רקע
ק. א. ברתיני
אישים מן המקרא בעיני ישראל כהן

ייתכן שישראל כהן (אישים מן המקרא, הוצאת מחברות לספרות, תל אביב תשי“ח; מהדורה שנייה נכללה ככרך ד' של כתבי ישראל כהן, הוצאת ועד, תל-אביב, תשכ”ב) שם את הדגש במלה ‘אישים’, ‘שחיתוך דמותם נעשה ביד אמנים ובהשראה שאין למעלה הימנה’. וייתכן שאת עיקר הכותרת ראה בצירוף ‘מן המקרא’. לאמור: לא דמויות שקלסתר-פניהן מצא לו קבע בתפיסתם של בני-ברית ושאינם בני-ברית, אלא אישים כפי שהם נראים לו מן הקריאה בספר-הספרים עצמו – מן המקרא. המטרה היא אפוא כפולה: לעמוד על סגולותיו המיוחדות של הסיפור המקראי, של דרך ההרצאה המקראית, מחד גיסא, ולהראות את הדמויות כפי שהן מגולפות על-ידי סופר המקרא, מאידך גיסא. ודוק: תשומת-הלב מתייחדת לצד הסיפורי בלבד; הקטעים השיריים שבתורה ובנביאים ראשונים כמעט שאין בהם כדי לסייע לגילוף הדמות. העיקר הוא סיפור-המעשה והמעשים. ובנידון זה למד ישראל כהן ומלמד כיצד יש להחשיב כל פרט קטן ורמז של רמז בצד תיאורים מפורטים וארוכים יותר. כלל זה נקוט בידו: אין יתיר ואין חסר בסיפור המקרא. כל מה שנראה לנו כדיספּרוֹפּורציה אינו אלא אחד הגילויים הנהדרים של אמנות הסיפור המקראי, שעיקרה – עיצוב הדמות.

לכן ניגש המחבר אל ‘אישיו’ בעין חודרנית, אבל בתנועות זהירות מאוד. נוהג הוא כמי שנמצא בפני מעשי-אמנות עתיקים, שהזמן העטה עליהם את כבדוֹ ואת אותותיו, והוא משתמש במברשות רכות כדי להסיר אבק כלשהו שדבק בחומר, או במכחול דקיק לשם החייאת הצבע, או במגלף עדין להשלמת הקווים, לשיחזור הבליטות והשקערוריות.

כי שאיפתו של ישראל כהן היא לראות את הכול ולא להעלים דבר. הוא סבור שזוהי גם כוונתו האמיתית של המקרא: הראשונים כבני אדם – עם כל ההערצה לראשי האומה ולקדמוניה, לא הוציאם הכתוב מכלל האנושי והארצי. יתירה מזו, חולשותיה של דמות זו או זו הן שמבליטות את ישותה השלימה, האנושית. פשיטא, ישראל כהן מעלה את דבריו בצורת מסה, לכן אין הוא קובע אותם כדרבונות: ה’מסתבר' הוא המטעים את דרך כתיבתו בספר זה. זאת ועוד: הדמות ניצבת לעיניו על מכלוֹל קוויה ובניינה כיחידה שבאה על ביטויה המוגמר. ומשום כך אין הוא מקפיד בהעלאת הדמות בתהליך התהווּתה והתפתחותה, אין הוא מדייק במוקדם ובמאוחר של האירועים; העיקר הוא סימן-ההיכר, התכונה, המידה, ההוויה הנפשית. גילוף הקו האופייני, העצמי, התג המייחד.

נפשיות זו, שהיא לבדה קובעת את הדמות המקראית בעיניו של ישראל כהן, היא העוקרת אותה מתוך רקע הזמן. אם גודלן של הדמויות הקלאסיות בספרות הוא בכך שהן מתייחסות לכל הזמנים, הרי הדמויות המקראיות הן בוודאי ובוודאי נצחיות ועל-זמניות באנושיותן. והמחבר יודע לתת הסברים פּסיכולוגיים בצורה המקובלת בזמננו לכל מה שנתרחש בלב ‘דמויותיו’. ובייחוד ידע לעשות זאת ביחס

לדמויות הנשים. ראה, למשל, את תיאור המתחולל בלבה של רבקה (עמ' 69):

מי יתנה את צערה של רבקה כאשר נאלצה לשלוח את יעקב מביתה בלי להוסיף ראות פניו. הוא, שהיה בנה האמיתי, אשר טיפחה וגידלה אותו ושיקעה בו את חלומותיה וכיסופיה, מוכרח להיות נע-ונד. הוא אינו הולך לבקש את אשתו בחיים ואת אשת נעוריו מתוך הרחבת-הדעת ועתרת נכסים כגון אליעזר, שהלך למצוא אשה ליצחק. גלמוד, בהחבא, במחתרת, יצא בנה לארץ נכריה ואימת אחיו מלווה אותו בדרכו. לבה, לב אם, נפצע קשה.

חריף ביותר הוא עימות התיאורים הנפשיים של לאה ושל רחל באותו ליל-כלולות-ותרמית. הפסוק המקראי די לו במעשה עצמו, שהוא מספרו בחדות; ישראל כהן מתאר לעצמו ולנו מהו שהתרחש בנפשותיהן של שתי האחיות. וכך הוא משווה לעיניו את מעשה לאה (עמ' 74):

מידה יתירה של גבורה היתה דרושה לה באותו ליל-כלולות היא הרגישה בכל נימי נפשה, כי לא אותה הוא מבקש לקדש. וגם אם תצליח להעלים ממנו מי היא, הלא בדמיונו יראה את רחל האהובה עליו; ואת אונו יתן לה בהשראת רחל.

ולעומת זה מה מתחולל בנפשה של רחל? (עמ' 83)

לא היא הובאה לאוהל יעקב באותו ליל-קידושין, אלא לאה אחותה, ואם יעקב לא ידע, למצער, כל הלילה, על המירמה הגדולה של לבן ורווה עונג והזייה כאילו רחל היתה עמו, הרי רחל ידעה את הסוד האיום. לילה תמים נתענתה ונתחבטה. פניה היו כבושים בכר מיטתה, מפרפרת ביסוריה ומרעידה מבכי. גל של רחמים על עצמה שטף את לבה. הרגישה עירוב של אהבה, קנאה, שנאה וחמלה, הבוערים בקרבה באש גדולה וצבעונית. שם באוהל יעקב מתייחד עם אחותה, והיא שותה כאן את הבדידות האכזרית – – – היא נתאלמנה בטרם היותה לאשה ליעקב.

עימות של סיטוּאציות מביא לפרקים לידי הבדל מהותי שבין פרשה לפרשה, בין יחסים ליחסים. כך מראה לנו ישראל כהן שתי פרשות יחסים, שתשתיתן היא הקנאה הנשית, אבל הן ניזונות במזון שתבליניהם שונים: פרשת חנה ופנינה, נשותיו של אלקנה, ופרשת לאה ורחל, נשותיו של יעקב. העקרוּת כשלעצמה אינה דייה לטשטש את ההבדלים שביחסים, יחסי הגומלין בין לאה ורחל מכאן, ובין חנה ופנינה מכאן (עמ' 143 ואילך).

ישראל כהן ודאי שאינו מתיימר ליצור יש מאין, לדמיין, להמציא. אדרבה, הוא מדגיש מפעם לפעם מה עצומה היא אמנות-התיאור של המקרא. על כן אין ישראל כהן מפריז בציטוט. אבל כל מה שהוא מביא מן המקרא יש בו משום סמך ברור לתיאור המצב, המעשה, ההתרחשות הנפשית, התגובה השכלית או הלבבית – ואז הוא מעורר תשומת-לבנו אל צירוף זה או אחר, שהוא כאילו מובלע, ובכל זאת יש בו משום תוספת הבהרה והבלטה. לפעמים הוא פותח את המסה במעין אפיוּן כללי של הדמות, כגון על שרה: ‘היא אם האמהות. חוה היתה אם כל חי. שרה היתה ראשונה ליעוד האמהי’ (עמ' 53), או על יעקב: ‘זוהי דמות אנוש שלימה בקרעיה וקרועה בשלימותה’ (עמ' 39). ולפעמים הוא מסיים את המסה בפסוק שיש בו מעין תמצית וסיכום לכל מה שנאמר קודם. למשל, על חנה: ‘ארבע חינות העניק היוצר לחנה: חן אשה, חן תפילה, חן שירה וחן נצחון’ (עמ' 154), או על אברהם: ‘הוא מילא את הפגימות במו ידיו. ואף בזה הוא אב ומורה דרך לכל הדורות’ (עמ' 26).

המסה מקילה כידוע על עצמה עול של עקיבות יתירה וכורח שבסדר. אבל במסותיו של ישראל כהן אתה מבחין תמיד בבנייה מחושבת. לביניו חלקות וישרות, נדבכיו ערוכים בסדר נאה, הסימטריה נתפסת בקלות. הניב מהוקצע, שקוף. לא תמיד אתה חש בעוזו; למשל במסה על אברהם יש בכמה מקומות התרופפות שבהבעה, אבל מיד חוזר הסופר לחישול לשונו, והיא מתעצמת והולכת עד לסיומה של המסה. פה ושם אתה מתעכב לפני תמונות-לשון יפות, כגון: ‘הגלגל הקבוע בספירת נפשו היה האהבה’ (עמ' 41) או פרק-הסיום של המסה ‘רות’ (עמ' 137):

המערכה העיקרית הזאת מרוקמה להפליא. כמה תהומות מזומנות לתאר התרחשות כזאת, שהוא עלול לנפול לתוכן! תיבה יתירה אחת – והתיאור נהפך לניבול-פה! תג עודף של צבע – והתמונה מתנוולת; גילוי עוד שמינית של טפח – והבשרים משתוללים; הדגשה מופרזת – והכל מסתיים ללא תקנה. אך האמן האלוהי ריכז את כל חוש-המידה ואת כל כוח-הכיבוש ואת כל כשרון-הצמצום, כדי ליתן תמצית שבתמצית, מועט המחזיק את המרובה. ואף-על-פי-כן – ואולי דווקא משום כך – אין אנו מרגישים מחסור בבהירות.

קטעים לא מעטים כתובים ברוח של פיוט, שהליריקה היא בנותן טעמה. למשל, של רחל בלבטיה (עמ' 83), או על בארה של רחל כפי שהיא נראית לו ליעקב, (עמ' 41), או הפתיחה היפה למסה על יעקב (עמ' 39):

כל פעם שאנו מסתכלים בדמותו, דמות שיִש טהור, של יעקב ובמאורעות חייו – יהמה לבנו. זוהי דמות-אנוש שלימה בקרעיה וקרועה בשלימותה. הארעי שבה הוא נצחי, הנצחי – הוֹוה חי ויוקד. צבעה איננו דהה לעולם וצליליה מתמידים ונשמעים כאילו בקעו ועלו זה-עתה ממעמקיה. אין יעקב מצטייר בנו כאדם עליון. כל תוספת-תואר למלה הפשוטה ‘אדם’ אינה אלא ממעטת. גם קדמון איננו, אם כי דמותו נשתרטטה בזמן קדמון. הוא בחינת נוכח-תמיד; בו דולקות כל התאוות שנתברך בהן או שנתקלל בהן האדם מימות עולם; דרך צנורותיו שוטפים כל המים הזידוניים המכבים שלהבות-יה.

על ידי תיאורים כגון אלו מתגברת האינטימיות, והסופר כאילו מכניסך לפני-ולפנים של הנפשות, מעבר למחיצות הזמן והמקום.

חלק מן המסות נכלל קודם בספרו של ישראל כהן ‘פתחים’. ברם, בהיקפן של חמש-עשרה המסות שבספר זה יש משום מכלוֹל הדמויות המקראיות העיקריות שבתורה ובנביאים ראשונים. ואין להתפלא על שחסרה, למשל, מסה מיוחדת על משה, שכן ניתנה הדמות בהבלטה המלא במסות על אהרון ועל קורח ובני עדתו, כשם שדמותו של שמואל מתבלטת יפה מתוך המסה על שאול, שהיא, אגב, אחת הטובות שבספר.

כוונתו של הסופר היתה, כאמור, לרקום את הדמות מן המקרא בלבד. אולם פה ושם אין הוא נמנע מלהזכיר גם את המובא במדרש. כגון, במסות על אברהם (עמ' 17) או על שרה (עמ' 53), אלא שאין במובאות אלו משום פגם, כי אין הסופר מביאן כראיה לסתור, אלא כתנא דמסייע.

לעומת זה קובעת לה המסה על ‘חידת אליהו הנביא’ מקום לעצמה. כאן אומר ישראל כהן במפורש, שהוא אינו מסתפק במקרא בלבד. שכן דמותו של אליהו היא ‘הדמות המקראית היחידה שעיצובה לא פסק בישראל עד היום הזה’ (עמ' 235). יתירה מזו, ‘אליהו הנביא שבדמיון העם הוא היפוכו הגמור של אליהו שבספר מלכים’. מכאן שהמסה כולה בנויה שני חלקים כמעט שווים. באשר שני אליהו לפנינו. ואליהו הנביא השני, המסורתי, כמעט שאין לו אחיזה בראשון, במקראי. מה שמעניין את ישראל כהן ואותנו הוא למצוא תשובה של השאלה: מה מקור השניוּת והניגוד הללו? את התשובה הוא מוצא בעצם עיצוב דמותו של אליהו המקראי, שכן דמות זו בהתגלותה ובתכונותיה יוצאת דופן היא מיתר הדמויות התנכיות. מעשי אליהו והליכותיו צרבו כמיכוות אֵש בבשרם של גדולי האומה, סבור ישראל כהן, ורוח האומה חיפשה במשך כל הדורות ומצאה תיקון לנשמתו. על-ידי מחיקת קווי הדמות של אליהו המקראי נוצרה דמותו של אליהו שבמסורת, אשר אָפיוֹ וחזותו, הופעתו ומעשיו משמשים ‘תרומת-כיפורים ומס-פיוסין להיסטוריה הישראלית, שהעלתה דמות כזאת בתקופת בראשיתה, שאפילו היתה מחוייבת המציאות בשעתה, לא היתה לפי שורת ההגיון והמוסר של האומה’ (עמ' 25).

‘כל דור חייב לקרוא בתנ"ך כרוחו וכהבנתו’, אומר ישראל כהן בדברי הקדמתו. בדורנו, דור השואה מזה ודור הקוממיות מזה, ודאי שהקריאה בתנ"ך היא ברוח אחרת ובהבנה אחרת משל קודמינו. החזרה אל פשוטו של מקרא ואל הסיפור המקראי לפי הפשט היא בימינו הרבה יותר טבעית, אם כי עדיין לא נהפכה לנחלת העם כולו. וספרו של ישראל כהן עשוי לקרבו לכך במידה ניכרת ובדרך של טעם טוב.


[1958]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48647 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!