גאון השירה העברית בימי הביניים, ר' יהודה הלוי, נולד בעיר טולידה (בספרד) בערך שנת תת“ם (1080). עיר מולדתו היתה אחת הערים המעטות בספרד אשר משלו הנוצרים בהן, ויען כי מרכז החכמה והמדעים היה בימים ההם בספרד הערבית, לכן עזב רי”ה את עיר מולדתו בימי ילדותו וילך למדינות ספרד הערבית ללמוד תורה וחכמה. מצבו החָמרי היה אֵיתן, ולא ידע כל מחסור, לכן יכל להתמכר במנוחה ובשקידה ללמודי התורה והמדעים. ויעמק חקור בתורת ישראל וגם בחכמת הפילוסופיה, ויעש חיל גם בידיעת הלשונות ובמלאכת השירה, וגם בחכמת הרפואה (כי זה היה דרך רוב חכמי ישראל בעת ההיא ללמוד את חכמת הרפואה, נוסף על כל למודיהם, למען מצא לחמם בה; וגם רי"ה היה לרופא מומחה ורבים שאלו בעצתו). אחרי התימו חק למודיו שב לעיר מולדתו וישב בה ימים רבים. ואולם מדברי ימי חייו ומפרטי קורותיו לא נדע כמעט מאומה. רק זאת נדע כי אחרי ימים רבים יצא לשבת בעיר קורדובה, שהיתה אז קן החכמות והמדעים. בהיותו כבן ששים שנה גמר בלבו לעזוב את ארץ המערב וללכת לגור בארץ הקדושה, שהיא היתה משאת נפשו ואהובתו היחידה כל ימי חייו. ויפרד רי"ה מכלי מחמדיו, מבני משפחתו ומרעיו הרבים, וירד באניה, ויעבור ארחות ימים לבא ירושלימה. בראשונה בא מצרימה, ושם קבלוהו גדולי היהודים בכבוד גדול ובאהבה רבה, ורבים מהם נסו לפתותו להשאר אתם; אך הוא לא שעה לבקשותיהם, ובאלכסנדריה של מצרים ישב באניה לבא ירושלימה, – ופה תחדלנה כל ידיעותינו על אדותיו, עקבותיו נעלמו מעינינו מן אז והלאה, ואין אנחנו יודעים נכונה, הבא למחוז חפצו, או אם מת בדרך. (ההגדה מספרת, כי רי“ה הגיע עד שערי ירושלים, ובנפלו ארצה לחונן את עפרה שָר את שירו הנשגב “ציון הלא תשאלי” ואז עבר עליו פָרָש ערבי וירססהו בפרסות סוסו. אך אין נכונה בהגדה זו, כי חרוזים אחדים בקינתו הנ”ל מעידים שחבר אותה בארץ המערב בהיותו רחוק מירושלים).
ר“י הלוי הוא הגדול בכל משוררינו בימי הביניים. בימי עלומיו שר על האהבה, על היין, על הרֵעות ועל כל עניני החיים; וגם בשירים האלה הוא עולה על כל חבריו בחום הרגש, בבהירות ציוריו הטבעיים ובלתי נפרזים, ובשפתו הרוממה והצחה גם יחד. אך ביתר עז תֵראה לנו גאוניותו השירית ב”שׁירי הקדש" אשר שׁר, אחרי אשר חלפו ימי נעוריו. שיריו אלה מלאים דבקות באלהים, אהבה עזה לאומתו, ואנחות קורעות לב על גורל עמו בגלותו, ותפלות מלאות חום ורגש, אשר בהן יתפלל לה' שירחם על עמו וישיבהו אל אדמתו, אל הארץ הקדושה. ביחוד נפלאים ונשגבים הם שיריו אשר שׁר לחבּת ציון, בהם נראה את נפשו הטהורה והזכה, את עוז אמונתו, את להבת רגשותיו והמון לבו. – מספר השירים אשר השאיר אחריו הם אלף בערך, אך לא כלם הגיעו לידינו. רבים משיריו היו לשירי תפלה לכל בני ישראל, ובימי המועדים והצומות יושרו בכל בתי התפלה לרומם את הנפש ולשפוך שיח לפני ה'. (משירי רי“ה יצאו לאור קבוצות שונות, וההוצאה היותר חדשה היא הוצאת “מקיצי נרדמים” שנערכה ע”י החכם הד"ר ח. בראדי).
מלבד גדלו בשירה היה הלוי גדול גם בפילוסופיה, ויכתוב ספר רב הערך בפילוסופיה הדתית, הלא הוא הספר המהולל “הכוזרי”, אשר חברו בשפת ערב, ור' יהודה אבן תבון תרגמו עברית.
שירי אהבה וידידות. 🔗
א. משיר על פרוד אהובתו. 🔗
(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וג' תנועות).
מַה לָּךְ, צְבִיָּה, תִּמְנְעִי צִירַיִךְ
מִדּוֹד צְלָעָיו מָלְאוּ צִירַיִךְ1 ?
לֹא תֵדְעִי כִי אֵין לְדוֹדֵךְ מִזְמָן2
בִּלְתִּי שְׁמֹעַ קוֹל שְׁלוֹמוֹתַיִךְ.
אִם הַפְּרִידָה עַל שְׁנֵינוּ נִגְזְרָה,
עִמְדִי מְעַט עַד אֶחְזֶה פָנַיִךְ.
לֹא אֵדְעָה אִם בֵּין צְלָעַי נֶעֱצַר
לִבִּי, וְאִם יֵלֵךְ לְמַסָּעַיִךְ3.
חֵי אַהֲבָה! זִכְרִי יְמֵי חִשְׁקֵךְ, כְּמוֹ
אֶזְכֹּר אֲנִי לֵילוֹת-תְּשׁוּקוֹתַיִךְ,
כַּאֲשֶׁר דְּמוּתֵךְ בַּחֲלוֹמִי יַעֲבֹר,
כֵּן אֶעְבְּרָה נָא בַּחֲלוֹמוֹתַיִךְ!
בֵּינִי וּבֵינָךְ יַם דְּמָעוֹת, יֶהֱמוּ
גַּלָּיו וְלֹא אוּכַל עֲבוֹר אֵלַיִךְ,
אַךְ לוּ פְעָמַיִךְ לְעָבְרוֹ קָרְבוּ
אָז נִבְקְעוּ מֵימָיו לְכַף רַגְלַיִךְ4 – – –
מֵימֵי דְמָעוֹת לִחֲכָה אִשֵּׁךְ, וְגַם
אַבְנֵי לְבָבוֹת שָׁחֲקוּ מֵימַיִךְ,
בָּאתִי בְּאֵשׁ חִשְׁקֵךְ וּמֵי בִכְיִי; אֲהָהּ
לִבִּי בְדִמְעוֹתַי וְגֶחָלַיִךְ5! – – –
מַרְאֶה דְמוּת אֹדֶם עֲלֵי סַפִּיר, בְּעֵת
אֶרְאֶה שְׂפָתַיִךְ עֲלֵי שִׁנַּיִךְ,
שֶׁמֶשׁ בְּפָנַיִךְ, וְלַיִל תִּפְרְשִׂי
עַל זָהֳרֵי עֹבִי קְוֻצּוֹתַיִךְ,
מֶשִּׁי וְרִקְמָה הֵם כְּסוּת גּוּפֵךְ, אֲבָל
הַחֵן וְהַיֹּפִי כְּסוּת עֵינַיִךְ;
מַשְׂכִּית עֲלָמוֹת מַעֲשֵׂה יְדֵי אִישׁ, וְאַתְּ
הַהוֹד וְהַחֶמְדָה שְׂכִיּוֹתַיִךְ6 – – –
הִנֵּה כְבוֹד נָשִׁים תְּהִלָּתָן, וְאַתְּ
בָּךְ נִכְבְּדוּ הַיּוֹם תְּהִלּוֹתַיִךְ – – –
לֹא אֶשְׁמְעָה קוֹלֵךְ, אֲבָל אֶשְׁמַע עֲלֵי
סִתְרֵי לְבָבִי קוֹל צְעָדוֹתַיִךְ.
פִּקְדִי בְיוֹם פָּקְדֵךְ לְחַיּוֹת חַלְלֵי-
חִשְׁקֵךְ, וְיוֹם בּוֹ יִחְיוּ מֵתַיִךְ,
נַפְשִׁי לְהָשִׁיב אֶל גְּוִיָה, כִּי בְיוֹם
נָסְעֵךְ בְּצֵאתֵךְ יָצְאָה אַחֲרַיִךְ7 – – –
(המשקל כנ"ל).
מַה תַּעֲלֶה שֶׁמֶשׁ וּמַה תּוֹפִיעַ?
תּוֹר בַּת אֲבִיחַיִל כְּבָר הִגִּיעַ8!
תַּחְפִּיר פְּנֵי שֶׁמֶשׁ בְּזֹהַר תָּאֳרָהּ
וּצְבָא זְבוּל מִמַּעֲשָׂיו תַּפְרִיעַ9;
לֹא בָחֲרָה לִשְׁכּוֹן רְקִיעֵי מַעֲלָה
וַתַּעֲשֶׂה מִן הַהֲדֹם רָקִיעַ10!
ג. עוד לחתונה. 🔗
(ח' תנועות).
כּוֹכְבֵי תֵבֵל כַּיּוֹם חָבְרוּ,
בִּצְבָא רוּם לֹא נִמְצָא כָהֶם!
חָמְדָה כִימָה חֶבְרָתָם, כִּי
רוּחַ לֹא יָבֹא בֵינֵיהֶם11.
כּוֹכַב מִזְרָח בָּא לַמַּעֲרָב
מָצָא שֶׁמֶשׁ בִּבְנוֹתֵיהֶם12;
הֵקִים חֻפַּת עַנְפֵי-עָבוֹת,
לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם13!
ד. שיר לחתונה. 🔗
(שׁבע תנועות)
יוֹנָה עַל אֲפִיקֵי מָיִם
תַּאֲוָה הִיא לָעֵינָיִם! –
הֵן יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא,
וּכְיוֹנָתִי מִי יִמְצָא?
יָפָה רַעְיָתִי כְּתִרְצָה
נָאוָה כִירוּשָׁלָיִם!
וּלְאָנֶה וְאָנָה תִּפְנֶה
לִשְׁכּוֹן בָּאֳהָלִים? וְהִנֵּה
בִּלְבָבִי לְשִׁכְנָהּ מַחֲנֶה
גָּדוֹל וּרְחַב-יָדָיִם.
דַּדֶּיהָ לְבָבִי שִׁסּוּ
וַיַּעֲשׂוּ בִי וַיְנַסּוּ
בְּלַהֲטֵיהֶם, אֲשֶׁר לֹא עָשׂוּ
כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרָיִם.
הוֹד אֶבֶן יְקָרָה הָבֵן
עֵת תֶּאְדַּם וְעֵת תִּתְלַבֵּן14
וּתְמַהּ בַּחֲזוֹת עַל אֶבֶן
אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם15 !
הִפְכִי לִי לְצוּף רֹאשׁ פֶּתֶן16 !
כִּי כָל אִישׁ בְּהוֹן יִתְחַתֵּן
וַאֲנִי לָךְ לְבָבִי אֶתֵּן
מָנָה אַחַת אַפָּיִם.
לְחִי שׁוֹשָׁן – וְעֵינַי קֹטְפִים17,
שְׁדֵי רִמּוֹן – וְיָדַי אֹסְפִים,
אִם שִׂפְתוֹתַיִךְ רְצָפִים
מַלְקוֹחַי מֶלְקָחַיִם18 !
וּשְׁתֵּי מַחְלְפוֹת כָּעוֹרֵב
מִשַּׂעֲרֵךְ זְאֵבֵי עֶרֶב19,
אוֹר לֶחְיֵךְ בָּם מִתְעָרֵב
כְּאוֹר בֹּקֶר בֵּין עַרְבָּיִם!
יַעֲלַת חֵן וְכֶתֶם אוֹפִיר,
בִּמְאוֹרָהּ מְאוֹר יוֹם תַּחְפִּיר
וּלְבָנָה כְלִבְנַת סַפִּיר
וּכְעֶצֶם הַשָּׁמָיִם.
חשֶׁךְ אֵין לְנֶגֶד זָהֳרָהּ
לֹא יִכְבֶּה בְלַיְלָה נֵרָהּ,
וְעַל אוֹר יוֹם נוֹסַף אוֹרָהּ
וַיִּהְיֶה לְשִׁבְעָתָיִם20.
זֶה דוֹד וְאֵין רַעֲיָה לְצִדּוֹ,
בֹּאִי הֲיִי עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ!
כִּי לֹא טוֹב הֱיוֹתוֹ לְבַדּוֹ
וְטוֹבִים הַשְּׁנָיִם21.
קָרְבוּ לָךְ עִתּוֹת דּוֹדִים
וּבָא מוֹעֵד לִהְיוֹת אֲחָדִים:
כֵּן יִקְרַב מוֹעֵד מוֹעֲדִים
לִמְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם22! –
ה. על עָפרה. 🔗
(ש"ת ויתד – שלש פעמים).
עָפְרָה תְכַבֵּס אֶת בְּגָדֶיהָ בְמֵי
דִּמְעִי, וְתִשְׁטְחֵם לְשֶׁמֶשׁ זָהֳרָהּ:
לֹא שָׁאֲלָה מֵי הָעֲיָנוֹת עִם שְׁתֵּי
עֵינַי, וְלֹא שֶׁמֶשׁ לְזֹהַר תָּאֳרָהּ23.
ו. עפרה אל דודה והוא ישן. 🔗
(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וג' תנועות).
עוּרָה יְדִידִי מִתְּנוּמָתֶךָ
אֶשְבַּע בְּהָקִיץ אֶת תְּמוּנָתֶךָ;
אִם תֶּחֱזֶה נוֹשֵׁק שְׂפָתָךְ בַּחֲלוֹם
אֶהְיֶה אֲנִי פוֹתֵר חֲלוֹמוֹתֶיךָ.
ז. עפרה מדברת על דודה. 🔗
(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).
יוֹם שִׁעְשַׁעְתִּיהוּ עֲלֵי בִּרְכַּי
וַיַּרְא תְּמוּנָתוֹ בְּאִישׁוֹנָי24
נָשַׁק שְׁתֵּי עֵינַי: מְתַעְתֵּעַ25 !
אֶת תָּאֳרוֹ נָשַׁק וְלֹא עֵינָי!
ח. על הדוד כי זקן. 🔗
(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וג' תנועות).
יַלְדֵי זְמָן בִּפְנֵי צְבִי הִוָּסְרוּ26
וּרְאוּ עֲלֵי פָנָיו כְּתַבְנִית רֶסֶן27,
כָּתַב שְׂעָרוֹ עַל לְחָיָיו מִשְּׁנֵי
צִדָּיו: “דְּעוּ כִי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן28 !”
ט. לאוהב ששלח לו כד יין לתשורה. 🔗
(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).
בְּךָ אָעִיר זְמִירוֹת כָּל יְמוֹתַי
וּבַעֲסִיסְךָ אֲשֶׁר מָצוּ שְׂפָתָי,
וְאָחִי אֶקְרְאָה אֶל כַּד שְׁלַחְתּוֹ
וּמִפִּיו אֶטְעֲמָה טוּב מִגְדְּנוֹתָי.
עֲדֵי רֵעִים חֲשָׁבוּנִי לְסוֹבֵא
וְעֵקֶב זֹאת שְׁאָלוּנִי: לְמָתַי29?
עֲנִיתִים: אֵיךְ צֳרִי גִלְעָד לְנֶגְדִּי
וְלֹא אֶשְׁתֶּה לְרַפֵּא מַחֲלוֹתָי?
וְאֵיכָה אֶמְאֲסָה בַכַּד עֲדֶנָּה
וְעוֹד לֹא נָגְעוּ עַד כַּ"ד שְׁנוֹתָי30?!
י. משיר לר' שלמה אבן פריצול בשובו ממסעו. 🔗
(ש“ת ויתר ותנועה ויתד, ש”ת ויתד ותנועה ויתד בדלת, ובסוף הסוגר ש"ת).
בַּעֲלַת כְּשָׁפִים אֲשֶׁר אָרְכוּ נְדוּדֶיהָ
יָמִים, וְקָצְרוּ יְמֵי חַיֵּי יְדִידֶיהָ31,
יָפָה כְשֶׁמֶשׁ, אֲבָל לֹא פָנְתָה לַעֲרוֹב32,
לֶחְיָהּ עֲרוּגָה33 וְלֹא כָלוּ נְרָדֶיהָ,
רַכָּה עֲנֻגָּה מְשֻׁנֶּסֶת בְּמָתְנָהּ, וְאֵין
לָהּ מַחֲגֹרֶת לְבַד חַד מִצְּמִידֶיהָ34,
עָלְתָה בְּלֶחִי אֲשֶׁר יַקְדִּיר לְבָנָה בְּלִבְ-
נָתוֹ וְצָפְתָה35 בְעַד מָסַךְ רְדִידֶיהָ,
פָּשְׁטָה כְסוּתָהּ וְלֹא נוֹתְרָה עֲרֻמָּה, אֲבָל
הַחֵן וְהַהוֹד וְהַיֹּפִי בְּגָדֶיהָ.
שָׁלוֹם לְבַת הַיְפִי מֵאֵת מְתֵי-אַהֲבָה36,
תִּשָּׂא גְבֶרֶת שְׁלוֹם אַחַד עֲבָדֶיהָ!
נַפְשִׁי פְדוּת לֵיל אֲשֶׁר בּוֹ לַאֲסִירֵךְ פְּדוּת
- - - - - -
שָׁתֹה וּמָצֹה שְׂפַת אֹדֶם וְרַוֹּת בְּצוּף-
פִּיהָ מְגָדַי וּפִי הַכּוֹס מְגָדֶיהָ37.
פָּתְחָה לְשׁוֹרֵר שְׂפַת שָׁנִי וְשָׁם חִבְּקָה
כִּנּוֹר כְּמוֹ אֵם, וְהוּא כִצְעִיר יְלָדֶיהָ38 – –
פָּתְחָה לְשׁוֹרֵר עֲלֵי פֵרוּד וְעֵת חַנְּנָהּ
קוֹלָהּ כְּקָט שֻׁפְּכוּ בִּבְכִי כְּבֵדֶיהָ39 – –
מַה-לַּצְּבִיָּה אֲשֶׁר תִּבְכֶּה, כְּאִלּוּ שְׁלֹ-
מֹה הַגְּבִיר נָד וְהָיָה מִנְּדוּדֶיהָ40.
הַשַּׂר אֲשֶׁר יָאֲתָה מִשְׂרָה לְשִׁכְמוֹ, וְהִ-
נֵּה הָאֲדָמָה כְחֶפְצוֹ יַעֲבִידֶהָ:
נָסַע – וְחָשְׁכוּ פְנֵי עִיר אַחֲרָיו, כַּאֲשֶׁר
זָרְחוּ לְפָנָיו כְּשׁוּבוֹ כָּל צְדָדֶיהָ41;
גָּבְהָה אֲדָמָה דְּרָכוּהָ פְעָמָיו, עֲדֵי
שָׂמָה מְרוֹמֵי זְבוּל תַּחַת צְעָדֶיהָ42,
אֶרֶץ נְבוֹכָה כְּחוֹלַת אַהֲבָה צָמְאָה
אֵלָיו, וְעֵת שִׁחֲרָהּ כִּבָּה יְקוֹדֶיהָ43 –
שׁוּבָה שְׁלֹמֹה נְשִׂיאִי! רוֹם בְּמֶרְכַּבְתְּךָ
וּצְלַח, הֲלֹא כָל בְּנֵי-עַיִשׁ פְּרָדֶיהָ44 –
יא. משׁיר תהלה לר' יוסף הלוי אבן מיגאש. 🔗
(ו' תנועות ויתד).
דּוֹרְשֵׁי תוֹרָה יִתְהַלְּכוּ
מֵעִיר אֶל עִיר דִּין יַחְפְּשׂוּ;
קוֹל אוֹמֵר: אֶל יוֹסֵף לְכוּ!
אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ.
לִמְדוּ תוֹרָה מֵאֵין מְחִיר
מֵעַל סִינַי מֵעַל אֲרוֹן45,
מִפִּי יוֹסֵף, מִפִּי בְחִיר
זֶרַע משֶׁה וָאַהֲרֹן46 – – –
כַּאֲשֶׁר מִדְבָּרָיו47 נִתְּכוּ
אַבְנֵי נֵזֶר יִתְנוֹסְסוּ,
וַאֲשֶׁר עַפְרוֹתָיו לִחֲכוּ
בִּבְשָׂמִים-רֹאשׁ יִתְבּוֹסְסוּ48.
הַלֻּחוֹת לֹא נִשְׁתַּבְּרוּ,
אָרוֹן וּכְרוּב לֹא נִקְבְּרוּ! – – –
יב. משיר תהלה לר' משה אבן עזרא. 🔗
(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).
הֲתָמִיר בַּזְּקֻנִּים הַבְּחוּרוֹת
וְתַחֲלִיף הַשְּׁחוֹרוֹת בַּצְּחוֹרוֹת,
וְלֹא תָמִיר עֲבוֹדָתְךָ בְחֵרוּת
וְתָשׁוּב לַחֲנוֹת בֵּין יָם וְחִירוֹת49 ?!
בְּלֵב וָלֵב תְּדַבֵּר, כִּי תְחַנֵּן
בְּקוֹל חָלָק וְיָדַיִם שְׂעִירוֹת50.
תְּפַתֶּה בֶּאֱמֹר כִּי נָעֲמוּ לָךְ
שְׁחוֹר פָּנִים וְלִבְנַת הַשְּׂעָרוֹת51,
וְכִי דָמוּ לְבָנוֹת תּוֹךְ שְׁחוֹרוֹת
יְמֵי רָצוֹן בְּתוֹךְ לֵילֵי עֲבָרוֹת52 – – –
וְיִתְהַלֵּל בְּשֵׂיבָה אִישׁ אֲשֶׁר שָׂב
וְכַפָּיו מִתְּמוֹךְ נֹעַר נְעוּרוֹת53;
כְּרַב משֶׁה אֲשֶׁר מָשַׁל בְּרוּחוֹ
וְתַאֲווֹתָיו בְּיַד-שִׂכְלוֹ מְכוּרוֹת,
וְיָדָיו מֵעֲשׂוֹת תּוֹעָה אֲסוּרוֹת54,
וְשִׂפְתוֹתָיו לְיֵין-תַּאֲוָה נְזִירוֹת,
וּמָנַע מַחְשְׁבוֹתָיו מֵהֲלֹךְ חוּץ
וְהֵן לִפְנֵי אֲדֹנָי נֶעֱצָרוֹת55 – – –
וּבִנְטֹעַ אֱמֶת יִצְמַח לְבָנוֹן
וּבִנְתוֹשׁ רִיק וְשָׁוְא יַחְשׂף יְעָרוֹת56 – – –
לְךָ כַּמָּה נְפָשׁוֹת נֶעֱבָרוֹת
בְּתַגְמוּלֵי חֲסָדֶיךָ אֲסוּרוֹת57 – – –
אֲבָל הָיָה לְעַבְדָּךְ פִּי שְׁנַיִם
בְּחַסְדֶּךָ כְּמִשְׁפַּט הַבְּכוֹרוֹת58,
וּמָתַי אוּכְלָה אֵצֵא לְחָפְשִׁי?
וְחַסְדָּךְ יַעֲבִידֵנִי לְדוֹרוֹת! – – –
וְלֹא יִהְיוּ יְדֵי משֶׁה כְבֵדִים
וְעָבָיו תִּהְיֶינָה לֹא עֲצוּרוֹת59 !
וְשָׁלוֹם יִכְתְּבוּ אֵלַי וְרָצוֹן
וְאַל נָא יִכְתְּבוּ עָלַי מְרֹרוֹת – – –
בְּנוֹת שִׁירִי עֲמוּסוֹת מִשְּׁלוֹמַי
וְהֵן מִמַּחֲצַב נַפְשִׁי גְזוּרוֹת60,
תְּעוּפֶינָה, וְלָךְ תִּשְׁתַּחֲוֶינָה
כְּהִשְׁתַּחֲווֹת שְׁפָחוֹת לַגְּבִירוֹת.
וְלָמָּה יַחֲרִידוּךָ תְּלָאוֹת?
וְקִירוֹת לִבְּךָ מִפְגָּע לְקוֹרוֹת61!
הֲתֵעָצֵב? וּבָךְ שׂבַע שְׂמָחוֹת!
וַיֵצַר לָךְ? וְאַתְּ עֶזְרָה בְצָרוֹת62!
יג. עוד להנ"ל על פרידתו. 🔗
(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד, ש"ת ויתד בדלת, ובסוף הסוגר ג' תנועות).
אֵיךְ אַחֲרֶיךָ אֶמְצְאָה מַרְגּוֹעַ?
תָּנַע וְהַלֵּב עִמְּךָ יִנּוֹעַ63;
לוּלֵי לְבָבוֹת יִחֲלוּ יוֹם שׁוּבְךָ
אָז יוֹם פְּרִידָה תַּמְנוּ לִגְוֹעַ64!
הֵן הַרְרֵי בֶתֶר יְעִידוּן כִּי מְטַר
שַׁחַק מְאֹד כִּילַי וְדִמְעִי שׁוֹעַ65.
נֵר מַעֲרָבִי66! שׁוּב לְמַעֲרָבָךְ, הֱיֵה
חוֹתָם עֲלֵי כָל לֵב וְכֹל אֶזְרֹעַ!
שָׂפָה בְרוּרָה! מַה לְּךָ אֶל עִלְּגִים?
אוֹ מַה לְּטַל-חֶרְמוֹן אֱלֵי גִלְבּוֹעַ67?
יד. עוד להנ"ל אחרי הפרדו מעמו. 🔗
(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).
יְדַעְנוּךָ נְדֹד מִימֵי עֲלוּמִים
וְנַחַל הַבְּכִי נַחַל קְדוּמִים.
הֲרֹב עִם הַזְּמָן עַל לֹא חֲטָאָה
וְעִם יָמים – וְאֵין עָוֹן לְיָמִים68?! – – –
הֲזֶה חָדָשׁ? וְאֵין תֵּבֵל חֲדָשָׁה
וְחֻקֶּיהָ בְּאֶצְבַּע-אֵל רְשׁוּמִים – – –
וְלֹא חֻבַּר אֱנוֹשׁ כִּי אִם לְפֶרֶד
לְהוֹצִיא מִלְּאֹם אֶחָד לְאֻמִּים69,
וְלוּלֵא נִפְרְדוּ מֵאָז בְּנֵי-אִישׁ
אֲזַי לֹא מָלְאָה אֶרֶץ עֲמָמִים.
וְיֵשׁ דָּבָר אֲשֶׁר יִיטַב וְיֵרָע
וּבוֹ שִׁקּוּי וְרָקָב לַעֲצָמִים70:
בְּהִתְקַצֵּף אֱנוֹשׁ, יוֹמוֹ יְקַלֵּל
וְיִקֹּב אֶת רְגָעָיו הַזְּעוּמִים,
וְהוּא הַיּוֹם יְבָרְכוּהוּ אֲחֵרִים
אֲשֶׁר אוֹתוֹ יְבַלּוּ בַנְּעִימִים;
וְכָל מַאֲכָל בְּפִי בָרִיא כְנֹפֶת,
וְהַנֹּפֶת בְּפִי חֹלֶה רְתָמִים71;
וְדוֹאֵג – יֶחְשְׁכוּ אוֹרִים בְּעֵינָיו
וְלֹא יִרְאֵם וְהֵם לוֹ נַעֲלָמִים72 –
כְּעֵינַי יוֹם שְׁכוֹן עָנָן עֲלֵיהֶן
לְנוֹד משֶׁה, וְהֵן יוֹרְדוֹת זְרָמִים –
וְעַפְעַפַּי מְגוֹלָלִים בְּדִמְעָה
וְהַדִּמְעָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים. –
הֱמִירְךָ לִי זְמָן בּוֹגֵד בְּכָל אִישׁ
אֲשֶׁר לִבּוֹ קְרָב וּבְפִיו שְׁלוֹמִים73;
אֲדַבֵּר בָּם וְאִם אֶמְצָא בְפִיהֶם
תְּמוּרַת מַנְּךָ חָצִיר וְשׁוּמִים74
חֲמָסִי וַחֲמָתִי עַל פְּתָאִים
אֲשֶׁר הֵמָּה בְּעֵינֵיהֶם חֲכָמִים – – –
טו. משיר על פרידת הנ"ל. 🔗
(יתד וש“ת, יתד וש”ת יתד ותנועה).
בְּגַדְתֶּם בִּי מְיֻדָּעַי וְרֵעַי75
כְּאִלּוּ לֹא שְׁכַנְתֶּם בֵּין צְלָעַי;
מְנַעְתֶּם אֶת שְׁלוֹמְכֶם לִי, וְכִמְעַט76
מְנַעְתֶּם צֵל יְצוּרְכֶם מִיְצוּעַי?
הֲלִשְׁפֹּךְ עוֹד שְׁאֵרִית דַּם לְבָבִי
אֲשֶׁר בַּלָּט גְּנַבְתִּיו מִדְּמָעַי77?
שְׁאָלוּנִי78: הֲזָרַעְתָּ אֲהָבִים?
עֲנִיתִים: כֵּן, וְלֹא צָלְחוּ זְרָעַי;
וְאָמְרוּ לִי: הֲתִשְׁתַּעְשַׁע בְּלִי אָח?
עֲנִיתִימוֹ: בְּנַפְשִׁי שַׁעֲשׁוּעַי,
מְזִמּוֹת יְשַׁעְשְׁעוּ נַפְשִׁי בְּנַפְשִׁי
וְלִי פַרְדֵּס בְּלִבִּי מִנְּטָעַי79:
מְיֻדָּעַי בְּמַדָּעַי80 מְצָאתִים
וְהָיוּ רַעְיוֹנַי לִי לְרֵעַי.
וְאֵיךְ אֶזְכֹּר יְדִיד לֹא יִזְכְּרֵנִי?
וְלָמָּה יִרְבְּיוּן חִנָּם פְּצָעַי? – – –
אֱלֹהַי, הַעֲבֵר פִּגְעֵי-נְדוֹדוֹ
וְשִׂים אֶת מַלְאֲכֵי פָנָיו פְּגָעָי81!
טז. שיר תהלה לר' שמואל הנגיד במצרים. 🔗
(ג' תנועות ויתד וג' תנועות בדלת, ויתד ותנועה בסוגר).
הִגִּיעַ זְמַן קֵץ לִפְקֹד / אֲרִיאֵל82
וַיּוֹסֶף אֲדֹנָי קְרֹא עוֹד / שְׁמוּאֵל83.
הַקּוֹל עַד לְשִׁנְעָר עָלָה / וְיָרַד,
וּלְמַעְלָה בְּקוֹלָהּ צָהְלָה / סְפָרַד84,
וּלְבָבִי לְפָגְעוֹ כָּלָה / וְחָרַד85
כִּי אֶעֱמֹד בְּבֵיתוֹ כַּעֲמֹד / בְּבֵית-אֵל
גַּם אֶחֱזֶה בְהוֹד פָּנָיו הוֹד- / אֲרִיאֵל86.
לִבּוֹ בַזְּמָן כָּאֳנִיּוֹת / לְסוֹחֵר87:
חֶלְקוֹ יַעֲזֹב מַשְׂכִּיּוֹת / לְאַחֵר
אַךְ הוּא סוֹד נְשָׁמוֹת חַיּוֹת / מְשַׁחֵר
לֹא יַחֲמֹד יְקָר, אַךְ יַחֲמֹד / כְּבוֹד אֵל
לִהְיוֹת יְסוֹד לְעוֹלָם וִיסוֹד / לְהַרְאֵל.
יָצָא עַל גְּבוּל מִצְרַיִם / כְּיוֹסֵף
אֶת נִדְחֵי יְרוּשָׁלַיִם / לְאַסֵּף,
אַךְ כָּל צוֹרְרֵי אֶפְרַיִם / יְשַׁסֵּף
כִּי מִפְּנֵי חֲצָצָיו יִדּוֹד / מְגָאֵל88
עַד לִהְיוֹת קְבוּצָיו כָּל דּוֹד / וְגוֹאֵל89
כֹּל פָּעַל לְמַעְנוֹ90, עַנְוָה / וְגַאֲוָה,
חָלַק הַזְּמָן בֵּין חֶדְוָה / וּמִצְוָה91,
גַּם נַפְשׁוֹ כְמוֹ כֵן דָּוָה / וְרָוָה92;
הִכָּבְדוֹ בְרָב-עָם כִּכְבוֹד / לְמוּאֵל93
אַךְ לִפְנֵי אֱלֹהָיו יִקֹּד / כְּשׁוֹאֵל.
יז. אל ר' שמואל הנגיד ושלשת בניו. 🔗
(ז' תנועות).
לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה
בִּשְׁלשֶׁת קְנֵי הַמְּנוֹרָה94!
יָאֲתָה מֶמְשָׁלָה וְרַהַב
לִמְנוֹרָה כֻלָּהּ זָהָב,
לִגְּאוֹן יַעֲקֹב הַנֶּאֱהָב
הָאוֹסֵף95 גְּדֻלָּה וְתוֹרָה.
הַרְנִינוּ בְּנֵי שַׁעֲשׁוּעִים
הַמְּשׁוּחִים לִהְיוֹת רוֹעִים96,
וּלְהַפְגִּיעַ בָּם צוֹעִים97
הָאוֹמְרִים שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה.
וּלְמִי הַחֶמְדָה תוֹחִיל?
רַק נוֹחֵל גְּדֻלָּה וּמַנְחִיל,
מִפָּנָיו מְסַיֵּם וּמַתְחִיל
רֹקֵחַ מֹר וּקְטוֹרָה98.
דּוֹלְקֵי אוּר בְּיִשְׁעָם וְעֶזְרָם99,
גִּזְרַת הַפְּנִינִים גִּזְרָם,
מִדּוֹר לְדוֹר יַעֲמֹד נִזְרָם
לֹא יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם מוֹרָה100.
הִתְבַּשֵּׂר, אֲבִיר הָרֹעִים!
כִּי צָלְחוּ בְבֵיתְךָ נְטִיעִים
גַּם עָמְדוּ מִמְּךָ זְרָעִים
וְכַשֹּׁרֶשׁ תְּהִי הַזְּמוֹרָה101.
לִשְׁמוּאֵל גְּדֻלַּת חֲנַנְיָה102
מְחַזֶּרֶת עֲלֵי אַכְסַנְיָה,
בָּנָיו יְשַׁכְּנוּהָ בְּבִנְיָה
אֶל בֵּית אָב וְחֶדֶר הוֹרָה103.
וּבְכֵן יְשַׁבְּחוּהוּ לְאֻמִּים
עַד מִדְבָּר וְאִיֵּי יַמִּים
כִּי יַעֲמֹד לְנֵס כָּל עַמִּים
וּלְנָגִיד, וְלוֹ הַבְּכוֹרָה.
יִגְדַּל שֵׁם אֲדֹנָי וְיִקְדַּשׁ
בִּימֵיהֶם, וּמַלְכוּת תְּחֻדַּשׁ,
וּבְרִנָּה תָשׁוּב לְמִקְדַּשׁ
אֱלֹהֶיהָ, נָאוָה שְׁחוֹרָה104.
יח. לאחד מאוהביו הנקרא שלמה. 🔗
(ח' תנועות).
שָׁלוֹם שָׁלוֹם רָב לִשְׁלֹמֹה
יֵט אֵל אֵלָיו כִּנְהַר פִּישׁוֹן105,
הַשָּׂם לֵילוֹתַי שִׁמֻּרִים106,
וּבְעַד חָלְיִי דִּמְעִי לָשׁוֹן107.
הוּא וּנְדוֹדוֹ גֵרְשׁוּ נוּמִי:
מַה לִּי אַחֲרוֹן מַה לִּי רִאשׁוֹן108?!
כִּי הָרָעָב לֶעָנִי כָּל
שֵׁנָה יַפְרִיד מֵעַל אִישׁוֹן,
גַּם הַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵי-
נֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן.
יט. משיר לאוהבו בעיר צור. 🔗
(ש“ת ויתד ג”פ בדלת, וב“פ וג”ת בסוגר).
לֹא הָעֲנָנִים הֵם אֲשֶׁר נִבְקָעוּ
כִּי אִם שְׁתֵּי עֵינַי אֲשֶׁר דָּמָעוּ!
אַט, שׁוֹחֲרַי, פֶּן אֵשׁ אֲנָחָה תִּשְׂרְפֵם!
וּמְנַחֲמַי, פֶּן בַּבֶּכִי יֻטְבָּעוּ109!
כִּי יֶחֱזוּ מוֹקְדֵי קְרָבַי יֹאמְרוּ:
אֵיכָה נְחָלִים מִיְּקוֹד נָבָעוּ110?! – – –
עָלַי לְיָמִים חוֹב, וְהִנֵּה לָקְחוּ
הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ וְלֹא נִפְרָעוּ111 – – –
יָמִים חֲשַׁבְנוּם כִּי תְמִידִים הֵם, וְהֵם
מִתְנַהֲלִים בַּלָּט וְלֹא יִפְסָעוּ,
נַחֲלֹף וְלֹא נָבִין, כְּרוֹכְבֵי-יָם112 אֲשֶׁר
יֵחָשְׁבוּ חוֹנִים וְהֵם יִסָּעוּ – – –
שׁוֹאֵל: הֲנָס לֵחִי? לְאַט, אַל תִּזְכְּרָה
הֵם הַתְּמוּנוֹת שֶׁכְּבָר גָּוָעוּ113!
לוּ תֶחֱזֶה פָנִים צְבוּעֵי114 הוֹד וְחֵן
אֵיכָה בְקַדְרוּת הַזְּמָן נִצְבָּעוּ! – – –
שָׁלוֹם עֲלֵי צוֹר וַחֲכָמֶיהָ, אֲשֶׁר
בַּלֵּב כְּחוֹתָם אֶת שְׁמָם קָבָעוּ!
חוֹנִים בְּתוֹךְ הַיָּם! הֲיֵדְעוּ כִי בְבַת-
עַיִן מְבַכָּה אָהֳלָם תָּקָעוּ115?! – – –
אֵיךְ יִחְיוּ עַם מִמְּךָ יִפָּרְדוּ
אוֹ אֵיךְ יְמוּתוּן עַם בְּךָ פָּגָעוּ116?
כ. לכבוד נדיב (במצרים). 🔗
(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).
הַשָּׂר אֲשֶׁר מוֹשָׁבְךָ אֵיתָן,
יוֹשֵׁב בְּגַן-בִּיתָן וּבֵית חָתָן117,
קַבֵּל שְׁלוֹם עֶבֶד אֲשֶׁר יָרַד
לַיָּם, וּבֵיתוֹ עִם תְּהוֹם נָתָן,
רָכַב עֲלֵי גַלִּים וְגַלְגַּלִּים
עַל בָּמֳתֵי אֶרֶץ וְלִוְיָתָן,
וַיְקַו כְּיוֹסֵף רַחֲמֵי צוּרוֹ
יוֹם מִשְּׁכֶם גָּלָה וּמִדּוֹתָן.
לֵוִי – וְאֵינוֹ מֵעֲדַת קֹרַח,
קָרְחִי118 – וְלֹא עָמַד בְּסוֹד דָּתָן.
כא. על מות ר' יצחק אלפסי. 🔗
(ש“ת ויתד ג”פ בדלת, וב“פ וג”ת בסוגר).
הָרִים כְּיוֹם119 סִינַי לְךָ רָעָשׁוּ,
כִּי מַלְאֲכֵי הָאֵל בְּךָ פָּגָשׁוּ
וַיִּכְתְּבוּ תוֹרָה בְּלֻחוֹת לִבְּךָ
וּצְבִי כְתָרֶיהָ לְךָ חָבָשׁוּ120:
לֹא עָצְרוּ כֹחַ נְבוֹנִים לַעֲמֹד
לוּלֵי תְבוּנוֹת מִמְּךָ דָּרָשׁוּ!
כב. משיר על מות ר' משה אבן עזרא.
(ו' תנועות).
עֲלֵי כָזֹאת תִּבְכֶּינָה
שַׁאֲנַנּוֹת121 וּתְהִימֶנָה,
וּמִסְפֵּד מַר תִּשֶּׂאנָה
וְתִקְרַעְנָה כֻּתָּנוֹת.
עֲלֵי כָזֹאת הַתּוּגָה
אֵין לִדְמָעוֹת פּוּגָה
וּבְכָל נֶפֶשׁ דְּאָגָה
וּבְכָל לֵבָב מְגִנּוֹת122.
עַל אֲבֵדַת אֶדֶר יְקָר,
נֶעֱקַר – וְכָל לֵב עָקַר
וֹבַת כָּל עַיִן נָקַר
וַיַּחְשִׁיךְ אִישׁוֹנוֹת.
עֳנוּ123 בַּעֲלֵי יְדִידוֹתָיו
וּמְלִיצוֹתָיו וְחִידוֹתָיו,
וְכִתְבוּ אֶת אֹדוֹתָיו
עַל סֵפֶר הַקִּינוֹת.
גְּבִיר אֶזְרָח, אֲשֶׁר כַּגֵּר
שָׁכַן בְּמַעֲצָר וּמַסְגֵּר,
וְתַחַת רֵעִים – אֹגֵר124
הָאֲנָחוֹת וְהַיְגוֹנוֹת.
עַל כָּל רֹאשׁ תְּהִי קָרְחָה
וּבְכָל חוּצוֹת צְוָחָה
וְהֲנָחָה תְהִי אֲנָחָה
וְעֵינַיִם מַעְיָנוֹת – – –
עֲטֶרֶת גֵּאוּת סְפָרַד
אֵיךְ מַרְאֲשׁוֹתָיו יָרַד
וַיִּשָּׁאֵר מְפֹרָד
מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת!
כַּתְ אַחִים אַרְבָּעָה,
רוּחַ אֵיךְ נָסְעָה
וְנָגְעָה בְאַרְבַּע פִּנּוֹת! – – –
נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל
וְהוֹד הָאֲרָצוֹת הָאֵל127
וּמַחֲזִיק בְּתוֹרַת הָאֵל
וּמַחֲמַדֵּי הַתְּבוּנוֹת.
סְתוּמוֹתָיו128 מִי יְבָאֵר?
וְדוֹר עָרֹם יִשָּׁאֵר;
אַחֲרָיו בְּמִי יִתְפָּאֵר129
בַּגּוֹיִם וּבַלְּשׁוֹנוֹת?!
גְּבִיר הָעָם וּבְחִירוֹ,
אָכֵן בַּעֲוֹן דּוֹרוֹ
סָתַם אֵל אֶת אוֹרוֹ130
וְהִשְׁכִּין עָלָיו עֲנָנוֹת – – –
יוֹדֵעַ יְגוֹנוֹתָיו
וְהַמְקַצֵּר אֶת שְׁנוֹתָיו
יְכַפֵּר בָּם עֲוֹנוֹתָיו131
הַגְּלוּיוֹת וְהַצְּפוּנוֹת – – –
כג. על מצבת ר' אברהם. 🔗
(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).
הַיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת מִי שְׁפָכָם
וְיֵדְעוּ הַלְּבָבוֹת מִי הֲפָכָם?
הֲפָכָם בּוֹא מְאוֹרָם תּוֹךְ רְגָבִים
וְלֹא יֵדְעוּ רְגָבִים מַה בְּתוֹכָם,
בְּתוֹכָם שַׂר וְגָדוֹל תָּם וְיָשָׁר
יְרֵא הָאֵל וְאִישׁ נָבוֹן וְחָכָם.
כד. קינה קטנה על מות ר' שלמה אבן פריצול132. 🔗
(המשקל כנ"ל).
זְעַק יַעַר עֲלֵי אֶרֶז וְהֵילֵל133,
אֲשֶׁר קִוָּה לְאוֹר שַׁחַר וְהֵא לֵיל134!
אֱמֶת, לֹא יָדְעָה נַפְשִׁי בְּטֶרֶם
סְפוֹתוֹ, כִּי יְמוּתוּן עָשׁ וְהֵילֵל135!
כה. על מות יהודה אבן עזרא (אחי הרמב"ע)136. 🔗
(ש“ת ויתד ג”פ בדלת, וב"פ וג' תנועות בסוגר).
רָאָה זְמָן כִּי הָאֱנוֹשׁ הֶבֶל, וְאָז
נֶהְפַּךְ לְצָר עָלָיו וְהִנּוֹ קָיִן137!
אַךְ שָׁת לְבָבוֹ לַהֲרֹג בִּבְנֵי יְקָר
וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן.
פָּרַץ תְּמוֹל פֶּרֶץ בְּאַרְבַּעַת בְּנֵי
עֶזְרָא, וְהִמְתִּיק הַבְּכִי מִיָּיִן138.
אֶל הַשְּׁנַיִם הָרְחוֹקִים אֶהֱמֶה
כִּי אֶחֱזֶה יָמִים יְנִיפוּן זָיִן139:
וּבְעַד יְהוּדָה יֹאמְרוּ לִי “אָיִן!”.
שירי-ציון והמסע לארץ הקדושה. 🔗
א. לירושלים. 🔗
(יתד ותנועה ויתד וש“ת; ש”ת ויתד וש"ת).
יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל, קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב,
לְךָ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעֲרָב142.
הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר, כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם143
כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה, וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב.
וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד
אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵךְ וְיִתְעָרָב144.
דְּרַשְׁתִּיךְ – וְאִם145 מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ,
וְאִם בִּמְקוֹם
צֳרִי גִלְעֲדֵךְ נָחָשׁ שָׂרָף וְגַם
עַקרָב;
הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֶרְצֶה146 וְאֶשָקֵן
וְטַעַם רְגָבַיִךְ לִי מִדְּבַשׁ יֶעֱרָב!
ב. לכבוד ארץ-ישראל. 🔗
(ש"ת ויתד, תנועה ויתד – שתי פעמים).
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אֲשֶׁר אֹכַל, וְאֵיךְ
יֶעֱרָב?
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְכֶבֶל
עֲרָב?
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יָקָר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב147!
ג. משיר לאיש אשר כתב לו תוכחה על לֶכתו לא"י. 🔗
(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).
– – – פְּגַשְׁתַּנִי בְּמִדְבָּרִים עֲרֵבִים
בְּתוֹכָם אֹרְבִים נוֹשְׂאֵי שְׁלָחִים148,
דְּבָרִים אָרְבוּ תוֹכָם דְּבוֹרִים
וְתוֹךְ יַעֲרַת דְּבַשׁ קוֹצִים כְּסוּחִים;
וְאִם כִּי לֹא שְׁלוֹם שָׁלֵם יְבֻקַּשׁ
בְּעוֹדָהּ מְלֵאָה עִוְרִים וּפִסְחִים149,
לְמַעַן בֵּית אֱלֹהֵינוּ נְבַקֵּשׁ
שְׁלוֹמָהּ, אוֹ בְעַד רֵעִים וְאַחִים150 – – –
הֲטוֹב שֶׁיִּהְיוּ מֵתִים זְכוּרִים
וְהָאָרוֹן וְהַלֻּחוֹת שְׁכוּחִים151?
נְשַׁחֵר אֶת מְקוֹם שַׁחַת וְרִמָּה
וְנִטּשׁ אֶת מְקוֹר חַיֵּי נְצָחִים? – – –
הֲיֵשׁ לָנוּ בְּמִזְרָח אוֹ בְמַעֲרָב
מְקוֹם תִּקְוָה, נְהִי עָלָיו בְּטוּחִים152 – – –
רְאֵה נָא גַם רְאֵה דּוֹדִי וְהָבֵן
וְסוּר מִמּוֹקְשִׁים צִנִּים וּפַחִים153,
וְאַל תַּשִּׁיאֲךָ חָכְמַת יְוָנִית
אֲשֶׁר אֵין לָהּ פְּרִי כִּי אִם פְּרָחִים154 – –
שְׁמַע דִּבְרֵי נְבוֹנֶיהָ נְבֻכִים
בְּנוּיִם עַל יְסוֹד תֹּהוּ וְטוּחִים155,
וְתָשׁוּב לָךְ בְּלֵב רֵיקָם וְנָעוּר
וּפֶה מָלֵא בְרֹב שִׂיגִים וְשִׂיחִים156.
וְלָמָּה זֶּה אֲבַקֵּשׁ לִי אָרָחוֹת
עֲקַלְקַלּוֹת, וְאֶעֱזֹב אֵם אֳרָחִים157?
ד. על הים. 🔗
א.
(המשקל כנ"ל).
הֱצִיקַתְנִי תְשׁוּקָתִי לְאֵל חָי
לְשַׁחֵר אֶת מְקוֹם כִּסְאוֹת מְשִׁיחָי,
עֲדֵי כִי לֹא נְטָשַׁתְנִי לְנַשֵּׁק
בְּנֵי בֵיתִי וְאֶת רֵעַי וְאֶחָי158;
וְלֹא אֶבְכֶּה עֲלֵי פַרְדֵּס נְטַעְתִּיו
וְהִשְׁקִיתִיו וְהִצְלִיחוּ צְמָהָי159,
וְלֹא אֶזְכֹּר יְהוּדָה וַעֲזַרְאֵל
שְׁנֵי פִרְחֵי-יְקָר מִבְחַר פְּרָחָי160
וְאֶת יִצְחָק אֲשֶׁר כַּבֵּן חֲשַׁבְתִּיו,
יְבוּל שִׁמְשִׁי וְטוּב גֶּרֶשׁ יְרָחָי;
וְכִמְעַט אֶשְׁכְּחָה בֵּית הַתְּפִלָּה
אֲשֶׁר הָיוּ בְמִדְרָשָׁיו מְנוּחָי,
וְאֶשְׁכַּח תַּעֲנוּגֵי שַׁבְּתֹתַי
וְהַדְרַת מוֹעֲדַי וּכְבוֹד פְּסָחָי – – –
הֲמִירוֹתִי בְצֵל שִׂיחִים הֲדָרַי
וּבִמְסוּכַת סְבַךְ חֹסֶן בְּרִיחָי161 – – –
וְחָדַלְתִּי הֲלוֹךְ עַל כַּף וְעַל אַף162
וְנָתַתִּי בְלֵב יַמִּים אֳרָחָי,
עֲדֵי אֶמְצָא הֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהָי
וְשָׁמָּה אֶשְׁפְּכָה נַפְשִׁי וְשִׂיחָי – – –
וְאַפְרִיחַ בְּמֵי יַרְדֵּן נְרָדָי
וְאַצְמִיחַ בְּשִׁלֹּחַ שְׁלָחָי163, – – –
אֲהַלֵּל אֶת שְׁמוֹ מִדֵּי חֲיוֹתִי
וְאוֹדֶנּוּ עֲדֵי נֵצַח נְצָחָי.
ב.
(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).
קִרְאוּ עֲלֵי בָנוֹת וּמִשְׁפָּחוֹת
שָׁלוֹם, וְעַל אַחִים וְעַל אָחוֹת,
מֵאֵת אֲסִיר תִּקְוָה אֲשֶׁר נִקְנָה
לַיָּם, וְשָׂם רוּחוֹ בְיַד רוּחוֹת164;
דָּחוּי בְּיַד מַעֲרָב לְיַד מִזְרָח,
זֶה יַעֲבֹר לַנְחוֹת, וְזֶה – לִדְחוֹת165;
בֵּינוֹ וּבֵין מָוֶת כְּפֶשַׂע, אַךְ
בֵּינוֹ וּבֵינָיו מַעֲבֵה לוּחוֹת166;
קָבוּר בְּחַיָיו בַּאֲרוֹן-עֵץ, לֹא
קַרְקָע, וְלֹא אַרְבַּע, אֲבָל פָּחוֹת167;
יוֹשֵׁב וְאֵין לַעֲמֹד עֲלֵי רַגְלָיו,
שׁוֹכֵב וְאֵין רַגְלָיו מְשֻׁלָּחוֹת168;
חוֹלֶה וְיָרָא מִפְּנֵי גוֹיִם
גַּם מִפְּנֵי לִסְטִים וּמֵרוּחוֹת169.
חֹבֵל וּמַלָּח, כָּל בְּנֵי פִרְחָח,
הֵם הַסְּגָנִים שָׁם וְהַפַּחוֹת170;
לֹא לַחֲכָמִים שֵׁם וְגַם לֹא חֵן
לַיּוֹדְעִים, רַק יוֹדְעִים לִשְׂחוֹת171.
יִתְעַצְּבוּ רֶגַע לְזֹאת פָּנַי
אֵיךְ יַעֲלֹז הַלֵּב וְהַטֻּחוֹת172,
עַד אֶשְׁפְּכָה נַפְשִׁי בְּחֵיק הָאֵל
נֹכַח מְקוֹם אָרוֹן וּמִזְבְּחוֹת,
אֶגְמֹל לְאֵל גּוֹמֵל לְחַיָּבִים
טוֹבוֹת, בְּטוּב שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת173!
ג.
(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).
אֱלֹהַי! אַל תְּשַׁבֵּר מִשְׁבְּרֵי יָם
וְאַל תֹּאמַר לְצוּלַת יָם: חֳרָבִי!
עֲדֵי אוֹדֶה חֲסָדֶיךָ וְאוֹדֶה
לְגַלֵּי יָם וְרוּחַ מַעֲרָבִי174;
יְקָרֵבוּ מְקוֹם עֹל אַהֲבְתְךָ
וּמֵעָלַי יְסִירוּן עֹל עֲרָבִי175.
וְאֵיךְ לֹא יִתְּנוּ176 לִי מִשְׁאֲלוֹתַי –
וּבָךְ אֶבְטַח וְאַתָּה הוּא עֲרָבִי!
ד.
(המשקל כנ"ל).
הֲבָא מַבּוּל וְשָׂם תֵּבֵל חֳרָבָה177?
וְאֵין לִרְאוֹת פְּנֵי אֶרֶץ חֲרֵבָה
וְאֵין אָדָם וְאֵין חַיָּה וְאֵין עוֹף!
הֲסָף178 הַכֹּל וְשָׁכְנוּ מַעֲצֵבָה?
וּבִרְאוֹת179 הָר וְשׁוּחָה – לִי מְנוּחָה,
וְאֶרֶץ הָעֲרָבָה – לִי עֲרֵבָה.
וְאַשְׁגִּיחַ לְכָל עֵבֶר וְאֵין כֹּל
אֲבָל מַיִם וְשָׁמַיִם וְתֵבָה180,
וְלִוְיָתָן בְּהַרְתִּיחוֹ מְצוּלָה
וְאֶחְשֹׁב כִּי תְּהוֹם יַחֲשֹׁב לְשֵׂיבָה181.
וְלֵב הַיָּם יְכַחֵשׁ בָּאֳנִיָּה
כְּאִלּוּ הִיא בְיַד הַיָּם גְּנֵבָה182.
וְיָם יִזְעַף, וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז183, כִּי
אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֱלֹהֶיהָ קְרֵבָה!
ה.
(המשקל כנ"ל).
לְךָ נַפְשִׁי, בְּטוּחָה אוֹ חֲרֵדָה,
לְךָ מִשְׁתַּחֲוָה תָמִיד וּמוֹדָה184!
בְּךָ אֶשְׂמַח בְּעֵת אָנַע וְאָנוּד
וְלָךְ אוֹדֶה בְכָל נִיעָה וְנִידָה – – –
וְעֵת תֵּהוֹם תְּהוֹם תַּחְתַּי וְתִנְהֹם
כְּאִלּוּ מִקְּרָבַי הִיא לְמֵדָה185 – – –
וְהַחַיּוֹת בְּחָרְפָם לָאֳנִיּוֹת
וְתַנִּינִים מְצַפִּים לַסְּעֻדָּה186 – – –
וְאִלּוּ אֶחֱסַר מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה
נְעִים שִׁמְךָ בְּפִי אָשִׂים לְצֵידָה,
וְלֹא אֶדְאַג עֲלֵי קִנְיָן וּבִנְיָן
וְלֹא עַל הוֹן וְלֹא עַל כָּל אֲבֵדָה – – –
וְנָקֵל זֹאת לְנֶגֶד אַהֲבָתָךְ187
עַדֵי אָבֹא שְׁעָרֶיךָ בְּתוֹדָה – – –
וְאֶתֵּן אֶת קְבוּרָתִי בְּאַרְצָךְ
לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי שָׁם לְעֵדָה!
ו.
(המשקל כנ"ל).
הֲתִרְדֹּף נַעֲרוּת אַחַר חֲמִשִּׁים,
וְיָמֶיךָ לְהִתְעוֹפֵף חֲמֻשִּׁים188?!
וְתִבְרַח מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים
וְתִכְסוֹף אֶל עֲבוֹדַת הָאֲנָשִׁים? – –
וְלֹא אָמְרָה לְךָ עוֹד נַפְשְׁךָ הוֹן189
וְתַאֲוָתָהּ תְּבַכֵּר לֶחֳדָשִׁים.
נְטֵה מֵעַל עֲצָתָהּ אֶל עֲצַת אֵל
וְסוּר מֵעַל חֲמֵשֶׁת הָרְגָשִׁים190,
וְהִתְרַצֵּה לְיוֹצֶרְךָ בְּיֶתֶר
יְמוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָצִים וְחָשִׁים191 – – –
הֱיֵה לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ עַז כְּנָמֵר
וְקַל כִּצְבִי וְגִבּוֹר כַּלְּיָשִׁים192.
וְאַל יִמּוֹט בְּלֵב יַמִּים לְבָבָךְ
וְהָרִים תֶּחֱזֶה מָטִים וּמָשִׁים193,
וּמַלָּחִים יְדֵיהֶם כַּמְּלָחִים
וְחַכְמֵי הַחֲרָשִׁים מַחֲרִישִׁים194,
שְׂמֵחִים הֹלְכִים נֹכַח פְּנֵיהֶם,
וְשָׁבִים אֶל אֲחוֹרֵיהֶם וּבוֹשִׁים195;
וְאֻקְיָנוֹס לְפָנֶיךָ לְמָנוֹס196
וְאֵין מִבְרָח לְךָ כִּי אִם יְקוּשִׁים;
וְיָמוּטוּ וְיָנוּטוּ קְלָעִים197
וְיָנוּעוּ וְיָזוּעוּ קְרָשִׁים198,
וְיַד רוּחַ מְצַחֶקֶת בְּמַיִם
כְּנוֹשְׂאֵי הַעָמָרִים בַּדְּיָשִׁים,
וּפַעַם תַּעֲשֶׂה מֵהֶם גְּרָנוֹת
וּפַעַם תַּעֲשֶׂה מֵהֶם גְּדִישִׁים199;
בְּעֵת הִתְגַּבְּרָם דָּמוּ אֲרָיוֹת,
וְעֵת הֵחָלְשָׁם דָּמוּ נְחָשִׁים200,
וְרִאשׁוֹנִים דְּלָקוּם אַחֲרוֹנִים201
כְּצִפְעוֹנִים וְאֵין לָהֶם לְחָשִׁים;
וְצִי אַדִּיר כְּקָט יִפֹּל בְּאַדִּיר202
וְהַתֹּרֶן וְהַנֵּס נֶחֱלָשִׁים;
וְהַתֵּבָה וְקִנֶּיהָ נְבֻכִים
כְּתַחְתִּיִּם שְׁנִיִּם כַּשְּׁלִשִּׁים203;
וּמשְׁכֵי הַחֲבָלִים בַּחֲבָלִים204
וְנָשִׁים וַאֲנָשִׁים נֶאֱנָשִׁים205;
וְרוּחַ חֻבְּלָה מֵחֹבְלֵיהֶם
וְקָצוּ הַגְּוִיּוֹת בַּנְּפָשִׁים – – –
וְנֵטֶל חוֹל בְּגַב הַיָּם כְּתֶבֶן
וּבַרְזִלֵּי אֲדָנִים כַּחֲשָׁשִׁים206.
וְעָם יִתְפַּלְלוּ כָּל אִישׁ לְקָדְשׁוֹ
וְאַתְּ פּוֹנָה לְקֹדֶשׁ הקֳּדָשִׁים – – –
וְרֶגַע יִשְׁתְּקוּ גַלִּים, וְיִדְמוּ
עֲדָרִים עַל פְּנֵי אֶרֶץ נְטוּשִׁים207;
וְהַלַּיִל כְּבֹא שֶׁמֶשׁ בְּמַעֲלוֹת
צְבָא מָרוֹם וְעָלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים208,
כְּכוּשִׁית מִשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ
וּבִתְכֵלֶת בְּמִלֻּאַת גְּבִישִׁים209;
וְכוֹכָבִים בְּלֵב הַיָּם נְבֻכִים
כְּגֵרִים מִמְעוֹנֵיהֶם גְּרוּשִׁים210;
וְכִדְמוּתָם בְּצַלְמָם יַעֲלוּ211 אוֹר
בְּלֵב הַיָּם, כְּלֶהָבוֹת וְאִשִּׁים.
פְּנֵי מַיִם וְשָׁמַיִם עֲדֵי-יוֹם
עֲדֵי-לַיִל מְטֹהָרִים לְטוּשִׁים212.
וְיָם דּוֹמֶה לְרָקִיעַ בְּעֵינוֹ213,
שְׁנֵיהֶם אָז שְׁנֵי יַמִּים חֲבוּשִׁים214,
וּבֵינוֹתָם לְבָבִי יָם שְׁלִישִׁי
בְּשׂוֹא גַלֵּי שְׁבָחַי הַחֲדָשִׁים215!
ז. לרוח מערבי.
(ש“ת ויתד ג”פ בדלת, ובסוגר ב"פ וג' תנועות).
זֶה רוּחֲךָ, צַד מַעֲרָב, רָקוּחַ!
הַנֵּרְדְּ בִּכְנָפָיו וְהַתַּפּוּחַ216;
מֵאוֹצְרוֹת הָרֹכְלִים מוֹצָאֲךָ
כִּי אֵינְךָ מֵאוֹצְרוֹת הָרוּחַ217.
כַּנְפֵי דְרר תָּנִיף, וְתִקְרָא לִי דְרוֹר,
וּכְמָר דְּרוֹר מִן הַצְּרוֹר לָקוּחַ218.
מַה נִּכְסְפוּ לָךְ עָם219 אֲשֶׁר בִּגְלָלְךָ
רָכְבוּ בְגַב הַיָּם עֲלֵי גַב לוּחַ220!
אַל נָא תְרַפֶּה יָדְךָ מִן הָאֳנִי
כִּי יַחֲנֶה הַיּוֹם וְכִי יָפוּחַ221!
וּרְקַע תְּהוֹם וּקְרַע לְבַב יַמִּים, וְגַע
אֶל הַרְרֵי קֹדֶשׁ וְשָׁם תָּנוּחַ222,
וּגְעַר בְּקָדִים223 הַמְסָעֵר יָם, עֲדֵי
יָשִׂים לְבַב הַיָּם כְּסִיר נָפוּחַ.
מַה יַעֲשֶׂה אָסוּר בְּיַד הַצּוּר, אֲשֶׁר
פַּעַם יְהִי עָצוּר, וְעֵת שָׁלוּחַ224?
אַךְ סוֹד שְׁאֵלָתִי בְיַד מָרוֹם וְהוּא
יוֹצֵר מְרוֹם-הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ!
ח.
(יתד ותנועה, יתד ותנועה).
הֲיוּכְלוּ פְגָרִים
הֱיוֹתָם חֲדָרִים
לְלִבּוֹת קְשֻׁרִים
בְּכַנְפֵי נְשָׁרִים225?
לְאִישׁ קָץ בְּחַיָּיו,
וְכֹל מַאֲוַיָּיו
לְגֹלֵל לְחָיָיו
בְּמִבְחַר עֲפָרִים226.
וּפָחַד וְחָרַד
וְדִמְעוֹ בְמוֹרָד
לְהַשְׁלִיךְ סְפָרַד
וְלָתוּר עֲבָרִים.
וְלִרְכּוֹב אֳנִיוֹת
וְלִדְרֹךְ בְּצִיּוֹת
מְעוֹנוֹת אֲרָיוֹת
וְהַרְרֵי נְמֵרִים.
וְגָעַר בְּדוֹדִים227
וּבָחַר נְדוֹדִים
וְנָטַשׁ חֲדָרִים
וְשָׁכֵן חֲרֵרִים.
וּמָצְאוּ בְעֵינָיו
זְאֵבֵי יְעָרִים
כְּחֵן הַבְּתוּלוֹת
בְּעֵינֵי נְעָרִים.
וְחָשַׁב יְעֵנִים
לְשָׁרִים וְנֹגְנִים
וְשַׁאֲגַת כְּפִירִים
שְׁרִיקוֹת עֲדָרִים.
וְשָׂם שַׁעֲשׁוּעָיו
בְּמוֹקְדֵי צְלָעָיו
וּפַלְגֵי דְמָעָיו
כְּפַלְגֵי יְאוֹרִים228.
וְיַעַל גְּבָעוֹת
וְיֵרֵד בְּקָעוֹת
לְהָקִים שְׁבוּעוֹת
וְשַׁלֵּם נְדָרִים229.
וְיִסַּע וְיִצְעַן
וְיַעֲבֹר בְּצֹעַן
לְאֶרֶץ כְּנַעַן
לְמִבְחַר הֲרָרִים.
וְתוֹכְחוֹת מְרִיבָיו
חֲלִיפוֹת סְבִיבָיו
וְיִשְׁמַע וְיַחְרִישׁ
כְּלֹא אִישׁ דְּבָרִים230.
וְכַמָּה יְרִיבֵם?
וְכַמָּה יְשִׁיבֵם?
וּמַה יַעֲצִיבֵם?
וְהֵמָה שְׁכוּרִים231
וְאֵיךְ אִשְּׁרוּהוּ
בְּעַבְדוּת מְלָכִים,
אֲשֶׁר הִיא בְעֵינָיו
עֲבוֹדַת אֲשֵׁרִים232!
הֲטוֹב כִּי יְאֻשָּׁר
אֱנוֹשׁ טוֹב וְיָשָׁר
כְּצִפּוֹר מְקֻשָּׁר
בְּיַד הַצְּעִירִים233? – –
וְכֹל רַעֲיוֹנַי
חֲרֵדִים לְסִינַי,
וְלִבִּי וְעֵינַי
לְהַר הָעֲבָרִים. – – –
וְסוֹף מַחְשְׁבוֹתַי
הֱיוֹת מִשְׁכְּבוֹתַי234
בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתַי
וּבִרְשׁוּת טְהוֹרִים.
עֲלִי, הַסְּפִינָה!
וְדִרְשִׁי מְדִינָה
אֲשֶׁר לַשְּׁכִינָה
בְּתוֹכָהּ חֲדָרִים235.
וְחוּשִׁי בְעוּפֵךְ
וְיַד-אֵל תְּנִיפֵךְ
וְקִשְׁרִי כְנָפֵךְ
בְּכַנְפֵי שְׁחָרִים236. –
לְנָדִים וְנָעִים
בְּרוּחַ קְלָעִים
וְלִבּוֹת קְרוּעִים
לְאֶלֶף גְּזָרִים237 – – –
ט. משיר “ים סוער”.
(ד' תנועות).
– – – הָמוּ גַלִּים
בְּרוּץ גַּלְגַּלִּים
וְעָבִים וְקַלִּים238
עַל פְּנֵי הַיָּם.
קָדְרוּ שָׁמָיו
וְיֶחְמְרוּ מֵימָיו
וְעָלוּ תְהוֹמָיו
וְנָשְׂאוּ דָכְיָם.
יְרִיר יַרְתִּיחַ
וְקוֹל יַצְרִיחַ
וְאֵין מַשְׁבִּיחַ
לַהֲמוֹן קָשְׁיָם.
וְרָפוּ חֲזָקִים
וְנֶחְלְקוּ אֲפִיקִים:
חֶצְיָם עֲמָקִים
וְהָרִים חֶצְיָם239.
וְהָאֳנִי חוֹלָה
יוֹרְדָה וְעוֹלָה
וְעַיִן תּוֹלָה
לְחוֹבְלִים אַיָּם240.
וְלִבִּי מַחְשֶׁה,
אֲקַוֶּה לְמַמְשֶׁה241
כְּעַל יַד משֶׁה
אַהֲרֹן וּמִרְיָם.
אֶקְרָא אֲדֹנָי
וְאִירָא עֲוֹנָי
פֶּן תַּחְנוּנָי
יִהְיוּ טֹרַח242.
וְיָם מִתְרוֹצֵץ
וְקָדִים יְפוֹצֵץ
אֲרָזִים, וְיָפֵץ
רוּחַ קְצָפָיו243.
שָׁחָה קַרְנָם
וְנִבְהַל סַרְנָם244
וְנִלְאָה תָרְנָם
לִפְרוֹשׂ כְּנָפָיו.
יִרְתַּח245 בְּלִי אֵשׁ,
וְלֵב מִתְיָאֵשׁ
בְּעֵת הִתְבָּאֵשׁ
בְּמָשׁוֹט מְנִיפָיו246.
דַּלִּים מוֹשְׁלָיו247
וְנִרְפִּים סוֹבְלָיו
וּבֹעֲרִים חֹבְלָיו
וְעִוְרִים צוֹפָיו.
וְהָאֳנִי כְשִׁכּוֹר
יְתַעְתַּע וְיַהְכֹּר248,
בְּלִי הוֹן יִמְכּוֹר
שׁוֹכְנֵי כְתֵפָיו.
וְזֶה לִוְיָתָן
בְּעַד יָם אֵיתָן
יַקְדִּישׁ כְּחָתָן
לְמִשְׁתֶּה אֲסוּפָיו249
וְיַד אֹקְיָנוֹס
תֶּאֶהַב לִכְנֹס250
וְאָבַד מָנוֹס
וְאָפַס מִבְרָח!
דַּלוּ עֵינַי
נֶגְדְּךָ אַדֹנָי,
וְאֶת תַּחֲנוּנָי
שַׁי אָשִׁיבָה.
אֶחֱרַד לְעִתַּי
וְאֶרְגַּז תַּחְתַּי
וְקוֹל בֶּן אֲמִתַּי251
לְךָ אַקְרִיבָה – –
וְהָעֵינַיִם
לְאֵל שָׁמַיִם
נוֹתֵן בְּמַיִם
עַזִּים נְתִיבָה252.
חֹם אַדְמָתוֹ
מֵחמָּתוֹ
וּמִנִּשְׁמָתוֹ
יִתֵּן קָרַח253.
הֵשִׁיב חֲמָתוֹ
מִבֶּן אֲמָתוֹ
וְאֶת נִשְׁמָתוֹ
משּׁאוֹל פָּדָה.
וְרָצוּ מְרוֹמוֹת254
לַעֲשׂוֹת שְׁלוֹמוֹת
בּין הַתְּהוֹמוֹת
וְאֵין קוֹל חֲרָדָה.
וּמֵימֵי קִנְאָה
הָפַךְ לְחֶמְאָה255
וְסָרָה יִרְאָה
וְנָסָה קְפָדָה.
וְשָׁמְעוּ עֲגוּמִים
לְמַלְאַךְ רַחֲמִים
מִן הַמְּרוֹמִים
קוֹל הַצְּעָדָה256.
כָּכָה יְבֻשַּׂר
עָם קָץ בְּמַאֲסָר
וְיַד צָר וּמוּסָר
עָלָיו כָּבְדָה257.
וְסֹעֲרָה עֲנִיָּה258
דָּמְתָה אֳנִיָּה
תִּשְׁמַע שְׁנִיָּה
מִזְמוֹר לְתוֹדָה:
צְאִי בַּת-אֱמוּנַי
מֵאֹפֶל עֲנָנַי
כִּי כְבוֹד אֲדֹנָי
עָלַיִךְ זָרָח!
ה. בדַמיֶטַה. שיר לכבוד ר' נתן החבר. 🔗
(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).
הֲפָשַׁט הַזְּמָן בִּגְדֵי חֲרָדוֹת,
וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו הַחֲמוּדוֹת259?
וְלָבְשָׁה הָאֲדָמָה שֵׁשׁ וְרִקְמָה
וְעָשְׂתָה מִשְׁבְּצוֹת זָהָב רְפִידוֹת260,
וְכֹל מִזְרַע יְאוֹר תַּשְׁבֵּץ, כְּאִלּוּ
נְאוֹת גּשֶׁן בְּחשֶׁן הֵם אֲפוּדוֹת261; – –
וְשִׁדָּה עַל שְׂפַת הַיְאוֹר וְשִׁדּוֹת
צְבָאוֹת הֵן, אֲבָל שֶׁהֵן כְּבֵדוֹת262:
יְדֵיהֶן כָּבְדוּ מִן הַצְּמִידִים
וְצָרוּ צַעֲדֵיהֶן בַּצְּעָדוֹת263.
וְלֵב יִפְתֶּה וְיִשְׁכַּח אֶת זְקֻנָּיו
וְיִזְכֹּר עוֹד יְלָדִים אוֹ יְלָדוֹת264 – –
וְהַקָּמוֹת265 יְרַקְרַקּוֹת אֲדֻמּוֹת
וְלִרְקָמוֹת מְלֻבָּשׁוֹת בְּגָדוֹת;
וְרוּח יַם תְּנִיפֵמוֹ, וְנִרְאוּ
כְּמוֹ מִשְׁתַּחֲווֹת אֶל אֵל וּמוֹדוֹת:
כְּהִשְׁתַּחֲווֹת אֲחִי-מוּסָר לְיַד שָׂר266
אֲשֶׁר כָּל דַּבְּרוֹת פִּיהוּ נְגִידוֹת – –
נְזִיר אֶחָיו, אֲשֶׁר שִׂיחָיו שְׁלָחָיו267.
כְּלַפּידוֹת וְשַׁלְהֶבֶת פְּלָדוֹת – –
אֲבַקֵּשׁ לַעֲבֹר נַהרֵי שְׁבָחָיו
וְאֶמְצָא מַעְבְּרוֹת הַנִּיב לְכוּדוֹת268.
וְאָבֹא יַרְכְּתֵי מִקְרָא וּמִדְרָשׁ
וְאֶמְצָאֵם מְחֻפָּשׂוֹת269, שְׁדוּדוֹת;
וְאֶרְדֹּף אַחֲרֵי דָבָר מְחֻדָּשׁ
כְּרוֹדֵף אַחֲרֵי שֵׂיוֹת אֲבֵדוֹת:
שְׁבָא מֵרַעְיוֹנָיו נָפְלָה בָם270
וְלֹא הִשְׁאִיר לְבִלְעָדָיו שְׂרִידוֹת – – –
קְחָה שִׁירוֹת, קְחָה זִמְרַת זְמִירוֹת271
אֲשֶׁר מִמַּעֲלָלֶיךָ לְמֵדוֹת;
עֲנָדוּךָ עֲנַק הַשִּׁיר, וְלֹא כֵן
אֲבָל הֵן בַּעֲנַק שִׁמְךָ עֲנוּדוֹת272.
וְאִם אֶמְעַל בְּשִׁיר קָדְשֵׁי אֲדֹנָי
אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְּהִלּוֹתַי פְּקוּדוֹת273
וְהִקְדַשְׁתִּים וְהִבְדַּלְתִּים וְשַׂמְתִּים
מְקֹרָאוֹת לְאֵל יָחִיד יְחִידוֹת: –
וְהִתַּרְתִּים לְעֵת כָּזֹאת לְבָנָיו
וְלִמּוּדָיו, לְתִשְׁבָּחוֹת וְתוֹדוֹת274 –
וְהוּא רַחוּם וְלוֹ נָאֶה לְכַפֵּר,
וְאוֹדֶה לּוֹ וְלוֹ נָאֶה לְהוֹדוֹת!
ו. ממצרים. לכבוד ר' אהרן אלֶמאַני. 🔗
(המשקל כנ"ל).
יְפֵי קוֹל, קַדְּמוּ כִנּוֹר לְיָפוֹת
וְשָׁרִים אַחֲרֵי נֹגְנִים חֲלִיפוֹת275,
עֲלָמוֹת לַעֲלָמוֹת נַעֲלָמוֹת
וְנִשְקָפוֹת בְּעַד אֶשְׁנָב וְצוֹפוֹת276;
בְּתוּלוֹת לָמְדוּ מִבַּת בְּתוּאֵל277
קְדֻשַּׁת טָהֳרַת לִבּוֹת וְגוּפוֹת,
אֲבָל כִּי מָשְׁכוּ קֶשֶׁת לְתֻמָּם278
וְהָרְגוּ אִישׁ וְהֵן זַכּוֹת וְחָפוֹת;
אֲשֶׁר לֹא שָׁאֲלּוּ לַקְּרָב חֲרָבוֹת
וְדַיָּן בַּזְּרוֹעוֹת הַחֲשׂוּפוֹת279.
וְאֵיךְ נָשְׂאוּ צְמִידִים אוֹ צְעָדוֹת?
עֲצֵלוֹת מִנְּשׂוֹא עַפְעַף יְעֵפוֹת280;
וְלוּ נָשְׂאוּ אֱלֵי חַמָּה פְנֵיהֶן
אֲזַי עָזְבוּ פְנֵי חַמָּה שְׁזוּפוֹת281.
וְתֹאמַרְנָה יְהִי חשֶׁךְ, יְהִי אוֹר,
בְּאוֹר פָּנִים וּבִשְׁחוֹר מַחֲלָפוֹת282;
וְכָתְנוֹת-אוֹר כְּאוֹר חַבְרָה לְבוּשׁוֹת,
בְּלֵיל שֵׂעָר כְּלֵיל פֵּרוּד צְנוּפוֹת283 –
וּפִיפִיּוֹת יְפֵה-פִיּוֹת אֲדֻמּוֹת
עָלֵי טוּרֵי בְדֹלָחִים רְצוּפוֹת284.
לְאַט בִּמְשַׂקְּרוֹת וּמְשַׂקְּרוֹת לִי,
לְאַט בָּהֶן – וְלוּ הָיוּ חֲנִפוֹת285!
מְסֻבָּלוֹת בְּתַפּוּחַ וְרִמּוֹן286,
וְשׁוֹשַׁנִּים וְעָלֵיהֶן תְּרוּפוֹת287.
וּמָה אֹמַר בְּהוֹד קוֹמָה כְתָמָר
וְהָרוּחַ יְנִיפֶהָ תְּנוּפוֹת288!
רְאֵה כִי נִטְרְפוּ לִבּוֹת לְקָחוּם289,
שְׁאַל: הַיְשַׁלְּמוּ אֶת הַטְּרֵפוֹת?
וְאִם לָקְחוּ נְקַם צִיצַת לְחֵיהֶן
אֲשֶׁר הָיוּ בְעֵינֵינוּ קְטוּפוֹת290?
שְׁאַל חָבֵר, שְׁאַל דַּיָּן, שְׁאַל רַב
אֲשֶׁר פָּרַשׂ לְכָל חָכְמָה כְּנָפוֹת291 – –
זְכַרְתִּיהוּ, וּמוֹרָשֵׁי לְבָבִי
כְּיוֹנִים מִפְּנֵי הַנֵּץ רְדוּפוֹת;
וְכָתַבְתִּי, וְאַנְחוֹתַי לְזִכְרוֹ
דְּמֵי לִבִּי עֲלֵי פָנַי מְצִיפוֹת.
אֱלֵי צִיּוֹן וּבָנֶיהָ292, לְבָבִי
כְּמוֹ צִיּוֹת אֱלֵי מַיִם עַיפוֹת – –
הֲלא אֵלֵךְ וְאֵרָאֶה וְאֶרְאֵם
וְאֶזְרַע הַתְּשׁוּקוֹת הָאֲסוּפוֹת
אֲשֶׁר אוֹחִיל כְּלוֹתָן אוֹ בְלוֹתָן
וְאֶמְצָאֵן בְּכָל יוֹם מַעֲדיפוֹת293.
הֲמִצְרַיִם תְּכִילֵנִי294? וְנַפְשִׁי
וְזִמּוֹתַי לְהַר צִיּוֹן צְנוּפוֹת295;
אֲבָנָיו מִשְׁבִיב לִבִּי שְׂרוּפוֹת
וְעַפְרוֹתָיו בְמֵי דִמְעִי גְרוּפוֹת
בְּיוֹם אֵלֵךְ לְנַחֵם עִקְּבוֹתָיו
בְּרֹאשׁ חָפוּי וְרַגְלַיִם יְחֵפוֹת296.
דְּמָעַי נֶחְפְּזוּ טֶרֶם כְּתָבִי
וּבִידֵי הָאֲנָחוֹת הֵן דְּחוּפוֹת297 – – –
שירי כנסת ישראל בגולה. 🔗
א. פיוט. (“גאולה” לשבת לפני שבועות). 🔗
יוֹנָה נְשָׂאתָהּ
עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים
וְקִנְנָה בְחֵיקְךָ
תּוֹךְ חַדְרֵי חֲדָרִים298,
לָמָּה נְטַשְׁתָּה
נוֹדְדָה בַּיְעָרִים?
וּמִכָּל עֲבָרִים
פּוֹרְשֵׂי מִכְמוֹרִים:
יְסִיתוּהָ זָרִים
בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים,
וְהִיא בְמִסְתָּרִים
תֵּבְךְּ לְבַעַל נְעוּרִים.
וּבֶן דִּישָׁן וְדִישׁוֹן299
יַחֲלִיק לָהּ לָשׁוֹן;
וְהִיא תִשָּׂא אִישׁוֹן
לְאִישָׁהּ הָרִאשׁוֹן:
"לָמָּה תַעֲזֹב
אֶת נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל?
וְאֵדְעָה כִּי אֵין
זוּלָתְךָ לִגְאֹל!"
הֲלָנֶצַח תַּמָּה
תְהִי גְלוּיַת צַמָּה300?
בִּזָּה וְשַׁמָּה
לְמִזָּה וְשַׁמָּה301?
וּבֶן הָאָמָה
הֶעֱטַנִי אֵימָה302,
כִּי בְיָד רָמָה
קֶשֶׁת רָמָה303;
וְאָהֳלִי בָמָה
לְאָהֳלִיבָמָה304;
וְאָהֳלִיבָה305, מַה-
תְּיַחֵל עוֹד וְכַמָּה?
וְאֵין מוֹפֵת וְאֵין אוֹת
וְאֵין חָזוֹן וּמַרְאוֹת
וְאִם אֶשְׁאַל לִרְאוֹת:
מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת?
יַעֲנוּ הַנְּבוּאוֹת:
“הִקְשֵׁיתָ לִשְׁאֹל!”
וּבָנוֹת עֲדִינוֹת
הָגְּלוּ מִמְדִינוֹת
מִמִּטּוֹת רַעֲנַנּוֹת
וּמְנוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת,
וְנִפְזְרוּ בֵינוֹת
עַם לֹא בִינוֹת,
בְּלַעֲגֵי שָׂפָה
וּבִלְשׁוֹנוֹת שׁוֹנוֹת;
אַךְ שָׁמְרוּ אֱמוּנוֹת
בָּן הָיוּ אֱמוּנוֹת306,
וְלֶאֱלִילֵי תְמוּנוֹת
מֵאֲנוּ לֵעָנוֹת307 –
וְלָמָּה בַמֶּרְחָק
עָמַד דָּר שַׁחַק308?
וְדוֹדִי רָחַק
וְרוֹדִי דָחַק309,
וּלְקֵץ יָמִים
נִשְׁאַל נִשְׁאֹל310.
דֶּגֶל אַחֲוָה
מֵעָלַי הוּסָר
וְרֶגֶל גַּאֲוָה
עָלַי עֹל וּמוֹסָר311.
וַאֲנִי מְיֻסָּר
בְּאַכְזְרִיּוּת מוּסָר,
גּוֹלָה וְנֶאֱסָּר
וְזָעֵף וָסָר,
בּאֵין מִנְזָר וְטִפְסָר
וְאֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר;
וְצָר אֵלַי סָר
וְצוּר מֶנִּי סָר312,
וְהֶחֱרִיב בְּקִצְפּוֹ
מְקוֹם מִדְרַךְ כַּפּוֹ313
וְהִצִּית בְּזַעֲפּוֹ
מְזוּזָתוֹ וְסִפּוֹ
וְאֵשׁ קָדְחָה בְאַפּוֹ
וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל
הַלְעוֹלָמִים
יִזְנַח אֲדֹנָי?
וְהַאֵין קֵצֶה
לְמוֹעֲדֵי חֶזְיוֹנַי314?
קוּמָה אֲדֹנָי
וְיָפוּצוּ שׂוֹטְנַי,
וְשׁוּב אֶל מְעוֹנַי
אֶל הֵיכָל לִפְנָי315
וְגַלֵּה לְעֵינַי
כְּבוֹדְךָ כְמִסִּינַי,
וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנַי
גְּמוּל עַל יְגוֹנַי;
וּבְטַל-יֶשַׁע רֵד
עַל יָרֵא וְחָרֵד,
וּמִכִסְאוֹ הוֹרֵד
בֶּן הָאָמָה מוֹרֵד316
מְהֵרָה, פֶּן אֵרֵד
בְּיָגוֹן אֶל שְׁאוֹל!
ב. פיוט ל“עושה שלום” 317. 🔗
(שש תנועות).
קוֹרְאִים בְּלֵבָב שָׁלֵם,
שַׁאֲלוּ לִשְׁלוֹם שָׁלֵם318!
מִבֵּין שָׂרָף וְאֶפְעֶה321,
כִּי אֵין מַרְבֵּץ וּמִרְעֶה
לְעֵדֶר בַּבָּר חוֹלֵם322,
וּבְשׁוּב שְׁבוּתוֹ – כְחוֹלֵם.
הָאֵל! כּוֹנֵן אֲשׁוּרַי
וְיֲסֵּד בְּחֶסֶד שׁוּרַי323
וּבְחֵיק צָרַי וְשׁוּרַי324
נָקָם וְשִׁלֵּם שַׁלֵּם,
וּמִיקַר עֲדָנַי שָׁלֵּם325.
וְעַד-אָן אֶחֱרַף וְאָקוּץ
בֵּינוֹת חוֹרְפַי, וְאָקוּץ326?
יָהּ! קוּם לְעוֹבְדֵי שִׁקּוּץ,
צַלְמָם הוֹלֵךְ בְּצֶלֶם327
וּצְלֵם בְּנַחֲלֵי צֶלֶם328!
דְּלֵה329 עַם יָרְדוּ לִשְׁאוֹל,
כָּבְדוּ שְׂפָתָיו לִשְׁאֹל330:
“אוּלַי בָּא יוֹם לִגְאֹל?”
וְתַרְנִין שִׂפְתֵי אִלֵּם
קָמַת עֲוֹנָיו אִלֵּם331.
הָרֵם יֶשְׁעֲךָ כַּנֵּס332
וְאֵלָיו עַמְּך כַּנֵּס333,
וְשָׂא נֵס כְּמֵאָז בְּחָנֵס334;
וְעֵינֵי כָל-צָר הַעֲלֵם335.
וְאֶל הַר קָדְשְׁךָ הַעֲלֵם336!
ג. רשות לשמחת־תורה. 🔗
(ש“ת, יתד וש”ת שתי פעמים).
יָצְאָה לְקַדֶּמְךָ כַּלָּה לְךָ כָלְתָה,
מִיּוֹם אֲשֶׁר לא חִלְּתָה קָדְשְׁךָ חָלְתָה337.
הִשְׁתּוֹמְמָה מִדֵּי עֲלוֹתָהּ לְהַר קֹדֶשׁ338
כּי רָאֲתָה זָרִים עָלוּ וְלא עָלְתָה,
וַתַּעֲמֹד רָחוֹק, מִשְׁתַּחֲוָה נֹכַח
הֵיכָלְךָ, מִכָּל-מָקוֹם אֲשֶׁר גָּלְתָה339.
דִּבְרֵי תְחִנָּתָה שָׁלְחָה לְךָ מִנְחָה,
לִבָּהּ וְעֵינֶיהָ מוּל כִּסְאֲךָ תָּלְתָה!
ד. על אֹרך הגלות. 🔗
(שׁ“ת ויתד, שׁ”ת ויתד ותנועה ויתד).
יוֹנַת רְחוֹקִים נָדְדָה יַעֲרָה340,
כָּשְׁלָה וְלא יָכְלָה לְהִתְנַעֲרָה,
התְעוֹפְפָה, הִתְנוֹפְפָה, חוֹפְפָה341
סָבִיב לְדוֹדָהּ סוֹחֲרָה סֹעֲרָה342;
וַתַּחֲשֹׁב אֶלֶף לְקֵץ מוֹעֲדָהּ,
אַךְ חָפְרָה מִכֹּל אֲשֶׁר שָׁעֲרָה343.
דוֹדָהּ אֲשֶׁר עִנָּהּ בְאֹרֶךְ נְדוֹד
שָׁנִים, וְנַפְשָׁהּ אֶל שְׁאוֹל הֶעֱרָה344,
הֵן אָמְרָה לֹא אֶזְכְּרָה עוֹד שְׁמוֹ –
וַיְהִי בְתוֹךְ לִבָּהּ כְּאֵשׁ בּוֹעֲרָה345
לָמָּה כְאוֹיֵב תִּהְיֶה לָהּ? וְהִיא
פִיהָ לְמַלְקוֹשׁ יֶשְׁעֲךָ פָּעֲרָה,
וַתַּאֲמֵן נַפְשָׁהּ וְלֹא נוֹאֲשָׁה
אִם כָּבְדָה בִשְׁמוֹ וְאִם צָעֲרָה346.
יָבֹא אֱלֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ,
עַל כָּל סְבִיבָיו אֵשׁ מְאֹד נִשְׂעֲרָה!
ה. מאורה. 🔗
(יתד ותנועה, יתד וש"ת – שתי פעמים).
יְרִיעוֹת שְׁלֹמֹה, אֵיךְ בְּתוֹךְ אָהֳלֵי קֵדָר
שְׁנִיתֶם, וְלֹא תֹאַר עֲלֵיכֶם וְלֹא
הָדָר347?
הֲמוֹנִים348 אֲשֶׁר שָׁכְנוּ לְפָנִים בְּתוֹכֵנוּ
חֲרֵבוֹת עֲזָבוּנוּ וּפֶרֶץ בְּלִי נִנְדָּר,
וְהָלְכוּ כְלֵי קֹדֶשׁ בְּגוֹלָה וְהָיוּ חֹל;
וְאֵיךְ תִּשְׁאֲלוּ הָדָר לְשׁוֹשָׁן בְּתוֹךְ
דַּרְדָּר349?"
דְּחוּיֵי350 שְׁכֵנֵיהֶם, דְּרוּשֵׁי אֲדוֹנֵיהֶם,
לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא וְאִישׁ לֹא יְהִי נֶעְדָּר;
הֲדָרָם כְּרִאשׁוֹנָה, יְשׁוֹבֵב בְּאַחְרוֹנָה,
וְיָאִיר כְּאוֹר שִׁבְעָה351 מְאוֹרָם אֲשֶׁר קָדָר!
ו. פיוט. 🔗
(ארבע תנועות).
יָבְשׁוּ אֵילַי352
וְסְפוּ אֵלַי353,
וְאֵיד בָּא אֵלַי
אָרְחִי גָדָר.
חָדְלוּ רֵעִים
וְאָפְסוּ רוֹעִים
וְשִׁחֲתוּ רָעִים
גֶּפֶן סְמָדָר.
וּלְסוֹד מֻפְלֵּא354
אֵין אִישׁ גּוֹלֶה,
וַהֲדָס גּוֹלֶה355
בֵין קוֹץ וְדַרְדָּר.
אוֹיְבַי רַבִּים
וְשׂוֹטְנַי רַבִּים356
לִי כְעַקְרַבִּים
וְחֶסֶד נֶעְדָּר – – –
הָהְפַּךְ עָלַי
רֹעַ פְּעָלַי,
נָבְלוּ עָלַי
וְצֵל הוֹדִי סָר.
וּבְיַד דּוּמָה357
אֶשְׁכֹּן דּוּמָה358
בְּתוֹךְ עֹל, דּוֹמָה
כְּצִפּוֹר בְּמוּסָר359
וְעָלַי מַשָּׂא360
הִכְבִּיד מַשָּׂא
כִּדְבַר מַשָּׂא361
בַּעֲלֵי מוּסָר.
וְעֵפֶר וְעֵיפָה362
בְּעָפָר וְעֵיפָה
שִׁכְּנוּ יָפָה
וְעֶדְיָהּ הוּסָר.
חִלְּקוּ בְּחֶבֶל363
אֲחֻזַּת חֶבֶל364,
אֲחוּזַת חֶבֶל365
נְתוּנָה בְּמַאֲסָר – – –
וּבְּנֵי עֶרֶב366
חֲגוּרֵי חֶרֶב
הָפְכוּ לְעֶרֶב
יוֹמִי, וְחָשָךְ.
זֶרַע עָדָה367
כְּשַׁחַל עָדָה368
וְכֵלָיו עָדָה369
וְקַשְׁתּוֹ מָשָׁךְ.
וּלְאָן אָנוּס,
אֵלִי, וְאָנוּס370?
הַרְאֵה לְאָנוּס371
זְרוֹעַ קָדְשָׁךְ!
הַקְשֵׁב נִיב דַּל
רַק לְךָ נִבְדַּל,
בְּכָל יוֹם יִדַּל
מְמֹרָט מְמֻשָּׁךְ – – –
דַּלֵּי יְשֻׁרוּן372
טוּבְךָ יְשׁוּרוּן373
לְשִׁמְךָ יְשִׁירוּן
עַל פִּי נְבָלִים.
חֶרֶב תַּעַר374,
מִתּוֹךְ תַּער,
וְתַעֲבִיר תַּעַר
עַל גֵּו נְבָלִים.
וּתְעַר שְׁמוּרִים375
מֵעַל שְׁמָרִים,
וְתָסִיר שְׁמִירִים376
תְּנַפֵּץ נְבָלִים377 – – –
ז. פיוט. 🔗
המשקל כנ"ל).
יָמַי כָּלוּ
וְעֵינַי כָּלוּ378
בְּבוֹר צַר כָּלוּא
אֵשֵׁב נִבְדָּל.
וְשַׁח הַר נוֹפֵל379
וְהִנֵּה נוֹפֵל
וַאֲנִי בְאֹפֶל
שׁוֹכֵן עַם דָּל.
אַיֵּה צוּרִי
סַלְעִי וְצוּרִי!
יָקוּם לְעֶזְרִי
אַל נָא יֶחְדָּל! – – –
הָהּ, כִּי שָׂרָף
לִבִּי שָׂרָף380
וְאוֹתִי צָרַף
בְּמַצְרֵף יְגוֹנִים.
וְכַמָּה, אֶהְיֶה381,
לְשַׁמּה אֶהְיֶה
חולֶה וְנִהְיֶה
וְסוֹבֵל אוֹנִים382? – – –
ח. 🔗
(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).
יְרִיבוּנִי בְךָ383 הוֹלְכֵי חֲשֵׁכִים
וְעוֹבְדֵי הָאֱלִילִים הַנְּסוּכִים384.
הֲשִׁיבוֹתִים: הֲטוֹב385 לַעֲבוֹד אֱלֹהִים
אֲשֶׁר אֵלָיו אֱלֹהֵיכֶם צְרִיכִים;
וְעֵת קִצְפּוֹ – אֲנִי עֶבֶד עֲבָדִים,
וְעֵת רְצוֹנוֹ – אֲנִי מֶלֶךְ מְלָכִים!
ט. 🔗
(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).
עַבְדֵי זְמָן – עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם,
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי;
עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ –
“חֶלְקִי אֲדֹנָי” אָמְרָה נַפְשִׁי!
י. זמר לליל שבת. 🔗
(ש“ת ויתד וש”ת, ש"ת ויתד ותנועה).
עַל אַהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי,
שָׁלוֹם לְךָ, שָׁלוֹם יוֹם הַשְּׁבִיעִי!
שֵׁשֶׁת יְמֵי מַעֲשֶׂה לָךְ כַּעֲבָדִים,
אִם אֶעֱבֹד בָּהֶם אֶשְׂבַּע נְדוּדִים –
כֻּלָּם בְּעֵינַי הֵם יָמִים אֲחָדִים
מֵאַהֲבָתִי בָךְ, יוֹם מַרְגּוֹעִי.
אֵצֵא בְיוֹם רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה
לַעֲרֹךְ לְיוֹם שַׁבָּת הַמַּעֲרָכָה,
כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם שָׂם הַבְּרָכָה386 –
אַתָּה לְבַד חֶלְקִי מִכָּל יְגִיעִי.
מָאוֹר לְיוֹם קָדְשִׁי מֵאוֹר קְדוֹשִׁי387
שֶׁמֶשׁ וְכוֹכָבִים קִנְאוּ בְשִׁמְשִׁי;
מַה לִּי לְיוֹם שֵׁנִי אוֹ לַשְּׁלִישִׁי388?
יַסְתִּיר מְאוֹרוֹתָיו יוֹם הָרְבִיעִי!
אֶשְׁמַע מְבַשֵּׂר טוֹב מִיּוֹם חֲמִישִׁי
כִּי מָחֳרָת יִהְיֶה נֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי:
בֹּקֶר לְעַבְדוּתִי עֶרֶב לחָפְשִׁי
קָרוּא אֱלֵי שֻׁלְחַן מַלְכִּי וְרוֹעִי389.
אֶמְצָא בְיּוֹם שִׁשִּׁי נַפְשִׁי שְׂמֵחָה,
כִּי קָרְבָה אֵלַי עֵת הַמְּנוּחָה;
אִם נָע וְנָד אֵלֵךְ לִמְצֹא רְוָחָה
עֶרֶב – וְאֶשְׁכַּח כָּל נוּדִי וְנוּעִי390.
מַה נָּעֲמָה לִי עֵת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
לִרְאוֹת פְּנֵי שַׁבָּת פָּנִים חֲדָשׁוֹת!
בּאוּ בְתַפּוּחִים, הַרְבּוּ אֲשִׁישׁוֹת:
זֶה יוֹם מְנוּחִי, זֶה דוֹדִי וְרֵעִי!
יא. סוף מפיוט לקדושה. 🔗
(ג' ג' תנועות).
– – – הָאוֹמֵר וְהַגּוֹמֵר391
וְהַמַּגִּיד אוֹתִיּוֹת392;
וְהַצּוֹפֶה
רַע וְיָפֶה
וְיוֹדֵעַ מַה לִּהְיוֹת;
אֱסוֹף עֶדְרָךְ393
לְתוֹךְ חַדְרָךְ
מִבֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת!
הַשֵּׂיוֹת
הַדְּחוּיוֹת
אֳלֵי קֵדָר וּנְבָיוֹת;
כִּי בְחַנְתָּן394
וּצְרַפְתָּן
וְהוֹרַדְתָּן תַּחְתִּיּוֹת,
וְהֵן בְּכָל זֹאת
בָּךְ אוֹחֲזוֹת
וּלְיֶשְׁעֲךָ צוֹפִיוֹת.
קְדֻשַּׁת שְׁמָךְ
בְּעוֹלָמְךְ
קוֹרְאוֹת בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת – – –
יב. מפיוט לקדושה. 🔗
(שש תנועות).
יָהּ אָנָה395 אֶמְצָאֲךָ?
מְקוֹמְךָ נַעֲלֶה וְנֶעֱלָם!
וְאָנָה לֹא אֶמְצָאֲךָ?
כְּבוֹדְךָ מָלֵא עוֹלָם! – – –
מִי יֹאמַר לֹא רָאֲךָ?
הֵן שָׁמַיִם וְחֵילָם
יַגִּידוּ מוֹרָאֲךָ
וּבְלִי נִשְׁמָע קוֹלָם396.
דָּרַשְׁתִּי קִרְבָתְךָ
בְּכָל לִבִּי קְרָאתִיךָ
וּבְצֵאתִי לִקְרָאתְךָ –
לִקְרָאתִי מְצָאתִיךָ!
וּבְפִלְאֵי גְבוּרָתְךָ
בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ.
מִי זֶה לא יִירָאֲךָ?
וְעֹל מַלְכוּתְךָ עֻלָּם?
אוֹ מִי לֹא יִקְרָאֲךָ?
וְאַתָּה נוֹתֵן אָכְלָם!
שירי תוכחה ומוסר. 🔗
א. תוכחה לנפש. 🔗
(ש“ת ויתד ג”פ בדלת, וב“פ וג”ת בסוגר).
אִם לֵאלֹהַיִךְ לְבַד תּוֹחִילִי
לָמָּה לְמִקְרֵי הַזְּמָן תָּחִילִי397?
אִם בֶּאֱמֶת עַל שֵׁם אֲדֹנָי תִּבְטְחִי
אַל תִּדְאֲגִי לִזְמָן וְאַל תָּגִילִי398.
לֹא כֵן399, אֲבָל שָׁכַנְתְּ קִבְרוֹת תַּאֲוָה
וַתִּמְאֲסִי מוּסָר וְלֹא תַשְׂכִּילִי;
שָׁכַנְתְּ מַחֲשַׁכִּים, וְלֹא רָאִית מְקוֹם
הָאוֹר, וְאֵיךְ בֵּין טוֹב לְרָע תַּבְדִּילִי?
קָרֵב נְדוֹדֵךְ400; בַּחֲרִי דֶרֶךְ אֱמֶת,
מַה תַּאֲמִינִי עוֹד וּמַה תַּשְּׂמִאילִי401?
בָּךְ יִבְגְּדוּ יָמִים; וְטֶרֶם יִבְגְּדוּ
אִם תִּבְגְּדִי בָהֶם אֲזַי תַּשְׂכִּילִי402.
דִּרְשִׁי לְנַפְשֵׁךְ נַחֲלָה שֶׁתִּנְחֲלִי
לָעַד, וְעִזְבִי אֶת-אֲשֶׁר תַּנְחִילִי403!
ב. תוכחה לנשמה. 🔗
(יתד ותנועה, יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד).
יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדּוּת לְמָתַי404 תִּשְׁכְּבִי?
דְּעִי כִי נְעוּרִים כַּנְּעֹרֶת נִנְעֲרוּ!
הֲלָעַד יְמֵי הַשַּׁחֲרוּת? קוּמִי צְאִי,
רְאִי מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה בְמוּסָר שִׁחֲרוּ405!
וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְּמָן, כַּצִּפֳּרִים
אֲשֶׁר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה יִתְנָעֲרוּ!
דְּאִי כַדְּרוֹר406 לִמְצֹא דְרוֹר מִמַּעֲלֵךְ,
וּמִתּוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִּים סָעֲרוּ407.
הֲיִי אַחֲרֵי מַלְכֵּךְ מְרַדֶּפֶת, בְּסוֹד408
נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר אֶל טוּב אֲדֹנָי נָהֲרוּ!
ג. תוכחה. 🔗
(ש“ת ויתד ג”פ בדלת, וב“פ וג”ת בסוגר).
מַה תַּאֲמִין בִּזְמָן אֲשֶׁר אֵין בּוֹ אֶמֶת?
הָהּ כִּי עָמָלִי רַב וְיוֹמִי קָצֵר409!
כָּל אִישׁ יְצַו אָחִיו לְבִלְתִּי יֶחֱטָא,
לֵאמֹר: שְׁמָר-לְךָ פֶּן יְסִיתְךָ יֵצֶר!
וּבְעֵת חֲטֹא שָׂח: "מַה בְּיַד אִישׁ לַעֲשׂוֹת?
הַיְצוּר וְהַיֵּצֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר410!"
ד. אל תִיגע להעשיר. 🔗
(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).
לְבָבִי, מַה תְּרַדֵּף הוֹן וְעשֶׁר
וְתִרְדֹּף אֶת-זְמָן נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ?
רְאֵה, כָּל מַאֲרִיךְ שׁוּלֵי מְעִילוֹ
יְהִי בָאַחֲרוֹנָה לוֹ לְמוֹקֵש.
וְרֹעַ הַזְּמָן גָּלוּי, וְאַתָּה,
תְּבַקֵּש לָךְ גְּדוֹלוֹת? אַל תְּבַקֵּשׁ!
ה. תוכחה לִמְאַחֲרֵי קוּם. 🔗
(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).
עָצֵל הֲלֹא תֵבשׁ וְתִכָּלֵם
תִּישַׁן עֲדֵי בֹקֶר וְתֵאָלֵם!
וּבְאָזְנְךָ קוֹל שַׁוְעַת עַמִּים
מִתְפַּלְלִים לָאֵל בְּלֵב שָׁלֵם411;
עַם לֹא יְדָעוּהוּ יַעַבְדוּהוּ412
אֵיךְ יוֹדְעָיו יוּכְלוּ לְהִתְעַלֵּם413?
קוּם, מַה לְּךָ נִרְדָּם, רְאֵה זָרִים
עוֹמְדִים עֲלֵי מִשְׁמָר וְאַתְּ חוֹלֵם414!
ו. פתיחה להספד. 🔗
(שש תנועות).
אֱמוּנוֹת יֶהְגֶּה חִכִּי
וְאַצְדִּיק אֶת דִּין מַלְכִּי415;
לְמִשְׁפָּטוֹ אֶעֱמֹד, כִּי
אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט אֲדֹנָי!
לִבִּי בְּקִרְבִּי חֳמַרְמַר
וְאוּלָם מֵחֲטֹא נִשְׁמַר,
וְעַל טוֹב וְעַל רָע נֹאמַר:
נִפְּלָה נָא בְּיַד אֲדֹנָי! – – –
וּמַה תִּקְוַת מְקוֹר אַכְזָב
אֲשֶׁר הִרְבָּה שׁוֹד וְכָזָב,
וּכְחֶזְקָתוֹ עָזַב
אֶת תּוֹרַת אֲדֹנָי? – – –
בְּעוֹד בּוֹ נֵר-אֵל יָאֵר
יִגְבַּהּ, וְהוּא עַל פִּי בְּאֵר416;
וְאֵפֶר כִּי יִתְפָּאֵר –
הֲיִיטַב בְּעֵינֵי אֲדֹנָי417? – – –
וְשָׁב עָפָר כְּשֶׁהָיָה;
וְאִלּוּ אֶלֶף חָיָה418;
וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה
הוּא שָׁאוּל לַאדֹנָי.
שְׁאַל: אַיֵּה הַשָּׂרִים
וְאַיֵּה הַגִּבּוֹרִים
וְאַיֵּה הַנִּזְכָּרִים
בְּסֵפֶר מִלְחֲמוֹת אֲדֹנָי? – – –
וְנַחְנוּ מַה קִּוִּינוּ,
וּפָנָיו לֹא חִלִּינוּ419,
כְּאִלּוּ לֹא רָאִינוּ
אֶת-מוּסַר אֲדֹנָי?! – – –
פתגמים ומשלי מוסר. 🔗
א. על הבלי העולם.
(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).
כְּנִדָּה הָיְתָה תֵבֵל לְפָנַי
בְּיַעַן יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינָי;
אֲשֶׁר חָלְקָה לְבִלְעָדַי כְּבוֹדָהּ
בְּעֵת רָאֲתָה אֲשֶׁר חֶלְקִי אֲדֹנָי420.
הֲתִבְחַר בִּי? וְאָנֹכִי מְשַׂנְאָהּ!
וְאֶבְחַר בָּהּ? וְהִיא מִכְשׁוֹל עֲוֹנָי421!
אֲנִי יָבָם ולא אֶחְפֹּץ לְקַחְתָּהּ,
וְהִיא הָלְכָה וְיוֹרֶקֶת בְּפָנָי422!
ב. 🔗
(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).
אִם נַפְשְׁךָ יָקְרָה בְעֵינֶיךָ
אוֹ מַעֲלָה רָמָה רְצוֹנֶךָ:
יִצְרָךְ יְהִי סוּסָךְ, בְּלוֹם הַפֶּה
לִדּוֹם, וְגַם לִמְשֹׁל בְּאָזְנֶיךָ423 – – –
שִׂימָה יְדִידֶיךָ אֲדוֹנֶיךָ,
וַחֲשֹׁב מְהוֹלָלִים כְּצֹאנֶךָ424.
מוּמָךְ חֲקוֹר מֵאֵת מְשַׂנְאֶיךָ
וּשְׂמַח בְּהוֹכִיחָם בְּפָנֶיךָ – – –
שִׂים כּוּר בְּנֵי אָדָם זְמַנֵּיהֶם,
וּבְחַן, וְסִיג תִּמְצָא בְחוּנֶיךָ425 – – –
ג. 🔗
(ח' תנועות).
הוֹי הַלּוֹמְדִים חָכְמַת עַצְלוּת
וּלְדַעַת הָאֵל קָרְאוּ אוֹב426!
הֵם סִתְּמוּ מַעְיַן הַחָכְמָה
וַאֲנִי לֹא אֶמָּנַע לִשְׁאֹב;
אִם קִנֵּא אִישׁ בִּי עַל דַּעְתִּי –
אוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב427!
ד. 🔗
(ב“ת ויתד ותנועה, יתד וב”ת, ב"ת ויתד).
יוֹם נָד זְהָבִי, צְבִי אָרַח בָּרַח, וּבִי
מָאַס, וְאָמַר: אֲנִי סָר מֵעַל רֹאשְׁךָ428.
וָאוֹמְרָה: מַה בְּרִי, מַה יֵשׁ בְּיָדִי מְרִי
כִּי תֶאֱנַף בִּי? וְעָנָה: מֶרְיָךְ רֵישְׁךָ429!
-
“ציריך” בדלת פתרונו שלוחים, ובסוגר – חבלים ומכאובים. והכונה: למה, אהובתי, חדלת לשלוח מכתבים לאוהב אשר צלעיו וכו'. ↩
-
הלא תדעי כי אין לי בתבל כל נחת בלתי אם לשמוע וכו'. ↩
-
לא אדע הנשאר לבי בקרבי, או הלך אחריך. ↩
-
עתה יבדיל בינינו ים–דמעות, אך לוּ קרבת אלי כי עתה נבקע הים לרגליך. המליצה שירית מאד. ↩
-
אני עתה במי דמעי ובאש חשקך, ולבי בדמעותי ובגחלי אש החשק. ↩
-
יֹפי כל העלמות עשוי בידי אדם, ואולם אַת וכו'. ↩
-
ביום פקדך לחיות כל חללי חשקך, פקדי נא גם את נפשי להשיבה לגופי, כי היא נסעה אתך. ↩
-
למה זה תאיר השמש? הן עתה הגיע תור שתאיר הכלה היפה, בת איש חיל (בת אביחיל; ואולי שם הכלה “אסתר”). ↩
-
הכלה תחפיר וכו' ותפריע את מאורות השמים (צבא זבול) ממעשיהם, כי היא לא תתן להם להאיר על הארץ. ↩
-
ואף כי עולה היא ביפיה ובזהרה על השמש, בכ“ז לא עשתה משכנה בשמים, כי אם ירדה לשבת על הארץ, ותעש מן הארץ (“הדום”) רקיע. בכל הנוסחאות כתוב ”ההדם“ ויותר טוב לגרוס ”ההדום“ ופירושו ”ארץ“ (שנאמר “והארץ הדום רגלי”), וכנוי ”הדום" לארץ מצוי בשירי קדמונינו (כמדומה לי שהפרופ' קויפמאַן תקן כזאת במכ“ע ”מאנאטסשריפט"). ↩
-
גם הכוכב כימה חמד לשבת בחברתם, אבל הם דבקים ככה זה בזה, עד כי גם רוח לא יחדור ביניהם. ↩
-
החתן בא מעיר שבמזרח אל מקום הכלה שבמערב, וימצא “שמש” (ר"ל את הכלה) בבנות המקום. ↩
-
ויעש אוהל “לשמש” (ר"ל לכלה) בין ענפי עבות. ומה יפה הפסוק במקום הזה! ↩
-
הסתכל באבן יקרה שמראיה משתנים, וכן גם פני הכלה, תאדם ותלבן לרגעים. ↩
-
שבעה מיני צבעים שונים. ↩
-
אַת, אנא הפכי לי מרורות חיי לנופת צופים! ↩
-
לחייך כשושנים וכשעיני מביטות בך כאלו הן קוטפות משושני לחייך (“קטפים”, “אספים” בל‘ זכר, אעפ"י שעינים וידים ל’ נקבה הן). ↩
-
אם שפתותיך כגחלים, הנה חכי (מלקוחי) כמלקחים לקבל נשיקותיך הלוהטות. ↩
-
שתי קווצות (מחלפות) בשערך השחורות כעורב הן כזאבי ערב הטורפים. ↩
-
וכאשר נוסף אורה על אור היום והיה לאור שבעתים. ↩
-
בשורה זו חסרה מלה בת שתי הברות, ואולי צ“ל: ”וטובים מאחד שנים" (כל' הכתוב “טובים השנים מן האחד”). ↩
-
כן יקרב הקץ, שנאמר בו “מועד מועדים וחצי” (דניאל), לכנסת ישראל שנאמר עליה “מחולת המחנים” (שה"ש). ומה נפלא משוררנו באהבתו לעמו, עד כי גם בשיר אהבה לא ישכח את אהובתו היחידה, זו כנסת ישראל! ↩
-
אין לה צרך למי מעינות לכבס, כי נמצאו אצלה שתי עיני המורידות מי דמעה; וגם אור השמש ליבש לא נצרך לה, כי תארה מזהיר כשמש. ↩
-
באישון עיני. ↩
-
הטועה! הנה נשק את תארו אשר בבבת עיני. ↩
-
בני הנעורים, קחו מוסר מפני דודי (אוהבי). ↩
-
הזקן הלבן הסובב את לחייו הוא כדמות רסן העוצר בעד התאוות. ↩
-
השער הלבן כתב על לחייו: דעו כי לא לעולם חסן הנוער. ↩
-
עד מתי תשתה? ↩
-
הן עוד לא מלאו לי כ"ד שנים. ↩
-
משוררי ספרד בשירי התהלה לידידיהם יש שהיו פותחים ליופי השיר בדברי אהבה של הדוד לידידתו ועוברים אחרי–כן מבלי משים לתהלת הידיד, ומעבר כזה כשנעשה באמנות יתרה נחשב ליתרון רב לשיר. והמשורר כאן כאלו פונה לאהובתו רבת הקסמים אשר נדדה מידידה לימים רבים ועל ידי כך קצרו ימי חייו בכליון נפשו אליה. ↩
-
היא יפה כשמש אבל לא תערוב כשמש. ↩
-
לחיה כערוגה אשר לא כלו נרדיה. ↩
-
מָתנה (יחיד מן “מתנים”) דק כל כך עד כי גם אחד מצמידי ידה יספיק להיות לה למחגורת. ↩
-
והשקיפה. ↩
-
אוהבים. ↩
-
את נפשי אתן כופר ופדיון תחת אותו הלילה אשר קראה בו לאסיר אהבתה דרור וחופש, לשתות ולמצות בנשיקות את שפתותיה שפתי אודם ושני ולרוות במתק פיה את מגד שפתי ואת פי כוס היין במגד שפתיה, כדרך האוהבים להתעלס ביין ובשיר, כאמור למטה. ↩
-
פיה פתחה לשורר ובידה חבקה את הכנור, כאֵם את ילדה הקטן, לנגן עליו. ↩
-
שוררה שיר עצב על פרידת אוהבה ובשעה שחננה את קולה גבר עליה היגון כל כך, עד שכמעט נשפך כבדה מבכי (הקדמונים חשבו את הכבד למקור הדמעות). ↩
-
כאן עובר המשורר באופן נחמד לתהלת ר' שלמה ואומר: על מה תבכה כל כך הצביה, אין זאת כי אם ככה תבכה על פרידת השר שלמה ועל נדודיו. ↩
-
ובשובו זרחו לפניו על צדדי העיר. ↩
-
האדמה אשר דרכו עליה רגלי השר גבהה מאד (ע"י הכבוד הזה) עד כי עלתה מעל שמים (זבול). וזו הפרזה שירית. ↩
-
ובעת אשר בקר (שחר) את המדינה כבה את מוקדי חשקה. ↩
-
פרדי (או סוסי) מרכבתך הם הכוכבים (בני עיש). ↩
-
כן צריך לנקד בגלל מספר התנועות. וגם במקרא נמצא “ארון” בנפרד (דה“ב, כ”ד, ח). ↩
-
נקד וָאהרן לשם המשקל. ↩
-
מל' “ומדברך נאוה”. ↩
-
והמלחכים עפרו מתבוססים בבשׂמים. ↩
-
המשורר מדבר לנפשו ואומר: הלא כבר זקנת, והחלפת את ימי הבחרות בזקנה, ואת השערות השחורות בלבנות (“צחורות”), ועדיין לא תחפץ לצאת לחפשי מטרדת התאוות, ועדיין הנך נבוך ותועה כישראל בשעה שחנו בין פי החירות והים (שאז נאמר עליהם “נבוכים הם בארץ”). ↩
-
כשאתה מתפלל הנך מדבר בלב ולב, וקולך קול יעקב והידים ידי עשו. ↩
-
הנך מפתה נפשך באמרך כי שערות לבנות ופנים שחורים הם תערובה יפה מאד. ↩
-
ואתה אומר כי השער הלבן המעורב בתוך השער השחור יפה הוא ודומה לימי רצון (של האהובה) המעורבים עם לילי עברה וזעם. ↩
-
ואמנם רק איש כרמב"ע יוכל להתהלל בשיבתו, כי הוא נקי מהבלי הנעורים (כמובן, כל זה היא הפרזה שירית, ואין ספק כי המהלל היה ראוי לתהלה יותר מהמהולל, כאשר העיר הרשד"ל). ↩
-
כאלו הן אסורות בחבלים. ↩
-
מלשון המקרא “נעצר לפני ה'”. מחשבותיו פונות רק אל ה' והוא מונען לצאת ולתור בהבלי העולם. ↩
-
כח חקירתו (של רמב"ע) עצום ע"כ כך, עד שיתכן לאמר עליו כי בנטעו האמת יצמחו ארזי לבנון מנטיעתו, ובעקרו את השקר יחשוף יערות (היער ישאר ערום). ↩
-
הרבה נפשות אסורות לך כעבדים, בגלל החסד אשר גמלת להם. ↩
-
ואולם לי עשית טובות פי שנים, כאלו הייתי בכור הנוטל פי שנים בירושה. ↩
-
אל תכבדנה ידיך ואל נא יהיה ענני חסדך עצורים לי מכתוב אלי מכתבי שלום. ↩
-
שירתי זו עמוסה משלומות (“גריסע”) היוצאים ממעמקי לבי. ↩
-
הלא קירות לבך מפגע (מוקש) למקרי הזמן שלא יוכלו לחדור בלבך. ↩
-
במלת “עזרה” רמז המשורר גם לשם משפחת אבן עזרא. ↩
-
כנסעך ממני, גם לבי נע ונד אתך, כי אתה שוכן בקרב לבי. ↩
-
לולי קוה לבי (“לבבות” במקום “לב”) כי תשוב, אזי תמנו הלבבות (תם לבי) לגוע. ↩
-
הררי בתר (ההרים המפרידים בינינו) מעידים כי מטר השמים מעט הוא (כילי) לנגד הדמעות שאני שופך אל פרידתך. “שוע” הפך מן “כילי”. ↩
-
אתה נר ספרד (שהיא במערב). ↩
-
אתה בעל שפה ברורה, למה תשב בין עלגי לשון? ולמה ירדו דבריך הנעימים כטל חרמון, על הרי גלבוע הארורים? ↩
-
הנדוד והפרידה הוא דבר ידוע מכבר, והדמעות השפוכות עליו הן “נחל קדומים”; ולמה נריב עם הזמן? והן הכל בגזרת ה' נעשה. ↩
-
בני אדם נתחברו רק להפרד אח“כ, ועי”ז יצאו מלאום אחד לאומים רבים. ↩
-
787 ↩
-
כגחלי רתמים. ↩
-
האיש הדואג, המטופל בצרות, עולם חשך בעדו, כמו שעינַי חשכו בנסוע משה וכו'. ↩
-
הזמן הבוגד נתן לי תמורתך אנשי מרמה. ↩
-
כשאדבר אתם אמצא תחת המן שבפיך רק חציר ושומים בפיהם. ↩
-
רבים במקום יחיד. ↩
-
בנוסחאות כתוב “ולמענו”, ואין לו מובן, אצל ברודי: “וכמעט”, והכוונה: כמעט שאתם נמנעים להראות אלי גם בחלום? ↩
-
התחפוץ לשפוך את מעט דמי לבבי אשר גנבתים מדמעי המעורבים בדם? ↩
-
795 ↩
-
796 ↩
-
מל' “גם במדעך מלך אל תקלל” (ולא כמו שפירשו אחרים מענין מדעים וחכמות). ↩
-
שאפגענו ואראה את פניו. ↩
-
ירושלים. ↩
-
ה' קרא לשמואל שני שיושיע את ישראל כשמואל הרמתי. ↩
-
שנער (בבל) יושבת בעמק, וספרד (קסטיליה, מקום ר' יהודה) יושבת בהר, והיא צהלה בקולה. ↩
-
לבי נכסף אליו כל ימי היותי בספרד, לפגעו ולראותו, כי אעמוד וכו'. ↩
-
מלאך ה'. ↩
-
804 ↩
-
מפני חציו ידוד (יברח וינוס) כל מתעב עלילה. ↩
-
עד כי רק אוהבים ורעים (בני ישראל) הם קבוציו, שהוא מקבץ סביבותיו. ↩
-
“מען” – הרמוניה, ר“ל כל מעשי ר”ש מלאים הרמוניה, יש בו ענוה במקום שצריך, וגם גאוה לכשנצרך. ↩
-
הוא מחלק את זמנו בין תענוגים ובין עשית המצוות. ↩
-
לפעמים נפשו דוה ולפעמים רוה וענוגה. ↩
-
שלמה. ↩
-
שלשת קני המנורה, הם ג' בני ר"ש. ↩
-
המחבר בקרבו תורה וגדולה. ↩
-
העתידים להיות רועי קהל ישראל. ↩
-
ואשר בהם נַפְגִיעַ (כמו גש פגע בו!) את הצועים (השונאים) האומרים וכו'. ↩
-
ממנו מתחיל וגומר כל איש הרוקח קטורת, ר"ל כל איש החפץ לשיר שירי תהלה. ↩
-
זה נאמר על הבנים. ↩
-
נזרם יעמוד לעד ולא יוסר בתער (מל' “ומורה לא יעלה”). ↩
-
הבנים יהיו כאביהם. ↩
-
חנניה הוא שם אביו של ר"ש. ↩
-
מל' “ואל חדר הורתי”. ↩
-
וכנסת ישראל שנקראה “נאוה ושחורה” (בשה"ש) תשוב למקדש אלהיה. ↩
-
יט ה' שלום רב לשלמה כנהר נילוס (פישון), וזה ע“ד הכתוב ”הנני נוטה עליו כנהר שלום". ↩
-
ע"י פרידתו הוא עושה את לילותי ללילי–שמורים, כי יפריע שנתי. ↩
-
דמעי הוא הלשון המודיע את חליי, את תשוקתי אליו (בהוצ' “אחיאסף מנוגד ”דמעַי", והוא טעות). ↩
-
לפי דעתי פירוש הבית הזה והבתים הבאים אחריו, כך הוא: המשורר אומר כי ע“י שתי סבות תדד שנתו; ”הוא“, ר”ל אם יהי רעהו אצלו גם אז לא יישן, כי הוא הוגה רק בו; ו“נדודו” ר“ל ע”י פרידתו ג“כ איננו יכל לישון, ומה לו אם הסבה היא ”הוא“ או ”נדודו“? כי הן כמו שהרעב (ר"ל הפרידה) איננה מניחה לישון, כן גם השבע (ר"ל אם ישבע תמונתו בהיותו אצלו) מפריע את השנה. – המליצה ”מה לי אחרון מה לי ראשון?" לקוחה מהתלמוד. ↩
-
אתם הבאים לבקרני השמרו מגשת אלי, פן תשרפו באש אנחותי, וכן אתם המנחמים אותי וכו'. ↩
-
לוא ראיתם מוקדי קרבי, אזי התפלאתם איך יוכלו נחלי דמעה לנבוע ממוקדי אש? ↩
-
הימים (הזמן) נושים בי חוב, וכבר לקחו את גופי ונפשי ועוד לא שולמו (מל' התלמוד “פריעה” – שלוּם). ↩
-
כהולכי באניה בים הנחשבים בעיניהם כחונים ובאמת יסעו. ↩
-
אם ישאלני איש: הזקנתי? אומר לו: אנא אל תזכר אותן בימים עברו (“הם” – זכר ת' נקבה). ↩
-
אשר היו לפנים צבועים בהוד וחן. ↩
-
אנשי צור החונים בתוך הים (כי צור היא בתוך הים), הידעו כי הם יושבים בבבת עיני המבכה, ועיני היא הים הגדול?! ↩
-
איך יוכל לחיות איש (או אנשים) אשר נפרד ממך, וגם איך יוכל למות אחרי אשר זכה לראותך פעם? (“עם” במקום “איש” (או אנשים) מצוי בשירי קדמונינו, והוא סגנון ערבי). ↩
-
הנדיב ישב אז “בבית חתן”, כי השיר נכתב בזמן קרוב אחרי חתונתו. ↩
-
הנני משורר כבני “קרח”, אבל לא עמדתי בסוד דתן ואבירם. ↩
-
בכל הנוסחאות כתוב “ביום סיני”, ויותר טוב לגרוס “כיום סיני”, והכונה: כמו שביום מתן תורה רעשו כל ההרים (כדרשת חז“ל על הכתוב ”למה תרצדון הרים") כן רעשו גם לך, יען כי גם בך נתנה התורה, כמו על הר סיני. ↩
-
837 ↩
-
נשים שאננות. ↩
-
מל' “מגנת לב” (בנוסחאות כתוב “לב”, ולמלא מספר התנועות תקנתי “לבב”). ↩
-
צעקו, בכו, כמו “וענו עליך הידד”. ↩
-
אוגר – אוסף; ר"ל תחת הרֵעים אסף רק אנחות ויגון. ↩
-
אשר היו מאירים ככוכבים (כי לר"מ עזרא היו עוד ג' אחים). ↩
-
שנקבעה ככימה. ↩
-
האלה. ↩
-
יותר נכון להניח “סתומים”, ר"ל מי יבאר עתה דברים סתומים. ↩
-
במי יתפאר עתה הדור. ↩
-
בעון הדור לקח ה' את אור הדור (ר“ל את רמב”ע) והשכין על הדור ענן. ↩
-
יכפר נא ה' את עונותיו ע"י מיתתו וצרותיו בחיים. ↩
-
מראשי המלים של שני הבתים האלה חבר המשורר קינה גדולה על מות רש"פ, וכל בית של הקינה הארוכה מתחיל בתיבה של הקינה הקטנה. ↩
-
מל' יללה. ↩
-
והנה לילה. ↩
-
אכן לא ידעתי, בטרם שגוע וימת (“ספותו” מל' “ספו תמו”), כי ימותו גם הכוכבים (“הילל בן שחר”). ↩
-
השיר הזה (ביחוד הבית הראשון) נשתבש בכל נוסחאות הדפוס ואני תקנתיו לפי המשקל, לפ"ד. ↩
-
כאשר ראה הזמן כי האנוש הבל, נהפך עליו לקין, להרגו (בהוצ' אח. הגירסא “ראֵה כי האנוש הבל והזמן נהפך” והוא נגד המשקל). ↩
-
בגלל הצרה הזאת ימתק הבכי מיין, כי היין לא ינעם עתה לחך. ↩
-
856 ↩
-
יוסף זה האח שהלך למרחקים. ↩
-
הוא עודנו בחיים ותוכל לחכות לו. ↩
-
ממקום שבתו, מספרד. ↩
-
ימי קדם. ↩
-
ועד שיתערב דמעי בעפרך. ↩
-
אף אם מלכך וכו'. ↩
-
כמו “כי רצו עבדיך את אבניה”. ↩
-
נקל בעיני לעזוב את כל טוב ארץ ספרד, כמו שיקר בעיני לראות ולחונן עפר מקום המקדש הנחרב. ↩
-
הנה באת לקראתי בדברים ערבים ומתוקים, אבל בתוכם אורבים נושאי חרבות (שֶׁלַח – חרב). ↩
-
ולוּ גם יונח (כדבריך) שאין ראוי עתה לדרוש שלום ירושלים (שלם") בהיותה ביד זרים (“פסחים ועורים” רומז לשמואל ב', ה). ↩
-
בכל זאת ראוי לדרוש שלומה בגלל בית המקדש ובגלל אחינו היושבים בתוכה. ↩
-
הנה מנהג הוא לבקר קברות המתים האהובים, והיתכן כי לא נבקר את מקום הארון וכו'. ↩
-
אשר נהיה בטוחים עליו. ↩
-
הוא יועץ את כותב המכתב לסור מהחכמה היונית המביאה אותו לידי דעות נפסדות. ↩
-
לה יש רק פרחים (“בליטהען”), הנותנים חנה בעיני כל, אבל פרי נצב וקים אין לה. ↩
-
גם הפלוסופים בעצמם נבוכים כי דבריהם בנוים על תוהו וטוחים טיח תפל. ↩
-
וכאשר תעיין בדבריהם תשוב ריקם כלעומת שבאת, ורק בדיאַלקטיקא יהי פיך מלא. ↩
-
דרך התורה והאמונה, שהיא אֵם לכל הדרכים. ↩
-
תשוקתי ללכת לאה"ק גדלה ככה עד כי לא נתנה לי להפרד מבני ביתי. ↩
-
“הפרדס” זה בית מדרשו שבו למד תורה לבחורים. ↩
-
יהודה, עזראל ויצחק (הנזכר להלן) היו כנראה בחירי תלמידיו. ↩
-
החלפתי את ביתי במסוכת סבך האניה. ↩
-
ברגלי, והוא בטוי ערבי. ↩
-
מל' “שלחיך פרדס רמונים”. ↩
-
המשורר אומר: ברכו בשלום את משפחתי וכו' מאת אסיר תקוה אשר הקנה (מכר) א"ע לים, ואשר הפקיד רוחו ונפשו ביד רוחות הים, כי ברוחות תלואים חייו. ↩
-
הנהו דחוי כיד רוח מערבי אל רוח מזרחי, ולהיפך; רוח מערבי ינחנו למחוז חפצו (“לנחות”), ורוח מזרחי ידחנו וירחיקהו ממטרתו (“לדחות”). ↩
-
השעור הוא: בינו וביניו אך מעבה לוחות. ר"ל רק לוחות הדפנים של הספינה מבדילים בינו ובין המות. ↩
-
מקום שבתו בארון העץ (ר"ל הספינה) איננו בקרקע, ואיננו מחזיק ארבע אמות כי אם פחות מזה. ↩
-
אין לו מקום לפשוט את רגליו. ↩
-
“לסטים” מלה תלמודית (שמקורה בלשון יון) ופירושה גזלנים וגנבים; “ומרוחות” כנראה הכונה על מזיקים ושדים. ↩
-
בספינה רק המלחים והחובלים, אספסוף של צעירים, הם השרים והאדונים. ↩
-
רק היודעים לשחות בים להם שם וחן בספינה ולא לחכמים. ↩
-
מל' “בטחות חכמה”, ר"ל קרב הלב והכליות. ↩
-
כאשר אבוא ירושלימה אגמול בשירים ובתשבחות לה' הגומל טובות לחיבים, ר"ל לאנשים חוטאים שאינם ראוים לחסדיו. ↩
-
הוא מתפלל לה' שלא יחדל הרוח מערבי המביא אותו למחוז חפצו, ושלא יחדלו הגלים המעבירים את הספינה במהרה. ↩
-
הגלים והרוח יקרבו את המקום אשר שם “עול אהבת ה'” (ר“ל אה”ק) ויוציאוהו מתחת עול הערבים. ↩
-
בנוסחאות כתוב “יתמו”, ולי נראה להגיה “יתנו”. ר"ל איך לא יתנו לי הגלים והרוח את שאלתי, והן אתה ה' ערב לי (מל' ערבון). ↩
-
המשורר בעברו בים מתאר את השממה והריקניות אשר סביבו, והוא אומר כמתפלא "הבא מבול והחריב את העולם? כי אין לראות וכו'. ↩
-
מל' “ספו תמו”. ↩
-
ובראותי אפילו שוחה או מדבר ינעם לי. ↩
-
“תבה” זו האניה. ↩
-
איוב מ“א, כ”ג–כ"ד. ↩
-
לב הים מסתיר את הספינה מהעין, כגנב המסתיר הגנבה וכחש בה. ↩
-
מה יפה ההקבלה: וים יזעף – ונפשי תעלוז! ↩
-
לך ה' משתחוה ומודה נפשי תמיד, בין שהיא בטוחה ובין חרדה. ↩
-
וגם אודה לך בעת צרה, כשהים הומה כאלו למד מקרבי (כי גם מעי וקרבי יהמו מפחד). ↩
-
החיות אשר בים מחרפות ומעיזות לבוא אל הספינה, לרדוף אחריה למצוא טרף; ג“א ”בהדפם". ↩
-
כל אשר עזבתי בביתי נקל בעיני לנגד אהבת ה'. ↩
-
המשורר אומר לנפשו: העוד תרדוף אחרי הנוער וכבר עברו לך חמשים שנה וימי חייך נכונים (חמושים) להתעופף כליל. ↩
-
די, מל' “ארבע לא אמרו הון”. ↩
-
החושים, כי החושים הם מעוררים את התאוות. ↩
-
שובה לאלהים בשארית ימיך הממהרים לחלוף. ↩
-
לַיִש, אריה. ↩
-
אל יחרד לבך בלב ים בראותך כי הים ימוטו וימושו. ↩
-
ואל תחרד בראותך כי ידי המלחים רפות וחלשות כבלואי סחבות ומלחים. ↩
-
בעת שהרוח מוליך את האניה למחוז חפצם (נכח פניהם) אז שמחים המלחים, ובעת שהרוח דוחפה לאחור הם בושים ואבלים. ↩
-
רק האקינוס למנוס לך. ↩
-
מפרשי האניה. ↩
-
הדפנות של האניה. ↩
-
הרוח כאלו תצחק במים, כמנהג נושאי העמרים בשדה: פעם תעשה הרוח את המים כגורן (מקום חלק ומישור) ופעם כגדיש (ערמת עמרים). ↩
-
כאשר יתגברו הגלים הם דומים לאריות, וכאשר יחלשו ידמו לנחשים. ↩
-
הגלים הראשונים נרדפים מהבאים אחריהם. “דלקום” מל' “כי דלקת אחרי”. ↩
-
צי אדיר יפול ברגע ע"י הרוח הסוער (“אדיר”). ↩
-
כל יציעי האניה, היציע התחתונה, השניה והשלישית. ↩
-
“חבלים” השני מל' “צירים וחבלים”. ↩
-
מתיאשים (מל' “ויאָנש”). ↩
-
ואם יעמיסו נטל חול על גב האניה כדי להחזיקה בשווי המשקל וכן מסמרי הברזל של הקרשים, כתבן וחשש לנגד סערת הים. ↩
-
כאשר ישתקו הגלים אז דמיונם כעדרים הנטושים על פני השדה. ↩
-
“שר חמשים” זה הירח המושל בלילה אחרי שבאה השמש. זה שר הצבא הראש. ↩
-
הלילה עם הכוכבים אשר ברקיע, דומה לכושית אשר משבצות זהב לבושה, והיא עטופה תכלת (הרקיע) במלואת אבני גביש. ↩
-
הכונה על דמות הכוכבים הנשקפים מתוך מי הים; ותמונת הלילה על פני הים, המתוארת בסוף השיר הזה, היא נפלאה ונהדרה עד מאד, מאין כמוה! ↩
-
כן נ“ל להגיה במקום ”יעשו" שבכל הנוסחאות. ↩
-
בנוסחאות הדפוס כתוב “ושמים עדי ים עדי ליל”, ואין לנוסח זה כל באור נכון. ואולם לפי הגהה זו יעלה יפה רעיון הבית: כל היום וכל הלילה פני המים והשמים מטוהרים ולטושים. ↩
-
בצבעו. ↩
-
שניהם (הים והרקיע) חבושים וקשורים יחד. ↩
-
ולבי הוא ים שלישי בין השמים ובין הים, בהתנשא רוחי בשירים חדשים. ↩
-
רוח מערבי היה מביאו למחוז חפצו, לכן הוא פונה אליו ומשבחו: זה רוחך נותן ריח טוב כאלו הוא רקוח, וכאלו נרדים ותפוחים בכנפיו (השו“א השני של ”הנרד" הוא יתד למלה הסמוכה). ↩
-
כי אינך מאוצרות הרוח הפשוט. ↩
-
אתה מנפנף כנפיך כצפור דרור ותביאני למקום החופש (לא"י) וריחך כמור דרור (“הצרור” מל' “צרור המור”). ↩
-
אנשים או איש. ↩
-
הספינה העשויה מלוחות עץ. ↩
-
הוא מבקש מאת רוח מערבי לבל יחדל לא ביום ולא בלילה (“עד שיפוח היום”). ↩
-
רק בהביאך אותי לא"י תוכל לנוח. ↩
-
רוח מזרחי המפריע את מהלך האניה ↩
-
פתאם כמו יזכר המשורר כי גם הרוח הוא רק אסור ביד הקב"ה, לכן הוא אומר לנפשו: למה זה אתחנן אל הרוח? הן גם הוא הלא אסור ביד הצור, הוא האלהים, וכחומר ביד היוצר הוא בידו, ופעם יהיה עצור ופעם שלוח לחפשי. לכן טוב לי לערוך תפלתי לה' כי הוא יוצר הרים ובורא רוח (כנ"ל פירושו של סוף השיר הזה). ↩
-
בשיר הזה יבאר המשורר מדוע עזב את ארץ ספרד היפה וכל חמודותיה ויעבור ארחות ימים. והוא אומר: איך יוכלו פגרים (ר"ל תענוגות הגוף) להיות חדרים ללבות המתנשאים למעלה כאלו הם קשורים בכנפי נשרים? ↩
-
ואני קצתי בחיי הבל, וכל חפצי לנשק את אדמת הקדש שהיא “מבחר עפרים” (לגולל לחייו – לנשק). ↩
-
הוא גער בידידיו אשר נסו לפתותו להשאר בספרד. ↩
-
זה היה תענוגי כאשר יקד לבי בקרבי ובשפכי דמעות. ↩
-
למען הקים את השבועה והנדר אשר נדר לעלות לא"י. ↩
-
והתוכחות שהוכיחוהו חליפות, חדשות לבקרים, ישמע ויחריש וכו'. ↩
-
אך לשוא יריב עמהם ויענה על תוכחתם, אחרי שהם שכורים מין תענוגות עוה"ז. ↩
-
רעיו חשבו אותו למאֻשׁר אם יהי עבד “לגדולים”, אך בעיניו נחשב זה לעבודת אשרים. ↩
-
כי איך יהיה מאֻשׁר איש ישר אם הוא כצפור בידי הילדים? ↩
-
שיהיו משכבותי. ↩
-
אשר בה מקום לשכינה. ↩
-
שחר. ↩
-
הוא מבקש מאת הספינה ויעש זאת בשביל הנדים ונעים וכו'. ↩
-
הגלים הומים ברוץ גלגלי האניה על פני הים במהירות ויש מהם שהם עבים, כלומר, גלים כבדים וגדולים, ויש שהם קלים וקטנים. ↩
-
ע"י הגלים נראים המים כאלו חצים עמקים וחצים הרים. ↩
-
האניה כמו תשא עין אל החובלים שיושיעוה. ↩
-
מל' “ומשני ממים רבים”. ↩
-
בעת שאתפלל לה' אירא מעונותי, פן לא תקובל תפלתי מפני עונותי. ↩
-
הרוח יפיץ קצפו ועברתו (ע“ד ”הפץ עברת אפך"). ↩
-
שר האניה, ר"ל רב החובל (מל' “סרני פלשתים”). ↩
-
הים. ↩
-
בעת שהתבאש מניף המשוט במשוטו (מל' “נבאש ישראל בפלשתים”). ↩
-
של האניה. ↩
-
האניה כמשחקת ולועגת ליושביה (“יתעתע” כמו “והייתי בעיניו כמתעתע”, “ויהכור” כמו “לא תבושו תהכרו לי” מענין לעג). ↩
-
קרואיו. ↩
-
יד הים אוהבת לכנוס ולבלוע. ↩
-
בתפלת יונה בן אמתי ממעי הדגה במצולות ים. ↩
-
ואת עיני אשא לאלהים הנותן וכו'. ↩
-
ה' המביא חום והנותן קרח. ↩
-
אלהים אשר במרום. ↩
-
חלקים כחמאה. ↩
-
העגומים (מל' “עגמה נפשי”) שמעו ממרומים קול הצעדה של מלאך רחמים (רומז לישועת דוד, שמואל ב‘, ה’ כ"ד). ↩
-
כן תבוא נא בשורת ישועה לעם ישראל אשר קץ בחייו במאסר הגלות, ואשר כבדה עליו יד צר ויסורים. ↩
-
כנסת ישראל. ↩
-
המשורר מצייר כאלו מצרים גן עדן מפני שר' נתן יושב בקרבה. ↩
-
כמו “רפידתו זהב”. ↩
-
כל השדות על שפת היאור (נילוס) נראים כמשובצים, וכמו היתה מצרים אפודה בחושן (ר"ל באבנים היקרות שבו). ↩
-
979 ↩
-
טבעות לעדי רגלי נשים (כמו “הפאֵרים והצעדות”, ישע‘ ג’) ↩
-
למראה ההדר הזה יפתה גם לב הזקן (המשורר שכבר זקן בעת ההיא), וידמה כי שבו לו ימי עלומיו. ↩
-
קמה, תבואה המחוברה לקרקע. ↩
-
הקמות והשבלים נראות כמשתחוות, כמו שישתחוה כל בעל מוסר לר' נתן; וכאן הוא מתחיל לספר בשבחיו. ↩
-
אשר דבריו חדו כחרבות. ↩
-
מליצה נפרזה בסגנון הרמב"ע. והכונה: באמרי לדרוש בשבחיו, ואמצא והנה הכל כבר נאמר. ↩
-
מל' “איך נחפשו עַשו”. ↩
-
גדוד, מענין “ותפול שבא ותקחם”. ור"ל גדוד מרעיוני ר' נתן נפל על החדושים ולקחם לו. ↩
-
מבחר השירים (כמו “מזמרת הארץ”). ↩
-
שירותי אומרות לענוד אותך ענק שיר, אבל באמת לא אתה הענוד כי אם שירותי ענודות בשמך המפואר. ↩
-
שמורות. ↩
-
אעפ“י שהקדשתי את שירי רק לה' לבדו, בכ”ז אמעל בהם עתה, כי אני מתיר לי לשיר משירי לכבוד בני ה‘ ולמודי ה’ (ר"ל לר' נתן). ↩
-
דרך משוררינו הספרדים (שהלכו בעקבות משוררי ערב) לקשור בשיר תהלה ענינים שונים ע“י קשר דק מאד (כאשר ראינו כבר בשירי רמב"ע). וגם כאן מתחיל המשורר לספר בשבח הבתולות היפות, וע”י תחבולה חריפה הוא עובר לעצם כונת שירו, זו תהלת ר' אהרן. והנהו אומר: אתם המשוררים בעלי קול יפה קדמו פני היפות בבנות, ויבאו משוררים אחרי מנגנים חליפות. ↩
-
וזמרו מין זמר הנקרא “עלמות” (כמו על “עלמות שיר”) לכבוד הנערות הצנועות המסתתרות בחדרן ומביטות בעד האשנב. ↩
-
בתולות אשר למדו צניעות מרבקה בת בתואל. ↩
-
אינן מתכוונות להזיק, אבל בהביטן בעד האשנב הן מוחצות והורגות בעיניהן היפות את רואיהן. ↩
-
זרועותיהן החשופות הן להן במקום חרב. ↩
-
הן עצלות ויעפות הן אפילו לשאת עפעפי עיניהן, מרוב בושה וצניעות. ↩
-
ואמנם לו נשאו עיניהן אזי היתה סכנה לבריות, כי אפילו החמה היתה שזופה (השחירה פניה) לו הביטו אליה, ואף כי בני אדם. ↩
-
באור פניהן הן אומרות “יהי אור!” ובשחור מחלפות שערותיהן הן אומרות "יהי חושך! ↩
-
הן לבושות כתנות יפות המאירות כ“אור הברה” (כי בשבת הידידים יחד, אורה ושמחה להם) והן צנופות בשער שחור כשחרות “ליל פרוד” (בעת שיפרדו הידידים והאוהבים שאז מר להם מאד). ↩
-
פיהן אדום ושניהן לבנות כטורי בדלח. ↩
-
לאט, לבי! אל תקצוף עליהן אם הן משקרות בעיניהן ומביטות אלי כאילו אהבוני, אעפ"י שבאמת הן משקרות כי שקר הדבר; לאט! ואפילו אם הן חנפות ומתכוונות לרמות אותי, כי די לך בתענוג שהתענגת למראיהן. ↩
-
הדדים. ↩
-
השושנים של לחייהן עלים לתרופה הם, כי ההסתכלות בהם נותנת חיים. ↩
-
הן גמישות (אלסטיות). ↩
-
הלבבות אשר לקחו היפות ולכדום בעיניהן הנם כמו נטרפו. ↩
-
ובכן יש לשאול: הישלמו (היפות) את הטרפות שטרפו? או אולי פטורות הן, מפני שהיתה להן הצדקה להנקם מרואיהן אשר קטפו את ציצי הפרחים של לחיין, ע"י העינים שנזונו בראות פניהן. ↩
-
ומכיון שהעיר את “השאלה” הזאת, הוא אומר שצריך להציע שאלה זו לפני ר' אהרן הדיין, כי הוא חכם מכל אדם. ↩
-
הכונה: נפשי נכספה לר' אהרן ואחיו שהם מבני ציון היקרים. ↩
-
אני חכיתי כי יכלו או יבלו תשוקותי לר' אהרן), אבל הן הולכות וגדולות. ↩
-
תכיל ותחזיק אותי. ↩
-
נוטות, סובבות (מל' “צנוף יצנפך”). ↩
-
ביום שאלך להר ציון לחונן עפרו אז תהיינה אבניו שרופות משלהבת לבי ועפרותיו שטופות במי דמעי. ↩
-
עתה בכתבי אליך, נחפזים דמעי לרדת במרוצה יותר ממרוצת ידי בכתבי, כי דמעי דחופים ע"י אנחותי. ↩
-
דברי כנסת ישראל אל ה' (היונה היא כנסת ישראל). ↩
-
בני שעיר החורי, יחליקו לה לשון לפתותה להמיר דתה. ↩
-
הלנצח תהי תמה (מל' “יונתי תמתי”) לבוז ולחרפה (ע“ד ”גלי צמתך" ישעיה). ↩
-
לבזה ולשממה ביד “שמה ומזה” בני אדום. ↩
-
וישמעאל העטה עלי אימה. ↩
-
השליך (מל' “רומי קשת”). ↩
-
ואהלי (בית המקדש) היה לבמה למשפחת אדום (“אהליבמה” מבני אדום). ↩
-
כנוי לירושלים. ↩
-
ובכ"ז שמרו אמונתם אשׁר בה חונכו ונתגדלו. ↩
-
להכנע, כמו “מאנת לענות מפני”. ↩
-
ה' היושב בשחקים. ↩
-
דודי (ה') רחק ממני, והאויב הרודה בי בפרך דחק אותי. ↩
-
ואנחנו שואלים מתי יהי הקץ (וצ"ל שאול נשאל). ↩
-
עולו ומוסרות. ↩
-
הצר האויב סר אלי (התקרב) וצורי ומגיני סר ממני. ↩
-
מקום מדרך כף רגלו. ↩
-
למועד הקץ אשר נבאו החוזים הנביאים. ↩
-
לפני ולפנים. ↩
-
ומכסאו הורד מהרה את בן האמה המורד. ↩
-
הפיוט היפה הזה נעשה במתכונת “שירי צמדים” (בשירי “התרשיש” לרמב"ע). ↩
-
ירושלים. ↩
-
בכל ימי. ↩
-
אצעק, כמו “כיולדה אפעה”. ↩
-
מין נחש (מבין אויבי). ↩
-
מל' "יחלמו בניהם ירבו בבר (איוב ל"ט). והכונה: אין מרבץ לעדר (לישראל) הצריך לרעות בבר, מחוץ לארצו; ובשוב שבותו יהיה כחולם. ↩
-
חומותי, מל' “בנות צעדה עלי שור”. ↩
-
שונאי ועויני, כמו “ותבט עיני בשורי”. ↩
-
מל' “ישלוך כל יתר עמים” (חבקוק). והכונה: שלול מהם יקר עדני שלקחו ממני. ↩
-
ועד אן אהיה גם בחורף גם בקיץ (ר"ל כל ימי) בין חורפי ושונאי, עד כי אקוץ בחיי. ↩
-
הולך צלמם (צורתם, גופם) בצלמות ובחושך (מל' “אך בצלם יתהלך איש”). ↩
-
וצלה אותם על גחלי הצלמים והאלילים שלהם. ↩
-
רומם, נשא. ↩
-
1047 ↩
-
מל' “מאלמים אלומים”. והכונה: תרנין שפתי ישראל שהיה כאלם בגלות, ואשר כבר אלם (עשה אלומות) את עונותיו המרובים כקמה. ↩
-
כמו נס. ↩
-
אסוף. ↩
-
כמו שעשית במצרים (“חנס” עיר גדולה במצרים). ↩
-
הכם בסנורים. ↩
-
העלה את עמך הנזכר למעלה. ↩
-
הכלה (כנסת ישראל) יצאה לקדם פניך, ה', כי לך כלתה נפשה, והיא חולה וכואבת למן היום שאינה יכולה להתפלל ולחלות פניך בבית המקדש. ↩
-
בשלש רגלים. ↩
-
כי קיר המזרח בבהכ“נ מכוון כנגד בהמ”ק. ↩
-
אל העיר, בעיר. ↩
-
מל' “חופף עליו כל היום”. ↩
-
העניה הסוערה סוחרת וסובבת סביב לדודה (הקב"ה). ↩
-
היא חשבה כי הגלות לא תמשך יותר מאלף שנים (ד“א תתכ”ה), אבל בושה וחפרה מהשערתה (כמו “שער בנפשו”). ↩
-
ע“ד ”אל תער נפשי". ↩
-
ע"ד מליצת ירמיה, כ', ט. ↩
-
ע“ד ”יכבדו בניו – ויצערו" (איוב). והכונה: היא לא נואשה מהגאולה בין בגדולתה בין בשפלותה. ↩
-
המשורר שואל את כנסת ישראל (או את אה"ק): איך נהפך מראיכם (כמו “ישנא הכתם הטוב”) בגלות בתוך בני ערב? ↩
-
זאת תשובת היריעות. ↩
-
ומי זה ידרוש הדר ויופי משושנה אשר בין חוחים? (עד כאן תשובת היריעות). ↩
-
אלה דברי נחמה של המשורר: אתם שהנכם דחוים משכניכם, דעו כי תהיו דרושים מאדוניכם (הקב"ה) כי לכלם וכו'. ↩
-
באור שבעת הימים. ↩
-
מל' “כי יבשו מאילים”. ↩
-
כחותי. ↩
-
סוד קץ הגלות. ↩
-
[כנסת ישראל גלתה בין אויביה. ואצל הרב' “והדר” תחת “והדס”]. ↩
-
מורים בחצים, כמו “יסובו עליו רבּיו”. ↩
-
כנוי לבני ערב “משמע ודומה ומשא”. ↩
-
מל' “שכנה דומה נפשי”. ↩
-
בכלוב, ביסורים. ↩
-
א' מבני ישמעאל “משמע ודומה ומשא”. ↩
-
כדבר הנבואה (משא ה') של החוזים אנשי המוסר. ↩
-
אומות מבני מדין, השכינו בחשך (עֵיפה השני, מל' “שחר ועיפה”) את כנסת ישראל היפה. ↩
-
בקו המדה. ↩
-
אחוזת נחלה וגלילות הארץ. ↩
-
של ישראל האחוז בחבלים ויסורים. ↩
-
עֲרַב. ↩
-
זו אשת עשו (בראשית ל"ו, ב). ↩
-
מל' “לא עדה עליו שחל”. ↩
-
מל' “וככלה תעדה כליה”. “וכליו” הם כלי זיין (כמו “שא נא כליך תליך וקשתך”). ↩
-
“אנוס” הראשון מל‘ ניסה ובריחה, והשני פירושו: “אמלט” מל’ “מנוס”. ↩
-
מל' התלמוד, הפעול מן אָנס. ↩
-
ישראל. ↩
-
יראו נא ויחזו את טוּבך. ↩
-
תגלה ותשלוף כמו “וקיר ערה מגן”. ↩
-
ותשפוך יין המשומר (ר"ל בני ישראל). ↩
-
מל' “שמיר ושית”. ↩
-
מל' “ונבליהם ינפצו”. ↩
-
מל' “כליון עינים”. ↩
-
וכבר שח גם הר נופל (ענק), וכבר נפל, ואני עודני יושב בגלות. ↩
-
הה כי נחש–שרף, שרף את לבי. ↩
-
ועד מתי, הה ה', (“אהיה” שמו של הקב“ה ”אהיה אשר אהיה") אהיה לשמה? ↩
-
וסובל עמל ומצוק (מל' “בן אוני”). ↩
-
עליך, בגללך. ↩
-
מל' “הפסל נסך חרש”. ↩
-
הלא טוב. ↩
-
המשורר אומר כי תיכף ביום הראשון הוא יוצא למלאכתו רק למען השתכר ליום השבת, ורק בגלל זה יברך ה' את מעשי ידיו. ↩
-
על יום השבת נאצל אור מאורו של הקב"ה. ↩
-
אחרי שאור שבת יזרח באור יקר, לא איכפת לי כלל יום ב‘ וג’, יסתיר נא יום ד' את מאורותיו, כי אין לי צרך בהם (המאורות נבראו ביום ד'). ↩
-
יום ה‘ כבר יבשרני כי מחר אֶנפש; הבקר של יום ו’ עוד יהיה שייך לעבדותי, אבל הערב – לחופש שלי, כי אז אני קרוא אל שלחן ה' (רועי – זן ומפרנס אותי). ↩
-
אם כל היום אנוד ואסובב למצא רוחה (כנראה הכונה ל“ריוח”), הנה בערב – אשכח כל עמלי. ↩
-
המדבר ומקיים. ↩
-
את אשר יאתה ויבא. ↩
-
קבץ נא את עדרך (ישראל). ↩
-
הכל לשון נקבה, כי מוסב אל ה“שיות הדחויות”. ↩
-
במקום “איפה”. ↩
-
מבלי אשר ישמע קולם. ↩
-
תרעדי ותפחדי (מל' “חולי וגוחי”). ↩
-
אל תדאגי לצרות הזמן ואל תגילי אם ייטב לך. ↩
-
אבל אַת, נפשי, לא עשית כן. ↩
-
זה יום המיתה. ↩
-
ולמה תטי מדרך האמת, ימין או שמאל? (כמו “כי תאמינו וכי תשמאילו”). ↩
-
הלא הימים (מקרי הזמן) אינם נאמנים עמך, ואם אַת תקדימי לבגוד בהם ולעזבם ולתעבם, אז תצליחי (כמו “משכיל בכל דרכיו”). ↩
-
עשי מעשים טובים שתנחלי לעד, ועזבי מה שתצטרכי להנחיל לאחרים, מה שלא תקחי אתך במותך, ר“ל הממון וקניני עוה”ז. – (בשיר הזה כל המלים הגומרות בשני שוא"ים, השוא השני הוא יתד אל התיבה הסמוכה). ↩
-
עד מתי. ↩
-
הנה שליחי הזקנה (השער הלבן או התחלואים) משחרים אותך במוסר. ↩
-
כצפור דרור. ↩
-
וממקרי הזמן אשר כימים חלפו. ↩
-
בסוד נפשות – בקהל נפשות. ↩
-
ע“ד מאחז”ל “היום קצר והמלאכה מרובה”. ↩
-
ובעת אשר יחטא יאמר כי הכל בגזרה מקדם. ↩
-
אתה עודך ישן ואומות העולם כבר מתפללים לאלהיהם. ↩
-
כן צריך לקד שלא לפי המשקל. ↩
-
להתעלם ממנו. ↩
-
בהוצ' אח. הנוסח: “קום, מה לך נרדם, זרים – עלי משמר ואתה חולם” וזה נגד המשקל. ואנכי תקנתי לפ"ד. ↩
-
הכונה הוא “צדוק הדין” על צרה שבאה לאדם (כל חרוזה גומרת בל‘ הכתוב ובשם ה’). ↩
-
בעוד בו הנשמה יתגאה האדם אעפ"י שהוא תמיד על פי באר (הקבר). ↩
-
הייטב בעיני ה' אם יתפאר אדם עפר ואפר? ↩
-
לוּ גם חיה אלף שנים הלא לסוף ישוב לעפר. ↩
-
על מה זה נקוה אם לא נחלה את פני ה'. ↩
-
התבל חלקה כבודה וטובה לאחרים, ולא תחפוץ בי יען אשר חלקי ה'. ↩
-
ואיך אבחר אני בה? והיא וכו'. ↩
-
דברים, כ"ה, ז–ט. ↩
-
התנהג עם יצרך כמו עם סוסך, סגור פיך למען ישתק וגם משול באזניך לבל ישמעו לכל דבר. ↩
-
גם את הסכלים המשתגעים לא תשנא, כי אם תחשבם כבני צאן הנצרכים לרועה ולהדרכתו. ↩
-
זמני האדם וקורותיו הטובות והרעות תהיינה לך לכור ומצרף לבחון את לבו, הישתנה בהשתנות מעמדו; ואז תמצא כי רוב בני האדם סיגים הם ולא כסף. ↩
-
“אוב” ר"ל הבל כמעשי האובות. ↩
-
אם יקנא בי איש בשביל חכמתי ודעתי, לא אשים לב אליו, כי אם אוסיף דעת והוא יוסיף מכאוב וקנאה. ↩
-
ביום אשר חלף ונד זהבי והוני, ברח ממני גם רעי (צבי – דוד ורע) וארח לבקש לו רעים אחרים. ↩
-
עניותך היא חטאתך! ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות