א.    🔗

האכזיסטנציאליזם, שבנה לו קן של אפנה בצרפת ושיש רוצים לטהר בק"ן טעמים גם את סיגי הסיטרא אחרא שדבקו בו, הוא שיטה פילוסופית התובעת לעצמה בימינו, ימי אסרו־חגא ושלהי מפולת חמרית ורוחנית, גם זכות של אסכולה ספרותית.

בחינת שיטה עיונית אין באכזיסטנציאליזם נוסח אחרון כל חידוש, ואילו תוספתא זוטא של רעיונות שמתלוה אליו כעת אינה נתונה לכל זיקה של שיטתיות; בחינת אסכולה ספרותית כל שכן שאין בו שום רבותא על הזרמים הספרותיים השונים מיסודם של הנטורליזם או הפסיכולוגיזם האכזרי, שכבר הפשיטו אדם ונוף מתגא של רומנטיקה ואף קרעו כל לבוש וכסות למען יגדילו מערומים ויאדירו סנקילוטיזם. כיוון שהסנקילוטיזם לא היה מימיו יין טוב, ולא עוד אלא שכבר החמיץ כהוגן בכתביהם של סלין ורבים אחרים, מה אפשר עוד להחמיץ? אבל נראה שכשם שטוב־טעם היין הוא מן הדברים שאין להם שיעור ואין יין טוב שאין יין משובח הימנו, כך החומץ במרירותו אין לו קץ וגבול. הספרות היפה, שהיא מאד לא־יפה, של סארטר וקאמוס, ראשי המדברים של האכזיסטנציאליזם המחודש בצרפת, מעידה על כך שאין שפל, שאין לאחריו שלב מושפל הימנו, ואין גישה נאטורליסטית בתיאור שאין עוד למטה מזו.

אף על פי כן נמצאו חסידים באירופה השרויה באבל גם לבית מדרש ספרותי זה, שכל עיקרו מעין הטפה לירידה שאין עמה כל צורך עליה. וכיוון שהללו מהללים הללו מחללים. המהללים עושים אזנים לזרם ספרותי זה ומעלים אותו לכלל אפנה. ואילו המחללים חלקם רב יותר בעשיית האפנה הזאת, מאחר שאינם תוהים כלל על כתבי הסופרים האלה מצד איכותם הרעיונית והאמנותית, אלא מגלגלים בהם כבענין שיש בו כדי לעורר סקרנות הקהל, ובהבליטם את הגרעין הסנסציוני שבכתבים ובכותביהם, לשעבר משתפי תנועת המחתרת, הרי מתוך קטרוג שלא כענינו הם מנפחים יותר ומרבים אבק אפנה. נמצא שהצועקים על האפנה הם ראשי עושיה.

ובאמת המלאכה נעשתה כעת קשה ומסובכה. כיצד לנתח חזיון תרבותי ולפרשו כענינו על רבוי צלליו ומיעוט אורותיו לאחר שהקיפוהו תמרות אבק ועשוהו שיחה ליושבי קרנות? הנסיון מלמדנו שקשה ביותר להאיר באור התבונה נושאים תלפיותיים, שהכל ממשמשים בהם ושלעולם יש מי המעונין בכך שרבים ידונו בהם על מנת שלא לבררם כל עיקר, ולא עוד אלא לטשטשם ביותר.

דומני שסגולה כנגד הטשטוש הוא בירור ענין מיסודו וממקום צמיחתו ויניקתו. מעשי אבות סימן לבנים וראיה נכונה של תולדות ניתנת לנו רק על ידי התבוננות בחזיונות־אב שלהם. האכזיסטנציאליזם לא עלה כיונק מן הציה שבאירופה שלאחר השואה הגדולה. כבר עברו עליו גלגולים רבים ושנותיו כמה דורות. קשרי החיתון שלו עם הספרות היפה זהו נופך חידוש שהוטל בו בזמן האחרון. לשעבר היה משא ומתן בהלכה וכעת הוא דופק על שערי האמנות; לשעבר היה חתן תורה, וכעת הוא כלה מרת ספרות, שאינה נאה ואף אינה חסודה; לשעבר היה יושב אוהל, נזיר ומופרש מן הבריות, שקוע בהתבוננות חרישית, וכעת הוא נסחב ובא לבתי הקהוה ולבתי היין ומרבה שאון. ברם, גזירה נגזרה על כל נברא להיות נאמן ליסודו שלו, לטבעו הטמיר והנעלם, גם בכל תהפוכותיו למראה עינים, האכזיסטנציאליזם פושט צורה ולובש צורה, אף משנה כביכול את תכניו, ויש שהוא נעשה מומר רעיוני מן הקצה אל הקצה, אבל עיקרון הפרישות הטבוע בו מבריתו אינו משתנה בשום גלגול משלו.

לפיכך אין די לתהות על קנקנו בלבד; אף בתכנו בלבדו לא יוכר כל צרכו. אין להכירו כראוי אלא לאחר בדיקה בשלשלת היוחסין שלו.

ב.    🔗

דווקא מצד היחוס שפר חלקו של האכזיסטנציאליזם. הוא בר־אבהן. אדגהור הדני, ראש בית האב היה מבני היכלא דכסיפין. עיר וקדיש, חוקר ופיטן, חכם תם וישר, שמחמת צמאונו לאהבה של מעלה כיבה את אהבתו של מטה ומתוך חרדתו שמא יאבד את נקודת הישות ותמצית המהוּת של עצמו בתוך המונו של עולם ושאון הבליו הפריש עצמו ממתים ומחלד לעמוד פנים אל פנים עם הנעלם. סבור היה שרק מתוך שויתי לנגדי תמיד את הנעלם נעמד האדם פנים אל פנים עם עצמו חי את עצמו. כל אימת שהאדם זוכר את העולם הוא שוכח את נפשו וכל זמן שהיחיד מעורב עם הבריות הרבים אין הוא כשלעצמו חי וקים. רק מתוך ריכוז עצומו, על ידי השגת תמצית, אסנציה, הוא מגיע לידי אכזיסטנציה. רצה לומר, המהומה היא מין לא־מאומה, הרעש הוא שכחה, הערב־רב הוא טירוף רב, ההתכללות היא התאפסות, השאון שבחיים הוא סתר־פנים של מלאך המות, שהוא לא רק מלא עינים אלא גם מלא לשונות ורב־קולות. הבריחה מן האספסופיות היא בעצם מנוסה מן המות ורק במידה שאדם בורח מאימת המות הוא שב אל חיק החיים. נמצא שקירגהור הכניס את המות לתוך־תוכם של החיים ועשה אותו גלגל ראשי המניע והחותך חיים. ולא די שהמות הוא שושבין החיים, אלא, דומה, גם סנדק החיים, או כור המצרף של החיים. נמצא, האדם נולד פעמיים. פעם הוא יוצא מרחם האין ופעם שניה מרחם המות. יצחק חייב לעבור את העקידה כדי לקום שנית לחיים. ואברהם זוכה לקבל את יצחק בנו יחידו לא רק מידי המלאך הטוב המבשר לשרה עדנה אחרי בלותה, אלא גם מידי האש והמאכלת. השה יהיה לעולה והאדם, שהשה היה חליפתו, יקום לתחיה.

תורתו של קירגהור היא רבת אורה ורבת־אופל. ערפלי־טוהר ומסתורין עכומיים פיוט ותיאולוגיה, יהדות ונצרות, תורת חיים ויקוד המות, כרוכים בה יחד. מכל מקום זו היא תורה שיש בה אהבת חסד. לפי השגתו החיים טעמם בם רק במידה שהם ניתנים חזרה לאדם בתורת חסד, היינו, במידה שהאדם חוזר וזוכה בהם ביגיע רוחו, במאמצי תשובה, ביסורי הזדככות. וזו היא פרשת החזרה שבמשנת קירגהור, שנשארה סתומה גם לאחר הפירושים הרבים שנתחברו עליה. יש במשנה זו הרבה כווּנים תיאולוגיים ושיירים כנסיתיים, אם כי היא מקדשת קרב על הקפאון הכנסיתיי, אבל יש בה גם אוצר בלום של נקודות־חן ונופי־מחשבה רבי־פאר, ששימשו מקור השראה לחוקרים ולמשוררים רבים ושיוצאת מהם השפעה טובה לשחרור הרוח ולקוממיות האדם. ואם כי בחשבון אחרון נמצא קירגהור פרוש הרי עם התפרשותו ועם התכנסותו לתוך הפורפוריה שלו הוא זורע נגוהות על עולם ומלואו, מעמיק את הערכים, וערך החיים בתוכם, מעשיר ומפרה, אנו סולחים לקירגהור את משוגותיו ושומרים לו את חסד רעיון החסד שלו, שאינו אצלו בגדר רעיון בלבד, אלא בחזקת הרגשת עולם אמיצה. אמנם, הוא מרבה אימה וחרדה, אבל כוח החושב המקורי שלו ויקר סגולות פיוטיו משלכים לנו את השריפה אשר שלח בנו.

יורש העצר של קירגהור נחשב הפילוסוף הגרמני הידגר. אמנם אותו פילוסוף מדבר כמעט בלשון קירגהור, אבל רק כמעט, והמעט הזה החסר הוא הכל. המעט הזה החסר הוא החסד, שבמשנתו של הידגר עבר ובטל: אין חסד מפני שאין נותן החסד. ואילו כל יתר הדברים מצויים אצלו כמעט בדיוק כמו אצל קירגהור. הנה האימה מפני האין. והנה האימה כמלח החיים. והנה המות כמחותן ראשי בחיים. אלא שהידגר הפליג יותר ואצלו המות אינו עוד מחותן אלא עצם החתן. אף הוא מטיל את הדגש החזק בהויה, באכזיסטנציה. חייב אדם להיות יש, יש עם עצמו. אלא שלפי הידגר יש עם עצמו ולמען עצמו. אף בתורתו של הגרמני משנת פרושים מפעמת בחזקה, חייב אדם לפרוש מהמון אדם רב ולא בשביל להקביל את פני קונו, כי אם על מנת למהר חיש־חיש לראיון עם עצמו, עם האני כראש וראשון. אמנם, לא נאמר כאן עם האני העליון. הדברים סתומים ממילא או בכוונת מכוון. אבל ברור שזה אני נבדל, אני מרוכז, אני לעצמו, שהלל הזקן לא סמך את ידו עליו. לכאורה עיקר דאגתו של אותו פילוסוף, המעמיד את הקיום על הדאגה, להקנות לאדם דעת עצמו ולהביאו לידי חיים אמתיים של ישוּת ממשית בחיק עצמו, אבל אין אנו מוצאים אצלו גם את הדאגה לדעת הזולת. דומה, שהדרך לדעת הזולת היא חסומה לפנינו. לא, אין כאן אדם העליון ואף לא אדם התחתון, אלא אדם הנפרד, אדם ערער בתבל. שאין לו דבר עם זולתו ואף לא עם העולם ועם עצמי העולם, אלא במידה שהם שימושיים לצרכיו. דרך כלל אין מגע בין אדם לעולם, ומסתמא גם בין אדם לחברו, אלא מגע שימושי. כל העצמים, אפילו החלל והזמן, הם כלים. האם אין גם אדם לאדם כלי? אפשר שבמפורש לא נאמר זאת, אבל מכלל העולם נלמד זאת. מה כל העצמים הדוממים ובעלי החיים הם כלים אף האדם כך. לידי הרגשה של אכזיסטנציה ממש מגיע האדם רק במידה שהוא פורש מכל והכל ונכנס ומתרכז בתוך עורו שלו, לכאורה מתרכז האדם בתוך חביון נפשו בשביל למצוא את עצמו. ולא הוא, אין הוא מוצא לעולם את עצמו, היינו את התגשמות עצמו, רצה לומר, אם מלוא ישותו, את קיומו בפועל, אלא תחת אפריון המות. המות הוא לא סוף־פסוק של החיים, אלא עצם העיקר שלהם. אי אפשר כלל לחיות את החיים אלא את המות, את האימה מפני האין. החיים הם מות והמות הם חיים. הקיום הוא עקידה, שאין אחריה כל גאולה. יש אש ומאכלת. ואי כאן השה? אין שה הואיל והכל, כנראה, שה. היד השלוחה של המלאך עברה ובטלה. החסד נסתלק. הכל כלי. והכל כלה והולך. לאלהים חיים אין כל מציאות. דוק ותראה שאין גם חיים. יש ערב־חיים. יש הליכה לקראת המות בלתי פוסקת. קיים נעלם, שהוא לא רק בבל יראה, אלא גם בבל ימצא. יש הויה, אבל אין שם הויה. מצוּיה חברה ואין חבר. עולם אכזיסטנציאלי הוא עלוב וירוד עד למאד. אין הוא אפילו בגדר גיהנום, שהרי אין הוא בא כלל לטהר ולצרף ולמרק עוונות. מסופקני אם יש בתורה זו מושג החטא. אצל קירגהור עוד מהבהב החטא הקדמון הכנסיתי; ואילו אצל הידגר אין אפילו החטא הקדמון, אלא יש היגון הקדמון, דכאון אין־מוצא, אין עוד תרופות, בטלו כל הסגולות וכבו המאורות. עולם ללא בורא, אבל, דומה, גם ללא נברא. האדם לא נוצר, אלא הושלך לתוך העולם. אין חסד. אין שמחה. “האדם, אומר הוגו ברגמן במסתו המלאה טוב־בהירות, “הפילוסופיה של מרטין הידגר”, לא נוצר להיות מאושר. הוא חי, כבטויו של הידגר, מתוך האימה. ותמה אני על מחבר המסה היפה, שמציין את הפילוסופיה של הידגר כ”פילוסופיה רליגיוזית". הרבה נתחבטו בהגדרת המושג רליגיה. ואמנם נכון הוא שיש דת בלי אלהים. אבל הרי אי אפשר לשער כלל רליגיה שאין עמה יסוד החסד וניצוץ של דביקות. ואילו באכזיסטנציאליזם אין אף קורטוב דביקות. בו הכל מתפורר ומתפרד. הוא אנטי־אנושי. כל הנכנס לתוכו פורש מן העולם, מן החיים, מן החברה ומן האדם.

חושבני שאף הגדרתו המעמיקה של בובר בדבר ידיעת האדם שבמשנתו של הידגר, שהיא ידיעת קצהו של האדם, אינה ממצה את מלוא ענינה של תורה סיוטית זו. אין כאן אפילו קצהו של האדם, אלא הדברים משתלשלים ויוצאים אל מעבר לאדם, אל לא־אדם. הדיון הוא כאילו אין העולם מאוכלס ברואים שיש בהם חלק אלוהי ממעל, אין הוא מאוכלס כלל בני־אדם, אף לא בהמות וחיות, שאף בהם פועם רגש חברותי, אלא יצורים חסרי־לב, חסרי־נשמה וחדלי־רגש, זהו עולם ללא חסד, ללא זיק שמחה, ללא נטף אושר, ללא קורטוב רחמים, ללא כל אמונה ובטחון לא בעצמו ולא בזולתו. ועולם שאין בו מוסר וחמה יופי בו מניין?

הבה ונראה כיצד עולם ללא־יופי זה משתקף בספרות היפה, שאינה סובלת, ככתבי הפילוסופים, סתומות ועקומות וערפלים לא בהגיון ולא בחזיון.

ג.    🔗

כזהו קו התפתחותו של האכזיסטנציאליזם העיוני. ראשיתו משנת חסידים, יראת שמים קיצונית, “שויתי” נצחי לגבי העצם העליון החי וקיים ותובע מאת יצורו האדם קרבן תמיד, קרבן יצחק, קרבן אהבת־דודים, קרבן בנין ובנותיו של איוב, וסופו אימה יתירה, המגיעה גם לידי יראת אדמה, יראה סתומה ונעלמה לא מפני עצם כל יכול אלא מפני הסתם, מפני העולם והחברה, מפני הזולת והאני גופו. וקשה מכל המוראות הוא המורא מפני אין־יש־דבר. הוכחה נוספת שהאֶכזיסטנציאליזם בכל גלגוליו חותמו הפרישות. כשהיה אדוק באל היה פּרוש־עולם. כיוון שנתפּקר מאל נעשה פּרוש־אדם. אך סופו שהוא מתפקר גם מאדם ומגיע ללא־אדם, לאין־שחר. כי מה טעם לחיות בעולם שאין בו לא בורא, לא בריאה עשויה בשכל, לא חברה ולא חבר? באין אתה אף האני נעשה עובר ובטל. וחיים למה? ובכל זאת חיים. חיים משום שחיים. מן האֶכזיסטנציה מרצון ומתוך בחירה ובהתלהבות של שמחה ובכוונה לתקן עולם ולתקן עצמנו אנו עוברים לאֶכזיסטנציה שממילא ושבהכרח, למין על כרחך אתה חי בפועל ממש. אנו חיים ללא טעם וללא שחר.

האֶכזיסטנציאליזם, בין בצורתו התיאולוגית ובין בניסוחו האונתולוגי, החביא תחת כנפיו את האין־שחר, אלא שנוהג היה להתעלם מפרט זה. סתם ולא פירש. ודומה שבשטח העיוני זהו נופך החידוש שהטילו בו חכמי צרפת החדשים, שהם גם מחברי סיפורים ורומנים. הם יצאו והורו, שהאין־שחר הוא עצם מהות החיים, ההבאי, אבסורד בלע“ז, הוא ההואי והיינו הך הוא מלח הקיום. וכיוון שהיינו הך להיות עבד או בן־חורין ראוי להלחם בעד החירות. וכיוון שהיינו הך מצוה או עבירה חזקה על אדם שיעסוק במעשים טובים. לכאורה אין השכל תופס כלל איזו הדרך יגיע אדם אל הטוב והישר, משום מה יבחר דוקא בחיים אם הוא נעוץ בשורש נשמתו מעבר לטוב ולרע, מעבר לאהבה, מעבר לחברות וידידות, אף מעבר לעצמו ומעבר לחיים. אבל דווקא משום שאין מוחנו תופס זאת עלינו לומר שכך הוא הדבר. האֶכזיסטנציאליזם הגיע לפולחן האבסורד. שמע מינה אף נקודת מוצאו הוא חסר השחר. כל המופרך יותר הוא כביכול חיוני יותר. כבר שמענו בדומה לכך מפי אחד משלומי האמונה: אני מאמין על שום שהוא מופרך, ואילו האכזיסטנציאליזם המחודש גורס: אני חי משום שהחיים הם דבר שבהבאי. האכזיסטנציאליזם גם בלבושו האונתולוגי הוא תיאולוגיה. ומבחינה זו אפשר לומר שהוא מהווה מעין דת, דת של כפירה, דת עכו”מית הנוהה אחרי המפלצת.

שתי תכונות אלו – הדביקות בחסר־שחר והנהייה אחרי המפלצתי – גורמות להשגה מוטעה אצל רבים שהאכזיסטנציאליזם עשוי לשמש מקור שפע והשראה לספרות יפה. האמנות נוטה לתמהוני, לנעוה הדמות, ליוצא־דופן, למפתיע. ואמנם לאכזיסטנציאליזם יש חזקה על המופלא והמשונה. אין זה מקרה שספרו הראשי של קאמוס, ראש המדברים של האסכולה המחודשת הוא “הזר” או ה“יוצא־דופן”. גבור הסיפור הוא מעין תורה שלימה שלבשה צורת אדם חי. כל משפט, כל הגיג, כל מעשה משלו תפורים לפי הגיזרה האכזיסטנציאליסטית. אפשר לומר עליו שאין זה כלל בגדר ברנש. הוא אדיש לכל: לגורל העולם, לשלום זולתו ואף לחיי עצמו. את אביו לא הכיר. מות אמו אינו גורם לו התרגשות כלשהי. בשובו מהלויה הוא מתעלס באהבים עם נערה צעירה. לימים הוא מוכן לישא אותה לאשה משום שרצונה בכך. אבל על שאלתה, אם הוא אוהב אותה, הוא משיב שאין הוא יודע משמעותו של רגש זה. אף טינא אין בלבו לשום דבר ולשום אדם. אף על פי כן הוא רוצח ערבי אחד השוכב על החול בארבע יריות בזו אחר זו ולא מחמת כל נימוק או מתוך ריתחת הדם, אלא סתם ככה, משום שהיינו הך אם אדם יפעל כך או ככה, ומשום שהעולם יהי כמנהגו נוהג אפילו אם ישפך דמה של נפש אחת. בדיבורו האחרון מנמק הרוצח בפני שופטיו את מעשה הרצח בחום הגדול שהיה שרוי באותו יום.

ענין החום תופס מקום באסכולה ספרותית זו. שיש רואים אותה כמעין כיווּן ים־תיכוני. האדם קר ואדיש, אבל האקלים החם עלול להניעו למעשים משונים ולהרגשת מוזרות. החום גורם לעייפות ומטיל ליאות, והליאות מביאה לאדישות, והאדישות נוטעת בלב הרגשת היינו הך. ואם הכל היינו הך הרי אין מעצור ליד. זו הנוגעת בהדק וחסל. אין פועל־יוצא שהאדם אחראי לו. אם כל הדברים דומים זה לזה, ממילא אין עוד דבר. אין אלא מה שנראה בעין, שהוא גוף. אף בזמן אין אלא שעה, הווה, ואין זכר לראשונות. העבר עבר ובטל. וכל המעשים שהתחוללו הם אין ואפס. אותו נאשם ברצח אדם משתאה ומשתומם: למה רגשו כל הדיונים ועורכי־הדין והקהל שנתכנס להיות צופה במשפּטו? ולמה נטפלו אליו לתבוע דין־וחשבון על מספר יריות שעשה כלאחר־יד? היה היה ערבי אחד מוטל בחמה בחול על שפת הנהר ואיננו עוד – ומה בכך? כלום אינו היינו הך?

אותה רקמה של שויון־נפש לחיי הנפש ואף לדיני־נפש מצויה גם בסיפורי סארטר, ששניים מהם זכו להיתרגם גם לעברית. “שוב לא היה ערך לכל חיים שהם” – אומר גבור הסיפור “יום בבית־הסוהר”. הנה עומדים להצמיד אדם לקיר ולירות בו עד שימות! אם אני האיש או גריס או אחר, אחת היא. ידעתי יפה כי הוא מועיל ממני לענינה של ספרד. אך מה לי ספרד ומה לי האנרכיה. שוב לא נודעה חשיבות למאום. אף על פי כן, הנה כך, יכולתי למלט את עורי בהסגירי את גריס ומאנתי לעשות כן. היה בזה מן המגוחך. הרהרתי: “אכן, זוהי עקשנות!… ועליצות משונה ירדה עלי”.

במשפטים מעטים אלה נצטמצמה כל המשנה כולה. אחת היא. ואין חשיבות למאום. ובעצם אפשר היה להסגיר את החבר ולהציל את האני, אלא שאין הבגידה נעשית. משום מה? – לא משום מניע מוסרי, אלא ככה מגוחך? אבל המגוחך הוא הגלגל המניע הכל. אין טעם למפעל מוסרי זה. אבל כלום לחיים יש טעם? ובין חוסר־טעם לחוסר־טעם חיים בינתיים ונלחמים דרך אגב במחתרת עם העריצות. נלחמים משום שנלחמים. ולא מחמת אהבה לזולת או חמלה לחלכּאים ונדכּאים. מה אהבה? מה חמלה? בעולם נוקשה זה אין חסד, אין רחמנות, אין שמחה, אין אושר, אין השארת הנפש ואין נפש. יש גופין דאזלין ערטילאין, גופים המפיקים חום ומעלים זיעה ומושפעים מן החום וההבל לכל מיני מעשי הבל והרגשות משונות. אף אצל סרטר החום והזיעה משמשים סממנים עיקריים, כל אימת שהוא רוצה להמאיס עלינו את האדם, הוא מעלה על זכרוננו שפע הזיעה הניגרית ממנו. “אין אלוהים” זהו הדגש החזק של האכזיסטנציאליזם המחודש, חכמי אסכולה זו, שהם עצמם קרי מזג ושונאים חום וריתחה והתלהבות, מגיעים לנקודת הרתיחה ומתרוממים למעלת שרפים ממש כשהם מגיעים לפרשת הכפירה בעיקר. הם מדגישים בכל לשון של הדגשה, בין לצורך הענין ובין שלא לצורך הענין, שאין בורא עולם. תמצא לומר יש חס־ושלום – מתקפחת התכנית חסרת התוכן ונטולת השחר של השקפת עולם זו. אם יש שכל עליון הרי אפשר שיש שכל גם באדם, ואם ככה הרי מחוייב ברנש לפעול בתבונה והוא אחראי למעשיו הן בפני הגיונו והן בפני איזה חוק כללי. הנחת חוק מכלל שהפוגע בו הוא עבריין. יש עבריין הוי אומר: יש עבירה. ההודאה בעבירה גוררת גם קבלת עול המצוה. המצוה פירושה ערך. אם מעשה טוב אחד הוא ערך, כלל החיים לא כל־שכן שהם בגדר ערך ולא דבר של מה בכך, או תוהו ללא סדרים. ואם החיים יוצאים מכלל תוהו הרי אינם עוד בחזקת שגעון וטירוף רב. ואילו האכזיסטנציאליזם אינו יכול לוותר על הנחת־יסוד זו שהחיים הם שגעון – ועל שגעון בונים שיטה.

יש להודות שחכמי אסכולה זו הם אנשי קשי־עורף בהגיונם האי־הגיוני. הם טורחים לשוות לשגעון דמות שיטה וכחרדים גמורים הם נזהרים לבלי לפגוע בשלימות בנינם אף כקוצו של יוד. ואף בכך עומדת להם מידת הפרישות השלימה. כיוון שפרשו מן העולם ומן הזולת פרשו גם מן השכל הישר. שנים מאנשי סארטר בסיפור ב“חדר” פורשים אף מן הנוהג האנושי הן בשיחם והם בשיגם, הן בהגיונם והן בתחושתם. סתם משוגעים עדיין אורח אנשים להם, הרי יש גבול לא יעברנו מי שנולד בר דעת אפילו נטרף עליו שכלו, אולם המשוגעים של סארטר עוינים את עצם היסוד האנושי. הם ששים לאַבד את צלם האדם ומשא נפשם לרדת גם בצלמם ובדמותם וגם בכלל רגשם עד לתחום הבהמי. הללו הם מוּמרים מסוג חדש: מומרים למין האדם. ההווייה האנושית נתקהתה עליהם והם מתאווים לצאת לשמד מן האנושות ולהיות נמשלים כבהמות.

ד.    🔗

האכזיסטנציאליזם כפי שהנהו הוא חלקה טרושה, ספק אם מסוגל הוא להוציא פרי הילולים אפילו באמנות התיאור. האדישות היא גם עקרה. ומה חלב אפשר להניק משדיים הצומקים של לא איכפת? באין חום רגש, באין זעם התמרמרות, באין אש אמונה ובאין געש ההתלהבות הכל מידלדל ומתרוקן. נסחט התוכן ונרמשת הצורה. ראה כתביהם של הללו, כשרון יש בהם, אבל חיים אין בהם; מצויים בהם מקרים אבל אין מאורעות, ובאין דבר אין גם ציפייה לדבר. סופרי אסכולה זו מתנבאים כמעט כולם בסיגנון אחד ומשתמשים באותם הסממנים, אין גיוון לא בתוכן, לא בצורה, ולא בדרך ההרצאה. משול העולם לסיוט. וסוף־סוף כל הסיוטים דומים זה לזה. פרחים מצויים כאן, אבל פריחה אין. פשוט, קפצו אי משם ציצים ופרחים והנה הנם, הם מרהיבים עין. אבל לא משמחים לב. יש רגישות לריחות, אבל לא משמחים לב. יש רגישות לריחות, אבל כל ריח לעצמו אין עמו ניחוח, הואיל ובכלל אין נחת. אין נחת משום שאין אושר ואין אושר משום שאין שמחה. אבל מוצא לשמחה מניין אם האינמוצא טבוע בכל? העולם מבוך. בני־אדם סהרורים, אין עין צופיה והרשות נתונה לגלמי הבשר לפעול בכוח הדוחף של מניעים אלמים וגלמיים, וכשיש אקדח ביד פעמים שהוא יורה מאליו, ואין דין ואין חשבון, “איני יודע מה זה חטא” – אומר גבורו של קאמוס.

אימה לחיות בעולם כזה. כן, אימה, ומה תימה שאימה כזאת רובצת עלינו? הרי האימה היא מקור החיים, לפי השקפה זו, בכוח האימה אנו באים לידי הרגשת מצבנו ובזכותה אנו פועלים ונפעלים. מכאן רק צעד אחד לאותה תפיסת עולם אשמדאית העושה את האימה כלי־שרת ראש וראשון בהנהגת העולם והגורסת שכל המרבה אימים ופחדים וענשים מרבה חיים ומגדל כוח ושלטון. רק תמימים או מיתממים אינם רואים את קו־השיתוף המבריח את האכזיסטנציאליזם בכל גלגוליו למראשיתו ועד שלבו האחרון. אמנם, תחילתו מנזר, אמצעיתו טרקלין וסופו בית־קהוה או בית־מרזח. אולם תחילתו עקידה ומזבח ומקורב הוא למזבח תמיד. ולעולם אחד האדם הוא אצלו לא אברהם ולא יעקב, אלא יצחק דוקא, או איוב רב הסבל, הסופג מכות. איוב כמשל לכלל מין האדם, רצה לומר כאיש המופת היחידי, כסמל אחד ואין שני לארחות האדם בעולם, היה תמיד דבר שאינו בדין, שאינו באמת, שאינו גם במועיל. מעלה היתה באיוב המסרתי, שסוף טוב היה לו, שאלהים נגלה לו מן הסערה וגמל לו טובה כפולה ומכופלת חלף הרעות. אולם איוב ללא אחרית טובה, ללא אלהים מן הסערה, ללא אל וללא משא־נפש וללא כל פתח תקוה, אפילו יהיה מתואר מעשה־חושב בכל הקוים והתגים של אמנות יפת־ניב, מה טעם וערך לו, מה מן המחנך והמאלף יש בו? איוב כזה הוא תכלית הניוון, אפילו הוא נצר מגזע של אנשי־מחתרת מלשעבר, חדל־אישים הנהו.

יש אומרים: אם באמת נטע לא־נעמן ולא נאמן הוא האכזיסטנציאליזם מה מקום יש לקדש מלחמה על דבר שהנהו מנוון מברייתו?

אף על פי כן סבורני, שאין הדין עם המזלזלים בסכנה הכרוכה בתפיסת־עולם נפסדה זו. הרי זה מעין מעגל־קסמים, כל אימת שמופיעה תורת־הבל לעולם מיד החכמים משיבי הטעם מבטלים אותה לחלוטין על שום שהבל היא ואינם רואים צורך לחשוף את פסלנותה. בינתיים השקר חודר בדרכים הנפסדות שלו ועושה לו נפשות. לימים הוא מקים לעצמו קהל מעריצים, והחכמים מתעוררים על התקלה לאחר זמן כשאין בידם עוד לתקן. טעות היא, שאין הנפסד עלול להשפיע ושאין ההבל מסוגל לכבוש לבבות, אדרבה. כוחו של ההבל גדול משל הממש, והטירוף משכנע על הרוב יותר מן ההגיון וגדולה ביותר סכנתו של חסר השחר, שהוא בעצם שגעון בעל שיטה. ויש לו לעולם כל הסיכויים לכבוש דעת הקהל ולהיעשות אפנה.

האכזיסטנציאליזם הוא לא רק שגעון בעל שיטה, אלא גם שגעון שיש לו ספרות יפה וסופרים שמבחינת הכשרון אינם כלל קוטלי־קנים. הוא מצוייד גם בכוח הפיתוי ובאמנות הדיבור. אמנם הוא מחביא מתחת לאיצטלה של אמנות אפס גדול, אבל זהו אפס צבעוני, מקושט בעיטורי־נוי ובכיוני־חן, בציצים ופרחים, אגב, ראשי דבריו מגלגלים, הרבה בפרחים. ולאו דוקא משום שהפרח הוא יפה, ניכרת בהם נטיה יתירה אליו, אלא משום שבליתו קרובה, דומה שיש זמנים שבהם מתעורר באדם מין יצר להתבלות. להתפרקות, להתערטלות ולהתרוקנות, מין תאות נפש לאבד צלם האדם. ואף על פי שיצר זה אינו זקוק כלל לעקרונות עיוניים, כשם שאין רוצח זקוק להכשר החכמים והפילוסופים. אף על פי כן אף יצרים רעים ופראיים ביותר נוח להם שיהיו כרוכים בגוילין של תורות ואין שחיתות שאינה מחפשת לעצמה ביסוס אידיאולוגי, הוא הדין הריקניות יפה לה לשבת על בסיס של השקפת־עולם או אפנה אמנותית. אמנות! מה רבים הפורשים בשמה ושלא לשמה! וכמה מרובים הנשבעים לה, שעיקר כוונתם לעשותה חופה לעצמם, שיהיו רשאים להיות חתנים והולכי־בטל חגיגיים, הפטורים מעול תורה ודרך ארץ!

האכזיסטנציאליזם אינו עשוי לשמש לאורך זמן מקור השראה והשקאה לאמנויות היפות, הוא מכוער וסופו לכער. הוא יבש וזו פעולתו לייבש כל לחלוחיות. דא עקא, שנשמות רבות יש בכל אתר ואתר, הרוצות להתיבש. אין לך זקן בדור שאינו רשאי לפסוק את הפסוק הזה: נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי ריקניות שאינה מקימה קהל חסידים לעצמה. הריקן מושך. האפסיות – מרתקת. הקלוקל מפתה, והנבוב מלבב ומרבה ניב. זה כוחו של הבאי שבכל זמן עושים לו קבלת פנים רעשנית.

כיצד להילחם עם הרעש אשר תוכו נחר? להרעיש כנגדו? להוקיע את נביבותו? אבל הרי זה אדיר חפצו של הרעש לעורר רעש. זו היא צרה שאיני יודע תרופה כנגדה. ברם, ההתעלמות מן הרעש המזויף היא מכל מקום תרופת־אליל. לעולם מחוייבים אנו לפרסם את הריק והסרק כשם שמצוה לפרסם את החנופה שאין לך ריקניות שאינה גם בחזקת חנפנות. היא חונפת לדעת הקהל ופורקת מעליו כביכול משאות. וקודם כל היא פורקת כל משא־נפש. אך הגיון הנפש הוא הגיון חיינו וטעם קיומנו.

ורמז קל בנעילה. בינו לבינו נתחבר אביו הרוחני של האכזיסטנציאליזם לנאציזם. מקרה? לאו. כיון שאין להבדיל בין שיטה למחברה מסתבר שקיימת סמיכות הפרשיות בין תורת האימה לבין אנשי האימים ותגדל הפליאה שדוקא מבין אנשי המחתרת, מקדשי המלחמה על הנאציזם, יצאו ממשיכיה של תורה פסלנית זו. יש נלחם באויב ודבק בכלי זינו.