א    🔗

בּבוֹאי, מה שקוֹראים “לענוֹת” – ארשה לעצמי גילוּי טפח יוֹתר מן המקוּבּל בּפוּמבּי, ודיבּוּר אישי יוֹתר ממה שהייתי רוֹצה. אין לי דרך אחרת להסבּיר את רצוֹני. צדק דויד בּרש, כּי קשה להילחם על מוּסכּמוֹת. אוֹסיף: לא רק קשה, גם עצוּב. פּגש בּי בּועידה ידיד מימים רחוֹקים, בּר-פּלוּגתא לשעבר, ואמר לי: ואתה בּשלך, עוֹד אתה עוֹמד וטוֹען לאוֹתם הדברים!

נכוֹן הדבר, עוֹד אני עוֹמד וטוֹען לאוֹתם הדברים.

מן הימים הראשוֹנים לעלוֹתי תקף אוֹתי ה“שגעוֹן” הזה: להרוֹס את המחיצוֹת שמצאתי בּארץ בּין פּוֹעלים לפוֹעלים. תקפה אוֹתי ההכּרה כּי לא תהיה תקוּמה לפועל העברי בּארץ אם לא יצליח להתגבּר על המחיצוֹת אשר הביא אתוֹ מבּיתוֹ, מבּית-מדרשוֹ וּמבּית-ספרוֹ, ממפלגתוֹ וּמחוּגוֹ. ידעתי כּי המחיצוֹת הללוּ, האידיאוֹלוֹגיוֹת והמפלגתיוֹת והשבטיוֹת, יקרוֹת ללבּוֹ של כּל אחד, אך לא יכוֹלתי להוֹדוֹת בּהן. בּעינַי נראוּ עלוּבוֹת לעוּמת העיקר וּמפריעוֹת לעיקר. סברתי כּי אם הפּוֹעל בּארץ, דל-אוֹנים כּל כּך, לא יצליח להתגבּר על אלה, אז יבָּצר ממנוּ להיוֹת מה שההיסטוֹריה העברית דוֹרשת מאתוֹ: נוֹשׂא בּעל שיעוּר קוֹמה לציוֹנוּת המתגַשמת. מאז השקעתי לא מעט מחיי בּהריסת מחיצוֹת. אלא שכּמה פּעמים היה נראה לי, דוקא לאחר כּמה נצחוֹנוֹת – וגם בּימים האחרוֹנים – כּי הפסדתי את המערכה.

יש בּנוּ משהוּ העוֹשׂה לאַל את כּל מאמצי האיחוּד והישׂגיו. לכאוֹרה, אין הגוֹרמים הכּוֹפים את האיחוּד פּוֹסקים ממלאכתם. אין צוֹרך לחזוֹר לוֹמר כּי אחת היא האידיאה לכוּלנוּ ואחת הפּוּרענוּת. וגם עצם גידוּל המחנה וגידוּל כּוֹחוֹ וּצמיחת המפעלים מביאים לידי יצירת דפוּסי חיים, שהם מאַחדים.

בּצדק הפליטה יהוּדית: “המפלגה המאוּחדת”. תנוּעה מאַחדת אנוּ. יתר על כּן, לא רק את היוֹשבים כּאן אנוּ מאַחדים. לא הכּל מכּירים בּזה, אך למעשׂה הננוּ הגוֹרם המאַחד כּיוֹם הזה את העם היהוּדי שלבּים שלבּים מסביב למפעל החיים וההצלה (וגם מי שלא יִרצה להודוֹת בּזה לא ידע לגַלוֹת בּשעה זוֹ בּציבּוּריוּת היהוּדית גוֹרם לאוּמי מאַחד מבּלעדינוּ). אך כּל זה איננוּ שוֹמר עלינוּ מן “המשהוּ” הנכנס בּעצמוֹת התנוּעה. “משהוּ” זה נאחז פּעם בּמוֹעצת המפלגה וּפעם בּגוש התישבוּתי, פּעם בּתנוּעת הנוֹער וּפעם בּדברים אחרים לגמרי. ו“משהוּ” זה מחזיר את איחוּדנוּ אחוֹרנית. כּנגד ה“משהוּ” הזה אינני יוֹדע תרוּפה אשר תרפּא בּבת אחת. על כּגוֹן דא היה א.ד. גוֹרדוֹן אוֹמר, כּי אין האינג’יל נעקר בּבת אחת, יש לעקוֹר ולשוּב ולעקוֹר.

אך יש שנדמה לך כּי העקירה אינה עוֹזרת כּלל. כּי לחינם אתה טוֹרח. כּי אפילוּ לאחר האיחוּד, וּבתוֹך המסגרת המאַחדת, מתחוֹללת אוירה שאיננה מן הענין, שהיא בּניגוּד לענין, אוירה של זרוּת – והיא השוֹלטת בּנוּ, והיא הפּוֹגמת גם בּמיטב כּוָנוֹתינוּ.

 

ב    🔗

ושמא יש עוֹד בּידינוּ לפזר את האוירה הזאת? לכך נתכּוונתי בּהרצאתי. וּלפיכך דיבּרתי, כּמוֹ שאמר האפט, מתוֹך “הבלגה”. דוֹרשים זאת לגנאי. עתה מזכּירים לי לטוֹבה כּי היוּ ימים והייתי מנוֹפף את שוֹט הבּיקוֹרת בּיתר כּוֹח. חוֹששני כּי מי שתוֹבע כּל כּך את שוֹט הבּיקוֹרת בּטוּח יוֹתר מדי כּי השוֹט לא יפגע בּוֹ, אלא בּזוּלתוֹ. אך מה אעשׂה וּבכל הצלפה כּזאת רוֹאה אני הצלפה עצמית. ואיני פּוֹנה אליה להנאתי, כּי אם בּדלֵית בּרירה. אינני מתכּוון לפּיקַנטיוּת, ואף לא בּיקשתי למַצוֹת את קוּבּעת ענינינוּ. אין לבּי הוֹלך עתה אחרי זה. חפץ אני לקבּל מועידה זוֹ תוֹצאוֹת מעשׂיוֹת, תיקוּן המצב.

ידעתי: 400 צירים בּאוּלם, ולא רק אליהם מדבּר המדבּר, כּי אם גם לאוֹתם אלפי החברים שמחוּץ לאוּלם, שאינם חיים פּחוֹת מהם את השאלוֹת הללוּ. ציבּוּר זה, שעפרוֹ נצבּר מכּל קצוי ארץ, ראוּי שינהגוּ בּוֹ זהירוּת. אין מוֹעיל בּגירוּי פּצעים. אפשר הפסדתי על ידי כּך כּמַרצה. אך לא לרוַח זה נשׂאתי עינַי.

מפחד אני מפּני תכוּנה אחת המצוּיה בּנוּ. ראיתי בּחיי סוּג של צמחוֹנים אשר מרוֹב קנאה לצמחוֹנוּת הם מוּכנים לאכוֹל אדם חי…. גם אנוּ, כּוּלנוּ, צריכים להיזהר שמרוֹב רדיפת-שלוֹם וקנאת-איחוּד לא נאכל זה את זה.

 

ג    🔗

בּהרצאתי גילוּ יאוּש, ויתוּר על איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. כּמעט נדוּ לי על זאת. איני יוֹדע אם יכוֹל אדם בּימינוּ לוֹמר על עצמוֹ שהוּא מבוּטח מיאוּש, על כּל פּנים אילוּ בּאתי לידי יאוּש לא הייתי בּא אל הועידה להציע לה הצעוֹת. אכן, בּחיי בּארץ היה לא פעם יסוֹד ליאוּש, אילוּ הייתי נוֹח להתיאש. בּאתי לארץ בּימים שקראוּ להם “תקוּפת היאוּש הגדוֹל” ולא נכנעתי לוֹ. ואם נתתי בּדברי מקוֹם לטעוּת הריני חוֹזר וּמוֹדיע: לא נוֹאשתי מאחדוּת-העוֹבדים ולא נוֹאשתי מן ההגמוֹניה של החלק החלוּצי בּתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה, מהשפּעתוֹ על מי שנמצא כּבר בּארץ וּמי שעתיד לבוֹא הנה. ואם עוֹדני מאמין בּזה הרי שלא נוֹאשתי מן החלקים החלוּציים שיתגבּרוּ על אוירת הזרוּת והתחרוּת המשפּילה אוֹתם וּמבזבּזת את מרצם.

כּשטענוּ נגדי על שלא מתחתי את בּיקרתי למדי, שאלתי את עצמי: למַה מתכּוונים תוֹבעי הבּיקוֹרת – שאבקר אוֹתם אוֹ את זוּלתם? הרב פישמן אמר דבר נאה בּשם ר' ישׂראל סַלַנטר: “מוּסר” פּירוּשוֹ שתחפּשׂ את הרעוֹת אצלך ואת הטוֹבוֹת אצל זוּלתך. אפשר זהוּ “מוּסר היהדוּת”, כּדברי הרב פישמן, ואפשר זהוּ מוּסר האדם. אך אין זה המוּסר ההוֹטֶנטוֹטי המקנן לעינינוּ גם בּתנוּעוֹת הדוֹגלוֹת בּשם אידיאוֹת גדוֹלוֹת.

 

ד    🔗

ודאי לא מקרה הוא שהויכּוּח הגדוֹל והרחב לא נסב כּמעט על השאלוֹת שהצגתי לפני הועידה. לא נמצאוּ בּעלָנים לדוּן על שאלת המוֹסד החינוּכי העליוֹן אוֹ על שאלת תנוּעת הנוֹער לגוּפה. הויכּוּח היה בּגדר “טענוֹת”. היוּ טענוֹת לגוּשים, טענוֹת למפלגה, טענוֹת למה שקוֹראים “מַנהיגוּת”. אך לא הרי סוּג טענוֹת זה כּסוּג טענוֹת זה.

כּשהטענוֹת מוּפנוֹת מגוּש אל גוּש אוֹ מבּן-בּלי-גוּש אל גוּש, אזי מוּבטח לך בּכל מקרה שהנטען יטען: להד“ם¹). לא יתכן כּלל שיהיה מוֹדה בּמקצת. ואם בּעל רגש הוּא – הרי הוּא נעלב. בּמקוֹם שהבּירוּר מעלה רגש של עלבּוֹן – למה הבּירוּר? לא כּדי להעליב אנחנוּ בּאים לברר, אלא מפּני שהדברים טעוּנים בּירוּר. אמרה חוּמה ש”הערעוּרים על המצב הקיים" גרמוּ לה עלבּוֹן. מה איפוֹא לי לעשׂוֹת? שיקעתי משהוּ מנפשי בּערעוּרים אלה. ואם יש צוֹרך בּמסירת מוֹדעה הריני מוֹסר מוֹדעה: בּ“ערעוּרים” לא דיבּרתי טוֹבוֹת בּפלוֹני ולא דיבּרתי רעוֹת בּאַלמוֹני. התכּוונתי לתוֹפעוֹת כּלליוֹת בּציבּוּרנוּ, לתוֹפעוֹת המצוּיוֹת בּכל מקוֹם. ואם יש בּדברים כּדי לפגוֹע – הרי הם פּוֹגעים בּכוּלנוּ. והאוּמנם אין אדם רשאי להשמיע את מחשבוֹתיו בּציבּוּר, מפּני שיש בּני-אדם רגישים, הרוֹאים בּזה לא בּעיה, כּי אם עלבּוֹן?

ואם אמנם כּל כּך דקה אצלנוּ הרגשת הכּבוֹד והעלבּוֹן מדוּע לא יהיה הדבר ניכּר גם בּיחסים בּין גוּש לגוּש, בּין חבר לחבר, בּיחסים בּקרב המפלגה?

מה טוֹב שיִשרה אצלנוּ סגנוֹן דק ועדין וחברי, מלא הערכה לזוּלת. אך אי אפשר לעשׂוֹת מזאת פּריבילגיה אשר לאו כּל אדם ולאו כּל גוּש זוֹכה לה. מצוּי אני אצל ספרוּת הגוּשים, ולא אוּכל להעיד כּי מוֹצא אני בּהם את הסגנוֹן הטוֹב הזה בּשעה שהדברים מתיחסים אל הזוּלת. עתים אני נתקל בּהיפך הגמוּר מן הסגנוֹן הטוֹב, ולא רק לגבּי זרמים-יריבים, כּי אם גם לגבּי אישים אשר בּמסיבּוֹת אחרוֹת יוֹדעים אנחנוּ כּוּלנוּ לרוֹמם את שמם. אינני מבקש להוֹקיע, לפיכך לא אתעכּב על פּרטים.

 

ה    🔗

שוֹנה לגמרי אֳפי הטענוֹת למפלגה. כּאן אין מי שיראה עצמוֹ נעלב. חסר אני כּמה תכוּנוֹת של “איש-מפלגה” וּלכמה דברים הנני רגיש יוֹתר מאשר לעניני מפלגה. ואף על פּי כן הנני נפגע מן הדיבּוּרים על המפלגה הנשמעים מפּי חבריה הנאמנים. בּהגדה נאמר: “לכם ולא לוֹ”, ואצלנוּ מוּפנוֹת כּל הטרוּניוֹת וכל הבּיקוֹרוֹת: “לה ולא לכם”. המפלגה היא השׂעיר לעזאזל על כּל פּשעינוּ, על כּל חוֹסר-כּשרוֹננוּ אוֹ חוֹסר-אחריוּתנוּ. מנַין יוֹנק סגנוֹן זה? בּדוֹמה לוֹ מכּיר אני אצל המוֹני-אבק-אדם, המחוּסרים הכּרה עצמית והכּרת הזוּלת, השרוּיים בּנחיתוּת, והמפלגה היא בּעיניהם סמל השלטוֹן של אחרים, בֻשעת-רצון רצים אחריה וּבשעת-אסון מסַקלים אחריה. אפשר לשמוֹע הערכוֹת כּאלה גם מפּי אוֹיבים – אך מבּני-אדם שהם הם המפלגה?

אצלנוּ גם מזכּירי המפלגה עוֹלים על הבּימה כּדי להטיל עליה פּשעים, פּשעים דוקא. ויש שדוקא מזכּיר המפלגה מאשים אוֹתה בּחוֹסר דמוֹקרטיה. המפלגה היא איזה גוּף חיצוֹני עמוּס חוֹבוֹת כּלפּינוּ, ואם דברים הצריכים עשׂיה אינם נעשׂים – לא אנחנוּ שאיננוּ עושׂים נוֹתנים את הדין, כּי אם היא הפּוֹשעת. אידלסוֹן, למשל, אמר כּי מה שהמפלגה אינה מחנכת מוֹרים זהוּ פּשע. וידיו נקיוֹת. ולא עלה על דעתוֹ שאם הערכתוֹ נכוֹנה הרי שהוּא, קוֹדם כּל, הפּוֹשע, בּאשר מעוֹלם לא דרש מן המפלגה שתחנך מוֹרים, וּמעוֹלם לא בּא אליה להציע את עזרתוֹ בּעבוֹדה זוֹ, אשר איֹ עשייתה נחשבת בּעיניו כּפשע.

 

ו    🔗

אינני מבקש להרשיע, אני מוּכן להזכּיר גם דוּגמה לשבח. לפני זמן-מה קיים המרכּז לתרבּוּת סמינר לידיעת הארץ, שבּוּ נתכּנסוּ ללמוֹד בּני חוּגים וגוּשים שוֹנים. אם איני טוֹעה, היתה בּזה יזמנתוֹ של משה בּרֶסלַבסקי, איש הקיבּוּץ המאוּחד. זאת הדרך. אין צוֹרך לחכּוֹת שהדברים יהיוּ נעשׂים מאליהם, ואין אדם פּעיל ואין חוּג פּעיל צריכים לשמוֹר לעצמם את יזמתם בּעניני הכּלל. תביא את יזמתך לציבּוּר כּוּלוֹ, תתבּע את הגשמתה אם יש צוֹרך בּתביעה נוֹספת, תתן יד להגשמתה – וזה יהיה שׂכרך.

וּכשם שאני מציין מעשׂה זה למוֹפת, כּדוּגמה לשיתוּפיוּת בּרחבי התנוּעה, כּך יש לציין מעשׂים, כּשהם לעצמם חשוּבים וּמוֹעילים, אך הם נעשׂים לפי המידה: “שלי – שלי”. הזכּיר דויד בּרש את הסמינר של הקיבּוּץ המאוּחד כּמאמץ חינוּכי גדוֹל, אשר לא היה כּמוֹהוּ לתנוּפה אצלנו. השתתפתי בּכמה סמינרים קטנים של חבר-הקבוּצוֹת ושל המוֹשב. והצטערתי שלא יכוֹלתי להשתתף הפּעם. איני מזלזל בּשוּם מאמצים לימוּדיים, בּשוּם פּינה שהיא, אלא שאני מעיז לוֹמר: הקיבּוּץ המאוּחד, שהוּא חלק חשוּב בּתנוּעתנוּ, ורוֹאה את עצמוֹ עוֹמד תמיד הכן לשירוּת המעמד, ויש בּידוֹ הכּוֹח ויש עמוֹ מאמצים לעשׂוֹת דבר גדוֹל כּל כּך, אילוּ קמה בּוֹ הרוּח והיה מעמיד את יזמתוֹ ואת מאמציו אלה לרשוּת המפלגה, הלא היה זוֹכה וּמזַכּה את כּוּלנוּ בּמפעל גדוֹל יוֹתר. עצם הפּגישה של לוֹמדים מכּל החוּגים היתה מביאה בּרכה לא רק ללוֹמדים הנוֹספים, כּי אם גם לכלל-הלוֹמדים, למפלגה ולקיבּוּץ כּאחד. תמוּה בּעינַי הדבר שתנוּעתנוּ, שהיא יוֹדעת כּל כּך את ערך המאמץ המשוּתף, מיד ניטלת ממנה ידיעה זוֹ בּשעה שנדמה כּאילוּ המאמץ המשוּתף בּרשוּת-הרבּים יש בּוֹ כּדי להפחית בּמשהוּ מן הפרֶסטיז’ה אוֹ מן הרוַח הצדדי של המשתתפים.

 

ז    🔗

דוּגמה אחרת מסוּגיה אחרת: זה כּמה שנים צריכה הסתדרוּת לקרן כּספּית גדוֹלה בּשביל איניציאַטיבוֹת כּיבּוּשיוֹת והתישבוּתיוֹת.

דוּבּר על זאת לא מעט. בּשעת יסוּדה של “נִיר” התכּוונוּ גם לכך. התפּתחוּת הענינים הביאה לידי כּך שהתפקיד המישב של “ניר” התפּצל לשנַים: האחד – אַשראי חקלאי לזמנים ארוּכּים, על יסוֹד בּנקאי – מצא את צינוֹרוֹ בּחברת “ניר” בּע"מ; השני – סיוּע למאמצים חלוּציים שאין האַשראי הבּנקאי הוֹלם אוֹתם עדיין ושראוּי היה לוֹ שחברת “ניר הקוֹאוֹפּרטיבית” תשמש לוֹ צינוֹר – אין לוֹ עדיין נוֹשׂא בּהסתדרוּת. הציבּוּר החקלאי שלנוּ, אשר ענין זה כּל כּך נוֹגע לו, ואשר כּל גוּש בּקרבּוֹ יוֹדע לאמץ את עצמוֹ בּשביל יצירת קרנות חלקיוֹת לעצמוֹ, מנַין לוֹ חוּלשת-דעת כּזאת כּשהדבר נוֹגע ליצירת קרן חלוּצית כּללית? ושוּב, אַל נא יראוּ בּדברַי פּגיעה בּמאמצי הגוּשים לעצמם, קוֹבל אני על חוּש האיניציאַטיבה המשוּתפת שלָקה בּקרבּנוּ.

ואגב, אַרשה לעצמי להעיר עוֹד הערה אחת. היוּ ימים וההגמוֹניה של הפּוֹעל החלוּצי בּתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה היתה למעלה מכּל ספק וּלמעלה מכּל ערעוּר. כּל איניציאַטיבה חשוּבה, רעיוֹנית וּמעשׂית, מקוֹרה היה בּמשק החקלאי, בּקבוּצה וּבמוֹשב. מי שיבדוֹק את דברי ימי “הפּוֹעל הצעיר” ו:אחדוּת-העבוֹדה", מי שיחקוֹר לתוֹלדוֹתיהם של “המשבּיר”, של “המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת” – ימצא תמיד איזוֹ נקוּדה חקלאית. אשר לה זכוּיוֹת מיוּחדוֹת בּיצירת הדברים, אוֹ ימצא נקוּדוֹת שוֹנוֹת שהשתתפוּ בּיצירתם. רחוֹק אני בּתכלית הריחוּק מן הנטיה להקטין את ערך משקינוּ עכשיו לגבּי משקינוּ אז. וּמעיד אני על עצמי שאין לי כּל כּוָנה שהיא להקטין את ערכּם של הגוּשים הישוּביים בּחייינוּ. יוֹדע אני מה שעשׂה בּעניני בּטחוֹן וּבעניני ים, וֻבעניני קליטת עוֹלים וּמתן הכשרה וּמתן חינוּך לנוֹער. יוֹדע אני את החלטת חֶבר-הקבוּצוֹת להכניס פּוֹעלים מחוּסרי-עבוֹדה לקבוּצוֹת, ויוֹדע אני את החלטת הקיבּוּץ המאוּחד למשוֹך פּוֹעלים ותיקים לקיבּוּץ. וּבכל זאת מרשה אני לעצמי את השאלה: אוֹתם המפעלים הכּלליים אשר קמוּ לנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּמגמה של הגבּרת השיתוּף וההשוָאה בּהסתדרוּת – מי יזם אוֹתם? מי יזם את קרן חוֹסר-העבוֹדה? איזוֹ קבוּצה, איזה קיבּוּץ, איזה משק? לא. קבוּצת פּוֹעלים סתם, פּוֹעלים עירוֹניים, ללא כּל תוֹאר בּעוֹלם החלוּצי. הם שיזמוּ והם שהטילוּ את יזמתם על ההסתדרוּת כּוּלה. “משען” – מי יצר אוֹתוֹ? שוּב, קבוּצת פּוֹעלים ועסקנים בּעיר. “פדיון עבוֹדה” –אף הוּא יצירה עירוֹנית, יצירת עוֹבדי ההסתדרוּת. תבוֹא בּרכה על כּל אלה המחדשים את כּוֹח היצירה של ההסתדרוּת בּכל צוּרה שהיא, אך אין השאלה זזה מקוֹמה: על מה וּמדוּע תש כוֹחוֹ של המשק החלוּצי שלנוּ, על כּל זרמיו (בּמפלגה וּמחוּץ למפלגה) לתת לתנוּעה יצירוֹת כּלליוֹת, מפעלי חברוּת וסוֹלידריוּת אוֹ מפעלי תרבּוּת, אשר יהָפכוּ לקנינוֹ של כּלל-הפּוֹעלים?

 

ח    🔗

ודוּגמה אחרת, מחיי המפלגה עצמה. עברוּ עלינוּ הבּחירוֹת לועידה החקלאית. יש אוֹמרים שתוֹצאוֹת הבּחירוֹת סימן ירידה הן למפּא“י. ויש המַתריעים בּתרוּעת-נצחוֹן, – נצחוֹנם הם: מפּא”י הפסידה הפּעם אֵילוּ אחוּזים בּבּחירוֹת. יוֹדע אני כּי תרוּעוֹת-נצחוֹן סטטיסטיוֹת אלה טעוּנוֹת בּדיקה.. לא בּדקתי, כּי מעוֹלם לא עסקתי בּכך. אך מלא אני השתוֹממוּת: מדוּע קיבּלה המפלגה כּל כּף הרבה קוֹלוֹת? מה עשׂתה בּשביל כּך? בּמצב זה בּארץ, בּמצב זה בּמוֹשבה, בּפוּרענוּיוֹת כּאלה – ניתנים כּל כּך הרבּה קוֹלוֹת למפלגה, שאפשר לתלוֹת בּה את כּל הקוֹלר! בּעיני הרי זו הבּעת אֵמוּן מכּסימלית של הפּוֹעל החקלאי. אך שוֹאל אני, מה עשׂיתם אתם, הפּוֹעלים החקלאים, המבוּצרים והמכוּבּדים, כּדי לעמוֹד לימין המפלגה בּשעת מבחן? אנא, תִמנוּ את שמוֹת החברים החקלאים העוֹמדים בּראש הגוּשים, אשר התנדבוּ למערכת-הבּחירוֹת. על מי השארתם את הפּעוּלה? האין קביעת גוֹרלה של ההסתדרוּת החקלאית לתקוּפה של מספּר שנים ראוּיה לכך שיקדישוּ לה שבוּע אוֹ שבוּעַיִם? להרבּה דברים, חיוּביים וגם לא חיוּביים, נמצאים אצלנוּ אנשים. אך לאחריוּת משוּתפת זוֹ לא נמצאוּ. ועתה אנוּ בּאים בּטענוֹתינו למפלגה.

 

ט    🔗

והסוּג השלישי של הטענוֹת הוּא ל“מַנהיגוּת”. שׂנאתי מלה זוֹ. וצר לי שהיא משתרשת בּקרבּנוּ. אך אין דעתי כּדעת אלה הסבוּרים שריבּוּי התביעוֹת לשליחי הציבּוּר יש בּוֹ משוּם פּגיעה בּדמוֹקרטיה אוֹ משוּם פּגיעה בּשליחים. לדעתי, חייב הציבּוּר בּקוֹנטרוֹלה על שליחיו, רשאי הוּא להציג להם דרישוֹת גדוֹלוֹת. ואין אנחנוּ, שליחי הציבּוּר, צריכים להיפּגע מן הבּיקוֹרת. ומאידך, אם יש צוֹרך להחזיר את התביעוֹת לתוֹבעים – אין להירָתע. יתלבּנוּ הדברים.

בּכמה תביעוֹת שהוּשמעוּ כּאן “כּלפּי המַנהיגוּת” – משתקף מצב התנוּעה. דיין הוּא שריכּז את הטענוֹת הללוּ בּערך כּך, בפנוֹתוֹ אלי: “עזבת את המערכה הפּנימית, נתת לדברים שילכוּ ואחר כּך בּאת ו”עירערת“, והראָיה – אִרגוּן אפרים, מדוּע שתקת אז?”

חבר דיין! נגעת בּפצע. אענה לך בּחשׂיפת דברים, לא לשם פּוּלמוֹס. כּי הדבר נוֹגע בּהתפּתחוּת ענינים, הנראית לי טרגית בּיוֹתר, לא רק בּמפלגה, כּי אם בּהסתדרוּת כּוּלה. כּן הוּא. לא התערבתי בּענין אִרגוּן אפרים. וגם לא התערבתי בּשעתוֹ בּענין ארגוּן ויתקין. תאמר, כּמוּבן, לא התערבתי בּענין שנַים אלה, כּי על כּן מוֹשבים הם. אך לא התערבתי גם בּענין בּית-השטה, שאיננוּ מוֹשב, וחברים צעירים, אשר לעינַי גדלוּ וּלעינַי פּנוּ לעבוֹדה וּלקרקע, בּיקשוּ ודרשוּ את התערבוּתי.

יכוֹלתי למנוֹת עוֹד כּמה ענינים. כּשחבר-הקבוּצוֹת הראשוֹן, התמים והחלש, אשר הקיף עדיין את כּל קבוּצוֹתינוּ וקיבּוּצינוּ, התפּוֹצץ בּגלל הסכסוּך מסביב לענין יגוּר, מבּלי שהענין יוּבא – על ידי הצדדים אוֹ אפילוּ על ידי צד אחד – להכרעה בּמוֹסדוֹת הכּלליים, גם כּן לא התערבתי. מדוּע? האוּמנם מפּני שרדפתי אחרי הנוֹח בּחיים? דיין מכּיר אוֹתי לא מן היוֹם, ואני מקוה שגם הוּא לא יאשימני בּכך. סבוּרני שעד כּדי כּך מכּירים אוֹתי חברי שלא יאמרוּ עלי שהפקרתי עניני הכּלל בּגלל ענינים שבּנוֹחוּת פּרטית. נוֹח היה לי לפרוֹש מא.ד. גוֹרדוֹן? וּדרכינוּ נפרדוּ רק בּגלל ענין אחד, בּגלל אחדוּת-הפּוֹעלים. ונאבקתי קשוֹת עם י.ח. בּרנר באוֹתם הימים לאחר ועידת פּתח-תקוה, – בּרנר לא התנגד, אך לא האמין בּאפשרוּת הדבר – ולא שמרתי על יחסים נוֹחים עד אשר קבע את עמדתוֹ החיוּבית לאיחוּד. וגם החברים הצעירים ראוּ אוֹתי בּשנים האחרוּנוֹת בּהיאָבקי עם ידידים, בּשביעי של פּסח, למשל. וּבשאלת ההסכּם, בּשאלת החלוּקה, בּשאלת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית – האם לא עמדתי בּכל אלה בּויכּוּחים חמוּרים דוקא עם חברים קרוֹבים לי מאד מבּחינה אישית? הביקשתי בּזה את ה“נוֹח”? מדוּע איפוֹא בּחרתי לי שתיקה דוקא בּסכסוּכים ההתישבוּתיים?

אנסה להסבּיר את הענין, ואצטרך לחזוֹר לשם כּך לימים שבּעבר. לא חסרוּ סכסוּכים ישוּביים-פּנימיים בּציבּוּרנוּ גם בּימים רחוֹקים. ודוֹמני שמעוֹלם לא נמנעתי מטיפּוּל בּהתרת סכסוּכים. ושוּם אמצעי-תחבּוּרה של אוֹתם הימים, אם בּרגל ואם בּרכיבה על גבּי חמוֹר, לא כּבדוּ ממני. אוּלם יוֹם אחד מצאתי עצמי בּארץ בּמצב חדש: חזרתי משליחוּתי ההסתדרוּתית הראשוֹנה לאמריקה וּמצאתי את גדוּד-העבוֹדה בּסכסוּכוֹ הגדוֹל.

הטלתי עצמי לתוֹך הענין, בּיקשתי להשלים ולא עלה בּידי. וּבמה שבּיקש הגדוּד לעשׂוֹת ללביא וּלטבּנקין ראיתי עוול גדוֹל. לא שהסכּמתי אתם בּכּל, אלא שבּהתנהגּוּת הגדוּד כּלפּיהם ראיתי דבר שאין להשלים אתוֹ בּשוּם אוֹפן. מיד הוּכרזתי “צד”. ואף אתה, חבר דיין, ורבּים אִתך פּסלוּ אז את התערבוּתי ותלוּ בּי “חשבּוֹנוֹת מפלגתיים”. אחר כּך בּא ענין נישוּל זייד מתל-חי, ענין שחשבתיו לעוול גדוֹל, ושוּב תקעתי את עצמי לתוֹך עסק בּיש, ושוּב בּאוּ חברים שיִחסוּ את התערבוּתי ל“חשבּוֹני” עם גדוּד-העבוֹדה. ואחר כּך, לאחר הפּילוג, נתגלעוּ ניגוּדים קשים בּמשק עין-חרוֹד, הלכתי לשם וישבתי שם כּמה ימים, פּישרתי כּאשר יכוֹלתי, וכרגיל – שני הצדדים, אם כּי קיבּלוּ עליהם את “גזירוֹתי”, לא הנחתי את דעתם, כּל צד ראה בּהן לא הכרח הענין, אלא “נטיה יתירה” לצד שכּנגד.

מדוּע אני אוֹמר זאת? האין החברים רשאים לבקר את שליחיהם? ודאי, רשאים. אך מה ערך ל“התערבות”, אם הנוֹגע בּדבר יכוֹל תמיד להחשיד את כּוָנתוֹ של ה“מתערב”? מה שויוֹ של אֵמוּן לחבר נבחר, אם הוּא נאמן עליך רק בּמידה שהכרעתוֹ עוֹשׂה את רצוֹנך? וּלפי שתחוּל ההכרעה – יהיה מי שיתן בּך אֵמוּן וּמי שימנע ממך את אמוּנוֹ.

הזכּירוּ לי כּאן את אִרגוּן אפרים. רצוֹני לשאוֹל, מה היה אילוּ התערבתי בּענין זה ודעתי היתה שלא כּדעת דיין? היה בּינינוּ אדם אחד, יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, שלאחר מוֹתוֹ סיפּרוּ עליו הרבּה שבחים, היללוּ את צלילוּת דעתוֹ ויוֹשר שיפּוּטוֹ, והיתה לוֹ עמדה בּענין אִרגוּן אפרים, והיא לא סיפּקה את דיין. האם משוּם כּך פּסקה טענת הקיפּוּח והחשדת “המנהיגים”? התאַזרח אצלנוּ מצב, שהגדרתוֹ לפי הפּתגם הגרמני: “המלך הוּא אבּסוֹלוּטי בּשעה שהוּא עוֹשׂה את רצוֹננוּ”. יאמרוּ לי שבּחוּגים אחרים בּישוּב אין המצב טוֹב יוֹתר ואפשר הוּא רע יוֹתר. יתכן, אך שם הלא דוֹגלים בּ“איש הישר בּעיניו יעשׂה”, שם אין מתבּרכים בּבנין חברה עוֹבדת, בּמרוּת הכּלל על חלקיו, בּסמכוּת מוּסרית של חברת-העוֹבדים. ואצלנוּ, לאחר כּל מה שהעוֹלם יוֹדע על תקפּה ו“שלטוֹנה” של ההסתדרוּת, יכוֹל הועד הפּוֹעל לחַווֹת דעה בּכל השאלוֹת העוֹלמיוֹת ואיש לא יפריע בּעדוֹ, אך ינסה נא לנגוֹע בּצפּוֹרן קטנה של מוֹסד, של גוּש, של חוּג, של איגוּד – “אם לא על פּניו יברכוּהוּ”, אם לא יתגלגל הדבר שנים על שנים מאינסטנציה לאינסטנציה, עד שתפרח נשמתוֹ.

 

י    🔗

והנה עוֹמד אני עכשיו בּפרשה אחת, שאיני רוֹצה להרחיב עליה את הדיבּוּר. אוֹמַר רק, שזה כּבר לא זיעזע אוֹתי ענין כּאשר זיעזעוּ עניני רמת-יוֹחנן וּבית-אלפא. בּתחוּמי ההסתדרוּת מתרחשוֹת טרגדיוֹת אנוֹשיוֹת קשוֹת – ואין מוֹשיע, ואין מתעוֹרר עליהן. ורוֹאה אני כּיצד התלָאוֹת של רמת-יוֹחנן נמשכוֹת ואינן מסתיימוֹת, וגוֹרל אנשים חיים תלוּי בּאויר. אנשים טעוּ בּשעתם טעוּת קלה, התקשרוּ בּשעתם מתוֹך תמימוּת יתירה ולא שאלוּ את פּי ההסתדרוּת ואת פּי המפלגה, ועל מקח-טעוּת זה הם עכשיו משלמים וּמשלמים. ואין איש יוֹדע מתי יצאוּ מן המצוּקה, וכיצד יצאוּ.

 

יא    🔗

אין אני מביא הנה ענין זה למען נדוּן בּוֹ כּאן. זה כּמה שנים הנני תוֹבע שיוּקם בּהסתדרוּת מוֹסד בּעל סמכוּת בּשביל התרת סיבּוּכים, משקיים אוֹ חברתיים, ושיהיה לוֹ כּוֹח הכרעה מלא, ושיהיה בּר אֵמוּן רב. אין מרכּז המפלגה צריך לעסוֹק בּענינים אלה. ואפילוּ לא הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. אין זה מתפקידם. אין לסַבּך שוּם סכסוּך משקי אוֹ חברתי-פּנימי על ידי יחסי מפלגוֹת אוֹ מוֹסדוֹת. וּתנוּעה הרוֹצה שהמשטר הפּנימי שלה לא יתנהל לפי “כּל דאַלים גבר” – יתכן אַלים גם בּמוּבן החברתי – חייבת להקים בּקרבּה מוֹסד כּזה. יוֹדע אני כּמה קשה אצלנוּ לקבּל מרוּת, אך שמא בּכל זאת נמצא מספּר אנשים מהימנים – לא אדרוֹש לי את הזכוּת להימנוֹת בּיניהם – שכּוּלנוּ נוֹדה בּיָשרם וּבתבוּנתם וּנקבּל על עצמנוּ לסמוֹך עליהם.

 

יב    🔗

איני מאשים, חלילה, את ציבּוּרנוּ בּחוֹסר אֵמוּן לשליחיהם. אלא שמנהגוֹ של עוֹלמנוּ להבּיע את הכּבוֹד והאֵמוּן בּרוֹב רגש בּימים שכּבר אין בּידי איש-הציבּוּר להשתמש בּרחשים אלה לפעוּלה פּוֹריה.

ושוּב, אַל נא יטעוּ בּדברַי. לא הכּל אני מעמיד על האֵמוּן. איני צריך להבּעת-אֵמוּן כּדי שאוּכל להילָחם על דעוֹתי. יכוֹל אני להיות איש ריב וּמדוֹן לכוּלכם בּכמה ענינים. סבוּר אני שכּל חבר בּתנוּעה יכוֹל לעשׂוֹת דברים חשוּבים בּלי לדרוֹש אֵמוּן, בּלי להיוֹת תלוּי בּאֵמוּן. אדרבּא, מה ערך לאדם, אשר בּכל פּעם יכַוון את פּניו לציבּוּר וישאל: רבּוֹתי, מאמינים אתם לי? לרעיוֹן אחדוּת-הפּוֹעלים התיחסוּ רבּים וטוֹבים בּלי אֵמוּן. אין זה יסוֹד מספּיק כּדי לוַתר עליו. עוֹד יש ערך לאדם, גם כּשאין עליו הסכּמת הרבּים. עוד יש ערך למחשבת-אדם. עוֹד יכוֹל אדם להיאָבק על דעוֹתיו בּפיו וּבעֵטוֹ. חייב אדם לעשׂוֹת כּל עוֹד יש בּכוֹחוֹ לעשׂוֹת, אך יש תפקידים שאין לעשׂוֹתם בּלי אמוּנם של נוֹגעים בּדבר. אין אדם יכוֹל להיוֹת שוֹפט אם אין נוֹתנים בּוֹ אֵמוּן, וּבפרט כּשאין שוֹטר לימינוֹ. ואת האֵמוּן הזה הרסנוּ בּמוֹ ידינוּ.

קריאת-הבּינַים שנשמעה כּאן: “מי השוֹפט?” איני יוֹדע למה התכּוונה, אך בּאזנַי נשמעה כּסמל: מי השוֹפט? כּלוּם מוֹדים אנוּ, כּלוּם רוֹצים אנוּ להוֹדוֹת בּמי שהוּא, שהוּא שוֹפט? הרי כּשהדבר נוֹגע אל עצמנוּ וּבשׂרנוּ, אין אנוּ נוֹתנים אֵמוּן לא בּציבּוּר, לא בּמוֹסד ולא בּשוּם פּרט.

איני אוֹמר שחייבים להאמין. ודאי, מוּתר – לעתים גם חוֹבה – להבּיע אִי-אֵמוּן, ליטוֹל אֵמוּן. אין אתם מאמינים בּאדם – אַל תבחרוּ בּוֹ. על מה אני מתקוֹמם? על שאתם בּוֹחרים בּבן-אדם וּמטילים עליו תפקידים ואחריוּת – ואחר כּך אתם מתקלסים ואוֹמרים לוֹ: אתה נוֹגע בּדבר, אתה “צד”, אתה משוּחד.

 

יג    🔗

אין חפצי להיוֹת מזכּיר עווֹנוֹת. אך אוֹתוֹ אדם, שדיין תבע עתה ממנוּ על שנתן לדברים להתגלגל, הוּא שעמד פּעם, ולא פּעם, ותבע אתכם למשהוּ. אוּלי יש בּכם זוֹכרים את הויכּוּח הגדוֹל שהיה לנוּ לפנים על “חברת-העוֹבדים”, על “נִיר”, על הקמת סמכוּת הסתדרוּתית בּעלת ידיעה בּענינים וּבעלת יכוֹלת להטיל מרוּת. חברים טוֹבים ויקרים, אתם לא האמנתם למי שהציע לכם את הדברים האלה. ולא עזר אפילוּ מה שהתקנוֹת שהצעתי אז נבדקוּ ונתאַשרוּ בּועדה שהשתתפוּ בּה יוֹסף אהרוֹנוֹביץ ויצחק וילקנסקי.

למעשׂה, דחיתם אוֹתן היוּ לכם כּל מיני חששוֹת. חששתם למסירת יתר-שלטוֹן ליד ההסתדרוּת וּמה היתה כּוָנתן של אוֹתן ההצעוֹת? הלא רק שתהיה קיימת חוּקת הסתדרוּת לא רק לגבּי הפּוֹעל הבּוֹדד, כּי אם גם לגבּי קיבּוּצים וּמוֹשבים. אז נדחה הדבר. אחר כּך בּאה ועידה חקלאית, ושוּב הוֹעלתה שאלת “ניר”. וּלאחר תיקוּנים וקיצוּצים והסבּרוֹת – לא בּטלוּ פּחדים. ושוּב נדחה הדבר לשנים רבּוֹת, וּבינתים נדוֹנה ההסתדרוּת החקלאית לקיוּם חסַר-כּוֹח בּחיינוּ הפּנימיים, וּבשאלוֹת מכריעוֹת אין שוֹאלים את פּיה, וענינים נגזרים לפני שהיא נכנסת לתוֹכם. וּכשהוֹעלתה בּשלישית שאלת “ניר” – הוּקם כּמוֹסד כּספּי בּלבד, וערכּוֹ ההסתדרוּתי המדריך ניטל ממנוּ. הדחיוֹת הרבּוֹת הללוּ עלוּ להתישבוֹת העוֹבדת, ולוּ גם מבּחינה כּספּית בּלבד, בּהפסד עצוּם. אפילוּ האיחוּר של חדשים אחדים בּשנת התחלת הפֹעוּלה עלה בּהפסדן של אפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת. אך מבּחינה יוֹתר מַכרעת, מבּחינת חידוּש כּוֹחה ויכלתה של ההסתדרוּת החקלאית, שתהא יוֹדעת ידיעה עמוּקה את המשק החקלאי, את בּעיוֹתיו הטכניוֹת והחברתיוֹת, שתוּכל לכוון אוֹתןֹ וּלהגן עליו וּבשעת הצוֹרך להתיר בּוֹ סיבוּכים וניגוּדים, – ולשמש בּיטוּי נאמן לרצוֹן הכּלל – לא הוּקם הדבר עד היוֹם. ואיני יוֹדע עתה מתי יגיעוּ ימים טוֹבים וימָצא בּנוּ הכּוֹח להקימוֹ.

אוֹמרים: על מה חָרבה עצמאוּת פּוֹלין בּשעתה? על “ליבּרוּם וֶטוֹ”, שכּל פּאן היוֹשב בּסֵיים יכוֹל היה למנוֹע מן הרוֹב את כּוֹח ההכרעה. כיצד נוּכל לשמש גרעין לעצמאוּת ישׂראל אם לא נעקוֹר מקרבּנוּ את זכוּת ה“ליבּרוּם וֶטוֹ”?

 

יד    🔗

ואשתמש בּהזדמנוּת זאת של ועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, כּי פוֹרוּם הסתדרוּתי כּללי בּשביל בּירוּר זה לא נזדמן לי עדיין, ואספּר בּאיזוֹ מידה מחייבת ההכרעה הכּללית את כּל אחד מאתנו.

בּלוּצֶרן, בּקוֹנגרס הציוֹני, נתכּנסה סיעת-העבוֹדה. היוּ שם: צירי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, “השוֹמר הצעיר” וּמפלגוֹתינוּ בּגוֹלה. נדוֹנה שאלת השבוּת בּשבּת. יוֹדע אני כּי ישנן גישוֹת שוֹנוֹת לדבר. בּשבילי, למשל, זהוּ ענין ממדרגה ראשוֹנה, ענין של קיוּם הגזע, של היגיֶנה חברתית, ענין תרבּוּתי-סוֹציאלי-לאוּמי. כּל עצמת רצוֹני לראוֹת וּלהשתתף בּחידוּש חיי עמנוּ וּבגילוּי ערכים חדשים איננה מביאה אוֹתי לידי ניהיליזם לגבּי ערכים היסטוֹריים רבּי-תוֹכן אשר זה חסרוֹנם האחד שאינם חדשים. אך יוֹדע אני שקיימוֹת בּרחבי ציבּוֹרנוּ גם גישוֹת אחרוֹת. יש מחייבים את השבּת מתוֹך נימוּקים לאוּמיים-פּוֹליטיים: תנוּעת הפּוֹעלים, שאינה כּת לעצמה אלא עוֹברת כּחלוּץ לפני העם, ונוֹשׂאת נפשה להיוֹת לעם, אינה רוֹצה ואינה צריכה לשׂחק בּמשׂחק של מַשׂכּילוּת אֶפּיקוֹרסית, המתגָנדרת בּזרוּת אוֹ בּאיבה לכל מה שמקוּדש בּעם, ואינה צריכה להחליש את מלחמתה על כּיבּוּשים סוֹציאליים בּגלל “מלחמת-מצוה” נגד המסוֹרת. אם כּאלה אוֹ כּאלה היוּ הנימוּקים, אך בּהסכּמה כּללית נתקבּלה בּאוֹתה מסיבּה בּלוּצרן, לאחר דיוּן רציני, החלטה הקוֹבעת את רצוֹנוֹ של הישוּב העוֹבד לשבּוֹת בּשבּת מעבוֹדת שׂדה וכרם וּבנין וּמלאכה וחרוֹשת. באוֹתה מסיבּה נשמעוּ נאוּמים חשוּבים של לָביא, של בּרץ, של טבּנקין, של מאיר יערי, של צבי יהוּדה, בּסגנוֹנוֹת שוֹנים וּבהדגשוֹת שוֹנוֹת. אוּלם בּמגמה אחת. כּל סיעת העבוֹדה היתה מאוּחדת בּרצוֹן הזה. הדברים נמסרוּ חגיגית בּקוֹנגרס. היתה בּזה בּשׂוֹרה לעם. האין זה מחייב את הציבּוּר כּוּלוֹ? האין כּל חוּג וחוּג חייב בּמה שהתחייבוּ שליחיו בּשמוֹ? המוּתר למי שהוּא מאתנוּ לעשׂוֹת את התחייבוּתנוּ הכּללית פּלַסתר?

וּלאחר כּל מה שאירע מאז, תבוֹאוּ ותלעגוּ למוֹסדוֹתיכם ולשליחיכם שאין להם העוֹז להכריע? ושוּב תבחרוּ בּהם שילכוּ בּשליחוּתכם?

אם ועידה זוֹ תמצא בּקרבּה את הכּוֹח ליצוֹר בּתנוּעה כּוֹח הכרעה – תעשׂה דבר גדוֹל. אך זה לא יעָשׂה על ידי משטר של חוּקים ותקנוֹת בּלבד. לכך דרוּש משטר נפשי ורעיוֹני. בּהרצאתי דיבּרתי על תקנוֹת צנוּעוֹת בּיוֹתר. אך אלה אינם אלא סעיפים של משטר כּזה. לשם הקמתוֹ דרוּשים סדרים מסוּימים בּמפלגה, דרוּש טיפּוּח יחסים אחרים בּין החברים בּרוּח שבּה דיבּרוּ דויד בּרש ואסף וילקוֹמיץ, בּן-אשר וּשמריה גוּטמן. לשם כּך דרוּשה אחדוּת התנוּעה הקיבּוּצית. יצירת משטר כּזה דוֹרשת אוירה. לכך התכּוונתי בּדברַי על מוֹסד חינוּכי של התנוּעה. לשם כּך דרוּשה הסרת המחיצוֹת בּנוֹער, רוּח חדשה בּליכּוּדוֹ, והדרכה מטעם כּלל-התנוּעה.

 

טו    🔗

תמוּה בּעינַי שכּל אוֹתן ההצעוֹת שעל ידיהן התכּוונתי לשנוֹת משהוּ בּחיינוּ וגם לפגוֹע בּיחסים קיימים,– למשל: התנגדוּת למשטר של קוּריוֹת המשתרש אצלנו בּלי שיפָרשוּ בּשמוֹ – שכּל אלה ההצעוֹת לא זכוּ כּמעט שיגיבוּ עליהן, לחיוּב או לשלילה. כּיון שהמתוַכּחים לא התוַכּחוּ אתי בּכל אלה הענינים החשוּבים לי, הריני נאלץ “לענוֹת” למי שלא התוַכּח אתי.

מה שמצער אוֹתי בּיוֹתר, שהצעה אחת שלי לא עוֹררה שוּם הערה בּיקרתית: איכה נפל הרעיוֹן של מוֹסד חינוּכי עליוֹן לתנוּעה כּלתוֹך חלל ריק? האוּמנם איננוּ ראוּי גם לשלילה? האוּמנם אין לשוּם אדם צוֹרך לוֹמר בּוֹ משהוּ, לתקן את הצעתי, להגיה אוֹתה? האוּמנם קוֹם יקוּם מפעל זה על ידי מה שתתקבּל עוד רזוֹלוּציה אחת בּין מאוֹת אחרוֹת, כּמנהגנוּ? האוּמנם יקוּם מפעל כּזה בּלי שרבּים בּציבּוּרנו ירגישוּ בּחסרוֹנוֹ?

עשׂרוֹת שנים קימת תנוּעתנוּ, ועם כּל הכּוֹחוֹת הפּנימיים שגילינוּ, ועם כּל גדוֹלי-הרוּח שקמוּ לנוּ, ועם כּל הישׂגינוּ המשקיים, האִרגוּניים, התרבּוּתיים – הרי אנוּ נתקלים יוֹם יוֹם בּחוֹסר ההתאמה שבּין התפקידים הגדוֹלים ובין יכלתנוּ, בּין הפּרוֹבּלימוֹת המסוּבּכוֹת וּבין ידיעתנוּ. המרגישים
אצלנוּ עד כּמה אין מכשירי הדיוּן והבּירוּר מספיקים? חיים אנוּ בּעוֹלם אשר כּבר למד לחקוֹר כּמה שאלוֹת טכניוֹת בּמַעבּדוֹת משוּכללוֹת, בּמכשירים מדוּיקים. הנה פּה בּרחוֹבוֹת, אנו נהנים למראה שני מוֹסדוֹת מדע מסוּג זה. היש לנוּ משהו בּדוֹמה לכך בּשאלוֹת חיינוּ, בּעניני משק, בּיחסים סוֹציאליים, בּעניני התישבוּת, שיכּוּן, קואופּרציה, תנוּעה מקצוֹעית, בּפעוּלה תרבּוּתית, בּחינוּך-עם, בּארגוּן המוֹנים? היצרנוּ לנוּ תנאים מוּקדמים כל-שהם לדיוּן עניני? עדיין אנוּ עובדים בּמכשירים הפּרימיטיביים בּיוֹתר.

 

טז    🔗

וכאן רוֹאה אני צוֹרך בּמאמר מוּסגר, לענין מה שאמר יבנאלי בשאלת הקבוּצה והמוֹשב. וּבענין מה שאמר תבוֹרי על הצוֹרך לחנך את הנוֹער “לא למינימוּם אלא למַכּסימוּם”. בּבוֹא יבנאלי לפני הציבּוּר להעדיף את הקבוּצה על המוֹשב ודאי לא התכּוון להכאיב למישהוּ. יש לוֹ זכוּת לחשוֹב את מחשבתוֹ, אך מה משקלה של מחשבה זוֹ, שהבּיע כּאן, בּשביל התנוּעה?

אנו מהלכים בּעוֹלם שהסתוּם בּוֹ מרוּבּה על הפּתוּח בּפנינו. לא זכה דוֹרנוּ למעמד הר סינַי שלוֹ בּשאלוֹת הזמן הגדוֹלוֹת. עוֹדנוּ תוֹעים בּמדבּר האנוֹשי הגדוֹל, מכּים בּסלע, ויש שאנוּ מוֹצאים מים, ויש שהוּא מכזיב, אוֹ שאנחנוּ מכזיבים. אנוּ מבקשים להדליק אבוּקוֹת, אנוּ מהלכים עם פּנסים קטנים “תוֹצרת-בּית”, ואנשינוּ פּוֹתרים שאלוֹת כּיכלתם, כּאָפיים, כֹמוֹרשתם, כּהשׂגתם. אנחנוּ גם שוֹגים, גם נכשלים וגם מתקנים. אנשינוּ גם יוֹצרים דברים בּצלמנוּ, בּצלם שבטינוּ. רשאי אדם לוֹמר לעצמוֹ: לי הבּרירה, ואני בּחרתי בּצוּרת-ישוּב זוֹ מפּני שהיא קרוֹבה ללבּי, מפּני שאני מקַוה למצוֹא בּה פּתרוֹן לשאלוֹתי, מפּני שהיא מבטיחה לי שׂדה-פּעוּלה רצוּי לי. יכוֹל אדם, כּמוּבן, גם לחזק את עצמוֹ בּסברוֹת כּוֹללוֹת: צוּרת-חיים זוֹ שבּחרתי בּה עדיפה על כּל צוּרה אחרת בּפתרוֹן שאלוֹת אלוּ ואלוּ. אדרבּא, יחזיק בּסברתוֹ אם הוּא מוֹצא בּה חיזוּק. אך מַהוּ, רבּוֹתי, משקלן האוֹבּיֶקטיבי של כּל אוֹתן הסברוֹת? מהוּ מבּחינה היסטוֹרית “מינימוּם” וּ“מַכּסימוּם” בּבנין משק והתישבוּת? מי פּתר שאלה זוֹ? הרי עדיין אנחנוּ מגששים בּשאלוֹת אלה, עדיין אנחנוּ צוֹעדים צעדים ראשוֹנים, ואת היבוּל האמיתי נדע רק לאחר דוֹרוֹת – מה טעם איפוֹא להניח עכשיו גוּשפּנקה ולתקוֹע מסמרוֹת, מי פּוֹתר וּמי לא פּוֹתר, מַהוּ מכּסימוּם וּמהוֹ מינימוּם?

 

יז    🔗

תנוּעה כּתנוּעתנוּ קיימת על הכּרת ערך האדם ועל האמוּנה בּכוֹחוֹת חלוּציים הגלוּמים בּאדם. וּמנסיוֹננוּ יכוֹלים ללמוֹד שאין להעריך את ערך האדם לפי המסגרת בּה הוּא נתוּן. ודאי, הנמל חשוּב, סדוֹם חשוּבה, חניתה חשוּבה, יש זמנים שאנוּ מַפנים את כּל קרני הזרַקוֹר הציבּוּרי לנקוּדה אחת. אבל אין אנוּ רשאים לשכּוֹח אפילוּ לשעה קלה, שלא בּצינוֹר אחד יזרוֹם המרץ החלוּצי. אין לקבּוֹע מראש היכן יתגלה עוֹז-ההגנה הגדוֹל בּיוֹתר, יתכן בּנוה-יעקב אוֹ בּאיזה מוֹשב בּפינה רחוֹקה.

אַל נחבּר את הוֹקרת האדם והוֹקרת המאמץ האנוֹשי והעילוּי האנוֹשי עם קביעת קוֹקַרדה בּכּוֹבע. אפשר לוֹמר: לא כּל מי שהוּא קנאי לרעיוֹן הקבוּצה הוּא גם האדם האידיאַלי לחיי קבוּצה. ויש שאתה פּוֹגש אדם בּמוֹשב ואתה חוֹשב: תכוּנוֹתיו של אדם זה כּמה זקוּק להן הקיבּוּץ!

ההגדרוֹת המהלכוֹת, המחַלקוֹת תאָרים והערכוֹת, טוֹבוֹת הן לאוֹתם המתעתדים לדוֹקטוֹרַט והם מתגנדרים בּקלַסיפיקציוֹת סוֹציוֹלוֹגיוֹת! זכינוּ שתנוּעת הפּוֹעלים נעשׂתה עֵז חוֹלבת למחַבּרי דיסרטציוֹת. אלה ילקקוּ פּה וילקקוּ שם, יצבּרוּ מספּרים, ימתחוּ קוים ויוֹציאוּ את משפּטם. אך סוֹציוֹלוֹג רציני לא ימהר להוֹציא משפּט. הוּא יודע כּי עדיין אין הבּסיס להוֹצאת משפּט. את פּרי הדברים, את פּרי העבוֹדה, השיתוּף, השויוֹן, החירוּת, העזרה ההדדית וסדרי החיים והיחסים נראה על דוֹר שילֵשים. ואשר להערכוֹת המשקיוֹת – שאלת “הזוֹל”, שאלת הפּרוֹדוּקטיביוּת, הניצוּל הרציוֹנַלי של כּוֹחוֹת העבוֹדה – אף הן אינן ניתנוֹת להיקָבע על יסוֹד חריפוּת ויכּוּחית. הן טעוּנוֹת לימוּד וחקירה.

 

יח    🔗

היכן? כּיוֹם הזה חסרים אנוּ לא רק מקוֹם לימוּד וחקירה בּשאלוֹת חיינוּ. אין לנוּ אפילוּ מקוֹם בּוֹ יצטבּר החוֹמר הנסיוֹני של פּעוּלתנוּ. יש עוד לנטוֹע הכּרה בּנוּ בּעצמנוּ, כּי שאלוֹתנוּ אינן נפתרוֹת על ידי אמירה בּלבד – כּי ענינינוּ טעוּנים לימוּד וחקירה. לתפקידים אלה צריך שישמש בּית-האוּלפּן של התנוּעה.

אין הכּוָנה שבּוֹ יפטמוּ אנשים בּ“קאנוֹן”, אוֹ שיפתרוּ בּוֹ, מיניה וּביה, את שהשאלה האחרוֹנה, הבּוֹערת. בּדברים מעין אלה אנוּ עוֹסקים לא מעט בּכל פּגישוֹתינוּ וּמוֹעצוֹתינוּ. עיקר תפקידוֹ לחנך אנשים שידעוּ להתבּוֹנן ולחשוֹב בּעצמם, שיתרגלוּ לפתוֹר שאלוֹת לא על ידי אִמרה ולא על ידי החרשת המתנגד, שיסַגלוּ לעצמם מידוֹת-חקירה ושידעוּ להשתמש בּמַפתחוֹת-עיוּן.

אמרתי שאנוּ עוֹבדים בּאוֹפן פּרימיטיבי. מישהוּ קוֹרא ספר, “תוֹפס” רעיוֹן, מחבּר “תיאוֹריה”, ממציא סברה – וסוֹתם איזה חוֹר: מישב פּירכה וּמרגיע את המַצפּוּן האינטלקטוּאַלי. ואפילוּ לא תמיד אנוּ יוֹדעים להתבּייש בּזה. הנה בּוֹש אני עתה שבּכל מה שאנוּ מרבּים לדבּר בּשאלוֹת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית – לא קם אדם, לא מן המחַייבים ולא מן השוֹללים, אשר יחקוֹר את הבּחינה הדינַמית-המשקית: מה צפוּן בּאיחוּד זה מבּחינת הגבּרת הכּוֹח המישב שלנוּ? כּשאני לעצמי הריני מאמין בּזה, רוֹאה כּמה סיכּוּיים חדשים, רוֹאה אפשרוּיוֹת של אֶכּספּנסיה משקית וכיבּוּשים חברתיים – אך מה רשוּת לי לדבּר בּזה על יסוֹד סברוֹת בּעלמא? ומי הזדיין אצלנוּ בּידיעוֹת הדרוּשוֹת כּדי לבדוֹק את הרעיוֹן הזה בּדיקה רצינית?

 

יט    🔗

מי שהוּא הסיק מדברַי כּאילוּ אני מטיל יהבי על המוֹסד החינוּכי שהוּא יתן לנוּ משמרת שניה. לא לכך התכּוונתי. שוּם מוֹסד חינוּכי אין בּכוֹחוֹ לתת לנוּ משמרת חדשה, אם התנוּעה עצמה לא תלד אוֹתה. לידתה של כּל משמרת היא על האָבנַיִם של העבוֹדה בּכּפר וּבעיר. היא יֶשנה. והמוֹסד נדרש לעזוֹר לה, לפתוֹח לפניה מַעינוֹת חתוּמים, לעוֹרר בּה את אהבת הלימוּד, למסוֹר לידיה מפתחוֹת לפעוּלה רוּחנית עצמאית.

 

כ    🔗

ועוֹד מלים אחדוֹת בּשאלת הנוֹער. איני מציע את האיחוּד כּקמיע. יש שאלוֹת חמוּרוֹת בּנוֹער, אשר לא בּועידוֹת תיפּתרנה. האיחוּד אינוֹ פּתרוֹן, הוּא רק פּוֹתח דרך לפתרוֹנוֹת. הוֹא בּא לפַשט את העקמוּמיוּת שבּלב, והוּא פּוֹתח אשנבּים לרוּחוֹת צחוֹת.

לא הרחבתי את הדיבּוּר על הפּגמים בּחינוּך הנוֹער. קיויתי שיקוּם מי שהוּא מן המוֹרים שבּקרב הצירים ויתאר לנוּ מה חוֹשב וּמה מרגיש המוֹרה בּבית-החינוּך כּשהוּא נפגש בּ“ציד ילדים”, בּהתחרוּת גוּפים ציבּוּריים שוֹנים (שחבריהם חברים להסתדרוּת האחת) על נפש הילד. צריך היה שיקוּם המוֹרה ויספּר על מצבוֹ הוּא מוּל ההתחרוּת הזאת. צריך היה שיקוּמוּ אב ואם, אשר ילד אחד להם בּמחנוֹת העוֹלים ושני בּ“השוֹמר הצעיר” וּשלישי אוּלי בּ“גוֹרדוֹניה” – ויגלוּ לנוּ את ההגיוֹן החינוּכי והחברתי שבּדבר.

מה האוירה החינוּכית וההסתדרוּתית הנוֹצרת על ידי כּך. יש צוֹחקים כּשמדבּרים אצלנוּ בּזה, כּי בּוֹלט בּיוֹתר הצד המצחיק שבּדבר. אך גדוֹל ממנוּ הצד המכאיב.

סבוּר אני כּי שוּם אדם שחוּנך בּתנוּעתנוּ לא יבקש לשׂים כּבלים על רוּח ילדיו, כּשיבחרוּ בּצוּרת-התישבוּת אחרת ממה שבּחר הוּא, אוֹ בּהלָך-רוּח אידיאוֹלוֹגי אחר, אוֹ בּהשקפה פּוֹליטית אחרת. מוּבן, אי-הסכּמה בּין אנשים קרוֹבים זה לזה יש בּה כּדי להכאיב, אך אין בּה כּדי להעליב. בָּגר ילדך והרי הוּא מחפּשׂ את דרכּוֹ על דעת עצמוֹ – תדע לקבּל זאת בּכל הכּבוֹד והרצינוּת, ואם יש בּבחירתוֹ משוּם סתירת השקפוֹתיך – תדע לשׂאת את הדבר בּגבוּרה. מה שאין כּן אם הילד נחטף מזרוֹעוֹת המשפּחה, מזרוֹעוֹת המחנך – כּאן עלבּוֹן, כּאן הריסת-חיים, כּאן קיפּוּח חינוּכי. כּאן פּצע.

בּצדק שאל אסף וילקוֹמיץ: האוּמנם קיימת אצלנוּ מלחמת אבוֹת וּבנים? שאלה זוֹ נוֹקבת עד התהוֹם. מוּבן כּי תיתכן מלחמה אינדיבידוּאלית בּמשפּחה. אך האוּמנם יש בּדוֹר זה, המניח את היסוֹדוֹת לעם עוֹבד, יסוֹד אוֹבּיֶקטיבי למלחמת אבוֹת וּבנים, בּשׂדה החיים הציבּוּריים? יקוּם מי שסבוּר כּכה ויכריז על זאת בּגָלוּי, וגם יגדיר את תוֹכן המלחמה. יקוּם אדם, ויהא לא חבר המפלגה, ויאמר אם יש צוֹרך לקוֹמם את ילדי נהלל נגד הוֹריהם? יקוּם מחנך ויאמר, מדוּע וּלשם מה יש צוֹרך לבוֹא לילדיהם של חברי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל וּלעוֹרר בּהם אִי-אֵמוּן להוֹרים-חלוּצים, לאנשי-הגשמה, למפלגתם, לתרבּוּתם, לספרוּתם? מהוּ הצוֹרך שבּבית-אַלפא, מקוֹם מיוּחד בּמינוֹ, שאין ערוֹך לכוֹחוֹת-הנפש ששוּקעוּ בּוֹ, ושבּוֹ התחזקוּ אנשים בּמשך שנים רבּוֹת לקיים חברה קבוּצתית למרוֹת ניגוּדים רעיוֹניים עמוּקים, שבּבית-אַלפא זוֹ יהיוּ ילדים גזוּלים בּערמה מידי הוֹריהם? וזהוּ חינוּך לאמת?

 

כא    🔗

אמר האפט דיבּוּר מזעזע. ראיתי בּדיבּוּר זה עדוּת להתמוֹטטוּת הנפשית של דוֹרנוּ. הוּא אמר: בּעוֹלם הזה מנַצח לא השׂכל אלא האמת. מחצית המשפּט יש בּה, כּנראה, מן האמת: אין השׂכל מנַצח בּימינוּ, ודוֹרנוּ, שציפּה לשלטוֹן השׂכל הפּשטני, כּוֹפר עתה בּשׂכל מכּל וָכּל. אך האם לפיכך נקבּל עלינוּ את הדין ונאמר כּי המנַצחת היא האמת? ושמא ראוּי לוֹמר: אנוּ עדים לנצחוֹן השקר. שקר בּפּוֹליטיקה, שקר בּמשפּט, שקר בּחינוּך, שקר בּיחס לאדם. רגלים אין לוֹ לשקר, אך אוירוֹן ורַדיו יש לוֹ. כּך הוּא בּעוֹלם הגדוֹל. אך גם בּעוֹלמנוּ הקטן יש לוֹ צינוֹרוֹת לשקר. ואין לנוּ אלא לעמוֹד בּפניו בּכל כּוֹחנוּ.

ואין לי כּל ספק כּי מי שיבקש לסַלף את כּונת הדברים – ימציא לוֹ השקר הסבּרוֹת נאוֹת ונוֹחוֹת. כּך היה בּזמן שבּיקשנוּ לקבּוֹע מה צריכה להיוֹת הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד לכל הילדים העוֹבדים, וכך ודאי יפוֹרש עכשיו הרצוֹן להקים הסתדרוּת חלוּצית לנוֹער הלוֹמד (יתכן שבּמהלך העבוֹדה יתחבּרוּ שתים אלה להסתדרוּת אחת, אין אני עוֹמד עתה בּסוּגיה זוֹ). אין אדם צריך להיוֹת רוֹאה את הנוֹלד, כּדי שיראה שענין זה עתיד להתפּרש כּ“תמרוֹן” מפלגתי למען הקמת “רזרבה” שלה. הַחשָדה הרי זה אמצעי בּדוּק בּמלחמה ציבּוּרית. מה אפשר היה לעשׂוֹת כּשהחשידוּ את רעיוֹן אחדוּת-העוֹבדים? מה אפשר היה לעשׂוֹת נגד החשדת “נִיר”? וגם הפּעם, מה כּוֹחוֹ של בּירוּר חינוּכי לגוּפוֹ מוּל החשדה.

אך שוּם החשדה לא תטוֹל ממני את הכּרתי העמוּקה כּי רשאי אני לקרוֹא להסתדרוּת העוֹבדים שתתחזק ותמצא בּקרבּה את הכּוֹח לקוּם ולוֹמר: הקץ לציד ילדים!

 

כב    🔗

איני יוֹדע למה רשאי אני לקווֹת מן הקריאה. יוֹדע אני כּמה חלש אצלנוּ כּוֹח ההכרעה. זוֹכר אני באיזה קוֹשי סלל אצלנוּ את דרכּוֹֹ רעיוֹן הכּלָליוּת של הנוֹער העוֹבד. ורוֹאה אני, לצערי, שרעיוֹן איחוּד הנוֹער נתקל בּועידה זוֹ בּקוֹשי מצד אוֹתוֹ חוּג שהוֹפיע הפּעם – לראשוֹנה – בּדרישה תקיפה לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית.

היה לי סיפּוּק בּשמעי את דברי פּינחס לוּבּיאניקר. אם בּצדק אוֹ שלא בּצדק, אך רבּים בּציבּוּרנוּ היוּ רוֹאים בּוֹ את האדם אשר עדיין לא עשׂה את מלוֹא הדרך המוֹבילה להתלכּדוּתנוּ. לעתים בּאים אלינו מן הגוֹלה חברים פּעילים, הקשוּרים בּמידה זוֹ בּעבָרם שם עד שאינם מוֹצאים את מקוֹמם פּה בשׂדה הכּללי. בּאים חברים אשר גילוּ את כּוֹחם בּהבדלה ובהסתייגוּת, ולא קל להם למצוֹא את הדרך אל המאַחד וּממַזג וּמפּיל חַיִץ. לי, שאני משוּגע לדבר זה של ליכּוּד כּוֹחוֹתינוּ, היה בּהוֹדעתוֹ של לוּבּיאניקר משוּם הוֹדיה כּי לא תעינוּ ולא התעינוּ בּשעה שבּחרנוּ בּדרך האיחוּד. איני כּוֹבש את שׂמחתי לכך, אך איני יכוֹל לכבּוֹש גם את תמהוֹני על מי שהגיע לרעיוֹן האיחוּד ודוֹגל בּמַכּסימוּם של איחוּד, ושעם זה הוּא מוּכן לפי שעה לדחוֹת כּל שלב של איחוּד שניתן להתגשם לאַלתר. מה יש לי לענוֹת על הסבּרה זאת. אוֹמר רק כּי בּעיני איחוּד הנוֹער הנהוּ שלב חשוּב בּחידוּש כּוֹחה הרוּחני של התנוּעה, וּממילא גם בּאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. איני סבוּר שאפשר לאַחד את הנוֹער “על תנאי”. אילוּ היה איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית קיים לא היה צריך לעשׂוֹתוֹ “תנאי”. כּיון שאיננוּ קיים עדיין, זאת אוֹמרת, שעדיין לא הכּל הגיעוּ להכּרת חיוּניוּתוֹ ואפשריוּתוֹ (והרי גם אלה שתוֹבעים אוֹתוֹ היוֹם טרם הגיעוּ לכך אתמוֹל) – אי אפשר לעשׂוֹתוֹ היוֹם “תנאי” למשהוּ שאין רוֹצים לעכּב עשׂייתוֹ. אך מוּבטחני כּי כּל אדם בּר-לבב יבין כּי עצם הגשמת איחוּד הנוֹער – בּאַתמוֹספירה כּללית המחייבת את מגמת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית – יש בּוֹ כּדי לשמש שלב לאיחוּד.

 

כג    🔗

איחוּד הנוֹער איננוּ “המצאה” מן החוּץ, לא המצאת מפּא"י – כּפי שיש מעוּנינים להסבּיר – ולא המצאת מתנגדי איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית, כּפי שניסוּ לוֹמר כּאן. כנה סיפּר אסף וילקוֹמיץ על מסיבּת ילדים בּאחד מבּתי-הספר המחוֹזיים, השתתפוּ ילדים מכּל החוּגים, לרבּוֹת “השוֹמר הצעיר”. שם שׂוֹחחוּ, כּחברים, על תוֹצאוֹת הכּינוּסים. הייתי מיעץ לכל ציר שיקרא את הפּרוֹטוֹכּוֹל של אסיפת-ילדים זוֹ, ושיאזין לבּיקוֹרת שלהם על המצב הקיים. תמצאוּ שם שיקוּל עצמאי, נסיוֹן חיים שלהם, ורצוֹן טהוֹר לאחדוּת הילדים וּלאחדוּת העוֹבדים. מדוּע נזלזל בּוֹ?

אל מוֹעצת המחנוֹת העוֹלים שנתכּנסה בּבית-השטה הלכתי בּלי תקווֹת יתירוֹת. אך עלי להוֹדוֹת – ואם כּי רבּים בּקיבּוּץ המאוּחד לא יסכּימוּ להערכתי – כּי מצאתי בּבית-השטה מעמד יוֹצא מן הכּלל, אוֹמץ מוּסרי ושׂכלי, רצוֹן לאחוה עם הסתדרוּיוֹת נוֹער אחרוֹת. מזמן לא הרגשתי עצמי בּביתי כּמוֹ בּמסיבּת-נוֹער זוֹ, המתגבּרת על עצמה, המתגבּרת על קליפּוֹתיה. ושם נוֹכחתי כּי תסיסת-האיחוּד בּנוֹער נוֹבעת ממקוֹר טהוֹר. למי הצוֹרך להחשיד אוֹתה? וּמהוּ הצוֹרך ללכת לקראת איחוּד “כּצאן לטבח יוּבל”?

 

כד    🔗

עוֹמד לפניכם אדם שנתנסה בּנסיוֹנוֹת רבּים וגם הוּכּה מכּוֹת רבּוֹת בּתנוּעה, אדם בּלתי-מרוּצה מכּמה בּחינוֹת, וּלאחר כּמה נסיוֹנוֹת שנכשלוּ הוּא מאמין כּי איחוּד הנוֹער החלוּצי הוּא דבר חיוּני, ויש בּוֹ להביא בּרכה לנוֹער בּארץ, להעמיק את חינוּך הנוֹער אשר אתנוּ וּלהכניס למעגל חיים חלוּציים חוּגי נוֹער חדשים. בּידינוּ הדבר לעשׂוֹתוֹ.