יחד עם כל האנשים הטובים והישרים שוחרי הקִדמה והשלום בכל העולם – הייתי גם אני, כמובן, נגד האימפריאליסטים הצרפתים בוויטנאם בשנות החמישים, נגד האימפריאליסטים האמריקאים בוויטנאם בשנות ה־60 ובעשור הזה. הצדק הוא עם העם הלוחם ע לחירותו ועל עצמאותו נגד הזר הכובש והמדכא, זה ברור. רק ריאקציונר שחור לא יראה זאת, ורק איש חשוך לא יימצא במחנה אחד עם האנשים הטובים באמת, עם סארטר וברטראנד ראסל, עם איו מונטאן ופול רובסון, או – מאוחר יותר – עם נורמן מיילר, אם ג’יין פונדה, ג’ואן באֵז, מליוני הסטודנטים הממלאים את הפארקים וצועדים בתהלוכות ושרים “עוד נתגבר”. עד היום מהדהדות באוזני הקריאות של האלפים במקהלה מחשמלת “הו צ’י מין! הו צ’י מין!” בפסטיבל הנוער הדמוקרטי בבוקרשט ב־1953, כשהגיעה לשם משלחת של הווייט־מין, צעירים יפים במדים, שנישאו על כתפיי ברחובות, או אחזו ידיים ונופפו אותן בהימנון הנוער והשלום, יחד עם חבריהם שומרי־השלום מצרפת, צרפת המדכאת. ועד היום עובר בי רטט כשאני נזכר בכינוס עצום של נוער בשיקאגו, ב־1965 או 1966, שהופיע בו בוב דילן וליכד את ההמונים בתחושת סולידאריות עזה עם לוחמי החופש של הווייטקונג.

כן, כל זה היה מובן מאליו לכל מי שאהבת הצדק פועמת בלבו: הווייטנאמים, שהשתחררו מעול היפאנים, רצו עצמאות, וזו היתה זכותם האלמנטרית. כשם שלחמו נגד הכיבוש היפאני, כן לחמו אחר־כך – לא כקומוניסטים, אלא כתנועת שחרור לאומית! – נגד הכיבוש הצרפתי, שנעשה לא פחות אכזרי מן הקודם. לחמו וניצחו. בגלל קנוניות בינלאומיות בין מעצמות אימפריאליסטיות ניצתה הארץ, ובדרום הוקם משטר ששלטה בו כת קצינים תאבי־שלטון, מושחתים מאד. העם התקומם עליו. שוב בא כח זר, ארצות־הברית הפעם, לעזרת המשטר הרקוב, המדכא, ותמך בו בעזרת צי, חיל־אוויר, כמויות עצומות של נשק מתוחכם ומשוכלל, נגד לוחמי החופש, כדי “לעצור את התפשטות הקומוניזם”. מי אדם ישר ולא יהיה נגד הכוח הזר הזה, המתערב בחייו של עם לוחם, שזכותו היא לבחור את המשטר שהוא רוצה בו?

כל זה ברור. ברור מי הצודק ומי הנבל. כמו בספרד ב־1936, כמו…

ובכל זאת, לפני כמה שנים, לפני שנחתם הסכם הפסקת־האש בין הצפון והדרום, כשהמלחמה נתעצמה מאד, כשהמפציצים האמריקאיים החריבו רבעים שלמים של האנוי, השמידו יערות ושדות וזרעו הרס בכל מקום בו נתחמו הגרילה, ומספר הקורבנות עלה למאות אלפים, משני הצדדים, שאלתי את עצמי – האמנם אין גבול? אין גבול שבו צריך להיעצר ולומר, יותר לא נלחמים? לא כדאי עוד להלחם? המחיר הוא גבוה מדי? האם אין רגע שבו צריך לשאול – עד מתי, ולשם מה, שפיכות הדמים הנוראה הזאת, הנמשכת כבר כשלושים שנה?

מאות אלפי קרבנות. קרוב לשני מיליון. הרס עצום של ערים, כפרים שטחים מעובדים שדורות עמלו עליהם. הצפון והווייטקונג שולחים גל אחרי גל אל מול המלחמה והם נופלים כשיבולים אחר הקוצר, ואחריהם באים עוד ועוד, נערים בני 14, בני 16, תושבי כפרים שלמים, מחוזות שלמים, נהרגים ולא יהיה להם שריד עוד, “בשר תותחים”, ורבבות פליטים ללא בית, ללא אדמה, ללא לחם – לשם מה?

נניח, אמרתי, נניח שהצפון והוויט־קונג – שהם הצודקים, כמובן, צודקים בהחלט – היו משלימים עם המצב ומניחים את הנשק. מה היה קורה אז? הם לא היו צפויים להשמדה. להיפך, הצפון יכול היה לבנות בשקט את חייו למען רווחת העם, ואת גרגר האורז האחרון – היה חוסך לעצמו, כדי לבנות תעשיות, אוניברסיטאות, ערים חדשות, לגדל זנים חדשים של תבואה ועצי־פרי. האנשים היו מאושרים יותר. הם לא היו נהרגים, הילדים לא היו בוכים, חסרי בית היו מוצאים בית… ובדרום – בדרום היו הדברים נשארים כפי שהם – כלומר, שלטון קצינים לא־דמוקרטי, עושר מכאן ועוני מכאן, יועצים אמריקאים, דולרים, בארים, יצאניות… האומנם זה יותר גרוע משפיכות־דמים שאין לה סוף? מסבל נורא שאין לו סוף?

כן, אבל החירות!

למען החירות – עד טיפת הדם האחרונה! למען החירות – עד האיש האחרון!

על הסיסמה הזאת, על “הערך” הזה, מתחנכים דורות־דורות, זה אלפי שנים, כל בני העמים, מראשית התרבות האנושית. זהו “ערך מקודש”, כמו שאומרים, ו“פשרה, ו”השלמה", הן מילים מגונות במילון האנושי הבינלאומי.

בכל־זאת, מול מלחמות נוראות, כדאי מדי פעם להיעצר ולשאול: מהי החירות הזאת שעליה נלחמים “עד האיש האחרון”? מה תוכנה? לאיזה כיווּן ישתנו פני הדברים לאחר שתושג חירות זו? האם יהיו האנשים מאושרים יותר? המיליונים שכבר נתנו את חייהם עליה, ודאי לא יהיו מאושרים יותר, אבל אלה שנותרו בחיים ויזכו לראותה, היהיו מאושרים יותר? שהרי “חירוּת” לא באה לעולם אלא למען “אושר”.

עכשיו, לאחר נצחון הצדק, לאחר שווייטנאם כולה היא קומוניסטית סוף־סוף – כדאי לשוב ולשאול את השאלות האלה.

המושג חירות, יש בו כמה מרכיבים. אחד מהם – החירות מניצול, מדיכוי סוציאלי, החירות להינות מפרי־עמלך, חירות מרעב וממצוקה, ומתנאי חיים משפילים.

ובכן, במשטר המושחת של דרום־וייטנאם, קיים היה, ללא ספק, ניצול, דיכוי סוציאלי, עוני, קיטוּב, פער, התעשרות מעטים על חשבון המוני איכרים ופועלים.

אולם: האם במשטר החדש הקם אתה, האיכר והפועל – שבשמם היתה כל המלחמה הזו, שבשמם נשפך כל הדם הרב הזה – יחיו ברמת־חיים גבוהה יותר מקודם? יהיו חופשים מעוני וממצוקה? האם האיכר המשועבד בדרום־וייטנאם היה עני יותר מן האיכר “החופשי” בצפון־וייטנאם?

אני שואל. אינני עונה. אינני יודע את התשובה.

אני שואל, מפני שלפני כמה שנים שוחחתי עם קצין שוודי המשמש בכוח השיטור של או"מ בקו הגבול שבין צפון־קוראיה ודרום־קוריאה, שהתעכב כאן בדרכו לביתו. הוא משוטט שם בשני צדי הגבול ומכיר את שני המשטרים. גם שם – סיפר – המשטר בדרום הוא מושחת, הדמוקרטיה מסולפת, מדכאים כל אופוזיציה, ההמונים עניים. אבל… אבל בצפון־קוריאה הם עוד יותר עניים… החנויות ריקות, אין מצרכי יסוד, שלא לדבר על מותרות, וכשאתה חוצה את הגבול צפונה, אתה נכנס לארץ מפגרת במאה שנה אחר המדינה הדרומית….

אני שואל, מפני שאני נזכר בתמונה, שהופצה ע"י סוכנויות הידיעות לפני כמה שבועות, ובה נראים חיילי הווייטקונג עומדים מלאי השתוממות ופליאה מול חלונות־ראווה של דא־נאנג, אור עיר אַחרת, שזה עתה כבשו, ולא האמינו למראה עיניהם – למראה מצרכי־המזון, והחפצים, והאופנועים, ומכשירי החשמל וכד'. ופתאום שפכה התמונה הזו איזה אור אחר על המצב. נזכרתי שברומניה פקידי הדואר עוד טובלים את העטים בקסתות של דיו, וביוגוסלביה הזבנים בחנויות עוד מחשבים חשבונות בשינוע חרוזי־עץ על חשבוניות.

אני שואל, מפני שאני יודע שבארצות רבות שעמיהן השתחררו מעול הקפיטליזם והאימפריאליזם – העשירים אמנם נעשו עניים, אבל העניים נעשו עוד יותר עניים. וזה היה תוכנה החומרי של המהפכה בהן. ואני זוכר שרמת־חייו של הפועל (הפועל, לא הבורגני!) בגרמניה המזרחית נמוכה הרבה מזו של הפועל (הפועל, לא הבורגני!) בגרמניה המערבית; וזו של הפועל הצ’כי נמוכה הרבה מזו של הפועל האוסטרי, וכו'.

כן, אבל חירות אינה חירות חומרית, כמובן! אנו מוכנים לרעוב למען חירות הרוח! ואנו, העיתונאים, הסופרים, האידיאולוגים, הפילוסופים, כשאנו מדברים או כותבים על חירות, אנו מתכוונים בעיקר לחירות הדיבור, הכתיבה, ההתארגנות, המחשבה! זה העיקר!

ובכן, בדרום וויטנאם המושחתת, החירות לא היתה חירות והדמוקרטיה לא היתה דמוקרטיה. אין ספק. את האופוזיציות חיסלו בכוח, את מתנגדי המשטר סילקו, והבחירות היו מזויפות.

ובצפון?

ועכשיו בדרום, תחת שלטון הווייט־קונג – האם הבחירות תהיינה חופשיות? יהיה חופש התארגנות וביטוי? תהיה עיתונות חופשית? קשר חופשי עם העולם? לא יכלאו – או יוציאו להורג – את מתנגדי המשטר?

ואם אמנם לא תהיה החירוּת החומרית, ולא החירות הרוחנית – לשם מה שפכו שני מיליון איש את דמם? לשם היה כל הסבל הנורא?

אני שואל, אינני עונה. כי למרות כל הנאמר לעיל, ייתכן שיהיה אחרת. לא כל המשטרים הקומוניסטיים דומים זה לזה. סין שונה מברית־המועצות, למשל. ואני בטוח שהאיכר הסיני הממוצע מאושר יותר מן האיכר ההודי הממוצע. ומה שווה “החירות” וה“דמוקרטיה” למיליוני העניים המרודים של הודו, חסרי הבית והאדמה, המתים כזבובים ברחובות הכרכים ובשטחים העצומים מוכי הבצורת ומוכי השטפונות ומוכי המגפות, שאין דואג להם ואין מציל – אם כל החירות שלהם היא חירות למות? ומה איכפת למיליוני האיכרים של סין שאין להם “חופש דיבור” או “חופש כתיבה” – אם הם זכו בחירות הגדולה מכל החירויות – החירות לחיות? ובניהם לומדים בבתי־ספר ויש מרפאות בכפרים והם לא גוועים ברכב?

אם כן, אני אומר, יתכן מאד שיש ארצות שהיו שרויות בפיגור של מאות בשנים לעומת העולם המערבי, שבשבילן הקומוניזם הזה, הרודני, הלא־דמוקרטי, הוא הפתרון היחיד – כלומר, יש בו יותר “אושר” לעומת המשטר הקודם –

ועוד: ייתכן מאד שבמדינה מסויימת, או במדינות מסויימות, יתגשם הקומוניזם אחרת משהתגשם ברוסיה או בצ’כוסלובקיה של היום. וקומוניזם זה יהיה קרוב יותר לאידאל הקומוניסטי האמיתי, כפי שראו אותו חוזיו עוד בטרם המהפכה הרוסית!

ואולי ווייטנאם תהיה המדינה הזאת?

אבל את השאלה – מהו בדיוק משמעה של “המלחמה לחירות”, חובה תמיד לשאול מחדש. בכל מקרה – מחדש. כי אם לא שואלים אותה – הרי לעתים קרובות דם רב נשפך לחינם רק בשם סיסמאות “מקודשות”; ואם לא שואלים אותה – הרי גם אנשים “טובים”, “מתקדמים”, “שוחרי חופש ושלום”, נעשים שבויים על־ידי משפטים קדומים – ממש כיריביהם הריאקציונים – וג’יין פונדה, או ג’ואן באֵז לעולם לא ימחו נגד גירוש שני מיליון תושבים מפנום־פן, או נגד הוצאות־להורג של חפים־מפשע בסייגון, היא “הו־צ’י־מין סיטי”, למרות שהן נשים טובות ויפות כל־כך.

20.5.75