רקע
אהרן מגד
הציונות הצבאית

לא על היום צריך לחשוב, אלא על מחר, מחרתיים, על השנים הבאות.

עצוב לחשוב על כך.

עצוב לחשוב על “המנטאליות הציונית” החדשה, שהולכת ומתגבשת בארץ, חודרת יותר ויותר לתודעת רוב האנשים, גם אלה שהיו רחוקים ממנה מרחק רב, וכבר ילדי בית־ספר מתחנכים עליה, והיא כובשת ומשתלטת, אין מי שיעצור.

ה“מנטאליות” הציונית איננה דבר קפוא. היא השתנתה מתקופה לתקופה. היא משתנה כל הזמן. היא עיצבה את הטיפוס האנושי הצומח כאן, זה של היהודי שהוא שונה מן הגלותי. היתה הציונות של הרומנטיקה־המשכילית – ובצדה הרומנטיקה־הדתית – של בני העלייה הראשונה ומקימי המושבות הראשונות, זו של “פה בארץ חמדת אבות”, והיא הצמיחה איכרים עובדי־אדמה ואיכרים־מעבידים, ושומרים, ולוחמים בשודדים, ו“משוגעים לעברית”, ומורים נלהבים. והיתה הציונות של הרומנטיקה האוטופית־הסוציאליסטית, זו של אנשי הקבוצות הראשונות, של “הו, כינרת שלי”, והיא הצמיחה טיפוסים אידיאליסטיים־מיוסרים, ממיתים עצמם באוהלים על עבודת־כפיים קשה וחיי־שיתוף וגאולת־נפש וגאולת־עולם. ואחריה באה הציונות של חזון הכיבוש הגדול, כיבוש הארץ בעבודה ובהתיישבות, זו של סוללי הכבישים ובוני הקיבוצים והמושבים וחולמי “הקומונה הגדולה”, זו של “אנו נהיה הראשונים”, והצמיחה טיפוס של יחפנים־נודדים – “יש לי פת, אין לי פת, בכפרים אלינה” – שביתם הוא הארץ כולה. ואחר־כך באה הציונות “המעשית” יותר, של “הבו לבֵנים אין פנאי לעמוד אף רגע”, בערים ובמושבות, והצמיחה שלל־גוונים של טיפוסים – חלוצים, ובעלי־מלאכה, וחנוונים וסוחרים, ואמנים וסופרים, ויושבי בתי־קפה וכובשי־עבודה־עברית בפרדסים – אנשים שהאמינו שהנה כאן הולך ונוצר, נדבך על גבי נדבך, דונם ועוד דונם, ישוב עברי של קבע, עם תרבות של מזיגה אירופית־מזרחית, חילונית־ותנ"כית, אין דומה לה בעולם כולו. ואחר־כך היתה הציונות של המאבקים הקשים – בפורעים הערבים ובאנגלים – והתקוות הגדולות – “איזה פלא איזה פלא” – השואבות את עידודן מעלייה גדולה ומהתרחבות של ערים, מושבות, קיבוצים, תעשייה, מוסדות־תרבות. ואחר־כך, ואחר־כך…

לאחר קום המדינה השתנתה, כמובן, ה“מנטאליות” הציונית באופן קיצוני. היו השנים של העלייה ההמונית, המעברות, קיבוץ הגלויות והשבטים, ואחריהן שנות התנופה הכלכלית הגדולה של אשכול וספיר, עם מאות מושבים ועיירות־פיתוח בכל חלקי הארץ, ותעשיות חדשות, מאות מפעלים – רווחיים או לא־רווחיים, נתמכים בצדק או שלא־בצדק – יצרו מקומות עבודה לרבבות והעלו את המוצר הישראלי על מפת העולם והגדילו את הייצור ואת ההכנסה הלאומית, ואת הרגשת הבטחון ביציבות המפעל הציוני ובסיכוייו לעתיד. החלוצים־מאתמול, אנשי־המחתרות־מאתמול, הפכו את עורם ונעשו מארגנים, יזמים, מנהלים – במשק הממלכתי ובמשק הפרטי – אנשי־ביצוע נמרצים. ולאחר מלחמת ששת הימים שוב השתנתה ה“מנטאליות” הציונית. בעקבות האופוריה של הנצחון המוחץ, ה“פלאי”, כיבוש סיני, ארץ־ישראל כולה, עד הירדן, על אוכלוסייתה, שנהייתה שוק של רבבות פועלים זולים – גידלה הציונות הן שרירים והן כרס. נעשתה יהירה מבטחון־עצמי, שחצנית, שבעה ושבעת רצון. על קרקעה הדשנה צמח טיפוס ישראלי שמיזג בתוכו פאטריוטיות עם רדיפת־בצע. פאטריוטיות מנופחת + עסקים – ללא ניגוד ביניהם, ללא סתירה – זה היה הצירוף השליט בהוויה החדשה, שנמשכה כמה שנים טובות. מרשם של הצלחה. אנשי־עסקים־שהם־פאטריוטים, מדברים גבוהה על ענייני פוליטיקה וצבא, עושים גבוהה בעסקיהם המתרחבים החובקים עולם – דרום־אמריקה, אפריקה, המזרח־הרחוק – הם היו הצמרת.

עד שירדה המהלומה של מלחמת יום־כיפור. ואחריה – ציונות מוכה, נכה, נבוכה, מלקקת פצעיה, ציונות של “מה יהיה?” – שמעט־מעט התאוששה וחזרה לעמוד על רגליה, בזכות עלייה מפתיעה מברית־המועצות, השתקמות צבאית ואזירת־כוח, וכן בזכות – למה נכחד? – “המהלך הדתי”: “גוש אמונים”, עלייה דתית של כיתות, חבורות ויחידים, ו“חזרה בתשובה” לסוגיה, שלימה וחלקית. תשובה אל הדת – כי לדת היתה תשובה, תשובה יחידה שניתנה בפה־מלא לשאלה “מה יהיה?” – כשכל היתר מגמגמים ואובדי־עצות: ישראל בטח בה'! בטח בהבטחה האלוהית! ופרצת ופרצת! פעמי משיח! – וכך הציונות של הרובשקה, של מכנסי־החאקי הרחבים, של החולצה הלבנה הפתוחה, של חליפת־המנהלים והעניבה, של מדי־הקצין, – חבשה עתה כיפה סרוגה, לעתים גם קאפוטה. ומי שלא חבש כיפה סרוגה – חבש כיפה שאולה בהזדמנויות חגיגיות ובהופעות פומביות.

כשעלה הליכוד לשלטון – היה זה הלם נורא, ורעשו אמות־הסיפים של 50 שנות הגמוניה של תנועת־העבודה בארץ ובציונות – אבל לא היה ברור עדיין איך תשתנה ה“מנטאליות” הציונית בעקבות מהפך זה. הנבואות השחורות בדבר “פאשיזציה”, דיכוי הדמוקראטיה וחופש הדיבור וכד' – לא נתאמתו. באו הסכם קמפ־דייויד, ואחריו כינון היחסים עם מצרים, והנסיגה מסיני, שהפיחו תקוות לעידן חדש בארץ ובמזרח, עידן של שלום – והמזועזעים מן המהפך אמרו: אולי טעינו. זה איננו השד שראינו בדמיוננו. השלטון, והכרחי המציאות– מאלפים אותו, מטים אותו לדרך אחרת.

הסכם השלום שקע לאט־לאט בביצת הדיפלומטיה, ההתלהבות דעכה, כמעט כבתה. שום עידן חדש, זוהר במזרח. ימים אפורים.

והנה פרצה המלחמה היזומה, מלחמה של “יש ברירה”, שניתן לה השם האירוני “שלום הגליל” – והיא מִפנה, תמרור־דרך, המורה לאן פני הציונות מעתה ואיזה “מנטאליות” תלבש, כרצון ההנהגה.

כי זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שצבא ישראל (לא “צבא הגנה לישראל” – לפי גירסתו העקשנית של ראש־הממשלה) חונה בארץ מיושבת ומאוכלסת לא־לנו – גם לא לפי ההבטחה האלוקית – ומתכוון לחנות בה, או בחלקה, כדי להכתיב לה “סדר חדש”, להמליך ולהוריד, ולצוות איך תנהג, כדרך שעושות מעצמות צבאיות אחרות – אנחנו רק “הרביעית” בהן – בשכנותיהן: ברית־המועצות באפגניסטן או בפולין, ארצות־הברית בפאנאמה או בגואטמלה.

מתוך הסתמכות על כוחנו הצבאי בלבד: כי לנו – שלא כדומה לשתיים־שלוש המעצמות האחרות – אין כוח כלכלי ופוליטי אדיר כלשהו, שבעיקר באמצעותו הן שולטות ומכתיבות. לנו יש צבא חזק, חזק מאד. חיל־אוויר וחיל־ים וחיל שריון, וחיילים גיבורים.

ומכיוון שכך – ומכיוון שבבית פנימה הכול בשפל, העלייה שירדה לממדי גזירות “הספר הלבן”, והתעשיה והחקלאות שאין בהן שום גידול, וההתיישבות המצומצמת, והמצב הפינאנסי הקשה (הכול – פרט לדתיות־המיליטאנטית העולה־כפורחת!), ואנו מסתמכים על כוחנו הצבאי בלבד, ביחסינו עם המדינות השכנות ועם העולם כולו – הרי שאנו צועדים לעבר תקופה חדשה: תקופת הציונות הצבאית, כשלפנינו הולכים עמוד־העשן של בגין ועמוד־האש של אריק שרון.

תקופה של “מנטאליות” אחרת, שתצמיח גם את טיפוס־האדם המתאים לה.

כל ההכרזות של שני המנהיגים הנ“ל, בזמן המלחמה ולאחריה, לרבות הראיון רב־הסתירות וזרוע־השקרים שנתן אריק שרון לאוריאנה פאלאצ’י, לרבות האיגרת ששיגר מנחם ל”רון היקר", הדוחה “על הסף” את יוזמת השלום שלו – מעידות על המהלך החדש שאנו נכנסים אליו.

“גברת פאלאצ’י, את אשה נחמדה מאד, ואני רוצה להיות אדיב כלפיך. אינני רוצה לצעוק עליך, ואינני רוצה לאבד את קור רוחי, אך מעולם לא שמעתי דיבה כזו, שקר כזה, עלבון כזה! את מוציאה עלי דיבה, את מעליבה אותי!” – מזדעזע אריק שרון, כשהמראיינת טוענת כנגדו שישראל מכתיבה את בחירת הנשיא בלבנון, כדי לכרות ברית עמו, ומתכוונת להחזיק שם את צבאה “לתקופה מסויימת”. “אין אנו רוצים סנטימטר רבוע אחד מלבנון!” – חוזר ומכריז אריק שרון כמה פעמים…

אך באותו ראיון עצמו, שני רגעים אחר ההזדעזעות מן ה“דיבה” – הוא מודיע שלא נסכים לממשלה לבנונית “המוכנה לשוב ולארח את הסורים ואת המחבלים”, ואמר ש“תינוק שזה עתה נולד בניתוח קיסרי” איננו מסוגל לטפל בעצמו במצב הנוכחי – וכמה ימים לאחר זאת, בקריית־שמונה, הוא מאיים על לבנון שאם לא תכרות שלום עם ישראל, תחזיק ישראל ברצועה הדרומית שלה, 40 ק"מ –

והצבא כבר מתכונן לחניית חורף –

וכמה ימים לאחר זאת – וזהו כבר שיא האיוולת של כובשים, שרק הסובייטים מסוגלים לו, בארצות־החסות שלהם! – הוא מבטל עצרת של הפלאנגות בצידון, מפני שלא הסכימו להניף סיסמאות למען שלום עם ישראל, וסיסמאות של “תודה לצה”ל המשחרר"!

כלומר – אנו נכתיב ללבנון לא רק את השלטון, אלא גם את הסיסמאות, וגם את התודה לעצמנו! – צעד סובייטי טיפוסי, המכתיב גם למחנה “שוחרי השלום” את נוסח הסיסמאות שלו!

ובאותו ראיון: “מה שאתם מכנים הגדה המערבית,,, לא יקום ולא יהיה! איש לא יגע ביהודה ושומרון! גם לא בעזה! תשכחו מזה!… להחזיר אותם? את בוודאי מתלוצצת, אדם אינו מחזיר את מה ששיך לו. יהודה ושומרון שייכת לנו, הן שלנו זה אלפי שנים, מאז ומתמיד, כך גם רצועת עזה, כל רצועת עזה…”

וכך גם באיגרת של בגין לרייגן (שגם בה יש כמה אי־אמיתות ביחס למהלך המלחמה):

“… אחרי שהותקפנו על־ידי המלך חוסיין (ב־1967), שיחררנו, בעזרת השם, חלק זה של מולדתנו. יהודה ושומרון לעולם לא יהיו עוד ‘הגדה המערבית’ של הממלכה ההאשמית של ירדן, אשר הוקמה על־ידי הקולוניאליזם הבריטי, אחרי שהצבא הצרפתי גירש את המלך פייסל מדמשק.”

(ותלמיד ההיסטוריה, זה שאיננו מן “הציניקנים המלגלגים על ההיסטוריה”, ישאל, כמובן: והצהרת בלפור – זו שהביאה בסוף להקמת מדינת ישראל ממערב לירדן – לא ניתנה על־ידי “הקולוניאליזם הבריטי”?)

לאחר מאה שנות התיישבות – יהיה בסיסה “המוסרי” של הציונות – כוחה הצבאי. ובהתאם לכך – ה“מנטאליות” שלה. החשש הישן מפני “ספארטה” – הופך לחשש מפני “פרוסיה”.

היש דרך לעצור את ההידרדרות הזאת, שתשנה את פני החברה הישראלית עד ללא־הכר? ושכל מי שלא יוכל להסתגל לה יתהלך בה כזר?

יש רק דרך אחת. להפוך את המהלך – למהלך של יוזמות שלום. כך שכל המאמצים הפוליטיים מעתה והלאה יכוונו לדבר אחד: למשא־ומתן עם כל מי שנכון למשא־ומתן אתנו מקרב הערבים, וממילא, עם כל מי שמכיר בקיומנו ובזכות קיומנו כאן! לא לדחות הצעות “על הסף”! שלא אנחנו נהיה אלה שנאמר “לא! לעולם לא!” אנחנו נאמר: כן בואו נדבר! לא נניח לכם!

אז תהיה גם רוח אחרת בעם.

אבל לכך דרושה ממשלה אחרת. הנהגה אחרת.

10.10.82


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!