האחרון בתקופת הגאונים, רב האי בן רב שרירא, נולד בששנת ת“ש (940) ויאריך ימים עד שנת תשצ”ח (1038). האדם הדגול הזה, אשר כמוהו לא היה בכל הגאונים הקדמונים (מלבד רב סעדיה גאון), היה מגדולי היחש בישראל, מצאצאי הנשיאים ראשי הגולה שבבבל, מזרע דוד בן ישי מלך ישראל. הוא היה חכם גדול בחכמת התורה “ולאורו הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו”, ולא היה בכל הגאונים מורה חכם אשר העשיר את ספרות ישראל כמוהו בתורתו ובחכמתו. ב“תשובותיו” הרבות, הנכוחות והמחוכמות, יַראה לפנינו בתור אָמן גדול בהלכה אשר לא יפָלא ממנו דבר; וגם בעניני “אגדה” הצטין בבקורתו החדה והמחוכמה. מלבד “תשובותיו” כתב גם פירושים על הגמרא, המעידים על שכלו הישר ועל הדרך המדעי וההגיוני שבחר בלמוד התלמוד (בידינו נשארו רק פירושיו על סדר טהרות). מלבד תשובותיו ופירושיו חבר גם ספרים מיוחדים בדברי הלכות בודדות; הספרים האלה כתב בלשון ערבית, ואחרי מותו תורגמו עברית (הלא הם ס' “מקח וממכר”, ס' “המשכון”, “משפטי התנאים”, “שערי שבועות” ועוד). אבל גדלו בתורה ורוב חסידותו לא מנעו אותו לעסוק בכל דבר חכמה, ור' שמואל הנגיד מעיד עליו כי “בכל חכמה יפיפיה אחז” וגם כל ספריו יעידו על רוחב ידיעותיו בפילוסופיא ובכל דברי מדע. גם בחכמת הלשון הגדיל לעשות, ויחבר פירושים על המקרא לפי פשוטם (אך פירושיו אבדו ממנו). גם נסה את כחו בשירים ובפיוטים, ומשיריו הכי נכבד השיר הלמודי:מוסר השכל", אשר ממנו נביא דוגמאות להלן (ואולם יש חוקרים המפקפקים בזכותו של רב האי על שיר זה). בשיר הזה יביע את דעותיו במדות המוסר ועל כל הדברים הנוגעים בחיי האדם המוסריים, המדיניים, הדתיים והחברתיים. השיר כתוב בחרוזים שקולים (קפ"ט חרוזים בו) על משקל יתד ושתי תנועות, ותנועה. כאשר יחיב תוכן שיר כזה אין בו פואזיה רבה, אבל יפה ונעלה הוא מצד המדות היקרות המובעות בו בלשון צחה בלי סבל המליצה היתרה. – מדברי ימי חייו נודע לנו רק כי ישב על כסא הגאונות בפומבדיתא (בבבל) ארבעים שנה, ואשתו היתה בת הגאון רב שמואל חפני, ובנים לא השאיר אחריו. אבל שמו נשאר לזכרון, לתהלה ולתפערת עד דור אחרון.

 

משיר מוסר השכל    🔗

“יְרָא הָאֵל בְּנִי” רֵאשִׁית אֲמָרַי,

לְכָה קוּמָה וְשִׁמְעָה מַאֲמָרַי – – –

וְהִתְרַע בַּאֲצִילֵי עַם פְּלִילִים

דְּבַק בָּהֶם וְאַל תֵּט אֶל כְּסִילִים – – –

וְקַנֵּא בָם בְּכָל שִׁבִתְּךָ וְגּוּרָךְ,

בְּכִיסָךְ אַל תְּקַנֵּא בַחֲבֵרָךְ¹

בְּמֶלַח פַּת אֱכוֹל וּרְעֵה עֲשָׂבִים

וְאַל תִּשְׁאַל אֲגוֹרָה מִנְּדִיבִים² – –

וְאַל תִּישָׁן וְהַבֵּט אֶל נְמָלָה

וְאַל נָא רַגְלְךָ תֶהִי עֲצֵלָה – – –

וְאִם לִדְרוֹשׁ מְזוֹנָךְ מִנְּוָתָךְ

תְּהִי יוֹצֵא, זְכָר נָא בַת-בְּרִיתָךְ³ ;

רְאֵה יוֹנָה בְּנוּדָהּ אֶל מְזוֹנָהּ

תְּהִי שָׁבָה בְּיוֹמָהּ אֶל מְלוֹנָהּ,

וְאִם יַרְחִיק נְדוֹד נֶשֶׁר לְלַחְמוֹ

בְּעוֹד יוֹמוֹ יְבַקֵּשׁ לוֹ מְקוֹמוֹ – – –

בְּיָמֶיךָ⁴ אֱהַב אֵשֶׁת נְעוּרִים

וְדוֹדָיהָ בְּלִבָּךְ שִׂים קְשׁוּרִים – – –

וְאִם תּוֹלִיד לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת,

בְּכָל עֵת יַסְּרֵם, אָכֵן בְּחַנּוֹת⁵;

קְנֵה לָהֶם בְּכָל כֹּחֲךָ סְפָרִים

וְשִׂים לָהֶם מְלַמֵּד מִנְּעוּרִים

וְהַעֲנֵק תַּעֲנִיק לָרַב בְּהוֹנְךָ

אֲשֶׁר תִּתֵּן וְשֶׁתַּעֲנִיק לְבִנְךָ ⁶– –

מְלַאכְתְּךָ תִּהְיֶה בֶּאֱמֶת נְכוֹנָה

וּמֹאזְנֶיךָ בְצֶדֶק וֶאֱמוּנָה – – –

וְאִם שָׂכִיר יְהִי לָךְ וַעֲבָדְךָ

חֲשׁוֹב אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא יְלִידְךָ;

וְאִם הֵקַל לְעַבְדוּתוֹ לְאַט לוֹ⁷

וְשַׁלֵּם חִישׁ שְׂכִירוּתוֹ וּפָעֳלוֹ – – –

וְכָל מִכְתָּב אֲשֶׁר תִּכְתֹב קְרָאָה⁸

וְאַל יִמְצָא לְךָ אִיש בּוֹ חֲטָאָה – – –

וְאִם תִּקְנֶה נְכָסִים, אָז דְּאָגָה

תְּהִי קוֹנֶה וְלֹא נַחַת וּפוּגָה;

וְאִם⁹ תִּתְּאָו בְּלֹא שַׁלְוָה אֲכִילָה?

וְטוֹבָה פַת חֲרֵבָה מִבְּלוּלָה¹⁰ – – –

וְלַמֶּד נָא לְבָנֶיךָ מְלָאכָה

תְּהִי לָהֶם לְיוֹם מָחָר עֲרוּכָה – – –

וְאִם יֻגַּד לְךָ דָבָר יְדַעְתוֹ¹¹

רְצֵה וּשְׁמַע כְאִלּוּ לֹא שְׁמַעְתּוֹ

וְאִם תֵּדַע בְּסוֹד רֵעַ וְחָבֵר

יְהִי לוֹ בִטְנְךָ מַטְמוֹן וְקָבֶר.

וְאִם תֶּאֱהַב עֲנוֹת שִיר בִּנְדִיבִים

דְּעֵה כִי אָז תְּהִי עוֹנֶה כְזָבִים¹² – –

וְאַל תֹּאכַל לְשָׂבְעָה תּוֹךְ נְוָתָךְ

וְתִשְׁכַּח שֹׁאֲלָךְ עַל דַּל דְּלָתָךְ¹³ –

וּמִנֹּעַר בְּחַר רֵעַ אֲמָנָה

אֲשֶׁר תִּמְצָא בְכָל רֶגַע וְעוֹנָה¹⁴.

וְאַל תִּבְטַח בְּסוּגֵי לֵב וְרֵקִים

וְשׁוֹאֲלִים עַל שְׁלוֹמָךְ בִּשְׁוָקִים,

וְיֵרָאוּ בְעֵת עָשְׁרָךְ כּאוֹהֲבִים

וְיֵהָפְכוּ בְדַלוּתָךְ לְאוֹיְבִים – – –

בְּנֵי אָדָם כְּיָם גָּדוֹל וּרְחַב-יָד

שְׁמָר נָא אַל תְּהִי בָא בוֹ וְתִמְעָד – – –

וְאַל תֹּאכַל עֲדֵי תִתְאָו וְתִרְעָב,

יְיֵטִב מַאֲכָלָךְ אָז וְיֶעֱרָב.

וְאִם אֶת שָׂבְעֲךָ תָקֵל מְאוּמָה

אֲזַי תִּיטַב לְעֵינֶיךָ תְּנוּמָה¹⁵

מְבַקֶּש מִמְךְ רִיב אַל תְּדִינוֹ

וּבַיָּם אַל תְּהִי בָא תּוֹך שְאוֹנוֹ¹⁶

לְשׁוֹנָךְ שִׂים בְּפִיךָ נֶאֱסָרָה

וּכְאִלֵּם הֱיֵה בֵּין הַחֲבוּרָה.

וְאַל תַּרְפֶּה אֲרִי אָסוּר בְּחֶבְלָךְ¹⁷

וְאִם אוֹתוֹ תְּשַׁלַּח וַאֲכָלָךְ – – –

זְרַע טוֹבַה, תְּהִי קוֹצֵר נְעִימָה

וּמַשְׂכֻּרְתָּךְ תְּהִי מֵאֵל שְׁלֵמָה – – –

וְאַל תֵּבוֹשׁ לְךָ לִלְמוֹד וְלִדְרוֹשׁ

הֱיֵה זָנָב לְחָכָם אָז תְּהִי רֹאשׁ – – –

וְסוּר מִדִּין וּמִמָּדוֹן בְּרָחָה

וּבַל תַּעֲמוֹד עֲלֵי חוֹף¹⁸ בּוֹר וְשׁוּחָה

וְכָל דָּבָר אֲשֶר מֵאֵל בָא

רְצֵה בוֹ וֶאֱמֹר גַּם זֹאת לְטוֹבָה – – –

קְנֵה דִירָה לְךָ בֵּינוֹת יְשָׁרִים

וְסוּרָה מִנְוֹת חוֹמְדִים וְצָרִים – – –

וְנִדְבַת לֵב יְקָרָה הִיא וְנָאוָה

וְאָחוֹת לִנְדָבָה הָעֲנָוָה – – –

וְכָל גֶּבֶר אֲשֶׁר אֵין לוֹ תְּבוּנָה

הֲלֹא הוּא כִבְהֵמָה בֶאֱמוּנָה – – –

וְדַבֵּר הָאֱמֶת, תִּיקַר וְתִזְכֶּה,

וְאִם אַיִן תְּהִי קָלוֹן מְחַכֶּה – – –