במועצת המדינה הזמנית

אני שמח להודיעכם, שבישיבה המשותפת של חברי הממשלה וחברי הנהלת הסוכנות היהודית, שנתקיימה שלשום בירושלים עם שובו של מר ישראל גולדשטין. גזבר הסוכנות היהודית, ובהשתתפותו, נתקבלה ההצעה על השתתפות הועדה – מחצה על מחצה, של הנהלת הסוכנות היהודית והממשלה, בתקציב החינוך לשנה זו, בגדר של מיליון ו־600,000 אלף ל"י. סכום זה יועמד משני מקורות אלה: מן הממשלה ומן הסוכנות היהודית – לפקודתה של רשות־החינוך הזמנית, שתבדוק את פרטי התקציב, תוך שימת הדגש העיקרי על קליטת ילדי העולים בגנים ובבתי־הספר.

אולי יהיה למועצת המדינה ענין בכמה פרטי ידיעות על כיתות חדשות לילדי העולים שכבר נפתחו: בג’בּליה, בנוּזהה ובמנשיה, שהן שכונות יפו; ברמלה, ביהודיה, בבית־דגן, בעכו ובתל־חנן, היא בלד־אל־שייך לפנים.

בבתי־ספר חדשים אלה כבר לומדים למעלה מאלף ושש מאות ילדי עולים, מהם בחסות הזרם הכללי – קרוב לשש מאות; בחסות זרם העובדים – שבע מאות ילדים ובחסות זרם “המזרחי” ו“אגודת ישראל” – קרוב לארבע מאות ילדים. עלי להדגיש שמספר הנקלטים בבתי־הספר הקיימים בערים, במושבות, בקריות ובמשקים, היא לפי ההנחה המקובלת במחלקת החינוך – לא פחות מהמספר הנ"ל. אלף תלמידים במקומות החדשים – כך מניחים. אמנם אין על זה רישום מדויק, אבל מניחים, שנבלעו בתור מוסדות החינוך של הישוב, ובעיקר במקומות מסביב לחיפה וכן ביתר המקומות – אותו מספר ילדים.

בויכוח במועצת המדינה נאמרו דברים חשובים, לפי עניות דעתי, להערכתו של החינוך העממי בישראל. אין לי ספק, שראשי־התיבות של המלים: “חינוך־חובה־חינם” – אות אחת מוכפלת שלוש פעמים – יהיו לסיסמת המדינה כולה, ומשא זה יוּרם; מחובת המדינה ומחובת האומה להרימו. אולי זוהי בכלל הנקודה העיקרית, שלמענה דרשנו ורצינו במדינת ישראל. אין ספק, שיש לבטל – והמדינה תבטל – לא רק את שכר הלימוד הנופל משום מה על הורי הילדים בלבד, המביאים את ברכתם זאת לעם – ואין ברכה כילדים. זהו עוֹל שצריך להיעקר ממדינת ישראל. אין לי ספק, שגם דמי־ההרשמה טעונים ביטול מוחלט, גם אם לא הצלחנו לעשות את הצעד הזה השנה.

נכון, שלשם ביצוע דברים גדולים אלה יש הכרח בסעד לחינוך, והוא יהיה. רשות החינוך הזמנית מורכבת: מוַעדת השרים, מועדת ההנהלה וממחלקת החינוך. ועד החינוך – רשות זו אינה אלא זמנית, המשמשת מעבר למימון החינוך ולהשכלה. אני מקוה שמחלקת החינוך תשים לב לכמה הערות הנוגעות לפרטי הדברים בקשר לחינוך.

לפרטי ההערות בויכוח אציין רק שתי הערות – לא מתוך כך שהערות אחרות אינן חשובות – את הערתו של מר סעדיה כובאשי על החשיבות בעזרה לתלמידים בעלי כשרונות, לתלמידים מחוננים המצטיינים בלימודים ומראים כוחות רוחניים חשובים, לעזור להם לעלות בסולם הידיעה וההשכלה, בין אם זו השכלה מקצועית ובין אם השכלה כללית. יש לקדם אותם ולהעלותם להשכלה תיכונית ואחר כך להשכלה גבוהה. לא אטעה אם אומר, שמחלקת החינוך עושה זה שנים אחדות צעדים צנועים במגמה זאת.

כן ראויה לתשומת־לב מיוחדת ההערה, שנשמעת מצד חברת מועצת המדינה, הגברת רחל כהן, על החשיבות להגביר בשנים אלה ולהרחיב, ואולי גם להעמיק את ההכשרה, את מוסדות ההכשרה למורים, למורות וגננות; כי הרבה נרות, הרבה מאורות כבו בשמד הגדול, בחורבן ובהתנוונות שבאה אחריהם, של נוער ללא חינוך סדיר וללא בתי־ספר. יש להדביק את הזמן שהרס את אלה ויש למצוא דרך כיצד להתגבר על זה. נשאלה שאלה מפי חבר המועצה גרבובסקי: היהיה אומץ־רוח לממשלה לקרוא אל הסדר את העיריות והרשויות המקומיות, שנטלו לעצמן את הרשות לקבל החלטה בניגוד לחוקה הקיימת ולקפח את אחד הזרמים? שאלה זו נענתה עוד טרם נשאלה. ועלי לחזור ולקרוא קטע אחד מדברי־הפתיחה הקצרים שלי בישיבה הקודמת: “אך מנוי וגמור עם הממשלה לא לקיים להבא את השיטה הכפולה של תמיכת תקציב החינוך המרכזי בעיריות וברשויות המקומיות ועם זה גם החזקת בתי־ספר בתוך תחומן של העיריות והרשויות הללו על חשבון התקציב המרכזי. הממשלה תדרוש מכל הרשויות המקומיות: החזקת כל בתי־הספר, הקיימים לפי החוקה, ברשותן”. כן עלי לתקן פליטת טעות של חבר מועצת המדינה, מר ברל רפטור, ששאל מדוע לא הודגשה העובדה של נשיאת תקציב זה בעוֹל החזקת בתי־ספר לנערים עובדים? האמת היא שהדובר אמר: “הנני מבקש להטעים: נשיאתו בעול בתי־הספר לנערים עובדים וכן תמיכתו בבתי־הספר למלאכה למקצועותיהם”. אשר למספר הערות, שנשמעו בויכוח זה בנוגע לצורת המבנה של רשת החינוך הזמנית, הריני מודה מראש כי מבנה זה איננו משוכלל ואיננו מאוזן מכמה וכמה צדדים, אבל יקרוֹ של הענין חייב אותנו, שלא נזדקק בפרטים, ואפילו בפרטים חשובים, הוא חייב אותנו להתקין לאלתר מהלך סדיר של עניני החינוך, בלי לבטל אף יום אחד של תלמוד־תורה. וכבר ציין מר ציזלינג שהצלחנו בזה, למרות החשש שהיה לרבים: גם למורים, גם לחברי בהנהלת הועד הלאומי, וגם לעצמי, שדבר זה לא יעלה בידינו לסדרו בלי הפסקת הלימוד. אני רוצה להביע בפומבי הוקרה להסתדרות המורים ולמרכזה, שעמדו אתנו במאבק וויתרו על כמה וכמה דרישות.

גם הזרמים נדרשים לויתורים מסוימים. ישמש לדוגמה הרכב מחלקת החינוך. חברי מועצת המדינה יודעים שמחלקת החינוך היתה מורכבת כל השנים ממנהל מחלקת החינוך ומשלושה מפקחים ראשיים של שלושת הזרמים. אנו החשבנו שילוב זרם החינוך של “אגודת ישראל” בתוך המסגרת הכללית של חינוך ישראלי, ולא מטעמי “הפרד ומשוֹל”. נשמע דיבור כזה בויכוח הקודם: “מי יודע אם לא היתה בזה כונה עמוקה”… אל תיחסו לממשלה “עומק” גדול כל כך, שהנה מתוך “כונות עמוקות” הכניסו את “אגודת ישראל”: הכונה היתה פשוטה: לחסל מחיצה אחת מיותרת בשעה שאנו עומדים על סף מדינת ישראל, והצלחנו בדבר. אך הזרם הכללי וזרם העובדים, שכל אחד מהם היה שליש בהרכב של מחלקת החינוך (אם לא לחשוב את המנהל), נהפכו כל אחד ואחד על ידי החלטה זו לרביע, והם קיבלו את הסידור הזה – אם גם נעשה לכבוד הזרם של “אגודת ישראל”, שהוא מועט במנין אליבא דכולי עלמא. רבותי, חברי המועצה! הייתי מבקש מכם להקדיש רגע מחשבה לכך, שהיציקה הבאה של הנהלת החינוך במדינת ישראל תהיה בהכרח שונה מן היציקה הקודמת: היא תכלול גם את נציגי האוכלוסין הערבים במוסדות ההנהלה, והעקרונות שעליהם תיבנה יהיו עקרונות ההולמים את המדינה, ולא עקרונות שהיו טובים לנו בתוך האוטונומיה הלאומית שלנו. אך עלינו להביא בחשבון, שהמעבר מן האוטונומיה הלאומית למדינת ישראל הוא מעבר המחייב אותנו להתבונן מחדש גם אל הכלים שהתרגלנו אליהם ולראות איך לבנותם במדינת ישראל.

אגב, אני רוצה להודיע למועצת המדינה, שלפני ישנה כבר רשימה של 4248 ילדי ערבים הלומדים בבתי־ספר שהם ברשת החינוך הזמנית במדינת ישראל. והיום כבר זכיתי לקבל גם תלונה מן המורים הערבים על מיעוט המשכורת שלהם. בנצרת בלבד לומדים 1500 ילדים ערבים בבתי־ספר. המכתב נתקבל מאת המורים של נצרת על שם ועדת השׂרים. חברי מועצת המדינה, אנו קפצנו קפיצה ראשונה בענין החינוך. נדמה לי שמתוך הרגשה מסוימת של קורת־רוח יכולים אנו לאשר את החלטת הממשלה, שכן עד לשינויים מוסכמים מטעם האסיפה המכוננת יתנהל החינוך על בסיס חוקת החינוך הקיימת. שגילה הוא לא פחות מאשר 20, ואולי 30 שנה. ושעברה עם התנועה הציונית ועם הישוב את כל הדרך עד עצמאותנו. ואנו יכולים להפליג לקראת העתיד תוך הסיסמה הנועזה, שאחד הנואמים העלה בויכוח הקודם, סיסמה חינוכית מדברי חז“ל: “אל תגעו במשיחי. אלו תינוקות של בית רבן”. חז”ל ראו מבעד לתינוקות את הכוחות הצומחים מהם.

ולא אפליג בדברים על זכות קיומם של הזרמים. אגיד רק זאת: אחדות החינוך הישראלי בדור שאנו חיים בו (שמר ויינשטיין חי בו ושאני חי בו) תלויה כשלהבת בפתילה בזכות כל אחד משלושת הזרמים העיקריים האלה (עדיין אני גורס שלושה זרמים, שכן בטוח אני שהזרם הדתי יהיה אחד בעתיד הלא־רחוק) להקים בתי־ספר לילדיהם ולחנך אותם ברוחם. זכות שוה לכל אחד משלושת הזרמים האלה היא לגבי קיומו של חינוך מאוחד שלנו עוּבדה, שהכירה בה לפני שלושים שנה התנועה הציונית; הכירה בה מתוך חושים עמוקים, ומשהכירה את החשיבות המיוחדת שיש לחינוך בעם ישראל לכל אב בישראל ולכל אם בישראל. ידעה שאחדות החינוך יכולה להתבסס על שלושת הזרמים האלה כעל יסודות עיקריים. אני אומר כמו שאמרו אחרים: ודאי זה מן הדברים שמיעוטם יפה ורובם מזיק. ואם נלך לפצל את החינוך פצלים פצלים – ודאי נפסיד ונאבד. אך קיום שלושה זרמים אלה, זרמי השורש בחינוך העברי. הוא תנאי לאחדותו. האם מישהו דורש קומפרומיס? אדרבא, יעמיק ויתלבן הבירור. אך אל נצא בנשק החריף של קיפוח. בירור עיוּני, הסברה לציבור – אינו ויתור! מי תובע ויתור? תובעים לוַתר רק על קיפוח. עליו מוכרחים לותר, כי זה נשק חריף, העלול ליהפך נשק הדדי, וכבר אמרו שיש מקומות שזה כבר נהפך לנשק. על כל פנים, בירור לחוד, עמדה לחוד, וחוקת חינוך לחוד. אני תובע ממר ויינשטיין, כבעל תפיסה מדינית, לתבוע קיום חוקת החינוך כמוני ולהורות לחברי המפלגה שלו להצביע בעד קיום חוקה. כי אי אפשר לאחוז בשתי דרכים אלה: או מדינה וחוקה או הפקר וקיפוח. ואם מדינה וחוקה, צריך לחוּל שינוי במקומות ידועים. אני מציע הצבעה רק על אחת מן המסקנות שהצעתי, והיא: “עד לשינויים מוסכמים מטעם האסיפה המכוננת יתבסס החינוך על יסוד חוקת החינוך הקיימת ופקודת החינוך לשנת 1933, פרט לשינויים הבאים, ושיבואו בתוקף החלטות מפורשות של הממשלה ושל מועצת המדינה”.

כסליו תש"ט.