ההיסטוריון רב הסבל של לעתיד לבוא! בין תלי־תלי הענינים המוטלים עליו לפקח מעליהם את הגל ולבררם, תהיה חובתו גם לקבוע את התאריך ואולי אף את האיש, שמהם מתחיל השיקוץ האישי למלא תפקיד ראשון במעלה בפולמוסים המדיניים והחברותיים מראשית מאת העשרים ואילך. קביעה זו תניח את היסוד למחקר שרשיה של המלחמה הטוטליטרית, אשר נעשה ברבע השני של המאה הזאת והמחריפה והולכת לעינינו מיום ליום. מלחמות התחוללו תמיד, חילוקי דעות לא כל שכן, ולא היה מחסור, כמובן, במריבות ובניגודים אישיים ובשנאות פרטיות, והרי מלחמות רבות, שהיו נטושות על רקע מדיני חברותי, מעמדי או שושלתי, היו נעוצות גם כן ביחסי משטימה שבין מנהיג זה ודבר פלוני. אף על פי כן לא הוּסר ברוב הרוב של תקופות ההסטוריה האנושית התרבותית החייץ בין שורש מהותו של האדם ובין גלויו האמנותי, העדתי והכיתתי. שרפו את האפיקורוס על שום דעותיו, העלו לגרדום את המורד במלכות מתוך שיחסו השלילי אל סדרי המדינה העמיד בסכנה את המשטר הקיים, ביערו מן העולם את שוחרי התיקונים, הואיל והמחזיקים ברסן השלטון היו בטוחים, על הרוב, אמנם, מתוך פניה פרטית, שכל שנוי עלול להמיט אסון על רובו של הצבור, הנתון לאפיטרופסותם, אבל גם התקיפים לאותה שעה, הם ותליניהם ורבי־טבחיהם, לא דנוּ את קרבנותיהם דין מות כפול: שריפת נשמה וגוף כאחד, ריסוק אברים וניוול הכבוד האישי. בעולם העתיק ואף בעבר הלא־רחוק היה מקובל לחלוק כבוד ליריב כערכו, בין שהוא אויב ובין שהוא מתנגד. אפילו רומסי חוקים לא פרעו נימוס ושודדי ארץ לא עברו על הלכות דרך ארץ. קיסרים עריצים נהגו יחס אנושי במרדנים, שהועלו לפי פקודותיהם לתליה ועתים הביטו עליהם בהערצה ובהשתוממות. אותו שריד של נימוס, שלא נעקר בכל תנאי האיבה והזדון, הוא שנתן קיום גם למלחמת הרעיונות והאידיאלים בתוך מלחמת הקיום הפרועה של הכל כנגד הכל. בזמנים ההם נתייחדה משמעות ברורה למימרה: הנני נלחם בפלוני לא באופן אישי. ואילו תקופתנו נתונה בסימן של מלחמה, שתחילתה וסופה השמצת הפרט, היינו, הפצצת הנפש, ורק באמצעה, דרך אגב, בעיקר לשם הפחדת אחרים ולא לשם חיסול גופו שאינו שווה כלום לאחר שסיאבוהו מבחינה רוחנית, קוצצים גם את ראשו. המושג מלחמת הדעות עבר ובטל ובמקומה באה המלחמה הטוטליטרית באיש בכללו: לא רק ברמ"ח אבריו ובהשקפותיו אלא גם, ובעיקר, בצלם האדם שבו. עד שנוטלים ממנו את נפשו נוטלים ממנו את זכות האני, מורידים אותו לדרגת בהמה, גרוע מזה: לדרגת עבד כנעני מטמאים את נשמתו, מלעיזים עליו, יורקים לפני ולפנים של נשמתו, עד שהוא גופו נעשה מאוס על עצמו ומזדהם בתוך־תוכו.

הלעז מהו? ביב של שופכין, שמזריקים מתוכו לפנים האדם. ואם מנות הזריקות הן גדולות ומתמידות סופן להרעילו עד שערכו יפול בעיני עצמו. לעז זה, שבשלב הראשון שלו צורחת מתוכו תעמולת זועה ובשלבו האחרון הוא מביא את קרבנו לידי שיתוק מוסרי והשפּלה רוחנית שאין למטה הימנה, נתחלף לקצרי־בינה במושג התעמולה הרגיל. לאמתו של דבר אין שיתוף מהות עם כל שיתוף המראה ביניהם. תעמולה היא ערך מן המלון הישן, מקובל בעולם הישן. אין התעמולה מדירה עצמה הנאה מרכילות ושקר ולשון הרע ומכל הנכלים והתככים, שהמדיניות הישנה נשתבחה בהם, אבל אין תעמולה בלי גרעין של אמת והגיון. ואפילו היא משתמשת בתכסיסים שפלים על כרחה היא מהוגנת למראית עין, ולא למראית עין בלבד היא ניזונה מעקרונות ישרים. אפשר לומר, שהשקר הישן היה משקר גם מבחינה זו, שבתוך־תוכו היה פחות שקריי מכפי שהעמיד פנים ועל צד האמת היה לעתים אנושי יותר מן האמת היבשה והנוקשה, שכן הוא החזיק בעיקרי נימוס. שקרנים לשעבר היו קרויים אותן הבריות היפות, שאהבו להביע מחמאות לחבריהם, לשבחם ולקלסם ולמנות בהם מדות יפות, שהם גופם, המספרים בשבחים, לא ייחסו אותם בסתר לבם למוחנפים שלהם. מה דעתנו כעת על מיני שקרנים וחנפנים כאלה? הרי ראויים הללו שנשים עליהם בזמננו כתר של צדיקי הדור. הנימוס המשומץ, כמה אנחנו צמאים לו כעת, כמה דרוש הוא לכולנו לגאלנו מן הסיוט האיום המעיק על דורנו. השקרן והחנפן אינו טוטליטרי. הוא מחולק עם עצמו. הוא אחד בפה ואחד בלב. בייחסו ערך רב למי שערכו אינו גדול ביותר, הוא חוטא בעודף החשבה, בהפרזת ערך. אבל איך לחיות בלי כל החשבה, בלי מציאותו של ערך אנושי שהוא?

בלי ערך אין לחיות ואין גם למות. ובלעדיו מה קשה לערוך מלחמת דעות נועזה, המחייבת לפעמים הכרעה בשדה הקרב, שם רוקדים החיים והמות שלובים יחד את שיא מחולם. הצער הממאיר של תקופתנו הוא, שאף על פי שהיא מלחמתית ללא גבול מעטים בה עד לאימה גבורי החיל, העוטים מתחת למדי הצבא שלהם את אדרות הכבוד. רק אנגליה בחדשיים האחרונים דרכה עוז והרימה את לפיד הקוממיות בעולם. היא באמת קדשה את השם וכבודה וגאונה יעמדו בדורות. אבל כמה עמום ומגומגם ומשוכבד ונרפה היה הכל מלפני כן הן מצד כושר הפעולה הן מבחינת חיתוך הלשון והן מעיקר ההבנה בטיב המעשים המתחוללים כעת. במשך חדשים רבים חיפשו מדינאים ואנשי־עט בנרות את מטרות המלחמה. העיוורים! כל מוקדי הלהבות, שהוצתו בשביל לשרוף את המין האנושי, לא האירו להם את האמת הפשוטה כשמש, כירח, כמוסדות העולם, שכאן, בשדה קרב זה, המכונה אירופה, ניתנה בכף המאזנים תמציתו האנושית: הערך. הערך במשמעו האלמנטרי. לא רק החירות האישית, חופש העמים, זכות הגדרה למדינות, הועמדו בסכנה, אלא מה שעולה על הכל: הכבוד האנושי. גם בקרב העבדים בעולם העתיק היו אישים בעלי הכרת ערך עצמי, הם עשו להם שם עולם בחבוריהם העמוקים. אבל משטר השעבוד של זמננו אינו גורס אפילו עבדים אלא נכים. כלל התושבים במדינה אינו אלא עדת נכים. ואף זהו שקר מוסכם, שהעריצים החדשים מתכונים להפוך את המדינה לפולחן. שאילו כך הרי הם מודים לפחות בערך המדינה. כל מה שנאמר על ידי חלשי־דעה או קופים מלומדים לבירור משנתם כביכול של הללו אינו אלא שוא ושקר. אין שום משנה אצלם. אין להם לא תורה ולא תורות, לא דעות ולא דעה. וכן אין ממש גם בהנחה, שכאילו הם מומחים לתעמולה. אלא מה יש להם ובמה מומחיותם? המגיה השחורה. כל נצחונותיהם המדומים והצלחותיהם המעושות נעשו בכוח המגיה הזאת, שכוחה רב כל זמן שאין מכירים בה שהיא מגיה, היינו, דבר מחוסר ערך, הכופר בכל ערך, אלא מייחסים לה חשיבות של כוח, כוח טבעי או אל־טבעי, אבל כוח.

המגיה השחורה מה ענינה? ענינה הוא, שהיא נטולת כל עיקרון וערך. עניה הגדול הוא עשרה המדומה. היא באמת יוצרת מן האין שלה. שכן היא תמיד מזוינת ביתרון מה על כוחות הטבע שכנגדה. עצם הטבע צריך שיהיה בו איזה עומס בשביל שיהווה כוח בר־משקל וכן נדרש ממנו שיקול. היינו, הוא נתון לחוקים, שמהם נובעים נימוסים. ועל הכל הוא נושא בחובו תודעת עצמו, רגש הכבוד, שכשהוא מצטרף לכבודה הטבעית מהווה לפעמים משא לעיפה. לפיכך הטבעי מתחילתו כבד תנופה. ואילו המג השחור מכיוון שהתפשט מכל הערכין ואין לו כל מלאי, הרי הוא קל לאין שיעור. קלות זו, שיסודה בריקניות, המתקבלת אצל רוב הבריות, כשיא המליאות והאויריות, מעוררת פחד, עתים פחד מסתורי ממש. והפחד, שאינו מקנה, אמנם, מעריצים נאמנים, מרבה גרורים, שכירים, מכורים ואף פתאים הנמכרים על לא דבר. על אחת כמה מרובים חלליה של המגיה השחורה, הפועלת בליווי כלי שרת של טכניקה מפותחת ושל הלעזה שהפכה לאומנות ולמדע. מה שלא יעשה הפחד יעשו ההפחדה, הפתויים, השימוצים, הניווּל מבחוץ והניוון מבפנים ורשת הריגול החודרת לפני ולפנים. רבים היו תמהים בראשיתה של המלחמה המגית הזאת: מניין כל החומר האנושי הזה, שהכינוי “הגייס החמישי” שימש לו ציון ארעי בלבד ולא הגדירו כל עיקר? מניין כל כך הרבה מנווּלים בכל ארצות העולם? התשובה היא, שזה כוחה של מגיה שחורה, המטילה זוהמה ברוב בריות, שבתנאים כתיקונם היו הללו מהווים ראשי בתי אבות ישרים ויש שהיא הופכת אף מהוגנים ביותר לפושעים פּליליים. משיחיוּת השקר היתה עשויה ללמד אותנו פרק במסתריה של המגיה אילו למדנו דברי הימים בתורת־חיים לעצמנו מבלי להתיחס מגבוה אל בני הדורות הקודמים. המשיחיוּת הנעווה מגדלת פושעים בשפע. לבשתנו כל משיח שקר הנהו נוכל במדה כזו, שהוא מפיל ברשתו לא רק פתאים ותמימים, אלא גם רבים מן הנבונים והחכמים, שאינם רואים את טומאתו בשוליו.

רבים הקשו: הכיצד לא ראו חכמי אירופה הדימוקרטית בשעתם את תכונת־ההשמדה, הנעשית במדינתו של האשמדאי וכיצד לא התגוננו כנגדה מראש?

ומחולקות הדעות. יש אומרים: ראו. ויש אומרים: לא ראו. ואחרים אומרים: ראו חלק ולא הכל. והאמת היא, שבפירוש ראו הכל. אבל מה מועיל בראיית הדבר, שאין עמה הבנת סבתו הראשית ומטרתו הסופית. לא די לראות חרב, תותח, טאנק, מטוס, מפציץ – צריך גם להבין את שליחותם הרוחנית ומקור מזונם הנפשי. לא רק נפט ושמן משמשים חמרי דלק. האקדח הוא תם. אומרים לו: יירה! והוא פועל לפי הכיווּן שמתווים לפניו. הוא יורה להיכן שמורים לו. ובכן קוצר הראיה היה לא ביחס לתכונה כשלעצמה ולא לטיב הכלים אלא לגבי הכיווּן שאפשר יהיה להפעיל את הכלים ההם לכשתבוא השעה לכך. זו היתה טעות פסיכולוגית ולא חוסר ידיעה במנת הייצור. טעות פסיכולוגית, שהיא יותר מסתם טעות בשיפוט. זה היה בלבול מוח, שהמגיה השחורה המשיכה אותו עליהם לא מתוך שהיא צופנת בחובה חכמה יתירה, אלא משום זה דוקא שהיא עושה הכל בטפשות גמורה, בטפשות מבהילה, המתעתעת את קהל המבוגרים, החכמים והמדינאים, כעדת תינוקות. כל אוצרות הנשק וכל מלאי חמרי הדלק לא היו שוים כלום אילולא קדמו להם ביבי ההשמצה וההלעזה, שפרצו בשפע בחסותם הגלויה והנסתרת של שטני המגיה בכל ארצות אירופה. ואילולא הועלו לפני כן לגדולה בכמה ארצות אירופה אנשים מן העולם התחתון, מאומנים מתקופת פעולתם המחתרתית בתכסיסי הכשפים האלו.

אין אנו יכולים להוציא מלים מפיו של היסטוריון לעתיד לבוא או להכניס מלים לתוך פיו. אנו בני הדור שראינו בעינינו את התמורה הפסיכולוגית, שהעבירה את המדיניות העולמית לבין פסי המגיה השחורה, יכולים להעיד, אבל שמא הננו פסולים לעדות כנוגעים בדבר. אבל ברור, כי לא מי שפתח הראשון את ברז הגידופים והשימוצים במאה הזאת הביא את אומנות ההשמצה לידי שכלולה. כך דרכן של התגליות, שהממציא הראשון אינו עושה את הכלי בשלימותו, עד שבא אחר ומשכללו כל צרכו. אותו רב־מג שחור, הבולט יותר מכל האחרים בשעה זו, הודה לא פעם מי היו רבותיו. אבהות זו, במידה שהיא נכונה, אינה מקילה כלל את הסיוט אלא, להיפך, עושה אותנו שותפים לגורמיו. ובסוף הכל עוד מרובים בינינו העקשים, המפרשים, את המלחמה הפסיכולוגית הזאת בשיגרות של מעמדיות ואימפריאליזם ובפרפורי משטרים. הסברות מעין אלו לא די שאינן מסבירות כלום אלא מטשטשות לאין שיעור והן סותמות את החלל הריק של השד באיזה תוכן, שלאמיתו של דבר אין לו. הגנה על המשטר הקיים, אימפריאליזם, רבונות המדינה, נימוקים לאומיים וגזעיים, כל סיסמה שהיא, מהווים בכל זאת ערך ומעניקים לדוגלים בהם תוכן רוחני.

אין זו מלחמה בין עמים או בין מעמדות, בין דעות או דתות, אלא בין שני עולמות, בין העולם הישן, הרעוע, המשובש, המסוכסך, המלא חטאים, ששמר בכל זאת בחובו על הניצוץ האנושי, ובין עולמו של השטן. לגבי העולם התחתון הזה עולמנו כמות שהוא ראוי להיחשב כעולם האצילות. לגבי היושבים ראשונה במלכות השטן כל הפושעים בלשעבר נראים כצדיקים. העולם התחתון פרץ ועלה למעלה, לאחר שהשמיץ תחילה כל אנשי הצורה, שהם בוגדים ומרגלים. אנשי בליעל במומם פסלו את כל מי שאינו מבני הכת שלהם, שאינו היום אפילו היה עוד אתמול, אחד מבני לויתם או מורם ורבם. האם שקרנים הם? חס וחלילה לייחס להללו מידה אנושית זו, המכונה שקר. הם כולם, יהי דגלם אשר יהי, בני עם לועז. כוחם בכך שהם משוללים כל חולשה של רחמנות ואהדה. וכוחם בעיורונם של אלה המיועדים לשמש עיני הדור. אבל מכיון שנפקחו העינים לראות בטיבו של עולם זה, אשר פרץ מירכתי האשמנים להשתלט, מכיון שנתחוורה המטרה ונישרטטו ראשי שרטוטיו של הפרצוף השטני רשאים אנו לשעשע את נפשנו בתקוה, כי הנותרים לחיים יראו כיצד יקום בקרוב כל העולם האנושי, כאיש אחר להגן על הקנין היחיד, שלמענו כדאי לחיות עליו כדאי למות, הוא הערך, הכבוד לאדם באשר הוא בן לכוכב הלכת הזה, הנתון לכולנו, בלי הבדל עם ושבט, במתנה מאת בוראנו האחד.