רקע
ק. א. ברתיני
שטח של אמות אחדות -על אפרים אוֹיארבך

 

א    🔗

יעקב פיכמן ז"ל, בן-עירו וחבר-נעוריו של אפרים אוֹיארבך, כתב בערוב ימיו סוניטה בשם ‘אסיף’, שבה שר-כך:

אֱסֹף וְאַל תֶּחְדַּל ­– וּבְאָסְפְּךָ

זַמֵּר בִּמְלוֹא קוֹלְךָ אֶת שִׁיר-הַלֶּכֶת.

גָּדוֹל יוֹם הָאָסִיף. תְּהִי צְלוּלָה

עֵינְךָ מְאֹד. לֹא כָּל מַה שֶׁעָלָה

וּמִתְנוֹבֵב בְּחֵן יוּבָא הַגֹּרְנָה.

(פאת שדה, עמ' 8)


ואילו אפרים אויארבך כותב בשירו: ‘די שאַף דיינע נעם צונויף. / זיי בלאנקען זיך ארום אין סטעפּ’, כלומר: את כבשותיך כנס. הן משוטטות על פני הערבה.

אפרים אויארבך זכה להוציא במשך שנות יצירתו תשעה ספרי שירה, אם לא טעיתי בספירה, בנוסף לספרי-ילדים, לדברי זכרונות ולמסות ­– והנה זכה זכייה נוספת, שהופיעו שני קובצי שירה גדולים משלו, מעין מבחר ממה שיצר בדרך השיר: אחד מתורגם לעברית תרגום נאה בידי אליהו מייטוס, שיצא במוסד ביאליק עם מבוא מחכים של דב סדן, בשם ‘ממעיינות קדומים’, והשני ביידיש בשם ‘א לעבן צווישן טאַוולען’ (ניו-יורק, התשכ"ח, 426 עמודים). אפרים אויארבך זכה גם לכך, ששתי אנתולוגיות גדולות אלו ראו אור בשנה המסמנת מחצית הדרך, דרכו, בין שיבה לגבורות, כלומר למלואת לו שבעים וחמש שנים.

המשווה את שתי האסופות הללו מגיע לידי מסקנה, שהמבחרים נעשו אם לא בידי משוררנו עצמו, הרי ודאי נעשו, או יכלו להיעשות, בהנחייתו. השם העברי לאסופה, ‘ממעיינות קדומים’, שתרגומו ביידיש ניתן מעבר לשער העברי ‘פונעם אלטן ברונען’, מעלה את זכר השם של אחד מספרי-שיריו הקודמים של אויארבך, ‘לויטער איז דער קוואל’ (בתרגומו של מייטוס: ‘זך המעיין הקדום’); לעומתו שם האסופה ביידיש ‘א לעבן צווישן טאַוולען’, שפירושו ‘פרשת חיים בין לווחים’, מרמז כבר על עצם זיקת-הגומלין שבין המשורר לבין שירתו. אם ביאליק מספר על עצמו ב’ואם ישאל המלאך': ‘ובגמרא הזאת, במעי אותיות מתות, / בדד פרפרה נשמתי’, הרי השם הסוּגסטיבי של אסופת שירי אויארבך ביידיש, יש בו משום הכרה עצמית והודאה, כי כל ימי חייו של משוררנו צרורים בצרור השירים הללו. ברם מי שישווה את שתי האסופות, זו שבעברית עם זו שביידיש, יבחין מייד בכך, שגם השם ‘ממעיינות קדומים’ מוסיף נופך או מאיר את הצד העיקרי שבשירת אפרים אויארבך, דהיינו, שעם כל חליפות העיתים והמקומות נשאר המשורר צמוד למעיין הקדומים, שממנו שאב מלוא חופניו ומזכּותו נתבשׂם כל ימיו ומתבשׂם עדיין.

שהרי דבר הוא: רוב ימי חייו מתגורר משוררנו בארצות-הברית, במטרופולין שלה, בכרך ענקי סואן על כל תהפוכותיו, ואי אתה יכול להבחין בשירתו של אויארבך את היסוד הכרכי המובהק. דב סדן, במבואו לספר התרגומים שהזכרתי, מציין כי מתוך שלושת מעגלי החיים: בּלֶץ שבביסראביה, ארץ-ישראל שבתקופת העלייה השניה, ואמריקה, שבה חי כיובל שנים ­– רק שני המעגלים הראשונים מזינים שירתו של אפרים אויארבך. לי נדמה שניתן לצמצם עוד יותר ולומר, כי ראייתו השירית של אויארבך עוברת תמיד דרך מינסרה יחידה, זו הבלצאית.

נראה לי שכדאי להביא כאן אחד השירים המוּפנמים, שבו אומר אפרים אויארבך כדברים האלה:


מיינע געזאנגען, פון ערד אויסגעקנאָטן,

זענען אין מיר מיט אלצדינג געראָטן.

אָבער נישט איך, און נישט די געזאנגען,

זענען נאָך אלץ צו דער וועלט נישא דערגאנגען.


כ’בין נאך אלטמאָדיש, ווי דאָרפישע קווייטן,

כ’גראָב נאָך די ווערטער ווי גויים די בייטן,

ס’האָט שוין די וועלט נייע ווערטער געפונען,

איך אָבער האלט נאָך ביי ווינטן און זונען.


ס’איז מיר א חרפּה פאר מיינע קאָלעגן

היינטיקע צייט צו דערמאָנען דעם רענן,

לעיעלעס, גלאטשטיין און אהרן צייטלין

שמייכלען אוודאי: ער האלט נאּך אין קווייטלען.


ס’שטייט היינט אַ פינצטערער בארג מיר

צוקאָפּנס

און אויף מיין פענצטער קייקלען זיך טראָפּנס,

אָבער א פייערל ציטערט פון נעפּל,

ווי א באלויכטן קינדעריש קעפּל.


גייט אין מיר אויף אזא פר ייד, אזא טרויער,

ווערן די רייד מיינע פּשוטער, רויער,

בין איך אלטמאָדיש, ­– דער שד זאל עם

נעמען, ­–

וועל איך היינט זינגען פון בארג און ­–

זיך שעמען.

(עמ' 95)


כיוון שהשיר לא תורגם בידי מייטוס, עלי להסתפק בתרגום פּרוזאי, שפשיטא שלא ימסור לנו את המעלות הפיוטיות, אבל לפיו נוכל לעמוד על האווירה שבה שרוי משוררנו: שם השיר ‘אלטמאָדיש’, כלומר לפי האופנה הישנה: ‘זמירותי, שנלושו מתוך אדמה, דומות לי בכול, אבל לא אני, אף לא זמירותי, לא הגיעו עדיין לעולם. שהרי אני מיוּשן-באופנה כפרחים כפריים. הריני עודר-מחטט למצוא את המלים בדומה לגויים-איכרים העודרים את הערוגות; העולם כבר מצא מלים חדשות, ואילו אני עדיין עומד בסביבת רוחות ושמשות. הריני מתבייש בפני חברי-לעט על שבימינו שלנו אני מזכיר את הגשם; לעיעלעס, גלאטשטיין ואהרן צייטלין מחייכים מן הסתם: הוא עדיין מצטעצע בפרחים. ניצב היום הר חשוך למראשותי, ועל חלוני מתגלגלות טיפות, אבל שלהבת זעירה רוטטת מתוך הערפל, כראשו הקטנטן המואר של הילד. עולה בי חדווה שכזאת, עולה בי עצבות שכזאת, נעשות המלים פשוטות יותר, היוליות יותר. ואם מיוּשן אני, לעזאזל, הרי אשיר שיר על הר ­– ואתבייש’.

אותו מוטיב כמעט חוזר ועולה בשירו של אויארבך, שנכתב בזמן האחרון בצורת איגרת לידידו, לשלמה ביקל (עמ' 422), שבו נאמר: ‘השורות מנצנצות, מחליפות גוונים עם אווירה חמימה, אלא שהשלמת-הכתיבה צריכה להוליך עד לסוף פסוק, הוא ייהפך לשיר עצוב, מיושן’.

אותו יושן, אויארבך מתחייה עמו משך כל שנות יצירתו. לא זו בלבד שכמעט בכל קובצי שיריו אתה מוצא קטעי הווי וקטעי אוטוביוגראפיה, דמויות לא-בדויות, מעשים שהיו, או שהיו בגדר המציאות שאין לכפור בה, אלא שכל עולם העבר שתל בהווייתו הפיוטית של אפרים אויארבך סימני-היכר וסמלי-קבע, עד שלא ייתכן לקרוא אף שיר משלו בלי לחוש את הספּציפיות שבאורח חיים מסוים ומוגדר. לפיכך גם ביצירות המעוגנות בסביבה אחרת, כגון באלו של ‘קאראוואנען’ (שיירות) או ‘ווייסע שטאַט’ (קריה לבנה ­– אף אלו תורגמו בידי מייטוס והופיעו בספר נפרד, עברית מול ייידיש, הוצאת י. ל. פרץ ואיגוד יוצאי ביסראביה, 1960), או ‘דאָס קול פון דער טערקלטויב’ (קול התור) ­– כולם שירים ארצישראליים ­­– אתה מבחין בקלות בייחוד-ראייה זה. ונאמין לדברי המשורר עצמו במבואו לספר שיריו ‘וואך איז דער סטעפּ’ (עֵרה הערבה), מבוא ששמו ‘א שליסל צום ליד’ ­– מפתח לשיר:

תוכי היה מזדמר למן שנות עלומי הראשונות. את זמירתי הייתי מזמר קודם לתוך החומש, לאחר מכן אף לתוך הסוגיות והפלוגתות שבגמרא. אם ידעתי את הלימוד באותה מידה שהבעתי אותו בזמירתי, אין אני יודע. היה בי איזה זמר סוער ותוסס, שאם לא התחייתי עמו בשירים, התחייתי עמו בגמרא, בתנ"ך.

יוצא שכל קליטת החיים שנסתפגה בו באפרים אויארבך נתמזגה בשיר יחד עם מה שלמד, ומן הלימוד חזר אל תוכו שוב באמצעות השיר. עד שהחיים, מצד אחד, והלימוד, מצד שני, נשתלבו זה בזה באמצעות החוויה הפיוטית. אכן, ‘קול התור’, למשל, איננו סתם קול של יונה, אלא כפי שהמשורר עצמו מעיד: ‘קולו ­– ספוג-חמדה וקור-ליל עוד, / אך בנימה, ארגישנה כמעט. / הד שיר-השירים בה ירעד’. ואותו שיר-השירים (שאגב, אפרים אויארבך נזדקק לו בתרגום פיוטי ליידיש) איננו אלא זה המפוטם באסוֹציאציות בּלצאיות סביבתיות, שנלקטו בימי הילדות, ואין המשורר משתחרר, איננו רוצה להשתחרר, מהן.

ודאי שאותה ספּציפיות של ראייה מורגשת ביותר גם בשירי החומש שלו. דומה שמישהו קורא מתוך איזה עברי-טייטש באיזה קיטון מוצנע שבבית בּיסראבּי, כשם שכל שמות השירים המוכתרים בשמות של תפילות: ‘אשרי’, ‘גאָט פון אברהם’, ‘ויתן לך’, ‘אלוהי נצור’, אינם אלא חרוזי פשטות של יהודי בּיסראבּיה, שאליבא דאפרים אויארבך היו ‘יהודים שאמרו את ניגון הוואָלעך כשם שאומרים דף גמרא’ ­– שהרי ביידיש הבּלצאית היה משמש הפועל אמר לכל צרכי ההבעה, הן בשיר, הן בניגון, הן בלימוד.

אכן, בשביל אפרים אויארבך אין העולם הגדול, מלוא עולם, אלא בבואה של העולם הקטן, עולמה של בּלץ וסביבתה. וייתכן להיפך, העולם המיוחד של בּלץ וסביבתה הוא סמל לעולם הגדול. אם לא במובן האוניברסאלי, הרי על-כל-פנים בהיקף היהודי.


 

ב    🔗

בשירתו של אויארבך גובר תמיד היסוד התיאורי על היסוד הלירי (ונדמה לי שזהו קו חותך בינו לבין יעקב פיכמן), ומפעם לפעם עולה על שניהם היסוד הסיפורי. לא מעטות הן השירות הגדולות שלו, העומדות מבחינת הסוג השירי בין הפואמה האֶפּית לבין הבּאלאדה, אם כי יש מהן הנושאות אופי כרוניקאלי-הוויי, כגון ‘דער ערשטער היק’, ‘שמשון הערש’, ‘די מומע צביה’, ‘דער מאָלעווער זיידע’ וכמוהן רבות. יש בפואמות אלו גם פרקי חיים, שגורל אינדיבידואלי עובר בהם, ויחד עם זה מעין טיפוסיות הנותנת אותות בולטים להווי ולתפיסת חיים במקום מסוּים ובזמן מסוים.

זאת ועוד: עולם המיטאפוֹרות של אויארבך עשיר מאוד, לפרקים עובר על גדותיו, וגם כאן אנו מבחינים בייחודו הסביבתי, שממנו חופן אויארבך את התמוניוּת שבפיוטו. משפע המיטאפוֹרות חביבים על משוררנו דווקא הדימויים, אבל ברובם המכריע הם לקוחים, כאמור, מתוך הסביבה המיוחדת, ביתר דיוק: זו הבּלצאית. שכן מגוּונים הם מראות הטבע ומגוּונים היו אורחות החיים היהודיים בביסראביה. לא הרי נופי בּיסראבּיה הצפונית כהרי נופי בּלץ, ולא הרי נופי בּלץ כהרי נופי איזמאיל שבדרום בּיסראבּיה. אני עצמי זכור לי, שכל ימי ילדותי ונעורי הייתי משתאה למצוא בסיפוריו של יהודה שטיינברג תיאורי טבע, שכמה פרטים מהם לא היו מוּכרים לי, והרי יהודה שטיינברג היה יליד ליפּקאן שבצפון ביסראביה ובימי חרפוֹ אף היה מסתובב בסביבתנו. לימים הכרתי את הנופים שבדרום-בּיסראבּיה והגעתי גם לעיירה ליאוֹבה, שבה היה יהודה שטיינברג, כידוע, מרביץ תורה לילדי ישראל ותוך כדי כך גם מרביץ (בלשון הסלנג שלנו) שניים-שלושה סיפורים ליום. רק אז נתגלו לי ההבדלים שבין נוף לנוף.

ונשוב לענייננו: אפרים אויארבך חי בעולם המיטאפוֹרות של סביבתו, לפיכך אתה מוצא בשיריו דימויים כגון אלו: אצל השוחט מחוֹטין דהה הזקן כשיבולת-שועל שנתאחרה להבשיל, ועורו מקומט ומצורר כאשכול ענבים שנשתמר יתר על המידה. או דוגמא אחרת: ‘דברו היה פשוט וטעים, כגרעין שאתה מוציא מתוך הקליפה’. או: ‘הוא עומד מאחורי הדלת כאלומה אחרי חג הסוכות’.

טעות תהיה, אם נחשוב שעולם דימויים זה צמוד רק לנושא, דהיינו להווי המתואר; אצל אפרים אויארבך אתה מוצא שירים, שמבחינת התימאטיקה אין להם כאילו ולא כלום עם ביסראביות ­– והנה: ב’שירי הזקנה' שלו אתה מוצא שורות אלו: ‘את שירי אני שוקל ומודד כמוהו כאיכר השוקל ומודד את מעט השיפון הדל בחורף המאוחר, בימי כפור רעים’. והרי פתיחה לשיר-הגות אחר: ‘שורות ירוקות, כחיטה חורפית בחודש אייר’. או באחד משיריו האחרונים: ‘אנו חוזרים מקיץ של זהב והגיע נגיע חפויי שׂיבה כחורף. אנו נושאים בחבילות קש שעבר-עליו-הקיץ וחפני זמירות של זריעה חפשית’. ושוב בשיר אחר מן האחרונים, שנכתב לפני כארבע שנים בארץ: ‘אמרו ­– השמיעו לי את ניגון הוואָלעך בנוסח הסוגיה שבגמרא, צרפו אותי למדרש הערבה, עיניכם ­– הפיקחות בכפוריוּתם ­– מאירות את ראשי השיבה שלנו’.

אי לכך מרבה אפרים אויארבך להשתמש בפּרוֹבינציאליזם, מבחינת הניב, ואפילו בלוֹקאליזם, שימוש העלול אולי להידרש לפגם, אלא שהקורא מסתגל אליו בנקל. אויארבך הוא מבין המשוררים המעטים שנצמדו עד היום לדייקנות שבקצב, למוסיקאליות שבחרוז ובחריזה. הוא שׂשׂ לקראת חריפות שבחריזה. וגם כאן אתה עומד על ההתנגנות המיוחדת שירש מסביבתו, זו שבין מלים עבריות לפי המקור לבין מלים ביידיש: אצל אויארבך אין המלה ‘פּויער’ מתחרזת עם ‘טרויער’, אלא דווקא עם ‘זוהר’; המלה ‘קלאַרע’ מתחרזת עם ‘עטרה’; ‘גרינע’ עם ‘נגינה’; בעסאראבּער עם ‘וידבּר’; פאַרניאלע' עם ‘נתעלה’. עתים דומה שכמה וכמה בתים בשיריו, ואולי אף שירים שלמים, הורתם וילדיהם בחריפותה של חריזה, ולכן נראים הם סכימאטיים מדי, בעיקר בשל איזה חרוז חוזר, המזכיר לך את הטכניקה של שירת ימי-הביניים שלנו. מצד שני, מתעשרת טכניקה זו באמצעות האסונאנסים, שאויארבך משתמש בהם במידה לא מעטה ובהצלחה רבה, לפעמים להפליא. יש אולי צורך להתעכב רגע קט ולהזכיר, שהמדובר אינו באסוֹנאנס האירופי הקלאסי, שסימניו זהוּת הווֹקאלים וזהות הנגינה בלבד. האסוֹנאנסיס אצל אויארבך הם אלו שהוכנסו בראשית שנות העשרים לשירה הרוסית, ומשם לשירת יידיש בברית-המועצות. זכורני מה רבה היתה התפעלותו של לייוויק כשחזר מביקורו בברית-המועצות ב-1926 וציין את האפשרויות הלא-נדלות המצויות בעצם השימוש באסונאנסיס ביידיש. לייוויק עצמו לא הירבה אחר-כך להשתמש בהם, ואין כאן המקום להתעכב על כך; אומר רק שבדומה לשירה העברית למן שלונסקי ואלתרמן ואילך, שהתעשרה ברבגוֹניותו של האסונאנס, הלכה גם שירת יידיש, בחלקה לפחות, בדרך זו ­– ואפרים אויארבך הוא אחד המשוררים המצטיינים בכך. אין זה, כמובן, אלא רמז בלבד לטכניקה המוסיקאלית המשוכללת של אויארבך.

נסיים במה שהראינו קודם: אפרים אויארבך דולה בלי הפוגה מעולמו המצומצם. אבל עולם זה נהפך בשבילו, בשביל שירתו, לעולם גדול. את ה’שירים על זקנה' שלו מסיים הוא כך:


כִּי יָדַעְתִּי: שִׁטְחוֹ ­– שֶׁל אַמּוֹת אֲחָדוֹת הוּא,

כִּי הַשֶּׁמֶשׁ הֵעֵמָּה עָלַי זְהָבָהּ,

כִּי יַלְדִּי אִם יָבוֹא אֶת שִׁירִי לְתַנּוֹת, הוּא

יֹאמַר אָז, כִּי אַבָּא יוֹתֵר לֹא אָבָה.

הסתפקות במועט נחשבת אצל קדמונינו לדרגה גבוהה. דל"ת אמותיו של המשורר הן עולם מלא בשבילו ובשביל קוראיו.


[1968]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!