ה    🔗

האטמוספירה – גליציה: כנסת-ישראל הרוסית לפני חמשים שנה במדרגות-ההשכלה. סמולנסקין וברודס הנם סופרי המציאות של היום. מלחמת האבות והבנים בצורתה היותר פרימיטיבית. האבות קולטים באקראי פרוטות מן האויר ומפרנסים את כל בני-המשפחה: את האם, את הבחורים והבחורות. כל המשפחה – האם, הבחורים והבחורות – אינם עוסקים בשום דבר מסויים, והבחורים והבחורות כמעט גם שאינם עושים שום דבר. האם צופיה הליכות-ביתה, ומבָּניה, בעד האוכל הניתן להם, היא דורשׁת רק שיתנהגו בדרך הישרה, שימצאו חן בעיני הריבונו של עולם ובעיני בני העיירה; מן הבחורים – שיהיו יראי-שמים ויראי-בריות ויחבשו את בית-המדרש; מן הבחורות – עוד פחות מזה. חרושת-המעשה בשפל המדרגה, אורתודוכסאליות חיצונית בכל תקפה, שמירת-שבת באפנה היותר פראי, פיאות, שׁטריימלים ובֶקֶשׁות ארוכות, השׁפעת “רביים” על זקנים וצעירים, מסחר-ה“שידוכים” בהתגלותו היותר נאה, ובעגלות-מסילות-הברזל אינך שומע אלא: בת פלוני לפלוני, סכום הנדוניה כך וכך. כל חלומות-הבתולות אינם אפילו גבר, אלא שידוּך. דעת-הבריות, דעת בני-העיירה, מכריעה את הכל. התכונות רפות, קטנוניות, ורדיפה חלשה אחרי הנאת-פרוטה. קוצר-המשיג במידה מבהילה ומקורות-ההשכלה – בושה וגיחוך. באופן היותר מעוּלה: איזו מאמרי-עתונים פופולאריים מעובדים מאנציקלופדיות. האינטליגנציה הכרכית, ה“גבוהה” – התבוללת בפולנים… שתי מלות יפות, הלא? “התבוללות” ו“בפולנים”! הנאציונאליות של מתי מספר ממנה – מקרית, ריקה, חסרה כל יסוד, מרפרפת ממעל, מחַקה. האינטליגנציה הנמוכה – ציונית, כביכול, אבל איש אינו נותן חשבון-נפש לעצמו: ציוניות זו מה היא ומהי דורשת ממנו. לרוב, הרי זו ציוניות ריאקציונית שאינה מסוגלת אפילו להרהר על שינוי איזה מרכז אלא שבעיקרה היא מצוות-אנשים מלומדה, מעורבת בדתיות ובשמירת “יודישקייט”. ללשון-קודש מתיחסים בכבוד – אבל אוי לו לכבוד זה. פרחי הספרות העברית החדשה מוזרים לגמרי. חוסר-קרקעיות במובן היותר מדוייק של המושג הזה ובכל פינות שאתה פונה.

ובתוך סביבה כזו, שאיך שיהיה ומה שיהיה עתידה, ועכשיו, לכאורה, אין שום מקום בתוכה לאיזה שגשוג של ספרות יפה, של אמנות-שבכתב עצמית, הולך הנודד העברי ומוצא פתאום חזיון פרטי, אשר לא פילל לו; חזיון אשר איש אינו רואה אותו; חזיון המעורר בו השתוממות רבה ורטט-לב עז. חידה היא!

––––––––

שנה ראשונה. נומר א. הדגל. תשרי תרס“ז. מגן-דוד ו”ציון" בתוכו. יוצא לאור מדי חודש בחדשו. טארנוֹפוֹל.

לא דפוס ולא הֶקטוגראף – אלא שׁני נערים בעיירת טארנופול, נערים כבני חמש-עשרה שנה, לומדים בבית-הספר הפולני המקומי, שם האחד חיים-שלום אברמזון, יליד-רוסיה, ושם השני יצחק קרא, יליד-המקום, כותבים בעצם-ידם את הגות-רוחם באכסמפלארים אחדים ובדמות ירחון, ובאופן הזה הם “מוציאים” את הדבר “לא לשום מטרה אלא בתור מישחק ספרותי” (לשון ה“מערכת”).

מישחק ספרותי… אבל – נאמן עלי הדיין! “מישחק” זה ראוי הוא לתשומת-לב.

ראשית: הטעם האסתיטי המפותח וכשרון-הסדר בחיצוניות. שנית: בכל הדברים שאני מוצא בי"א הקונטרסים של הוצאה זו, המונחים לפני (על השער של “הדגל”, נומר ג', כסלו-טבת, יש הערה, כי על פי סיבה שאינה תלויה במוציאים – חסרון חומר ספרותי, כמובן: שנים בשדה… – הם נאלצים להוציא את עתונם – או מישחקם – פעם בשני חדשים; מכאן ואילך משתנה שם ההוצאה ל“הנוער”, שהחוברת הראשונה ממנו נכבתה-יצאה בניסן, כבר בלי “מגן-דוד” על השער; בצורה זו ובשם זה העתון-המישחק מופיע עד החודש הזה) אני רואה סימני כשרונות ספרותיים-שירתיים בלתי מוטלים בשום ספק, שאם לא יחרבו על-יד נוראות-חיינו, יהיו לברכה רבה לנו, ישאו את דגל ספרותנו הטרגית ביד רמה ויוכלו למלא בעָצמה נכונה את מקומותינו הפנויים, לאחר שאנו, המעטים, בני-הדור, נלך מזה לבלי שוב.

אולם יסוד הדבר, בעיקר, מונח עמוק מזה. תשומת-לבי והשתוממותי מוסבות על המחשבה: מהיכן?… מהיכן שאבו הנערים היקרים הללו, יושבי-גליציה, רגש עז והבעה עזה כזו? מהיכן הבנת-עולם עמוקה כזו? חגירת-כוח כזו? בינה כזו? סגנון כזה?

––––––––

החוברת הראשונה של “הדגל”, שהדברים שנכתבו בה, יצאו, בערך, מעטם של נערים בני שתים-עשרה, שלוש-עשרה, מתחילה בשיר מאת קרא בשם “הדגל” ובציור בהמשכים בשם “החרם”, מחיי-החסידים, מאת אברמזון. השיר אומר:

לא חלש הוא הדגל

אשר במלחמת-הדם,  

כי אם גיבור,  

גיבור הולך בראש-העם.

לא ארוג-חוטים הוא הדגל

המתנוסס במלחמה שם,

אשר סער יקרעהו,

כי אם מרוח-העם!

חרבות-ברזל הן האותיות

הכתובות על הדגל; גבוּרה בם

טמונה; הן נותנות

כוח ואומץ-לב לעם.

הציור מתאר ביאת רבי לעיר קטנה. וכך הוא מתחיל:

"לחנה-בֵּילה ישׁ היום עבודה רבה להכין אוכל לארוחת-הצהרים יותר מבכל ימי-השבוע הפשוטים, יען כי היום יום השלישי הוא, וביום השלישי יאכלו על שולחנה מלבד בני-ביתה עוד שני בחורי-ישיבה, ועליה להכין להם מטעמים טובים (בכדי) שיהיה להם כוח ללמוד תורה ושלא יקללוה חס ושלום. לכן תרוץ מחדר-הבישול לחדר-האוכל, ומחדר-האוכל אל המרתף ומשם עוד הפעם אל חדר-הבישול. תודה לאל, כי ישנו אך מרתף אחד ואך חדר-בישול אחד, כי לולא זאת, כי אז היה עליה לרוץ עוד יותר. כעת תעמוד אצל התנור וסיר מלא מים רותחים בידיה. הדלת נפתחת ברעש ואיש כבן-ארבעים בא הביתה בקול צורח: “ההוּסיאטיני יסע דרך עירנו!!”

אה? –

––––––––

בכל הציורים הרבים האחרים של אברמזון זה שבכל הקונטרסים הבאים אין כבר אותה שלוות-הציור שבקטע שהבאתי. התוכן שלהם, כמעט היחידי, הוא הפרעות, ומובן שׁמִתוכן כזה נפשׁ הנער הכותב מתקצרת וגם שׁורותיו מתקצורת והוא מתחיל “לצרוח בקול”.

ב“שתי פגישות” הוא מספר, איך שפגש אותו בפעם הראשונה “בחנות-אביו הגדולה”: אז היה “לבוש מחלצות, גוו שמן, לחייו אדומות, שערות-ראשו מסודרות”, אבל “מבין עיניו האמוצות נראה, כי איננו איש בעל לב טוב”. לבו של המספר נמלא אליו “שנאה, איבה וגועל-נפש”. בפעם השניה פגשוֹ בחדר-האגודה “נותני תמיכה לנגועי-הפרעות” ו“בראותי אותו במצב נורא כזה נמלא לבי חמלה, חֵפץ להיטיב לו, חפץ לעבוד בעדו ולנקום את נקמתו-נקמתי. מה נפרדו שתי הפגישות האלו”!

“נקמתו-נקמתי”. המוֹטיב של הנקמה עובר כחוט-השָׁני בכל כתבי-ילדינו אלה. רעל-הנקמה מלא לבם ואין דבר אחד משלהם שלא תיזכר המלה הזאת שם. תוסס הרעל ומפעפע. הנה “הסגוּר”. “בעיר כבר החל הפוֹגרוֹם. את אנשי-הצבא הנוצרים הוציא הפקיד החוצה, כלי-נשקם בידיהם, ובקבוקי-היי”ש בכיסיהם, ואת אנשי-הצבא העברים סגרו ברפתים הנקראים בשפת-אירופה: “קאסערן”. הוא, החייל היהודי, יודע על מה זה נסגר, והנקמה “נקמת דם אחיו”, בוערת בו, אבל הוא סגור. – – –

והנה “והוא הציל את נפשו” – מעשה ביהודי אחד, “שפניו פני נוצרים” והוא “עשה מה שעשה”. “ממחרת היום ההוא שכב בבית-החולים. הרופא אמר, כי יחיה. בדם-עמו כיסה על דמו”.

והנה “היא השתגעה”. “היא השתגעה והשמש לא אסף נגהו, היא השתגעה והשמים לא נבקעו לשנים, היא השתגעה ועין אחת לא הורידה דמעות, ומלב אחד לא התפרצה אנחה”. כי אבות לא היו לה, “את אבותיה מצאה בעמה”, וכשהחל הפוגרום לא התחלחלה, אלא הוציאה אקדח וסכין פיני. “אקדחה לא חדל לעבוד”, אבל כדור אחד המית עלם אחד, ובצעקתו הכירה את אהובה, ונטרפה דעתה עליה: אנכי המִתיו!

ועוד, ועוד, ועוד. הנה אם וילדה שמתים בנשיקה (“תולדות נשיקה אחת”); הנה המלחמה בלב אחד מבעלי-ההגנה, אם להגיש מעט מים לחוּליגאן פצוע (“מעט מים”); הנה “נקמת הלוחם האחרון”; הנה “יום-נקם” – – –

אולם גם מאמרים כותבים החביבים. הנה מאמר בשם “שלום”! – חתום: “הנוער”.

"כנביא-שקר תחשוב אותי, הקורא! כמשוגע, כגבר עברו יין או כעיוור מממש באפלה, בבואי היום בעת שהארץ טובעת בדם, בעת שהדם הוא מרמס-רגלינו, בעת שאזנינו מצלצלות מקול אנחות ואנקות, בעת שהרוח עיף מלשאת את הד-האנקות, בעת ששוטפים נהרי-נחלי-דמעות–––

“ובעת הזאת הנני בא בשלום?!”

אבל הקורא הנכבד “שוכח אל נכון”, כי ל“ג בעומר היום, ל”ג בעומר, חג-הנוער…

אייר, סיון, תמוז. בחוברת-תמוז אני מוצא מאמר על-דבר הרצל – בחיי ראשי, עוז נורא! האח, בעל “הנשמה השחורה” לא חפץ “ואולי לא יכול” לראות אותו, את הנביא. קול-הנביא לא נשמע גם בליל-הכליון, בליל חושך ורעמים, בילל הסער יללת מות, בעת אשר צלצול אזיקי הנשמה שר “שירת עם אומלל ונדכה”.

“אז נפל הנביא אין אונים על הארץ ויאטום את אזניו לבל ישמע את שירת-העבדות ומלבו התפרצה אז אנחה, אשר התערבה בקול השירה הנוראה. ואולי היתה אז האנחה בשירת-החושך – כמו הנביא בעצמו – רק אחת טהורה וקדושה בכל השירה”…

קודם לזה, בקונטרס שׁל ניסן, “עלון” בשׁם “מֹשׁקה”.

… ואותו “מֹשׁקה” הנהו “למדן גדול”, ועומד הוא אותו “מֹשׁקה למדן” מרחוק ומביט איךְ “אישׁ מצרי מכה אנשׁים עברים. ומתבונן הוא, הלמדן, אל “פסיכולוגיית” המכות; ומודד הוא את כוח-המכה כוח-המוכה. ומבקש הוא אותו מֹשקה למדן את הסיבות, אשׁר גרמו לאותן המכות. וכןתב הוא ספרים ודורש דרשות בנדון זה. ומתחבא הוא מפני המכות בנקרות-הצורים ובמחילות מתחת לארץ”.

וכו' וכו' וכו' – בסארקאסמוּס נוקב כזה!

ועוד קודם לזה:

“הנה חג-החנוכה ממשמש ובא, הכל מכינים את עצמם לקבל אותו, את החג, כל אחד לי טעמו ויכלתו. אך אנכי אינני מכין את עצמי. אנכי אינני יכול להבין, איך אוכל להכין את עצמי לחג המזכיר גבורה, בעת שאנחנו כולנו הננו עבדים שפלים ונבזים, לחג המזכיר מלחמה בעת שאנכי בעצמי יושב בחיבוק-ידים”–

הוא בעצמו, בן-הארבע עשרה, יושב בחיבוק-ידים … ידיו הדקות והטהורות של יושב בחיבוק-ידים זה – איום!… באמת, איום!…

אבל הנה גם שאלות אחרות מרחפות בלבו של “בן-אברם” ו“אבי-יעקב” זה. ב“בדיחה” אחת משלו שואל אחד את רעהו: “לאן יובילו החיים?” ופלוני עונה: " אל המות“! (יש גם עמודים שלמים מלאים הרהורים על המות). במכתב אחד ממנו מבואר, ש”בימינו, הכסף הוא אלוהינו, אוספהו – כוהננו, העובד לו – צדיק, והחוטא – זה שאצלו איננו". והנה “מעשה בחכם אחד”, זה החכם שידע הכל, שהיה “רגיל לשפת החכמים כותבי-הספרים ולא הבין את שפת האנשים הפשוטה”. והנה “בשעמום”. פתאום עמד. בנפשו הריקה והשוממה נולד איזה דבר. במוחו התחילה מנקרת שאלה: “מדוע אין לו מטרה בחיים?” והנה אלגיות בפרוֹזה על פרח מת ועל עץ מת ועל זמיר נלכד. “משורר השמחה והחופש – מת בכלוב”.

בחברו י.קרא ניכרת התפתחות רבה משיר לשיר. משירו שהבאתי לעיל עד “בירדן” שבחוברת אחרונה לשנת תרס"ז צעד גדול מאד-מאד. בשיר שני, מיד אחרי זה של “הדגל”, הוא אומר:

חם מאד היום.

אלכה לנוח תחת העץ המשתרע בעליו:

הם יכבו בי את החום.

אבל האם יכבו גם את רוחי הבוער?

ב“נר-התחיה” שאחריו:

ויעוף הלב ויתרומם על כנפי-דרור,

ויטבע בים-חלומות של חיים ואור.

“חלומות” – כנקמה" לראשון, לאברמזון – זוהי המלה היותר חביבה על משוררנו לעתיד; צר לי, שמפני גודל-כמותו איני יכול להביא פה ככתבו וכלשונו את השיר “חפצתי לחלום”.

בראשון מ“שירי-האביב” הנער קרא אומר אל “רוח-הקסם הרך” ש“נברא מזוהר זך”: “מה לי תספר, רוח, ומה הוא משק-כנפיך? הלחש-בשורת-תחיה, או רז-פלאים הנך?” והוא נותן שלום לרוח-האביב ומבקש הבאת-חיים בכנפיו הרכות. בשני מ“שירי-האביב” הוא שואל כבר על לב עצמו: אם נדמה לבבו לפרח, מדוע זה לא יפרח עם קרני-השמש? אם נדמה לקרח, מדוע זה לא ימס כולו עם בוא האביב? מדוע הוא נוטף נטפים, נטפים כגשם-סתיו?

ומה נחמד הוא ה“שיר לילדים”: “אל פלג זך”! וכמה רגש ב“בין-חורבות”! והנה “דמעותי”, והנה “אגדות-לבי” – יצחק קצנלסון לא לחנם פּייט…

בחוברת “הנוער” של תשרי-כסלו מתרבה ה“שטימונג” של החורף: “אל אח אובד” ו“משירי-החורף”; עם התחלת האביב שבשנת “הנוער” השניה מתרבים שירי-האביב.

בא האביב,  

הולך נושא חלום-חיים;

אל הרחוב

יצא ילד יפה-עינים.  

שׂיחק שמש      

שׂחוק-אביב, זורע חיים,

שׂיחק ילד,

שׂיחק יפה-עינים.

ענן תכול,

ענן עצוב, סָךְ שׁמים.

ילד בכה,

ילד יפה-עינים.

אבל איני יכול להבליג והנני מביא קטעים גם מן השיר השני שבאותה החוברת:

מחר…

יצא אופל ממחבואו,  

שטף עולם, כיסה מלואו,      

מלא סוד, מלא רז,  

רועד האופל הלז:  

מחר, מחר, בבוא היום… 

פרש כנפיו חלום,

פרש וטס, טס ברום,

שיחק ושט, שיחק החלום,

שפתיו מביעות דום:

מחר, מחר, בבוא היום…

עומד היצור, מתגעגע,

מתגעגע וחולם, אינו יודע,

אינו שומע כבוא החלום.

שפתיו דובבות דום:

מחר, מחר, בבוא היום…

––––––––

ניצנים רכים, אח מתיאש!

ואם מתיאש אתה, אחי הסופר העברי, על אי-חיינו ועל חוסר-השפעתנו כיום; אם דואב לבך על חלקתנו הצחיחה, שגם היא נכבשה ברובה בידי לא-רצויים – אין לי נחמה בשבילך. אולם אם דואג אתה: אחרונים אנו לספרותנו, אנו למדנו עוד בישיבות, אבל הקטנים? הדור הבא, הגדל? אי הנתיב להם ולה? – אז אני מראה לך באצבע קטנה ואומר: מי יודע דרך-הרוח…

מי יודע דרך-הרוח – מי יודע היכן גדלים נושאי-דגלנו בעתיד…

מעלעל אני את הקונטרסים הנחמדים האלה (קרוא קראתים לא אחת!) ומהרהר לאמור:

הבנת-החיים של ילדינו אלה כל-כך מגודלה היא, כל כך רצינית, כל כך אי-נערית, ביחוד זו של הפרוזאי אברמזון, מוטיבי-היאוש שלהם כל כך מפותחים, רעל הרגשות התקיפים ביותר כנקמה – נקמת אין אונים! – וכיוצא בה כל-כך מחלחל, הסקפּטיציזם בנוגע לקולטורה וציביליזאציה ואי-האמונה באירופה (“בשפת-אירופה – קאסערן”!) כל כך בולטים, המרירות של “וילכו בלי כוח לפני רודף” כל-כך רבה, כל-כך מוכּרה, עד שכל זה ביחד מביאני לידי פחד גדול. ולפיכך, כשאני מוצא פה ושם בתוכם גם סימני ילדות טבעית, נחמדה, בלתי-אמצעית, עדינה (במחזה “אמנון” למשל, ועוד) – אני נרגע קצת וחפץ ליחל…

אני, כותב הטורים הדלים האלה, הלכתי ולמדתי דעת את חברי הקטנים הנפלאים פנים, ואהבתי אליהם גדלה שבעתים. שלילת הגלות במובן היותר חזק בדמם ובבשרם. בעניני הספרות והחיים שבספרות, במובן היותר נאצל של המלים האלה, כל מעייניהם. סופרינו ביהודית הם יודעים, מחבבים ומוקירים בכל עוז נפשותיהם היקרות, ועברית היא שפתם בפה וברוח. לא יעזבוה אף אם לא תתן להם כבוד ועושר. היעזוב איש את עצמו? והליכותיהם, הליכותיהם בכלל – לא, עוד לא תמנו, אחים! עוד לא כבה לגמרי נר-התמיד שלנו… לבבי הנמק, מה זה ככה תשווע?! –

[“הד הזמן”, סיון תרס"ח; החתימה: י.ח. ברנר]