(בּכינוּס הפּעילים של הקיבּוּץ המאוּחד. גבעת-השלוֹשה, ניסן תרצ"ח)

בּרחבי הציבּוּר מנסרת בּחריפוּת שאלת היחסים ההדדיים שבּין החטיבוֹת ההתישבוּתיוֹת ויחסיהן אל ההסתדרוּת ואל המפלגה. יתכן שהמַציעים אינם יוֹדעים מה להציע, יתכן שמַה שנראה להם תיקוּן אינוֹ אלא קלקוּל. יבוֹא הקיבּוּץ ויציע את תיקוּניו. יבוֹא ויאמר: “יש שאלוֹת המעיקוֹת עתה בּחיי המפלגה – זאת תשוּבתי, בּדרך זוֹ רוֹצה אני להוֹליך את המפלגה. ואני תוֹבע את זכוּתי להוֹליך בּדרך המוֹליכה לחיזוּק, לליכּוּד, לכוֹשר פעוּלה, להקפת המוֹנים, להפעלתם”. לא שמעתי שהקיבּוּץ יאמר כּך. הוּא אך מחשיד וּמוֹקיע כּוָנוֹת רעוֹת טמוּנוֹת בּכל ההצעוֹת של אחרים ואינוֹ טוֹרח להביא לציבּוּר את הצעוֹת התיקוּנים שלוֹ. הרי זה ממילא כּמי שמעיד על עצמוֹ: לי אין צוֹרך בּשינוּי. יהיה כּאשר היה, אין אני חפץ בּמסקנוֹת אלה, וּלפיכך תסלחוּ לי אם אוֹמר לכם בּלי עקיפין: קשה לי לראוֹת את הקיבּוּץ בּמצב זה, שהוּא ההיפך מקידוּם התנוּעה. קשה לראוֹת כּל גוּף-חברים, וקשה שבעתים לראוֹת את הקיבּוּץ בּתפקיד הזה.

יהיוּ העתידוֹת אשר יהיוּ, אך הלא נוֹדה שמצבנוּ דוֹרש התבּוֹננוּת ישרה, גלוּית-לב, אמיצה, נטוּלת פּניות וחשבּוֹנוֹת צדדיים, והשתתפוּת פּעילה של כּל הכּוֹחוֹת בּבדיקת הדרך. וכל חלק חשוּב בּתנוּעה, שעוֹמד ואינוֹ זז, אוֹ מחכּה עד ש“החיים” יזיזוּהוּ, וּבינתיים אינוֹ נוֹתן יד להסרת המכשוֹלים – הרי הוּא מכשיל את עצמוֹ ואת כּוּלנו.

ודאי, כּוּלנוּ לכשנרצה יכוֹלים להתגלוֹת כּאוֹפטימיסטים וּלהסתמך על פּרוֹצס היסטוֹרי ולוֹמר בּבטחה כּי “סוֹף-סוֹף”, כמוּבן, תבוֹא אחדוּת הפּוֹעלים ותבוֹא אחדוּת התנוּעה הקיבּוּצית. בּמסירת מוֹדעוֹת כּאלה אפשר להרגיע וּלהירָגע. וכי יש מי שיכפּוֹר בּנצחון האחדוּת… לעתיד לבוֹא? אך הבּטחוֹן הזה בּמַה שיבוֹא “סוֹף-סוֹף” – ספק אם הוּא גוֹרם מקַדם, והיוּ ימים ואנחנוּ ידענוּ שלא להסתפּק בּמַה שעתיד לבוֹא, ודחפנוּ בּעצמנוּ את העגלה. וּלאחר כּל מה שעבר לעינינוּ על העוֹלם מוּתר גם לפקפּק בּוַדאוּתוֹ של הלעתיד לבוֹא, אם אין אנוּ מתקדמים היוֹם לקראתוֹ.

וגם השאלה מתי יבוֹא מה שהוּבטח לבוֹא אינה חסרת-ערך. יש מוּקדם וּמאוּחר. ושוֹנה יבוּל הדברים אם הם בּאים בּזמנם אוֹ לאחר זמן. ודוּגמה לכך גם מפלגתנוּ. משעת יצירת “אחדוּת-העוֹדה” (1919) עד איחוּדה עם “הפּוֹעל הצעיר” (1930) עברוּ רק י“א שנים. לכאוֹרה אין הדרך ארוּכּה, וההישׂג רב. קמה סוֹף סוף המפלגה הגדוֹלה והמאוּחדת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. וּבתוֹצאוֹת האיחוּד הזה ודאי לא נזלזל. אוֹמַר רק שאילמלא איחוּד זה ודאי לא היינוּ מגיעים למה שהגענוּ בּהשפּעתנוּ על העם, על הנהגת התנוּעה הציוֹנית, וּלכל התוֹצאוֹת המעשׂיוֹת הנוֹבעוֹת מזה. ואף על פּי כן: בּגלל אשר לא הקדמנוּ את האיחוּד בּעשׂר שנים הפסדנוּ דברים אשר אין להם תקנה. אילוּ היה איחוּד זה מתגשם בּועידת פּתח-תקוה היה “גדוּד-העבוֹדה” ניצל מאסוֹנוֹ, ו”השוֹמר הצעיר" היה מוֹצא את מקוֹמוֹ בּתוֹך המפלגה המאוּחדת, והדברים לא היוּ מתגלגלים למה שהתגלגלוּ, וכמה נפשוֹת שנכרתוּ מעמנוּ היוּ ניצלוֹת מן האבדוֹן. חוֹסר האיחוּד בּ-1919 הוּא שהכשיר את הקרקע לפירוּדים אחרים וּלהתבּדלוּיוֹת, לאבידוֹת, וּמן הגרעוֹן הזה עדיין לא יצאנוּ, וּמי יוֹדע מתי נצא.

ואם נשוּב ונתבּוֹנן בּפגָמי האיחוּד של 1930 לא נתלה אוֹתם בּשוּם אוֹפן בּ“הפּוֹעל הצעיר”, ולא נתלה אוֹתם בּתכנית-האיחוּד אוֹ בּהעדר ניסוּח פּרוֹגרמתי לאיחוּד (אם כּי לא אסתיר כּי גם עתה, ועוֹד יוֹתר מאשר אז, חוֹשב אני למשגה פּוֹליטי וחינוּכי מה שהמתאַחדים מנעוּ מעצמם את הטוֹרח לקבּל אוֹ לדחוֹת אוֹ לשנוֹת וּלתקן את הנסיוֹן הראשוֹן לנַסח את עיקרי הרעיוֹנוֹת הפּרוֹגרמַתיים של המפלגה המאוּחדת). עיקר הפּגם בּעינַי הוּא שרבּים הלכוּ לקראת איחוּד זה בּלי התלהבוּת, בּלי חמדה, כּמי שכּפאָם “הפּרוֹצס ההיסטוֹרי”. לפיכך לא קיבּלה המפלגה בּצאתה לחיים את הצידה לדרך: את המטען הדרוּש, את הפּתוֹס, את הפּרסטיז’ה השלמה.

ועל כּן איני יכוֹל להתנחם בּדברי הנבוּאה לימים בּאים, כּי “בּוַדאי יבוֹאוּ ימים ואיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית יקוּם”, כּאשר נאמר פּה. מאליו לא יקוּם. ואיני יוֹדע מתי יקוּם. וחשוּב מאד לדעת כּיצד יקוּם. לא די שבני-אדם יבוֹאוּ לידי הסכּם על נוּסחאוֹת. יוֹתר ממה שחשוּבה הנוּסחה חשוּבים הכּוֹחוֹת הנפשיים והרציניים ההוֹלכים לקראתה.

זאת הפּעם שמעתי לראשוֹנה הַנמקה עקרוֹנית לשלילת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. לא רשמתי את הדברים מלה בּמלה, אוּלם כּך הבנתי אוֹתם: חיינוּ ויצירתנוּ בּארץ הנם פּרי אידיאה, ואחדוּת התנוּעה תיתכן רק מסביב לאידיאה האחת והמאַחדת; הפּלגים הקיבּוּציים השוֹנים הם גילוּיים של אידיאוֹת שוֹנוֹת, ואין לאַחד את התנוּעה מסביב לאידיאוֹת שוֹנוֹת. יכוֹל אני להסכּים לרֵישא: שוּם איחוּד בּתנוּעתנוּ לא היה אפשרי אילמלא היתה בּיסוֹדוֹ אידיאה אחת משוּתפת לכל המאוּחדים. שוּם איחוּד שלנוּ לא היה פורמַלי וּמקרי. איחוד “הפועל הצעיר” ו“אחדות-העבודה” לא היה קם לוּלא היתה להם אידיאה אחת וּמאַחדת, גם בּשעה שהיוּ מלבּישים אוֹתה לבוּשים שוֹנים. ואף ההסתדרוּת לא היתה קיימת יוֹם אחד אילמלא האחדוּת האידיאית של כּלל הפּוֹעלים בּארץ. אך חידוּש גדוֹל רוֹאה אני בּסֵיפא: שהקיבּוּץ המאוּחד וחֶבר-הקבוּצוֹת לא אידיאה אחת להם, אלא שתי אידיאוֹת שוֹנות, וההבדלים שבּיניהם אינם הבדלי טעם וסגנוֹן, לא הבדלי חיפּוּשׂים בּדרכי הגשמה, אלא הבדלים שבּיסוֹד, הבדלי אידיאוֹת שוֹנוֹת.

אם כּך הוּא הדבר, אם זאת היא אמת חיינוּ, אז – אין לפקפּק בּמסקנה – צריך לחדוֹל מדַבּר על אחדוּת התנוּעה הקיבּוּצית. ויוֹתר מזה: אזי צריך לעשׂוֹת רביזיה לכל הרעיוֹן של אחדוּת הפּוֹעלים בּארץ. אם אחדוּת הרעיוֹן והמפעל של ציבּוּר הפּוֹעלים, אם האחדוּת שבּמשק הקוֹלקטיביסטי, אם האחדוּת שבּמפעל החלוּצי, אם כּל אלה אינם עוֹמדים בּפני ההפרש של האידיאוֹת השוֹנוֹת והנפרדוֹת שבּפּלגים הקיבּוּציים – הרי זה רעיוֹן מוּטעה מעיקרוֹ! אם בּאמת שוֹני המציאוּת, ושל ההוָיה של חֶבר-הקבוּצוֹת והקיבּוּץ המאוּחד הוּא כּל כּך גדוֹל, והוּא מַצריך בּאמת קיוּם נפרד ואיננוּ מאַפשר יצירה מאוּחדת – אזי למה ועל יסוֹד מה נדרוֹש את אחדוּת “החלוּץ”, אשר חבריו עתידים לעצב מחר את חייהם לפי אידיאוֹת שוֹנוֹת? מה האמת אזי בּדרישת אחדוּת “החלוּץ” ואחדוּת הנוֹער? הלא עתידוֹ של הנוֹער הוּא בּ“החלוּץ”, ועתידוּ של “החלוּץ” – בּארץ-ישׂראל, ואם בּבוֹאם לארץ-ישׂראל עתידים הם למצוֹא כּי האידיאה של הקיבּוּץ המאוּחד שוֹנה מן האידיאה של “השוֹמר הצעיר” וּמן האידיאה של חֶבר-הקבוּצוֹת – תצדק השאלה: למה עמַלנוּ לסלף את החינוּך האידיאי ולמה כָּפינוּ עליהם מסגרת אחת, שאין לה טעם ואין עמה הכשרה לקראת עתיד? החלוּץ בּגוֹלה מזין את נפשוֹ בּדמוּת החיים והחברה שבּארץ, ואם בּארץ קּיימות תנוּעוֹת שוֹנוֹת, וקיוּמן הנפרד מוּצדק לאוֹרך ימים – כּי האידיאוֹת

השוֹנוֹת הן בּנוֹת-קיימא – הרי טבעי רצוֹנן של אוֹתן התנוּעוֹת לגַדל בּגוֹלה רזרבה לעצמן. ואם כּן – יֵעָשׂה הדבר בּיוֹשר וּבגָלוּי וּבמסגרת הוֹלמת את החינוּך הנפרד לאידיאה הנפרדת. למה צריך היה הקיבּוּץ המאוּחד להילָחם הרבּה שנים נגד התפיסה הפֶדרטיבית בּ“החלוּץ”, של “השוֹמר הצעיר” ו“גוֹרדוֹניה”, אם למעשׂה הוּא מחייב את האידיאוֹלוֹגיה המַצדיקה חיים פֶדרטיביים לזרמים החלוּציים בּגוֹלה? מה האמת וּמה ההגיוֹן בּדבּוּרים על “הנוֹער העוֹבד” וּ“מחנוֹת העוֹלים” שהם נוֹער של ההסתדרוּת כּוּלה, וכך צריך להיוֹת, וכך יכוֹל להיוֹת, אם בּצדם של דיבּוּרים אלה מכריזים על אידיאה מיוּחדת השׂפוּנה בּכל פּלג קיבּוּצי וּמכריזים כּי איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית מתנקש קיוּמה של אוֹתה אידיאה? אם לקבּל את ההשקפה הזאת על הבדלי האידיאוֹת המוּנחים בּיסוֹד הבדלי הגוּשים – אזי צריך גם לקבּל את כּל הנוֹבע ממנה בּחיים, בּאִרגוּן, בּיחסים. וגם בּחינוּך. הבדלי אידיאה מחייבים גם הבדלי בּית-ספר (וצדק איפוֹא “השוֹמר הצעיר” הדוֹרש מקיבּוּציו לחנך את ילדיהם לא בּבתי-ספר סתם של “המרכּז לחינוּך”, אלא בּמשמר-העמק). ואם להשתמש בּמלה “חיסוּל”, הרי כּאן מקוֹמה: חיסוּל הערכים של “אחדוּת-העבוֹדה”.

--------

גם בּענין התרוֹקנוּת ההסתדרוּת מתכנה דוּבּר כּאן מתוֹך אוֹתה הנטיה להתגוֹננוּת: מי אשם יוֹתר? והלא קוֹדם כל צריך לשאוֹל לגוּפו של דבר: נתרוֹקנה ההסתדרוּת אוֹ לא? נתרוֹקנה המפלגה אוֹ לא? צריך לענוֹת בּיוֹשר-לבב על השאלוֹת האלה ולא על השאלה: מי רוקן יותר? היקף ההשפּעה של ההסתדרוּת לא פּסק מהתרחב, אך האם גדל גם כּוֹחה בּפנים? בּימים החמוּרים בּ“גדוּד-העבוֹדה” עוֹד היה צוֹרך לפנוֹת להסתדרוּת, והיתה עוֹד מידת-כּוֹח בּהסתדרוּת להציל מה שניתן להציל. ושוּב: היוּ ימים קשים בּעין-חרוֹד, ימי סכּנת פּילוּג. ועין-חרוֹד פּנתה ל“אחדוּת-העבוֹדה”, וּבין שהצדדים היוּ מרוּצים, בּין שלא היוּ מרוּצים – נמנע פּילוּג חדש. אך כּשבּא הקרע בּחֶבר- הקבוּצוֹת (הראשוֹן) לא נמצא מי שיאמר: נפנה להסתדרוּת. ויוֹם אחד פּוּצץ חבר-הקבוּצוֹת, בּלי שאיזה מוֹסד מוּסמך בּציבּוּר הפּוֹעלים ידע על כּך. שוֹאלים: מה היה אילמלא בּטל חבר-הקבוּצוֹת? אילמלא נחרב חבר-הקבוּצוֹת לא היוּ קוֹרים כּמה דברים. לא היה קוֹרה גם מה שקרה בּרמת-יוֹחנן וּבבית-אלפא. ואפשר היינוּ פּטורים עכשיו מדיבּוּרים על איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. צריך לדעת לשמוֹר על קיוּם מסגרוֹת מאַחדוֹת גם בּזמנים רעים, מתוֹך ציפּיה לימים אשר יהיה בּהם חפץ. מגמת ההתגוֹננוּת עוֹשׂה לעצמה את המלאכה קלה: היא מקבּלת כּל בּיקוֹרת של הגוּשים ההתישבוּתיים כּשלילתם וכרצוֹן לחסל אוֹתם. אם להטלת אימים הרי זה טוֹב, אם לבירוּר עיני – אין בּזה מן המוֹעיל. אני, למשל, מחַייב את קיוּם הגוּשים ההתישבוּתיים, אך שוֹלל אני את ההפרזה, בּין בּמספּרם, בּין בּסַמכוּתם. אם יש צוֹרך בּשלושה גוּשים אַל יהיוּ ארבּעה. ואם אפשר להעמידם על שנַים אַל יהיו שלוֹשה. לאשר לסמכוּת, האוּמנם כּל סמכוּת שאיזה גוּש נוֹטל לעצמוֹ היא מוּצדקת? דיבּרוּ פּה מתוֹך הכּרת זכוּת קיוּמן של כּל צוּרוֹת ההתישבוּת, והמוֹשבים בּפרט. ויפה דיבּרוּ. הרי זה סימן לבגרוּת. היוּ ימים ודיבּרוּ אצלנוּ אחרת. ולא אוּכל לוֹמר שהנוֹער שלנוּ התחנך בּנדוֹן זה על רוֹחב-דעת ורוֹחב-לב. האוירה שהוּא נוֹשם יש שהיא מעדיפה צוּרה על חברתה. וּבכן, עכשיו אין כּוֹפר בּערך המוֹשב. וּבכל זאת, כּאשר בּא ועד המוֹשבים והאִרגוּנים וּביקש לצאת לבחירוֹת בּרשימה מיוּחדת, אמרוּ הכּל: לא יתכן! הרי שכּבוֹדוֹ של הגוּש בּמקוֹמוֹ מוּנח, ואף על פּי כן אפשר להתקוֹמם כּנגד הרחבה בּלתי-מוּצדקת של סמכוּתוֹ. אך היש אצלנוּ מי הרשאי לוֹמר לכל גוּש: דע את תפקידך ואת סמכוּתך, ואל תעסוֹק בּענינים אשר לא לכך נוֹצרת? והרי מרוּבּים אצלנוּ השימוּשים לרעה בּענין הסמכוּת. מאז הוּקמוּ הגוּשים ההתישבוּתיים ניכּרוֹת בּהן נטיוֹת שוֹנוֹת לצאת מתחוּם פּעוּלתם הישרה, הטבעית, ההגיוֹנית; קיימוֹת שאיפוֹת לאֶכּספּנסיה בּכל מני מגמוֹת. ואם יש בּתוך הגוּשים חברים שאין דעתם נוֹחה מזאת, אין משגיחים בּהם. ראינוּ זאת בּהרבּה מקרים.

התחיל “גדוּד-העבוֹדה”, והמחיר אשר שילם היה יקר מאד. ולא רק הוּא לבדוֹ שילם את טעוּיוֹתיו, המפעל הקיבּוּצי כּוּלוֹ שילם, תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה שילמה. לא נמצא בּהסתדרוּת שוּם כּוֹח אשר מסַמכוּתוֹ להציב גבוּלים לתאוַת האֶכּספּנסיה של הגוּשים כּלפּי חבריהם. טיפּוּס מיוּחד בּהתישבוּת רוּצה לטפּח את דרכּוֹ – אדרבּא ואדרבּא. לשם כּך יש צוֹרך בּהתלכּדוּת כּל החיים בּצוּרה זאת – בּבקשה. אך לעשׂוֹת “כּוֹרך” מן הטיפּוּס ההתישבוּתי עם יצוּב עמדה פּוֹליטית לכל השאלוֹת בּארץ וּבעוֹלם, עם קביעת קאנוֹן של השקפה “מדעית” לגבּי כּל ההיסטוֹריה האנוֹשית, עם “השקפת-עוֹלם” מעוּבּדת וּמוּגמרת, עם שלטוֹן בּחינוּך הנוֹער, עם הוֹפעה בּרשימה אחת בּבּחירוֹת, ועם יצירת רזרבה פּוֹליטית (ובלי להיות, חלילה, למפלגה!) – איזוֹ מפלגה בּאיזה משטר הגיעה לידי כּך! זהוּ פַּטנט ארץ-ישׂראלי מקוֹרי.

לפני זמן-מה אמר לי חבר מן “השוֹמר הצעיר”: אתה הלא ניבּאת לנוּ בּבית-אלפא, בּשעת יסוּד הקיבּוּץ הארצי, ואחר כּך בּועידתנוּ בּדנציג, כּי הקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית תחריב את הקיבּוּץ הארצי. והנה אנחנוּ הוֹלכים מחַיִל אל חיל ואנחנוּ רוֹאים בּך נקם, כּי גם הגוּשים שבּמפלגה יוֹצאים בּעקבוֹתינו. אמרתי לו: צדקת. יש משטרים מסוּימים ההוֹלמים איסטדיוֹת מסוּימוֹת בּחיי החברה. משטר שהוּסכּם עליו כּי הוּא טוֹב לצבא אינוֹ הוֹלם חיים ציביליים. יתכן כּי המשטר שהנהגתם הוּא נוֹח מאד בּימינוּ לכיבּוּש גיל-נוֹער מסוּים. הוַדאוּת הזאת אשר בּה אתם פּוֹתרים כּל מיני שאלוֹת, הנאמנוּת ל“קו”, החפץ להיוֹת תמיד כּשר בּעיני ה“מַזכּירוּת” – סגוּלוֹת נוֹחוֹת הן למשטר של כּיבּוּש. ויתכן כּי שלכם גדוֹל בּזה משל כּל השאר. אך אתם הלא מתכּוֹננים לא רק לחיי-צבא, ולא רק לשלטוֹן בּילדים בּני שש-עשׂרה, אתם הלא מתכּוֹננים לחיי חברה, לחיי מבוּגרים. – התעמוֹד לכם גם שם לימים רבּים “הקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית”? הלא כּבר כּיוֹם הזה, כּשתנוּעתכם עוֹד כּל כּך צעירה, זכיתם לסוֹטים ולאנוּסים – מה יהיה גוֹרלה של הקוֹלקטיביוּת בּעוֹד עשׂר שנים? הבטוּחים אתם כּי לעוֹלם לא יבּצר מכּם לחשל את מוֹחוֹת צעיריכם וּמַזקיניכם וּבניכם שכּוּלם יחד לא יהינוּ לחשוֹב אחרת ממה שתחליט “המועצה הכּפולה”? ונניח שההתפּתחות הזאת היא מוּצדקת והסַמכוּיוֹת הציבּוּריוֹת השוֹנוֹת שנטלוּ לעצמם הגוּשים אין לערער עליהן – הלא תרשוּני לשאוֹל: מה מקוֹמה ותפקידה של ההסתדרוּת בּכל הקוֹנצפּציה הזאת? כּל עוֹד המוּשׂג “קבוּצה” מַשמעוּתוֹ היתה – מספּר אנשים החיים את חייהם האוֹטוֹנוֹמיים והבּוֹנים את משקם בּרשוּת חברת-העוֹבדים, היינוּ מצוּוים לשמוֹר מכּל משמר את עצמאוּתם המוּחלטת של הישוּבים הללוּ. עתה, כּשכּמעט כּל יחידה משקית הנָה למעשׂה אבר מן הגוּש, והגוּש הוּא גוּף ציבּוּרי בּעל תפקידים פּנימיים וחיצוֹניים, והוּא פּוֹעל “מטעם” תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה אוֹ שלא מטעם, אך תמיד בּשׂדה-הכּלל – עתה צריך אוּלי לקבּוֹע יחסים חוּקיים בּין הגוּשים וּבין הכּלל. הנוֹער, למשל, הוּא אחוּזת-נחלה לגוּשים, הגוֹלה ההסתדרוּתית מתנהלת למעשׂה בּידי הגוּשים. הדין-וחשבּוֹן האמיתי נמסר לא לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. תפקידים חיוּניים של התנוּעה נמצאים בּידי רשוּיוֹת מסוּימוֹת, שכּלל הפּוֹעלים אין לוֹ שליטה עליהן, אין לוֹ ידיעה בּהן – ואין ההסתדרוּת אלא נוֹתנת מנדטים, חוֹתמת על בּלַנקים, בּלי שהיא שוּתפת לדיוּנים, להחלטוֹת, למעשׂים. האין זה מדלדל את עצם הרעיוֹן של חברת-העוֹבדים הקרוּיה לכוון, להדריך, לפקח? אוֹ שמא החלטנוּ להפוֹך את חברת-העוֹבדים לפדרציה אַנַרכית של קוֹמוּנוֹת צנטרַליסטיוֹת?

סדרי הדמוֹקרטיה אינם כּל כּך פּשוּטים ונוֹחים כּמוֹ הדיקטטוּרה. הדמוֹקרטיה יוֹצרת מערכת-כּלים מוּרכּבת, לשם הגנת המדינה והגנת היחיד, לשם שמירת החוֹק וּלשם בּיקוֹרת החוֹק, לשם פּיקוּח הדדי של השלטוֹנוֹת והציבּוּר. גם המפלגוֹת הנן חוּליוֹת בּמערכה זוֹ.

בּחברת-העוֹבדים בּיקשנוּ ליצוֹר מערכת-כּלים מוּרכּבת כּזאת. כּל מוֹסדוֹתינוּ נתוּנים לפיקוּחם של הועדים המפקחים, של ועדוֹת בּיקוֹרת, של מוֹעצות ההסתדרוּת. גם ההסתדרוּת עצמה נתוּנה לפיקוּח ציבּוּרי מבּפנים וגם מבּחוּץ. היא נתוּנה בּחוֹק המסגרת הלאוּמית הכּללית – בּצוּרת הקוֹנגרס ואסיפת הנבחרים היכוֹלים לדרוֹש ממנה דין-וחשבּון. היא נתוּנה לקוֹנטרוֹלה מַתמדת של מוֹסדוֹת וחוּגים וסיעוֹת בהסתדרוּת. מציאוּתה של מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל הנה גוֹרם ודאי של קוֹנטרוֹלה ציבּוּרית. כּל חלק מאוּרגן בּתוֹך הציבּוּר יש לוֹ חלק בּהשפּעה וּבקוֹנטרוֹלה של ההסתדרוּת ּמוֹסדוֹתיה. לא כן, לדעתי, הגוּשים הישוּביים, אשר להם כּיוֹם הזה תפקידים ציבּוּריים ממדרגה ראשוֹנה. והם משמשים צינוֹרוֹת עיקריים לתנוּעת הפּוֹעלים – עליהם אין לוֹ לציבּוּר הסתדרוּתי שוּם זכוּיוֹת. לא השפּעה, לא פּיקוּח ולא בּיקוֹרת, וגם לא זכוּת-ידיעה; אף על פּי שבּראש כּל גוּש כּזה מתנוֹסס השלט: הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית. איני אוֹמר, חלילה, שההסתדרוּת מוּגבּלת בּסמכוּתה, בּזכוּיוֹתיה. לא, להלכה יש לה כּל הסמכוּיוֹת והכּוֹח שבּעוֹלם, אך למעשׂה נחתכים הענינים החיוּניים שלה, של כּלל-הפּוֹעלים, שלא על דעתה, וּמחוּץ לדעתה.

מי שסבוּר שכּך צריך להיוֹת יאמר זאת בּפה מלא. יאמר: עבר זמנה של אוֹתה אחדוּת כּוֹללת שבּה דָגַלנוּ שנים רבּוֹת, נכנסנוּ לתקוּפה של דיפֶרנציאַציה סוֹציאלית וּפוֹליטית בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים, ויש להכּיר בּעוּבדה שכּל חטיבה ישוּבית יש לה סוּברניוּת ציבּוּרית, אידיאוֹלוֹגית, פּוֹליטית, חינוּכית. יאַמרו נא הדברים בּגָלוּי ויהיה לנוּ אוֹמץ-הלב לחשוֹב על כּך ולהסיק את המסקנוֹת.

ואני שוֹאל את המגינים על המצב הקיים: מה, סוֹף סוֹף, יהיה? הלא כּוּלנוּ דוֹגלים בּשם הסתדרוּת בּעלת כּוֹח-פּעוּלה, כּוּלנוּ רוֹצים מפלגה בּעלת-יכוֹלת, כּוּלנו רוֹצים להבטיח את השפּעת תנוּעת העבוֹדה בּחיי העם – כּיצד יֵעָשׂה הדבר? הרי גם מי שסבוּר שתנוּעת הפּוֹעלים אין לה אידיאה אחת, אלא שפּלגים שוֹנים שלה יש להם אידיאוֹת שוֹנוֹת – איננוּ רוֹצה בּפירוּד-הלבבוֹת הזה, בּאי-האמוּן הזה, בּחוֹסר הכּשרוֹן לעבוֹדה משוּתפת. בּמה איפוֹא אתם אוֹמרים לתקן את המצב? יהא שהמגמה שאני רוֹצה בּה אינה רצוּיה בּעיניכם, יהא שפּתרוֹן זה שאני מציע – איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית, ותיקוּן היחסים בּין הזרם הקיבּוּצי לזרם המוֹשבי, ושיתוּף מרכּזי ההסתדרוּת בּפעוּלוֹת הגוּשים, ואיחוּד הנוֹער החלוּצי, והדרכתוֹ על ידי מרכּז חינוּכי אחד, והקמת מרכּז שיהיה שליח התנוּעה כּוּלה ואחראי בּפני התנוּעה כּוּלה – יהא שכּל זה אינוֹ מוּצדק, אינוּ אפשרי, אינוֹ רצוּי. יהא שכּל זה הוּא אוּטוֹפּי בּמציאוּתנוּ. יתכן, אבל אזי עליכם לפרש מה צריך לעשוֹת. עוֹברת עלינוּ שעת-חרוּם אשר כּמוֹה עוֹד לא היתה, ואנוּ צריכים להיוֹת מוּכנים לפוּרענוּיוֹת חמוּרוֹת עוֹד יותר ממה שעבר עלינוּ. לדעתי, לא נוּכל לעמוֹד בּהן בּלי חשׂיפת מַכּסימוּם הכּוֹחוֹת הספוּנים בּנוּ, בּכוּלנוּ. ואת הדבר הזה לא נשׂיג בּלי איחוּד פּנימי, איחוּד מחדש, חזק ואמיץ מכּל האיחוּדים הקוֹדמים.

והמדאיג וּמעציב בּיוֹתר, שמגמה זוֹ של איחוּד התנוּעה וּבקשת דרכים להסרת מכשוֹלים, מגמה זוֹ שהיא חיוּנית הפּעם יוֹתר מכּל זמן אחר, וּבלעדיה אנוּ נדוֹנים להוֹצאת כּוֹחוֹת לבטלה על טיפּוּל בּקליפּוֹת ועל מריבוֹת-אחים ועל התגוֹננוּת-שוא – מגמה זוֹ אין נוֹשׂא לה. והקיבּוּץ המאוּחד מוֹנע עצמוֹ מהיוֹת שליחהּ וחלוּצה.