רקע
ק. א. ברתיני
שירה של עגנון

 

א    🔗

אם הופעת כל כרך מכרכי כתביו של ש"י עגנון היתה חג לקורא, חג רווּי-סקרנות ותחושה מוקדמת של הנאה אֶסתיטית, הרי הופעת הרומאן האחרון שלו ‘שירה’, ובמיוחד בהיקף כזה, ועיקר-העיקרים הופעתו פּוֹסט-מוֹרטם, ודאי וּודאי שנהפך למאורע ספרותי, שהקורא יצא לקראתו בבגדי-שבת-ויום-טוב. ועוד: הקורא הרי כבר הספיק קודם לכן לטעום את היין מחבית זו, משום שפרקים לא מעטים, יפים, ואפילו יפים מאוד, מתוך הרומאן ‘שירה’ הופיעו בכתבי-עת ובקבצים במשך שבע-עשרה שנים, והם ששימשו לו לקורא פיתוי עז וגירוי עמוק. הילכך אין לתמוה על כך, שהרומאן נהפך מייד עם הופעתו לספר שכל העיניים וכל הפיות פונים אליו.

וסייעה לכך גם העובדה, שהרומאן, אשר מבחינת היקפו הוא הגדול שביצירות עגנון, נקרא ברהיטות, בקלות רבה יותר מכל ספריו הקודמים. התוכן, הצד העלילתי, אינם מרפים מן הקורא ומחזיקים אותו במתח בלתי-פוסק, וסיפור-המעשה תוקף אותו מייד עם פתיחת הרומאן, בעמודים הראשונים ממש. גדולה מזו: הקורא, הרגיל לחפש ולמצוא בכתביו של עגנון משמעויות ומשמעויות-לוואי, קורא זה שניגון-לוואי של מאי-קא-משמע-לן נשמע לו תדיר עם קריאת עגנון, יכול בשעת קריאת ‘שירה’ להשתחרר ממאמץ זה. אין זאת אומרת, שעגנון לא פיטם את הרומאן בתת-משמעויות, ברמזים, בסמלים; אלא שהרומאן כתוב כך, שהקורא מותר לו להסתפק יפה בפשוטו של מקרא. הרומאן קריא מאוד, הוא מפתה לקריאה, הוא מתחבב על הקורא.

רצונך לגשת אל סיפור-המעשה סתם, הרי אינו מסובך: הגיבור הראשי, מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, גבר בשנות הארבעים שלו, בעל לאשה ולבנות, מתאהב באחות רפואית, ופגישתו הראשונה עמה מתרחשת בו ביום שהוא מביא את אשתו לבית-היולדות, שם היא עומדת ללדת בשלישית, בת. הפגישה עם האחות באותו ערב, ודווקא בחדרה שלה, הפרטי, היא סוערת; הוא שוכב אותה – ומאז אין הוא מסוגל להשתחרר מן הטעם הרודף אחריו. הוא חי כמקודם עם אשתו; הוא אף מוליד אחר כך פעם נוספת, הפעם בן, אלא שהתשוקה אל האחות אינה מרפה ממנו. הוא נאבק עם עצמו, הוא רוצה להימנע מפגישות עם האחות, אבל הכיסופים אינם פוסקים. הוא אינו יודע היכן היא. אכן, הוא מצא את כתובת דירתה החדשה, אלא שהיא עצמה אינה שם.

לכאורה, אין עלילת הרומאן בגרעינה זה צריכה לתפוס חמש מאות עמודים ומעלה. מסתבר כי עגנון הלך כאן לאורך ולרוחב; יותר לרוחב מאשר לאורך – משום שכל דמות שברומאן, ואפילו צדדית, יש לה פרשת-חיים משלה, שהמחבר מוצא נחיצות לתארה, והוא ממציא לשם כך מפעם לפעם טכניקה סיפורית אחרת, ויש שהוא חוזר עם הסיפורים הצדדיים שלו עד לפני שניים-שלושה דורות. בנוסף לכך, כתוב ‘שירה’ לפי הדגם של הרומאן החברתי מתקופת הריאליזם שבספרות העולם, ועל כן הוא מקבל את גונה של תקופה מסוּימת מדוּיקת אפילו, דבר החסר לעתים קרובות ביצירותיו האחרות של עגנון. ההתרחשויות הן מתקופת השנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה, ואכן, המחבר משתמש במתן סימני-ההיכר התואמים את השנים הללו בארץ-ישראל, בעיקר בירושלים. הגיבור הראשי מתגורר עם בני-ביתו בשכונת בקעה הירושלמית, שהיתה אז רוּבּה מיושבת ערבים; היהודים המעטים בה היו סובלים משכניהם הערבים, עד שלא ניתן להם אפילו לטפּח גינה ליד הבית, ובימי ‘המאורעות’ היתה סכנת-נפשות לחזור לשם בערבים; מפקידה לפקידה היו שלטונות המאנדאט מכריזים על עוצר (ועגנון מנצלו לצורך ההסתבכות העלילתית). שתי הבנות המבוגרות של הגיבור הראשי היו הולכות כל אחת בדרכה הנפרדת: הבכירה חיה בקבוצה; הצעירה, שגמרה בית מדרש למורים, פעילה בין ‘הפורשים’. כיוון שהגיבור הוא מבין עולי גרמניה, משתקף ממילא ברומאן מצב היהודים שם; הם שואפים להימלט, אלא שמספר רשיונות העליה קטן מכדי להצילם. כל זה מתואר ואף משמש נושא לדוּשׂיחים או להרהורים ולניתוחים מתמשכים – כך שהרומאן מקבל אותות של זרימה אֶפּית איטית, והיא שמרסנת במידה מסוימת התפתחותה של העלילה הראשית. ברם, רחבות היריעה מביאה עמה רב-גוניות של סיטואציות ושוֹנוּיות של דמויות-אנוש.

הדמות הראשית היא זו של ד“ר מַנפרד הרבּסט. המחבר הוא מלווֹ הנאמן והמסור, כך שלפרקים שואל הקורא את עצמו: אולי המחבר וגיבורו חד הם? הנה, למשל, אתה חש בהזדהותו, ואפילו בהתמזגותו, של המחבר עם גיבורו במשפט הבא: ‘נכנסה האחות שירה. וכשנכנסה כמעט לא הכרנו אותה’ (עמ' 50). מי הם אנחנו? הווי אומר, הסופר וגיבורו. ואין זה המקרה היחידי. על-כל-פנים, לאורך כל הרומאן אתה חש את המספר החרד ממש לגיבורו, הוא קורא את מחשבותיו, את רגשותיו, את זכרונותיו, את הזיותיו; הוא עוזר לו לבצע את ניתוחיו, הוא שותף לספקותיו, הוא מזדהה עם לבטיו ועם היסוסיו. להלן נראה כיצד מתייחס עגנון יחס של ביקורת, ואפילו של ביטול, אל אנשי-המדע של האוניברסיטה, אלא שדווקא ד”ר הרבסט מוצג על-ידי יוצרו כחוקר אמיתי. כדי לראות כיצד ניתן להעריך את עבודת גיבורו מרשה עגנון לעצמו לתאר, ודווקא בסיומו של הרומאן, על גבי שלושה עמודים וחצי (535–532) את אופן עבודתו של הרבסט. נסתפק במובאה הבאה:

יש מלומדים מפורסמים שאם אמרו דבר שוב אינם חוזרים בהם ואפילו כל כתבי יד שבעולם באים וטופחים על פניהם. ואפילו יודעים בעצמם שטעו אינם מודים, אבל עומדים בטעותם ומבטלים דעת חבריהם שיש בהם כדי להראות את טעותם, ואילו ניתן בידם היו שורפים כל כתב יד שיש בו כדי להכחישם. מיותר לספּר שהרבסט אינו מהם. מרגלא בפי הרבסט, היום דעתי כך בשביל שכך העליתי בחקירותי, ואם אראה מחר שטעיתי אסתור כל בנייני שבניתי על אותה הטעות. גדול מן המדען הוא המדע ועיקרו של מדע הוא הדיוק. – – – ברם אמת אחת יש שאינה בטלה עולמית זו בקשת האמת, כלומר לכוון את לבנו שכל כוונתנו תהא לשם חקירת האמת בלא פניות פוליטיוֹת או חברתיוֹת (עמ' 534).

כדי שנראה מהו יחסו של עגנון אל גיבורו די לשים לב לאותה הערה קצרה שבפיסקה הנ“ל: ‘מיותר לספר שהרבסט אינו מהם’. אבל מה בעצם הספיק החוקר הזה לבצע עד כה? מסתבר שלאחר עבודת מחקרו הראשונה נתון ד”ר הרבסט כל כולו זה זמן רב בצבירת חומר למען חיבור על מנהגי הקבורה של אנשים עניים בביזנטיון. הוא עושה ימים ולילות על הכרטסת שלו ולכלל חיבור אין הוא מגיע. לפיכך, כנראה, לא זכה עד כה לתואר פרופיסור, והריהו משמש בתואר מרצה בלבד. אלא שהקורא משוכנע, שלא מחמת שיטת העבודה משהה ד“ר הרבסט את כתיבת החיבור גופא, אלא תשוקתו אל האחות היא שאינה מניחה לו. הוא מנסה להדיח את התשוקה, הוא היה רוצה להימלט ממנה ומעצמו; הוא אף מדמה לעצמו שבמקום לכתוב את עבודת מחקרו יעלה על הכתב טראגדיה אמנותית על אותה התקופה ממש, ושתוכן הטראגדיה יהיה מבוסס על משולש: השר יוחנן, אהובתו והעבד בסילאוס. את הטראגדיה לא כתב ד”ר הרבסט, עם שהיא חיה בתוכו על כל פרטיה, כשם שלא כתב גם את עבודת מחקרו.

שירה – זה שמה של האחות, שעליה להיות, בהתאם לתפקידה, הדמות השנייה-במעלה של הרומאן. את ההיכרות הראשונה עמה עושה הקורא, יחד עם ד"ר הרבסט, כבר בעמוד הראשון של הרומאן: ‘באה אחות בית החולים, גבוהית, גברית, בעלת משקפים, שנזדקרו מעיניה בחוצפה והזריחו את הנמשים שבלחייה האפורות כראשי מסמרים שבקיר ישן’. דומה שחיצוניות כגון זו אין בה עדיין משום קסם וגירוי נשיים. אלא שמאוחר יותר נודע לנו, שדווקא הגבריות שבשירה יש לה לגבי הרבסט טעם מיוחד של גירוי אֶרוטי, וכך אנו קוראים כיצד פועל גירוי זה על הרבסט: הוא כבר נמצא בחדרה של שירה, ‘עמדה ממטתה והלכה ופתחה הארון ועמדה שם מאחורי הדלת הפתוחה ושהתה כמה ששהתה ובאה ועמדה במכנסים כחולים כהים ובחולצה דקה. הביט עליה הרבסט והיה משתומם, שמשלבשה בגדי גבר נסתלקה כל גבריותה ממנה. ושוב ישבה על מטתה והוא ישב על הכסא שבין השולחן ולמטתה. ועדיין היתה מחשבתו תפוסה באותו הפלא היינו פלא החילוף, שמשהסירה שירה את שמלתה שמלת אשה הלכה כל גבריותה הימנה’ (עמ' 26–25). אחר-כך אנו מוצאים דעתו של הרבסט מנוסחת קצת אחרת: ‘נשים סימן קל של גברוּת שבהן עשויה להעביר אותנו על דעתנו. אבל הרי שירה, נדמית היתה כחצי גבר, כיון שהכרת אותה מקרוב אתה יודע שאין כמותה לנשיות’ (עמ' 316).

דיוקנה של שירה גוּלף בחדוּת, אף שאת שירה עצמה אנו רואים יחסית מעט. ד"ר הרבסט אינו מסוגל להתגבר על תשוקתו, לפיכך ממציא הוא תירוצים לאשתו ולעצמו והוא נוסע באוטובוסים ותועה בסימטאות כדי להגיע בסופו של דבר אל דלתה של שירה. אלא שהיחסים ביניהם ניתקו מהר; בעצם רואים אנו את שירה בפעם האחרונה, כשעוד נותר לנו חצי הספר לקריאה. למעלה מזה: אפילו קודם לכן, כשהפגישות בין הרבסט לבין שירה עדיין מתרחשות, שוב אינן מגיעות כדי מגע מיני – ועל שום מה? על שום שהרבסט אינו ‘גיבור הרומאן’ של שירה.

מי היא שירה? מהי שירה? הבה נשמע מה שהיא גופה מספרת להרבסט: היא נישאה (בפולין-רוסיה) לגבר שלא עלה בידו לקיים איתה יחסי מין אפילו פעם אחת. והנה כיצד נתרחש הדבר: הוא היה מבוגר ממנה בשנים הרבה, וידוע היה בכל הסביבה כגיבור מבחינה מינית; מרננים היו אחריו שהיו דברים בינו לבין הדוכסית שבכפר, שביערותיה היה משמש כנאמן.

נסיונו באֶרוטיקה של בעלה-לעתיד הוא שמשך, כנראה, את שירה שניאוֹתה להינשא לו. אלא שבליל הכלולות, כשנתערטל לפני שירה, תקף אותה גועל, והיא ברחה אל השלג החורפי, ואחר-כך אל בית אביה. מאוחר יותר השיגה איך שהוא גט ולא נישאה שוב.

חוויה אחרת, שעליה היא מספרת לד"ר הרבסט: מעשה במהנדס אחד, שתפס, ככל הנראה, כי המיניות שבשירה טעונה גירוי מיוחד, והוא שהביא אותה לשיא תשוקתה, ואולי אף של סיפוקה, בכך שהצליף בשוט על גבי ידיה ורגליה. נמצא שאחת מסוגה של שירה מבקשת גבר שיהיה חזק, נועז, תובע בפה מלא ובכוח רב, כובשן, מתמסר לחשקו עד כדי שיכחה גמורה ביחס לעצמו וביחס לביתו. שירה אינה מוכנה להסתפק בדברים שבאקראי, שהרבסט שואף להימלט מהם, אין היא מסוגלת להסתפק בשיחות וברמזים מעודנים, שהרבסט מנהל עמה. היא אפילו חריפה ממנו בתגובות-דיבורה, לפיכך היא דוחה את כל נסיונות תביעותיו המיניות. בה במידה שהיא עזה ותוססת במיניותה, היא עשויה להיות גיאה ביחסה אל הגבר העדין, שבאווירה האינטימית הוא נראה ענוג – ומסכר כאחד. היא נעלמת מאוֹפקו, אבל הקורא יחד עם הרבסט חשים שהיא קיימת אישהו, היא מוכרחה להיות, היא תהיה – כל עוד קיימת התשובה.

ומה היה גירויה של שירה בשביל הרבסט? אנו פונים אל האֶלמנט השלישי של המשולש, אל אשתו של הרבסט, הנריאטה. נראה שכל העוקב אחר דמות זו ישתכנע חיש מהר, שעגנון עיצב אותה מתוך גישה חיובית. הנריאטה היא דוגמה למסירות, לדאגה לבעלה. היא שומרת עליו שיוכל להתמסר לעבודת חקירתו בלבד; אין היא שוכחת את גילו והיא שולחת אותו לטייל באוויר הצח, היא מנהלת את משק הבית ומחנכת את הילדים; היא המטפחת בכוחות עצמה את הגינה שליד הבית; היא מעריכה את יחסו של הרבסט כבעל וכאָב. אלא שמבחינה מינית היא תשושה ביותר. היא אף מדברת תכופות בגלוי על כך בפני בעלה, וכשהוא מנסה לפעמים להפגין את נטיותיו המיניות כלפיה, הריהי אומרת לו תוך כדי חיוך בפשטות גמורה, ולא פעם אחת: ‘מה אתה מבקש מבוּל עץ יבש זה’.

שמא מעלים אנו על הדעת שהמדובר כאן באיזו ‘בהמה כשרה’ – הרי אין זה כך. מפעם לפעם, כששומעים אנו הערותיה הקצרות של הנריאטה, ניתן לנו לשער שהיא תופסת יפה מהו שמתרחש עם בעלה. היא אף מחפשת דרכים כיצד להקל את מצבו של הרבסט. לעתים קרובות, שעה שהיא משדלת את בעלה שעליו לערוך טיולים למען בריאות גופו ונפשו, אנו שומעים מעין תת-קול המשלח אותו, את הרבסט, אל ההיא, אל האחרת, אל מה שהיא גופה, אשתו, אינה מסוגלת להעניק לו עוד. יש אפילו מקרים, כשתחושתה ברורה, ודאית, והיא משמיעה עליה בקול. הנה אנו קוראים כמעט בראשית התהוותו של המשולש:

כשראתה הנריאטה שהיא עם בעלה בלא אחרים חזרה ונטלה את ידו ואמרה, אל תתרעם עלי שאני מטריחה עליך להוליך את האחות שירה לבית אוכל. אי אתה יודע כמה שווה אשה זו, כמה טרחות היא טורחת בשבילי ואפילו בדברים שמחוץ לתפקידה. יד נעלמת שהביאה לי שושנים ידה היא. ואם אתה הולך עמה למסעדה עדיין לא פרעת חצי טובתה. שמא אתה מתבייש עמה בפני הבריות? אי אתה צריך להתבייש עמה. כשהיא פושטת בגדי שירות ולובשת בגדי עצמה הרי היא כאשה מן החבורה. חושש אתה שמא תצטרך ללכת עמה פעם שניה, אי אתה צריך לחשוש. אתה שכגון זו אינה מבקשת יותר ממה שנותנים לה. אלא מתיירא אתה מן השעמום, אל תתיירא חביבי, שיחה קלה יפה לשינה. טוב טוב, אמר מנפרד. אמרה הנריאטה, מנהג חדש אתה נוהג, על כל דבר ודבר אתה אומר טוב טוב– – –אמר מנפרד, טוב לי, טוב לי. אמרה הנריאטה, אם טוב לך טוב לי. ענה מנפרד ואמר לה, טוב טוב. שחקה הנריאטה ואמרה, שוב אתה אומר טוב טוב. בפיה שחקה ובלבה לא שחרה (עמ' 50–49).


הנריאטה פולטת לפעמים בשוֹגג איזה רמז. והרבסט, האם הוא תופסו כפי שתופסו הקורא? הנה, דרך דוגמה, כשהרבסט מעשן יתר על המידה (וברומאן ‘שירה’ יש לה לציגרטה משמעות אֵרוטית), הוא מגיע באחד הימים לכך, שהוא מתבלבל ומנסה להצית שתי סיגריות בבת-אחת, ואז אומרת לו הנריאטה: ‘וכי ניתן לעשן שתי ציגרטות בעת ובעונה אחת?’ הנריאטה יודעת היטב מהו שחסר לבעלה. היחסים שבינו לבינה נפסקו אצלם, ככל הנראה, מכבר. היא ילדה לו, אמנם, לאחרונה שני ילדים. אבל כיצד נתרחש הדבר? הוולד הראשון, תינוקת בשם שרה, בא לעולם כתוצאה מחג משפחתי: היה זה במקרה יום-הולדתו של הרבסט, ואותו לילה הוגש לו שי מיוחד מצד אשתו. בן-הזקונים, גבריאל, הגיח לאוויר העולים בדיוק תשעה ירחים לאחר שהנריאטה ובעלה השתהו ימים ספורים אצל בתם זהרה במקום מגוריה שבקבוצה. את ההורים השכיבו לא בשני חדרים נפרדים, אלא בחדר מיוחד, במיטה ליד מיטה. ועוד: מצבה הביולוגי של הנריאטה גורם לכך שהיא משתמשת במינקת למען התינוקות.

כאמור, מעריכה הנריאטה במידה רבה את עבודת בעלה; היא מעודדת אותו ויוצרת למענו את התנאים הנאותים ואף תובעת ממנו שיישב אל שולחנו ויתמיד בעבודתו. וכשהיא רואה את המתרחש בו לאחר לידתו של בן-הזקונים, היא אומרת לו: ‘פרֶד, לעבוד אתה צריך’ (עמ' 491) – היא מתכוונת בכך לצוד שתי ארנבות בבת אחת: שיסיים סוף-סוף את עבודת מחקרו, ושישכח אולי מה שגורם לו נדודי-שינה ושיעמום, שהרי כך מתואר שם הלך-רוחו של הרבסט: ‘כשהיתה הנריאטה מוטלת בבית החולים ונתפנה מנפרד מעיקר עבודתו, כל מה שעשה עשה יפה, עכשיו שחזר לעבודתו, לא די שהיא לא נעשית אלא כל מה שהוא צריך ליעשות אינו נעשה. נכנסה תשות כח באצבעותיו ואינו עושה ולא כלום’ (שם).

והאמת היא, שהרבסט מחפש ‘מן הצד’, בנפרד מחיי המשפחה, איזה תוכן אחר. הוא אף מנסה להיאחז באיזו נפש עדינה כזו של ליסבט ניי הצעירה, אלא שזו משמשת בשבילו סמל של רוחניות נשית, בה בשעה שהוא משתוקק אל גופניות. ודאי שאין הוא שלם עם עצמו, הוא מתייסר יומם ולילה:

וכשכיבה הרבסט את המנורה באו אותן מחשבות שנתיירא מהן ואף על פי שיצאו יותר משתי שנים מיום שהכיר את שירה עדיין לא פסקו מחשבותיו עליה. שונות היו מחשבותיו עליה, ערבוב של ניגודים היו. אהבה ושנאה, חרטה וכיסופין, וביותר תמיהה על עצמו שאינו פוסק מלחזר אחריה ותמיהה על כל המשיכה שבה, אף על פי שאינה נאה ואינה משכלת (עמ' 279).

והסוף? דומה שהמחבר גופו אינו יודע מה לעשות עם גיבורו, ושמא יודע הוא, אבל אין הוא רוצה שנדע אנחנו מה הוא יודע. לפעמים נדמה לנו שהוא מכסה טפחיים ומגלה טפח, ולפעמים להיפך: שהוא מגלה טפחיים ומכסה טפח. חומקנות הוא נוהג בקורא; לפיכך, אולי, מסיים הוא את הרומאן בפיסקה הבאה: ‘בעלי הרומנים נותנים לאמנון שתצא נפשו אלף פעמים עד שנושא את תמר כלומר צריכים לשלשל ענין בענין ודבר אחר דבר, כלומר צריכים לזה זמן מרובה, ואני מתוך שעסוק אני בענין אחר בעניינו של מנפרד הרבסט והאחות שירה אניח את טגליכט ואת תמרה ואני חוזר אצל מנפרד הרבסט ואצל האחות שירה. את מנפרד הרבסט אראה לך, את שירה לא אראה לך שעקבותיה לא נודעו ואין יודעים היכן היא’ (עמ' 537). סיום סוגסטיבי זה מזכיר במקצת את האווירה ההאמסונית; הכמיהה אינה פוסקת, אם כי נושא הכמיהה אינו ממוקם כמעט. כן מתעוררת בקורא אסוציאציה של סיום הסיפור ‘פרקי שיר השירים’ לשלום עליכם: ‘ומה אירע להשולמית שלי? מה היה ללילי? מה היה סוף דבר? ואל תאיץ בי, הקורא, ואל תאלצני לספר לך סוף דבר. סופו של דבר, אפילו טוב הוא מאד, אינו אלא צליל נוגה’.


 

ב    🔗

יש השואלים את עצמם, כלום אין ‘שירה’ מעין ‘רומאן-מפתח’, דהיינו יצירת אֶפּית, שבה קיימים תיאורים ברורים או מרומזים של אנשים החיים במציאות, ושהמחבר המציא למענם רק שמות אחרים, אף הם בעלי משמעות. בהופעתו בפני חברי האקדמיה ללשון העברית, כשנה לפני פטירתו, דחה עגנון עצמו כל חשד אפשרי שהוא כותב רומאני-מפתח (מובא במאמרו של דב סדן ‘בין חומר ללבנים’. ‘דבר’, 19 במארס 1971). מותר לך להתייחס לקביעתו זו של המחבר כפי שתתייחס – הילכך כבר נחפזו פרשנים ורצנזנטים ‘לגלוֹת’, שהרבסט הוא עגנון עצמו. דומני, שאין חשיבות רבה בכך, שהרי העיקר הוא לעמוד על הצד האמנותי שבעיצוב הדמות, ולי ברור, שאפילו הרבה ממה שסוּפּר בספר על הרבסט שייך לתחום האינטרוֹספּקציה של המחבר, הרי האמן שבעגנון גובר על האוטוביוגראף שבו, ועל כן הוא חרג ממילא אל התחום הבדיוני, אל המדומיין וההזוי, הקשורים בסיטואציות ובהתרחשויות השונות. הנה, למשל, אנו מוצאים פיסקה, שבה מתבדל הסופר מגיבורו, והוא עצמו רוצה להבין מה בעצם נעוץ בשירה, כיצד עליו לעצבה ולהעריכה:

משוררי הדורות בראו בשיריהם נפשות רבות והטילו בהן רוח ונשמה. עמדו אותם האנשים והנשים שנבראו ברוח פיה של השירה וילדו בנים ובנות. לא בספרות בלבד אלא אף בחיים, שהרי אדם פוגע באשה ודומה עליו שהוא מכיר אותה, והרי לא ראה כמותה מעולם, אלא מספרו של פייטן הוא מכיר אותה. מצאה אותה אשה אשה מתוארת בספר ומצאה אותה נאה ועשתה את עצמה כמתכונתה, כלומר דוגמא מצאה ונתכוונה להיות כמותה. ושירה מהיכן נבראה? שירה בריאה חדשה היא מעצמיותה עצמה נבראה שירה (עמ' 252).

באמת אמרו: בעצם יש לו לכל סופר שניים-שלושה ‘נושאים’, שאליהם הוא חוזר בוואריאנטים שונים. במקרהו של עגנון דומה שאין לך קורא אשר לא יתעוררו בו, תוך כדי קריאת ‘שירה’, אסוציאציות משל ‘משולשים’ אחרים, התופסים מקום מרכזי ביצירותיו הגדולות (וראה על כך גם במאמרו של גרשון שקד, ‘מה יעשה אדם כדי לחדש את עצמו’, ‘מאזנים’, מארס-אפריל 1971 (הערת ק.א.ב. מאי 1971); למשל הירשל ואשתו מינה ומושׂא-כמיהתו בלומה (שב’סיפור פשוט'); יצחק קומר ואשתו שפרה והפצע שבלבו – סוניה (שב’תמול שלשום'). ואף כאן כך: מנפרד הרבסט ואשתו הנריאטה ומוּשׂא-תשוקתו – שירה. ובולט עוד קו משותף: בכל המקרים הללו הצד המשפחתי הוא הגובר, גובר הבית. למעלה מזה: הראציוֹ שורה על המתונים, על ‘הטובים’, על הדמויות ‘החיוביות’ (מינה, שפרה, הנריאטה), שעולמן הוא ביתן בלבד, המשפחה במובן המצומצם ביותר. אלא שקיימים יסודות אחרים, המערערים את ההרמוניה, והם אף מביאים לכך, שמתרחשת איזו סטייה בחיי הבעלים, והללו שוב אינם מסוגלים לשוב אל חיי הבית בתשובה שלימה. אולם ביחס להרבסט יש איזה שוני: ב’סיפור פשוט' וב’תמול שלשום' נושאת סטייתם של הבעלים אופי של כיסופים מעודנים, העשויים בוודאי להוליך אל הנאה מינית גמורה, אבל הסיטואציות לא הביאו לידי כך. מה שאין כן ב’שירה'. אותו ערב של פגישה ראשונה בין הרבסט לבין שירה מסתיים במגע מיני, ומאז מתלווה אצל הרבסט זכרה של שירה עם חרוז שאינו נותן לו מנוח: ‘בשר כבשרך לא במהרה יישכח’1.

כלום בא הרומאן העגנוני ללמדנו, שהבית היהודי נהרס בשל משחק האֶרוֹס? לא וכן: לא – משום ששלימות הבית הרי נשמרת כאן, ולידי פרידה אין הדברים מגיעים; כן– משום ששלימות זו היא כפויה, והסטרא-אחרא אינו נותן מרגוע. לפיכך משאיר הרומאן את הלבטים כדילימה ללא הכרעה. וכי סבור מישהו כי עגנון פשוט לא הספיק להביא את הרומאן לידי גמר? קרוב יותר לוודאי, שבכוונה תחילה השאיר עגנון את הקורא במבוכתו.


 

ג    🔗

נשאלת השאלה: מהו ‘שירה’ מבחינה אמנותית? מהו הרומאן בהשוואה ליצירותיו הקודמות של עגנון? ברור שאין ספר כגון זה, בעל היקף כמוהו, ניתן להערכה ראויה מייד לאחר הקריאה בו; מירווח של זמן יקל מן הסתם את האפשרות לעמוד על ערכו הספרותי הממשי של ‘שירה’. אבל גם עכשיו ניתן לקבוע, ש’שירה' עשיר בעגנוניות הידועה לקורא, אלא שהוא מכיל גם דברים וצדדים אחרים, שלא מצינו במה שקדם לו.

כבר נאמר למעלה, שההסתעפויות שלא-לצורך אשר ברומאן זה אינן לפי דרכו של עגנון; רגילים אנו לכך, שעגנון מרוכז מאוד, ואפילו מה שנראה לנו כסטייה יש לו משמעות אמנותית רבה. אלא שכאן, ב’שירה', אתה מוצא תיאורים צדדיים ללא הצדקה בולטת, אולי משום שהמחבר התמודד עם הדגם של יצירה אֶפּית-חברתית רחבה. אתה מוצא כאן סיפורים משולבים, שלא תמיד הם מכורח העניין, ואחדים מהם אף אינם ערוכים באותו חן עגנוני טיפוסי. למשל, כל הפרטים הביוגראפיים הנוגעים לפרשת חייהם של אבי מנפרד ואחיו החורג, או הביקור של הבת זהרה יחד עם בעלה אצל הוריה, המתואר בפרטים לא-משמעותיים וללא הזיקה האמנותית המיוחדת (עמ' 278–270), או זרימת הרהוריו של הרבסט על חינוך ילדים ודרכיו (עמ' 483), או התיאורים, המתמשכים בלי טעם מיוחד, של הווי הקבוצה, כאשר הרבסט ואשתו מבקרים אצל בתם זהרה (עמ' 348–326), שם אתה מוצא תמונות שיגרתיות שאינן ראויות כלל לעטו של עגנון.

קו אחד, המוּכר לנו יפה מיצירותיו הקודמות של עגנון, הוא השימוש באירוניה ובסאטירה. אלא שקודם היינו טועמים שם קורטוב קורטוב, ורק לעתים רחוקות היינו מגיעים לאיזו כוסית של אירוניה, ואילו כאן בא עלינו עגנון בכוסיות בזו אחר זו ואף בקיתון של לעג. גם לאחר שהקורא נתבסם ממנו כל צרכו, אין עגנון מרפּה ומגיש לו עוד ועוד. מטרה עיקרית לאירוניה הנשכנית שלו משמשים חוגי האוניברסיטה. לכתחילה מעמיד הוא פנים כאילו הוא מדבר בהם מתוך יחס של הוקרה רצינית על עבודותיהם המדעיות, אבל לאמיתו של דבר הוא עושה חוכא וטלולא מכל חיטוטיהם בקטנוניוֹת ובדברים של מה-בכך, בתחום ההיסטוריה והארכיאולוגיה, תוך שהם, המדענים, סבורים כי על כל אלה עומד העולם. ובנוסף לכך: היחסים ביניהם מבוססים על קנאה ועל שנאה; הם מתייחסים בביטול זה אל זה, הולכים רכיל ומלעיזים זה על זה, אם כי כלפי חוץ היחסים הם שופעי גינונים. אפילו שמותיהם של הפרופיסורים מדברים בעדם: בכלם – רמז להתעסקות בזערוריוֹת כגון ניקוד אותיות השימוש; ארנס וולטפרמד – דהיינו מי שתלוש מסביבתו, מן העולם, אבל הוא מדמה כי בכך הוא הרציני ביותר; ווכסלר – חלפן וכדומה.

אביא דוגמא לאירוניה שבספר זה: ‘קרוב הדבר להיות, שאף מנפרד הרבסט יהא נקרא פרופיסור, כבכלם וכארנסט וולטפרמד וכלמנר וכווכסלר וכשאר הפרופיסורים שבאוניברסיטה העברית שבירושלים, שהגביהו אותם ספריהם או קשרי החברה לכבוד שכזה. אם נמדוד את הדבר בשלט זה של נחושת קלל שמבהיק על דלתות ביתם הרי טוב, ואם נראה ללב מה כאן טוב’ (עמ' 175ׁ). דוגמא אחרת: ‘מי שעשה ספרים הרבה שש ושמח בספריו והעמיד אותם במקום הנראה לעין, מי שלא עשה אלא ספר אחד או שני ספרים אומר היה לא כל המרבה בספרים מרבה חכמה, ומי שלא עשה אפילו ספר אחד יצא ידי חובתו באותם המחקרים הדקיקים הבאים בשולי הקבצים המדעיים, שאם אחר כך וכך שנים כורכים אותם ביחד יש בהם קונטרס שלם’ (עמ' 43). ועוד דוגמה והיא ארוכה יותר.

אותו היום לא היו מבקרים אצל בכלם, שכבר נשמע בין מוקיריו שהבריא ועומד לצאת מבית החולים, והואיל ולא היו מבקרים הרבה שמח בכלם על הרבסט, אבל התאונן שכל איבריו לקויים ואין בכל העולם אדם חולה כמותו, שכל החלאים שבעולם נתלכדו בו, אף על פי כן לא שכב בטל ולא התפנק במטתו, ואפילו בשעת מחלתו הספיק לכתוב תריסר גליונות ומחצה, חוץ לזה הגיה ספר אחד מספריו שמוכן לדפוס והכין ספר אחר לדפוס ובדק כמה ספרי מחקר של תלמידיו ובהם ספר מקיף וכולל של חמש מאות דף, של חמש מאות דף, – – – אחר כך מנה בכלם לפני הרבסט שמות כל האנשים החשובים שבאו לבקרו – – – אחר כך הראה בכלם להרבסט את הפרחים שהביאו לו וקרא אותם בשם – – – אחר כך חזר בכלם וסיפר על תחלואיו, שכל התחלואים שבעולם נתלקטו בגופו, עד שאפשר לומר שאין בעולם כולו אדם חולה כמותו. אבל הוא נתגבר על תחלואיו והבריא. וכשהוא מסתכל בעצמו אינו אלא תמיה, היאך גוף חלוש שכשזה מתגבר על מחלות מרובות כל כך. אין זאת אלא כוחו הרוחני גדול והוא מתגבר על כל החולשות. וצריך הוא להתגבר, שהרי יש עשיות הרבה לו לעשות, שאם הוא לא מי יעשה? (עמ' 379).

שמא זה מעט מצדו של עגנון, הריהו מוסיף ועושה מעין סיכום של מעשי בכלם: ‘על ספריו של הפרופיסור בכלם יכולני לדלג. מרוב הספרים שהוא עושה אין שעתו פנויה לכנוס ספרים’ (עמ' 291), ובשנינות יתר: ‘מה שתינו שם באכסניא שאצל ים המלח? תה או קהוה. אפילו אַת גוזרת עלי לקרות ספר של בכלם איני נזכר מה שתינו שם’ (עמ' 194). הרי זה מספיק, דומני? מסתבר שעגנון חוזר מדי פעם אל אנשי האוניברסיטה ואינו מרפה מהערותיו הלגלגניות, המגיעות עד לגרוטסקה. במידה פחותה יותר, אבל מופרזת אף היא, חוזר עגנון לתיאור מצבם של יהודי גרמניה המצפים לצרטיפיקטים. הנריאטה דואגת לקרוביה שם ומשתדלת להשיג למענם רשיונות עליה, אבל כמה פעמים יש לחזור על אותה אירוניה הכרוכה בהתנגשויותיה עם הביורוקרטיה של הסוכנות?

גם ביחס לשוכני מאה-שערים אין עגנון חושׂך שבטו. כבר מצינו ב’תמול שלשום' שעגנון מתיר לעצמו עיצוב דמויות של שכונה זו שלא תמיד הן לרוחו. אלא שכאן הרחיק והרחיב. לשם כך אין הוא משתמש באני-המספר שלו, אלא שׂם את הביקורת בפי הנפשות הפועלות, בעיקר בפיה של שירה. מוטב אולי להסתפק בדוגמה בולטת אחת של הסאטירה ביחס למאה-שערים, לסיפור-מעשה שעגנון מספר אותו בהרחבה דווקא: מעשה בזוג צעיר ממאה-שערים, שפנה אל רופאה גינקולוגית, היא ד"ר קרויטמאיר, בבקשת עצה כיצד להעמיד ולדות. סופו של הטיפול הרפואי היה, שפעם אחת ביום שבת נכנסו יהודים לביתה של הרופאה ומצאו שם במיטתה את הבעל של אותו זוג, בשעה שהרופאה נותנת לו שיעור מעשי כיצד להוליד – סיפור-מעשה הערוך במתכונת הספרות הסאטירית של המאה התשע-עשרה, בתקופת המאבק שבין המשכילים לחסידים. אלא שכאן הכרח הוא לציין, כי כשמגיע עגנון לאנשי הקיבוץ, הריהו מספר עליהם מתוך אהדה ויראת הכבוד, הזכורות לנו היטב מסיומו של ‘תמול שלשום’. ייתכן שכדאי לתהות על קנקן נוסף: עגנון מדבר כאן כל הזמן על קבוצה, ולא על קיבוץ – היש לכך איזו משמעות מבחינת השקפתו; הקשור הדבר קשר נפשי אל איזו אישיות או אל אישים שיצרו את הקבוצה דווקא?

ברור, עגנון לעולם עגנון הוא, הפגמים המנויים לעיל ואחרים, קטנים יותר (שהיו אולי נעלמים, אילו עגנון עצמו היה מספיק להתקין את ספרו לדפוס), אין בכוחם להחליש את ייחוד האמנות העגנונית. אכן, יש שהוא פורק מעל עצמו עול אמנות, אלה הם רגעי חולשה, שעגנון מתגבר עליהם מהר. ועל כן יש מאוד-מאוד להיזהר לגבי הערכת כל קטע וקטע. ייתכן שתדמה כי הוא מספר לך איזה סיפור-מעשה סתם; שוב וקרא ותיווכח, כי הסתמיות מתפוגגת, ונשאר הטעם העגנוני בעל המשמעות המהנה. עגנון עצמו מפרש לפעמים איזה סיפור-מעשה בדומה למשל הבא יחד עם נמשלו. כמעט בסיומו של הספר אתה מוצא את הקטע הבא:

עתה אני בא לעצם הסיפור ואספר אותו בקירוב כפי שסיפרה האחות לודמילה. בקירוב ולא מלה במלה, שבראשונה לא עלתה על דעתי שיש כאן דבר הראוי להשמע. בפתאום נזכרתי בו וראיתי שדבר גדול סיפרה לנו האחות לודמילה. התחלתי משתדל לזכור אותו לפרטיו ולא עלתה בידי. אמרתי לעצמי, מה אני מחוייב להתייגע על סיפור שסיפרה פלונית, וכי מועטות הן השמועות שאדם שומע, ואילו באנו לכתוב הכל אין אנו מספיקים. וויתרתי על הסיפור, אבל הסיפור לא וויתר עלי. מזכיר היה את עצמו, פעמים על ידי עצמו ופעמים על ידי מעשים שכיוצא בו. עד שעמדתי משתומם ולא ידעתי אם באו המעשים להזכירני את הסיפור או אם בא הסיפור ללמדני לראות ולהבין במעשים. בין כך ובין כך לא היתה לי המלטה ממנו. ועדיין הייתי ממלט עצמי ממנו. אבל הוא היה חזק ממני. ואלמלא שאיני מאמין במעשה כשפים הייתי אומר כשפים עשה בי. בכל יום ויום, ממש בכל יום, בא מעשה ונזכרתי בסיפור. וכשראיתי שכך הוא חזרתי והעברתי אותו לפני עד שיצא הסיפור הזה (עמ' 527).

הרומאן ספוג כולו חכמה רבה, היא חכמתו הידועה של עגנון, שיש והיא מתבטאת אפילו באמרה שנונה (למשל, ‘אוי אוי אמר הרבסט אם בהלצה ואם בשמינית אמת, נושא אדם ספרים גדולים ומהרהר מחשבות קטנות’, עמ' 497), ויש שהיא באה בהבעת דעות, שאנו שומעים מפי הרבסט (על ספרות בכלל, על פואזיה), מפי שירה: על אדיקות, על חסידים, על ביקורת ספרותית ותפקידה (‘אמרה שירה, ספרים על ספרים למה?’, עמ' 258); יש כאן דעות על חלומות ופשרם, על חלומות בשעת שינה ועל חלומות בהקיץ. כבר עם פתיחתו של הרומאן מתאר עגנון את פעולת דמיונו של הרבסט, כשהוא רואה בפעם הראשונה את שירה, אלא שהמעבר ממציאות להזייה אמנותי במידה כזאת, שהקורא, כמוהו כהרבסט עצמו, אינו חש בגבול שבין המציאות לבין הדמיון.


 

ד    🔗

עגנון כותב, לכאורה, את הרומאן ‘שירה’ בנוסח ריאליסטי גמור; אף-על-פי-כן אתה מוצא כאן שילוב של סמלים, רמזים, משמעויות-לוואי. כבר הוזכר קודם כי הציגרטות משמשות לגבי הרבסט ולגבי שירה סמלים לאֶרוטיקה. גם הטלפון אינו סתם מכשיר לשיחות, אלא כלי שמשמעו קומוניקאציה רוחנית מתעמקת: הטלפון תפוס, מקולקל, או שאין עונים – הרי אלו דברים שלא באקראי; משמעם עמוק יותר, גורלי לפרקים. הילכך אתה מוצא מקרה כדלקמן: כבר הזכרנו את העלמה ליבסט ניי, שבשביל הרבסט היא סובּלימאציה של אֶרוטיות. הוא מתכוון להיפגש עמה, עליו לטלפון אליה, כפי שהבטיח לה:

אפשר שזכורים אתם שכשהעלו את הפרופיסור ארנסט וולטפרמד לפרופיסור גמור ובא הרבסט לברכו באה קרובתו של אלפרד ניי ונתגלגלה בין הרבסט ובינה מעין אהבה מסותרת, וכל אימת שראה אותה הרבסט דומה היה עליו כאילו שואב הוא רוח טהרה לבסוף נתגלגל הדבר כשביקש לטלפן לה נזדמנה לו שירה. כיצד אנו מפרנסים מקרה זה, שטהרת הלב מביאה לידי היפוכה? (עמ' 45).

מה שמצינו בגמרא (במסכת סוכה נ"ג.): ‘רגלוהי דבר-אנש אינון ערבין ליה, לאתר דמתבעי תמן מובלין יתיה’ מתאַמת לנו יפה, כשאנו עוקבים אחרי מנפרד הרבסט המתאמץ לברוח מפני שירה: הוא הולך בכיוון אל ליסבט ניי, אלא שהוא עוצר בדרך, בסימטאות שונות, ‘עצם את עינו בתוקף מחמת הכאב והלך בעינים עצומות אחר רגליו’, ולאן הוא מגיע? אל ביתה של שירה (עמ' 238).

אם נבוא למנות משמעויות, הרי עלינו להתחיל באלו של השמות הפרטיים. כאן, בדומה לשאר יצירותיו של עגנון, יש לכל שם משמעות ואפילו רמז לאופי. כבר הוזכר קודם כיצד נבחרו שמותיהם של הפרופיסורים הירושלמיים, אלא שעם קריאה מתברר, כי השם הרבסט עצמו אינו מקרי כלל, ואף השם שירה אינו דבר שבמקרה. אם עגנון עצמו עובר בשתיקה על משמעות שמו של גיבורו הראשי, שאין הוא לא קיץ ולא חורף, אלא סתיו לפי הגיל ולפי המזג, הרי בשם שירה הוא מתעסק, ולא פעם אחת. כדרכו מעמיד עגנון פנים כאילו זה שם סתם שבא משום-מה במקום השם הקודם נדיה, אבל אתה מוצא בספר רמזים על הקשר האסוֹציאטיבי שבין האשה שירה לבין השירה, הפּוֹאזיה. כיוון שעגנון מעצב את דמותה של האחות שירה כשתלטנית-גברית, מוצקה ואכזרית אפילו, הנוטה לסאדיזם ועוד יותר למאזוכיזם, לאֶכּסקלוזיביות – לצוד באופן גמור את הגבר ולא להסתפק בחלק ממנו – הרי שרוי לומר, שעגנון התכוון, מעֵבר לפשט, גם למאבקו של הרבסט, איש המדע החולם על כתיבת טראגדיה, עם השירה, עם האמנות. ייתכן שמבחינה זו עלינו להבין, שמצד אחד יש לו להרבסט מחשבות משלו על מהותה של ספרות, ומצד שני, שירה היא האומרת, כנזכר, ‘ספרים על ספרים למה?’ לאמור: השירה, האמנות, בזכות עצמה היא קיימת. והנה אומר עגנון כך ביחס להרבסט: ‘איני יודע מה אתם לגבי שירים. רוב בני אדם מחבבים שירים לאומיים או מוסריים או פטטיים מפעילי נפשות ומעוררי לבבות. הרבסט אוהב שירים אפילו אין בהם מאותן הסגולות’ (עמ' 314).

זו אף זו: כלום אין הקורא חש, שהשם שירה ושמה של התינוקת שנולדה לה זה עתה להרבסט, ואפילו שם המינקת שריני, יש להם איזו שייכות הדדית? את הדו-משמעות העגנונית בנידון שירה אתה מוצא בוודאי כבר בפרקים הראשונים של הרומאן. הרבסט יושב בבית-קפה וכותב מכתב אל אחת משתי בנותיו: ‘אמנו הטובה אוהבת שירה ורוצה בטובתם של המשוררים – – – לאחר שכתב נסתכל בקובץ שהציעוֹ מצע למכתביו – – – עד שפגע בשיר – – – ישב וקרא, בשר כבשרך לא במהרה יישכח וכו’ ' (עמ' 47). כאמור, היה חרוז זה רודף אחריו כל הזמן. בכך גנוזה אולי המשמעות, שהמספר שברומאן מפגין את יחסו אל שירה בהרבה מקומות. די להביא פיסקה אחת, אופיינית כל כך: ‘הואיל והזכרתי את שירה אחזור אצל שירה, שהיא עיקר ספר שירה וכל הטפל לשירה טפל לסיפור’ (עמ' 295).

דומה שבמידה גדולה יותר מאשר ביצירותיו הקודמות מפליא כאן עגנון בכוח הציור. אתה מוצא, דרך דוגמה, את המראה החיצוני של הרבסט ושל הנריאטה אשתו (עמ' 85) – דבר שהוא נדיר אצל עגנון, והוא מזכיר את אמנות התיאור של מנדלי ושל הזז. אתה מוצא תיאורים נפלאים של נערות יהודיות בנות עדות שונות: ספרדיות, מזרח-אירופיות, מערב-אירופיות, תימניות, בוכריות, סוריות, עיראקיות – כל קבוצה בקוויה ובחזות פניה הספּציפיים. תמונות אחרות לקוחות מן הטבע, תיאורי נוף המפוזרים לאורך הרומאן. יש שתמונת הנוף עומדת בסימן האימפּרסיוניזם, כגון:

החמה עמדה בשקיעתה ונראתה שכך תעמוד לעולמי עולמים. לא הספיקה העין להביט בה עד שנשתנתה היא וכל סביבותיה ושוב דמתה כאילו מעולם ועד עולם כך היא. ושוב תוך כדי רגע נשתנתה ונתכדרה ככדור של פלאים שצבע אותו האומן בכמה מיני צבעי זהב ואין כל יד נוגעת בו, והוא מתכדר מאליו ונקלע מאליו ולמקום שהוא נקלע הכל שם משתנה והולך. ולא הרקיע בלבד נשתנה, אלא אף ראשי ההרים לפי כחם והאדמה לפי כחה. לאחר שעה קטנה נקלעה החמה לתוך שלולית של זהב שנבראה ממנה. ועדיין היה זהבה מאדים ומצהיב מתוך הרקיע שכיסה אותה (עמ' 252).


וכדי שנעמוד על רבגוניותם של תיאורי הנוף שבספר, אביא כאן עוד תמונה:

אותה שעה בין השמשות היתה. כל המקומות שבהר ובעמק דוממים ולמעלה מהם רקיע רקוע גוונים גוונים. מאירים מתוכם ולווים זה מזה ומחליפים זה עם זה. כהרף היו וכהרף עין נעלמו ואחריהם באים אחרים ואחריהם אחרים. לא הספיקו לשבת תחתם עד שבאו אחרים. דוחקים זה את זה ונבלעים זה בזה. מהם מצטיירים עפר ואבנים, מהם מצטיירים שיחים ועשבים, וריח טוב עולה מן העשבים המריחים, מן הקוצים והברקנים, בארץ צחיחה בדמדומי ערב (עמ' 108).


באותו כוח אמנותי ממש, ואולי בכוח העולה על זה, מתאר עגנון את החיים הפנימיים של גיבורו הראשי. אם כי הרומאן הגדול הזה הוא בעצם פרשת מאבקו של מנפרד הרבסט, תולדות הרגעים של תנועה צנטריפוּגאלית בלתי-פוסקת, יודע עגנון אף יודע לתאר הן את הסיטואציות החיצוֹניוֹת והן את החוויוֹת הפנימיוֹת בשפע של ואריאציוֹת, והקורא מלווה אותם במתח ובהנאה. למשל, כשאנו שומעים כיצד שוקע הרבסט בהרהוריו, הן בצורת מונולוג פנימי והן בצורת דיאלוג עם עצמו, הרי אנו מתפעלים מן החדפעמיוּת המותחת, המאלפת ומהנה כאחת. הקיצור, כל האמצעים האמנותיים, שעגנון מצטיין בהם ביצירותיו הקודמות, בולטים גם כאן. ולהם מתוספים אחרים, ביניהם, למשל, תיאורי מימיקה ואפילו שיחות הוּמוֹריסטיוֹת ומוֹנוֹלוגים נפלאים, שאחד מהם, מונולוג של אשה (עמ' 503) הוא ממש חטיבה של שלום-עליכם.

זוהי שירה של עגנון.


[1971]



  1. החרוז לקוח, בשינוי קל, מתוך כליל סוניטות של ש. שלום (סוניטה י"ג של הכליל ‘מעבר לדם’); גם היסוד העלילתי המרומז בשלושת הכלילים של ש. שלום, יש בו מן המשותף ל‘שירה’. וראה מאמרו של הלל ברזל ‘תשתית פיוטית ל’שירה‘ (‘על המשמר’, 18.5.72, 26.5.72, 9.6.72) וכן דברי זכרונותיו של ש. שלום עצמו: ’שירה‘ ו’סוניטות‘ (‘משא’, 14.7.72). וקדם להם ברוך קורצווייל (‘הארץ’, 19.3.1971), זמן קצר לאחר הופעת ’שירה‘, וגילה את הקשר בין ’שירה' לכלילי הסוניטות של ש. שלום.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48647 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!