כאשר התעורר תולי משנתו, היתה השעה מוקדמת מאוד. הוא פקח עין אחת בלבד, כי כידוע, אסור לחתלתולים לפקוח בבוקר השכם את שתי עיניהם בבת אחת, פן יתעוררו לחלוטין ולא יוכלו להמשיך בנמנום. קטנטנים הם והשינה דרושה להם. הניע תולי את אפו והריח בחשכה ששררה מתחת לגגון בחצר. “השעה מוקדמת” – חלפה מחשבה בראשו, אם אזוז ממקומי בקרב החתלתולים, יתעוררו ביללות ויעירו גם את ההורים. ההורים מקפידים מאוד בעניני תנומה ואסרו בפירוש על הקטנים לקום בטרם עת. השעה לבטח מוקדמת מדי, כי אפילו הצפרים טרם פתחו בציוצים ובשירה.

הבה ונרדם שוב ונחלום על משהו נחמד. הרעב טרם הציק לו, הבוקר היה חמים ורענן ותולי פיהק קל, עצם את עינו הפקוחה ואט אט שקע שוב בתנומה.

זוג עינים קטנות מציץ אליו מתוך חרכי הקיר. זהו, לבטח, אותו עכברון, המתרוצץ בחצר בשעה שאנו ישנים, – חשב תולי בחלומו. לא אפחידו… לא.. שיטייל לו קצת.. שם, במאורתו, חם וחשוך.. וכי למה לא יצא קצת לאור היום? לבטח לא נטל העכברון רשות מהוריו.. לבטח אסרו עליו והזהירוהו בל יצא לבדו.. אבל, האם אני שומע תמיד בקול הורי?.. – הרהר תולי. גם לי מתחשק לעתים להשתובב ולהתרוצץ.. ומה, אם הוא עכברון?.. אז מה? אסור לו? אולי אצא לשחק אתו קצת? הוא יסכים.. לבטח יסכים.. עוד יתרברב לפני אחיו ואחיותיו ששיחק עם חתלתול והם יקנאו בו… אבל, במה נשחק? אני יודע כבר.. במשחק החתול והעכבר.. משחק יפה.. אני משחק בו עם אחיו ואחיותי.. נכון.. העכברים אינם מתלהבים ממשחק זה.. הם אמנם זריזים מאתנו, החתולים, ורצים יותר מהר מאתנו.. אבל, הם קטנים מאתנו בהרבה וקפיצה אחת שלנו שוה.. נו.. אולי.. מאה פסיעות שלהם.. זה לא משחק הוגן. אבל, אלמלא ידענו לקפוץ קפיצות כאלה והיינו צריכים לרוץ אחריהם כדי להשיגם, לא היינו לוכדים אותם לעולם. כי ערמומים הם. העכברים, חשדנים, זהירים ומהירים כשדים.

באמת… למה לא נפסיק לרדוף אחריהם וללכוד אותם? מה הם אשמים, שהם עכברים? לא יפה שמתאכזרים אנו אליהם.. אבא אומר שהם האויבים שלנו.. שאלמלא הם, היה לנו אוכל בשפע.. הם באים בהמוניהם בלילות אל פחי האשפה ומכרסמים כל מה שניתן לאכילה. בבוקר נותרים בפחים רק שיירי נייר, קופסאות פח וזכוכית. את אלה אי אפשר לאכול. מזלנו, אומרת אמא, שבמשך היום שומרים החתולים שמירה מעולה על הפחים והמפלצות הקטנות לא מעיזות להתקרב וככה יש לנו ממה להתקיים.

אבל, אני, אין לי תיאבון רב. אני מעדיף לשחק מאשר לאכול. לא דרוש לי הרבה. גם לטרוף עכברים אינני אוהב. אני יודע איך לעשות זאת. לימדו אותי. אבל לא כדאי לי. עכבר גדול בורח ממני ואני אפילו קצת פוחד ממנו… ועכבר קטן.. אין בו כלום.. למה באמת לא נחיה בשלום אתם? הם כל כך חמודים ומצחיקים.. שיאכלו הם בלילה ואנו ביום.. יש די לכולם.. לא צריך לריב על קצת שיירי אשפה כמו.. כמו אויבים.

זה העכברון הקטן יכול היה להיות חבר שלי ולשחק אתי. נמאס לו לשחק כל היום עם חתלתולים אחרים.. הם דוחפים אותי.. הופכים מצד לצד, קופצים על גבי ושורטים בצפרנים.. איזה מין משחק זה? למה לי לשחק אתם? איפה ההורים? אם אינם רבים ביניהם ואינם נלחמים בחתולים אחרים, מתחילים הם לפקח עלינו, הקטנים. מתחילים לחלק לנו מכות כף וצפורן ולאסור.. לאסור הכל.. אל תנמנם!. אל תשכב פרקדן על הגב עם הרגלים למעלה, כי חתול המכבד את עצמו חייב להיות מוכן כל רגע לקפיצה על הטרף. חתול חייב להילחם על מזונו.. קטנים כגדולים.. בינינו, החתולים, אין אחד מרחם על השני. הוא מוכן לנקר את עיניו בגלל פירור קטן.. ככה זה.

לעתים,מעדיף אני להישאר רעב ולא להתנפל על האוכל כמו.. כמו כלב רע.. לא טעים לי אוכל שכזה.. במיוחד.. כשכל חתלתול פוזל לעבר המנה שלך, כדי לראות אם אין גדולה היא ממנתו.. אם אשכח את עצמי לרגע קט ואחלום קצת, מיד נעלמת המנה מתחת לידי, כאילו לא חלקי היא.

אולי.. באמת.. לא כדאי לי להמשיך ולשהות עם כולם ביחד? אלך לי לבדי. לישון – הן אפשר בכל מקום.. החצרות רבות.. ואין כמו לישון תחת עץ מוצל, מלא ציפרים המיטיבות לשיר.

אך מאין אשיג האוכל אם אתרחק ממשפחתי? מי יודע אם אצליח למצא משהו? אולי לא יתנו לחתלתול כמוני לגשת לפח אשפה? נכון.. שכחתי.. ישנו עוד העכברון הקטן.. לבטח אינו יודע לרוץ מהר ואוכל להשיגו בקפיצה או שתים.. עוד אחת והוא בין שיני.. ומה עם המשחק, בו רציתי לשחק אתו? אשיק עם עכברון אחר.. לבטח יימצא כזה שירצה בכך.. וכי מה יש לו לחשוש ממני? הן חתלתול קטן אני..

פּייר, החתול לא הצטיין ביופיו, פרוותו המלוכלכת והפרועה העידה עליו ממבט ראשון, שחתול חצר הוא. חתול רחוב, חתול פחי־אשפה, מהסוג הפשוט, הרגיל והבזוי.