רבעון “העבר”    🔗

גם באותן השנים ה“טובות”, השנים “כתיקונן”, היינו פותחים בלב הומה ובעינים קשובות כל מאסף ספרותי עברי, שהיה בא אלינו משם: “שלכת”, “העברי החדש”, “נתיבות” – – – ואולם במה תשוה אותה ההרגשה אל הרגשתנו כיום, אחרי חמש שנות פירוּד ואֵלם, כשיפול לידינו איזה ספר מ“תַּמָן”? האישׁ הבא הלום בדרךְ נס מאותם המקומות ומביא בילקוטו דבר-מה בשבילנו – האם לא יהיה בעינינו כאחד מאותם הפליטים בימי-הבינים שהעבירו כתבי-יד של פּירושים חדשים מארץ אחת ליהודי ארץ שניה, לאלה שעדיין לא זכו לטעום מיערות-הדבש? באכסמפלאר היחידי, שאין אנו מספיקים לקרוא בו כולנו די-שבענו, יש מצד המביא מפעל-חסד רוחני גדול ופריסת-שלום לבבית בחדא מחתא.

עבר אדם אחד ברחובנו והשאיר לנו אכסמפלאר אחד של “העבר”, ז’ורנאל להיסטוריה ישראלית בעברית (“העבר”, רבעון לדברי ימי היהודים והיהדות. העורך: ש. גינצבורג. המשתתפים בעריכה: ד“ר מ. א. אייזענשטאדט, ב”צ כץ, ש. ראזענפעלד. המו“ל: הוצאת “חיים”, לזכר המנוח ר' חיים כהן. כרךְ א', חשון – טבת תרע”ח. פֶּטרוֹגראד).

על ערך המפעל הזה, אם יתקיים ויתפתח, אין להרבות בדברים. גדולה נחיצותו וגדולה חשיבותו! לפי שעה אין לנו מן הרבעון אלא ספר אחד. הספר מחזיק כחמשה-עשר גליונות-דפוס והוא מלא וגדוש חומר-קריאה מעניין לא רק לאנשים שהיסטורייתם אומנותם. הרשימות ככתבן וכלשונן שפירסם ש. דוּבנוֹב מפנקסי קהילת מסטיסלאב על הפוגרומים של וואשצילא ועל עלילת-ה“מרד” בימי ניקולי הראשון יגידו לנו יותר ממאות “ציורים היסטוריים” על חיי-אבותינו בזמן ההוא, ארחם ורבעם, השקפות-עולמם ויחסיהם אל השכנים ואל הממלכה. “בכל יום ויום צרה וחשכה מתפשטת על עיר מסטיסלאוו, כי מענקע נשבע בספר תורת ד' לעיני הקאמיסיע כי ראה כי שברו בני ישורון כלי המלך (ביקסין)”. אבל “איש יהודי היה בעיר אמנאסטירשצינע ושמו יצחק והאיש ההוא נכבד מכל בן מלכים ושרים ורוזנים, כסאו הולך וגדול לשם בכל הארץ”… ולבסוף “אגרת הניחומים להקיר”ה", כפי שהיא נמסרת במגילה… כל פירושים למגילות כאלו הנם, באמת, אך למותר.

רבת-ענין היא גם הרשימה “מירושת משפחה פטריארכלית”. ושוב: נוסח-הצוואות מדבר בעדו. יחד עם הפרטים באותן הצוואות על “שני זוגות סכיני-כסף ומזלגות ושתי כפות, זוג כפות טאנזיר ושתי כוסות של כסף קדוש-בעכערליך” יש שם צוויים מוסריים ממדרגה ראשונה, שמעמידים אותנו על סוד כוחה של הפטריארכליות בכלל.

חשוב הוא המאמר מן העבר הרחוק: “ספר חסידים” מאת י. צינבערג. חבל רק, שהמחבר לא חקר די-הצורך את השפעת ה“פראמיגקייט” האשכנזית על החסידות העממית היהודית של הספר הזה (בחומר המוסרי המובא במאמר מן הספר יש רמזים לזה: המעשה, למשל, בטיפסר, שהיה שוכר את כל הזונות ביום השוק, בכדי להצילן מחרפה, ועוד). ולא פחות חשיבות יש למאמרו של בעל-מחשבות מהעבר הקרוב: על החינוך-החסידי-המוסרי של תלמידי ר' ישראל סאלאנטר בעיירה קורלאנדית אחת. בעל-מחשבות חושף את המצע האקונומי-הפסיכולוגי שמתחת לצורה החינוכית הזאת. לאותו פאנסיון “מוסרי” היו שולחים את ילדיהם בעלי-בתים סוחרים, אשר עברו עליהם השפעת ההשכלה החדשה, הדתית-ראציונאלית, מצד אחד ומן הצד השני השפעות בעלי החברה “מחזיקי-הדת”. ר' ישראל סאלאנטר היה דורש מתלמידיו, שבחוץ לא יִבָּדלו משאר אנשי-אירופה המנומסים בהליכותיהם ובגדיהם ושיהדותם תהיה “”חיזוק-הנפש“, כלומר דבר פנימי. ר' שמחה זיסל, תלמידו של ר' ישראל, בעל הפאנסיון ה”מוסרי" בגרובין היה דומה במלבושיו לכוהן פרוֹטסטאנטי. בקיצור: “ווי עם קריסטלט זיך” –

הרבה אפשר ללמוד מרשימותיו של ש. ראזענפעלד מהעבר הכי-קרוב: ממסעו אל ערי-פולין בשנת תרע“ה מטעם חברת-עזרה של יהודי רוסיה. “אנשים ומעשים” עוברים לפנינו: אנשׁים ככל האנשׁים: נושׂאים בעול-היסורים כשֶׁאֵלֶה באים, ומשתמשים לטובתם במצב הרע כשהאפשרות ניתנת להם. מעבר מזה משוגעים ומשוגעות מרוב הפורעניות, ומעבר מזה קוֹמנדאנטים גויים מן הטיפוס הידוע ואנשים יהודים גם כן מן הטיפוס הידוע, יהודים שעשו עושר מן המלחמה ורוצים שגם ל”מעות-חטים" יתנו הקופות הציבוריות מן החוץ ולא הם. אנשים ומעשים. מעשים בכל יום ובכל מקום…

אך גולת-הכותרת של המאסף הוא יומנו של י. ל. גורדון, שבו הוא פותח. היומן הוא משנת תרנ“ב, שנת-חייו האחרונה של המשורר הגדול. מן היומן הזה, עוד יותר מאשר מאיגרותיו, נראים לנו עניני חייו של יל”ג בכל גדלותם וקטנותם ונשקפים לנו פני המשורר מר-הרוח בכל קמטיהם העמוקים. השפה הטובה ובהירה וחזקה כל-כך: “האילנות הגדולים אשר לנו משילין פירותיהם… חוסה ד' על שארית עמך!”… או “אשתו מתה מעוצר רעה ויגון ובנו – נהפך אל הרודף” או “ידעתי כי שיחַתי את דברי על אוזן לא שומעת, כי הבארון גינזבורג מהתענג וממורך לב, פן יאמרו חטאת ה”קהל" דבקה בו, לא ישמע לי ולא יעשה דבר לטובת צאן אובדות ההן ואכן אנכי עשיתי את שלי והוא – אם ישמע ואם יחדל". אופי בעל-היומן חרוּת פה כמו בציפורן-שמיר עם כל אורותיו, ובמקומות אחדים – גם עם צלליו. עין חודרת, לב כואב, נפש פצועה, אבל גדולה, רבת-און – בכל שורה ושורה. הדברים על אודות בני הדור (חכמי-וארשה, חכמי-קיוב, חכמי-אודיסה) קולעים כולם אל המטרה, הדברים בשאלות-הזמן – יש לרובם עוד היום ערך לא רק היסטורי.

“לקחתי דברים עם יה”ס – הוא כותב בכ' כסלו – גם על אודות יעבץ המתחיל להרביץ תורה בקולוניות שבארץ-ישראל. עוד בהיותי בברלין קראתי את חוברות “הארץ” אשר הוציא וייטבו בעיני מאד. הסופר הזה שפתנו אתו כשפת הסופרים הגדולים ומאד שמחתי לראות כי בקרב הכפרים והמושבות הנוסדות באה“ק ואכרים ויוגבים מבני-ישראל נמצא איש כזה מרביץ חכמת ישראל ומרחיב שפתנו לבלי תשכח מפיהם ומפי זרעם, ויהי הסופר יעב”ץ בעיני כשמואל הרמתי בזמנו אשר יסד ברמה בית אולפנא לבני הנביאים, אפס כי שיטתו בסדר הליכוד ובחינוך הילדים אשר הוא שׂם לפני המורים והמלמדים שם לא ישרה בעיני. כי אומר הוא ללמד את הקטנים גם תלמוד ואגדה ולפרש להם ספרי-הקודש על דרך הדרוש ולדעתי דבר זה בגירסא דינקותא מזיק מאד, כי נוח הוא לעקם את השכל הישר אצל התינוקות שמוחם רופס“. “בתחילה היה עם לבבי לכתוב עליו להשתתף במלאכתו בחוברותיו אשר הוא מוציא במחלקות הטובות והישרות בעיני ולהתנגד לו במקצוע זה שאמרתי: אכן אחרי כן שבתי וראית גם משאר מקומות בספריו כי האיש הזה קאנסרוואטאר גמור הוא והעינים אצלו לאחור ולא לפנים. אז שבתי מדעתי ואמרתי בלבי: לא ידון רוחי באדם הזה עד אשמע על אודותיו דעת אחרים היודעים אותו אם בעל-נימוס הוא ותלמיד-חכם אמיתי המסוגל לשמוע גם דעות המתנגדות לדעתו. היום הצעתי כל הדברים האלו לפני יה”ס…שבתי בהחלט מדעתי לבוא עם האיש הזה בדברים וחשכתי את דברי לזמן אחר כשאמצא לפני מקום נאמן להגיח אליו משם ולערוך עליו מלחמת סופרים שלא ברשותו. ואולי אעשה זאת מהמאסף אשר אנחנו אומרים להוציא אם יקום ויהיה הדבר”.

מסוג זה דברי יל"ג על החכמה והבינה של תורת-משה ש–

“היתה מספקת כל זמן שהיתה האומה במעמד תינוק בין שאר העמים, שהיו גם הם תינוקות”, “אבל אותן התינוקות גדלו והיו לאנשים ובה במידה שהתפתחו כחות גופם התפתחו והשתלמו גם כוחות נפשם וחסרון הכשרונות שהיה בהם מתחילת בריאתם נתמלא ע”י שקידה והתמדה בלימודים שלמדו מקצתם מאותו תינוק ומקצתם מעצמם; ואותו תינוק נשאר תינוק גם בגדלו"….

ובנוגע לתלמוד:

“התלמוד הוא המלח אשר בו המלחה כנסת ישראל, כדי שתתקיים, כמו שמולחין וכובשין בשר שמן לקיימו לימות החורף; וכשהגיע זמן הסעודה, מי פתי יעלה את הבשר המלוח כמו שהוא בלתי אם מירֵק ושטף במים תחילה, והעבירו את המלח מעליו והשאירו בו רק כדי נתינת טעם לשבח. התלמוד הוא החיתולים וזני המרקחיים אשר בם חנטו את ישראל בשעת גסיסתו להעמידו לדורות; אבל משיגיע זמן תחית המתים (שרישומו ניכר מעט בזמננו) איכה יקום המת ויחיה בלתי אם הסירכם מעליו את חיתוליו ומוסרותיו ותמרקו את מעיו מכל מעשה מרקחת והבאתם בו רוח ויחיה?”

ושם:

“האף אמנם יכולים אנחנו להתנהג על נהרות אירופא ושאר ארצות הישוב עלפי המנהגים שנקבעו על נהרות בבל, ואם באמת תוצאות החכמות והלימודים בימי עולם ובשנים קדמוניות ההן מספיקות לזמן שאנחנו עומדים בו ומתאימות עם מעמד החכמות עתה? יקר לנו התלמוד כספר עתיק יומין, כאוצר נחמד לקורות ימינו ולהרחבת שפתנו (מובן מאליו, אחרי הבירור והנפוי בי"ג נפות) נכבד ומאד נעלה הוא לנו כאספלנית שהיתה מונחת על גב המכה והועילה הרבה לשמור את בריאות החולה – אבל אם שוֹם נשים לנו את התלמוד וכל דקדוקי העניות אשר בו וכל מה שהוסיפו וגיבבו עליו הפוסקים האחרונים ממיעוט ידיעה או מריבוי אמונה – למורה דרך לאומתנו בכל פינות שהיא פונה לבלי סור ממנו ימין ושמאל, כי אז נהיה כהולכים אחר עמוד הענן לילה ונהיה נבוכים בארץ, המדבר יסגור בעדנו בריחיו לעולם ואין לנו תקוה לשוב לעולם עלי אדמות, לחיים של חילוץ עצמות”.

סוף דבר: אם נאמר להעתיק ולעמוד על כל הדברים, שאפשר ללמוד מן היומן הזה, שרק חלק בא ממנו כאן – אין אנו מספיקים.

שאיפת-העורכים כנאמר בפתח-דברם: “תעודת ‘העבר’”, היא לא להעביר לפנינו “בית-עלמין”, כי אם לתת לנו ז’ורנאל חי, ועל זה יודום הקוראים. ואולם מסתפינא, שדוקא שאיפה רצויה זו הביאה אותם לתת במאסף מאמרים בלתי-רצויים, מאמרים, שאין בהם כל חידוש, שלא די שאין בהם כל מקורות חדשים, אלא שכל הנאמר בהם ידוע לכל בר-בי-רב. כאלה הם המאמרים: “הסאלונים היהודיים בסוף המאה הי”ח ותחילת המאה הי“ט” מאת י. לעווין ו“אברהם מאפו” מאת ש. גינצבורג; חסר-ענין הוא גם מאמרו של ז. עפשטיין על מנדלי.

למכתבי קצנלסון (בוקי בן יגלי), שבאו בסוף הספר בסימנים מיוחדים, היה, כמובן, מקום בז’ורנאל כזה, אילו היה איזה ערך למכתבים מצד עצמם. ואולם, לצערנו, אין הדבר כך. העורך ש. גינצבורג אומר, אמנם, ש“פרסום מכתבי י. ל. קצנלסון איננו צריך להתנצלות”. ואולם, לדעתנו, לא תועיל פה כל התנצלות. אישיותו של בוקי בן יגלי – אמנם, אפשר מאד, שהיתה מלאה “אצילות, יופי וקסם”, אבל אגרותיו הארוכות והשדופות שניתנו פה אינן בשום אופן “כלי חמדה לאוצר ספרותנו”. ריקים הם מכל; ו“היסטוריה” – הס מלהזכיר.

[“הוצאת הפועל הצעיר” אייר תרע"ט; החתימה: ב. – י.]