פיִיְר החתול, לא הצטיין ביופיו. פרוותו המלוכלכת והפרועה העידה עליו ממבט ראשון, שחתול חצר הוא, חתול רחוב, חתול פחי־אשפה, מהסוג הפשוט, הרגיל והבזוי.

פייר נולד יום אחד עם מספר רב של אחים ואחיות, חתלתולים מכל הגונים, שהצטופפו מייד מסביב לאמם החתולה, כדי לינוק ממנה. לאחר שגדלו קצת ועיניהם נפקחו, החלו לשחק ביניהם. אז הבחין פייר, שאין הוא מחבב את חברתם. להתגרד כל היום, לשמש מטרה לידוי אבנים על ידי פרחחי הרחוב, לשמש מטרה לבעיטות של מבוגרים, בשעה שהם מוריקים דליי אשפה לפחי החצר, מטרה לזרמי מים דלוחים, הנשפכים עליהם מכל חלונות הבתים, בשעה שעולה יללת חתולים בלילה… לא.. זה לא בשבילו! כאשר יגדל, יהיה חתול רק לעצמו. לעת עתה אין ברירה. הוא קטן עדין וכיצד ימצא מזון אם יתרחק ממשפחתו.. אבל.. אין הוא חייב לרבוץ יחד עם כולם ולהתגלגל אתם בחול וברפש..

לאחר וגדל ולמד להגן על עצמו, גרשה אותו אמו מהחצר. “לך! – אמרה לו –, הסתלק לחצר אחרת; מרובים מדי אנו פה ואין די אוכל לכולנו! עתה, הנך חתול גדול! לך לדרכך!”

הסתלק פייר מהחצר, בה נולד. הוא לא כעס כלל על אמו… באמת, הצדק אתה.. החתולים מרובים והמזון מועט.. לא מספיק לכולם.. פרט לזאת.. הן רצה תמיד להיות לבד.. רחוק מכולם.. חתול לעצמו..

בתחילה, לא שיחק לו מזלו. גם בחצר, בה בחר למרבצו החדש, התגוררו חתולים רבים ונלחמו ביניהם על כל פירור ופסולת מזון בצפורנים וביללות. כחתול זר, מחדש בא, גורש לעתים בחרפה והתהלך רעב. האם לזאת שאף?.. האם כך נראה אותו עולם חיצון, עליו חלם חלומות כה רבים? וכי למה מגרשים אותו מכל מקום? האין הוא חתול כמוהם? האין מגיע לו חלק משיירי האוכל כלחתולים אחרים?

נכון.. הוא גאוותן מדי ואינו מוכן ללחום בחתול אחר ולנקר את עיניו בגלל קצת מזון.. אין זה מתאים לאופיו.. אין הוא פרא כחתולי חצר אחרים. בדברים רבים שונה הוא מהם.. למעשה.. אין הוא חתול מכוער.. קצת מוזנח אולי.. עם קצת טיפול ולקוק עצמי, יכול הוא להידמות בקלות לכל אחד מאותם החתולים, הגרים בבתים, הנהנים ממקום שינה רך ונוח ומוגן בקיץ מחום הזבובים ובחורף מגשם וקור… וגם אוכל חם ומתוק ומוגש בקערה.. כך לפחות מספרים הם, חתולי הבית.

אנו, חתולי חצר, מביטים עליהם מלמעלה למטה, כעל חתולים נחותים מאתנו. צעצועי אדם.. שמשמשים לשעשועים.. שיהיה מה ללטף.. ואלה, המפונקים, חושבים, שחתול שאין לו בית, אינו חתול כלל. הוא חיה, המוכנה לטרוף את כולם בגלל מעט אוכל, שהם, חתולי הבית, מותירים אחריהם מרוב שובע, עבור בני מינם, חתולי הג’ונגל החצרי.

מי מקנא במי? המבוייתים והמצוחצחים, המדיפים ריח סבון ריחני והחיים ללא שמץ דאגה וסכנה כלשהי – בחתולי הרחוב ופחי האשפה, הגאים בחרותם ובאי תלותם באיש… או חתולי החצר, הנלחמים ביניהם, הרבים על כל דבר והחיים בחוץ, בשמש הלוהטת, בקור הצורב ובגשם המרטיב – בבני מינם, שמצאו מחסה, טיפול ומזון על חשבון חרותם ואינם, אלא חיות מאולפות לשעשוע אדם.. באמת.. מי מקנא במי?..

נדמה לו לפייר, שפתאום.. החלו האנשים הגרים במרפסת מעליו.. לרמוז לו.. לפתות אותו.. שיבוא אליהם. משונה! אולי זה רק נדמה לו? אבל, פעם.. אפילו.. נכון.. פעם.. כאשר קפץ למרפסת זו.. ככה הם סתם.. מצא קערה מלאה חלב ופרוסות חלה טבולות בו.. כאילו מוכנה למענו.. חתול חצר, זה חתול חצר. יש לנצל כל הזדמנות.. לא חשב הרבה, שתה את כל החלב וזלל את פרוסת החלה.. באמת.. היה טעים.. אבל, מה לו ולאנשים אלה? רוצים חתול ביתי, שיקנו להם אחד.. יש חנויות, בהן מוכרים חתולים כאלה.. בעיניו ראה.. זה חתלתולי, של חתולות בית, שאין רוצים בהם… מה לו ולהם?

ברבות הימים, מצא פייר, שתמיד קל יותר לקפוץ קפיצה קלה למרפסת זאת ולהנות מקערה מוכנה.. ובעיקר מלאה אוכל טעים.. מאשר להילחם עם שכניו לחצר על כל פירור. לאט, לאט, חדל לפחד מזוג האנשים, שהאכיל אותו ושתה אפילו בנוכחותם, כשהם עומדים מעליו ומתבוננים בו בשעת מעשה, כאילו ריחמו עליו.. הוא אפילו העיז ונכנס לפנים הדירה, טייל בזנב מורם בכל החדרים, סקרן לדעת מה נמצא בכל מקום.. אבל לא שהה זמן רב אף פעם. וכי מה איכפת לו איך נראה ביתם? מה לו ולבית הקריר והמרווח הזה? הוא חתול לעצמו ולא לאחרים..

יום אחד, עלה פייר בקפיצה למרפסת ולא מצא את הקערה במקומה הקבוע. התהלך מאוכזב במרפסת, כששפמו הלבן מורם לאות אי שביעת רצון. מה קרה פתאום? איפה הקערה שלו? לפתע גילה, שהקערה המלאה כתמיד, נמצאת הפעם בתחתית ארגז גדול. הסתובב סביב הארגז והיסס.. למה דוקא שם? לגשת או לא לגשת? אם יכנס לארגז, יהיה ככל חתול ביתי, שמקומו נקבע בבית.. למרות.. שאוכל זה אוכל.. ואם אלה רוצים דוקא להסתיר את הקערה בארגז.. אולי מגשם.. אולי מאבק.. ואולי מפני חתולים אחרים, שלבטח ראוהו קופץ על מרפסת זאת ואם ימצאוה, יאכלו את מנתו.. ערמומים הם, האנשים האלה.. איפה שלא תהיה, הקערה היא אותה הקערה והיא שלו.. ראו נא! ראו נא! גם להם מתחשק כבר לבא הנה.. זה המקום שלו:

קפץ לארגז והחל לאכול מהקערה. מרוב רעבתנותו לא שם לב.. שמכסה הארגז נסגר מעליו פתאום והוא נשאר בחשכה. מה קורה פה? הוא חיכה, שהמכסה יתרומם שוב.. אבל.. במקום שיתרומם המכסה, מישהו, שם בחוץ, הרים את כל הארגז, נשא אותו מחוץ לדירה, ירד אתו המדרגות הבית, העמיסו על מכונית מלאה חפצים שונים. כל זה ראה פייר דרך סדק בארגז ונדהם. חוצפה שכזאת! מה הם חושבים להם? ללכוד אותו כעכבר לתוך מלכודת?

הוא החל להשתולל, לשרוט בצפרניו, לנשוך בשיניו את דפנו הארגז, אבל ללא הועיל.

המכונית זזה מהמקום, הקערה התהפכה והוא נתקל בקיר הארגז. אולם, הוא לא נרגע. שדבר כזה יקרה לו, לפייר הגאה.. לא לשוא התפתו חתולים אחרים מחצרו לטעום מקערת האוכל. הם חכמים ממנו.. הרבה יותר חכמים..

עייף פייר ממלחמתו בדפנות הארגז החזק ונרדם. המשאית נסעה שעות רבות וכאשר נעצרה לבסוף, ישן עדיין פייר, כי ראשו כבד עליו מרוב מחשבות, רוגז ועייפות.

כאשר פתח את עיניו, מצא את עצמו במקום זר, בדירה שונה מזו שהכיר. אמנם זוג האנשים היה אותו זוג, אבל הדירה היתה מרווחת יותר ללא מרפסת, שממנה ניתן להציץ לחצר או לקפוץ לתוכה. היא היתה בקומה גבוהה יותר מקודמתה וגם החצר, שאותה ראה פייר דרך האשנב הקטן של חדר האמבטיה, (כי החלונות היו סגורים והתריסים מוגפים), היא שונה ואחרת. יש בה צמחים רבים, הממלאים את פני כל השטח ולמעשה.. זה יותר גן מאשר חצר.. לכן, אין בה זכר לחתולים כלשהם. פחי האשפה מוסתרים בה במבנה בנוי, המסוגר היטב ושאין לו דריסת רגל לחתולים. לא שומעים פה את יללותיהם.. לא רואים את משחקיהם. ובכלל.. איזה עולם זה? עולם ללא חתולים? זה לא בשבילו.. אמנם, הוא תמיד ברח מהם, לא רצה לשהות בקרבתם.. רצה להיות חתול לעצמו.. אבל ידע שהם נמצאים, ראה אותם משוטטים, רבים או רובצים ומנמנמים..

כיצד לצאת מפה? נכון, הזוג טוב אליו.. שוב מעמידים את הקערה שלו מלאה חלב טעים בפניו.. אבל אין הוא רוצה בו.. אין הוא רוצה באוכל הבא מהם.. הוא פוחד מהם.. פוחד אפילו להירדם, פן יקחוהו שוב ויעבירוהו למקום חדש, בלתי ידוע לו.. אמנם הם מביטים עליו ברחמים.. כנראה מהססים.. לשחררו או לא לשחררו? לבסוף, כנראה החליטו.. שאולי יתרגל למקום החדש.. סילקו אפילו את הארגז הארור.. אבל, לא! הוא חתול לעצמו ועוד יראה להם..

באחד הימים חזר הזוג הביתה, עבר את כל החדרים ולא מצא את פייר. לאן נעלם החתול? הדירה בקומה רביעית וקפיצה מגובה זה – מוות בטוח אפילו לחתול הזריז ביותר. יצאו החוצה, הסתובבו מתחת לחלונות דירתם החדשה וכל מה שמצאו, זה סימני דם מתחת לחדר האמבטיה. אבל החתול נעלם ואיננו.. כאילו בלעה אותו האדמה..

הם התחרטו על שלקחו אותו אתם לדירתם החדשה. ועוד בדרכי ערמה.. באמת.. זאת היתה שטות.. היו חייבים לדעת.. חתול גאה כזה.. אולי שב למקום מולדתו? גם לחתולים מותר להתגעגע למקום כלשהו. אבל.. איך זה אפשרי? זה מרחק עצום.. איך ימצא את דרכו? אם רצו בחתול משלהם, יכלו לקנות להם אחד כזה מבויית.. משעשע.. חתלתול נקי ונאה, ללא בעיות..

מאחד מילדי השכנים, שהכיר את פייר וראה אותו עומד לעתים קרובות על אדן האשנב, כשהוא מציץ למטה בעינים עגומות, נודע להם, שראה את חתולם רובץ פצוע באחד המגרשים הריקים שמחוץ לעיר. יצאו לחפשו ומצאוהו, פצוע קשה. כאשר ראה אותם מתקרבים אליו, רצה להתרומם ולברוח. אבל לא עצר כוח, רגליו התעקמו מתחתיו ובקושי זחל זחילות אחדות.

רצה הזוג לקחתו על הידים ולהביאו אתם הביתה, כדי לטפל בו. אבל החתול סירב. למרות חולשתו הרבה, שלח בהם את צפרניו ואת שיניו החדות ולא זז ממקומו.

נתמלאו עיני בני הזוג דמעות חרטה וכאב. מין עקשנות שכזאת! פצוע קשה ודוחה את עזרתם.

הלכו הביתה. הכינו קערה מלאה כל טוב וחזרו למגרש הריק. שמו את האוכל לפניו בזהירות. יאכל.. או לא יאכל..?

הציץ פייר בקערה המוכרת לו היטב ושבגללה.. הרהר והרהר.. הנָאֶה לו לקבל זאת מהם? הרעב גבר על גאוותו. זחל לאט עד הקערה וניסה ללקק מתוכה. איך הוא מתנועע? בקושי הגיע לשולי הקערה.. האם זאת אשמתנו? לאחר ככלות הכל.. זה רק חתול.. האם “רק חתול” – זה תירוץ? רק חתול.. רק בן אדם.. לא דורסים רק במכונית.. דורסים כל פעם שכופים על מישהו משהו שלא נעים לו.. שלא מתאים לו.. שאין הוא רוצה בו.. כופים.. גם לבעלי חיים יש רצון משלהם.. גם הם יודעים מה טוב להם ובמה למאוס..

בכל זאת, חייבים הם לעזור למסכן.. כן.. מזה מתחיל כל הסיפור.. לעזור..

מאז הולכים בני הזוג יום יום עם הקערה למגרש הריק ומגישים אוכל לחתולם הגאה.. האמנם הוא חתולם?