רקע
ק. א. ברתיני
פייטן עברי באמריקה - גבריאל פּרייל

קווים לדמותו של גבריאל פּרייל

 

א    🔗

ארבעת ספרי שיריו של גבריאל פּרייל קבעו לו מקום של כבוד ומעמד של ייחוד בשירה העברית, אבל יותר נכון לומר, שכבר לאחר הופעת ספרו הראשון, ‘נוף שמש וכפור’ (‘אוהל’, חברה להוצאת ספרים, ניו-יורק, תש"ה) נקבעו לו מקום ומעמד אלו. יש אפילו הגורסים, כי בנידון זה אין לדבר על שלבי התפתחות, על מעברים, על השתנוּת בשירתו של פּרייל. ודאי, יש להיזהר בניסוח, שכן התפתחות, מעברים והשתנוּת אינם מרכיבים הכרחיים להתקדמות. לאמור, גם אלו המבחינים, שכבר בספרו הראשון ישנם כל הסימנים המייחדים את שירתו של פּרייל, אינם כופרים כי בספריו אשר באו לאחר-מכן הלכו סימנים אלו והתלבטו אלא שהוודאי שבשירתו, הפּריילי, לא נשתנה. הוכחה ברורה: כל מי שמצוי אצל שירתנו, אפילו בלי שיידע במפורש כי הוא קורא איזה שיר של גבריאל פּרייל, הוא יכירנו מייד. ונשאלת אפוא השאלה מהו אותו סימן-היכר, שהקורא נאחז בו כדי לוודא את האינטואיציה שלו?

איש לא יטיל ספק, שמראשית דרכו פּרייל הוא אחת התופעות החדשות היפות שבשירתנו, ועל כן ניסו אחדים לעמוד על חידוש זה ולהגדירו. ואין זה דבר קל. על שירתו של פּרייל נכתב לא מעט (יחסית), אבל גם לא הרבה (יחסית), וכל פעם נעשו נסיונות להגדיר את ייחודו. דומני, שאם נשתמש באחת מכותרות שיריו ‘פייטן עברי באמריקה’ (בספרו ‘מפת ערב’ דביר תל-אביב תשכ"א), נמצא בה את ההגדרה התמציתית ההולמת. ומוטב שנפנה אל שלוש תיבות אלו שבכותרות השיר הנ"ל ונפרידן זו מזו. אלך משמאל לימין.

‘באמריקה’ – מי לא ציין את האמריקניות של גבריאל פּרייל המשורר? דבר זה נסתבר לא רק מהנתונים הביוגראפיים, אלא בעיקר מהמוטיבים הפּריילים. ברור שבכל הגאלריה של המשוררים העברים באמריקה: סילקינר, בבלי, הלקין, אפרת, רגלסון ועוד, ניכר הגוון ‘האמריקני’, אולם, אם בשיריהם של הנ"ל כך, שהורתם ולידתם קדמו לאמריקניות שלהם, ושאחדים מהם אף לא נתאמרקו כדיבעי, הרי גבריאל פּרייל היתה האמריקניות לא עניין של תימאטיקה בלבד, אלא תוצאה של ספיגה תרבותית אוֹרגנית, שלא קדמו כמותה בשירתנו. אבל אפילו מבחינה ‘נושאית’ יש להתייחס בזהירות יתירה אל המונח ‘אמריקניות’ שלגבי שירת פּרייל שכן ברגיל הולכים המונחים ‘אמריקניות’ ואוּרבאניזם שלובים זה בזה, מה שאינו הכרחי לגבי שיריו של גבריאל פּרייל. אצלו – אמריקניות אין תמיד פירושה דווקא תרבות כּרכּית, השופעת הישׂגים טכנולוגיים מעל-כל-דמיון ובנייה צפופה מרקיעת שחקים וגעש צבעים בעירבוב לא-משוער ושגעון סחרחורת של מראות. אדרבה, גבריאל פּרייל, ששיריו הם כאילו שירי בית-קפה (ויושם-נא לב לריבוי השימוש בבית-קפה כמוטיב בשיריו. בנידון זה הוא מזכיר במידת-מה תקופה מסוימת שבשירת יעקב שטיינברג), הנופים הפנימיים שלו, האמריקניים, הם נופים שברחבות, שדות רחוקי-אופק, אגמים, הרים, עננים, ים, גן-שזיפים וכדומה. אמריקניותו של פּרייל מוכרת לנו מחטיבות שלימות של ספרי שיריו, ולשם הדגמה נזכיר את אלו שב’נוף שמש וכפור‘: ואשינגטון מעלה זכרונות (עמ' 24), נאנסי לינקולן חולמת (עמ' 26), סבא דז’ון במעגל (עמ' 27), שקיעה בפורט-טריאון (עמ' 44), משירי ורמוֹנט (עמ' 46), לניוּ-המפּשיר – איגרת קטנה (עמ' 48); ב’נר מול כוכבים’ (מוסד ביאליק, ירושלים 1954); כל הסידרה ‘מנוף אמריקה’ (עמ' נג-פה); ב’מפת ערב'; ירמוּת על הכף (86), ציורים מניו-יורק (עמ' 91), במקומו של וולט ויטמן (עמ' 100), בעירו של איינשטיין (עמ' 102); בספרו האחרון1, ‘האש והדממה’ (ספריית מקור של אגודת הסופרים ליד ‘מסדה’, 1968): שני שירים מווּדסטוֹק (עמ' 56), רמות ברוקלין (עמ' 23). אם לבדוק מבחינה כמותית את השירים ‘האמריקניים’, נמצא שהמספר פוחת והולך, ובספר האחרון הרי שהוזכר כאן אינו ‘אמריקני’ ממש כתיאור חיצוני, אלא בדלי-רמזים של ממשות, המעוררת את חוויותיו החד-פעמיות של המשורר, שהוא מחפש להן את המבע ההולם.

כיוון שפּרייל הדהים את הקורא בחידושו, וכיון שאת החידוש הזה קשרו, בעיקר, באמריקניות שבו, הרי נמצאו ממילא מבקרים, שלשם הקלה חיפשו אפשרויות ותלו הגדותיהם בהשפעות. לאמור, גרסו שמפלוני משורר אמריקני נטל זה וזה, ומאלמוני כך וכך; יש שראו בפּרייל את השפעת האימאז’יזם האמריקני, השונה, כידוע, מן האימאז’יזם הרוסי. וברור שבראש וראשונה צץ המונח ‘ויטמניות’. האמת היא, לגבי מי שקרא את כל שיריו של גבריאל פּרייל כסדרם ושלא כסדרם, שהוויטמניות קיימת בהם רק לפרקים, והיא מתבטאת בעיקר, מבחינה צורנית, בהתרחבות הטורים, ומבחינת התפיסה – בהעמדת האדם באשר הוא אדם במרכז המראות והחוויות, אבל יחד עם זה קיים גם ניכּוּח אחר, והוא יסודי אצל פּרייל: האני מול העולם.


 

ב    🔗

עד כאן אשר לאמריקניות. אולם נמצא מי שניסה לקבוע, כי תדמיתו הפיוטית של גבריאל פּרייל היא אמריקנית עד כדי כך, שניתן להפקיעו מן התואר ‘משורר יהודי’. זהו אבּסורד, כמובן. הלז רצה, כנראה, ‘לרומם’ את שירת פּרייל ולא מצא דרך אחרת אלא זו של תלישת סימני-ההיכר היהודיים של השירה הזאת וענידת ה’אוניברסליות' עליה. אולם כל קורא יכול לעמוד בנקל על האמת, כי אם לדבר על אווירה, על מוטיבים, על רמיניסצנציות, על כיסופים, על דימויים ועל מה שאנו רגילים לכנות בשם נושאים, הרי בהרבה מקרים טבוע חותם היהודיות. ושוב, נלך, פשוט, אל ספרי פּרייל. נפתח את הספר ‘נוף שמש וכפור’; כבר בשיר הראשון, כשאנו קוראים את שלושת הטורים הראשונים: ‘העולם פרוש לפני כגוויל עתיק-יומין – / ואני סופר אותיות ותגין וכו’ ' – כלום הדימוי ‘כגוויל עתיק יומין’ אינו יהודי מובהק? כלום משורר לא-יהודי אף הוא סופר אותיות ותגין? חטיבות שלומות של שירים, כגון אלה שבספר, למן עמ' 59 ועד עמ' 70, הם יהודיים לפי דחפי נושאיהם. והנה ספרו השני, ‘נר מול כוכבים’ – הרי אף הוא מכיל מדור שירים מיוחד, ‘מדרך ליל אל יום’ (עמ' פט-קג), שהוא כולו יהודי, ויעידו אפילו כותרות שירים בלבד: ‘מאמריקה לליטה’, ‘הנערה משם’, ‘שלוות יאור ואימה פרוצה’ (המסתיים בשתי השורות הכאובות: ‘רק עלי לוח-השנה היהודי נטרפים ברוח פרוצה, אימתנית, רק ימיהם של יהודים עוד עומדים מהססים, אטומי חלון’. (עמ' צז), ‘לארץ אחרת’, ‘ממרחקים לירושלים’, ‘בול ישראל’. גם בספר השלישי, ‘מַפת ערב’ הרי כמעט בראש הספר נמצא השיר ‘משוררים בשעריי’ (עמ' 8) והוא נפתח בשורה הבאה: ‘מיכ"ל בן ארץ ליטה, אשר ימיה חיוורים כשל מאזנים שקולים’, ומיד בשיר שלאחריו, ‘משורר וימיו’: ‘יהודה הלוי היה יורד אל ים יגון תכלתו כסכין’, והשיר השלישי שמו ‘מעצו ולילו של ביאליק’, ואחריו – ‘שורות על הרמב"ם’. ולא רק הם מאכלסים את עולמו הפּיוטי של גבריאל פּרייל. הנה כך, למשל, הוא פותח את השיר ‘מעברים’ (שם, עמ' 36):

לֹא יֶאֱרַךְ עוֹד הַזְּמַן וְאַגִּיעַ לַגִּיל בּוֹ מֵת

יִצְחָק לַמְּדָן, –

זֶה יְדִיד בַּגְרוּתִי בַּעַל הַפָּנִים לִמּוּדֵי-הַכְּאֵב;

לֹא יֶאֱרַךְ עוֹד הַזְּמַן וְאַגִּיעַ לַגִּיל בּוֹ מֵת

שָׁלוֹם-עֲלֵיכֶם, –

זֶה יָדִיד מִיַּלְדוּת פָּנָיו הִפְרִיחוּ גַּנֵּי חִיּוּכִים;

שְׁנֵיהֶם אָבְדוּ מִמַּעְגְּלֵי חָכְמָה וְתִפְלוּת

וּמְאֻשָּׁרִים, אֵינָם כְּמֵהִים עוֹד לְמָה.

ובשירו ‘הרפתקן’ (עמ' 44) הוא מספר על אלדד הדני ועל בנימין מטודילה ועל הסמבטיון. ובשירו ‘אל ארצי וידוי’ (עמ' 106) הוא מתוודה בשורות אלו:

וְהָיָה בְּשִׁבְתִּי בִּבְּרוּקְלִין הָעִיר, בְּיֶרַח זִיו,

בִּשְׁנַת הֶעָשׂוֹר לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל,

יָרַד עָלַי צֵל מִמַּאֲרָב, עָב טָמַן צָהֳרַי,

כִּי הִרְבֵּיתִי לַהֲפוֹךְ בַּגּוֹנִים הַזָּרִים וְכִלִּיתִי יָמַי

לְלֹא הַכָּרַת הַפְּדוּת הָאַחַת.

תשומת-לבו של הקורא נתונה במיוחד לשתי התיבות ‘בגונים הזרים’; גוני אמריקה שהם זרים לעומת אלו שמצפים להם. ועל כן גם סיומו של השיר הבא לאחר מכן (עמ' 107): ‘ומה שכיחש המערב, יאמת המזרח’, וכן פתיחתו של השיר ‘מלענה תעלה השושנה’ (עמ' 109): ‘מסתיו מיין את פרינסטון שבארצות-הברית, / אשלח איגרת לחיפה, אשר יינותיה / עתיקים יותר, / ונוגעים בים נעור מחדש’. וודאי שטבעי הוא לו, לגבריאל פּרייל, להזדקק לנושא כגון ‘הנסיות שבדברים: תשכ"ז’ שבספרו ‘האש והדממה’ (עמ' 119).

אם נחזור אל כותרת שירו של פּרייל, שהוזכרה לראשונה (פייטן עברי באמריקה), ברור שניתן לשאול, על שום מה גורס הוא ‘עברי’ דווקא ואינו מסתפק ב’יהודי'. אבל לא רק בכותרת ההיא: גם הכותרת של שיר הסיום לספר ‘מפת ערב’ גורסת ‘צייר עברי’ דווקא, והצגת הצייר אף היא בסימן העבריות: ‘צייר עברי שעדיין לא ראה במו עיניו / את השמיים העבריים בהם ניכרים עוד / עקבות אל עליון דורך על כוכביו’. ואנחנו הרי יודעים, שגבריאל פּרייל בן-בית הוא גם בשירת יידיש; רבים משיריו תורגמו על-ידו ליידיש (ואולי היו גם מקרים הפוכים?). אין זה אלא שהמשורר רואה את עצמו צאצא למאות-מאות דורות שקדמו לו ושהם עולים בו מפעם לפעם, בעיקר בהתגלמותם במראות התובעים את מבעם הפיוטי. ושמא עבריות זו של גבריאל פּרייל תלויה בעצם ההתגלמות בלשון, בניב העברי, אולי אפילו בהיגוי העברי; שמא הוא הולך בכך אחר תפיסתו של ביאליק, כפי שהוסברה במסתו ‘שירתנו הצעירה’ לגבי מהותה של שירה לאומית. שהרי מאבקו של היוצר עם החומר מתמצה, בסופו של דבר, באמצעי ההבעה, ובאותו שיר, ‘מפייטן עברי באמריקה’, מאחיז גבריאל פּרייל את דחפי יצירתו עם מבעה בשתי שורות אלו: ‘והניב העברי העיקש עלה בנו כפורח, / היה בעינינו חזון אמת וזהב’.

עבריות זו ניתנת אולי להידרש גם לצד אחר, כשם שהיא נדרשת לגבי ברדיצ’בסקי ולגבי ברנר, שאחד המרכיבים הסימאנטיים שלה היתה הבדידות הגדולה, גם בין היהודים שבתפוצות. אבל אין כאן מקום להרחיב. כך או אחרת, כשאתה בא אל ‘הניב העברי העיקש’ של גבריאל פּרייל, הרי ממילא אתה נכנס לתחום הפּוֹאטיקה שלו, כלומר למרכיב השלישי של כותרת אותו שיר ‘פייטן עברי באמריקה’ – אל העיקרי, אל הפייטן.

משוררים חשובים נפנים כמעט תמיד לחזיון היצירה שלהם; הם תוהים עליו, לפעמים מנסים הם להסבירוֹ, ובעיקר – לתארו. ואין המדובר רק במסות פיוטיות שנכתבו על-ידי משוררים עבריים ולועזיים, אלא גם, ובהדגשה, בשירים על שירה. ודאי שכל כותב שיר על שירתו מתאמץ למסור מנסיונו האישי וממאבקו האישי – וגם לפי דרך הראייה, השמיעה וההבעה שלו. שירים-על-שירה של משורר עשויים איפוא לשמש עדשה לתפוס בה את חוּצוֹ-ופנימו של המשורר ואת יחסי-הגומלין ביניהם באמצעות כלי ההבעה. אצל גבריאל פּרייל יש מספר ניכר של שירים-על-שירה, שאילו נזקקנו לניתוחם המפורט, היינו נאלצים להרחיב עד מאד ולחרוג ממסגרת הכתוב. נסתפק בכמה מקומות רלוואנטיים. כבר בספר שיריו הראשון, ‘נוף שמש וכפור’, כמעט בראש הספר, פונה גבריאל פּרייל ישירות ‘לשיר’ (עמ' 8):


רֵאשִׂית אֶקָּחֲךָ כְּקַחַת סַעֲרַת-קַיִץ עֵץ,

בְּשׁוֹטֵי-אֵשׁ, בְּלַהַב סַכִּין.

וְאַחַר אָבוֹא קְרִיר-דַּעַת בְּךָ הִסְתַּכֵּל:

הַאַתָּה – כַּמַּיִם הַבְּהִירִים אוֹ כַּיַּיִן תְּגַמְגֵּם,

הַצְּלִיל לְךָ כְּכֶסֶף אִם כָּכְדְּךָ – בַּרְזֶל;

אוּלַי אַתָּה – שְׂדֵה-דָּגָן צָנוּעַ,

אוּלַי חִטָּה פְּרוּצָה גַאַוְתָנִית?

לֹא אֵדַע.

אם כן, מאבקו של היוצר עם יצירתו מתחיל באיזו הסתערות; החומר הוא כאילו נטול אפשרות להתגונן, וההסתערות מכלה בלהב-סכין ובשוטי-אש ( – להבת; הקורא מתעורר מעצמו לאסוציאציה הלשונית הזאת). אבל כשוך ההסתערות בא קור-הרוח-והדעת לשם בדיקת התוצאות. וכאן ניתנו שתי אפשרויות, אם כי לא מאותו שטח של התבוננות וקשב: בהירות של מים הריהי ענין של ראייה, ואילו גמגום של יין נוגע לשמיעה; צליל של כסף – שוב קשור באוזן, ואילו כובדו של ברזל נוגע לתחושת השקילה, לעומת זה בא הצמד האחרון מאותו תחום, האנשת הצמחים במישור המוסרי: צניעותו של שדה-דגן לעומת פריצותה-גאוותה של חיטה. האם יש ללמוד מכאן מה משתי האפשרויות שבשלושת הצמדים מעדיף המשורר? אין הוא עונה על כך, אלא הוא מודה שאינו יודע מה השיג בהסתערותו.

במקום אחר שבספר זה, בסוף ‘לשיר שלא הושר עדיין’ (שם, עמ' 34) הוא מנסח את משאלתו כך: ‘ויהיה שיר זה קר כשיש צח בחורף לבן-תבונה, / ויהי חם כנהרות האדומים השוטפים ממוצאם בלב’. בדומה לכך פותח גבריאל פּרייל את ספר שיריו ‘האש והדממה’ ב’הסברה של שורה ראשונה':

שׁוּרָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל שִׁיר

הִיא נֵץ לֹא יַרְפֶּה מִבַּזּוֹ

אוֹ יַעַר דְּלוּק בְּרָקִים

מִכָּל עֲבָרָיו הַסּוּמִים.

הרי שוב הסתערות, נץ ובז, ברקים, דליקה. אבל כאן יש להביא בחשבון, שהמדובר הוא בהיפעלות משורה ראשונה של שיר, כלומר, בתפקידה של פתיחת שיר יש כבר מן ההתקפה, שממנה אין להרפות. ועדות לכך הפיסקה הבאה מתוך שיר אחר באותו ספר, ‘נופה של שורה’ (שם, עמ' 12): ‘בשורה הקצרה כנשימה / רכבי אש מזנקים בגעש’.

מהו השיר בשביל פּרייל, מה תפקידו בחיי המשורר? על כך עונה הוא עצמו ב’עונת השיר' (מפת ערב, עמ' 15): ‘בוא אלי, השיר, בדלתי דפוק. / בלעדיך עירום ועריה אני – – – / ואני אהיה כשחק מעונן / אם לא תבוא עונת השיר’. בינתיים שומעים אנו את קולו של המשורר המפלל אל מישהו או אל משהו שמחוצה לו. לאמור: במקום הפנייה אל ההשראה בדמות בת-השיר, אל המוזה, כמקובל בימים מקדם ועד המאה התשע-עשרה, פונה פּרייל אל השיר עצמו, שיבוא להתמזג עמו.


 

ג    🔗

ממה ניזונים דחפי שירתו של גבריאל פּרייל? לא ניכנס אל מאחורי הפרגוד של ההכרה לתהליך היצירה, ובעיקר לא לרגעי ההיוליות שלה, לבטרם-היות. דברים אלו הם עדיין בגדר נעלם גדול, הוא הפלא. אבל נראה מתוך השירים עצמם, לכל הפחות, מהו שמאכלס אותם. על-פי רוב זוהי הסביבה הקרובה, היומיום, ביקור של ידיד, תפוז על מכתבה, תיבת-דואר, דממה בין ריעים, הגן הקטן, העציץ מרובע-הקצווֹת, נסיעה בתחתית בחנק-קיץ וכדומה. היית רשאי לומר, שחולין של יומיום מולידים חגיגיות של חוויה שירית.

גבריאל פּרייל הוא אינדיווידואלי מאוד בשיריו. כבר הוזכר כאן שבית-הקפה הוא מעין אובניים למשורר; פה ניצת הזיק השירי ונהפך לאש. וכך כתוב ב’שירים מבית-הקפה' (נר מול כוכבים, עמ' לד): ‘בית-הקפה לעולם לא יכבה תבערות הבדידות’ ואילו בעמוד שלאחר זה: ‘הקפה מהביל בספל כרגיל, / מתארך מול אי, ששמו בדידות חוזרת’.

פּרייל הוא מסתכל מתמיד, מתבונן בחוץ ובפנים, בפנים עצמו. מכאן המיזוג של הליריקה עם ההגות. הנה נדמה לך שהשביבים האינטלקטואליים גוברים, והנה מבחינה אוזנך בטונאליות הזרימה הרגשית, שלרוב היא חרישית-כבושה-עגמומית קמעה. בהרבה שירים של גבריאל פּרייל אתה חש, כיצד ההבעה משרה כביכול איזה רוגע, אבל רוגע זה מחפה על התרגשות עמוקה, המפעפעת מתחת למלים.

האם הזמן השירי של גבריאל פּרייל הוא זמן ההוֹוה שבלב? באחד השירים (נר מול כוכבים, עמ' ק) אומר פּרייל: ‘ואני – לאו דווקא רומנטיקן אני’, אלא שהשאלה היא, איך נאמרו הדברים ובאיזה הקשר. שמא יש כאן אפילו שמץ של לשון סגי-נהור. ואולי, פשוט, תלויה האמירה בעצם הגדרת המונח רומנטיקן (ויוזכר כאן נתן זך, האומר באחד משיריו: ‘רומנטיקן קר אני, רומנטיקן מר אני’). על כל פנים, אם אחד הסימנים המקובלים לגבי רומנטיקה הם געגועים על העבר, על מקומות אחרים, הרי הללו מצויים לא מעט בשיריו של פּרייל. כבר בספר שיריו הראשון, ‘נוף שמש וכפור’, אנו מוצאים: ‘שנותי עודן ניצבות / ליד הבית הישן / ששנותיו בוודאי / כמספר לבניו / האדומות’ (עמ' 13). ובספרו ‘נר מול כוכבים’ (עמ' י): ‘עכשיו כמאז: ודאות אילן, נהר ועפרוני. / – – – אולי תקופת האטום היא אגדת אימה נוספת / – – – אך עכשיו כמאז: בין רשתות פרש ליל ודרקוני יום / בית יגיה פיכח, אילן-סתיו ישתכר תחת שמי יין, / ותרחף כמיהתו, משיבת הנפש, של מעיין’. וכן ב’ערב מיער כמיהה' (שם, עמ' טז): ‘הערב נכנס בי, מיוער כמיהה ירוקה, / ימי קדם ידעתים בעודי ילד / מפציעים שוב, רעננים מחדש’. ובספרו ‘מפת ערב’ (עמ' 60):

עַכְשָׁו צְבוּעוֹת חֻרְשׁוֹת אַמֶּרִיקַנִּיּוֹת סְתָו צָעִיר.

חֻרְשׁוׁת לִיטָא שֶׁלֶּעָבָר הוֹלְכוֹת-צָפוֹת תּוֹךְ עַנְנֵי חֹרֶף עַתִּיק,

מִטְרוֹת עָלִים וּבְרַד שְׁלָגִים הָעוֹנוֹת בִּי תִּזְרֹקְנָה

עַד פֶּתַע אֲגַלֶּה זְקַן שֵׂיבָה בֵּין קֶמֶט לְקֶמֶט:

אוּלָם גַּם אָז עוֹד תָּאִיר אֵם צְעִירָה

אֶת שְׂדוֹת יַלְדוּתִי.

ובשיר אחר הדברים אופיינים יותר: ‘אני יושב בניו-יורק, עוד אשב בעיר בישראל, / אך הלילה, בין תחום לתחום, נקלעתי נאמן / אל בית-העלמין העתיק שבקובנה ליטאית’ (שם, עמ' 98).

גם בספר שיריו ‘האש והדממה’ מתמידות החוויות באותו גוון: ‘תוך כלא השינה העיוורת / הבקיע חוד ניגון משכבר’ (עמ' 27); ‘הנוף מחדיר בי אפור, כפור / שתיקתי זועק בדרכי הלבנה / ומהבהב זכרון אחר זכרון’ (עמ' 31). ובאופן בולט:


הַיּוֹם הָיָה שְׁקוּף אוֹר

כִּתְמוּנָה שֶׁל מוֹנֶה.

יַלְדוּתִי הִפְצִיעָה

מֵעֲיָרָה יְהוּדִית,

הֶחְלִיקָה עַל קֶרַח

מַכְחִיל מֵרָחוֹק –

בִּי עַצְמִי, עַכְשָׁו,

רִחֲפָה עָב קְטַנָּה

כָּזוֹ שֶׁבְּסוֹנֶטָה שֶׁקְסְפִּירִית

(עמ' 42).

הובאו כאן דוגמות רבות, שבהן המפורש שבהתרפקות על העבר בולט מייד, אבל גם בשיריו האחרים של גבריאל פּרייל אתה עשוי למצוא רמזים להתרפקות זו. ואגב, אם כבר הוזכר קודם, שפּרייל שׂרטונו נעוץ בבית-הקפה (או כמו שהוא מדמה עצמו: ‘אי בתוך כרך נושא דכייו’), ומשם הוא משלח קווי-מישושו הפיוטי, הרי המירווחים הנוצרים מפעילים איזו זרימה לירית, שיש בה גם משהו מן האֶפּי; ויטמאניות זאת מתלווה גם במעין תחושה של אובייקטיביזאציה, והיא שמביאה אולי לידי צינון הריגושים והתרחקות מסנטימנטאליזמים.

לכך יש להוסיף את נטייתו הברורה של גבריאל פּרייל ללשון הפרוזה. לא רק שאין זכר למליצות, ואף לא לניבים נדושים ולצירופים שגורים, אלא שעצם התחביר הוא פשוט וחלק, בלי כל ניסיון לשנות מכלליו הטבעיים. ההתרחקות המוחלטת מחריזה, מריתמוס קבוע, מחלוקה מדוּיקת לבתים, מאורך מוגדר של הטורים – דבר המאפשר לו, לגבריאל פּרייל, להיות משוחרר לחלוטין מתחביר-שלא-כדרכו. פּרייל נוהג דרך-ארץ במלה עצמה כיחידה ראשונית, בטורים כחטיבות תחביריות, ובקטע כתמונה פיוטית. כל זה מביא לידי בהירות מאקסימאלית של ההבעה, עד שהדימויים נעשים עצמיים, לפי דרכו של ‘הפייטן העברי מאמריקה’.


[1971]



  1. למען השלימות יש להוסיף גם את החוברת שלו ‘מבחר שירים’ (1965) עם דברי עליו מאת א. שבתאי.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49322 יצירות מאת 2726 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!