כשהתחילה “הלהבה” לצאת לאור, ולבותיהם של שוחרי ודורשי שפת עבר התחילו דופקים ברננה ובתקוה,והסופרים המובהקים עם המתחילים שבערי השדה התחילו עטים אל עיר-המערכת, הללו לדרוש ולקבל שכר והללו למצוא איזה תוכן לחייהם –היה שבנא הסופר מן השרידים היחידים, אשר הופעת מכתב-העת החדש היתה להם למורת רוח.
שבנ“א, כלומר ר' שמואל-בר בן נחום-אהרן הסופר, התחשב על המליצים הישישים אשר בעיר הוצאתה של “הלהבה”. בשעתו השתתף, כמו שאומרים היום, ב”הכרמל“, ה”קול“, ה”עברי“, ויש סברה, שגם ב”כנסת הגדולה" באו מכתביו ומאמריו. ואולם זה רבות בשנים, שקסת-הסופר אינה תלויה במתניו וחדל להתנבא במחנה.
ר' שמואל-בר מתגורר אצל אחד מחתניו לוקחי בנותיו. בניו למדו בנערותם בגמנזיות ואינם יודעים את ערכו בתור סופר, זאת אומרת: אינם למדנים גדולים ב“עברי”. בתו ואישה, על צד האמת, אינם ג"כ מהמוקירים-רבנן ביותר, וביחוד שהזקן העובר-בטל הריהו טרחן וסרבן לא רק לפעמים. ואולם זכות “נחלתו” של ר' שמואל-בר עומדת לו לעת זקנתו.
חייו של שבנא עוברים במנוחה. ברם, געגועים יש לו בלבו. הכל חלף-הלך לו…
אין הוא אומר, שאז היתה ספרות והיום אינה. זה המושג של “יש ספרות” ו“אין ספרות” הריהו מוזר קצת לשבנא הסופר. הוא יודע רק, שאז כתבו. אז כתב הוא, אז ראה את השם “שבנ”א" חתום חדשים לבקרים. והיום – אמנם, גם עתה כותבים, אך עתה – אין כל.
הוא, אמנם, ניסה פעם ושתים לוותר, לעשות קצת גם הוא בלהטיהם של אותה החברה – אבל אין בני הדור נשמעים לו!
ואם כן, אם כוחו הוא אין בשרירי בטנו, הלואי שהיה, לפחות, אין-דבר לגמרי – וסוף… אך הנה לא. אלה מראים אותות-חיים, הולכים ומעלים להבה חדשה. והנה מה שהאמונה צולעת פה על ירכה – הלא אין צורך להזכיר. אבל מילא… הוא בעצמו הנהו תלמידו – יש שהוא גורס: אלוף נעוריו – של בעלי-“הדביר”, ועל קנאת אלוהי צבאות לא יתעבר מאוד. אפס כי היתה פה גם השפה למרמס-רגלים – הגם על זאת לא יהמו מעיו?
הנה משל אחד מני אלף. הוא זוכר, כי – אולי לפני חצי יובל שנים – כתב חרפות על אלה הבנים הסוררים והממרים, האומרים כיס אחד לכולנו, ורפיון לא היה בימינו לכתוב כיאות ובלשון-עבר צחה: “הבנים הסוררים והממרים, האומרים כיס אחד לכולנו”. והיום? היום באים הם וכותבים פשוט: “סוציאליזם”, “סוציאליסטים”. והנה מוחל וסולח היה הוא להם על שאינם מוסיפים, כמוהו לפנים, “שר”י", אבל המלה כשהיא לעצמה: “סוציאליסטים” – היאמר בעברית כן?
ואולם “הלהבה” נדפסה יום-יום. ובהמשך הזמן שמע שבנא גם את הצעירים מתאוננים. היא החלה לשרך את דרכה… או בלשונם הם: “אינה מתקדמת למדי; אינה פרוגרסיבית” כראוי.
והצעירים, אמנם, היה להם על מה להביע אי-רצון. הללו דרשו ולא קיבלו שכר, והללו לא מצאו בזה – ב“היומן החדש” – את התוכן לחייהן.
ונתהפך הגלגל. דוקא בעותה עונה שמאסו הצעירים ב“הלהבה” הדועכת לאט-לאט, התרגל אליה ר' שמואל-בר וגם כן לאט-לאט, ותהי היא חברתו בשעת ארוחת-הבוקר, בשכבו את משכב-הצהרים וגם, לפעמים, בקלויז אחרי התפילה. הכל נטו אוזן, והוא הקריא את החדשות. ואפילו השפה כאילו חדלה להיות כחצץ בין שניו; ויש גם שהתעורר בו החפץ לנסות את כוחו עוד פעם…
לא אסתייע מלתא!… באותה שעה שישבו הצעירים וריננו על ה“אתחלתא דגאולה”, על הפרוצס הנאוטראלי ומיתת השפה המתה, ישב שבנא במענו ושפך את שיחו באגרת-שלום לאחד מידידיו-בנפשו:
“הלא שמעת אם לא ידעת גבר עמיתי על הלהבה היקרה, אשר נקטפה בעודה באבה באשמת סרי סוררים ורודפי קדים המתפרצים מפי אדוניהם לאמר: ידינו לא נגאל בעבודה ועצת דורשי טובתם כל הימים ישיבו אחור, והלהבה אשר היתה לי למשיבת נפש”…
הוא כילה את מלאכתו ואמר לשלוח את האגרת ולהתנחם על הרעה אשר מצאתהו. והנה הוגד לו, כי גם הפוסטה שובתת: “המכתבים אינם מתקבלים בפוסטה”!
“ימי נזעכו – הוסיף הזקן בתרעומת – מפני צפרני החיה הטורפת הלזו אשר לא תדע רחם”…
אז קינח את זקנו הלבן במטפחת אדומה וחזר והוסיף: “קברים לי”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.