כשאבדה לו, לקיטין, משרתו הדלה והמשעממה, ששעות עבודתה היו שתים-עשרה למעת-לעת ושכרה קרוב לעשרה שילינגים לשבוע, לא התחיל לבקש לו אחרת נאה הימנה או בדומה לה, כי אמר בלבו: אדרבא…
פירושה של “אדרבא” זו היה לאמור: כל זמן שהיתה איזו אחיזה, עוד נדחה אותו הדבר מאליו, מיום ליום ומפרק לפרק; עכשיו, כשנפסק ההמשך הארוך וה“בֶּזסמיסליני” (קיטין ידע רק רוסית) על-ידי כוח מן הצד, הרי טוב מאד, הרי הגיעה השעה, הרי אדרבא ואדרבא…
ה“דבר”, בעצם, הוחלט אצלו כבר, עוד אשתקד, כמדומה, מיד אחר המעשה בדומה-לזה של רעו הגבוה, השחור, היחידי… וכבר אז התחיל הוא, קיטין – הנמוך, הצהבהב ואוהב-החברה – לדבר על אודות מכר פלוני ומכר אלמוני, ש“הם עוד יחיו מאה שנה”… כלומר: הני אינשי הנם מסוג של ילדי החיים, בעוד שיש אנשים הבטוחים במותם, וגומר… אלא שאז לא עברו חדשים מועטים, והוא נדחף על-ידי איזה כוח דוחה – ושוב “בּזסמיסליני” – אל אחת מבירות אירופה, כשהוא צופה ומקווה בשביל עצמו בעמקי לבבו לאיזה מאורע חדש, חשוב, נסיי… ומדבר בפיו על אותם האנשים, “שיחיו עוד מאה שנה”, בעוד שחשבון-נפשו הוא ברור…
ומכיון שחשבון-נפש זה היה ברור, הלך רפיון-גופו ורפיון-תכונתו הלוך והתחזק. בשרו העלה צרעת מרישול בחילוף-לבנים, גם הדגים-המלוחים שהיה החנוני נותן לו לארוחתו בבוקר ובערב היו לא מן המבריאים ביותר… ובעלת מעונו התחילה מספרת לשכנותיה פלאי פלאים על דיירה המשונה, כשהיא מוכיחה להם בעליל, שלית דין בר-נש לגמרי וכי לכניסת אותה הבתולה הבלה אליו, אף על פי שהיא עצמה, בעלת-הבית, אסרה עליו זאת, הנה על צד האמת, אין מה לחשוש.
ברם, אף על פי כן, כל זמן שהתנהג הכל כשורה, היו הימים חולפים, הימים והלילות, וכל דבר לא אירע. כל דבר. בעלת-הבית לא מצאה מעולם את הדלת סגורה מבפנים כל היום ולבה לא נקף ולעזרה לא קראה, והוא לא נמצא מעולם מוטל על המיטה, כשאותה הצלוחית ניצבת על השולחן ריקה…
יתר על כן. באותם הפרקים הרחוקים, כשהיתה “מיסיס” זו מתיישבת בדעתה לבוא לכבד את החדר (אפשר שהיה לבה מגיד לה באותה שעה, שהשכן, המשונה, אף על פי שאינו דובר דבר, הנה בצער נפשו הדומם מתרעם וקובל הוא על החלאה המרובה…), היתה מוצאת דוקא ספרים פתוחים ומעורבבים על השולחן. היא לא זכתה בנערותה ללמוד בבית-ספר ולא ידעה לבוז לאלה הכרכים העבים, ולפיכך הסתפקה בהצטערות גרידא על שאין זה עתונים גדולים, כי אז הלא היתה נהנה ומשתמשת בהם לצרכי ביתה.
איך שיהיה, וקיטין פתח ספרים, שימש בכהונתו, היה אפילו חבר ל“אגודת תמיכה בשביל אֶמיגרנטים פוליטיים”, ויש שהיה גם הוא בעצמו נכנס לאַמאַליה איוואַנוֹבנה, עלמה זקנה וצעיף על פניה, והיה משוחח אתה על השיעור הציבורי בשבת שלהם האחרונה ועל העתון החדש הראדיקאלי ועל התיקונים החדשים…
ואותו הדבר נדחה…
ואולם כשבא השינוי ובמהלך-הימים השומם, זה הפלג הדק ומחוסר הגוונים, נפל המקרה – אבדן-המשרה – החל הרוח להכות גלים וההחלטה הכמוסה נתעוררה.
לילה. על השולחן הדומה לתיבה קטנה מרובעת היו מונחים הקובצים החדשים של “זנאַניה”. קיטין ישב בחדרו, ריפרף בהרהוריו, ובידיו הטריד את הפשפשים הזוחלים מעל הכתלים. מיתתו של פשפש אחד, שהועלה על מוקד-הגאַז על ידו (“כוח אכזרי אני, קיטין, במחשבתו של הנשרף!”), הפסיקה את הבלבול שבתוכו בענין אחד. עיניו המצומצמות והחיוורות וכל פניו הלבנונים והכלים נעשו כאין המחשבה המסומנה על המוות. והכל כבר היה ישן-נושן. מתחילה ההרהור הבּאנאלי, התדירי, הקיטיני: “לא עשיתי כל רעות בחיי, לא עברתי כל עבירות, ועתה אמות בטהרתי, בנקיון-נפשי, עתה לא נשאר לי אלא למות כמו שהנני”… אחר-כך – אותה הלחישה, שקול ודברים אין לה: “יעברו עוד ימים אחדים… עוד תספיק, עוד תראה… הלא הענין עומד ומחכה… ספקות אין… מתחילה או אחר-כך – האין הכל אחת?” ולבסוף – ציורי הדמיונות הנהוגים: סם… הלוע פתוח, הנצחי… הכל מתכסה… וכאן – צעקה… אי-אי…
הוא סוגר את מחצית החלון הפתוחה ונשקע בכסאו. כל התלאות, ההשפלות והבזיונות אשר עברו עליו בימי חייו, וביחוד מאז בואו אל העיר המוזרה והפראית הזאת, עלו בזכרונו. בכדי להינצל אף מאחת מהן שוה למות. פי, לא יאה לאדם להיות עבד המציאות המכוערה. היום בצהרים אמר לו שיפילוביץ: “מה לעשות, והדבר נוהג ככה בכאן; בנוהג שבעולם, אדם הרוצה לעשות את חייו, צריך הוא…” פי, איזה ביטוי נתעב: “לעשות את חייו”… פי, הוא איננו צריך… הוא נפרד והולך לו…
…מה? דפיקה בדלת? לא… ולו גם דפיקה… כן, היתה דפיקה, אבל הוא התחפש לישן… הלא כן, הלא הוא צריך להתחפש לישן, הלא הוא צריך לבצע את זממו… עתה?
“דעת”… “האדם”… “גוֹרקי”… – הכל רחוק כל-כך…
ובחוץ סתיו. היום בעמדו על המעלות המובילות אל בית-המקרא אשר בקומה השלישית היה שם בוץ רב. ושם ראהו אותו האיש. לשון חדה ושנונה לאותו האיש. מדבר הוא במבטאים נבחרים, מגוזמים, נתעבים. גורקי היה מתפעל מהם בוודאי. מתאר עניותו בצבעים בהירים, מלאים, צעקניים. היה באותו “בוֹרד” ובאותו “בוֹרד” – ובכל מקום השיבו את פניו. חִי-חִי, רוצה לחיות, רוצה… בכלל, כל הגיבורים הללו, היחפים הללו, רוצים לחיות. ואמנם, חיים הם מאה שנים, מאה שנים…
מיטת ברזל. וזו שייכת לו. סדין מנוקב ומטונף. מי דפק בדלת? בעלת-הבית? להחליף? לתקן? איש לא דפק. שמא אותו האיש, שמקום-לינה אין לו, והוא, קיטין, לוה היום בשבילו שלוש פֶּנות משיפילוביץ? חִי, עתה יכול היה ללווֹת, ישאר חייב, חי-חי, ישאר חייב לשיפילוביץ. ושיפילוביץ יאמר אחר-כך, כי הוא, קיטין, היה חייב לו ליטרא שלמה. על שיפילוביץ אפשר להאמין. אבל מה איכפת לו, לקיטין? אחר-כך יאמרו מה שיאמרו. הן ירושות אינו משאיר אחריו. הגם שום מכתב לא יכתוב? לא. אילו היה עושה כמו שחשב לפני ירחים אחדים, אלמלא היה שב מבחירתו בטביעה, אז ודאי שהיה צריך לכתוב, שהרי לולא זאת לא היה איש יודע ממנו, ממעשהו… אבל עתה – הלא הכל יראו, הכל יראוהו עין בעין…
הוא מתכסה בסדין ורועד רעידה זעירה ותכופה. הוא מכבה את הגאַז במהירות ומתעטף כולו באצטלתו הישנה המתגוללת ממעל. לא, צריך להסיר מתחילה את הנעלים. אי, המצאה נפלאה! את זה הלא יוכל להוריש אחריו… מעשהו יביא תועלת… הוא חפשי עתה מהכל… לו אין צורך בזה… ואותו האיש, הסובב עתה ברחובות, באד-הסתיו, הלא התאונן לפניו… הראה לו היום את נעליו הקשורות בחוטים… יחף הוא…
קנה-הגאַז שב אל אשו וקיטין התהלך בחדר, ועל המיטה היו מונחות הנעלים צמודות אשה אל רעותה. זוג. הוא – ככה יעשה: מחר בבוקר יתאונן על רגליו שהעלו בועות ויבקש מבעלת-ביתו את ערדליה הישנים להתהלך בהם בשביל הרוחה. עוד מרוסיה הביאה את אלה הערדלים והם מתגוללים תחת מיטתו. ולאחר שימסור לאותו האיש את הנעלים – ילך ישר אל… אמת, זהו אופן יותר טוב… חִי, היא תדאג לערדליה האבודים. תדאג לה! השאלה היא רק: מכיון שהוא חוזר לאותו האופן – כיצד לעשות בנוגע להודעה… או אולי יכין איגרת וישליכה לתוך ארגז-הפוסטה… אבל מה יהיה, אם הדבר לא יעלה בידו – והמכתב יתקבל?..
יום שלישי לאד היה – אותו האד הלונדוני המיוחד, למה שהם, אדוני הארץ, קורין “פוגה”. הנהר אף הוא היה מכוסה כולו בעשן מעלה קטב. לא הרחק ממנו, מן הנהר, מעבר לגשר הגדול, ברחוב המלכה, התנוססה גלריה של תמונות מרהיבות עין, ואל הבנין הזה נכנס קיטין לפנות ערב בנעלים קשורות בחוטים…
בעלת-הבית מיאנה לתת לו בבוקר את ערדליה. חִי-חִי, לבה הגיד לה. הוא, קיטין, הוכרח לשוב מהחלטתו מבעוד לילה לשאת את נעליו אל אותו האיש במעטפה ולמסרן לו בחשאי: הוא מוכרח ללכת לעת-עתה בנעליו שלו גופא, אלא בכדי שלא יעמוד פלוני על סוד הדבר – לשקר לו ולומר, כי בביתו יש לו עוד “נעלים אחרות, הרבה”, וכי, על כן, “הוא רוצה… אֶה… אֶה… לעשות עמו חליפין, חליפין”. אמת, אותו האיש לא הרבה לסרב, לא הקשה כל קושיות, מיהר להאמין לכל היוצא מפי מיטיבו, ובחפזון גדול התיר את הקישורים, והשליך את הסמרטוטים מעל רגליו, ובקידה נמהרה עזר גם לו, לקיטין, לחלוץ את נעליו השלמות ולעשות את החליפין… והוא, קיטין, אמנם, התבייש מפני בעל-דברו, גימגם, והשתדל, בכל זאת, כי יבין וידע אותו יחף, שהוא נותן לו את זוג-הנעלים היחידי אשר לו, כי בביתו אין לו זוג אחר…
“אילו היתה אמאליה איוואנובנה יודעת מכל הענין הזה” – הירהר קיטין בהיכנסו אל המוזיאום והנערות הקטנות, שפיזזו בו, יחד עם המספר המועט של מגודלים שמסביב, התבוננו אל נעליו – “מידה נוצרית”, היתה אומרת… כן, מידה נוצרית…
במוזיאום הלז היה קיטין כבר פעם אחת בימים הראשונים לבואו אל העיר הרבתי הזאת ומאפס עבודה סבב ברחובות. אותן הנעלים היו אז עדיין כמעט חדשות לגמרי ובהן עמד לפני התמונה הגדולה “משה”, אשר שם, כמדומה, בירכתי הבית. משה נושא את הלוחות השנים אשר פסל. דאגה גדולה ותקוה גדולה בכולו; הכרה של מה שקרה עם הלוחות הראשונים, חיבה של אב המון גויים, הכנה להימסר אליהם ולעבוד בשבילם ושאלה של “איכה אשא לבדי”. ולרגליו – דור המדבר הגדול, השרירים החזקים, הפנים הלוהטים והכוחות האיתנים… לפני התמונה עומד ארון-זכוכית ובו כלי אוכל ישנים ושונים לראוה. והארון הזה לא נתן לו אז להביט על התמונה כראוי. מריחוק-מקום… עמד בצדו של ארון זה וחשב על הרושם שהוא, הגר, הירוק, עושה על שאר המבקרים, האזרחים, כשהוא ניצב ככה ומסתכל בשימת לב עמוקה אל מעשי ידי האמן… ובצאתו אז אל הרחוב וראה את הפנים החולנים-הטרודים של העוברים-והשבים ואת המרכבות-השדות עושות את דרכן, חשב על ההמון העירוני המושחת והקהה ושפלותו ושויון-נפשו ועל חיי בני ההמון הללו הארוכים, הארוכים: מאה שנים… מאה שנים…
ובעוד שבוע השיג את המשרה המקוללה, ששבתות וימים-טובים לא היו לה, ומאז שוב לא היה בבית-אוסף-התמונות הזה.
ועתה?… הנה מרמזים עליו באצבע… אבל הוא הלא לא ישהה פה… רק עד שיחשך… לאור היום הלא אי-אפשר להתנפל… מיד יוציאו ועוד ימסרו לדין…
ובדבר המכתב עשה בחכמה. הוא כתב על המעטפה את שמו. וממה נפשך: אם הוא עוד יקבלו בעצמו היום בערב – הרי טוב… ואם הוא לא יהיה כבר – יהא מונח עד שייפתח ויוודע הכל…
שם ממרחק – “משה”, ופה בכניסה – המאַדוֹנה ובנה… “מידה נוצרית”, תאמר אמאליה איוואנובנה…
כן, היא תבוא, היא תבוא בעוד ימים אחדים לשאול עליו – ואז… אז כבר לא תתנהג אתה בעלת-הבית כמו שעשתה לה לפני שבוע…
בעלת-הבית… במוזיאום עוד טרם העלו את אורות-האלקטרון, וקיטין ישב על ספסל באחת הפינות וחשב על מעונו שבשכונה נומר 89 ועל בעלת-ביתו, שהקורסט שעליה הוא כמגדל, אשר שם מעבר לנהר, ועל בעל-ביתו החייט עם עיניו המוזרות, המשתוממות, ועם הנגינה התמהה שבז’ארגונו האנגלי. גם אדם זה – ידע קיטין – מה? רליגיה אין לו, דעת אין לו; אותה, את בעלת הקורסט, אינו אוהב וריבות ומדנים בינותם תמיד, ביחוד בתקופות של חוסר-עבודה. והוא מבקש לו עסקים; אוסר את העז שלו – למי עוד בלעדיו יש עז בעיר הזאת? – בעגלה קטנה ומרכיב עליה את סֶמ’קה הקטן, מסקל את החצר ונוטע כרוב ב“גינה”, שהיא אמה על אמה, צובע את “סוכת הקיץ”, או ה“מקשה”, כמו שהוא קורא לה – דוקא – וחוזר וצובע…
ומיסטר דז’יקוֹב? השכן שב“פרוֹנט-רוּם”? זה שפניו פני אילונית, החי עם זוגתו כמו שצריך להיות ושאין לו צורך בכל עסקים? ואלה המטיילים כאן? מה רבים הם ומה “בּזסמיסליני” וכמה שנים עוד יחיו!.. והאפנים הללו נורמאלייים הם, כדין הם, כדין וכהלכה… ורק אם תאמר אמאליה איוואנובנה להיכנס אליו, אל קיטין, אל חדרו, ולדבר אתו על הנעשה ברוסיה – לא! זה כבר אסור, זה כבר לא יתכן, זה כבר ככה לא יורשה, זו כבר פריצות…
חיוֹת! מחיצה בינו לבינם. מחיצה מכאיבה. והנהר… הנהר לא יסיר את המחיצה, אבל הנהר יסיר את הכאב, את הכאב…
על הגשר היתה לחות. הלחות הזכירה לקיטין – מטר. האד מתבדר ומטר מתחיל סוחף. המטר הסוחף הולך ומשפשף את הצבע מעל ה“מקשה” של בעל-בית מעונו, וזה, בבקשו מילוי לחייו, הולך וצובעה ממחרת שנית…
ובימים הנוראים, שהיו, כמדומה, זה לא כבר, לא הלך הוא, בעל-הבית, אל בית-הכנסת, והיא בעלת-הבית, הלכה. היא יראת שמים, והוא כיזב לה, כי גם הוא הולך, ובאמת לא הלך, וידבר בזה אתו, את קיטין, ויחשוב זאת לעצמו ליתרון גדול. חפשי הוא ואינו כפות להבלים. ואת סֶם שלו הושיב בעגלה האסורה לעז. וכשעופפה איזו דבורה ועקצה להקטן באצבעו, וזה צווח, נתרבה העונג של האב והבן עוד יותר. הענין גדל. הביאו מזור ותחבושת… ומים קרים… בררר… יצא גם מיסטר דז’יקוֹב אחר ארוחת-הצהרים, במקטורן פראַנטי עם טור כפתורים ארוך-ארוך, וכנודע לו דבר העקיצה לא נהנה ואמר רק:
– בוודאי… ארס… לדבורה יש ארס… עוד מים קרים… מים קרים… ברר…
… על זה ענה בעל-הבית:
– מים קרים? לכל יש שיעור וגבול…
גבול? גבול למים קרים? גבול – ומדוע אינו עובר? ואם אינו עובר – מדוע אינו בורח? הוא יברח…
בחצות הלילה שב קיטין למעונו. גשם טיפטף והנעלים ההדוקות בחוטים אל רגליו היו רטובות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.