בעיירתי הקטנה לא היה כּוֹרך ספרים והיוּ מסתפּקים בכוֹרך שבעיירה הסמוּכה, היוֹשבת על נהר סטיר. בשל אוֹתוֹ נהר יפה וריחני ידעוּ כל יהוּדי העיירה לשׂחוֹת; בשלוֹ, כך האמינוּ, היוּ לנערוֹת ישׂראל צמוֹת ארוּכּוֹת ועבוּתוֹת, וּבשלוֹ היוּ עוֹרכים שם את הגיטין המעטים שבסביבה.
פּעמיים אוֹ שלוֹש פּעמים בשנה היה הכוֹרך בא עם השׁק על שכמוֹ, הוֹלך אל הבתים המוּכרים לוֹ להחזיר את הספרים המכוֹרכים והמתוּקנים ונוֹטל את החדשים, שאינם מכוֹרכים, אוֹ את הישנים הקרוּעים.
גבוֹה היה וכחוּש וּבעל ציצת זקן קלוּשה, ששׂיבה זרקה בה; כפוּף קמעה, העיניים קצרוֹת הראייה ללא משקפיים היוּ מאוּמצוֹת ועוֹשׂוֹת מִדי פּעם בפעם תנוּעה מימין לשׂמאל כקוֹראוֹת בספר.
עני מרוּד היה מחמת מיעוּט העבוֹדה וּמיעוּט השׂכר, ואלמלא שתיים מבנוֹתיו הבכירוֹת, שעבדוּ בשירוּת והביאוּ שׂכרן הביתה, לא היה יכוֹל לקיים את נפשוֹת ביתוֹ המרוּבּוֹת.
בשעת מגיפת טיפוּס חלה בנוֹ היחיד, נער קטן, וּכבר נתייאשוּ ממנוּ הרוֹפא והשכינים. מה עשׂה? הלך לבית הכנסת, עלה לארוֹן הקוֹדש והתפּלל על רפוּאת בנוֹ ונדר נדר, שאם יקוּם הנער מחוֹליוֹ, יתקן כל טעוּת דפוּס בספרים הבאים לידוֹ לשם כריכה.
הנער נתרפּא והכוֹרך קיים את נדרוֹ לכל פּרטיו ודיקדוּקיו.
מאוֹתוֹ זמן היה מצרף בסוֹף כל ספר, ספרי קוֹדש וספרי חוֹל, וּבלבד שכתוּבים בכ"ב אוֹתיוֹת, דף חלק אוֹ שניים, הכוֹל לפי הצוֹרך, וכוֹתב את תיקוּני הטעוּיוֹת שבדברי תוֹרה ואחירוֹת שמצא עם מראי המקוֹמוֹת, בתכלית הדיוּק וּבכתב מרוּבע יפה להפליא וּבדיו שחוֹרה מעשׂה ידיו, כעשׂוּי בדפוּס — וכוֹרכם יחד. הכוֹל היוּ מתפלאים על טביעת עינוֹ ועל דייקנוּתוֹ בדברים דקים מן הדקים, אף על פי שלא נוֹדע כלמדן גדוֹל.
מעוֹלם לא התפּאר במעשׂה ידיו זה ולא הראה לבעל הספר את הדף הנוֹסף. הלה היה מוֹצא אחר כך את תיקוני הטעוּיוֹת, משתוֹמם ונהנה הנאה מרוּבּה. ברוֹב הימים היה זה כדבר המוּבן מאליו, ולא התפּלאוּ עוֹד על עצם המעשׂה, כי אם על טיב המלאכה.
זכוּרני, יוֹם אחד בא אל אבי מחבר מן המחברים שהיוּ מחזרים על פּתחי נדיבים לאסוֹף “פּרינוּמראנטין” על חיבוּריהם, והביא את הספר שיצא לאוֹר באיחוּר של שנים. האיש העניו הוֹשיט לאבי את הספר, שהיה גדוֹל וצנוּם ועטוּף בעטיפה דקה בעלת צבע משוּנה, קצרה מגוּף הספר, והתנצל מתוֹך ביישנוּת, שרק חלק מן הטעוּיוֹת, הגסוֹת שבהן, תוּקנוּ בסוֹף הספר. השאר לא יכוֹל לתקן, מפני שלא השׂיגה ידוֹ להוֹסיף דף על הגיליוֹן הנדפס.
אָבי הסתכל רגע במחבר המיצר, אחר כך הניח ידוֹ על כתיפוֹ ואמר:
— אל יצטער, ר' פלוֹני, הכוֹרך שלי יתקן הכוֹל ולא יניח אפילוּ טעוּת קטנה אחת…
המחבּר הבהה את שתי עיניו, כי לא הבין כלוּם.
ניגש אבי אל הארוֹן והוֹציא ספרים אחדים, בתוֹכם אחד של אוֹתוֹ מחבּר, והראה לוֹ את הדפּים המצוֹרפים.
היהוּדי תפס את ספרוֹ, גחן על השוּלחן וּבלע בעיניו את טוּרי תיקוּני הטעוּיוֹת. כשגמר נזדקף וקרא:
— לא, אין זה יהוּדי פשוּט. הרי זה מתקן עוֹלם, מתקן עוֹלם. אחד מלמד-ואו. צדיק הדוֹר!
ונשבע שלמחר ילך לעיירה הסמוּכה לראוֹת את הכּוֹרך הנפלא הזה, אף על פי שאין לוֹ שם אפילוּ “פּרינוּמראנט” אחד…
כל הוֹן יקר הייתי נוֹתן כיוֹם הזה, אילוּ נזדמן לי ספר שכּרך אוֹתוֹ מתקן עוֹלם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.