים חיו יום־יום מול ההשמדה הצפויה להם.

כתיבת ספרות בדיונית אינה מחייבת, בדרך־כלל, הכרה של חומר הנושא באופן בלתי־אמצעי, אישי. סופרים כותבים רומנים היסטוריים על חיי אנשים במאות שעברו, או רומנים על ארצות רחוקות שמעולם לא היו בהן. היכולת לעסוק בחומר כזה נובעת מתכונה שהסופר ניחן בה, המאפשרת לו להזדהות עם טיפוסים שונים, שונים ממנו־עצמו לחלוטין לעתים קרובות, ועם מצבי־נפש שונים, כיוון ש“שום דבר אנושי לא זר לו”.

במקרה דנן, מתעוררת השאלה, אם אדם שלא חווה את המצבים שבהם מדובר מסוגל בכלל לתפוס אותם? אם הדמיון, ויהי זה הדמיון ה“יצירתי” ביותר, יכול להבין ולתאר אותם ללא זיוף? יתר־על־כן, האם יכולים אפילו אלה "שהיו שם” לעשות שימוש בדיוני בנסיונם ובחוויותיהם? האם מקרה הוא זה – או תוצאה של חוסר כשרון – שסופרים כיז’י קושינסקי, למשל, בספרו “הציפור הצבועה”, או אהרן אפלפלד ברומנים שלו, צעדו על בהונות סביב־סביב לאִשי התופת, כשהם שומרים על מרחק מהן, מקיפים אותן, נזהרים לא לגעת בהן? האם מקרה הוא שרומנים על השואה שזכו לפופולריות גדולה – כמו “בחירתה של סופי” של סטיירון, למשל – נושאים עליהם חותם של זיוף ושל קיטש?

למה אני מתכוון ב“אי היכולת להזדהות”?

כולנו מכירים את המונולוג של הַמלט בו הוא שואל: “כלום נעלה יותר להתענות / בפגיעותיו ומטחי חִציו / של הגורל המתעמר, / או להניף את חרבך על ים־ / היסורים, לבוא במשבריו, / וכך לשים קץ גם ליסוריך” וכולי.

רבים מאתנו קראו בנעוריהם את “יסורי ורתר הצעיר” של גיתה, שבו כותב הגיבור, במכתבו האחרון, הנוגע ללב עד דמעות, אל גבִרתו־אהובתו, לפני שהוא יורה בעצמו, כך:

“עצמותי לא תרעדנה, לוטה, כאשר אוחז בידי את הגביע הקר, הנורא, שממנו אשתה את שיקוי־הרעל! אַת נתת לי אותו ואין מורא בלבי! עד תום! עד תום! וכך תתמלאנה כל משאלותי ותקוותי! להכות על שער־הברזל של המוות, קר וקפוא!”

ושנים רבות לאחר־מכן אתה שומע את סיפורה של הלינקה.

הלינקה, אחת מ“ילדי סלבינו”, היתה בת 15 כאשר נלקחה, עם הוריה למאיידנק, לאחר שגטו וארשה עלה באש. מיד עם כניסתם למחנה, אביה החולה, שלא יכול היה לעמוד על רגליו, הוכה למוות, לעיניה, בידי איש אס.אס.. לאחר יומיים, במסדר הבוקר במחנה, צוּווּ כל הנשים לצעוד לעבר הקרמטוריום. בעָמדן לפני השער, פקדו עליהן להתפשט ערומות. הלינקה עמדה ליד אמה. אחד השומרים הורה לה לצאת מן השורה. וכך הלכה אמה אל המוות והיא נשלחה לאושביץ. שם, באחד המצעדים, כאשר לא ידעו הנשים לאן הן מובלות, בלעה דודתה גלולת ציאנקאלי שנשאה עמה, ומתה בו־במקום. הלינקה נשלחה למחנה עבודה, וכך ניצלה.

בהיותה באושביץ כתבה שיר ביידיש, ובו השורות האלה:


ובהגיע יומי לצאת,

לעזוב את זו התבל,

לי שיר מוות היער ישיר,

ויבוא המלאך הגואל.


איש לא יבכה על מותי,

בעולם הרחוק זכרי ינוח,

איש לא יחכה לשובי,

ואת בשורת מותי ישא הרוח.


כשאתה מהרהר בסיפורה של הלינקה, וזוכר מה שזוכר מן הספרות הקלסיח, אתה אומר, כמובן: מהו אותו “גורל מתעמר” של הַמלט, שמביא אותו לידי מחשבות לשים קץ לחייו; מה הם אותם יסורים של ורתר, שגורמים לו “להכות על שער־הברזל של המוות” – לעומת מה שעבר על הילדה היהודיה באו’שביץ?

ובכל־זאת, קל לך “להזדהות” עם הַמלט, עם ורתר, וכמו־כן – עם האשה שבלעה גלולת ציאנקאלי. זה מובן. הדבר שהוא מעבר להשגתך הוא לא “חולשת אנוש” המביאה להיכנע למװת – אלא כוחה הלא־ייאמן של ילדה בת 15 להמשיך ולהיאבק על חייה באותן נסיבות! יתר־על־כן – איך היתה מסוגלת אותה הלינקה, לאחר היותה בסלבינו רק חודשים אחדים, להחזיר לעצמה את שמחת החיים, לשיר שירים עבריים, לרקוד, ללמוד ולכתוב חיבור שבו היא מביעה את משאלתה האופטימית להקים חברה חדשה, צודקת, בארץ־ישראל!

האם זהו כוח “יהודי”, אטאביסטי, פארא־היסטורי, שיש בו כדי להסביר את הישרדות העם לאורך כל ההיסטוריה שלו?

בסתיו, לפני כמה זמן, נסעתי לפולין, הארץ שבה נולדתי ואותה עזבתי עם הורי בהיותי בן חמש, שנים רבות לפני המלחמה. עשיתי את הסיבוב המצמרר: אושביץ, בירקנאו, טרבלינקה, מאיידנק. שלג ירד, היה קור של 100 מתחת לאפס. במאיידנק שוטט כלב־חוצות ערירי על־פני השלג, בין הטורים הארוכים של צריפים שחורים, ריקים, שנראו כמו שורות אינסופיות של עורבים שנחתו על האדמה הלבנה. שום דבר בעולם – לא עשרות הספרים שקראת, לא אין־ספור הסיפורים ששמעת – אינו דומה לאותה תחושה של הימצאות שם, ולו גם לשעות אחדות. כשאתה עובר דרך השער של מִכלאת אושביץ, תחת הכתובת הידועה לשמצה “ארבייט מאכט פריי” – משפט־נרדף ל“זִנחוּ כל תקווה, אתם הנכנסים הנה”, או אולי ל – “זה השער לה', צדיקים יבואו בו” – וצועד מבלוק לבלוק, ואחר־כך נכנס אל תא הבטון עם מקלחות הגאז והתנורים, שבהם הפכו הגופות לאפר – אתה רואה את עצמך כאילו אתה, אתה היית בין האלפים שהושלכו מתוך קרונות הבקר אל אותה מִכלאה מוקפת גדרות תיִל, כשאתה מוכה, נרמס, מופשט מבגדיך ומכבודך העצמי, ונלכד בתוך הזוועה המצפה לך, שאין מלים לבטאה.

מן ההגדה של פסח למדנו את הציווי: “חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. אם לגבי מאורע שאירע לפני אלפי שנים כך, על־אחת־כמה־וכמה: חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא היה שם – לפני ארבעים או חמישים שנה.

ובהיותי שם בפועל, קדחה במוחי מחשבה אחת: מה הייתי אני עושה אילו נמצאתי שם אז עם כולם? “אני” – כלומר, אותו אחד שאיננו “יהודי גלותי”, “יהודי מן הגטו”, אלא מי שגדל בארץ חופשית, היה חבר ב“הגנה”, שירת בצה“ל, חונך, מילדות, על ערכים מרוממים כמו הגנה עצמית, גאווה לאומית, קוממיות, אי־כניעה לכוח הזרוע; חוּנך לבוז לאלה ש”הלכו כצאן לטבח", ולמד בעל־פה את שירו של טשרניחובסקי, שנאמר בו:


מי אתם דמי רותחים בי? דם קדושי ת“ח ות”ט?

אני לא אפשוט צואר זה – בקרב מות ולא בשמד!

לא, לא! אני לי סיִף יש, ואגרופי עודו חם –

בפגוע חיית־אדם בי, דם אתן תחת דם.


מי אתם דמי רותחים בי? דמי מקדשי את השם

על מוקדי אש בספרד זו ובימים ההם?

אינני שׂה כי אובל כך לטבח ובסך –

את ראשך נפץ אל הקיר ולא יראו צרים בך!


ואולם, כמי שגדל על שירה, ופרוזה, וסיסמאות, ברוח זו – בעָמדי שם, לא היו לי שום תשובות אחרות לשאלה הגורלית של ההישׂרדות, של הצלת הגוף והנפש, מתשובותיהם של אותם “יהודים גלותיים” ש“הלכו כצאן לטבח”; כלומר – לא היתה לי כל תשובה בכלל!

ובהקשר זה מן הראוי לומר משהו על המושג “גבורה”. משמעה של גבורה היה תמיד בשבילנו – התנגדות אקטיבית, התמרדות, האומץ לא להיכנע לדיכוי, לעינויים, להשפלה, להיאבק נגדם: או, מבחינה רוחנית, לעמוד על שלך ולא לכוף את ראשך. כן, כל התכונות האלה מוֹרוֹת, ללא ספק, על גבורה. אך כשאתה שומע, או קורא, את סיפוריהם של אלה שחיו בתוך־תוכו של אותו קטאקליזם, יום־יום, רגע־רגע – כמו סיפורה של הילדה בת ה־15, גם היא מ“ילדי סלבינו”, שצעדה ב“צעדת המװת” אלף קילומטרים, עם אמה וחמש אחיותיה הקטנות, וכשאמה קרסה בצד הדרך ונשארה לגווע שם, היתה היא לאם, ונשאה על זרועותיה את התינוקת בת השלוש, וכך, ברעב, בקור, המשיכה ללכת וללכת; או את סיפורו של הנער בן ה־13 באושביץ שקשר לבֵנים לנעליו כדי שייראה גבוה יותר וכך יימלט מן ההפניָה אל הטור המוביל לכבשנים באצבעו של דוקטור מנגלה – כשאתה שומע כל זאת, אתה מגיע לידי הבנה שקיימת גם גבורה מסוג אחר, שונה מזו שלימדוך להעריץ אותה, שאולי ראויה היא לתהילה רבה יותר, כיוון שהיא דורשת הרבה יותר אומץ וכוח נפשי מאשר בקרב או במרד, והיא משתרעת על־פני חודשים ושנים, כאשר כל רגע ורגע בהם הוא מאבק על־אנושי נגד הצבת החונקת של אכזריות ומוות: גבורה שלפניה עלינו להשתחוות דומייה.

מהו הלקח הנלמד מתקופה זו, האפילה שבתולדות המין האנושי? – הדבר הטרגי הוא שלא נלמד כל לקח.

לאחר שנסתיימה המלחמה ורוּצץ ראשו של השׂטן – טיפחנו תקװה בלבנו – נחמה – שכלקח מן המאורעות האפוקליפטיים תעבור רוח אחרת על העולם, ותמורה גדולה תתחולל ביחסי אדם לאדם, עם לעם, גזע לגזע. תמורה כזאת לא נתחוללה. לא בצד האשמים בעד הפשעים ולא בצד קרבנותיהם. הראשונים – לרבות אלה שנשפטו – לא הביעו חרטה, לא עשו חשבון־נפש, לא נתענו ביסוּרי וברגשי אשם. הגזענות, האנטישמיות, לא חלפו, הן מוסיפות להכות שורשים ולהתפשט, כמקודם, גם בשטחי ארץ שלא נותרו בהם עוד יהודים… והאחרונים – מחזיקים באותן דעות, באותן אמונות. הדתיים – לא איבדו את אמונתם באלוהים; מי שהיו קומוניסטים, סוציאליסטים, בונדיסטים, ציונים וכדומה – המשיכו, בדרך־כלל, לדבוק בתורותיהם כמקודם. לאור מצב זה, נראה כל סיפור השואה כ“סיפור מסופר בפי שוטה, מלא שאון וזעם, חסר כל משמעות”.

תרבות – יש בה משום העברת נסיון מאדם לאדם, מדור לדור. נסיון השואה – דומה שאינו בר־העברה; כאילו אירעה מעבר לגבולות התרבות, מחוץ להיסטוריה. סיוט שצריך להישכח, או להיגרש מן התודעה. אין פלא שעובר עכשיו בעולם זרם חזק שמגמתו לגמד את ממדי השואה, למחוק את זִכרהּ, גם להכחיש את עצם קיומה לשעבר.

מה גורל יועד לזִכרהּ בעתיד? – אולי תיהפך למיתולוגיה. ובאותו תחום – שולטים רק אלוהים והשטן. היגבר אלוהים על השטן?


1986


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47927 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!