רקע
אהרן מגד
פרק בשולחן הפוך

אַ־פרופו הידיעות על נסיעתה של ראש־הממשלה לכנס האינטרנציונל הסוציאליסטי, נזכרתי בסוציאליזם. ונזכרתי, שבעצם זה כמה וכמה שנים עומדת בראש המדינה הנהגה סוציאליסטית.

הסוציאליזם, אמרתי בלבי, אינו בשמיים, ואם איננו בשמיים, הרי מוכרח הוא להיות בארץ, ואם איננו שוכן בסתר־עב, חייב הוא להתגלות; וכל המאמין באמונה שלמה שישיגוהו משיגי־הגוף ויש לו דמיון כלשהו – חייב הוא להופיע לעיניו.

יצאתי איפוא לרחוב לחפש את הסוציאליזם.

עוד אני עומד על המדרכה ותוהה כה וכה היכן הוא, והנה אני רואה את שמעון משיח רץ על פני בכל כוח. עצרתיו ושאלתי: לאן אתה רץ, שמעון? אמר לי: אני רץ להשיג את מדד־המחיה, אני רודף אחריו והוא בורח, ואינני מצליח להשיגו בשום אופן.

עד שהוא חולף על פני וממשיך במירוצו, והנה אני רואה את מר בוקי סרוקי ממהר לכיוון ההפוך וששת כיסיו נפוחים עד להתפלץ, ארבעה במכנסיו ושניים במקטורנו. מר סרוקי, אמרתי, לאן אתה ממהר כל־כך? אמר: אני ממהר להיפטר מהכסף. – להיפטר? השתוממתי. כן, אמר, לקנות בו, לקנות בו! – מה לקנות? – הכול. מגרשים, מניות, דניש אינטריורס, שטיחים פרסיים, מיטות ספרדיות, תנורי חימום, מקררים, מטבח נירוסטה. – אבל מטבח נירוסטה יש לך כבר, אמרתי לו. – לא חשוב. העיקר לקנות. אבל אל תעכב אותי יותר, כי כל רגע שאני עומד כאן אתך ומדבר, יורד ערך הכסף יותר, ואני מפסיד. שלום.

עמדתי לבדי על המדרכה וקראתי: סוציאליזם איכה? סוציאליזם איכה? שום קול לא ענה. הבנתי כי התבושש, וחיכיתי עד הערב.

בערב לקחתי פנס ויצאתי לחפש אותו בצל הבתים ובסתר המדרגה. עוד אני עובר ממקום למקום עם הפנס, והנה מופיע לנגדי ידידי אגור בן־יקה. שאל אותי מה אני מחפש ואמרתי לו.

אמר: אה, סוציאליזם… אבל כל מיני סוציאליזם יש, ויש הנושאים שמו לשווא… סוציאליזם כמו אצל הרוסים אתה מחפש?

חס וחלילה! – אמרתי.

כמו אצל הסקנדינבים?

אולי. אולי… או אולי ישראלי, כמו שחזו אבות התנועה הזאת בבואם לארץ – עבודה. שוויון. לכל אחד לפי צרכיו…

אה, כן… – נאנח. אחר־כך אמר: הבט, סוציאליזם איננו כמו חכמות, אשר בחוץ תרונה, גם לא בשוק יתן קולו. גם לא כמו צדק הוא, אשר יופיע מיד. סוציאליזם הוא עניין מורכב, מנגנון מסובך מאד, למצוא אותו אי אפשר בפנס, כי הוא מתגלגל בין אופני מרכבת הכלכלה! זהו ענין כלכלי טהור, אתה מבין?

ונעלם.

כיוון שבכלכלה אני בור גמור, נסעתי אל מודעי זאב הירש, שהוא פרופסור־חבר בבית־הספר למִנהל של אוניברסיטת תל־אביב, וחכם־כלכלה, ושאלתי אותו: מבחינה כלכלית טהורה, האם יש מגמה סוציאליסטית בניהול המדינה הזאת?

אה, סוציאליזם… נאנח, והעמיד לפני כוסית ויסקי.

אחר־כך התיישב למולי ואמר:

אם לבעלות על אמצעי־הייצור אתה שואל – אמנם־כן: רובה הגדול של החקלאות ובערך מחצית התעשיה הן בבעלות לאומית וציבורית. אם לשוויונות אתה שואל – הרי נכון שאצלנו הפער בין המעמדות והפער בין המקצועות והדרגות – קטן מברוב ארצות אירופה ואמריקה. אם לזכויות העובדים אתה שואל – אין ספק שבתחום זה הגענו להשגים שאין דומה להם בכל ארץ אחרת, שהרי כמעט אי־אפשר לפטר אצלנו פועל ממקום־עבודתו, ומה על ביטוחי המחלה והחופשות והגימלאות וכו' וכו'. דא־עקא, שאצלנו חברו יחד כל מגרעות הסוציאליזם ומגרעות הקפיטליזם, כך שאם תפוח זה חציו אדום וחציו ירוק, תולעת אחת מכרסמת בחובו מצד אל צד ומשלחת בו רקבון הפושה בכולו.

תולעת־יעקב זו, מהי? שאלתי.

תולעת הרמייה – אמר. החולי הרע והקשה ביותר הוא זה ששיטת הכלכלה כולה בנויה על כך שהמדינה מרמה את אזרחיה והאזרחים מרמים את המדינה. וזו ואלה יודעים על כך, ושורר ביניהם מעין הסכם־רמייה־הדדי־וחוקי, והסכם־רמייה זה שם לאל את כל ההשגים.

עד כדי כך? – השתוממתי.

מה אתה משתומם? – אמר. אתה עד לאינפלציה דוהרת במהירות של כדור־שלג המתגלגל מראש ההר. אתה עד לשביתות־רודפות־שביתות עם דרישות אבסורדאליות הנענות ברובן ומדהירות הלאה את האינפלציה. אתה עד להתעשרות עצומה של ספסרים וקבלנים ותעשיינים ובעלי מקצועות חופשיים, ואין לה שום רסן ומעצור, ועודך משתומם?

אני משתומם – אמרתי – משום שקשה לי להאמין שהנהגה שיש בה חברי קיבוצים, ואנשים מוותיקי תנועת העבודה, וחניכי מאורות גדולים, שאין להם אינטרס אחר אלא טובת־העם, ישלימו עם כך ולא יהפכו את הגלגל!

הוא הדבר – אמר – שכולם שבויים בפקעת הסבוכה הזאת, שאינם יכולים להתיר עצמם מתוכה, של הסכם־הרמייה־ההדדי.

כיצד?

מן המסד ועד הטפחות, מן הפועל־השכיר ועד איל־ההון, הכל מרמים ורמאותם מקובלת.

ולאחר שלגם לגימה הוסיף ואמר:

נתחיל בשכיר. שיעור המס המנוכה ממשכורתו הוא גבוה מאד, בייחוד בדרגים הבינוניים והגבוהים, גבוה מבכל ארץ אחרת. על מה לוחמים – ושובתים – השכירים? על קבלת תוספות שמחוץ לשכר־החייב־במס, כי הרי ככל שיקבלו משכורת גבוהה יותר, ינוכה מהם יותר. הם לוחמים איפוא להטבות שאינן קשורות להשגים, למאמץ, לתפוקה. נלחמים להטבות פיקטיביות: דמי נסיעה, טלפון, ביגוד, אש“ל, “ספרות מקצועית”, חינוך חינם, נסיעות לחו”ל לחינם, שבתונים חינם וכו' וכו‘. יש מנהלים המשתכרים 3000 ל“י לחודש ומזה מנכים להם 60% למס הכנסה. אבל הם חיים על 3000 ל”י נוספות, פטורות־ממס, שבצורה זו או אחרת הן תמיד על־חשבון המדינה, אם ישירות ואם בעקיפין. על הוצאות מכונית, אש“ל, חו”ל, “ספרות” וכו’ וכו' – הם חייבים להגיש דו“חים וקבלות. הם מרמים איפוא. כולם יודעים שזוהי רמייה, ומקבלים אותה. כי גם השלטונות אומרים אי אפשר שאדם בדרגה כזו יסתפק ב־1200 ל”י לחודש! מגיע לו יותר! אם כן מקבלים את הרמייה כחלק מן ההסכם ההדדי.

הוא הדבר בנוגע לנורמות ופרמיות. רובן פיקטיביות ואינן קשורות בתוספת־עבודה, בתוספת ייצור. משלמים יותר בעד אותה עבודה, בפחות מס, ותורמים תרומה רצינית לאינפלציה. שלא לומר, למוסר.

נעבור הלאה, אל בעלי־המקצועות החופשיים. הכל יודעים שרופאים, טכנאים, עורכי־דין, חשמלאים, נגרים, ויתר בעלי־מלאכות – שכולם יקרנים גדולים – נותנים שירותים ולא נותנים קבלות. המס המנוכה מהם מגיע רק לחלק קטן מהכנסותיהם. יש המעריכים שהכנסתם של רופאים בלבד, המתחמקת ממס, מגיעה ל־10 מיליון ל"י בשנה. קופת־חולים, למשל, יודעת זאת, אבל היא אומרת: טוב, רופא אינו יכול להתקיים על המשכורת בלבד, אם כן נניח לו. השלטונות יודעים זאת, והם מניחים שירמו אותם.

נעלה כמה שלבים למעלה ונגיע אל התעשיינים. כ־75% מן ההשקעות במשק – נהנות מהנחות לפי חוק לעידוד השקעות. אלה הם מפעלים מאושרים, תרתי־משמע. הם נהנים ממענקים, מהלוואות לזמן ארוך בריבית נמוכה, ופטורים ממס חמש שנים מיום שהתחילו להביא רווחים. את חמש השנים יש שיטות למתוח ל־12 שנה. את הרווחים אפשר לחלק כדיווידנדות ואלו פטורות ממילא ממס. לא זו בלבד – אלא שהיום רוב המפעלים שייכים לחברות רב־מפעליות. חברות אלה יכולות בנקל לנקז רווחים של מפעלים לא־מאושרים אל מפעלים מאושרים שבבעלותן. ואז גם אלה פטורים ממס. אמור מכאן שדווקא מן ההכנסות הגבוהות ביותר – לא נגבה מס־אמת, אלא מס נמוך ביותר!

אם לא עייפת, נפנה אל הקבלנים. ממה התעשרו קבלנים, בעיקר? מכך שקיבלו מן המדינה, ממקרקעי ישראל, או רשויות ציבוריות אחרות – כלומר, ממני וממך – קרקעות במחירים נמוכים מאד, ולאחר כמה שנים בנו עליהן בתים וחישבו את מחיר הקרקע בסכומים גבוהים מאד. או: קיבלו לבצע עבודות בטחוניות בהיקפים עצומים, וגבו עליהן סכומים למעלה מכל המסתבר על הדעת ועשו רווחים למעלה ממה שראו בחלומם. והרי גם זה על חשבון המדינה!

עכשיו: נדמה לך שבעלי ההון הם־הם ודאי המשלמים את המס הגבוה ביותר. ובכן: בארץ לא משלמים מס על הכנסות הון, על רווחי בורסה וכד'. או שהמס הזה הוא נמוך מאד, נמוך בהרבה ממס על הכנסה שוטפת, 25% לעתים או משהו כזה.

שתיתי מלוא־לוגמי מן הוויסקי, ושאלתי: מי, אם כן, משלם באמת מס־אמת?

אמר זאב: אתה מכיר את שמעון משיח?

סיפרתי לו שראיתיו רץ ברחוב, רודף אחר המדד ואינו משיגו.

או, זהו! – אמר – הוא העומד בתחתית הסולם – פועל שכיר בתעשיית המזון או בתעשיית הטקסטיל, או פקיד נמוך בדואר, עובד־מדינה או לבלר בבית־מסחר, או פועל חקלאי – הוא הנושא את הסולם על גבו. אין לו הטבות, אין לו הנחות, אין לו חשבון טלפון, חשבון מכונית, חשבון אש“ל, חשבון חו”ל, ואין לו גם כוח לחץ כמו לפועל הנמל, למשל, או למוכס, או לאקדמאי, או לעובד אל־על, או למהנדס ולרופא – והוא רץ־רץ־רץ אחר מדד־המחיה, הזיעה נוטפת ממצחו, ולעולם לא ישיגו, גם אם יצעק – לא יענו לו.

לאחר ששתינו עוד כוס, שאלתי: במה מתבטאת המדיניות הסוציאליסטית של ההנהגה הסוציאליסטית אם כן?

אמר:

זהו הפרדוכס. מצד אחד אין לך עוד מדינה – פרט למדינות הקומוניסטיות – שיש בה שליטה כל כך גדולה לממשלה על מקורות ההון ואמצעי הייצור. הכל תלויים כאן בממשלה לרבות התעשיין והקבלן והבנקאי ובעל ההון. כי רוב מקורות ההון באים מן הממשלה או עוברים דרכה, כי הם באים מן המגביות ומן הבונדס ומתקציבי הבטחון וכו' וכו', שלא לומר שהסקטור הממלכתי עצמו הוא גדול מאד. לכאורה, יכלה הממשלה לקיים פיקוח מלא על התהליכים, לחלק את העוגה בצורה שווה יותר ולחלק את העומס בצורה שווה יותר. אבל כאן אנחנו מגיעים לנקודה שממנה התחלנו: במקום להפחית את שיעורי המס ולהקפיד על כך שהמס יהיה מס־אמת, דבר שהיה מעודד את העבודה ואת הייצור, השיטה היא – הכל סמוכים אל שולחן הממשלה והרוב ניתן מתחת לשולחן. כזב לי ואיטיב לך, וכל המרבה ללחוץ – נשכר. מתנות כאן ומתנות שם. ודרכן של מתנות שהן משחיתות הן את הנותן והן את המקבל.

אמרתי לו:

נדמה לי שציירת תמונה שחורה מדי, שהרי אילו היו הכל נותנים ומקבלים מיד אל יד מתחת לשולחן – היה השולחן נהפך.

באותו רגע קרה דבר מוזר: זאב לחץ על רגלי מתחת לשולחן, ואני החזרתי לו לחיצה, ועם כך התהפך השולחן עם שתי הכוסות שעליו – עלינו.

טוב, למדתי לפחות פרק בשולחן הפוך – אמרתי, ובירכתי אותו לשלום.

26.1.73


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!