רקע
ק. א. ברתיני
מבקר בונה - ב. י. מיכלי

בשנים האחרונות מנסרים בחלל עולמנו הספרותי קולות מקצוות שונים על משבר שחל בביקורת שלנו. במסגרת רשימתי הקצרה אינני מתכוון להתעכב על כל הגורמים שפעלו ושפועלים להתהוותו ולהתמדו של המשבר הזה, אבל דומני כי ברור לכל התוהה על המשבר הזה כתופעה, שהוא פרי התפתחותן של האוניברסיטאות ושל מחלקותיהן ללימוד הספרות, בעולם הגדול וגם אצלנו. ודאי, המונחים מדע הספרות, פרשנות הספרות, מחקר הספרות, ביקורת הספרות, המסה הספרותית הביקורתית, מונחים שבשנים האחרונות מגלגלים בהם עד כדי שחיקה, מעידים ממילא על הבדלי תפיסות במרכזי ספרות בעולם, תפיסות שנעשו, אמנם באיחור, נחלת המידיינים גם אצלנו. לאחרונה נעשו כאן אפילו נסיונות של הגדרה והבחנה מדויקות יותר שבין התפיסות השונות, ובעיקר בין מחקר הספרות לבין הביקורת הספרותית. הניו-קריטיסיזם והניו-ניו-קריטיסיזם האנגלו-סאכּסיים, האסכולות השוויציות-גרמניות, הדרישות המיוחדות שבביקורת הרוסית עם חריגותיהן פה ושם, הסטרוּקטוראליזם – כל אלה נובעים לא רק מהבדלי השקפות ביחס לתפקידם של מבקרים וחוקרים מודרניים, אלא גם, ובעיקר, ביחס למהותה של ספרות.

ברם, דבר מורגש הוא, שאצל חלק-הארי של החוקרים בולטת בראש-וראשונה הטכניקה שבניתוח, שבחשיפה, וטכניקה זו כרוכה בסכנה ליהפך מהר למיוּמנות של טיפול, בדפוסים ובמסגרות, המשדפים במקרים רבים את היצירות עצמן. אם תהליך זה יתמיד, ייתכן מאוד שהביקורת במובנה המקובל תקפל את טליתה, לשעה קצרה או ארוכה, וכבר מבצבצים אצל אומות העולם ואצלנו סימנים לכך. לפיכך, דווקא עם התגברותם של כיווּני הביקורת החדשים יש עניין לציין את החיוניות שבנציגי הביקורת במשמעה הקודם, שאחד מהם הוא, בלי ספק, ב. י. מיכלי, המבקר והמסאי.

דרכו של מיכלי כמבקר הולכת בשני נתיבים מקבילים ומשלימים זה את זה:

האחד – הליבון לשם הבהרה, דהיינו: על-ידי התבוננות מתקרבת ככל האפשר אל היוצר ואל יצירתו נמצא מיכלי רואה ומראה כאחד את קווי הייחוד, את שרטוטי הדיוקנאות, את ההתרחשויות מלבר ומלגו, את המירקם ככוליות ואת חלקיו כמרכיבים. בכך הוא מביא את הקורא לידי תפיסה מהותית של היצירה והיוצר הנדונים, שבאמצעות הליבון הם מגיעים להבהרה נאותה.

אסתייע בשתי דוגמות לשם איור: טוֹל את מאמרו ‘העירה בסערת המהפיכה’ (על הסיפורים ‘דלתות נחושת’ ו’נהר שוטף' של חיים הזז), שנכלל בספרו ‘ליד האבניים’ (עמ' 146–164). בפתיחתו של המאמר אתה מוצא משפטים המשמשים עדות לכוליות של ראיה, לא רק ראייתו של הנידון, סיפורי הזז, אלא גם של הדן, מיכלי, אבל ככל שמיכלי מקרב ראייתו אל הספרים הנדונים, הריהו רואה ומראה את הדמויות, את הנפשות החיות, כל אחת בקוויה שלה, עם מערכת היחסים שביניהן, וכל זה תוך כדי הצצה לעומק עיניהם של האנשים, תוך כדי שמיעת דבריהם, תוך כדי תפיסת הקמטים בשיחם-ושיגם, תוך כדי שיבוצם, האגבי או המכוּון, בנוף ובסביבה, במאבק שבין החדש המתפרץ והכובש ובין הישן הנדחק ממעמדו. דומה שמיכלי נוהג כאן, כדרכו, לתפוס קודם את היצירה מאיזה מרחק, אחר-כך הוא מתקרב כדי לעמוד על פרטותיה, ולבסוף באה שוב מעין התרחקות לשם תפיסה מירווחית מסכמת.

דוגמה אחרת: מאמרו ‘מבעיותיה של הפרוזה הישראלית החדשה’, המכונס בספרו ‘פרי-הארץ’ (עמ' 30–51), פותח במעין קביעה על הסתמנותן של שתי מגמות מנוגדות בפרוזה העברית החדשה: ניתוק ורציפות. ונביא כאן את הדברים כלשונם:

בפרוזה העברית החדשה, שהורתה ולידתה בארץ, מסתמנות שתי מגמות מנוגדות, שאינן סימבּוליות, אלא באות בזו אחר זו: ניתוק מקרקע-מורשה בתחילתה, בתקופת תסיסתה וסעירתה; ובמאוחר יותר, לעת בגרותה, נסיון להתגבר על אותו ניתוק, מתוך הכרת כוחה של רציפות. פרוזה חדשה זו, שניצניה הראשונים נראו בימי המאבק עם השלטון הזר ופירותיה הבשילו בשנות המדינה, נתפסת כהוויתה מתוך ראייה רטרוֹספּקטיבית: לא נטיעה זרה, שרוחות הביאו את זרעה ממרחקים, אלא יונקתו של אילן-היצירה העברי, אשר משרשיו יצאה ומעסיסיו רוותה. פקעיה, ואולי גם בסרה, הבליטו את שונותה ובדלותה; אך הנה בא פריה שגמל ומעמיד אותנו על הדומה והקרוב, על יסוד-האחדות המתקיים בה גם בשינוי מראיתה. וכאן צצה מאליה השאלה: כלום אותו ניתוק, שהרעישו עליו את עולמנו, לא היה אלא ניתוק מדומה? לא, זאת לא. אולם בדיקת יחודו ותכליתו ותוצאותיו עשויה להוכיח, כי לא היה כאן ניתוק כפוי מן החוץ, ניתוק מוחלט שאין לו תקנה, כענף שנתלש מגזעו, אלא כל שנגרם על ידי לחץ מבפנים לחליפות פירודן וחיבורן של חוליות בשלשלת (עמ' 30).

אולם ככל שמיכלי מפליג מן הקביעה הזאת לדרכו שלו, אין הוא כופה אותה עלינו בחזקת ניסוחה בלבד, אלא מביא אחר-כך דוגמות חיות ומנותחות כראוי, כדי להראות את השוני שבמגמות, כפי שהוא בולט ביצירות עצמן, ותוך כדי כך הוא גם מתפלמס עם אחרים ומוכיח איזו משתי המגמות היא המכרעת, ומה הם ההישגים האמנותיים הכפופים לאידיאות של המגמה. לאמור: התבוננות וליבון מחייבים את ראיית הדברים על כל צדדיהם, והם שמוליכים אל ההבהרה.

ויש לזכור, כי בשעה שמיכלי פרסם את מאמרו זה (תשי"ח) היה תחום ‘הפרוזה הישראלית החדשה’ מוגדר בדור הפלמ"ח. מיכלי היטיב לראות את לבטיו של הדור הזה אחרי מלחמת השחרור – לבטים שבתימאטיקה, לבטים שבאידיאולוגיה, לבטים שבהיסטוריזם, לבטים שבלשון; כל אלה הם פרי דיאלקטיקה הכרחית של יוצרים הנאבקים על שמירת זהותם והנותנים ביצירתם את כל עצמם.

הנתיב השני, שבו הולך מיכלי בביקורתו, הוא הפולמוס. כוונתי להדגיש, שאין בכך משום תכלית בפני עצמה, פולמוס לשם פולמוס, אלא אמצעי לשם הבחנה. מיכלי אינו נרתע מלערער על מקובלות, אבל באותה מידה, ואולי אף יותר מזו, הוא נרתם לערער על מערערים, אם נראה לו שהמערערים פוגעים בשגגה או במזיד (ראה, למשל, את מאמריו ‘על הביקורת האורבת’ ו’על הציטוט העויין' שבספרו ‘פרי הארץ’). כלומר, הוא סולד, מצד אחד, מרוויזיות, שכוח-הדחף שלהן מוּנע על-ידי הארעי שבאופנה, והוא יוצר אז בכלי התקפתו כדי לפקוח עיניים שיראו נכוחה את הסופר ואת הספרות. ומצד שני, הוא עצמו שב ובודק הערכות ביקורתיות, בין שהן מתייחסות לסופרים שאינם עוד ובין שהמדובר הוא ביצירות ספרותיות בנות-זמננו. אולם בעצם פולמוסו מעלה הוא ערכים, מבהיר, קובע דרגות, מגלה חולשות ומדגיש מעלות.

דרך דוגמה: מה קלה הגלישה מן ההשפעה אל החיקוי – מצד היוצר. המבקר מצוּוה אף הוא לפעול בזהירות כשהוא נזקק אל יוצר ואל יצירה, גזירה שמא יהיה טועה ומטעה. וכך מתאר מיכלי זהירות זו וצרכה:

סוגיה מסובכת זו, שהשפעה וחיקוי נדונים בה, מחייבת עיון נוסף, שההדגמה מסייעתו וממחישה מופשטותיו. קשי ההבחנה אינו מונח בקצווֹת, שמטבעם הם מבליטים את המתוקן מכאן ואת הפגום מכאן, אלא באותן נקודות-ביניים, שבהן מיטשטש הגבול בין שתי התכונות המנוגדות (פרי הארץ, עמ' 85).

דברי פולמוסו של מיכלי אף הם באים בשתי צורות: (א) בשורה של רשימות ומאמרים, שמלכתחילה נועדו להתקיף את המסלף או את המסולף. רבים מאלה כלולים, דרך משל, במדור ‘קב של ביקורת’ שבספרו ‘פרי הארץ’; (ב) אבל את ההידיינות בהיקפה הרב אתה מוצא במאמריו המורחבים על בעיות שבספרות, שדוגמאות מצוינות מהללו כלולות במדור השני של ספרו ‘ליד האבניים’ ובמדור ‘הוויות’ של ‘פרי הארץ’.

וכיוון שבמאמרים אלו מוסבה הכתיבה על בעיות, אין מיכלי מסתפק בהבעת דעותיו שלו, אלא מביא דעות משל אחרים, בודקן לאור ‘העובדות’ והמסתבר מהן, ורק אחר כך הוא מגיע למסקנותיו שלו. אם ברשימותיו הפולמוסיות הקצרות הוא נוקט לפעמים גם טוֹן אירוני, הרי במאמריו הגדולים ובמסות-היסוד שלו הגישה היא עיונית-נתחנית, ובמקרים כגון אלו הוא יוצא להתווכח אף עם סופרים המקובלים דרך כלל על מיכלי, כגון חיים הזז ושלמה צמח. טול את כל המדור ‘הוויות’ שבספרו ‘פרי הארץ’ (עמ' 13–130) ותמצא את מידת הליבון דרך הוויכוח והפולמוס.

אולי יתרשם מישהו כי מיכלי כפוף כולו לנטל האידיאיוּת של היוצר – ולא היא. מיכלי עצמו מבהיר גישתו לספרות אמנותית בכמה מקומות, ובעיקר דן הוא בכך בהרחבה במסתו ‘על תעודת הביקורת של ימינו’ (בספרו ‘ליד האבניים’). לפי מסה זו עלינו לחפש בכל יצירה את ההרמוניה של התוכן והצורה: ‘אין שחר להעדפת היסוד האחד על משנהו. עם הפרדתם מתגלים החסרונות והסכנות השׂפונים בכל אחד מהם, כל עוד הוא קיים קיום עצמי ונבדל. על כן מעוניינים אנו במיזוגם, בהשלמתם זה את זה’. יתרה מזו: ‘באמנות קודמת הבחינה האסתיטית, כי עליה לקבוע תחילה אם לפנינו בכלל מופע אמנותי’ (עמ’265).

ושמא כדאי להביא גם פיסקה אחרת על תפקידו של המבקר לפי ניסוחו שלו עצמו:

הביקורת, אולי יותר מכל סוג יצירה אחר, משולבת במסכת התקופה. אין בה משום הוראה והארה לדורות. אבוקתה מאירה לדור, לשעה, אם כי עיקרי יסודיה, דברי ההלכה והאגדה שבה, יש וטעמם עומד בהם עוד ימים רבים. כמה פנים לביקורת, כמה נקודות-מוצא לה. אולם שניים הם מכשיריה הבדוקים והמובהקים ביותר: הסייף מזה והאנך מזה (יעקב פיכמן בשיר ובמסה, עמ' 68).

הצד השווה שבשני אופני פעולתו הביקורתית של מיכלי הוא, שלפנינו כוח בונה. גם כשהוא סותר, הרי זו סתירה לשם בנייה. וכבנאי אין מיכלי עושה אלא בסדר, בהגיון, בחישוב, בריבוי הסתמכויות, במובאות, בהוכחות, במסקנות. ודוק: המובאות שלו הן לגופו של דיון; לא פחות מזה, אבל גם לא יותר מזה. והכל – בסיוע הפלס והמאזניים, בלשון ספוגת תרבות יהודית, ציורית ועם זאת מדויקת, חריפה, אבל לא בזבזנית.

בכל אלה קנה לו מיכלי מקום של יחוד בספרותנו הביקורתית-מסאית. כל מה שכינס עד כה בספריו, ‘עולמם של בני הארץ’, ‘יעקב פיכמן בשיר ובפרוזה’, ‘ליד האבניים’, ‘פרי הארץ’ וספרו על חיים הזז, הוא יבול מבורך, השומר על הבחנה שבטעם ועל ראייה מפוקחת.


[1970]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47908 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!