האור הנחשך    🔗

יש קסם מסויים בכיתות דתיות־קנאיות. הן מצטיינות בתכונות שכולנו משתבחים בהן – או מתקנאים בהן: מסירות ללא־גבול לרעיון, נאמנות, אחווה, ויתור על תועלת פרטית למען טובת הכלל, נכונות להקרבה עצמית, עד כדי מיתה על קידוש־השם, או התאבדות –

כפי שראינו בסרטו התיעודי המעולה של אורי גולדשטיין, “הקץ המגולה”. כשאמר אחד הבחורים ב“עצמונה” שהוא מוכן לשים קץ לחייו, יחד עם כל החבורה כולה, ובלבד לא לזוז מן המקום, כדי לא לוותר על שעל מאדמת הקודש – אפשר היה להאמין לו.

לפני שנים רבות עשיתי כמה ימים בקומונה דתית־נוצרית בקנדה – “חוות אחי הנוצרים הקדומים”. חבריה הם בני הכת ההוטריטית (ע"ש יעקב הוטר, מארטיר שעלה על המוקד באינסברוק ב־1536). כמו בני כיתות אחרות שנרדפו באירופה – הגיעו גם הם לאמריקה במאה ה־19, ממוראביה, טרנסילבניה והונגריה, וייסדו מושבות על אדמתה. מבחינת המבנה הכלכלי, היתה חווה זו קיבוץ לכל־דבר: שיתוף גמור ברכוש, ללא “כסף פרטי”, עבודה עצמית, התפרנסות ממשק חקלאי (מפותח מאד) וממלאכה, חינוך משותף, חדר־אוכל, מחסן־בגדים, וכו'. ההבדל העיקרי בינה ובין קיבוץ היה – סגירותה הרוחנית המוחלטת בפני העולם שמסביבה: רדיו, טלוויזיה, עיתון, ספר חילוני – בל ייראו ובל יימצאו בתחומה. הילדים בגן ובבית־הספר למדו רק את ספרי־הקודש, חשבון ולשונות (אנגלית, גרמנית והונגרית). “פעולות התרבות” היחידות היו – תפילה, התוועדות, שירת מזמורי־קודש בחדר־האוכל, אחר הסעודות. כולם אנשי עבודה חרוצים, שנראו שמחים בחלקם, מקיימים מצוות שגם ארצנו החלוצית קיימה כמותן לפנים: הסתפקות במועט, התמדה, קרבה לאדמה ולטבע.

היה קסם רב בהוויה הזאת, באחווה השתפנית הזאת, בהתמסרות למה “שלמעלה מזה” – למעלה מן הארצי והחומרני. פני האנשים – דומה שהפיקו זיו של אושר ושל שלימות נפשית.

מתחת לזה – מה שנתגלה רק בשיחות – שררה קנאות הנועלת עצמה מפני כל רוח חיצונית. קנאות לא תוקפנית, אבל מתנכרת.

נזכרתי באותו ביקור משכבר־הימים כשצפיתי ב“הקץ המגולה”. אותו זיו־פנים, אותה קנאות.

במחקר מעניין ומאלף של רחל בת־אדם (רוזנצוויג), בשם “כל ישראל ערבים זה לזה”, שהופיע זה־עתה בספר (עיבוד של עבודת־דוקטור, בהדרכת הפרופסורים פלוסר וספראי, על תודעת הסבל והסולידאריות עם הסובלים בהגות חכמי ישראל, מתקופת הבית השני ועד סוף התקופה התלמודית), מקדישה המחברת (גרמניה שהגיעה ליהדות בעקבות הזדהות עם קורבנות השואה, והתפרסמה אחר־כך בייסוד קבוצות “שותפות” יהודיות־ערביות) פרק לכת “אנשי היחד” במדבר יהודה. היא מצביעה בו – על סמך מובאות מ“מגילת ההודיות”, “סרך היחד” והמחקרים על המגילות – על הסתירה שהיתה קיימת בכת זו בין האחווה העילאית ששררה בתוכה לבין יחסה העוין, הנוקשה, כלפי כל המצויים מחוצה לה, “בני החושך”; בין הסולידאריות הפנימית (שגם בה שררה הירארכיה קפדנית, מעין־מעמדית, והטפה לצייתנות, “להישמע הקטן לגדול” בהכנעה גמורה) לבין האנטי־סולידאריות, לא רק כלפי נכרים, אלא גם כלפי בני ישראל שאינם מקבלים את הדוקטרינה הכיתתית. סטייה גמורה מ“כל ישראל ערבים זה בזה”. מ“כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא”, לא־כל־שכן מ“חביב אדם שנברא בצלם”. ההשקפה האפוקליפטית של הכת הביאה אותה לידי כך שתראה את עצמה כמכשיר להבאת הפורענות שתקרב את “קץ הפלאות”, ונתנה היתר לכל חלומות הנקם – נקם כחלק אינטגראלי, לא רק של תורה עיונית, אלא גם של התכוננות מעשית בחיי המדבר.

תכונות אלו וכיוצא־בהן אפשר היה למצוא בחבורה האמיצה והעקשנית והדבקה־באמונתה, שנאחזה ב“מדבר” של “עצמונה” ושל “חצר־אדר”, ערב פינוי חבל ימית.

הקסם הוא מר. וככל שהוא קוסם יותר הוא מר יותר.

יש יופי רב במעשי האנשים השותלים שיחים בחולות צחיחים ומשקים אותם, מתוך אמונה שהשיחים יגדלו והם יזכו לראות את פרים, למרות כל ההתנכלויות; בבניית בתים, נדבך על גבי נדבך, גם כשה“הצר” עומד בשער; בגידול ילדים בתנאים של דוחק ושממה, ובהתלכדות של עדה קטנה להמשיך בתורה ובעבודה, כיוון שיש השפעה “מלתתא למעליא”, כלומר, מה שיעשו אנשים למטה ישפיע על ההשגחה למעלה, להעביר את רוע הגזירה.

ויש גם יופי רב, מפתה, במראה אדם המתחפר בחול שעל שפת־הים – מין התחפרות שהופכת לסמל, על דרך המעשים הסמליים של הנביאים – ובונה את ביתו יחידי במו־ידיו, כדי להכות שורש שלא ייעקר.

אבל ליופי הבהיר הזה יש “סיטרא אחרא”, אפל למדי: המים המשקים את השתילים משוכים, ללא שאילת רשות, מצינור של בית־ספר ערבי ומייבשים את מקורו; הבתים הם קראוואנים שנגנבו, פשוטו־כמשמעו, מן הסוכנות היהודית; ובה־בשעה שעדת הקודש משתחווה בבית־התפילה ומתפללת לרחמי שמיים, כמה מחבריה כולאים “בן־ערובה” בדואי, מתעללים בו ומענים אותו ואוטמים את צעקותיו מפני המשטרה.

וכשרואים את התינוקות של בית־רבן, היפים והחמודים, משננים תחת שרביט המלמד את הפסוקים המסבירים מדוע החריב הקב"ה את בית־המקדש, ושומעים דרדק בן שש או שבע אומר דברי חכמה מבוגרים מאד על הלחץ האמריקאי שאילץ את הממשלה לחטוא במסירת שטחים מארץ־הקודש לידי הגויים – אי־אפשר שלא להיזכר בסרט מסויים של כיתת־גן בסין העממית שבה הילדים משננים במקהלה פסוקים נגד האימפריאליזם האמריקאי ומזמרים תהילת מאו.

אהבת־הבריות שבה מתראה ומתנבאה העדה הזאת – הומאניזם בלע"ז – ושבאמת היא שורה בתוכה – מוגבלת לתחום־שבת יהודי. היא מבדילה הבדלה מפורשת, הלכתית, בין יהודים לגויים, מבחינת היחס והדין.

אילו היתה זו כת קטנה ומבודלת – כמו “אנשי היחד” לפנים, שפרשו מן הכלל והלכו למדבר – היה בה עניין למחקר פנומנולוגי בלבד. אלא ש“כת” זו פורצת עכשיו צפונה ונגבה, ימה וקדמה, ותורתה עושה נפשות יותר ויותר, ומתפשטת מן השוליים את המרכז.

זו התורה שמטיפים לה הרב ולדמן, והרב ידידיה סגל, והרב דרוקמן ואחרים – האומרת במלים ברורות, שאינן משתמעות לשתי פנים, כי בשלב זה, של “אתחלתא דגאולה”, מצוה לכבוש את הגויים ולהכניעם, לשלוט בהם ולנהוג בהם כבבריות ממדרגה נמוכה מישראל, דין אחד לנו ודין אחר להם, להנהיג סדר אמוני חדש בעולם בכוח הנשק, להרחיב את הנחלה עד גבולות השבטים, לחזור אל ציווי הנקם של “עין תחת עין” ו“אשרי שינפץ את עולליך” – וכל זה כדי לקרב את ביאת המשיח.

יש שתופסים זאת בדרך פרימיטיבית, ויש שתופסים זאת כהלכה מסיני, ויש שמקבלים זאת כהוראה מדינית.

בוואקום האידיאולוגי שנוצר בארץ – כשהציונות־הסוציליסטית נאלמה, או מגמגמת בשפה רפה – כובשת אידיאלוגיה זו הן את ההמון הנבער והן את ההנהגה המטפחת את הסגירות, את ההיבדלות, ואת ההסתמכות על “תורת אל בגרונם וחרב פיפיות בידם”.

הקסם הוא מר. הוא מסוכן.

פרפטואום מובילה    🔗

כל השנים שמדינות ערב סרבו להכיר בישראל, בל ייזכר שמה, והציבו ארבעה לאווים כרמחים על גבולותיהן – היה מצבנו רע, אבל טוב.

עכשיו, שהן מוכנות להכיר בנו, והנה־עוד־מעט גם אש"ף אחריהן – מצבנו טוב אבל רע.

מה נאמר ומה נדבר? ואיך נראה את פנינו?

בן־גוריון היה מכריז וחוזר ומכריז שהוא מוכן להיפגש עם נאצר – ועם כל שליט אחר של מדינות־ערב – בכל שעה, בכל מקום, וללא תנאים מוקדמים. וכך הכריזו גם ראשי־הממשלה שבאו אחריו, וכולנו ייחלנו ליום שבו יישמע “הן! מוכן אני!” מן העבר השני של הגבול. אמרנו וכתבנו: זה יהיה היום הגדול השני לאחר יום קום המדינה.

אבל כבר אז, בתקופת שלטון המערך – בכל פעם שהיה מגיע איתות כלשהו משם לנכונות להידברות, על יסוד החלטות או"ם – היו חיל ורעדה אוחזים בקובעי המדיניות כאן, וכמו “רפלקס מותנה”, מיד היה עף חזיז של אזהרה ממשרד־החוץ ומאיר את שמי המזרח: תכסיס! מלכודת! צביעות! אל תאמינו!

עד שיום אחד – בימי מלכות בגין דווקא – צנח סאדאת לירושלים. היינו כחולמים.

אבל שכנינו הקרובים? הירדנים? הסורים? ערביי פלשתין – ארץ־ישראל?

קודם־כל שיכירו בנו – אמרנו – אז נדבר אתם.

והנה מגיע היום – זה היום קיווינו לו – וחוסיין מכריז שהוא מכיר בנו, וסוריה, אותה סוריה המפורסמת בנוקשות שלה, מתכופפת מעט ומודיעה שתכיר בנו על־תנאי, ואפילו אש"ף חוזר בו משבועתו –

ומיד – כמו אז, לפני סאדאת וכמו “רפלקס מותנה” – נורה החזיז מכאן: זהירות! תכסיס! הערמה! מלכודת!

כלומר: אם אינם מכירים בו – הם פסולים למגע. אם מכירים בנו – על־אחת־כמה־וכמה.

(מי מפחד מ“מלכודת”? – הלא תמיד היינו טוענים שהם “שבויים בסיסמאות שלהם”, אם כן עכשיו יהיו שבויים בסיסמא זו של הכרה! ה“מלכודת” טמונה להם! ומי סבור שהידברות היא התחייבות מלכתחילה?).

וכך עולה ויורדת ללא־הרף הנדנדה המזרחית: כשאנו אומרים הן הם אומרים לאו, כשהם נענים להן אנו עונים להם בלאו. מעלה־מטה, מעלה־מטה.

פרפטואום מובילה. נצח המלחמות לא ישקר.

מפעלות השליחים    🔗

כאילו לא די לנו במבול ההתקפות על ישראל מכל עיתון בעולם, מכל במה, מכל תחנת רדיו וטלוויזיה, מכל אבן בקיר – יוצאים עכשיו שליחים מטעם “שלום עכשיו” לאירופה ולאמריקה כדי להסביר – ליהודים ולגויים – מדוע מדיניות הממשלה הישראלית היא רעה ומדוע צריך להפילה.

איזה חידוש־תורה הם יחדשו להם? איזו “אמת מארץ־ישראל” יספרו להם, שלא ראו שלא שמעו שלא קראו בעיתונים שלנו שלא הגיעה לידיעתם? אילו תארים יקשרו עוד לממשלה הזאת שלא קשרו אחרים? איזו בשורה הם נושאים אתם שלא נישאה על כנפי הרוח, על גלי האתר?

תופעה זו יחידה במינה היא בעולם. אנחנו יודעים על רוסים, אוקראינים, קרואטים, ארמנים, צ’כים, הונגרים, איראנים, צ’יליאנים, תורכים – הפועלים מחוץ לארצותיהם כדי לגייס עזרה להפיל את המשטרים במדינות שמהן באו. לא שמענו על שליחים של ה“לייבור” שנוסעים לישראל או לאמריקה כדי לנאום נגד הממשלה השמרנית בבריטניה. לא שמענו על צרפתים שנסעו לגרמניה – בימי המלחמה האכזרית באלג’יר – כדי לחפש סיוע נגד מדיניות ממשלתם. לא שמענו על אמריקאים שיצאו לאירופה – בימי המלחמה השנואה בוויטנאם – כדי לגייס עזרה להפלת האחראים לה.

“שלום עכשיו” איננה תנועה מחתרתית במדינה שמשטרה רודני. היא מדברת, כותבת, מפגינה, מכנסת עצרות – באין מפריע. קולה נשמע מרחוק – גם מכאן.

לשם מה מופיעים שליחיה בתחנות הרדיו והטלוויזיה – ובעיתונים – של אירופה ואמריקה, כ“עדי המלך” של התביעה במשפט ציבורי שגזר־דינו כבר נחרץ והוא צועק מכל קיר?

אין אדם צריך להיות “נץ”, או חסיד של מדיניות הממשלה הזאת, כדי שיתגונן – כמעט אינסטינקטיבית – מפני ההתקפות הפראיות על ישראל, בהיותו בחוץ לארץ.

אם חושיו בריאים.

12.11.82