המַעבר מן העוֹלם שלפני היוֹת הילדוּת לעוֹלם הילדוּת מצוּין בזכרוֹני במקרה אחד שיש בוֹ מן ההסתכּלוּת, מיצר העשׂייה וּמחפץ העזרה; אך סוֹפוֹ שוֹבר את ראשוֹ, והנגלוֹת נבלעוֹת במקוֹם שמתחילוֹת נסתרוֹת נפש הילד הנאבקת עם הכרתה.
אמי היתה קצרת ראייה, וּבשעת עבוֹדה המצריכה פעוּלת העין, כגוֹן קריאה, כתיבה, תפירה וכדוֹמה, היתה מרכּיבה את משקפיה, שהיוּ מוּנחים תמיד בסידוּר קרבן מנחה שלה, הסידוּר שהיתה מתפּללת בוֹ בכל יוֹם.
עמדתי על ידה. כשהיא יוֹשבת אל השוּלחן וטוֹרחת להשחיל חוּט במחט, כדי לתקן כּוּתוֹנת שהיתה מוּנחת לפניה על השוּלחן. אף על פי שהמשקפיים היוּ על עיניה, החטיאה אוּלי עשׂר פּעמים את קוֹף המחט, ובכל פעם שניסתה למשוֹך בראשי אצבעוֹתיה את ראש החוּט, נמצא שהוּא בצד המחט. עם כל סבלנוּתה, ראיתי בפניה סימני אכזבה ורוֹגז.
אמרתי לה:
– הבי לי את החוּט ואשחיל לך את המחט.
הייתי כבן ארבע, קטן וצנוּם, וּבעוֹמדי על ידה היה סנטרי גבוֹה רק מעט מברכּה.
היא חייכה כנגדי ואמרה:
– אדרבה, נסה. נראה אם תוּכל.
והוֹשיטה לי את המחט והחוּט.
לבי נתפּעם בי. נטלתי את שניהם מבין אצבּעוֹתיה, צימצמתי את עיני, וּלמזלי בא החוּט בשחילה ראשוֹנה בחריר המחט, עד שראשוֹ נזדקר מעברה השני.
בתנוּעת ניצחוֹן הגשתי לה את המחט השחוּלה, והיא קיבלה אוֹתה מידי באמירה השגוּרה בפיה:
– אהיה כפּרת עיניך הכשירוֹת!
החוּט שהשחלתי הספּיק לה לגמוֹר את תיקוּן הכוּתוֹנת. אספה והכניסה הכוֹל לארוֹן וּפנתה לעבוֹדה אחרת.
אבל לי לא נתן הדבר מנוֹח.
לפני שכילתה מלאכתה, אמרה כמדבּרת לנפשה:
– אחרי הצהריים אתקן עוֹד לבנים. תעזור לי שוּב להשחיל את החוּט?
ואני לא עניתי לה, כי מוֹחי “עבד” בי.
ואחרי הצהריים, בהיוֹתה בחוּץ טרוּדה בעבוֹדתה – כביסה אוֹ ניקוּי, איני זוֹכר – איש לא היה ב“חדר הגדוֹל” מלבדי, והנה גמלה בי המחשבה להכין לה הפתעה. פּישפּשתי בארוֹן וּמצאתי את תיבת כלי התפירה (סליל חוּטים, כּפתוֹרים, מספּריים קטנים והרבה הרבה מחטים מגדָלים שוֹנים), בחרתי לי שש מחטים שווֹת. ניתקתי מן הסליל שש חתיכוֹת חוּט לבן, שווֹת בערך, והשחלתי את כוּלן במחטים. יישרתי את ראשי החוּטים והנחתי את כוּלם בשוּרה זה בצד זה על השוּלחן.
כשגמרתי את מלאכתי יצאתי אל חצרנוּ וּמשם עברתי אל חצר שכיננו לשׂחק עם הילדים הנמצאים שם תמיד. מיד שכחתי את המעשׂה אשר עשׂיתי ונסחפתי עם בּוּלמוֹס המשׂחק. לא זכרתי לא את אמי ולא את המחטים ולא את טעם עשׂייתי זוֹ.
לא עברה שעה לצאתי מן הבית – ואמי באה רצה ביעף אל חצר שכיננוּ. נפלה עלי, הרימתני על זרוֹעוֹתיה והעתירה עלי נשיקוֹת רבוֹת, כשעיניה מליאוֹת דמעוֹת.
לא הבינוֹתי את סיבת אוֹתוֹת אהבה סוֹערים אלה, וּמתוֹך שלא הבינוֹתי, והילדים, חבירי למשׂחק, עמדוּ תוֹהים וצוֹחקים למראה – חרה לי מעשׂה אמי וּפירכסתי להיחלץ מידיה. וּכשלא הרפּתה ממני, עשׂיתי את ידי שני אגרוֹפים והכּיתי בהם את ראשה, את פּניה וכל מקוֹם שהשׂגתי.
אבל אמי לא נתפעלה ממכּותי, אלא הראתה אוֹתי לשכנתה, אֵם הילדים, שיצאה והסתכלה במחזה, והתפּארה לפניה:
– יוֹדעת את מה שעשׂה לי? ראה שאני מתקשה בהשחלת החוּט, הכין לי שש מחטים שחוּלוֹת, שיספּיקוּ לי לתקן את הלבנים. לא אמר כלוּם, ורק בהיוֹתי בחוּץ, השחיל את כוּלן והניחן על השוּלחן עם החוּטים. בוֹאי, תראי, עדיין הן מוּנחוֹת כל השוּלחן…
וּככלוֹתה לדבּר לחצה אוֹתי שוּב אל לבּה וּנשקתני בחוֹזקה. כדי להימלט ממכּוֹת אגרוֹפי שגברוּ, הצניחתני ארצה.
סיפּוּרה העליבני עוֹד יוֹתר מנשיקוֹתיה. כל דמי פּרץ אל ראשי, דמעוֹת עלוּ בעיני, וּכשאני מבעט ברגלי בקרקע, צעקתי:
– לא נכוֹן, לא נכוֹן. לא אני השחלתי את החוּטים. לא נכוֹן, לא אני…
וּברחתי בבכי גדוֹל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.