רקע
עמנואל בן גריון
מול שכם: בִּן־נוּן

 

א    🔗

יהושע בן־נון מצאצאי אפרים בן יוסף – בשמו קשורים כניסת ישראל לארץ כנען, כיבוש הארץ והנחלתה. הראשון לגיבורים הלאומיים בישראל, אבי תקופת השופטים והמלכים. בו, באישיותו ובמפעלו, מתחילות תולדות ישראל בארצו.

סיפור חייו ומעשיו כתוב בספר המקראי הנקרא על שמו – אגדת גיבורים רצופה החדורה זכרונות עבר והדי־קדומים. חלק אחוז ממה שנשאר מרוחו לפליטה השתזר בסיפורי החומש המקודשים לתקופה קודמת לתקופתו, וארוג בין חוקת החומש המיוחסת לתקופה הקודמת לתקופתו. מאידך גיסא אין כל ספק, כי לתקופתו הוא, של יהושע בן־נון, ייחסה המסורת השבטית־לאומית מאורעות ומעשים מתקופה מאוחרת מתקופתו, בעיקר מימי השופטים שבאו אחריו; כאילו הוא, שהיה הראשון להיאחז בקרקע ארץ־ישראל ולהקים את ממשלתו עליה, היה גם הזוכה להרחיב את ממשלתו עד לקצוי הארץ.


 

ב    🔗

המקורות המעידים על משה, איש האלהים ואדון הנביאים, אינם שונים בטבעם מאלה המעידים על יהושע המוחזק תלמידו, וההנחה כי ההיסטוריה העברית ראשיתה מיהושע ולא ממשה, טעונה חיזוק הגיון, מאין לה, לכאורה, עדויות־חולין, חוץ־תנ"כיות, להסתמך עליהן. ואמנם, מאבותינו קיבלנו ואנו מוסרים לבנינו כי ישראל היה לעם על אדמת מצרים וכי יציאת־מצרים היא נקודת המיפנה הגורלי, היא נקודת המוצא להיסטוריה הלאומית. האיש המוציא מן השיעבוד, ולא האיש המכניס אל העצמאות, זכה להיות איש־הביניים בנקודת ההצטלבות של תקופות ההיסטוריה. יקרה לדמיון העם ולהרגשתו הלאומית־דתית אותה תקופת־ביניים אשר בין יציאה לכניסה, אלה ארבעים שנות מדבר, ימי דור שלם שלא זכה, ובראשם אותו המחוקק הגדול אשר אף הוא נגזר עליו שלא יראה את הארץ אלא מרחוק ולא יעבור את הירדן הזה… אין זאת כי הגלות המאוחרת הקדימה להטיל צלה על ימים ראשונים אלה, ימים טרום־ראשונים, כאילו היתה מעין ‘גלות־בבל’ בין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ.

על כן משנה־ענין יעורר שריד־מסורת על יציאה ראשונה מארץ מצרים, שהיתה יציאת גיבורים אשר באו בדרך הקצרה אל ארץ כנען, ולקחו להם מטוב הארץ ונלחמו עם יושביה והוכחדו. היו אלה מבני אפרים, ועד לארץ פלשתים פשטו, ו“אנשי־גת הנולדים בארץ” הכריעו אותם1; דוחקי־קץ אשר הפסוק הסתום מעיד עליהם: “בני־אפרים נושקי רומי־קשת – הפכו ביום קרב”2; זכרון המלחמה הזאת, הנואשת, שנסתיימה במפלה, הוא ביסוד הדבר, כי בצאת כל ישראל ממצרים, כלומר, בשלח פרעה את העם, “לא נחם אלהים דרך ארץ־פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה”3. ואולם המעשה כשהוא לעצמו כתוב היה בלי תפוּנה על דפי ספר מלחמות ה', שאיננו עוד, ומן הדין איפוא לחזור ולהזכירו, ואם בלשון “ספר הישר” המאוחר, בו שמור לא מעט מן המוקדם מאד4.

נוציא מתחום הנשיה גם את שמו של מנהיג יציאת מצרים הראשונה, אשר זכרו בא באחד המקורות המדרשיים, ללא פירוש מוצא השם, בפי התנא ר' אליעזר5:

כל אותן השנים שהיו ישראל במצרים היו יושבין בטח ושאנן עד שבא ינון6 מבני בניו של אפרים ואמר: "נגלה עלי הקדוש־ברוך־הוא להוציא אתכם ממצרים! בני אפרים בגאות לבם שהם מזרע המלוכה וגיבורי כוח במלחמה עמדו ולקחו נשיהם בניהם ובנותיהם ויצאו ממצרים וכו'.

למען השלמות יוזכר, כי חללי מערכת גת – מתי ישוב לעומת מתי מדבר – הם הם, לפי אגדה אחרת7, העצמות היבשות, אשר החיה יחזקאל הנביא בחזונו.

אין מקשין ממקורות מאוחרים על מקורות קדומים. עם זאת ברור מאליו כי המסורת הזאת, החיצונית לכאורה, לא נוצרה יש מאין, אף נוגעת עד הלב תמימות המספר האלמוני בעל “ספר הישר”, ההולך בעקבות התנ"ך, כשהוא מיחס לבני־אפרים בטחון כה עצום בהצלחתם ובקיצור הדרך המובילה אל מטרתם, שאף לחם לא לקחו אתם8; וסיפורו אינו זקוק איפוא לאפיית־מצות ולנס המן מן השמים.

לפי הגיניאלוגיה שבדברי הימים9, היה יהושע בן־נון הדור השמיני לבריעה10 בן אפרים, שבשמו מקופל זכרון ראשונים שלא ישתכח. ואם ללמוד מדרך חייו של יהושע על ראשיתו הבלתי מפורשת, הרי מותר לראות בו, בבן־נון, מעין הגלגול של ינוֹֹן זה אשר שמו – אגדה וקרבנו לא נרצה.


 

ג    🔗

המעשה הראשון אשר החומש מייחס ליהושע הוא נצחונו במלחמת עמלק. יהושע – הזכרתו־הופעתו הראשונה היא של מצביא, גיבור מלחמה. ויסעו בני־ישראל מים־סוף אל מדבר־סין, וממדבר־סין אל רפידים בדרכם לסיני. ויחנו ברפידים ואין מים לתות העם. וירב העם עם משה… ויקרא שם המקום מסה ומריבה.

ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע: בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק… והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים… ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב11.

המפרשים תמהו על כך, מה מקומו של עמלק כאן12, באמצע הדרך שבין ים־סוף והר־סיני, כשהיה אויב מאחור (המצרים והושמדו, ואין אויב לפניהם כל עיקר, כי ארץ מדבר היא ללא ישוב. אמנם, תשובה אחת מזדמנת תמיד: אין מוקדם ומאוחר בתורה. ואולם, אם כאן אי־התאמה גיאוגרפית, ואף תאמר – היסטורית, הרי יש לפרשה הזאת הצדקה ואמיתות פנימית. אנו רואים כאילו בעליל את נציגי שתי יציאות מצרים, איש איש ואפיו: מכאן המחוקק בעתיד, שהוציא את עמו לארץ מדבר למען צרף את הלבבות, ואין ידיו אמונה; ומכאן – המצביא בעתיד, מוכן ומזומן להלחם על חירות העם ולהכניע כל יריב שיעמוד לו לשטן. אין זה מקרה, כי הפרק הזה – שהוא מחוץ לזמן ולמקום – הוכנס בחינת תוספת לסיפורי יציאת מצרים: אף הוא זכר ליציאה האחרת, המלחמתית, האפריימית, שנדחתה הצדה והמסורת המאוחרת לא הכירה בה עוד, אף טשטשה עקבותיה.

עצם המאורע קשור, כנראה, במערכה אחרת, שהיתה, לפי סיפורי ספר במדבר, לפני סיום תקופת מסעי המדבר, על סף הכניסה לארץ־כנען. המעשה קשור במעשה המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה והפחידו את העם, ונגזר על כל הדור למות במדבר; התאוששו וניסו להתמרד בגזירה, ולהעפיל ולעלות אל ראש ההר, כשמשה אינו עוד אתם, כי הוא וארון ברית ה' לא משו מקרב המחנה. “וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד־החרמה” 13.

לסיפור הזה אין המשך במקומו, בספר במדבר, אך הוא זוכה להשלמתו על־ידי פרשת “ויבוא עמלק” הנזכרת שבספר שמות. היו איפוא שתי מערכות עם עמלק: מערכת תבוסה ומערכת נצחון. המערכה הראשונה עם עמלק (המתוארת בספר במדבר נסתיימה במפלה, כי משה שלל את מעשה היוזמים מלכתחילה ולא עזב את המחנה. הוא אותו משה, אשר בגירסה השניה (שבספר שמות ידיו כבדו, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. ואילו במערכה השניה בעמלק, מערכת הנקמה, יהושע הוא שהחליש את עמלק ואת עמו לפי חרב.

יהושע, אחד מהשנים מבין י"ב המרגלים שעודדו את העם להלחם על הארץ כי טובה היא, הוא גם גיבור המערכה הראשונה שעל גבולות הארץ.


 

ד    🔗

נחזור על האמור: אחד מאבות יהושע היה כּרוֹז יציאת מצרים הראשונה וגיבורה, ויהושע עצמו קשר בראשונה כתר הנצחון לראשו כשהחליש את עמלק. המעשה הזה, האחרון, בנוסחתו השניה שבספר במדבר, קשור קשר ישר בפרשת המרגלים. ממדבר פארן שלח משה שנים־עשר איש, נשיאי המטות, לתוּר את הארץ, וביניהם הושע, הוא יהושע, בן־נון, נשיא מטה אפרים. סיפור המרגלים האלה14, שבספר במדבר, מעורר תמיהות הרבה: עצם קביעת הנשיאים, נשיאי המטות, לתפקיד הריגול דווקא; ההנחה שתרו את הארץ בגלוי, אף כרתו להם ענפים ולקחו להם מפרי הארץ, מבלי שנמצא מי שישׂים לב אליהם מבין תושבי הארץ, ולא פגשו בדרכם כל אויב ומתקומם; ולאחר כל אלה: בשורתם התבוסנית של עשרה מבין י"ב השליחים, אשר המציאות המדומה של הסיפור – שאננות ושלום גמור – לא היה בה כדי להצדיקה כל עיקר.

אכן, הסיפור אינו בא אלא להוכיח את הגזירה שנגזרה על דור המדבר: בדיה מגמתית לשם חיזוק מסורת אגדית. דבר אחד יחיד מתבהר מתוך ערפילי הרקמה הזאת: יתרונם של השנים על העשרה, בחירת ההשגחה ביהושע ובכלב, באלה השנים שלא הכזיבו ולא בגדו בתעודתו ההיסטורית של העם, והם־הם שנועדו להשאר בחיים מבין כל בני הדור ההוא ולהיות חלוצי ההגשמה.

במדרש ילמדנו נאמר: “מרגלים ששלח משה כסילים היו; מרגלים ששלח יהושע צדיקים היו”15. מרגלי משה הם י“ב הנזכרים, אשר מתוכם אך שנים, יהושע וכלב, מילאו את השליחות, ונזכרו לטובה; ומרגלי יהושע הם “שנים אנשים מרגלים” אשר יהושע בן־נון שלח אותם מן השטים חרש לראות את הארץ ואת יריחו16. אם להשוות את שתי הפרשיות יוצא בעליל, כי במעמד שבספר יהושע כל יתרון ההגיון והאמת הפנימית לעומת המעמד שבספר במדבר. לא י”ב נשלחים הפעם כי אם שנים; ולא סתם לתור את הארץ כי אם את יריחו, היא הנקודה הקרובה ביותר; ולא בגלוי כי אם בסתר, חרש; אף נחלצו מסכנת מוות, ודווקא כנמלטים ממנה ידעו להעיד: נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו.

על כך יש להוסיף, כי מרגלי יהושע לא נמסרו שמותיהם, כי אמנם חיילים מן השורה הם, בני־בלי־שם. ואולם, אם הדבר יתקבל כי הפרשה שבספר יהושע היא האב־טיפוס הסיפורי של הפרשה אשר בספר במדבר (לא מקרה הוא, שהמדרשים לפרשת “שלח” מפליגים בשבח מרגלי יהושע, מתבקשים גם הסימנים לזהותם של שני הסיפורים. אחד מהסימנים האלה הוא המספר שנים, ולא מן הנמנע הוא, כי באחת הנוסחאות של סיפור מרגלי יריחו נזכרו השנים בשמותיהם, והם הם כלב ויהושע בכבודו ובעצמו. לפי אגדה אחת שלח יהושע את כלב ואת פינחס17; לא נראה לו, כנראה, לבעל האגדה, שיהושע ישלח את עצמו. לעומת זאת, אגדה מצויה היא, כי רחב, הגויה, התגיירה ונישאה ליהושע18; המסורת הזאת דומה שהיא מניחה, כמובן מאליו, כי זאת שהצילה את נפשו עתידה היתה לזכות בזרע קודש, עד שיצאו ממנה שמונה נביאים ונביאות.


 

ה    🔗

המעשה הראשון והמכריע של יהושע מאז היותו עומד ברשות עצמו, הוא מעשה העברת הירדן. בו במעשה גלום ומסומן המפנה ההיסטורי, ובו נקודת המוצא של ההיסטוריה הישראלית שבארץ־ישראל. באותו יום הגיע זמנן של כל ההבטחות והמצוות אשר בחומש הפותחות בנוסח: “והיה כי יביאך…” ובו במעשה נקרא סיום וגמר לפרשת משה עבד ה' אשר לשוא התחנן: “אעברה נא…”, ולא ניתן לו. כלום לא צדק איש האלהים בהתנצחותו את האלהים לאמור: “אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה”19, והאלהים התעבר בו ולא שמע אליו. הגיע איפוא תורו של יהושע אשר בו ביום העברת הירדן יבשר אותו האלהים: “היום הזה אחל גדלך בעיני כל ישראל”20, וכן היה.

בלי משים הנך משווה את נס קריעת ים־סוף לנס הירדן. לפני העין הבלתי משוחדת ייראה בעליל יתרון הסיפור שבספר יהושע21 על הסיפור שבספר שמות22. לא היה כל הכרח גיאוגרפי בשביל יוצאי מצרים לעבור דרך ים־סוף, אלא אם כן תיכננה ההשגחה מראש שחילות מצרים ימצאו קברם במים אדירים אלה. גם עצם ענין הרדיפה מוזר מאד, לפחות לפי מהלך הסיפור מהקראי: מלכתחילה שלח פרעה את העם, אך אחר מכן נמלך בדעתו ואמר להחזירם, וזאת לא בנקודה הראשונה לחנייתם כי אם הרחק ממקום יציאתם. עצם ההעברה מתואר בספר יהושע בצבעים ארציים; ארון ברית ה' והכהנים, כחלוץ העם, הם הצועדים בראש ולפניהם נפתח הדרך בו ילכו העם אחריהם. בסיפור שבספר שמות מופיעים שלושה גורמים של הנס: המטה של משה וידו הנטויה, ומלאך האלהים הולך לפני מחנה ישראל אף אחריהם, “ויסע עמוד הענן מפניהם יעמוד מאחריהם”, ובסוף – והנה ה' בעצמו הוא המשקיף אל מחנה מצרים “בעמוד אש וענן”. הסיפור שבספר שמות נגמר איפוא בחיזוק אמונת העם בה‘, ואילו הסיפור בספר יהושע מסתיים בכך, כי ביום ההוא גידל ה’ את מי שחולל את המעשה, את יהושע, בעיני כל ישראל.

הסיפור שבספר שמות הוא סיפור נקמה; לא ההצלה היא נושאו וכוונתו, כי אם השמחה לאיד הצר הצורר. הספור שבספר יהושע הוא סיפור של ציפיה לבאות; יש בו מהאוירה האופפת מחנה צבאי הצועד את צעדו הראשון אל תוך ארץ האויב. אין כאן מקום לשיר נצחון, כי הנצחון עוד עתיד לבוא; ואולם יש מקום לציין עצם המעשה, לזכרון הדורות, על־ידי הקמת גל־עד. ודווקא הדבר הזה – לא עלה בדעת משה, כי אכן רחקה מסורתו מן ההגיון הארצי כל עיקר; מאידך גיסא, אם יהושע הקים הפעם אבני־זכרון, אפשר סימן הוא – שהנס התרחש כאן בפעם הראשונה ולא קדם לו כל נס דומה לו23.

הדבר – “והעם עלו מן־הירדן” – היה בעשור לחודש הראשון24, היינו בעשור לניסן, הוא יום ההתכוננות לקראת חג הפסח25. נשמרה גם מסורת על עשיית הפסח הראשון בארץ בימי יהושע, “בארבעה־עשר יום לחודש בערב”26. יהיה מוצא החג מה שיהיה, אין ספק בדבר, כי בסיפור העברת הירדן מזדמן לנו בפעם הראשונה אותו הבן מה“הגדה” ש“יודע לשאול”. ויאמר יהושע אל־בני־ישראל לאמור: אשר ישאלון בניכם מחר את אבותם לאמור מה האבנים האלה, והודעתם את־בניכם לאמור… אשר־הוביש ה' אלהיכם את מי־הירדן מפניכם עד עברכם![27]. אכן מי שראה את אבני הזכרון, אשר אין עליהן כל מכתב, לא יכול היה שלא לשאול את שאלתו אשר מנהגי הפסח כשהם לעצמם לא יעוררוה מן הסתם לב הבנים, אלא אם כן חכמים הם.

עוד הוכחה לראשונוּת יהושע במעמד הזה שהיה לזכרון לדורות.


 

ו    🔗

בסיפור מלחמות יהושע על כיבוש הארץ שזורים חוקים ומשפטים, המצטרפים למעין תורת יהושע, אולם אינם עיקר בספרו, שהוא ספר מלחמות, ואם מקומם יכירם בתוכו – יכירם בסיומו, לאחר ששככה הארץ ו“אחרי אשר־הניח ה' לישראל מכל־אויביהם מסביב ויהושע זקן ובא בימים”. אנו פוסחים, איפוא, על פרשת המילה ועל פרשת הברכות הקללות וכו‘, וחוזרים ומונים את התחנות העיקריות של מסע כיבושיו. הנה פרשת יריחו, והנה פרשת עי, והנה פרשת הגבעונים והמלחמה בגללם, והנה המערכה על יד מי־מרום, – שלשלת ארוכה של נצחונות, זה אחר זה, על שלושים ואחד מלכי הארץ. לכל “מיבצע” מוצלח של יהושע עושה הרוח כנפים; כל נצחון ונצחון מעורר התנגדות כפולה ומשולשת, מרחיב את מספר האויבים המשתתפים במערכה שכנגד, עד שלבסוף נשברה זרוע האויב, “ויקח יהושע את כל הארץ”. שלבי ההתפתחות מצוינים כמעט בדרך שיגרתי על־ידי פתיחתא חוזרת זו “ויהי כשמוע…”: אחרי העברת הירדן – "ויהי כשמוע כל־מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל־מלכי הכנעני אשר על־הים את אשר־הוביש ה’ את־מי הירדן מפני בני־ישראל עד־עברנו(ם) וימס לבבם"; אחרי כיבוש יריחו והעי – “ויהי כשמוע כל־המלכים אשר בעבר־הירדן בהר ובשפלה ובכל חוף הים הגדול אל־מול הלבנון החתי והאמורי הכנעני הפריזי החיוי והיבוסי; ויתקבצו יחדיו להלחם עם־יהושע ועם־ישראל פה אחד”; אחרי כניעת הגבעונים: “ויהי כשמוע אדוני־צדק מלך ירושלים כי־לכד יהושע את־העי ויחרימה… וכי השלימו יושבי גבעון את־ישראל… וייראו מאד”; אחרי מפלת האמורי: “ויהי כשמוע יבין מלך־חצור וישלח את־יובב מלך מדון… ויצאו הם וכל־מחניהם… להלחם עם־ישראל”27.

יש דמיון רב בין מערכות יהושע ובין מערכות השופטים והמלכים, וכספר מלחמות נבדל ספר יהושע – לכאורה המשך החומש – מהחומש ומתבלט הספר החלוץ לספרי ההיסטוריה, המכונים נביאים ראשונים, קשור בעתיד ולא בעבר. אם אלה – ובעיקר סיפורי השופטים – הם על־פי־רוב אפיזודות, כל אחת מיוחדת באפייה, בהתאם לאופי גיבורה: אהוד, דבורה ויעל, גדעון, יפתח, שמשון, – ניתן להוציא גם מתוך ספר יהושע מעשים בודדים, כל אחד עומד ברשותו הוא, וגורמיו ההיסטוריים, הדתיים והאגדיים המיוחדים לו אך לו: ריגול יריחו וכיבושה, פרשת עכן, התחפשות הגבעונים, – מעשים שהיו משובצים בתוך המסכת הרצופה של מלחמות יהושע. לעצם הקרבות והמערכות, תתעורר השאלה ותשאר בעינה, אם אמנם רציפות כאן, ואם אמנם מעשה אחד מותנה על־ידי השני, והשני נובע אל נכון מהראשון, או שמא כאן כעין נוסחאות שונות של מערכות ולאו דווקא המערכות גופן, וגם לגביהן יאה להגיד: אין מוקדם ומאוחר. ואולם, שם הגיבור הוא המאחד, וכן הנושא – כיבוש כל הארץ. ותהיה אשר תהיה הערכתנו את טיב המקורות, שלימותן הספרותית ומהימנותן ההיסטורית, – דבר אחד ברור: לפנינו שרידי שירת גיבור, אשר בהיות הגיבור אחד והנושא אחד, מתאמתים לפנינו כפראַגמנטים של אֶפּוֹס, ספר גבורת הגיבור הראשון מזרע ישראל, ספר ראשית עם ישראל בארץ־ישראל. "ספר מלחמות ה' " או “ספר הישר” שמו, ופסוק אחד קדום נשאר לפליטה, שהוא גם השארות נפש הגיבור הזה, והוכחת אישיותו היא עליונותו: “שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון”. ואמנם כן: “לא היה כיום ההוא לפניו ואחריו – לשמוע ה' בקול איש”28.

משה לא היה איש מלחמה. רועה היה את צאן חותנו, “וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוּכּל. ויאמר משה אסורה־נא ואראה את־המראה הגדול הזה… ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה… ויאמר: אַל־תקרב הלום, שלֹ־נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת־קודש הוא”29. הקדושה היתירה, האופפת את המעמד הקדום הזה, לבנו מלא אותה מנעורינו, עד שלא נתן דעתנו על המתמיה אשר בו. כלום יאות לאלוה ממעל להכריז בעצמו על קדושת המקום המקודש לו ולקבוע את אופי הגישה אליו שתהא בדחילו ורחימו?![31]. ואם האדם בעצמו לא ירגיש, יגיד לו זאת המתווך בינו לבין אלהיו – ויחלץ נעלו מרוב יראת כבוד. “ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה־איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו. וילך יהושע אליו ויאמר לו: הלנו אתה אם־לצרינו? ויאמר: לא, כי אני שר־צבא־ה' עתה באתי! ויפול יהושע על־פניו ארצה וישתחו, ויאמר לו: מה אדוני מדבר אל־עבדו? ויאמר שר־צבא ה' אל־יהושע: של־נעלך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא – ויעש יהושע כן”30.

שר צבא ה' הופיע לפני שר צבא ישראל – וחיזק אותו ובישר לו את נצחונו. לראשונוּת המעמד אין תקדים, אלא אם כן נבקשהו בימי האבות. “ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר”. גם יהושע כאילו אמר: לא אשלחך כי אם ברכתני.


 

ז    🔗

“אנכי אורישם מפני בני־ישראל – רק הפילה לישראל בנחלה כאשר ציויתיך”. יהושע בן־נון חילק את נחלאות הארץ בין י"ב השבטים לפי קוי גבול אידיאליים, אף כי “הארץ נשארה הרבה מאד לרשתה”. הוא גם אישר את החלוקה המוקדמת – המיוחסת למשה – של ארץ עבר־הירדן מזרחה בין שבטי הראובני והגדי וחצי שבט המנשה, וקרוב לודאי שגם ההנחלה והחלוקה הזאת יוחסו לו תחילה, על־ידי מסורת קדומה יותר31, ואולם לפי החשבון המדויק והמגביל, נשארו בידיו תשע נחלות וחצי הנחלה להנחיל “לתשעת המטות וחצי המטה”. החלוקה התקיימה, לפי הגורל, ותחילה הונחלו שני השבטים הראשיים, בני יהודה ובני יוסף (בני אפרים לחוד, ונותרי מנשה לחוד, הוא בכור יוסף)32. נותרו שבעה שבטים, ונבחרו שלושה אנשים לשבט, להתהלך בארץ ולכתוב אותה, כלומר את שנותר בה, על־מנת שתתחלק לשבעה חלקים שווים, ואלה שוב חילק יהושע לפיה גורל ויעל תחילה מטה גורל בנימין, ויצא הגורל השני לשמעון, ועל הגורל השלישי לבני זבולון, וליששכר יצא הגורל הרביעי, החמישי למטה אשר, לבני נפתלי יצא הגורל השישי, ולמטה בני דן למשפחותיהם יצא הגורל השביעי33. מעשה החלוקה הושלם על־ידי נתינת ערי המקלט וערים לשבת לבני הלוויים נטולי הנחלה. שני המעשים האחרונים אף אותם מייחס החומש למשה ולתקופתו, אך מסתבר כי הזכרתם בספר יהושע ראשונית היא34.

רשימה חוזרת היא של שבעת העמים, יושבי הארץ מקודם, אתם נלחם יהושע ויכול להם; רשימה חד־פעמית – של ל"א המלכים המנוצחים, מעין ראשי ערים בצורות, שלכדן יהושע. ברשימת חלוקת הנחלות מסומנות ערים ובנות ערים ונקודות גבול – חומר לכתיבת הארץ הקדומה וענין רב לחוקרי קדמוניות לחקור ולחקור אותו. הקורא את הרשימות כמו שהן ללא ביקורת מדעית, יקלוט גם מתוכן הד שירה עתיקה, חלק בלתי נפרד הן משיר עלילת הגיבור יהושע הכובש והמנחיל.

שאלה נכבדה היא מקום שבתו הוא, של יהושע, בעיקר לאחר שהרגיע את הארץ. גם בחלקו נפל, כמו בחלקם של רוב גיבורי האומות, כמה מקומות שמתייחסים עליו ומקשטים בו. סברה היא, ויש לה על מה שתסמוך, כי סדר אלה מסעי בני־ישראל, סדר תחנות המסע של יוצא מצרים, בא למען קשר בין כמה מקומות מקודשים, מקדש מקדש ומסורתו. האבות – אברהם ויצחק ויעקב – קנו להם כל אחד ישיבה במקומות שונים בארץ. שמו של יהושע מקושר בגבעון ובגלגל, בשילה ובשכם. בעיקר מתבלט הגלגל – דווקא נקודה שאין לקבוע את מקומה הגיאוגרפי. בגלגל הקים את האבנים שנלקחו מן הירדן; בגלגל מל את בני־ישראל; אל הגלגל באו שליחי הגבעונים לשאת ולתת אתו, ובחנוֹֹתו בגלגל הגיעה הידיעה אל המחנה על ברית מלכי הארץ נגד מלכי ישראל; ולשם חזר יהושע עם הנצחון הסופי. שילה נזכרת רק פעם אחת, כמקום חלוקת הארץ בין שבעת השבטים הנותרים. לשכם אסף יהושע את כל שבטי ישראל לאסיפה לאומית ולכריתת ברית־עולם עם תום מעשה ההתנחלות. במקום שכם קשורה גם ברית הר גריזים והר עיבל, שהתקיימה לפי סדר הזמנים המקובל שבספר יהושע בעצם ימי הקרבות, אחרי כיבוש העי.

בתרגום השבעים מיוחדת אסיפת שכם של יהושע למקדש שילה, וייתכן מאד כי המגמה הזאת היתה גם בהזכרת שילה שבספר יהושע המקורי. ברית הר גריזים והר עיבל לא ייתכן שנכרתה באמצע מסע הכיבוש; הברית הזאת ואסיפת שכם הם היינו הך.


 

ח    🔗

יהושע ידוע מעודו ככובש וכמנחיל; ואולם לא שנים בלבד, כי אם שלושה מעשים מכריעים קשורים בו ובדורו, דור ראשון לגאולה. המעשה השלישי הוא ברית־העם עם אלהיו, ברית הר גריזים. הדבר כמעט שנשכח, אף הוּסח מן הלבבות, ואולם כל העדים נשארו. אמנם המקורות הספרותיים המעידים על הברית הזאת פזורים וגזורים, מחולקים מפורדים, עד אשר המעיין בספר יהושע בלבד לא ידע מן הסתם על מועד קיומה. לפי לשון הספר היה הדבר, לכאורה, בשלב הראשון של לקיחת הארץ, מיד אחרי כיבוש העי, בעצם ימי המלחמות35; ואולם כבר בעלי התלמוד, אלה הראשונים לביקורת המקרא, ערערו על כך: מהם, אשר דרשו והניחו, שהמעשה היה בו ביום העברת הירדן, ומדרשם זה והנחתם זו עוד הוסיפו אי־בהירות, אף הכניסו מן המטשטש לגוף המסורת המקראית המלובשת מחלצות מגמתיות36; ואולם אחרים אומרים, והיה להם על שיסמכו, כי מיום העברת הירדן עד לכריתת ברית הר גריזים עברו י"ד שנה – שבע לכיבוש הארץ, ועוד שבע לחלוקת הנחלות37. הברית נכרתה, איפוא, בעת ובעונה אחת עם אסיפת שכם, שנערכה על־ידי יהושע; היא שהיתה, לפי לשון אחת הפתיחות, “מימים רבים, אחרי אשר הניח ה' לישראל מכל אויביהם מסביב, ויהושע זקן בא בימים”38.

מן מהקורות על הברית הזאת נשתרבב גם לתוך החומש, ורובם מצאו מקומם בספר דברים, בפרשיות “ראה”, “כי תבוא”, ו“ניצבים”– כל אלה למען עורר את הרושם, כאילו כריתת ברית הר גריזים היא צוואתו של משה, אפילו מעשהו הוא בעצמו, ולא של המוחזק תלמידו. פרקים שלמים ממה שהיה באחרית ימי יהושע הועתקו ממקומם ויוחסו לתקופת אחרית ימי משה; והברית, אשר כרת משה אותה לפני מותו בערבות מואב, לשם השלמת ברית הר סיני (שנכרתה על־ידו, בראשית ימי מסעות המדבר)39, אין לה בעצם מסורת עצמאית משלה, והטכסטים מעורבים עם טכסטי הר גריזים למסכת אחת. אפילו לתוך מסורת הר סיני גופה נכנס, או הוכנס, מסממני ברית הר גריזים, שהיתה ארצית בתכלית, ומסורתה לא נזקקה להופעות אַל־טבעיות; ויש רגלים להשערה שקול השופר, הנשמע בתוך הקולות הברקים של התגלות הר סיני הבוער כולו באש, – סימן ארצי מובהק, שנראה להם למפרשים כגדול בנסים, – בגריזים הושמע תחילה, ולא בסיני40.

הברית נכרתה, כאמור, “אחרי אשר הניח ה' לישראל… ויהושע זקן בא בימים”. אז, “ויאסוף יהושע את־כל שבטי־ישראל שכמה. ויקרא לזקני ישראל ולראשיו ולשופטיו ולשוטריו ויתיצבו לפני האלהים”41. המעמד נפתח בנאום יהושע אשר הפסוקים המכריעים בו הם פסוקי הדו־שיח שהיה בין יהושע ובין העם, לאחר שהזכיר אותם ראשונות, וזו לשונן42:

יהושע:… ואם רע בעיניכם לעבוד את־ה‘, בחרו לכם היום את־מי תעבדון… ואנכי וביתי נעבוד את־ה’.

העם: חלילה לנו מעזוב את־ה' לעבוד אלהים אחרים!… גם־אנחנו נעבוד את־ה' כי הוא אלהינו!

יהושע: לא תוכלו לעבוד את־ה' כי־אלהים קדושים הוא; אל־קנוא הוא לא־ישא לפשעכם ולחטאותיכם. כי תעזבו את־ה' ועבדתם אלהי נכר, ושב והרע לכם וכילה אתכם אחרי אשר־היטיב לכם.

העם: לא, כי אתה־ה' נעבוד!

יהושע: עדים אתם בכם כי־אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו!

העם: עדים!

יהושע: ועתה הסירו את־אלהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם אל־ה' אלהי ישראל.

העם: את־ה' אלהינו נעבוד ובקולו נשמע!

בנוסח אחר, שמקומו בספר דברים והתיחסותו על משה, סוכם לקח המעמד הזה במלים אלה: “את־ה' האמרת היום להיות לך לאלהים… וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה…”43 כלומר: העם אשר בחר הוא העם הנבחר.

ועוד פסוק מסַכּם, בלשון פניה סופית אל העם (הפסוק הוא קטע בפני עצמו בתוך טכסטי ברית הר גריזים שבספר דברים)44: “הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך!”

הסכת ושמע ישראל! ואולי הוא נוסח ראשון ל“שמע ישראל” השגור בפינו?


 

ט    🔗

הסיפור על אסיפת שכם של יהושע בן־נון נגמר בציון קצר ונמרץ על שלשה מעשים, אשר שנים הראשונים מובאים אך בצורה תמציתי, ואילו השלישי מפורט יותר45:

  1. כריתת הברית (“ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא”);

  2. נתינת חוקה (“וישׂם לו חוק ומשפט בשכם”);

  3. הקמת אבן לעדה ("ויקח [יהושע] אבן גדולה ויקימה שם תחת האֵלה אשר במקדש ה' "; ההמשך: "ויאמר יהושע אל־כל־העם הנה האבן הזאת תהיה־בנו לעדה, כי־היא שמעה את כל־אמרי ה' אשר דיבר עמנו, והיתה בכם לעדה פן־תכחשון לאלהיכם)".

בין ב' וג' נזכר עוד מעשה אחד, שנראה בנסיבות אלה כאַנכרוניסטי: כתיבת ספר (“ויכתוב יהושע את־הדברים האלה בספר תורת אלהים”).

ברית יהושע, הנזכרת כאן בקיצור, היא ברית הר גריזים, המפורטת בספר דברים. חשיבות יתר לפסוק אחד בריש פרשת ניצבים46: “לעברך בברית ה' אלהיך ובאָלתו אשר ה' אלהיך כורת עמך היום – למען הקים־אותך היום לו לעם, והוא יהיה־לך לאלהים”. נושא הברית הוא, כאמור, הבחירה ההדדית, והיא מתאשרת באָלה ובשבועה.

בשבועת האמן מקבל עליו העם את החוק והמשפט. אֵלה הם י“ב הארורים, אשר נוסחתם, הבאה בפרשת כי־תבוא, היא יסוד מוסד בתוכן ברית הר גריזים47. תורה היא, בי”ב סעיפים, וכל אחד פותח ב“ארור” והושמע “בקול רם”, והעם עונה “אמן” אחרי כל אחד ואחד, – אנו מכירים בעליל את הסגנון: יהושע שואל והעם משיב, יהושע קובע והעם נשבע. דברות הן, לאו דווקא כתובות, והן אזהרות חמורות. התפיסה היא, לרוב, ראשונית, ומעידה על הדרגה הפשוטה ביותר של המוסר החברתי, אשר החומש שמר לנו גם על שלבי התפתחותו והתעלותו השונים. מה רב, למשל, הדרך מ“ארור מסיג גבול רעהו”, הפּרימיטיבי, הארצי, עד ל“לא תגנוב” הכללי, ומה גם עד ל“לא תחמוד” המופשט![50]

האבן לעדה, אשר יהושע שׂם אותה מתחת לאַלה בשכם, במקום מקודש, המצוין בו־בפסוק גם כמקום מקדש, – זכר קדומים הוא, אשר מסורות שונות נאחזו בו. היו שמתחו – בלי משׂים – הקבלה בין האבן הזאת, אבן עדות ברית יהושע, ובין אבני הזכרון אשר יהושע הקימן אחרי העברת הירדן (וכך נוצרה, כנראה, האגדה, כאילו ברית הר גריזים נכרתה בו־ביום העברת הירדן). קיים איזה קשר, בלתי מפורש, בין האבן האחת, אשר בשכם, או בין י“ב אבני זכרון העברת הירדן, ובין האבנים השלמות מהן נבנה, כמצווה על־ידי משה וכמקוים בידי יהושע, המזבח על הר עיבל – מסממני ברית הר־גריזים לפי סיפורי התורה וספר יהושע48 (לפי המסורת השומרונית הוקם המזבח לא על הר עיבל, כי אם על הר גריזים). אבנים שלמות, לא תניף עליהן ברזל – הן אבני המזבח, אבני הזכרון, אובן העדה. ועוד זכרון אחד מתעורר, והדבר מובע במפתיע בתרגום יונתן ליהושע כ”ד, כ"ז. “הנה האבן הזאת”, הוא מעתיק “הא אבנא חדא;” ואולם במקום “תהיה בנו לעדה”, הוא דורש ומוסיף: “בהי לנא כתרין לוחי אבן קיימא”. אבן העדה האחת הומשלה לשני לוחות הברית, אף הם לוחות אבן, ואולם כתובות, ועשרת הדברות חרותות עליהן…49

למען השלימות יצוין, כי בשכב אחת, והיא כנראה מאוחרת יותר, של טכסטי ברית הר גריזים יש זכרון אם לא ל“ספר תורת אלהים”, הרי לכתיבה. בדברים כ"ז כתוב: “והיה ביום אשר תעברו את הירדן…והקימות לך אבנים גדולות ושׂדת אותם בשׂיד. וכתבת עליהם את כל דברי התורה הזאת בעברך…” ושוב: “והיה עברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה, אשר אנכי מצווה אתכם היום, בהר עיבל (נוסח השומרונים: גריזים* ושׂדת אותם בשׂיד… וכתבת על האבנים את כל דברי התורה זאת באר היטב”. התלמוד מייחס ליהושע את כתיבת ספרו, וכן – את פסוקי הסיום של ספר דברים50.


 

י    🔗

על סמך המקורות המקראיים ניתן להגיע לכלל רקונסטרוקציה מסוימת של בריתה הר גריזים אשר ליהושע. הנה ההר, או שני ההרים, של מתן התורה הזאת; הנה העיר, עיר מקלט, מקום מקדש, מקום נבחר, היא שכם; הנה י“ב העיקרים, י”ב הארורים, י“ב דברות של יסודי חברה; הנה אבן העדה, העד האילם לשבועת התורה, לקבלת התורה; הנה ה”הסכּת ושמע ישראל", כסיכום למה שחוּדש הפעם ולא היה קודם לכן: הבחירה ההדדית, ברית ההתקשרות בין ישראל לאלהיו.51

הסממנים המיוחדים בולטים והם עתיקים: השבועה והאָלה, הארור והאמן מרמזים לתוקפה קדומה.52 התוכחה הגדולה אשר בסיום פרשת “כי תבוא”, ומקבילתה אשר בפרשת “בחוקותי” – והברכה מתבטלת בה מפני עוצם הקללה – נראית כעצם מעצמי הברית הבנויה על אזהרות; ועיון מעמיק בדת ישראל על מנהגיו הנשמרים עד היום הזה, עשוי לגלות לנו, עד כמה עוד חיים בנו דברים עתיקים אלה, הנבדלים כל כך מאמונתם הצרופה של הנביאים. מקום כריתת הברית כשהוא לעצמו, שקדושתו, כאמור, מבראשית, ומזכרונות אברהם ויעקב הקשורים בו, היה המרכז המתחרה בירושלים כל ימי הבית הראשון, ורק בימי המכבים הוכחד בכוח, ועד היום הזה דבקים בו השומרונים.

בהתפתחות המאוחרת ניצחה ירושלים את שכם, והר סיני – את הר גריזים, ויהודה ירשה את ישראל. מסורות יהושע בותרו, אף הופרד בין הדבקים ולשולטת היתה הנחה המגמתית, כאילו בימי המדבר כבר הוכן ותוכנן כל זה. השרידים היהושועיים שנשארו – סוידו כאילו בסיד, ודברי תורת משה נכתבו עליהן, ואך אם תסיר את הטיח המאוחר תיגלה לך האבן השלמה, שלא הונף ברזל עליה, והיא ממש מתקופת האבן מוצאה, מן הימים בהם כרתו בחלמיש הצור.

המסורת המאוחרת עומדת להוכיח לך, כי הושע היה מקיים את שעלה במחשבתו של משה, ותמיד ובכל מקום היה הוא השני, החוזר, או אפילו המחקה. התיאור המוסכם של כריתת ברית הר־גריזים אשר בספר יהושע מבליט אך ורק את משה, אשר באותה שעה לא היה בחיים. הנה אנו קוראים53: “אז יבנה יהושע מזבח לה' אלהי ישראל בהר עיבל – כאשר ציוה משה עבד־ה' את־בני ישראל, ככתוב בספר תורת משה… ויכתב־שם על־האבנים את משנה תורת משה… – וכל־ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה… חציו אל־מול הר־גריזים וחציו אל־מול הר־עיבל כאשר ציוה משה עבד־ה'… ואחרי־כן קרא את־כל־דברי התורה הברכה והקללה ככל־הכתוב בספר התורה – לא היה דבר מכל אשר־ציוה משה אשר לא־קרא יהושע נגד כל־קהל ישראל…” שמו של משה נזכר כאן חמש פעמים, שמו של יהושע פעמיים, ואלמלא נשארה לנו לפליטה פרשת הסיום שבספר יהושע, פרק אסיפת שכם, לא היינו יודעים.

כיוצא בזה אנו קוראים באחד הפרקים הראשונים של הספר54: “בעת ההיא אמר ה' אל־יהושע: עשה לך חרבות צורים ושוב מול את־בני־ישראל שנית”. והכתוב בקובע מראש כי מעשהו של יהושע היה משהו שניי בזמן ושניי במעלה, ממשיך ומסביר: “כי־מולים היו כל־העם היוצאים [ממצרים], וכל־העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא־מלו… כי ארבעים שנה הלכו בני־ישראל במדבר, עד־תום כל־הגוי אנשי המלחמה היוצאים ממצרים אשר לא־שמעו בקול ה'… ואת־בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע כי־ערלים היו כי לא־מלו אותם בדרך…” יש מן ההתנצלות בהסבר המורכב הזה, ומן הסתם לא יתקבל על הדעת, למה לא קיימו בני־ישראל חוקים ומשפטים, שקיימו כבר במצרים, ויזניחו אות דווקא בתקופה בה זכו להתגלות ולמתן־תורה? ומאד מתמיהה לשון הסיום של הפיסקה הזאת: “ויאמר ה' אל־יהושע: היום גלותי את־חרפת מצרים מעליהם. ויקרא שם המקום ההוא גלגל”. הרי, לפי המסופר מקודם, לאו דווקא חרפת מצרים היתה הערלה, כי אם חרפת המדבר! –

היום גלותי” ואולי לא קדם כל אתמול ליום ההצהרה החגיגית הזאת, ומשמעותה, כי המילה מיהושע היא. אז יסתבר ביותר למה לא נכללה המילה בעשרת הדברות55, ובלי משים הנך נזכר בכך, כי משה עצמו לא מל את בנו בכורו ועמד להענש על כך56. אמנם המילה מתיחסת על אברהם, אבל למה ניתנה לו כשהיה כבר זקן מופלג, לא הוסבר ולא הוטעם. מן הצד השני, הרי בהשקפת העם ובהרגשתו המילה היא שם נרדף ממש ל“ברית”. וגם דבר זה ירמוז לנו על יהושע.

ודומה שאותה היד שהעבירה את העדות על כריתת ברית הר גריזים אל מועד בלתי מתאים – ראשית כיבוש הארץ – גם ניתקה את ענין המילה ממקומו ההיסטורי והגיאוגרפי גם יחד: להכריח אותנו לחשוב כאילו מעשה זה, מעשה המילה, עמד ברשות עצמו, ואין לו כל קשר עם מה שקדם לו או עם שבא אחריו: יהושע עובר את הירדן, מעמיד את אבני הזכרון, שמו יוצא לפניו, מלכי הארץ מתקשרים נגדו, ודווקא אותה שעה תיראה לו כשעת כושר למול “שוב” את בני ישראל “שנית”. ולא הוא! כשם שברית הר גריזים נכרתה אחרי כיבוש הארץ וחלוקתה, וגריזים הוא שכם, כן גם המילה לא נתקבלה בשעת מלחמה, או ערב מלחמה, כי אם אחריה, ואין הגלגל אלא שכם. בסיפור המוזר והבלתי אחיד על בני שכם והמילה שבספר בראשית57, טמון גרעין היסטורי ונשמר הד מעשה שהיה; מתי היה – שאלה פתוחה היא. כללו של דבר, ברית המילה היתה אות ברית הר גריזים. ואולי גם שם ההר, גריזים, זכר לאותו מעשה כולל, גזור משורש “גרז”, הוא “גזר”, הוא “כרת”58.


 

יא    🔗

לפי המסורת השולטת בחמישה חומשי תורה היה יהושע מלווהו של משה, משרתו מעוניו, נער לא ימיש מתוך האוהל. ברשימת המרגלים, היא רשימת הנשיאים, הוא מופיע, לכאורה, כבעל משקל משלו משפחתו: “למטה אפרים הושע בן נון”.59 והנאמר בסמוך לזה: “ויקרא משה להושע בן־נון יהושע60, ויש בו משום רמז לגדולתו העצמית של מי שזכה להרחבת השם. אף מה שצוין כ“איש אשר רוח בו”61, יש בכך מעין ההודיה ביחידותו. ואולם ההנחה הכוללת היא, כי יהושע לא היה מה שהיה כי אם בזכותו של משה, אשר סמך את ידיו עליו ונתן מהודו עליו. “ויהושע בן־נון מלא רוח חכמה – כי סמך משה את ידיו עליו”62, כך נאמר עוד פעם במשפטי הסיום והסיכום של החומש.

מאלף ביותר לעקוב אחרי התרוצצות שתי המסורות בגוף ספר יהושע עצמו63. בפנות ה' אל יהושע ובהשמיעו באזניו את בשורת שליחותו, עוד נאמר בפשטות: “חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ”, כדבר אלהים אל בחיריו. ואולם בו במעמד נאמר – והדברים הם של המקור האחר – כי החוזק והאומץ אינם לשם מילוי שליחותו הוא, כי אם לשם השלמת שליחות רבו: "רק חזק ואמץ מאד, לשמור לעשות ככל התורה אשר ציוך משה עבדי, אַל תסור ממנו ימין ושמאל, למען תשכיל – “. ולא די בזה. לפסוק הנ”ל עוד הוסיף מי שהוסיף, כמעט ברוח רבנית: “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח!” בהיותו כבר מצביא וכובש גדול, עדיין הוא נער, “לא ימיש מן האהל”, אהל התורה…


 

יב    🔗

ליהושע היה חלק בתורה, אפס הדבר טושטש ונגנז. יש ואל חוקה מובהקת של יהושע, כגון קביעת ערי המקלט – שאחת מהן היתה שכם, והזכרתה בספר יהושע אין למחוק – נלוו כל הסממנים, כאילו מפי משה יצאה, ובתורה גופה נכללו לא פחות מארבע נוסחאות של המצוה, אחת ב“משפטים”, אחת ב“מסעי”, אחת ב“ואתחנן” ואחת ב“שופטים”; ויש שהחוקה מתיחסת בכלל אך ורק למשה, כגון חוקת המלחמה (פרשת

“שופטים”), ורק המאוחרים קובעים כי של יהושע היא64. שתי הדוגמאות המובאות כאן אפייניות הן ביותר למהלך ההתפתחות, אשר המגמה יהודה־משה נעשתה בה שליטה. יהיה צורך בעיון מחודש בחמישה חומשי התורה ובספר יהושע למען השיב לתורת יהושע את אבידותיה כולן שנבלעו בתורת משה.

והמגמה יהודה־משה אינה האחת והיחידה שעירפלה על משקל הראשונות במעשי השנים – בן עמרם ובן־נון. נוספה עליה המגמה הכוהנית, אשר יש וגם על חלקו של משה תאפיל. דוגמת אותם המקורות בחומש, המצרפים לו למשה (כשהוא מצווה את העם) את אהרן אחיו – והמקור האהרוני נבדל על פי רוב מהמקור הדוגל בשמו של משה בלבד – כן יש והמסורת מצרפת ליהושע את אלעזר, או אפילו את פינחס בנו. ושוב, פרקי תורה מסוימים, של השכבה הכוהנית, אשר שם מופיעים כמצווי המצוה משה ואלעזר65 סימן ישר הם למוצא החוק שלא היה בימי משה.

ואילו למסורת יהושע הישרה, שנשארה למשמרת לא רק בספר יהושע כי אם גם בחומש, אם כי מעורפלת וחוקה לקרן זוית, – מזדווגת עוד מסורת חוץ־תנכ"ית, מאוחרת לכאורה, ענף עץ עבות, אשר גזעו ניכר ושרשו ישוער. למסורת חיצונית זו, שהיא, למעשה, פנימית ביותר, שייכים אגדות ומדרשים, מימרות ופירושים, הפזורים להם בתלמוד, בספרות הרבנית ובכתבי המקובלים.

לראשונה יצוינו עדים בודדים להערצה יתירה של יהושע בן־נון בפי המאוחרים, המזדמנים בתלמוד במקומות בלתי צפויים לכאורה. "אמרי ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי: אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו66. וכיוצא בזה: “אמר ליה: אלהים! אי אמר לי יהושע בן־נון משמיה, לא צייתנא ליה”. זאת ואולי גם זאת: “רבי ינאי זעירא בשם אבהתיה: כל מי שאינו כשר כיהושע, שאם יפול על פניו ויאמר הקדוש־ברוך־הוא: קום לך, אַל יפול”. לאלה יש אולי לצרף את המסורת האגדית הנמסרת בספר אלדד הדני: תלמודם של עשרת השבטים נוהג להביא כדעה מחייבת בשאלות השנויות במחלוקת את דעתו של יהושע בן־נון.

מחזור שני של שבחי יהושע בן־נון מהוים מדרשים המקדשים למוצאו, למשפחתו ולשמו. הפסוק בשירת דבורה “מני אפרים שרשם בעמלק” מרמז, לפי אחד המדרשים, על יהושע בן־נון, מנצחו הראשון של עמלק ואביו של המשיח בן־אפרים, שיהיה מנצחו הסופי של עמלק67. ברכת יוסף שב“וזאת הברכה” אשר למשה: “בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו – בהם עמים ינגח…”, – כוונתה ליהושע, ראשון למלכים שבאו מאפרים68 – “אמר [הקדוש־ברוך־הוא]…: יו”ד שנטלתי משרי, עומד וצווח כמה שנים, עד שבא יהושע והוספתי לו, שנאמר: ויקרא משה להושע בן־נון יהושע". בשינוי השם יש ללא ספק מוטיב משיחי, והאגדה הנזכרת מבליטה זאת. ואולי גם השם הבלתי מבואר של אבי יהושע נוּן או נוֹן, הוא שם מקוטע, וצורתו המלאה היתה ינון?!

אך בעיקר מוּסבים קטעי אגדת יהושע אשר בכתבים שלאחר־התנ“ך על היחס שבין משה ובין יהושע, על אותה ההתנצחות הבלתי מפורשת שבין שתי הדמויות, וסיבתה ארצית, היסטורית. נקודת מוצאן של אגדות אלה היא המסורת התנ”כית על קביעת יהושע לממלא־מקומו של משה. בעלי מדרשים כאילו מתחרים ביניהם בתיאור ירידת משה מגדולתו ועליית יהושע במקומו69. מקודם שימש יהושע את משה, עתה ישמש משה את יהושע. עמוד הענן מפריד בין משה ובין יהושע, יהושע נכנס לפנים ומשה נשאר בחוץ. משה ביקש את נפשו למות, כי מלא קנאה על חכמתו היתירה של יהושע, וכיוצא בכך הפלגות על גבי הפלגות.

אחד המדרשים רואה את המלה מתנבאים, בפרשת אלדד ומידד, כראשי־תיבות של נבואת השנים: משה תנוח נפשו בעדן, אז יהושע מכניס70. ענין מיוחד בתוספת בה זכתה אגדת מ"ט שערי הבינה שנפתחו לו למשה, בספרות הקבלה: לפני יהושע נפתח גם השער החמישים ועל־כן נקרא גם בשם בן־נון (מלשון בינה, נון – חמישים)71!

לעומת כל אלה אמנם נאמר בתלמוד: “פני משה – כפני חמה. פני יהושע כפני לבנה”72. ובאחד המדרשים בו נמנים כל המעשים המקבילים בחיי משה ובחיי יהושע, לא נרגע הדרשן, עד שבדק ומצא, כי גם משה העמיד גלגל חמה, ולא יהושע בלבד73. דרשן אחד יודע לספר, כי “ספר משנה־תורה היה סיגנון ליהושע… נטלו והראה אותו לגלגל חמה”74, וכך העמיד אותו כאילו בכוח התורה שירש מרבו. ואולם כל אלה וכיוצאים באלה לא ימעיטו דמותו ומעשהו של הגיבור אשר מפיו יצאו המלים המכונפות: “שמש בגבעון דום, וירח בעמק אילון”, לאמור, גם השמש וגם הירח נשמעו לו לבן־נון, לאחד יחיד. לא היה כיום ההוא, ולא היה כאיש הזה.



  1. דהי"א ז‘ כ’ ואילך. לעיל, עמ' נ.  ↩

  2. תהלים ע"ח ט‘. לעיל, עמ’ נב.  ↩

  3. שמ‘ י“ג י”ז. לעיל, עמ’ נ.  ↩

  4. ס‘ הישר, ד“ו, דף קל”ז–קל"ח. הטכסט במלואו לעיל, עמ’ נג–נד.  ↩

  5. פדר“א, פרק מ”ח. לעיל, עמ' נ.  ↩

  6. נ"א יגנון, גנון. לעיל, עמ' נ.  ↩

  7. סנהדרין צ"ב ב‘. לעיל, עמ’ נב–נג.  ↩

  8. “ולא הוציאו אתם צידה לדרך רק כסף זהב וגם לחם לאכול ביום ההוא לא הוציאו מידם”. לעיל, עמ' נג.  ↩

  9. דהי“א ז', כ”ז.  ↩

  10. כך במקור, הערת פב"י.  ↩

  11. שמ‘ י"ז, א’–ז‘; ח’–י"ג. ר‘ סיני וגריזים ב’, עמ' רד.  ↩

  12. סו"ג, שם שם רו.  ↩

  13. במדבר י“ד, מ'–מ”ה. סו"ג, שם, רה.  ↩

  14. במ‘ י“ג. סו”ג, ב’, עמ' רז.  ↩

  15. סו"ג, שם, רח.  ↩

  16. יה‘ ב’, א'. סו"ג, שם.  ↩

  17. תנחומא, שלח־לך, א'.  ↩

  18. ספרי, במדבר, סי' ע"ח, ועוד.  ↩

  19. דב‘ ג’ כ“ג–כ”ד.  ↩

  20. יה‘ ג’ ז'.  ↩

  21. יה‘ ג’–ד'.  ↩

  22. שמ' י"ד.  ↩

  23. כמפורט בסו"ג, ב‘, עמ’ רז.  ↩

  24. יה‘ ד’ י"ט.  ↩

  25. שמ‘ י"ב ג’.  ↩

  26. יה‘ ה’ י'.  ↩

  27. יהי‘ ה’ א‘; ט’ א‘; י’ א‘; י"א א’.  ↩

  28. יה‘ י’ י“ב–י”ד.  ↩

  29. שמ‘ ג’ ב‘–ה’.  ↩

  30. יה‘ ה’ י“ג–ט”ו.  ↩

  31. ראה סו"ג, ב‘, עמ’ רט.  ↩

  32. יה' פרק ט“ו–ט”ז.  ↩

  33. יה' פרקים י“ח–י”ט.  ↩

  34. ראה סו"ג ב‘, עמ’ רט–רי.  ↩

  35. יה‘ ח’ ל'–ל"ה.  ↩

  36. הטכסטים בסו"ג ב‘, עמ’ קעו–קעח.  ↩

  37. כנ“ל. סו”ג ב‘, עמ’ קעח.  ↩

  38. יה‘ כ"ג א’.  ↩

  39. דב' כ“ח ס”ט.  ↩

  40. סו"ג א‘, עמ’ קב–קג; ב‘, עמ’ רא (“ויתקעו בחצוצרות”).  ↩

  41. יה‘ כ"ד א’.  ↩

  42. יה' כ“ד ט”ו–כ"ד.  ↩

  43. דב' כ“ו י”ז–י"ח.  ↩

  44. דב‘ כ"ז ט’–י'.  ↩

  45. יה' כ“ד כ”ה–כ"ז.  ↩

  46. דב' כ“ט י”א–י"ב.  ↩

  47. דב' כ“ז י”ד–כ"ו.  ↩

  48. סו"ג, ב‘, עמ’ קפו–קפז.  ↩

  49. סו"ג שם שם.  ↩

  50. בבא בתרא ט"ו א'.  ↩

  51. ר‘ מי"ב, חיי משה, עמ’ צז–צט.  ↩

  52. לעיל, עמ' יח – כג.  ↩

  53. יה‘ ח’ ל'–ל"ה.  ↩

  54. יה‘ ה’ ב‘–ח’.  ↩

  55. פסיקתא רבתי כ“ג; אגדת בראשית י”ז; ראה סו"ג א‘, עמ’ לט.  ↩

  56. שמ‘ ד’ כ“ד–כ”ה. סו"ג ב‘, עמ’ רכה.  ↩

  57. בר' ל"ד.  ↩

  58. סו"ג ב‘, עמ’ רכו.  ↩

  59. במ‘ י"ג ח’.  ↩

  60. שם שם טז.  ↩

  61. במ' כ“ז י”ח.  ↩

  62. דב‘ ל"ד ט’.  ↩

  63. יה‘ א, ו’. ז‘. ח’.  ↩

  64. מד‘ דברים רבה ה’ י"ג (לדב‘ כ’ י').  ↩

  65. במ‘ כ"ז ב’ (= יה‘ י"ז ד’).  ↩

  66. מובאה זו, והבאות, ראה ב“סיני וגריזים” ב', ריד.  ↩

  67. ראה סו"ג ב, עמ' רטו.  ↩

  68. שם שם.  ↩

  69. ראה סו"ג ב‘, עמ’ רטז.  ↩

  70. סו"ג ב‘, עמ’ ריב.  ↩

  71. סו:ג ב‘, עמ’ ריג.  ↩

  72. סו"ג ב‘, עמ’ ריא.  ↩

  73. סו"ג ב‘, עמ’ ריד.  ↩

  74. הנ"ל.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49251 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!