במועצת הסוכנות היהודית המורחבת, ציריך

אותה תפיסת הענינים שנשמעה לנו בדברי הנואם ה“בלתי־ציוני” מר ל. פרנקל – כנה היא ונוקבת: בציינו את העוּבדה שאין אנו כיום אלא כ־17 אחוז באוכלוסי ארץ־ישראל וברשותנו רק כ־10 אחוזים משטח הקרקע הראויה לעיבוד – הציג, לדעתי, על מכוֹנה את שאלת בנין הבית הלאומי העברי – ואחז את השור בקרניו.

אני אתחיל בקרקע. היות בעלים רק ל־10 אחוזים של קרקע הפליחה, זאת אומרת: היוֹת במצב חמוּר תדיר בנוגע לעיקר. דבר היותנו במצב כזה בשעה שהארץ בכללה זזה מקפאונה והקרקע אינה ממתינה לנו עוד – זוהי, מסוג הסכנות, אשר על המועצה הזאת לשווֹת לנגדה תמיד.

אנו רוצים כי תקופת הסוכנות היהודית המורחבת, עליה דיבר מנחם אוסישקין, תשיב לי תשובה קצרה וברורה: קום וגאָל! גוי נבון וחכם היה עונה תשובה זו – בלחש. שכן שאר הקרקע החפשי הולך ונמכר, הולך ומתבזבז, באפָנים שונים. מבחינות רבות הגדלנו לעשות בארץ במשך 25–50 השנים האחרונות, אך בענין אחד חטאנו חטא לא יכופר – בענין הקרקע וגאולתה. כבר אמר מ. א.: כל הצרכים צעקו אלינו – והקרקע החרישה, לפיכך כאילו הסחנו דעתנו ממנה. אל נשכח: קיימת לא רק אמריקה יהודית, כי אם גם ערבית – ואף היא מתחילה להשיב “בנים לגבולם”. הללו חוזרים לארץ כשטבעות־זהב כבדות על אצבעותיהם – ומטבע בכיסם. הון זה פונה כיום גם הוא לקרקע ולנטיעה. הפרדס ופריוֹ יש להם כוח משיכה לא רק לגבי יהודים בעלי־הון וכלום נמתין בשלוה ונסתפק באשר תשאיר לנו הספסרות הקרקעית? שמי הארץ בלבד לא יכלכלו את הבית הלאומי: נחוצה קרקע לאומית תחתיו. קרקע שתהיה קנין עם ישראל כולו לעולמים. ועוד אחת: אנו באים לארץ־ישראל המיושבת ערבים, ואומרים: הקרקע הפנויה בארץ זו – לנו היא, לבנין בית מולדתנו, לשיבת עמנו הגולה לארצו. על זכותנו זו אנו עומדים ומגינים בפני העולם כולו, בפני חבר הלאומים, בפני האינטרנציונל הסוציאליסטי ומעל הבמות האנושיות החשובות ביותר. ואין לך דבר החותר תחת זכותנו זו – כהפיכת קרקע־המולדת לסחורה. יסחרו יחידי ישראל באשר יסחרו – אך לא בזו! אוסקר וַסרמַן, אשר הדגיש בנאומו את ההכרח ביזמה ובהתחרות לשם פיתוח המסחר והתעשיה – שלל אף הוא את הספסרות בקרקע. אנו תמימי־דעים. נוסחה זו, לשני חלקיה, היא גם נוסחתנו. אנו אומרים: כל עשיה קפיטליסטית – אך לא תעשית לַטיפונדיות. כל מסחר – אך לא מסחר בקרקע.

ודאגתנו המרכזית השניה – דאגת העליה וההתאחזות בארץ. זכות זו, הזכות לשוב לארץ ולבנות בה את ביתנו הלאומי – הנתונה לנו על בסיס מדיני בין־לאומי – מטילה עלינו חובה היסטורית גדולה. בעליה מתמדת של 12–15 אלף יהודים לשנה, אנו מסלקים רק את הריבּית

של החובה, אך אין עוד אף יהודי עודף אחד לחשבון סילוק הקרן. כי 12–15 אלף זהו הריבוי הטבעי השנתי של אוכלוסי הארץ הבלתי־יהודים. ולפיכך עליה שנתית של 30,000 אינה לוקסוס למעננו, זהו השיעור הבינוני, שבכוחו אפשר לבצע דבר־מה במשך שנים.

ואם ננקוט כי לפחות רבע של האוכלוסין יש להשריש בחקלאות – שיעור אשר מר פליקס וַרבּוּרג סמך את ידיו עליו – הרי עלינו לישב לפחות 2000 משפחות לשנה בחקלאות. גם מבחינה זו אנו באים לאזור המטעים – הפותח דרך להתישבות חקלאית אינטנסיבית בארץ־ישראל. כאן נתונה גם ערוּבּה להשקעה פוֹריה של כספי קרן־היסוד, כדי להגביר את קנה־המידה בהתישבותנו החקלאית.

אב תרפ"ט.