רקע
ק. א. ברתיני
דברים על בּאשוויס-זינגר

להציג בפני קהל עברי, ישראלי, את יצחק בּאשוויס-זינגר, הוא, נדמה לי, דבר קל וקשה כאחד. דבר קל – על שום שכמה וכמה יצירות משלו תורגמו לעברית; יצאו שלושה ספרים שלו בעברית: ‘משפחת מושקאט’, ‘השטן בגוריי’ ו’העבד', והתרגומים טובים, אולי אפילו משובחים, שהצליחו לשמור על האווירה, על הטוֹן, על התנועות של בּאשוויס-זינגר. לא אטעה אם אומר, שמכל סופרי יידיש שבפרוזה, אשר יצאו אחרי מלחמת-העולם השנייה, באשוויס הוא בין אלה שדמותם נתגבשה ביותר אצל הקורא העברי בן-זמננו, וסייעה לכך עוד עובדה: בּאשוויס ביצירותיו ובאשוויס בשמו כיוצר נעשו בשנים האחרונות נחלת קוראים בשפות אחרות, בעיקר קוראי אנגלית; ספריו נהפכו לבּסט-סלרים, וממילא חדרו גם לתחומנו.

אבל דבר קשה הוא לשׂרטט קווים עיקריים של דמותו, משום ממדיו של היוצר. דווקא הגוֹדל מטיל כאילו יראה, והוא גודל שאינו בא כסימן-היכר של זמן מסוים, יותר נכון, שאינו מבטא את זמננו, כפי ששגור בפינו לומר על יוצר פלוני או אלמוני. הנה שמענו כאן את נאטאלי סארוֹט, אחת הסופרות החשובות של צרפת בת-זמננו, מחוללת ההפיכה הספרותית בתחום הרומאן, יוצרת ‘הרומאן החדש’ – הרי זה ביטוי לזמן מסוים שבחיים דרך הספרות, לפילוסופיה ולפּסיכולוגיה של היצירה החדישה בחיפושׂיה. מה שאין כן יצחק בּאשוויס. המוֹדרנה בסימניה המקובלים שבפרוזה העולמית חסרה כאן לחלוטין. החיפושׂים לשם חיפושים, החיטוטים בעזרת מיקרוסקופּים אֶלקטרוניים והזרוּיות התחביריות – כל אלה רחוקים מעֵטו של יצחק בּאשוויס. ואם הוא נעשה לאחד מגדולי היוצרים בספרות היהודית, ואם נעשה גם לאחד המקובלים שבספרות העולמית, הרי יש לחפש את העילה או העילות לכך בצדדים אחרים של יצירתו, ולאו-דווקא בצד הפורמאלי – ואולי, אולי, המזיגה של הפורמאלי עם הצד התוכני היא שנתנה את העיצוב המיוחד של יצחק בּאשוויס כסופר.

כי זאת יש לזכור: בּאשוויס הופיע בספרות יידיש לפני כ-35 שנים, ומייד נחשב כיוצר ודאי, מוּכר. כבר בספרו הראשון ‘השטן בגוֹריי’ הובלטו כל אותות היוצר, המייחדים אותו מסופרי יידיש שקדמו לו, ואותות אלו קיימים ביצירתו עד היום.

אילו ניסיתי לקבוע לעצמי מהו הייחוד הזה, כיצד לכנותו, על מה להעמידו, הייתי אולי מצמצמו במושג אחד: עומק. והמושג הזה מתפצל לגבי בּאשוויס לשניים, עומק של זמן ועומק נפשי. אשתדל להסביר:

ברוב המכריע של יצירותיו אין בּאשוויס מזדקק לנושאים אקטואליים במובן הצר; הוא כתב אמנם כמה סיפורים מחיי הריאליה האמריקאניים, אלא שלא הללו תרמו לייחודו. המסכת הסביבתית והעלילה הן אצלו בעיקר מתחום העבר, ובאחד מספריו המעולים ‘העבד’ (שתורגם גם לעברית) הוא מגיע לתקופה של לפני מאות שנים. הטיול במעמקי הזמן יוצר ממילא פּרספּקטיבה, והיא מנוצלת על-ידי בּאשוויס לראייה אמנותית כוללנית ופורטנית כאחת.

ברור, שראייה זו לתוך עומקי העבר אינה יכולה להצטמצם בתחום היהודי הסגור: אדרבה, כאן באה התנגשות הכרחית בין יהודים לבין גויים, ויש קרבנות, והם עולים על מזבח היהדות או על מזבח החיים האישיים. הקוֹנפליקט שבין החיים האישיים לבין המסורת מביא עמו תמיד איזה שבר, שבשום פנים אין לרפאו.

עומק שני – הוא עומק נפשי. מעמקים לא מוּדעים, הצפים מפעם לפעם ועולים בסערה, לפעמים עד כדי התנפצות וניפוץ. לשון אחר: יצרים, בעיקר יצרי מין, מודחקים-בעלבונם, בתוקף המוסכמות, בתוקף המוסר, בתוקף סדרי חברה, מוצאים להם איזה סדק כדי לפרוץ ולהתפרץ. והמעניין הוא, שבמקרים רבים המדובר הוא באנשים, שהם מוחזקים יראים ושלמים כלפי חוץ. מבחינה זו יש הרבה מן המשותף לבּאשוויס ולברדיצ’בסקי בסיפוריו העבריים, בעיקר ברומאנים הקצרים שלו. איני יודע, אם יצחק בּאשוויס קרא בשעתו יצירות אלו של ברדיצ’בסקי (בנוסף על ה’יידישע כתבים פון א ווייטן קרוב') אבל ייתכן מאוד, שבּאשוויס התכוון בכלל יצירתו, אם כי לא אמר זאת במפורש, למה שנוּסח על-ידי ברדיצ’בסקי בזה הלשון בפתיחת סיפורו ‘פרה אדומה’:

‘הנה אנו בני הדור הולכים למות, וקם אחרינו דור אשר לא ידע אבותיו ומהלך חייו בגולה – והיה אם יקרא בספר ויבקש לדעת מהחיים האלה על-ידי קרי וכתיב, יידע מה היו חיינו אז, יידע גם את האור גם את הצללים. יידע כי היינו יהודים, אבל גם בני בשר-ודם, ועם כל שמשמע בזה…’ עד כאן לשונו.

ברם, אצל ברדיצ’בסקי באה התפרצות היצרים באורח בלתי-אמצעי, והיצרים עצמם פועלים במישרין ובמוּדע, ואילו אצל בּאשוויס נמצאים היצרים ברשותם של המתווכים, של מדיוּם – וכאן לובש כל המסופר לבוש-קסמים, שאי אתה יודע כיצד נעטה על הדמויות ועל המתרחש. פועלים כאן חלומות והזיות, מכשפים ומכשפות, לצים, שדים, רוחות רעים; בקיצור, הסטרא אחרא, המעוניין להגעיש את היצרים המודחקים. והעיקר – אין כמעט הבחנה בין עולם המציאות לבין עולם הדמיון. מתים מופיעים לפני עיני האנשים החיים, משמיעים קול, מייעצים, מדריכים, דורשים בתוקף – והחיים נשמעים להם, עושים מעשים אשר לא ייעשו. כל זה יוצר ממילא אווירה של מסתורין, של מופתים, של ניסיוּת. ומעניין כאן לציין דבר מהותי ביותר לגבי הנפשות הפועלות. משך עשרות בשנים, לאורך כל המאה התשע עשרה, הורגלה הספרות המשכילית בעברית וביידיש להשתמש בחומר זה, הקשור בכל מיני מופתים ונסים ומעשי כשפים, כבדברי הבל, המציינים את בוּרוּתם ואת טיפשותם של ההמונים הנוהרים אחרי הצדיקים החסידיים. ואילו בסיפוריו של בּאשוויס – המשׂכילים הם הנהפכים לללעג ולקלס בפי אלה המאמינים בכוחות פּאראפּסיכולוגיים. ודאי, מי שאינו מאמין אינו מסוגל גם לראות, הוא לא יגיע לעולם לגילוי מופת או מעשה-נס. אבל המאמין נעשה שותף למתרחש, הוא יודע כי המציאות היא מציאות ואף מעשי-נסים מציאות הם: הארץ ניתנה לבני-אדם, אבל גם החיים לאחר המוות ניתנו לבני-אדם. יש המשכיות, אם כי לא תמיד רציפוּת; יתירה מזו, החיים משפיעים על המתים, והמתים משפיעים על החיים – ואין לדעת איזו השפעה חזקה יותר.

בּאשוויס מנצל אפוא את כל אוצר האמונות, שנשתרשו בעם במשך מאות בשנים ובסופו של דבר נהפכו לחלק אוֹרגאני של חיי היחיד בעם היהודי, נהפכו לחלק מן הקיומיות היהודית, שבשום פנים אין אפשרות להתעלם ממנה. על כל פנים, אלו שנתונים במשך זמן בתוך תחומים מסוימים, פועלים בכורח הקיומיות הזאת. ואעיר, אגב, שגם גוֹגול בכמה וכמה סיפורים שלו ניצל את אמונות-העם, שברגיל הן קרויות אמונות תפלות, למניעים בעלי-כוח בחייהם של יחידים.

ועוד הערה בנידון זה: בכל הנובילות של יצחק בּאשוויס מסתמנת גם גורליוּת, שאין לברוח ממנה, בדומה לזו שבטראגדיות היווניות העתיקות, אלא שהנבואה-מראש אינה מושמעת רק מפי צדיקים (המקבילים לדברי הפיתיה באוֹראקוּלום היווני), אלא באה אפילו מפי צוענית. ובסופו של דבר, העתיד להתרחש אמנם מתרחש. ועם זאת שליט גם הצדק שבתורת הגמול. יש שילומים למעשים, בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, שכפי שציינתי כבר, אין התחום ביניהם מהווה מכשול מוחשי ביותר. ברור, שעצם הזיקה לעולם כזה, לדמויות כאלה, כבר מרחיקה את בּאשוויס מתיאורי מצבים סטאטיים, ממה שאנו רגילים לכנות בשם הווי. באחת ממסותיו הקטנות על תפקידו של מספר ועל בחירת החומר, שבּאשוויס פירסם לפני כמה שנים בכתב-העת ‘סביבה’, שבעריכת קאדיה מולודובסקי, מטעים בּאשוויס, שהמספר צריך לנצל את היוצא-דופן, את החורג מן השיגרה, את החד-פעמי במובן הצר, את השלא-כדרכו. הוא אף התבטא בנידון זה בצורה חריפה ביותר, ואני תאֵב לדעת, אם בנידון זה עדיין הוא עומד בחריפותו.

אי אתה יכול להסתפק בכל מה שנאמר עד כה, אלא אם כן אתה מצרף לכך את דרך הסיפור של בּאשוויס. סימפּטומאטי הוא, שכמה נפשות שבנובילות של בּאשוויס, בעיקר נשים אוהבות לקרוא מעשה-ביכלעך – ודרך סיפורו של בּאשוויס הוא, לכל הפחות, בעיקרו, דרך של סיפורי-מעשיות, המשמעים כסיפורים לשם סיפורים. וכדי שהסיפורים, סיפורי-המעשיות על פלאיותם, יישמעו אותנטיים ככל האפשר, משתמש בּאשוויס באמצעי בדוק ומנוסה על-ידו: סיפורים בתוך סיפור; דהיינו: המחבר מסתפק בכמה שורות של פתיחה ושילוב, ואילו כל היתר מהווה סיפורים מפיהן של נפשות, המספרות את אשר קרה להן. בכך משיג בּאשוויס ממילא איזו בלתי-אמצעיות, חד-פעמיות של התרחשות, אינדיבידואליות. יש אפילו ששמות המספרים עוברים מסיפור לסיפור, כגון זה של מאיר טומטום. אפילו שמות הנובילות שלו וכותרות-המישנה מעידים על דרך הסיפור של בּאשוויס. אביא כמה מהם: ‘מעשיות שמאחורי התנור’, מעשיות מפי אסורים בבית-הסוהר‘, מעשיות מפי שלושה שישבו ב’שטיבל’ וכדומה.

וכאן יש להביא בחשבון דבר נוסף – הבחינה הלשונית: כיוון שהמדובר הוא בחיים יהודיים שורשיים, בלמדנים ובלומדים למיניהם, הרי ממילא הלשון אינה עממית דלה, אלא ממוזגת במאמרי-חז"ל, במושגים מן הקבלה ומן החסידות, בדברי תורה והלכה, עד שלפעמים המשפט כולו הוא עברי-מסורתי. ואסתייע בדוגמה אחת: כשבּאשוויס רוצה לדבר בפוּרה, שר של שיכחה, הוא שם בפי גיבורו את המשפט הבא: ‘פורה איז צמצום, הסתר-פנים’, דהיינו רק תיבה קטנטונת ‘איז’ הופכת את המשפט מעברית ליידיש. ושימו לב מה עמוקה כאן ההגדרה הפילוסופית: השיכחה מצמצמת את הישות, מסתירה את פני הקיום.

עוד דוגמה קטנטונת: התופעה הפּאראפּסיכולוגית הידועה במונח הצרפתי déjà vu נהפכת אצל באשוויס לסיפור-מעשה בשם ‘יחיד אוּן יחידה’, וכאן ממלא תפקיד חשוב ועיקרי המשחק הלשוני: יחידה, כדרך השירה העברית הדתית-פילוסופית בימי-הביניים – נפש האדם; מצד שני, מהווים שני השמות יחיד ויחידה צירוף, שנגזרת ממנו בקלות התיבה יחוּד, בשתי המשמעויות.

השתמשתי כאן כמה פעמים במונח פּאראפּסיכולוגיה, ייתכן שכדאי להזכיר בקשר לכך את הקירבה שבין בּאשוויס לאהרן צייטלין, בעל “המציאות האחרת‘. קירבה שבּאשוויס עצמו מעיד עליה בדברים שפירסם ב’די גאָלדענע קייט’ ליובל השבעים של אהרן צייטלין. ועדות מובהקת יותר: מבואו של בּאשוויס לספרו הנ”ל של צייטלין.

ברור, עצם השילוב של שני עולמות, עולם הנגלה ועולם הנסתר, העולם עלי-אדמות והעולם שלאחר המוות – מעמיד לא אחת את הסופר, על-ידי דמויותיו הפועלות, כמובן, בפני קושיות סתומות, אלא שאין הוא מסוגל ואף אינו חייב לתרצן, וכך הוא אומר באחת הנובילות שלו: ‘די וועלט איז פול מיט רעטענישן, וואָס האָבן נישט קיין באשייד’, כלומר: העולם מלא חידות שאין להן פתרון. ומכיוון שכך, הרי ניתן לומר שעולם-העשייה לבדו, בלי מה שמעֵבר לו, סתוּם הוא – ואמנם כך הוא אומר במקום אחר: ‘עולם-העשייה הוא בית-משוגעים’. יש לחפש לו תיקון, אבל מי שפורע את סדריו בדרך-לא-דרך, סופו שמאבד את עולמו או גורם להרס ולחורבן.

אני רוצה לחזור אל מה שציינתי בראשית דברי: יצחק בּאשוויס-זינגר הוא כיום סופר אוניברסאלי. מצב המו"לות ביידיש הוא כזה, שרבים מסיפוריו ומהרומאנים שלו פורסמו בעיתונים ובכתבי-עת, ולא כולם יצאו לאור בצורת ספר. עובדה היא, שאפילו ‘העבד’ הופיע ביידיש, בצורת ספר, רק שנים מספר לאחר הופעתו בעברית. הייתי מסתכן ומוסיף, שיחסית לחשיבות יצירתו של בּאשוויס-זינגר, הרי לא זכתה להערכה כראוי לה בביקורת היידית. וכאן מתעורר איזה ספק של חשש, שברצוני להעלותו, חשש הקשור בשאלה, אם הכתיבה היא למען הקורא, אם לא.

אני איני סבור, כפי שאחדים מהסופרים בזמננו סבורים, שיש להתעלם לחלוטין מן הקורא, אבל דווקא הצלחתו ופירסומו של יצחק בּאשוויס-זינגר בעולם הספרותי האוניברסאלי, הפיכתו לבעל בּסט-סלרים באנגלית ובשפות אחרות עלולות לעורר את החשש שמא ילך, חס ושלום, בדרכו של מי שמלכתחילה כתב למען היותו מתורגם.

ברור, מותר לו לבּאשוויס לראות לפני עיניו קורא אלמוני, אבל אלמוני במלוא מובן המלא, ולאו-דווקא קורא בשפה לא שלו, שהוא בעל אווירה לא שלו ובעל השׂגות ותפיסות לא שלו, שיהיה להוט אחרי האכּזוֹטיקה בלבד. הקיצור, רוצה אני ומאחל, שבּאשוויס יישאר הוא, יוצר יהודי גדול, שבכך הוא ממילא נעשה יוצר עולמי גדול.


[1969]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48810 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!