באותו יום־דין, כשהליכוד עלה והמערך ירד, כשנתהפך גלגל של שנות־דור, שהיתי בעיר אחת באירופה. פגש אותי הסופר היהודי־הונגרי ג’ורג' מיקש, ששמע את חדשות הבוקר ברדיו המקומי, ובעיניים פעורות מחרדה, אמר: “זה נורא, אסון.” כפטריוט המתגונן בפני מבקרים־מבחוץ, אמרתי: זה רע, אבל לא אסון, השלטון החדש, גם שלא ברצונו, מוכרח יהיה לסגל את האידיאולוגיה שלו למעשים המתחייבים מצרכי קיומה של המדינה. אחר־כך פגשתי ברחוב צייר ישראלי ותיק, איש מתון בדרך־כלל ורחוק מפוליטיקה. שמחתי לקראתו: פנים מוכרות בעיר זרה. הוא לחץ את ידי ודמעות בעיניו. בקול חנוק אמר: “זוהי התחלת הסוף.” “עד כדי כך?” אמרתי, “עד כדי כך? ממשלה באה וממשלה הולכת והארץ לעולם עומדת.” – “לא, לא”, אמר, “זה יהיה פאשיזם…”
יש לי רתיעה מפני כל הגזמות, ויותר מכן מפני התוויות־אנשים־מלומדות כאלה. מדוע “פאשיזם”? האם בגין הוא נציגו – או מגינו – של “הקאפיטל היהודי הגדול” ר"ל? או מנהיג המוליך שולל את הלומפנפרולטריון הישראלי? האם הוא מתכוון להרוס מבפנים את המשטר הפרלמנטרי ולהקים דיקטטורה? האפשר לפקפק בכך שטובת המדינה – קודם־כל טובת המדינה! – לעיניו? (ובאותו עניין: מהו “שמאלני”? מדוע אדם החושב שצריך להחזיר את השטחים למען השלום הוא “שמאלני” דווקא? האם היה בן־גוריון “שמאלני” כשסבר – לאחר מלחמת ששת־הימים – שבתנאים מסויימים כדאי יהיה להחזיר את כל מה שכבשנו במלחמה?).
יותר משנתיים עברו מאז, ומאורעות גדולים התרחשו בזמן הזה: הסכמי קמפ־דייויד. מערכת־יחסים מתפתחת – הידברות! – עם הגדולה במדינות־ערב; אינפלציה קופצת־מעלה עד פסגת המדחום; הפצצות בלתי־פוסקות על דרום־לבנון; סערת הפגנות והפגנות־נגד… אבל כל זה אינו יוצא־מן־הכלל בארץ למודת־זעזועים זו, המזדעזעת ממלחמות ומזדעזעת גם משלום, ושהשקט הוא בלתי־טבעי לה.
לא, לא זהו השינוי הגדול. גם לא הסכסוכים הפנימיים במפלגות, גם לא היריבות המרה בין מנהיגים, אשר היו מעולם, ולא “פאשיזם” מאיים עלינו. משהו אחר נשתנה, והוא עמוק יותר.
מה שהשתנה הוא הסגנון. סגנון הדיבורים והמעשים. והסגנון הוא התקופה. שום דבר אינו עוד מה שהיה. לא מה שהיה בימי רבין, ולא מה שהיה בימי גולדה, ולא מה שהיה בימי אשכול, ולא מה שהיה בימי בן־גוריון, ולא מה שהיה מאז באו החלוצים לארץ והקימו את גדרה, ואחר־כך את דגניה, עין־חרוד ונהלל, ואחר־כך את ישובי חומה־ומגדל וחניתא, ואחר־כך לחמו בבאב־אל־ואד. רוח אחרת שוררת בארץ היום, והיא כה רעה.
עד שיבוא אליהו, לא תיפתר הקושיה אם האישיות עושה את ההיסטוריה או ההיסטוריה עושה את האישיות. אבל מנהיגים – ראשי־ממשלות והאנשים הסובבים אותם – מטביעים בכל־זאת את חותמם על תקופה; וחותם התקופה הזאת הוא בסגנון הדיבורים והמעשים של מנחם בגין, השרים, המנכ"לים, מפקדי־הצבא, ואחריהם יחרו־יחזיקו כל הדרגים הנמוכים. מליצה אחרת, מבחר־מלים אחר, תחביר אחר, נוסח אחר של משא־ומתן, טקס, יחסים, סגנון רם, שיש בו הרבה רהב, אבל מעט מאד גאווה שמתוך בטחון פנימי.
מה פירוש סגנון המעשים? – סביר מאד, כמעט ודאי הדבר, שאילו ניצבו ראשי־הממשלות הקודמים בפני סיטואציה פוליטית דומה לזו של בגין, לפני ואחרי ביקור סאדאת בירושלים – היו נאלצים גם הם, מכוח לחצים שאין לעמוד בהם, לוותר על מרבית – או על כל – שטחי סיני. אבל לא כך היה הדבר נעשה. רק לא כך. לבן־גוריון היו שפתיים קפוצות ואגרוף תקיף מאד. ואת הוויתורים ידע להפוך למנוף של התעצמות פנימית. (והוא הרי עשה את הוויתור הגדול ביותר, כשהגיע למסקנה שלשם הקמת מדינה עברית יש להסכים לחלוקת הארץ!); לאשכול היתה חכמה יהודית שידעה כי על קשיים ומכשולים אפשר להתגבר בכוח התחבולה והאיפוק; לגולדה היתה עקשנות מרה וגאה בקמטי־פניה, ששאבה מאמונה עמוקה בעם ובהיסטוריה החלוצית של הארץ; לרבין היה שיקול קר וזהיר, מפוכח, מחשב כל צעד; מנחם בגין –
המחזה המצולם המסמל כל־כך את ההבדל הגדול בסגנון (ובמאה שלנו ההיסטוריה מצטלמת, אם ביומני קולנוע במחצית הראשונה ואם בטלוויזיה לאחר־מכן, ואין למחוק את המראות! הכל מתועד לעין!), המסמל בסגנון שהוא גם תוכן – הוא זה שבו נראה בגין חוזר מביקוריו במצרים לשדה־התעופה עטרות, לוחץ את ידי הבאים לקביל את פניו ומסוחרר־מהצלחה, שיכור־מאושר, מכריז באוזניהם (ובאוזני העם כולו, דרך המלחמות): “הכול היה נפלא! נפלא! יוצא־מן הכלל!”
אני חושש מאד שהתמונה הזאת תחזור אל המסכים עוד פעמים רבות – כמו תמונות אחרות בהיסטוריה הפוליטית של המאה – כאשר יתעדו כשלון. כי האזרח הפשוט שלא נהנה מן הטקסים המלכותיים, הסעודות, והמון־הרחוב החביב בקאהיר, שואל בכאב: מה אתה שמח כל־כך, אדוני ראש־ממשלה? ממה אתה מרוצה כל־כך? לפי שעה רק נתת, לא קיבלת דבר, פרט לגוויות חללים ולכמה עשרות אשרות־כניסה שנסחטו בעמל רב! לפי שעה אתה עומד רק לגלח מעל המפה כמה ישובים גדולים שהושקעו בהם מיליארדים, ומרץ, ומאמצים, ושנות חיים – דבר שלא נעשה מעולם לפניך בתולדות המפעל הציוני! הלא סאדאת, עמיתך ובר־דבבך, שקיבל ולא נתן, מאופק הרבה יותר ממך, מאופק מאד, בעצם, ולא מכריז על הצלחות! מה השכרון הזה?
מה השכרון הזה, המעלה על הדעת פסוק מ“מאקבת” האומר שהשתייה “מעוררת את התשוקה אך נוטלת את כושר־הביצוע”?
מה פירוש סגנון המעשים? – סביר מאד, כמעט ודאי הדבר, שגם ממשלות אחרות, בתנאים הנתונים, היו נאלצות להחליט על הפקעת אדמות לשם בניית שדות־תעופה בנגב – אבל לא כך, רק לא כך: מתוך רמיסת החלש (והנאמן), מתוך שלילת זכויותיו־כחוק, ומתוך חקיקת חוק אשר ינציח את אי־השוויון בחוק. סביר מאד, כמעט ודאי הדבר, שגם ממשלות אחרות היו פונות לאמצעים תוקפניים יותר במלחמה נגד המחבלים ובסיסיהם – אבל לא כך, רק לא כך: מתוך צפצוף גמור על התוצאות; הרס כפרים, הרג אזרחים, על כל ההשלכות שיש לאלה על דעת הקהל בעולם ועל דעת הנמצאים במקום. (לא, אין צנזורה על ידיעות אצלנו; אבל מחזות־הזוועה בלבנון, המוקרנים בכל העולם, ומשפיעים כפי שהשפיעו ההפצצות בוויטנאם, אין מראים אותם כאן. הקהל הישראלי פשוט אינו יודע. ואיננו מושפע, כמובן).
ואם אין המעשים באים בעקבות הדיבורים, באים הדיבורים בעקבות המעשים. דיבורים בסגנון, שבמשך כ־60 שנה היה סגנונו של מיעוט מבוטל ומבודל בארץ, והנה הוא נהפך לדבר־המלך, לסגנון המדינה: סגנון, שבהתייחסותו לערבים, הוא מזכיר כל־כך, במבחר המלים והביטויים, בנעימת ההתנשאות והבוז – מי יכול היה לשער אירוניה שטנית כזאת? – את סגנון האנטישמים כלפי היהודים.
כל זה מצטרף לפרידה טראגית משורשיה החלוציים וההומאניים של הציונות, שהעניקו לה הן את צידוקה והן את כוחה. אבל אילו, לפחות, היה כוח – אם לא צידוק – בסגנון חדש הזה! אילו, לפחות, היה בו חישול החוסן הפנימי בפני הסכנות, הפנימיות והחיצוניות! אילו, לפחות, היה בו חיזוק רצון־הקיום!
אבל, לעינינו, ההיפך הוא שמתרחש. השכרון נוטל את כוח־הביצוע, והרהב בא במקום הבטחון העצמי, והוויתורים (שהם הכרח) נעשים מתוך אשליית העם שהם הצלחות גדולות, וללא אימוץ הכוח הפנימי לקראת המסות הבאות, והתופעות הנובעות מכך מצטרפות לתמונה שיש בה כדי להחריד:
נפלו חומות־המגן. העיר פרוזה. כל הרוצה – ייתי ויקח. כל הרוצה – יבוא וישדוד. שליחיו של בראדך בן בלדאן יבואו גם הם – כי שמעו כי חלה חזקיהו – ויראו את כל בית הנכאת, את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים ואת שמן־הטוב, ולא יהיה דבר אשר לא יראום בכל ביתו ובכל ממשלתו. השמתם לב לכך כמה רבות בזמן האחרון מודעות־ההזדמנות על “חיסול דירה”?
ומדוע לא קל כל־כך יהיה “לחסל דירה”, כשבבית שוררת מהפכה: המיטות לא מוצעות, הכלים לא שטופים, עכברים מתרוצצים מפינה לפינה, הג’וקים עושים “חגיגת קיץ”?
והעיר פרוזה כל הרוצה – יבוא ויפרוץ.
משהו יקר מאד הולך ואובד בימי הממשלה הזאת: זה הבטחון בעצמנו, שעמד לנו בכל הימים הקשים מאז ראשית המפעל הציוני, קשים מאלה שבהם אנו חיים היום. הסכנה היא בפנים, אורבת בבית.
17.8.79
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.