שיחה ב“קול ישראל”
הבחירות הללו העתידות לבוא ביום כ“ד בטבת תש”ט (25.1.49) – הן בחירות בתוך מדינת ישראל. נטיעת עמודי־היסוד לחוקת המדינה, ולשם בחירת הממשלה הקבועה. אין עוד כל בטחון כי המלחמה אשר הוכרזה על ישראל הגיעה לקצה. ורצוני להקדים שלושה דברים ידועים, אשר כל חידוש אין בהם:
א. רצינו במדינה, במדינה עצמאית. לא דו־לאומית, בשדה יצירה הנתון כולו לרשותנו, בריבונות שוה לזו של יתר העמים בני־החורין. לא רצינו בשום תחליף לריבונות זו.
ב. לא ביקשנו קרבות, לא הלכנו בדרך דמים, רצינו בסידור של פשרה, אשר היתה קשה לנו וחתכה כבאיזמל בבשרנו, אך קיבלנוה למען השלום. ופשרה זו, אשר נתנה לנו פחות מחצי מן החצי ממה שהובטח לנו לאחר מלחמת־העולם הראשונה ואשר אושרה מטעם השולחן הגבוה הבין־לאומי – מטעם עצרת האומות המאוחדות – כנגדה נשלפה החרב.
ג. בדרך החיאת שממה ועזובה בנינו את עצמנו. במאמצי שלושה דורות רצופים במשך שבעים שנה, הקימונו למעשה את חיינו העצמאיים במולדתנו. לא דחינו את התישבותנו עד לאחר גירוש יתושי המלריה, לא הפסקנו אותה, לשם המתנת “פאוּזה” – עד אשר הממשלה המנדטורית תיטיב את דרכיה. ידענו כי מדינות נבנות בעמל נמלים, לא במצילות ולא במליצות. ודרישתנו למדינה ולריבונות לא באה אלא כדי לתת תוקף של הכרה לעוּבדה קיימת ולשחרר את המפעל החלוצי החי והפורח, התוסס והנאדר בגבורה – מכבלי אדמיניסטרציה זרה ובוגדת.
והנה הוכרזה עלינו מלחמה. ואנחנו, המעטים, עמדנו נגד הרבים. כל מלחמה נושאת בתוכה עצב. הרי הוא העצב השפוך על ערוגות הקברים. גם מלחמה המסתיימת בנצחון – יש בה מי שמפסיד את הכל: אלה אשר נתנו את חייהם. ואנחנו היום לא ציבור אחד, אלא שלושה ציבורים דבוקים יחד: אלה שנפלו, אלה העומדים בחזיתות המלחמה ומגינים על גבולותיה ומשלטיה – ואנחנו כולנו כאן, רוקמי המשך המפעל בתוך מדינה מוגנת. עוד מעט וכל דבר המלחמה הזאת של מדינת ישראל בפולשים אליה ובמתנפלים עליה – יהיה לאגדה. אליבא דאמת הנהו כבר רובו אגדה: כיצד קם לנו צבא מונה רבבות, מתוך השורות של ההגנה במחתרת, כיצד הופיע אלינו מתוך נחשולי ההעפלה צי־ילד, צי־מלחמה ימי, מחולל נפלאות, וכיצד צמחו לנו בן לילה כנפי־שחקים, חיל־אויר לוחם, מגונן ותוקף. כיצד כל חודש וחודש מן החדשים שעברו עלינו בשנה האחרונה קפצנו קפיצת עוֹז… ומאמץ המלחמה שלנו איננו המאמץ האחד. יש למאמץ הזה אח, והוא מאמץ קליטת העליה. עוד חרב ישראל לא הוחזרה לנדן – ולעינינו מתקיים חזון ראשית קבוץ גלויות. חזון עליה בסך, אשר אליה חתרנו בכל דרך, עלית אלפים ורבבות – ובקומה זקופה וברננה… והמלאכה לפנינו רבה ועצומה! בת־קול מהלכת מקצה הארץ עד קצה ומכריזה: הבו התישבות גדולה, הבו שיכון רב, הבו מעשים רבים לקנה־מידה ראוי למהפכת הגאולה, מהפכת השערים הפתוחים.
לא רק את נידחי שארית ישראל במחנות אירופה עלינו לכנס בארץ, לא רק פזורינו בארצות ערב עלינו להעלות ולהשריש – יש לעורר רצון עליה בקרב הנוער היהודי בקיבוץ הגדול באמריקה ובשאר הארצות האנגלו־סכסיות.
התקופה הקרובה תובעת מאתנו בפשטות לעשות פי מאה מאשר עשינו בכל שנות היותנו בארץ: בחיזוק ההגנה על המדינה. בריבוי היצירה החקלאית, החרשתית והתחבורתית, לכל ענפיה וסוגיה – ביבשה, בים ובאויר. בחרישה עמוקה בשדות המדע והטכניקה. במזיגת העמל והמדע ובשכלול כשרון המעשה שלנו בכל מלוא יכלתנו.
המחנה הנושא שם “מפלגת פועלי ארץ־ישראל” חרת על דגלו, למן עלות ראשוני העליה השניה: “לא המדרש עיקר, אלא המעשה”. מימין ומשמאל לא פסקו מערערים על גופי המעשים ועל הדרך הישובית והמדינית של המחנה הזה. גם מבפנים, מתוך תנועת הפועלים הישראלים בגולה ובארץ, רבו המערערים: מערערים על תחית הלשון, מערערים על משק הפועלים החקלאי, מערערים על הקבוצה ועל הקיבוץ, על ההשתתפות בקונגרס הציוני ובהנהלה הציונית, על הפעילות בקרן־היסוד ובקרן הקיימת לישראל, על הנכונוּת לפשרה של החלוקה ועל דרישת המדינה. האחרונים, המערערים על המדינה, התימרו כי מיטיבים הם לדעת מה ריאַלי והגיוני בפוליטיקה והנהו בגדר ההישג ומה הנהו נטול הגיון ונטול תקוה. מהו סודה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, אשר עמד לה לעשות את דרכה היא, עד אשר – למעשה – נדמו כל הערעורים ולא נשארה בהם אלא קליפתם בלבד.
היניקה מן המקור. סוד זה – אחד הוא: היניקה מן המקור, ממקור החזון של העם וממקור המציאות של הארץ, מציאות מיוחדת במינה ותנאים היסטוריים מיוחדים במינם, אשר כל תרגום לא יצלח עליהם. הזדהות עמוקה ונאמנה זו עם מהפכת הגאולה של העם העברי ועם החזון הפועלי־הסוציאליסטי היא אשר העמידה את מפלגת פועלי ארץ־ישראל בראש תנועת הפועלים בארץ ובראש העם כולו, בכל אורך הדרך של ההגשמה הציונית. מעולם לא היה למפלגת פועלי ארץ־ישראל רוב בתנועה הציונית. כיבוש התנועה הציונית לדרכי היצירה ולדרכי המדיניות והמערכה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל היה כיבוש מוסרי והנהו כזה עד היום. כשהיה עולה ברל כצנלסון ז"ל על הבמה הציונית או הישובית, הרגיש העם כולו, על פועליו ולא פועליו, כי ההיסטוריה העברית מדברת מתור גרונו.
ובאשר היא מפלגת המקור – היתה למפלגת הרבים. ובאשר היא מפלגת המקור – היתה למפלגת האיחוד, ואין היא מניחה מידה את נס האיחוד, אשר העלתה לפני שלושים שנה בפתח־תקוה. איחוד כפשוטו, איחוד מעמד הפועלים על כל האחראים אשר בו, איחוד ללא תנאים מוקדמים וללא הטלת גזירות של תורות, פרט לתורה אחת: תורת הנשיאה באחריות יחד, קביעת הדרך יחד, על פי הכרעת רוב המחנה, והליכה יחד, לביצוע המעשים הגדולים. ואם גם תביעה זו לא נסתייעה במלוֹאה, הרי נתגשמה בשטח האיגוד המקצועי – ביציקת הכלי הכביר של הסתדרות העובדים העברים הכללית, המחשל את כוח העובדים ומבטיח להם את המקום הראוי להם בתוך מהלך צמיחתה וגידולה של מדינת ישראל. עמוסת הישגים מבורכים על דרכה האחראית בעבר ובהוֹוה, תובעת לה מפלגת פועלי ארץ־ישראל את האמון להמשך אחריותה על העתיד. שתי זרועותיה דרוכות: למלחמה, ליצירה ולאיחוד. ובדמותה זו יראו אותה פועלי ישראל ובוחרי ישראל בלכתם לבחירות הכלליות הראשונות של מדינת ישראל.
טבת תש"ט.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.