הוא היה בן דורו של ר“י אלחריזי הנ”ל, וכמוהו היה גם הוא נע ונד בארץ, אבל לא הרחיק נדוד בארצות רחוקות כמוהו, ובבואו לעיר ברצלונא מצא חן בעיני איש חכם ועשיר, אשר היה מליץ ומשורר גם הוא ודבק מאד בפילוסופיתו של הרמב“ם, ושמו ר' ששת בנבינשתי, והנדיב הזה היה לעזר לו ויתמכהו בידו הנדיבה. ומאז ישב אבן זברא בברצלונא, וכנראה התפרנס במלאכת הרפואה. – הוא כתב מליצות וספורים במתכונת הס' “תחכמוני” של החריזי, אבל לא הצליח במלאכתו כמוהו; כי חסרה לו רוח השירה, וגם החריפות הנעימה של החריזי זרה לו, אף כי רוב מליצותיו סובבות על עניני לצון. ואולם שפתו הפרזית (הנחרזה) צחה וקלה מאד, בלי רעיונות עמוקים ובלי חריפות אבל גם בלי קושי וכבדות. – מליצותיו וספוריו ומשליו (אשר מקצתם לקוחים מהתלמוד והמדרשים ורובם מספרי הסופרים הערביאים) נכללו בספר אחד אשר קרא לו “ספר השעשועים” (אשר כתב לכבוד ר' ששת הנ"ל מיטיבו ואיש חסדו). הספר הזה נדפס בראשונה בקונסטנטינופול בשנת רמ”ז, ובשנת תרכ“ו יצא לאור שנית עפ”י כתב יד, ע“י מו”ל “הלבנון” עם הקדמה מאת הח' שניאור זק"ש. – אנחנו נביא בזה לדוגמא מפרזתו משל יפה אחד (בהשמטות רבות).

ספר השעשועים.    🔗

אמרו, כי היה נָמֵר אחד שַאנן ושָלֵו במקומו, הוא ואשתו ובניו עמו… והיה שועל אחד שכֵנו ובעל-בריתו, איש עצתו ונאמן באהבתו. ויאמר השועל בלבו, אולי ישנאני הנמר וישים אָרבּוֹ בקרבו, ואפחד אם יחסר יום אחד טרפו, פן יטרפני בתָקְפּו… כי הוא נבל וסכל, ויתנני לו ולבניו למאכל, אין לי כי אם לדבר אתו בערמה, ולפתותו בשפתי מרמה, אולי יפותה ואוכל לו, ואפרוק מעל צוארי עול סֻבּלו. ואמר החכם “כי העצה טובה בטרם חוּל הרעה, היא עצת חכמה ודעה, ואחרי בוא הצרה, היא עצה נבערה”. ועל כן אמר השועל ארחיקנו משכונתי, ואעתיקנו מגבולתי, וַאֲבַלְעֶנוּ ממקומו טרם יִבְלָעֵנִי… ויהי ממחרת ויבוא השועל אל בית הנמר, להיות מחשבתו גומר.

ויאמר לו הנמר: מאין תבא? ויען ויאמר: ממקום תָמַהתי על יָפיוֹ וטובו, מקום גנות ופרדסים, ושושנים והדסים, ותורים וסיסים… אילים עפרים ופראים, ינאקו תוך דשאים, על-כן באתי לבשרך, ואל המקום ההוא לחַברך, כי המקום הזה נמאס ונבזה, ובלתי שמן כי אם רזה. ויאמר אליו הנמר: הראני אותו, כי נכסוף נכספתי לראותו. וינהלהו אל המקום ההוא, ולא ידע כי בנפשו הוא, ובראותו יופי המקום וחמדתו, ונעמו ותכונתו… שמח שמחה גדולה, וימלא חדוה וגילה. ויאמר השועל בלבו: כמה שמחות, נהפכו לאנחות, וזאת בעזר ה' תהיה להן אָחות. ויען ויאמר לו הנמר: עתה ידעתי כי נפשך בנפשי קשורה, ואהבתי בלבך ערוכה ושמורה… אכן אלך ואוָעץ עם אשתי ואגלה אליה כל סתרי, כי היא חברתי ואשת-נעורי. ויירא השועל ממנה כי היא חכמה, ובעלת שכל וערמה, ויאמר לו: השמר מעצת האשה, כי היא רעה ומורת-רוח וקשה, ולבה שמיר ושית, צרעת ממארת היא בבית, וכל איש חכם ולבו נכון לא ישמע אליהן, כי הנשים דעתן קלה עליהן. ואמר החכם: השמר מעצתן ומאהבתן, ושאַל אותן וַעֲשֵה הפך עצתן, וכל מי שישמע להן, וטועה אחריהן, באש ישרפו אותו ואתהן. ויען הנמר ויאמר: עם כל זה משפט איש וחֻקו, להתיעץ עם אשת חֵיקו. ואמר החכם: הִוָּעץ עם אחיך או עם חבריך, ואז יכונו כל דבריך. ויאמר השועל: כמה יעצתיך והדרכתיך, ושומע לעצה לא מצאתיך, הלא אמר שלמה המלך ע"ה¹: משוכבת חיקך שמור פתחי פיך.

ויאמר הנמר: הָאמת אתך בכל אשר תאמר, כי פעמים תשימנה מר למתוק ומתוק למר, אבל אלך ואשאל אותה, ואם תמנעני לא אשמע אותה ולא לעצתה. ויאמר השועל: אם כן לך לשלום, ואנכי איַחל עד בואך הלום. וילך הנמר אל ביתו שמח וטוב לב. ותאמר לו אשתו: מה הששון הזה אשר שמחת?… ויאמר אליה: חברי השועל, ואוהבי בלי מרד ומַעל, הראני לשִכני מקום הנָחה ורוָחה, אשר כל רואיו יחמדוהו, וכל שומעיו יאשרוהו, והנה עלה בלבי להעתק מהנה ולשבת שמה. ותאמר לו,אשתו: על מה ולמה? ןיאמר: כי מקומנו צר, ומצענו קצר, ובכל יום טַרְפֵּנוּ יחסר, ואין לנו לחם ובשר, ושמה נמצא כל צרכנו, ונאכל ככל אשר תאוה נפשנו. ותאמר לו אשתו: השמר מן השועל ומִמְנָתו ונִסכו, כי הוא יועץ לפי דרכו. ואמר החכם: כי שנים הם מקטני אדמה, והם גדולים בשכל ובערמה. אמר לה: ומי המה? ותאמר: הנחש והשועל, אשר הם שפלי הבהמות, והמה מלאות תוך ומרמות, הלא שמעת מה עשה הנחש לאדם וחוה ואיך פִּתָּם והשיאם, וממצות יוצרָם הניאם, עד אשר אל שערי מות הביאם. ולא שמעת כי אסר השועל את האריה במרמות, והרגו בערמות? ויאמר אליה: ואיך ערב לבו לגשת אליו, ולא נפל פחדו עליו? ותאמר לו: האריה היה אוהב השועל בכל לבבו, ומרחיב לו ומְאַהבו ומְקָרבו ולא היה השועל בוטח בו ויתנכל אותו להמיתו, כי היתה על פניו יראתו. ויהי יום אחד בא השועל אל בית האריה והוא כואב וצוֵחַ. ויאמר לו האריה: מה לך, ידיד נפשי? ויאמר לו השועל: הנה אחָזַני כְּאֵב גדול בראשי. ויאמר האריה לשועל: ומה לעשות לך להסיר הכאב? אמר השועל: שמעתי כי הרופאים מארץ הערב צוו על בעל כאב-הראש לאסור ידיו ורגליו ויֵרָפֵא מכאבו. ויאמר האריה: אני אאסרך כדבריך, אולי יסור הכאב מעליך. ויקח האריה חבל חדש ויאסור ידיו ורגליו. ויאמר השועל כי סר הכאב מעליו; ויתירהו ולא שב הכאב אליו. ויהי לימים אחדים ויִמָצא לאריה כאב גדול בראשו, כי כן מנהגו ודתו. וילך מהרה אל השועל כמהר צפור אל פח. ויאמר לו האריה: אחי שאהבה נפשי, אחָזַני כאב גדול בראשי, עד למות אשאל נפשי, אֱסור מהר בחבליך ידי ורגלי, אולי יסור הכאב מעלי, כאשר סר מעליך, ואחזיק טובה בשוליך. ויקח השועל יְתָרִים לחים ויאסור אותו היטב, וילך מאתו ויעזבהו, ויביא אבנים גדולות ויך בהם על ראשו ויהרגהו. לכן, אישי, נָמר, אולי יקרך כאשר קרה לאריה, לא יקום הדבר ולא יהיה, כי אין לבו כי אם לערמה, כי מדוע לא בחר במקום ההוא להיות מנוחתו ותענוגו ועדנו? על כן אפחד ממנו, כי במצודתו יצודנו, ולרָעתֵינו המקום הזה יְעִידֶנו. ויאמר אליה הנמר: כדַבֵר אחת הנבלות תדברי, החרישי, ולהשיב על דברי אל תחישי, כי כמה פעמים בחנתי אותו, ולא מצאתי סיגים בכסף אַהבָתו. ותאמר לו: שמע בקולי ושב בביתך, ואל תשחת מקומך ונחלתך. ולא אבה שמוע לעצתה, לרעתו ולרעתה. וילך וישב אל השועל ויאמר: ראה עצתך טובה ונאמנה, ואהבתך מקוטרת מור ולבונה, אבל לא תאבה האשה ללכת אחרי, ולא לשמוע את דברי… ויאמר השועל: כל איש אשר עם אשתו יִוָעֵץ יקרהו מה שקרה לחרש-העץ. ויאמר הנמר: ומה המקרה אשר קרהו?

ויאמר השועל: היה איש אחד בדמשק והיה חכם מאד בחרושת-עץ, ויהי יום אחד מתקן עציו, ומביט עניניו, ואשתו נאה לפניו, ותאמר לו אשתו: אבי ז"ל היה במלאכה זאת יותר אומן טוב ממך, כי הוא היה נוגר² עציו בשתי ידיו ואתה לא תוכל לנגר כי אם בידך הימנית. ויאמר אליה: אין כל אומן וחרש עושה מלאכתו כי אם בימינו, מלבד האִטֵר כי היא ימינו. ותאמר אליו: חי נפשך נַסה, אם תוכל לעשות בשתיהם כאשר אבי היה עושה. וירם הכסיל את ידו השמאלית במַעֲצָד להכות על העץ ויך על בוהן ידו הימנית ויכרתהו, ויקם בחמת כחו, ויך במעצד על ראש אשתו ותרץ גולגלתה ותמת, ויוָדע הדבר למשפט ויקחו את החרש ויוציאוהו חוץ לעיר וירגמו אותו אבן. על כן אמרתי אליך, חברי ואהובי, נמר ידידי וקרובי, כי כל הנשים בוגדות, וכל הנפשות מצודדות, והנני מגיד אליך מעט מבגידותיהן ונכליהן.

אמרו, כי מלך אחד ממלכי הערב היה חכם ונבון ובעל משפט, והיו חכמיו ונבוניו יושבים לפניו, ויום אחד התחילו לספר בשבח הנשים וגדולתן, ורוב חכמתן וסֻכלנותן. ויאמר להם המלך: קצרו דבריכם ועצרו מליכם, כי מעולם לא נראתה ולא נשמעה, אשה טובה בעלת שכל ודעה, וכל אהבתן לפי הנאתן, וצורך שעתן, ואינן מושלות בתאותן. ויאמרו לו חכמיו: אל יאמר כן אדוני, כי יש בנשים חכמות ונבונות, כשרות ונאמנות, אוהבות ומכבדות בעליהן, מכסות ערוַת בתיהן, ומפרנסות בניהן ובנותיהן, וכל נגע ומום ודבה אין בהן. ויאמר המלך: אני אתן לכם אות על דברי, ומופת על מאמרי, הנה העיר הזאת גדולה מאד שוטטו וראו, אם תמצאו בה אשה אחת בכל הטובות אשר אמרתם, והמדות אשר דברתם. ויבקשו וימצאו אשה בעולת בעל צנועה וכשרה וחכמה, יפה כלבנה ברה כחמה, ובעלה עשיר גדול וסוחר, מבקש רצון וטוב שוחר. וישיבו את המלך דבר, ויאמרו: הנה מצאנו אשה חכמה, ומשכלת בלי מום ומרמה, ובלי מרר ומעל, והיא בעולת בעל. וישלח המלך לקרוא לבעלה ויבא לפניו ויכבדהו, וירחיב לו ויושיבהו, ויאמר לו: דבר סתר לי אליך. ויאמר לו: דַבֵּר כי שומע עבדך, כי ישמע שכל וחין מליך. ויאמר לו המלך: יש לי בת אחת טובה וחמודה, ורק היא לי יחידה, ולא אחפוץ לתת למלך או לשר, כי חִשקה בלבי נאסר, רק אבקש איש טוב ונאמן וזך מחֶלאת הזמן, יאהבנה יכבדנה ועל שכמו ישאנה… ואני שמעתי על רוב מהלליך, וטוב מדותיך ומעלליך, וארצה לתתה לך לאשה; אבל לא אוכל לתתה לבעל אשה; הֲרוג את אשתך בלילה ומחר אתננה לך לאשה. ויאמר לו הסוחר: מה אני ומה חיי כי אהיה חתן למלך ואיני ראוי לרעות צאנך. ויאמר לו: אני אבחר בך, כי אתה מאוַיי וחפצי, ובלעדיך לא ירום איש את ידו ואת רגלו בכל ארצי. ויאמר למלך: ואיך אוכל להרוג את אשתי, ולה חמש-עשרה שנה אִתי… והיא שמחת לבי ומשושי, תאהבני ותכבדני, וכבודי בכל יום בעיניה יוסיף ולא יגרע, ונשמרתי מכל דבר רע. ויאמר לו המלך: שמַע בקולי והרוג אותה, כי כבוד גדול יהיה לך במותה, כי על כל שרי ממלכתי ארים ראשך, ומָשַלת בכל אשר תאוה נפשך. ויאמר האיש: אנַסה ואֶחזה, אם אוכל לעשות כדבר הגדול הזה. ויצא מעם המלך סר וזעף כבֵדו מנחירו רועף³, ויבא אל ביתו, וכראותו את אשתו גדלה מאד אנחתו, ונכפלה דאגתו. ותאמר לו אשתו: אדוני הישר והנעים, מדוע פניך רעים? ויתאפק ויאמר אליה: צורי ישמרך ממות וקָטוב, אין לי דבר ואין בלבי רק טוב. ויהי בלילה והיא ישֵנה על מטתה, קם בתמהון לבב להמיתה, ויקח החרב בימינו והנר בשמאלו, ויסר הכסוּת מעליה, ויראנה ישנה ושני בניה, שוכבים בין שדיה, ויחמול עליה, ויאמר: אוי לי אם אהרגנה, וחֶרפתי אנה אוליכנה, ומי יגַדל את בני, אשר הם כאישון עיני?…

וישב החרב אל נְדָנה, ונפשו מתמוגגת ביגונה. ויאמר בלבו ועיניו בוכות: הנה אשתי טובה מכל הממלכות, ארורים יהיו כל המלכים, כי הם אחרי תַאות לבם הולכים, ולבות בני האדם בהבליהם נושכים, ויין שמחתם במי אנחה נוסכים. ויעל על המטה וישכב עמה וינשקנה, וישם שמאלו תחת לראשה ויחבקנה, ויעל עולה ואיל קרבן עולה ויורד. ויהי בבוקר ויקם וילך לחנותו, והמלך מיַחל אותו, ויתמהמה וישלח המלך למהרהו, ולדעת מקרהו, ובראותו שליח המלך גדל כאבו, ופחד ורהה לבבו. ויבא לפני המלך ויאמר לו: מה עשית? הרגת אותה? ויאמר: לא אדוני כי גדלה עלי אהבתה וחמלתה, ויספר כל אשר עשה, וכל אשר קרהו בקחתו את החרב להכותה. ויגער בו המלך ויאמר: צא מלפני, ואל תוסיף ראות פני, כי אינך כאנשים, אך לבך כלב הנשים. ויצא מלפניו ותרב שמחתו, לזעף המלך וגערתו. ויהי ממחרת לעת ערב שלח המלך אחד מעבדיו להביא את אשת האיש בסתר. וילך ויביאה אליו, וכראות המלך אותה, תמה על הוד תמונתה, והדר תארה ודמותה, ויאמר אליה: הנה שמעתי על חכמתך, ועל יופי יפעתך, ומיום שמעתי שמעך קדחה בלבי אש אהבתך, ונמשכה נפשי בחבלי תאותך, ועתה חפצתי לקחתך לי לאשה, אמנם לא אוכל קחת אשת איש פן אהיה לבושה. לכי הלילה והרגי את אישך ואחרי-כן אקחך ועשיתי ככל אשר תאוה נפשך. ותען האשה: בטוב לב ובשמחה אעשה מצות המלך ואהיה לך לשפחה. ויאמר לה המלך: אבל תהיי אשתי וכל נשי תהיינה אמהותיך ופלגשַי שפחותיך.

ויתן לה המלך חרב בדיל לטושה, כי ידע חסרון דעת האשה, ויאמר לה: הנה חַרבי חדה מאד הכי אותו פעם אחת ולא תִשני לו. ותקח החרב ותלך לביתה, והיא מתרפקת בשמחתה, וטָבחה טבחה ולא מסכה יינה, ותבֵא מטעמים ותערך שולחנה. ויבוא בעלה אל ביתו לאכול ולשתות עם בניו ואשתו, ותַשקהו הכבודה אשתו יין בלילה ההוא ותשַכרהוּ, ותשאהו אל המטה ותשכיבהו, ותקם בעוד לילה והוא בשכרותו, ישן על מטתו, ותקח החרב ותך על ראשו, ותחשוב כי ברזל באה נפשו, ןתכפל חרב הבדיל ויעור משנתו, וייקץ מעט משכרותו, ויצעק ויאמר לאשתו: מי משְׁנָתִי העִירני ועל ראשי מי הכני? ובראות האשה כי הֵקיץ ולא הזיקתהו חרבה, חרדה מאד חרדה גדולה ויצא לבה ומרוב פחד ואימה, כמעט לא נותרה בה נשמה, ותאמר לו: שכב ושוב לנומך, אולי מכה אותך ראית בחלומך. וישב אל שנתו ולא יכול לפקוח עינו, כי עדיין לא הקיץ מיינו. ותרב דאגת האשה עד אין חקר, ותתחלחל עד אור הבוקר, ותשב לעשות מעשיה ולתקן ביתה. כי כן משפטה כל הימים. ויהי המלך מיחל בואה, ולא באה עד אשר צוה להביאה. ויהי בבואה ויאמר לה המלך: עשית את הדבר אשר היה ביני וביניך, או חסה עליו עיניך? ותאמר: אדוני המלך, אני עשיתי מצותך, אבל אתה שמת לאַל מִלתך, והֵפרת עצתך הטובה ותסַכלה, כי חרבך הנפתי עליו ותחללה. ותספר לו כל אשר עשתה, ואת כל אשר עִוְתָה.

וישלח המלך לקרוא לאישה, ויאמר לו: סַפֵּר לחכמים היושבים לפני את כל אשר קרך עם אשתך. ואחרי-כן צוה המלך את האשה להגיד להם אשר קרה לה עם בעלה, ותעש כן. ויען המלך לחכמיו: הלא זה דברי אשר דברתי אליכם, באמרי עצרו מליכם. ויענו כן, והם מחכמתו תמהים, כי היה חכם כמלאך אלהים.

והנה סוקראט האלהי ברוב חכמתו וגודל חסידותו היה שונא אותן, ומואס להביט צורתן, והנה היתה אשתו דקה וקצרה, ויאמרו לו תלמידיו: אדוננו, איש כמוך לקח אשה כזאת? והשיב: בחרתי הרע במיעוטו. ויום אחד היה הולך עם תלמידיו, ויאמרו לו: ולמה תביט אל אשה? אמר להם: לא לאהבתה, ולא לתאותה, אך אביט מלאכת הבורא בצורתה. אמר: הפוך תוכָהּ לברָהּ, ויכונן לך כעוּרָה. ופעם אחת היה מהלך בדרך וראה אשה אחת תלויה בתאנה, אמר: מי יתן ויהי כל פרי העץ כזה… ופעם אחת בנה אחד מן הגדולים בית חדש וכתב על המשקוף::לא יבא אליו כל רָע"; עבר שמה דיאגוניש החכם וראה את המכתב וכתב תחתו: ומאין תבא אשתך?

ויאמר השועל אל הנמר: כל זה אמרתי אליך כי לא יאות לאדם לבטוח באשתו כל ימי חיותו, ואף כי אחרי מותו. ויאמר אליו הנמר: בחייו תוכל לרַמותו, אבל מה תוכל לעשות לו אחרי מותו? ויאמר השועל אל הנמר: הנה אגיד לך רעה חולה מכל אשר ספרתי, וגדולה מכל אשר אמרתי. אמרו, כי היה מנהג אנשי רומי כשהיו תולין אדם על עץ לא היו מקברין אותו עד יום עשירי לתלִֵיָתו, ובעבור שלא יגנבוהו רעיו וקרוביו היה שר אחד מן הגדולים ממונה עליו לשמרו בלילות, ואם יִגָנב מעמו, היו תולים אותו במקומו. ויהי יום אחד תלה הקיסר שר אחד פָרש גדול אשר מרד בו, וילך השר לשמרו כמשפטו, ויהי בחצי הלילה וישמע צעקה גדולה ואנחה חזקה, קול בכי ונאקה, ויחרד האיש חרדה גדולה וירכב על סוסו ויאמר: אלך ואראה למה זה ועל מה זה, וילך לעומת הקול עד אשר בא אל קבר בני העם, וימצא שם אשה והיא מרת נפש צועקת בקול יללה, באשון לילה ואפלה. ויאמר אליה: מה לך אשת כסילות בחצי הלילה לקונן, לבכות ולהתאונן? ותאמר: אשה קשת רוח אנכי, על כן אזעק בקול נהי ובכי, וה' המר נפשי, כי המות חלל נזר ראשי, והפריד ביני ובין אישי, וברית נהי נהיה, בשבר תאניה ואניה, מלבי לא תופר, עד אשכב עמו בעפר. ויאמר אליה: קומי לכי לביתך, ושמה קונני על אישך, ובכי ככל תאות נפשך. וילך עמה עד שער העיר וישב למקומו. ויהי בלילה השני בעת ההיא שמע כמו כן צעקת האשה ויללתה, וירכב וירץ לקראתה, וידבר על לבה בשפתי חסד ורחמים ודברי נהומים, דברים טובים ונעימים, וכשמוע האשה נועם דבריו, וחלק שפתיו ואמריו, אהֵבַתו אהבת נפשה, ותשכח כל אֵבל אישה, ותאמר לו: אדוני, אינני מכל תַאותך עצורה, כי נפשי בנפשך קשורה, ובעבותות אהבתך אסורה; ולאחריו הלכה עד מקום העץ והנה התלוי נגנב מעליו. ויאמר אליה: לכי לשלום ואני אברח ואולי אמלט, כי מפחד המלך לבי רועץ, פן ימצאני ויתלה אותי על עץ. ותאמר לו: אדוני, אל תירא, לכה אתי ונעלה אישי מן השחת ונתלהו תחתיו. ויאמר השר: אפחד לשר המות ושברו, ולא אשליך אדם מקברו. ותאמר האשה: אני אחפור ואוציאנו משם, ולא יהיה עליך חטא ואשם; כי אמר החכם: מותר להוציא אדם מקברו לצורך החי. וישובו אל הקבר ותוציא האשה את אישה משם, וכראות השר אותו אמר: מאד חרה לי על זה כי חרפתי וגדפתי קבורתו, מאשר לא יועיל, כי האיש התלוי אשר נגנב מעִמי היה קֵרֵחַ וזה קווצותיו תלתלים, ולא נוכל הדבר להעלים. ותאמר אליו האשה: אקרח אותו קָרחה גדולה במהרה, עד אשר לא תשאר בו שערה, ותמרט אותו בגדוף וחרפה, וישאוהו שניהם ויתלו אותו על העץ. ויהי לימים ותאלצהו הקדֵשה, ותהי לו לאשה.

ויהי כשמוע הנמר הדבר הרע הזה רחפו כל עצמותיו, ונתקו מורשי לבבו ומזמותיו, וילך לביתו באף ובחומה, וכמעט לא נותרה בו כל נשמה, ויַפֵּל על אשתו פחד ואימה, ויאמר: קומי צאי מן המקום הזה כאשר אמרתי לך, ואל תפתִני בהבליך, ואם לא תשמעי לי אסיר ראשך מעליך. ותרא האשה כי כלתה עליה הרעה, והשועל אותו הסית והתעה, וכי בא השטן בקרבו, וחמתו בערה בו, ותדבר אל לבו, ותאמר לו: לך אל המקום אשר תבחר, כי הנני אחריך ולא אאחר. ויעתיקו משם הם ובניהם וכל אשר להם, והשועל בעל בריתו הולך לפניהם, לנחותם הדרך, ולהביאם אל המקום אשר אין לו ערך. ויביאם אל המקום והנה הוא מקום נהרים יאורים רחבי ידים, ויחנו שם על המים. ויברכם השועל בטובעים וילך לביתו, וישמח כי נעשתה עצתו, ויאמר: עתה הרחיב ה' לי, כי הרחקתי הנמר מגבולי. ובעוד שבעה ימים, ירדו גשמים, וימלאו הנהרות, ויהי בחצי הלילה הוא ואשתו ובניו ישנים על מטתם, ויגברו המים ויִגְרף הנהר אותם, ויהי הנמר טובע וצועק צעקה גדולה: אוי ואבוי למי שמאמין בשועל ועצתו, ואינו שומע לקול אשתו! ויגוַע ומת בלא עתו.