א.    🔗

בארצות אירופה, אומרת השמועה, גדלה כעת הדרישה לספר. ושני טעמים לדבר. ראשית, הקור החזק. ערבי האופל. יוקר החיים וצמצום מהכרח של מקומות־השעשועים וכן המניעות האחרות, המעכבות בתנאי הזמן הזה בעד האדם מלחפש לו נעימים ותפנוקים, משיבים את לב הבריות אל הספר המוזנח, שהנהו עד היום התענוג הנוח והזול ביותר. שנית, סופת המלחמה הגורלית, המקוממת עמים לפרוע זה בזה. והואיל ובאין חזון יפרע עם מצויים תמיד יחידים מרובים, המצטרפים גם כן לאלפים ולרבבות, שביש פרעות הם הולכים לחפש נוחם בחזון. ואי אוצר־חזון ידמה לספר, אשר רחשי לבבות לאין קץ ותשואות עם ואף תרועות המון צרורים בתוך דפיו? הוי אומר: האהבה לספר נובעת תמיד מתוך שנאה לאיזה פגע־רע שבחיים. בספר מחפש האדם חסות ומפלט, נוחם, ופיוס, רמז לגאולה ואח לצרה. תקון לקלקלות רבות. כללו של דבר, הספר נועד לצרכי תקון. וכך מתפרש לנו מבלי משים טיב מהותה של הספרות: היא, בת עולם־התקון, מצוּוה לגאלנו מן התוהו, האופף את רוב תחושותינו ועשיותינו.

הרגל־מסורה מפרש את תפקיד הספרות במשל האספקלריה. ויש בפירוש זה משום צמצום מרובה ואף משום הרחבה יתירה. האספקלריה משקפת הכל ובכך די לה: אין אכזרי כמוה, מלבד הגורל; היא מעין מלאך־דומם, הרומז פסקי־ דינים קטלניים ללא רתוי ומשוא־פנים. ואילו הספרות עיקרה בטוי, לב פועם, ממילא היא משתפת גם מדת הרחמים. וכנגד זה אין מסגרתה של הספרות ניתנת להרחבה עד כדי לכנס לתוכה כל מראות החיים וכל מרעין הנפש. השירה, הספור וכל ניב אנושי לצורותיו השונות מצוּוים מעצם טבעם לברר ולנפות הרבה עד שהם מבטאים את ההרוי וההגוי. קודם לכל דבור הוא עבור ממושך. וכשם שאדם הראשון הפיל הרבה שדין רוחות ולילין לפני שהוליד זרע של קימא כך עולה לנו כל משפט מנוסח בהמון הפלות של טיוטות פנימיות, שקדמו לו במחשבה ושלא עלו יפה. אבל גם מה שלא עלה יפה הוא חלק מעצמותנו, ולעתים החלק העדיי דווקא. אפשר לומר, כי אין ממדת יכלתנו האנושית לתרום לבטוי אלא אותן הטפות הבודדות, העוברות ונושרות מעל גדות הנפש, אבל לא מה שגנוז בה בפנים; קל וחומר לא מה שחבוי בה לפני ולפנים. נמצא כי המיטב שבנו נידון לאלם. ומה שאין אנו מסוגלים לעשות מפאת חוסר־יכולת יש שאין אנו עושים גם מתוך מחשבה תחילה משום טעמי נמוס וזהירות, לא מכחול הצייר, לא קולמוס הסופר ולא קשת המנגן הם סתם משפך. על יד ההיכל שבלב עומדים זקיפים ולהט החרב המתהפכת בידיהם. יש דברים שאין מגלים אותם אפילו לצנועים, או אפילו הלב אינו מגלה אותם לפה. וסברה היא, שאם הספרות היא מצד־מה מגלה טמירין הרי תפקיד שני רובץ עליה להטמיר את הנגלה, הנגלה יותר מדאי, הנגלה עד כדי חולין וזועה. באם אין היא נתבעת לקרוע חלונות בנפש, על שום שנפש הדור עשויה כולה חלונות וקרועה מלגו ומלבר, הרי עליה לתפור כתנות ולהקיף בסככות ובצעיפים. מי שאמר, שהספרות היא אספקלריה לא היה די זהיר בהגדרתו.

התואר קלסתר הולם יותר את טבעה וענינה של הספרות. ואף זה מתוך הסתייגות מסוימה. אף הפנים הן אספקלריה, המשקפת את הנפש. אלא שזו היא אספקלריה חיה, רצה ושבה, מודעת לעצמה ופועלת מתוך חשבון. הפנים נושאים באחריות והם מאומנים יפה במלאכת הכסוי, ואף על פי שהם יונקים עיקר חיותם מתוך מבועים נעלמים שבנפש אין הם מסיחים את דעתם אף לרגע מעמידתם המוקעה לפרהסיה. כל עורק וגיד שבהם זכור לו מדי רגע ברגע הפתגם: דע לפני מי אתה עומד ודע שהמון עינים צופיות עליך. הספרות, פני הנפש, פני הדור, אינה רשאית להתעלם מן העובדה, שאם כי שרשיה גנוזים בתוך קדשי־הקדשים של היחיד הריהי כולה משתרבבת ויוצאת לרשות הרבים. כפילות זו וניגוד זה שבין נקודת־מוצאה ונקודת־כיוונה מחייבים אותה כפל זהירות. מכל חלקי־הגוף הפנים מצווים על נקיון יתר ועל הסברה יתירה. אין דבר משעמם מפנים מחוסרי־חיים. אבל אנו סולדים גם כן מפרצוף, שכל התוך שלו שפוך על גבי שטחו. שרטוטי־דיוקן צעקניים אין הנפש היפה סובלתם. הדרת־פנים יתירה, צורה בולטת ביותר, המכריזה על עצמה או פרצוף מלא וגדוש שומן אדמדם, אשר דם שואג בקרבו, מראה כהן, מטילים קהות של התרסה לתוך נפשנו. אנו מחבבים הבעה חיוורת במקצת, אותו חוט של חן המשוך על הירקרקות. פנים בשלים כל צרכם ריח של בליה נודף מהם. ולפיכך מופרכים בעינינו פסוקי־השבח, שרבים קושרים ליצירה ספרותית, המלאה חיים, שהדם מפרפר מתוכה, והיא כולה בגרות, פרי בשל. הרי כל ימות חיינו הננו מתגעגעים על מעט ירק. והלא יש בוסר נעים, ואף חיוורון־מעט במזיגה הדרושה במלאכת־מחשבת מוסיף חן וחיות ומעיד פעמים על אמת. יצירה אמנותית, שהיא כולה דם, מסתמא צפונים בה הרבה גסות־רוח, הרבה רהב ושחצנות. דם יפה לו שיהא מובלע לתוך הגידים והעורקים החבויים. ואימתי הוא פורץ ויוצא? כשיש נגע או מכה טריה בגויה או בנשמה; משנעשית מרקחה בפנים הישות והאדם אינו שוב אדון לעצמו; משהאיש מאבד את שלום־הבית הפנימי והוא נופל ממדרגתו לתוך עולם־התהו שבקרבו.

בשעות טרופות מצווה הפרצוף על משנה שקט וכיבוש סערותיו הפנימיות. שאם נוסף על הפרצים שברוח יתעווה גם הדיוקן החיצוני בהעויות משונות, איזו דמות תהיה אותה שעה לצלם האדם? על כרחו של הדיוקן, הנעוץ בבת־אחת בשני תחומים נגדיים – חוץ ותוך – להתגלגל לתוך שימושיו השונים בהתאם לצורך השעה. בשעת געש פנימי הוא נעשה נציג החלק השקטיי שבנפש כלפי חוץ, מתוך שהוא מתבייש בפני הבריות; ובעת צרה וסערה מבחוץ הוא טובל בתוך מעינות החן והתום, שאינם פוסקים לעולם בנפש. ורק בעתותי שקט מבפנים ומבחוץ מותר לו ללבוש צורות עברה וזעם. הנואם על הבמה, הבא להחריד לבבות קופאים ושאננים מרבצם, הנביא החוצב להבות על גוי חוטא, השחקן המעורר מתרדמתם אריות יצרים בפני קהל צופים נוהה מתוך אפר הימים לרגעים של עלית־נשמה – הם רשאים להלביש את פניהם חרדות ולעשות את הדיוקן מעין שופר של אזעקה. אבל סתם פנים עיקר חנם, שאין בהם פרץ ולא צווחה, אם גם שאננות יתירה בהבעתם אינה מוסיפה להם לוית־חן. מכל מקום אין לפרצוף־ פנים זכות עצמאות גמורה, אלא עליו לציית לפקודותיה של התבונה. ואיזהו פרצוף נאות? זה שיודע להסתגל אל התנאים. אף טעמה של ספרות בכושר הסתגלותה אל מסבות עצמה ואל צו תפקידיה לאותה שעה, מבלי שהדברים יתפרשו כתביעה להסתגלות למרוּת חצונית. ואולם ההיפך מכך הוא המכוון. כל יצירה ספרותית חייבת להיות מותאמה לצרכים הפנימיים שהביאוה לעולם. וכן אין לדונה אלא לפי החוקים הנובעים מעצמותה. כל נברא סגור בתוך מערכת חוקיו, המהווים רוח החיה שלו, הואיל והעולם, ואף כל עולם קטן במשמע, אינו הפקר. יצירה משמע הבאת חוק חדש, עשיית תיקון. אבל אין מקשין על יצירה נכונה מחוקים שלא צמחו מתוכה גופה. כשם שאין שואלים ורמינהו מפרצופו של ראובן על הכרת פניו של שמעון. ובלבד שהדיוקן לא יתכחש לעצמותו של בעליו ולא יעשה שקר בנפשו. במובן זה ראוי לומר, כי היצירה יסודה בחרות. אבל גם החרות משועבדת לטבע עצמה, וכן בן־החורין מושך בעול ציוויים פנימיים, שאין דוגמתם אצל הנכנע. כל קורטוב של עצמאות ביצירה מטיל שעבודים וצמצומים. והם שמאצילים למלאכת האמנות הדרת פנים.

התביעה הנזקפת בנהוג כלפי כל יצירה ספרותית – ורבים מרחיבים אותה עד כדי להטיחה גם בפני אמנות הציור והנגינה – שתהא עונה על צרכי הזמן ומדוי הדור, יש בה יסוד של הגיון כשהיא דנה באמת־מדה משלה מלאכת־מחשבת, שבדיעבד נתגלם בה צו תקופתה. אבל היא מהווה גורם לסילוף ולקיפוח כל זמן שהיא מתאמרת להתוות תכניות משלה מראש ולהיעשות למקור של סמכות והשראה. יש יופי בתגובה מהירה ובפנים, שנדלקו מחרון: אף בשל פגיעה בבעליהם. אבל אין עומדים ודופקים בראשו של אדם: “התמלא חרון־אף! הזדרז והשב לחורפך מנה אחת אפים!”. מי שכובש את כעסו מסתמא חוש טמיר לוחש לו, שכך נאה לו, ולא רק נאה אלא גם מועיל יותר. העונה למעליבו לא לאלתר, אלא לאחר מכן, כשאין בו עוד ריתחה, והוא מסוגל לשקול ככל הצורך את דבורו, או אפילו את מתנת־ידו בפועל, חזקה עליו, כוח המחץ שלו בתנאים של ישוב הדעת יהיה משכנע יותר. אף יצירה ספרותית היא בעיקרה תגובה. ואין כלל מן הצורך שתהא עשויה לאלתר דווקא ושתשמש בבואה נאמנה ומדוקדקת למאורעות הימים. רבים צווחים כעת: וי, וי, כל כך הרבה צרות ופורעניות התרגשו עלינו בימים טרופים אלה – והספרות אלמת; כל כך הרבה חללים מבני עמנו וכהני ספרותנו לא חברו אפילו הספד אחד, אף לא קינה אחת, לתנות את גודל שברנו.

הרבה תמימות יש בקובלנה זו והרבה ממה שעובר את גבולותיה של התמימות. כאילו בכוחם של הספד וקינה להחיות אף מת אחד או לנחם אלמנה אחת ויתום אחד או לפחות לשפוך קיתון של רותחים על פרצופו המנוול של פורע טמא. צרות קטנות אפשר שהאמן יתריע עליהן על ידי הדגשת הצבעים בשביל לעורר ולהזעיק. אבל מה תפקיד עוד לניב האנושי לתנות את מוראות ימינו, הצועקות מעצמן עד לב השמים, הצועקות ואין שומע. מה יעשה אמן, שאינו רוצה להסתאב החרד לזיק התקוה שבלב, החס על כבודו של הדבור האנושי, שלא ייהפך לנביחה, אם לא לשתוק על המעשים, שאין בכוח שפת אנוש לבטא אף שמץ מזוועתם? ממה נפשך, אם היצירה האמנותית היא אספקלריה הרי הנימוס דורש לפרוש פרוכת על כל הראיים שבבית האבל בשעה שמתו מוטל לפניו. והכיצד אפשר לעשות שירים או ספורים או מאמרים ופרקי־מסות מחורבן תפוצות עמנו, הריגות המונינו וממעשי־התועבה של המנוּונים שבחיות האדם?! למי הרשות לקלוע לראשו כתר משורר מהררי הקוצים שהשתרגו על צואר עמנו? מה יש לספר ולא ספרו תלי הקברים והחורבות? מה נאמר ומה נדבר ומי עוד מעיז לדבר לעת הזאת? ואף על פי כן נעשה מנהג לשסות בסופרים: מדוע אינכם יוצאים כולכם חוצץ ליהפך לעדת מקוננים?! זה משסה וזה מפתה, וקשה מכל, שהפתויים והשסויים פועלים את פעולתם. וכבר נמצאו הסנוניות הראשונות, שהתחילו לומר שירה על נושא שברנו הלאומי והאנושי בהתאם להזמנה. ובעקבותיהם בודאי יבואו רבים. ואף בכך כותבי־השירים יהיו מסתמא המגיבים הזריזים והלאלתרים ביותר. ואי אתה יכול שלא לפסוק על עדת הפייטנים את הפתגם הידוע: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה על טביעה זו.

בתחומי תרבותנו הארצישראלית נעשה שימוש מופרז במונח בטוי. כל בר בי רב וכל בר בי קבוץ, משאתה פותח עמו בשיחה מיד הוא מתחיל לטעון לבטוי. הכל רואים עצמם מקופחים כאן בארץ על שום שהספרות לא השכילה לתאר אותם, בלשונם: את הנוף הארצישראלי, את האדם הארצישראלי, את סבלו ואת חזונו. אבל משכבר מנקר רעיון אפיקורסי במוחי: וכי מי אמר שחייבים לבטא ושהכל טעון ביטוי ופירוש לאלתר? לדידי יכולים להתרחש מאורעות חשובים בחיי הפרט והכלל בישוב, שלא יתפרשו בשירים ובספורים. החורש יחרוש, הנהג יאחז בהגה, בן־החיל יגן על המולדת, עסקנים נכבדים ישאו בסבל הציבור, מבלי שיהיו מוקפים עדת ציירים ופייטנים, שיתארו ויפארו מיד את מפעלות הבונים והעמלים. אם היצירה האמנותית אינה אלא מין תרגום של המציאות מה איכפת לנו אם התרגום יתמהמה במקצת לבוא; ואם היא גופה אורח־חיים ואוצר־חיים, שיש לה גנזי חמדה משלה, מה טעם ושכל להתפרץ לתוך כבשוני היצירה, לגעור בה כבסוס עצלני ולהצליף עליה בחרפות ובגדופים?! אנו חייבים לחפש אחרי האוצר הטוב; אבל אין זו מן המידה להתנפל עליו כגרגרנים. בכך אנו מבריחים אותו. אוצר מחייב אורך־רוח ואף בטחון־רוח. ערכו של אוצר אינו לשעה זו דוקא, אלא תמיד שעתו. אוצר אינו כלל ביטוי. אף על פי שאנו מוצאים בו את כל משאלות לבנו לא בא הוא מלכתחילה לשם מילוי משאלותינו אלא טעמו בו גופו ולעצמו והאחרים רואים בו מחזון רוחם. יותר משהספרות היא בטוי הזמן לווה היא מהזמן ניבים לעצמה; יותר משהיא מפרשת את הדור זקוקה היא למתן פירושו של הדור לה ולטיבה. יפה אמר אותו תינוק בעמדו על סף גן־החיות הנעול: אבא, וכלום אין החיות מצטערות על כך, שאנו באנו להיראות לפניהן ואין הן יכולות לראות אותנו? אמנם, רבים מן הקוראים ואף מן המבקרים באים לגן־הספרות בשביל להציץ במיני חיות חדשות שהופיעו שם להזין, כמובן, את עיניהן ולבבותיהן של הבריות המשתעממות. אבל הספרות מצדה רוצה גם כן להסתכל בפני קוראיה. ואין לבוא עמה בטרוניה על שלעתים היא מסתירה את פניה מחמת בושה למראה עדת הקוראים הסקרנים, הבאים אליה על לב ריקן ואין היא פותחת לפניהם את אוצר חזונה.

יש גבול לכוח־סבלנו האנושי ומנה קצובה של מדת־הרחמים נטועה בלבנו. כשחותכים אבר אחד לאדם הוא צועק, אבל משחותכים את בשרו חתיכות־חתיכות השיתוק תוקפו. ולאחר שפקעו כל מיתרי־החמלה בזה אחר זה הלב נהפך לאבן ושוב אינו חולה ואינו מרגיש. זוועות זמננו משפיעות דרך הימום ושיתוק או שאינן מעוררות עוד שום רושם. וכל הבא ליצוק אותן בדפוסי שירה וספור עושה על הרוב את מלאכתו רמיה. אפילו אם נשלב זה על יד זה דבורים כמתלהמים. כולם אחד לאחד גחלים רותחים, גחלי קצף ומשטמה, לא נביע אפילו אחוז מני אלף מן הצער והזעם שנצטברו בלב. אפשר עוד מסוגלים אנו לקלל, אבל לא לשיר או לבכות. לאמתו של דבר, ניטל מאתנו גם כשרון הקללה, הואיל ואין אנו מאמינים עוד בכוחה המגי, הצפון בקללה היוצאת מן הפה. דורות ראשונים אפשר האמינו בכך, אבל אנו לא. הננו יודעים אל נכון, כי ספרות אינה ניזונה מן הקללות ולא מן התחינות והקינות. היא פורחת רק בתוך אוירה של הרחבת־הדעת, ותרבות היחסים ופינוק הרגש. דלי־השגה מציגים לנו עד היום למופת את בעלי הסליחות והקינות, מחברי החרוזים לשנות ת“ח ות”ט, ששפכו דמעות כתנים על הגזירות והשמדות במדינות ביהם ומאָהרן, שהרעישו עולם בשאגותיהם מתחת לפרסות סוסיהם של גונטה וכמלניצקי וכיוצא בהם. אבל מה נעשה וטעמנו הטוב אינו מסוגל לראות את מחברי הסליחות והקינות כסופרי־מופת. אפילו צעקה נאמנה איני מוציא בחרוזים ההם, המשולבים מקטעי־פסוקים, דפוסים מן המוכן, אם כי כאבם היה נאמן מאד. דמעות בלבדן, אפילו הן נשפכות כמים, אינן יוצרות עדיין נהר האמנות הזורח. נהר שאין בו חיים, שאין בני־שחף משוטטים על שפתו, שאין צפרי־זמר מנעימות שיר במרומי גליו, שאין סירות נאהבים מרצדות על פני חלקתו, אינו אלא אגן גדול מלא מים ולא יפה־נוף. מה ערך לקינות בלי רסיסי שירה צרופה? ואין שירה אלא מתוך שמחה, ואם כי שמחה מצויה גם בהרגשת הטרגיות, אבל מה שמתחולל כעת אינו גם טראגי אלא איום מזה. אם אחרי סופרי־מופת נחפש בעמנו לא נמצאם בין בעלי הקינות אלא בקרב משוררינו בספרד, אשר קשרו שירים וזמירות בתקופה־רוחה, כתנאי־חיים אנושיים בערך. תאמרו: “איכה!” אין אנו יכולים לפתור חידה זו מני קדם. אין מביאים ראיה מחורבן ראשון שהוא, כמו אהבה ראשונה, פותח בלב מעינות שירה. אנו לא אל “איכה” אלא אל שירת דבורה ושירת האזינו נשא את עינינו, אם בכלל אנו מצווים לישא את עינינו ליצירות־מופת בשביל לחצוב מתוך גנזי עצמותינו.

ב.    🔗

הספרות היא נכס קדמון של האנושיות. אף על פי כן לא הצליחו עד היום כל הנסיונות להגדיר את טיב מהותה כתפקיד וכערך. חוסר יכלתה של הספרות להתמהות אינה צרתה הפרטית בלבדה. כל שעמוס תוכן ה“מה” שלו מעורפל והגדרתו העצמית קשה עליו ביותר. אין לך ענף במדעים הרוחניים, שאינו אומר תמיד דרשני. הפילוסופיה, החוקרת לכל תכלית, שקודה כל ימיה לחפש תכלית לעצמה לשם הצדקת קיומה. הפסיכולוגיה, המודדת תהומות אפלים בקרני־אור קלושות מפנס השכל, נמצאת היא גופה עמודה על עברי פי תהום הסתירה מינה ובה, היות והיא אנוסה לשאוב את סמכות הפעולה מתוך עצם פעולתה ואת אמת־מידתה היא מתקינה לעצמה אגב המדידה. גורלו של הרוח להסתעפויותיו ללמד בלי הרף זכות על עצמו. שכן בעולם גשמי ומוצק זה הרוחני הרופף, התובע אף על פי כן חזקת קיום לעצמו, נראה חשוד ומופרך וזקוק תמיד להמלצות ולפרשנות. הוי אומר: אף את מלכות הרוח אין לבנות מתוך השראת־נחת, במזל הקורן, אלא יש לאחוז אמת־הבנין ביד האחת ושלח ההסברה – בשניה. וכל האומר שבמסכתא אמנות מספיקה עבודה בלי תורה אינו אלא טועה. על יד כל היכל אמנותי ובית־תפילה פיוטי קיים בית־מדרש לעיון־הלכה. ואין תורה אלא תעודה, שכל יצירה מעצם טבעה מציגה לעצמה. רבים, שספגו לתוכם מושגים פשטניים בעניני האמנות ודרכי השפעתה, נוהגים ללעוג לחקרנות בכבשוני היצירה. אבל נישא עינינו אל אשלי רברבי – מאחר שאין חטא בנשיאת־עינים זו – ונראה, כי גדולי האמנים היו גם מורי־הוראה בבעיות אמנותיות. כל מקום שיש שולחן גבוה קיים “שולחן ערוך”. רוח־הקודש הוא סוד גדול ונשגב. אבל אפילו אליה אין בן־תמותה יכול לגשת בלי לפּיד התבונה, המורה דרך באופל. ועדיין אין אנו יודעים מה מרובה ממה בכל מלאכת־מחשבת: הניצוץ, החלק ממעל, או כוח השקידה וכשרון העבודה ותקפו של רצון. כל סוג אמנותי כך, הספרות על אחת כמה, שענינה כלל חיינו האנושיים, ובהם הרי רב העמל.

ובכן, מהי ספרות?

אולי יש לאחוז להקלת הדיון בחתירה אל הפתרון החיובי דרך השלילה ונגדיו במידה האפשרית מה הספרות איננה. אין היא, כמובן, כרוניקה. ולא כרוניקה מורחבת, המכוּנה דברי הימים, אם כי הרצאת הקורות מהווה סוג ספורי. ענינה הם דברי האדם, אבל לא דברי ימי האדם. אמנם, ספורי המקרא, ספרי נביאים ראשונים ודברי הימים אינם תאורי־מופת אלא בדיעבד, ואילו עיקר כוונתם היתה הצבת מזכרת לראשונים בזכרון הבאים. וכן רשומותיהם של פלוטרך, יוסף פלביוס ואחרים. אבל מלאכת אמנות מלכתחילה דינה שתהיה לשמה בלבד, היינו, המלטת משא־נפש מעל האמן. כהן היצירה עמוס רגשות לאין שיעור ועל כרחו עליו להשתחרר באמצעות הביטוי מן הנטל הזה. הוא שופע ומבעדו שופע. אין הוא מספר דברים שהיו אלא שנגלו לו. אין הוא משתמש בחמרים הגלמיים, היינו, במקרי החיים ובמראות המוּכרים לו, אלא כבלבנים להיכלו. אבל לא הנדבכים הם העיקר אלא צורת החלל וצבעי האורות המשתפכים שם. חשוב גם המלט המדבק את האבנים ליצירה. מלט כאן פירושו דם, מוח, סיבי העצבים, הרעד והלהט האישי. הן לבנה על גבי לבנה ונדבך על גבי נדבך הם שוב חומר גלמי בלבד. ורק הרוח היוצר, זה שאינו נראה ושהוא תמיד בצריך עיון וחפוש, הוא הנותן נשמה. במידת־מה נכון הדבר, שהיצירה היא פרי התנאים. אבל משוּלים התנאים לפיגום. משהוקם הבנין הפיגום מתפרק ומתחסל. לאחר שנתחברה היצירה דין הוא, שהתנאים לא יהיו מורגשים בה אלא מובלעים וגנוזים בתוכה. משאנחנו מחייבים את היצירה ללמדנו את מקרי הימים, משאנחנו מטילים את הדגש החזק על המקרים, על מחזות השעה, ואפילו על העלילות – שהן האימוּם של הספור ולא הספור עצמו – אנו משמשים בקירות; אנו עוד מבחוץ. לא האבן אלא נפש האמן תזעק אלינו מקירות ההיכל האמנותי. חזון היוצר הוא החזות והחזית של הבנין ואף תוך־תוכו. דפי כל ספר מרשרשים. אבל הרשרוש הפנימי שבדפים בא מתוך פרפורי הסופר, תקוותיו ויאושיו. משולים המקרים בספור למספרים על לוח השעון. המספרים מורים לנו את הזמן, אבל לא הם לב האורלוגין, אלא הקול הדופק מבפנים. הנפשות הפועלות, בספור הן דבר יותר תוכיי, אבל גם התוך יש בו צד של חוץ, קליפה ששמה נוגה, ויש בו תוך שבתוך. דרך משל, כל איש מתואר בספור מכוּנה בשם גבור, אפילו הוא חלש. אין כלל הכרח לתאר גבורים דווקא. אף החלש יאמר בחזון המשורר גבור אני. כמה צווחו הצווחים על תאורן של נפשות רצוצות. ורטר היה נפש רצוצה וכוח השפּעתו עלינו עד היום. מכאן שאין הספרות מעין תערוכה של גידולים משובחים, משובחים מבחינת הגזע הגופני או הטהרה המוסרית. לא, אין הספרות בית־הבראה ואין היא משרד לתעמולה של מעשים טובים. ואף אין מיעודה לספר בשבחי צדיקים ובקלון רשעים. היא מחזוֹן ההוָיה. היא קנה־צופים. היא כלי־חקר. היא מערכת עינים ואזנים, חושים וניחושים, שמצפּוּן אנושי קבוע במרכזה. שטחיים סבורים, שכבר עבר זמנם של החלשים והתלושים לטפל בהם ביצירה אמנותית. והם אומרים: הבו לנו גבורים, דוהרים־דולקים, אנשי־חיל ורבי־פּעלים מקימי מולדות! והספרות מה אומרת? היא אומרת: אין דבר שעבר זמנו למעני. לדידי, כל החולשות, כמו הגבורות האנושיות, תהיינה קיימות כל זמן שיהיה אדם. אמנם, כל אדם קשור למקומו ולזמנו. אבל אני גופי מעל לזמן ולמקום. נסיבות, מראות־נוף, אותות התקופה, סופת הזמן, צרכי השעה ומראות השעה, המקרים והמעשים, הם ענינים נכבדים; אבל יש דבר־מה, שהוא נכבד מכל זה. והוא: הדבר, העצם, התוך, הלוּז שבשִדרה האנושית, שאינו משתנה לעולם, שיעור הקומה הקצוב לאנוש עלי אדמות, שתמורות העתים אינן משפיעות עליו כמעט. צביונו של האדם אחד הוא בכל הדורות. וכזה הוא בקירוב: חצי חיה, מקצת אדם וקורטוב מלאך. מכלל זה, שאין אדם פורח באויר, אינו משמע שהוא קשור בטבורו לד' אמות קרקע דווקא. ואם אדם פרט אינו פורח באויר הרי כלל האדם מחייבנו ראיה במפשט. בשביל למצוא את האישון שבאנוש, יסוד ושורש בו, יש הכרח לתאר לעתים את האדם הערטילאי, מחוץ למולדת, מחוץ לשלשלת־היוחסין, מחוץ למסגרת־הארעי. איש בעולם – העולה כעמוד־אש או כעמוד־ענן, נר־נשמה, על דם־התמצית ואש־ התמצית שבו. אדם שהוא בן לכל העמים ולכל הדורות. יש שכזה. הוא, אמנם, נעלם; אבל הוא המבוקש. ובמה מחפשים אותו? הוי אומר: בבוצינא דנהורא; בלפיד הספרות.

הספרות היא לפּיד במציאות האפלה; אבל אין היא המציאות עצמה. ללמדך, שאף אותה שיגרה, הדנה את הספרות בבת־קולה של המציאות, מופרכת היא היא מופרכת, וממילא אין מקום למסקנה המתחייבת הימנה, שדין ספרות בנאמנות כשרה למציאות. שאף על פי שחותמה של ספרות נאמנות, יש עוד לומר: נאמנות – כן. אבל השאלה היא: נאמנות למה? למציאות? אבל לאיזו מציאות. כל בר־דעת מבין, שאין מציאות אחת בלבד. אינה דומה מציאותו של הער למציאותו של הישן ולא זו של החולה לזו של הבריא. לגבי הילד המקל מהווה סוס במציאות. הצמא טועם במים טעם של יין. האסיר הבודד בבית־כלאו רואה דרך הצוהר הקטן מין עולם שונה לגמרי מן הרגיל, צבע הירק של השדות אינו נראה במראית אחת לזוג נאהבים ולהלך העני לחייל ולפּייטן החולם. כל האומר, שאין האדם אלא נוף מולדתו, חייב לזכור, שגם נוף המולדת משנה חנו וטעמו ומראהו בהתאם למצבי־הנפש של המסתכלים בו ובהתאם למבנם הגופני והתכונתי שלהם. לפיכך יש אולי לנסח, שאין האדם אלא נוף מולדתו, כפי שהלה נגלה לעיניו שלו. שני עדי־ראיה בתאונה אחת חולקים זה על זה באפני תיאורה. מכל מקום רק הדברים החיצוניים משתפים את הרבים, ואילו מערכי־רוחו של כל פרט הם יחידיים לגמרי. תמצא לומר המציאות החיצונית אחת היא, הרי המציאות הפנימית שייכת לאישי בלבדו. בכובעים ובלבושים דומים בני הדור זה לזה, ואילו בפרצופיהם אינם דומים כל עיקר על אחת כמה בהלך־רוחם. לפיכך אמנות ציורית, הפותחת מתאור הנעל, השפם, האפנה המתהלכת, מהעוָיה החיצונית, עשויה להיעשות תפלה. החיצוני הוא בר־ערך רק במידה שהוא מתעלה לדרגת סמל. מקרי הימים חשובים כצל־קורה שתחת חסותם מתייחד האמן עם קנה־הצופים שלו. אבל התקרבות אל מקרי הימים אינה מתירה דביקות בהם והשתקעות לתוכם.

מאז ומעולם לא נכתב אף חיבור אחד בדברי הימים, שחותמו אמת. סימן שההיסטוריה מברייתה סורה רע, אין ההיסטוריון מספר דברי העולם לעצמו, אלא הוא מכוון תמיד את תיאוריו וסיפוריו כלפי מי שהוא. הוא כולו מופנה כלפי חוץ. הוא מספר לחלק אחד של האנושיות על אודות הקורות לחלק אחר שלה. הוא מספר לדור זה על דור היה. הוא מעצם מלאכתו מחלק את תולדות העולם למגרות. מגרת אשור, מגרת בבל, מגרת יוָן, מגרת יהודה וערב. כאן עולם עתיק ושם ימי־הבינים. וזה עולם חדש. הכל אצלו למקוטעין ולמפורדין, שבטים, משפחות, עמים, גזעים. ולעולם אין הוא מסיח דעתו שאף הוא שייך לפלוני העם, לפלוני הגזע. הוא עורך־דין או שופט, קטיגור או סניגור. הוא מרצה לפני אחרים. והיפוכו הסופר, המדבר אל כל העולם ומתוך כל העולם, הואיל והוא מדבר אל נפשו. סופר אינו מחוץ לזמן, אבל יש לו רק זמן אחד והוא ההווה; וכן יש לו רק עם אחד, והיא האנושיות כולה. אף הוא מתכוון להשביח, להעלות, למצוא שורש מחלות ולרפא, ובדרך כלל לתקן. אבל קודם לכל הוא חוקר ונוקב, שר או בוכה, צוהל או הוגה נכאים. ולעולם אינו מאשים. שאיפתו לגן־עדן, אבל אם נצטוה לעבור בדרכו אליו שבעת מדורי גיהינום הוא מקבל עליו את הדין. לאמתו של דבר, במידה שחיבור אמנותי בא לידי השלמתו שוב אין הוא יכול להיות כולו גיהינום. המר מני מר נעשה מתוק בחסד הכשרון ובחנו. אבל ספרות אינה בית־חרושת לממתקים, כשם שאין עסקה בתמרוקים. היא נותנת חיים ואושר לטועמיה. אם כי אין היא מעבדה לאספקת אושר.

ה“הפי אֶנד” המפורסם הוא בבואה גסה מן ההשגה הבלתי דקה, המצויה אפילו אצל המשכילים, בדבר מהותה של הספרות ויעודה. הכל רוצים למצוא בסיפור שעשועים ונחמה, ישועה ותרופה כנגד פגעים רבים. ופגע השעמום במיוחד. אוי למי שבא אל הקריאה בסיפור מתוך שעמום. סופו שיטיל משעמומו לתוך הסיפור עצמו. ואין לך קלות־דעת גדולה מלחפש בספרות סם של שכחה או מעין גן־עדן של מוחמד, שבו מקבלים יין ונשים כל אלה, שהתנזרו מהם בעולם הזה. אבל מה נעשה ואפילו הפילוסופוס בקון ענד לראש הספרות כתר של “הסטוריה מתחפשת”. וכוונתו לומר, כי הספרות מצווה להמתיק את כל הדינין ולחבר לנו עולם בדמיון שכולו טוב, המכוּון כנגד עולם שבממש, שרובו רע. מתקנית זו מתקינה לנו, לפי דברי בקון, את דברי ימי חיינו, המלאים שבר ויגון, בעטיפות שמחה וששון. אין היא יוצרת כביכול אלא עורכת, כאותם העורכים הגרועים, הקורעים חתיכות מתוך כתבי־היד הזרים ומאַחים אותם לפי שרירות לבם. נמצא הספרות היא חייטה; היא עורכת ומגיהה; היא מזייפת לא מעט במחילה; היא זורעת בשמים על כל מראות הנגעים; היא מחפּה. היא פשוט עושה פלסתר את הקורות. וגבורים טובים, שנחלו, דרך משל, מפּלות בחיים מותר להם, כאמור שם, לחגוג נצחון בסיפור הבדוי. כללו של דבר, כל מה שפשט את הרגל בחיים, הספרות מעמידה אותו על כנו. לפי השגה זו בית־היוצר נהפך לחדר־מסכות או לאולם־בובות. את כל פצעינו האדומים, וכן את חטאינו השחורים, תלבין כשנים.

אנו יכולים לשער לנו באיזה בוּז היה חוקר גדול זה עונה על מתן־יעוד בדומה לזה לפילוסופיה אהובתו. אבל דרך פילוסופים לנהוג קלות־ראש בעסקי־פּיוט ובמעשי־ספרות. פלגות הרוח אף הן אסון גדול. נציגיהן של המעצמות הרוחניות השונות, אם כי הם שכנים במלכות אחת, מבטלים זה את זה כקליפות השום. הפּייטן אומר: המחקר אינו אלא סרק. והוגה הדעות מביט מגבוה על פרפוריה של נפש הפייטן. אפילו גאון במקצועו עלול להיות בוּר במחוז תורני מוצרני. כמה פילוסופים דיברו בגודל־לב על כך, שאינם סובלים קשקושים של כלי־נגינה. אפילו פּייטנים יש, שהם חרשים לצליל. אי־ידיעה בדבר־מה לעולם אינה צדקה או יתרון. אין להתפאר בעם־הארצוּת. אפילו בעל הכשרון חייב להיות בר־אורין. גדולה תורה הפותחת לפנינו שערי יצירה. וכל שלמד פרק בספרות מתוך עיוּן מבין כי אין זו עשויה כלל להיות משועבדת לאיזו מרות שהיא. לא למרת היסטוריה ולא למרת מציאות. סופר אינו לבלר, לא מזכיר, לא גזבר, לא מתקין מאזנים. ספרות היא שיטת־מחקר. תורה היא צריכה לימוד.

ג.    🔗

“אילו אפשר הייתי בוחר למסור את מחשבותי ולא את דברי” (סניקה)

ד. ה. לורנס, סופר, אשר חין קסמו צפון בעיקר בביטויו החושני ובמליו השנונות, שם בפי האדון צ’טרליי, אחת הנפשות הראשיות הפועלות בספרו בשם זה, חוות־דעת שלילית ביותר על מרסל פרוסט, ש“לא הוסיף ולא כלום מחוץ לזרם־מלים חדש”. וידים לדבר, כי מתוך גרונו של צ’טרליי מדבר בנידון זה המחבר בעצמו. פגיעה קשה זו במעלתו של האמן הגדול אינה כעת מעניננו. אלא שיש לציין, כי נמדד לפרוסט במידה שנהגו בכל מחדשי הביטוי, שנתייחסו להם כוונה להשתעשע במלים. דוק ותמצא, כי האשמה במלים שכיחה ביותר, כאילו המלה מצד עצמה טבעה פסלני. אבל על יסוד־מה הננו מטילים בה נחיתות שכזו?

אפשר לכאורה להפריך בכוח ממה־נפשך את השמצת המלה, הנעשית באמצעותה גופה. והתמיהה תגדל ביותר משניתן את דעתנו על ריתחת־השנאה המפעפעת בפי רבים משהם פורשים בשמם של גבישי־הלשון, שכל כך הרבה אנו חייבים להם. שנאה על שום מה? הבוז מהיכן יונק? יש משפט נבוב, שאין די מלט מחבר את חלקיו, אבל מלה נבובה מעיקרה אינה במציאות. כל יחידה בלשון משמשת הוראה, ציוּן, סימן־היכר לאיזה מושג, לתוכן מסוים או לגוף מוחשי. המלים שולחן, כסא, שמים, טוב, יפה, אתמול, מחר לעולם אין בהן משום פלסתר. כל מה שהושקע לתוכן מברייתן טבוע בהן בנאמנות ובשלמות, הן מה שהוא רעיון והן מה שהוא רגש. ולא ייתכן כלל לומר, שיש מלים שנתרוקנו מתכנן. ואם כך המלה מה חטאה, שנעשתה שם־דבר לכל קלקול? המלה אינה מסוגלת לבטא הכל; אבל המעט שמשתמע הימנה הוא בודאי אמת. ויהא שהמעט הזה אין בו כדי מתן סיפוק לעוצר הרגשות והמחשבות, המתפרצים לביטוי. אבל כלום על סיפוק־מעט זה אין אנו חייבים הודיה לקולמוס הנפש שלנו?

אמנם, גם אהבת הלשון מצויה בנו ואין כמעט איש, שאינו שטוף בתאוות דיבור. אבל אהבה זו עיקרה תאוה, מעין נהיה חושנית אל המגע במלים או חשק עצום לעשיית תרגילים בשפתים. ענין אחד הצורך הגופני בפישוק השפתים לשם איורור כלי־הלשון וההתענגות על צלילי הקול וענין אחר רחשי־כבוד למכשיר הלשוני כאל כלי יקר ומעודן, בת־קולה של הנשמה, שניתן לנו כחמדה גנוזה מידי הטבע. ובכן, השאלה בתקפה עומדת: מה טעם אין אנו נוהגים יראת־הכבוד בשפה, שהיא כולה חטיבה של פלאים? על שום מה אין אנו מודיעים חיבה והערצה לכל מלה ומלה הנחתכת בפינו? ולא עוד אלא שאיננו מחמיצים שום הזדמנות לדבר בגנותן של המלים ומייחסים להן חלק בכמה ובכמה מפגעינו ומתקלותינו.

שמא אין להקשות על שנאה, היונקת תמיד ממקור סתרים, שאין אנו יכולים לחדור לתוך תעלומותיו. אבל שנאה זו לאוצר הביטוי היקר הגנוז בחובנו והנותן קול בפינו על כרחה אומרת דרשני. וברור, שהיא מסלפת את הגיוננו. אין לך סילוף הגיוני גדול מן ההנחה, למשל, שעושר מלים משמש סימן עניוּת. הכיצד עושר גורם לעוני? והיכן תמצא ששפעו של איזה כוח יהא שמור לרעתו של בעליו? לא שמענו בני אדם מגנים שרירים חזקים, קול זמרה כביר, שליטה אמיצה בקשת או בקשתנית, יופי של תואר ומראה. אבל רבים מותחים מלכתחילה חשד על היכולת הלשונית, כאילו עצם סורה של הלשון רע וכאילו המלים לכשעצמן הן מעין סוג של אבני־רמיה ותחליפים המביאים לידי שחיתות.

אין ממשי מן המלה. שכן בכוחה להגדיר בתמצית נמרצת גדלים, שאין אנו מסוגלים להעמיסם על כתפינו ואין בכוחם של אברינו להקיפם. הר גבוה משתרע למרחקים ולמרומים אינו עשוי להיכנס לתוך תחום ראייתנו, אבל ביכלתנו לצמצמו כולו בתוך המלה האחת הר, המתמתחת עד לאין שעור. הוא הדין תהום. או ש"י עולמות, שאם כי אין אנו מוכשרים לסייר אותם ציוּנם המלולי אמתי מאד. מלה לעולם אינה משקרת, אינה מזייפת. כוח־מה דופק בה תמיד. אפילו אין לה משמע, אלא היא צירוף של הברות בלבד. משהיא נשמעת באזנינו מעלה בלבנו הד־מה. אף מלה שאין בה תוכן, צליל יש בה, זמרת הקול מפכה ממנה. כל מלה יונקת מתוך כמה ספירות בבת־אחת: ספירת הדעת, הרגש, הקול והניגון. ואף מתוך ספירת המסתורין של המספר. הרבה מונחים פחותים ממושגיהם, אבל אין אף מונח עני מתכנו. ובדין המשילו את המלה לקונכיה, שכל אחת אוצרת בחובה בת־קולו של ים גדול.

חלקם של הפייטנים אינו קטן בהוצאת הלעז על המלה. רבי השירה, המקבלים עיקר השפע שלהם מכלי־היוצר של הלשון ובגביעה נחש ינחשו, אף הם, או הם ביותר, רגילים לגלגל בתרעומות על הלשון, שאין היא נתבעת למיצוי רגשותיהם ושאין ביטוייה חופפים את רחשיהם. רבים ממפונקיהן של בנות־השיר נמנו וגמרו: אין גבישי הלשון מכנסים לתוכם את סערת הנפש. שמע מינה: כוכב הלשון אינו אלא שקרן ורמאי וכל הבעה משמעה אכזבה. אכן, פסק־דין קטלני כזה מצד היוצר על החומר שבידו או על כלי־אומנותו, לא די שהגזמה בו, אלא הוא מעיד גם על מדת אנוכיותו היתירה של הפייטן, שאינו חס לגנות את שפת האנוש, על שום שאין היא ממלאה את כל מאוייו תחת להיות אסיר־תודה לה בעד הרב שהיא מעניקה לו. אפילו אמן הלשון אינו שולט במכשיר המילולי עד כדי להתאים מתוך ידיעה ובחירה את המונח אל המושג ההולמו ביותר. את חולשת עצמו הוא נוקם בלשון. אין הוא שליט כל צרכו בכלי שלו והריהו מפיץ שמועה, שהכלי אינו כלי. חוק הטבע, שלא יהא נברא מספק אף חצי תאותו – ומה טעם הלשון נתבעת לספק את מלוא תאותנו? הרבה מן הגרעינים הנזרעים נישאים לרוח; מעינות ונחלים רבים זורמים לבטלה; ואף אחוז גדול ממחשבות לב אנוש אינו עשוי להתלבש בביטוי. אי אפשר להביע הכל – וכי משום כן המעט המובע אינו אמת? לא זו אף זו: במקום שאתה מוצא את עניה של המלה אתה מוצא גם את עשרה. שכן כל מלה מבטאת לא רק את מחשבתה או את המשמע, שאנו מייחדים לה, אלא מחדדת מתוכה גם את כל הכוונות הרבות והשונות שנתייחדו לה על ידי כל אלה שהשתמשו בה בזמן מן הזמנים. הבל פיהם החם של כל הגברים, הנשים והתינוקות, שביטאוה אי פעם, נשתקע בה. ולפיכך הננו טועמים בכל מלה הרבה חיים, רחשי נפשות רבות. ובבטאנו אותה הננו משתמשים גם באלפי בנות־קול שלה.

יש לשער, כי הבחילה במלים באה מתוך כך, שהן ניתנות לנו על נקלה ולגמרי בחנם. על הכל אדם טורח, על לחמו ולבושו, על מעמדו תחת רגליו ועל הגג שעל ראשו, ובעד כל קורטוב הנאה, גשמית או רוחנית, עליו לשלם טבין ותקילין, ורק שפת אמו נופלת לתוך פיו כמעט בהיסח־הדעת. ואין מטבע האדם לכבד מתנות ונדבות. אמנם, אף ידיעת הלשון על בוריה מחייבת יגיעה. אבל, ראשית, אין בקיאות בלשון מצויה אצל הבריות. שנית, אפילו ידיעת לשון אין שמה ידיעה, כל זמן שהיא סבילה ולא פעילה. והרי אצל רוב בני אדם הלשון רדומה בחובם אלא שמליה ממללות מעצמן מפיהם, כאילו מתוך שינה, עטויות בכתנות־השיגרות. פשוט, הלשון נתבעת ונענית להם מתוך חובה ולא דרך חיבה. וכנגד זה הכל סבורים שהם שליטים במכמניה והריהם מתהלכים כבני־בית בתחומיה. ומה תימה שאין הם הוגים לה אפילו אחוז מועט מן ההערצה, הנהוג מצדם לגבי שפת הצלילים, שלא יצאה לשימוש יום־יומי ואיש־אישי. הנגינה אינה הפקר. לפיכך היא מעוררת יחס של דרך־ארץ. ואילו הלשון כל הרוצה מדמה שיכול הוא לקחת בה מן המוכן – ומה יסוד לכבד אותה? אילו כושר הדיבור או הזכות לו ניתנו ליחידי־סגולה בלבד, כגון ליחסני השלטון, למנהיגי הדור או לבעלי מונופולין מלידה, היו יתר הבריות, הבלתי זכאים, מרקדים קדוש בפני הנס הנפלא הזה, השופע מתוך חביון העצמות האנושית והשתוממות הכל למראה הפה המפיק מרגליות היתה שוברת כל גבול. אותה שעה היינו רואים בעליל כיצד כל הפותח את פיו לפרש את המלים מתמוגג ממש מתענוג, על שום שהוא חש את ניב שפתיו בהתגלמותה של נשמתו החיה, וכן השומע בולע את המלים, המטעימות לו טעם מגע בנפש זולתו ממש. וכבר שם אבריפידוס הקדמון בפי אחת מנפשותיו את המימרה: אילו נצטרכו הבריות לקנות מלים לא היו מגבבות מליצות. ובהתאם לדיוננו: אילו נצטרכו הבריות לקנות מלים היו מודיעים להן בלי ספק חשיבות יתירה כדרך שהם חולקים כבוד לכל הדברים העוברים לסוחר.

וטעם נוסף לקלות־הראש ולזלזול הוא ריבויין של המלים. אין מדרך האדם לחבב את המצוי בשפע. מחמת קוצר־דעת הוא דן את השגור כמושגר ואת הזול כזלות. ככל שדבר תדיר כן הצורך בו נראה לנו נדיר וכן הוא נעשה חולין בעינינו. חיבה יתירה נודעת לזהב הנוצץ רק על שום שהוא יקר־המציאות. והלחם בשנות שובע מתגולל באשפתות. המים במקום שפע של מעינות ונחלים נראים כדבר, שכל עיקרו מתנת־חנם. ואילו האויר אינו בא כלל בחשבון. כל המצוי יותר נראה לנו פחות בערכו ובתועלתו. והרי לאמתו של דבר, כל המצוי יותר חיותנו תלויה בו יותר. נמצא שעל הרוב אין אנו מחשיבים את מה שמהווה יסוד בנשמת חיינו. דין אדם להתאכזר אל נפשו ולכל הנתון עמו בקשרים נפשיים אמיצים ואת אשר יאהב יותר משארי־בשרו אותם לא רק יוכיח, אלא גם יבטל, יותר.

מן הדוגמאות המנויות לעיל מתבלט ביותר הדמיון שיש בין יחס האדם לברכת שפתו שבפיו לבין יחסו לברכת נהרותיו ונחליו, שאותם הוא שותה ועל שפתיהם הוא משיב את נפשו העיפה. גינוי המלים ודיפּוי המים דומים זה לזה כשתי טיפות מים ממש. כל הרוצה לבטל ניבים אמורים או כתובים, הריהו ממשילם למים ומעלה עליהם שהם שטף וזרם וגשם עד כדי מבול של מלים. המים, מקור הברכה והתנובה, נהפכו שם דבר לחרפות ולקללות. ואין לך פגיעה קשה בנואם ובמשורר, שהם במחילה מימיים. די לבטא “מים” – וכבר נזרק בכך תואר של גידוף. זלזול בלתי צודק זה לגבי המים יתפרש לפנינו במיוחד משנשוה אותם לכבוד וליקר שהננו חולקים ליין, המזדהה בהשגתנו עם כל מה שיש בו טוב־טעם, חן ושכל טוב, עומק וחריפות לאין שעור. אילו ניתנו לנו המים במשורה היינו בודאי מחכימים להעריכם כל צרכם ולגלות בהם כמה וכמה מעלות טובות, שאין דוגמתן אפילו ביינות המשובחים לעילא ולעילא. צאו וראו כמה פשטן הוא משקה זך וענוותני זה, השופע מתוך בטן האדמה והוא בלבדו מסוגל לרווֹת את צמאונה של הבטן האנושית. כל המשקאות מצמיאים והמים בלבדם שוברים את הצמאון. כל המשקאות מגרים את הגרון ומשכרים את החושים ומבלבלים את השכל והורסים את שיווי־המשקל הנפשי, כללו של דבר, מזעזעים את הגומע אותם עד היסוד וכאילו פורצים לתוך רשותו בשביל לעשות בה שמות. ורק המים מפכים בנחת הן תוך תחומי הטבע הדומים והן תוך תחומיה של הישות האנושית. אין הם מה־יפים, אינם מגרים ואינם מפלפלים; הם קולחים למישרים ואינם מתנקשים בזוך רוחו של בר־נש; אינם מפתים ואינם משסים; הם עוברים דרך הנפש, אבל אינם מעבירים אותה על עצמה. ועם שהם שותתים דרך בשרנו ונקלטים לתוך עצמותינו ומריחים אותנו ממרומי האויר וממעמקי תהומות אינם מקפחים אף קורטוב מיושר רוחנו ומזוך שכלנו. טוב־טעם מהם לגוף ונחת־רוח לנשמה. רישומיהם עמוקים בנו, אף מתמידים, אבל אינם מריחים אותנו כיין בריחם החריף והנודף למרחוק בשביל להעיד בנו בפני רבים, כי ספגנו אותם לתוך קרבינו. והואיל ואינם גורמים לנו סחרחורת־ראש, אלא להיפך, מרחיבים את דעתנו, אנו נוהגים בהם קלות־ראש וחסרון־דעת גמור. שהרי אין אנו מכילים כלל את טיבם ויקר־חנם. אם גם מדדנו תהומות ימים לא ירדנו לתוך טיב מהותם של המים. את חמריהם ויסודותיהם של הנוזלים המשתפכים על כל הר וגיא חקרנו, אבל בסוד נשמתם לא עמדנו.

הוא הדין הלשון, שבילשנוה לאין שעור והערמנו עליה תלי־תלים של חוקים דקדוקיים, אבל מה מעט תיכנו אותה מצד חוקיה ההגיוניים וכמה מעט השגנו בחקר נשמתה החיה. כסבורים היינו תמיד, שיש לנו לשון בשפע שאין לשאתו. ולפיכך התחכמנו להערים עליה, לכנסה לתוך אפיקים צרים של כללים כובלים. פושעת נראתה בעינינו, שיש לשימה בכלא לרצות את עוונה ולקצץ ככל האפשר בנטיעותיה. ומוצא אתה לשונות, שכללי הדקדוק שלהן היוצאים מן הכלל שבהן מרובים על הנתונים לכלל. דומה, ביקשו הבריות להתנקם בלשונותיהן ולעשותן יצורים נלעגים, כפופים מכאן ופרוצים מכאן, שיש בהם מליקויי האסיר והפוחז המופקר כאחד. אין אהבה ללשון. אבל יש שנאה אליה ופחד מפניה. פחד אפילו מפני מיעוטה, קל וחומר מפני ריבויה. פחד ששרשו בכפיון־טובה לגבי המלאך הטוב העומד למשרתנו. וכך דרכו של אדם להוציא לעז על מלאכי־השרת שלו בה במידה שהוא מחניף למחבליו, לגנות את השפע בו בזמן שהוא קושר כתרים לרזון. אף רמח"ל הפייטן וחכם־המסתורין, שהסתכל בעיני ילד בעולם אלהים והטה את אזנו בהקשבה לצקון לחשם של מעינות, והשכיל לתת בשירו “ים ויבשת” ארשת לעוז ים וחמודותיו, באמרו: “תשיב למדבר חרב לא תרמסנה רגל, תשם ואדם אין, תבל באין ים”, קבל בספרו “מסלת ישרים” על האיולת האנושית, המתעלמת מאיתני הטבע בשל ממדיהם הרחבים דוקא. ומופת חותך נתן לכך מעיורון הבריות לגבי הוד מראהו של הים, שמכיון שהוא כח גדול ורחב־ידים אין הבריות רואות אותו בפועל ממש.

ואם טבע אדם לזלזל בשפע שמבחוץ, על אחת כמה בשפע־פנים, המתברך ממקור עצמו. אין העיניים מבחינות ביפה־נוף, העוטר אותנו – ומה תימה שלבנו גס במראה־נוף פלאי, הנשקף לנו מרכסי השפה באון ניביה אשר בחובנו? לא ראינו אדם כורע ומשתחוה ביראת הכבוד בפני קול הפלאים והנצחים, הקורא אליו דרך לשונו מתוך מעמקי עצמותו; ולא שמענו אדם משווע בעוצם התפעלות: מה נאה אילן־הניבים, עץ הדעת זה, הצומח לי בפנימיותי! כל שהוא סדר־עולם ודרך־הטבע שוב אין אנו מרגישים בנסו. או שהנס גדול לכדי כך, ששוב אין הוא נס כל עיקר. האדם חי לו לפי תומו, ער או ישן, מהלך או עומד, מעוסק במלאכות שונות או מתפנק לו בבטלה ובהזיה – ואותה שעה אילן הלשון משגשג בחובו באביב התמיד. רצוני ינער מוחו, יפתח פיו, יטבול קולמסו – ופירות בשלים נושרים מעל אילנו. הכל בא לו מן המוכן. לא חרש ולא זרע והקציר רב. יבול גדול וכולו בחנם. והריהו בא לידי הרהורי היסוס: שמא כל הענין הזה, העולה כל כך בזול, אינו שווה הרבה. לא שמא, אלא ודאי נעשה בעיניו. אדם קטן־אמנה באָשרו של עצמו. הוא מכבד עשירים רק כשהם ועל שום שהם יקרי־מציאות. אבל איני יכול להודות, שכל אחד עשיר מטבע ברייתו ועלול להיות עשיר, אם רק יאמין בכוחות עצמו ויכבד את מה שניתן לו גנוז בו כבנפש כל חי.

אכן, אין בר־נש נוהג כבוד בנסים המתרחשים לו בכל רגע. ואילו הלשון היא אותו נס־תמיד, שבכוחו להעשירנו בלי מצרים ולהעלות כל נברא למעלת יוצר. אבל היצירה היא תפארת. ואין תפארת בלי רגש הכבוד. המכבד את נפשו חייב לכבד גם את המלים היוצאות מפיו. והנוהגים להדגיש את המשברים העוברים על הספרות, שמא ראוי להם לחפּש לעולם את המקור לאכזב היצירה ביחס האכזבה, שבני אדם נוהגים בשפעה החי של הלשון. דור מוקיר את נסיו אי־אפשר שלא יהא יוצר.