רקע
אהרן מגד
ששה ימים ועוד ששה

ששה ימים עברו מאז החל מבצע “שלום הגליל”, וכמו בששת־הימים שלפני חמש־עשרה שנה בדיוק – חוזרת, ולא רק לשעה, לשרור בארץ אותה אווירה של “נצחון בזק” מפליא, המעיד על כוחה הבלתי־רגיל של ישראל, מדינה קטנה זו, למחוץ את אויביה במהלומה עזה אחת, שאת תנופתה אין לעצור. שוב משמיע הרדיו, בין שיר־מולדת לשיר־מולדת, בין ד“ש לד”ש, שמות כפרים וערים, מהם ידועים לנו מן המקרא, מהם משלושים השנה האחרונות, שהצבא מגיע אליהם, כובש אותם, חולף על פניהם וממשיך בהתקדמותו, ועוד לפני שיש סיפק לדמיון להתעכב על תמונה אחת, כבר משאירה אותו תנופת הכיבוש מאחור, ומזנקת הלאה, והדמיון רודף ואינו משיג. אם כי אין הדברים דומים קו־לקו למה שהיה באותם ששת־הימים – לא מבחינת הממדים של המערכה, ולא מבחינת חדוות הנצחון, ששיחרר אותנו אז מסיוט של השמדה והחזיר אותנו אל מחוזות של ארץ־ישראל, שהם מולדת היסטורית, תרבותית וחווייתית; וגם לא מבחינת ההתלהבות הנקייה מספקות ששררה אז – יש דמיון, בכל־זאת, מבחינת השלכות המאורע על הערכתנו העצמית. אני מרשה לעצמי, איפוא, להביא לכאן דברים שכתבתי כשלושה חודשים לאחר מלחמת ששת־הימים (ב“משא”, המוסף הספרותי של “למרחב”), שאני מוצא אותם ראויים גם לימים אלה:

הדימוי החדש של עצמנו – זה של עם עזוז, גיבור מלחמה, עף בכתף אויביו, רועץ את צריו במהירות סקיתית – בא עלינו במפתיע, תוך שעות ספורות, בכוח מהמם ומסחרר, כהתברקות של מטוסי־הסילון ביום הראשון. בבת־אחת כאילו נופץ הדימוי האחר, העתיק, של עצמנו־בעיני־עצמנו, ועוד לפני שהתרגלנו לו אנחנו, עשה כנפיים בעולם, ונתקבל על־ידי אוהבים ושונאים בחפץ־לב, בהתלהבות: לא עוד דויד הנער מול גולית, אלא גיבור מיתולוגי מבני הנפילים. דימוי משחרר, שפטר מן הצורך הלא־נעים לרחם, לחמול, לעזור; מחה באופן בלתי־צפוי רגשי אשמה נעימים עוד פחות, כלפי הנרדף מדורי־דורות, הצלוב על פני אדמות, מזכיר החטאים; השכיח בסנוקרת אחת כמה עובדות גיאו־פוליטיות, שלא השתנו ביסודן ואת הסיוט שקדם לששת־הימים.

דימוי זה חוזר אלינו עתה בזוהר כפול ומכופל מאלף המראות של העיתונות, מאמרי התהילה, נאומי ההתפעלות, צילומי הגבורה. כולנו מרגישים נוח יותר בלבוש חדש זה, שלא לפי המידה: אך רבים מאתנו הלובשים־עוז, חשים עתה בהתעוררות כוחות רדומים במידה כזו – שעל כנף דימוי זה הם רוכבים כעל אברי־נשר, עד לבוא חמת, עד הנהר פרת, חולמים חלום כליפות עברית, שתבליע או תטמיע את כל עממי הקשת הפוריה, או תשלוט בהם ללא מפריע כבערב־רב. סיסמאות שכמשו מזמן, פורחות כמו לריח־מים, ואתה רואה את הברק הניצת בעיניים, שכור־נצחון, בז לרכרוכיות היהודית על כל “תסביכיה” המוסריים, חוזה מפנה היסטורי המשנה פני תבל; הכוח הדומיננטי החדש במזרח־התיכון, המעצמה המרחיבה גבולה ומתפשטת, עם אחר, חדש, והנה ימים באים…

כך המעטים. אך תסביך־הגדלות מדבק – לאחר שהוא נשען על נצחון מהיר ומפואר – וגם הרבים, רבים מאד, מתנבאים בלשון אחרת מתמול־שלשום: לא עוד אותם היסוסים, חיפושים, שאלות, באשר לגורל “הצד השני”, ערבים־כבני־אדם, ערבים־כבני־עם, יושבי הארץ מדורות – חיפושים ושאלות שהציקו לציונות מאז ראשיתה, מצדדיהם הפוליטיים והמוסריים כאחד – אלא אמירה בוטחת, פסקנית, שיש בה גם משום: לעזאזל עם כל זה, לא מעניין אותנו. ובתשובה לתהיות – מעין משיכת־חגורה של בן־חייל: סמוך! יהיה בסדר! – תשובה שיש בה הבטחה הנסמכת על כוח, וגם עוד משהו, השרוי בתחום סמוי, שמוטב להסיח את הדעת ממנו. לא הפתרונות המוצעים הם שמרתיעים, כמו הטון האדנותי, שיש בו משהו מן הרהב הרביזיוניסטי הישן, שכמעט נשכח, אך קם לתחייה בזכות שעה גדולה, שאורה האמיתי מתחלף למישהו בנצנונצים של אור כוזב. טון שהוא תוצאה של הדימוי החדש.

דימוי חולף, שלא יצלח עלינו. אין בכוחו לנפץ דימויים בני־קיימא של היסטוריה שלמה, שעיצבו מחדש את האופי היהודי־ הישראלי.

הדור שגדל בארץ, שלא ידע את הגולה, אף הוא – בניגוד לסברה מקובלת – חי באותו דימוי עצמו. אם הספרות היא עדות לו – הרי דומה שמאז תש“ח ועד עצם הימים האלה, מעטים הם סיפורי הקרב ואחרי־הקרב שנכתבו על־ידי בני הדור הזה, שאין בהם הזדהות רגשית, לא רק עם עצמנו, אלא גם עם גורל המנוצח, הפליט, השבוי, העקור מאדמתו. “עקמומיות” יהודית? “חולניות” יהודית? – אולי. אבל דומני שאפשר להתגאות בחוליים כאלה. שום מלחמה כאן לא הוכיחה עדיין שתכונות אלה ריפו את ידו ואת רוחו של הלוחם. אולי גם אלה – בין יתר התכונות – יש להן חלק בנצחונו, שהוא לא רק נצחון מזהיר, אלא גם צודק. שירו הידוע של טשרניחובסקי, שהיה בו נסיון ליצור דימוי אחר, זה שהכריז כי דמו של היהודי החדש אינו דם קדושי ת”ח ות“ט, לא דם מקדשי השם, גם לא דם המכבים – אלא דם כובשי כנען, “מנגינת דם ואש, עלה בהר ורעץ הכר, כל מה שתראה רש!” – לא הפך המנון לדור הזה; וכזה היה גם גורל אותם שירים של אורי־צבי גרינברג שב”נאום בן הדם“, או ב”ספר הקטרוג והאמונה“, שקראו ל”כדורי דום־דום לכל אומות העולם", ולמלכות ישראל “מן היאור עד הפרת”, שתוקם באש ובחרב. גם לאחר הנצחון האחרון, שיש בו כביכול משום הגשמת חזון משיחי זה של “חירות, כיבוש, גאולה התרחבות, מלכות” – אי־אפשר לכוף דימוי זה על עם, שגם בהיותו כובש הוא אחר. – – –

רציונאליסטים כפי שהננו, חניכי המאה הזאת – אנו נוטים לזלזל בהשפעתם של מיתוסים קדומים על אופי, תרבות, גורל. אבל גם מי שמפקפק בתוקף האוניברסאלי של השפעות אלה – יקשה לו להכחיש את קיומן בתחומי ההיסטוריה הישראלית, שבכללה – לרבות מאורעות שני העשורים האחרונים, או ששת הימים האחרונים – אינה נכפפת להגדרות רציונאליסטיות. בהכרח ישאל את עצמו, איך כבר לפני שלושה־ארבעה אלפי שנים, נחקקה דמות־אב של העם הזה כפי שנחקקה, בדמויותיהם המקראיות של האבות ומשה – כביכול רואה את כל התולדות־מראש – ולא נשתנתה ביסודה בכל גלגולי הנדודים, ההתנחלות, הגלות; או איך נפתח האפוס הלאומי שלו, שהוא גם ראשית דברי־הימים שלו, בשתי מלים – “לך לך!” – מיוחדות כל־כך, לא דומות לפתיחתו של שום אפוס אחר, מעין ציווי המהדהד לכל הדורות לעתיד־לבוא, שמיד לאחריו באים הנדודים, מחרן לכנען, מאלון מורה לבית אל, הנגבה למצרים, שוב ארצה; איך כבר אז, בהוויה שבטית־מדברית, נטבעו תכונות־אופי שהיוו מופת ואידיאל לתרבות גדולה ויחידה במינה: אברהם האוהב־שלום, הרודף צדק, המבקש על סדום הרשעה שלא תחרב – כנגד לוט; יצחק הרועה וחופר־הבארות – כנגד ישמעאל, רובה־קשת; יעקב, איש תם יושב אוהלים – כנגד עשו, איש יודע־ציד, חוגר חרב. מיתוס זה נתחבר בכנען, בשבת העם על אדמתו, בהיותו עם עובד ולוחם, ולא בימי רש“י, המהרש”א, או משה מנדלסון. זה היה “הדימוי” שלנו בעיני עצמנו, שונה כל־כך מזה שבעלילות הגבורה והיצרים, האכזריות והמסתורין, שנתגלמו בגילגמש, אודיסאוס, אינאיס, זיגורד, זיגפריד, הארולד, סאגות האבירים וכו' – כל אלה שאף הם הנחו איזה מהלך היסטורי־תרבותי אחר. משה – ולא יהושע – היה נושא להערצה ומופת מוסרי וחינוכי, בכל הדורות, בארץ ובגולה; דויד, הנער והאיש ו“המשורר” – ולא דויד הכובש; שלמה החכם – ולא שלמה השליט המפואר; הנביאים – ולא המלכים; התנאים והאמוראים. גם יהודה המכבי ובר־כוכבא – לא היו שונים מהם באידיאלים רוחניים, ולא דמו כלל לגיבורי אפוסים יווניים, רומיים, או נורדיים.

כל נסיון לשנות את הדימוי הזה, להחליפו באחר, לא היתה לו אחיזה. לא נדבק. הציונות, שעשתה מהפכה גדולה בחיי העם היהודי, מדפוסי־חיים דתיים לדפוסי־חיים חילוניים, והעמידה כבר שלושה דורות של אנשים עובדים ולוחמים, טיפוסים “לא גלותיים” – לא שינתה אותו. דמויותיהם של “גיבורי דורנו”, אישים כטרומפלדור, יצחק שדה, יגאל אלון, גם רוב המצביאים במלחמות – הם צאצאיהם של אותם לוחמים הומאניסטיים, בעלי מוסר, שכבוד כל אדם וזכויותיו – ויהא אויב – מכובדים עליהם, מעסיקים את מחשבתם, לא נותנים להם מנוח, כי דימוי זה, מקורו איננו “גלותי”, כאמור, אלא קדום, ארכאי, ומטביע את רושמו כמו הארכיטיפים הגדולים בתולדות התרבות האנושית. אי־אפשר לנו לצאת מעורו, כביכול. ובנבדל מבכל עם אחר – אצלנו המיתוס הוא היסטוריה, ההיסטוריה גורל, ושלושתם אחוזים־ודבוקים זה בזה כחוט המשולש. – – –

להיות שלמים עם עצמנו, היסטורית, תרבותית, מוסרית – פירושו שנראה את השימוש בכוח, כוח־הכפייה וכוח האלימות, כהכרח־שעה של ימי חירום, ימי מלחמה, ולעולם לא כפתרון. פירושו – לראות את העם השני היושב בארץ, כשווה, שיש לדון עמו כעם שווה, בלשון דו־שיח בין שני עמים שגורלם ההיסטורי הועיד להם לשבת בארץ אחת, באיזור אחד – – –

דברים אלה נכתבו, כאמור, לפני חמש־עשרה שנה, לאחר מלחמת ששת־הימים.

11.6.82


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!