יום אחד עליתי לירושלים. חביבה עלי העליה לירושלים. מן החול אל הקודש, מן הפשוט אל הנשגב. ערים אחרות פוקד אני לרגל איזו סיבה או תכלית בפני עצמה, ואילו לירושלים הריני עולה מתוך כיסופים שבלב וחדוות הנפש. משתוקק אני לנשום אויר הרים שלה ולקלוט את מראותיה המגוונים והמשובצים בחומותיה ובנופה הסלעי, האיתן. דומה שתעלומות חיים וגורל נשקפות אליך ותובעות יחס של כובד־ראש והפלגה לתחומי זמן ומקום שהדמיון יפה להם. ואף כי מכיר אני את מבואותיה, סימטאותיה, חומתה ועתיקות שלה, הריני למד לדעת פעם בפעם, כי הקריה מקפלת בתוכה פינות־חמד עטורות שרידי תפארת ומירמז חן קדומים, שהיו סמויות מעיני, ומשאני נקלע לתוכן הריני חושף את אורן הגנוז, המהלך עלי נכאים לא ידעתים.

וכן שמתי לי לחוק: מדי עלותי ירושלימה חייב אני לבקר אצל הכותל המערבי. אף הוא נראה לי תמיד חדש בהופעתו, נשגב יותר מבראייה ראשונה ואוצר קסמי הוד ושגב של עבר רחוק ומפואר. רק יהודי המתבודד לפניו בהמיית־לב עשוי לקלוט ולפענח קצת משיחת אבני הגזית הכבדות בקדרותן. לרוב הולך אני לבדי אל הכותל, שכן איני יכול לשמוע קולו של אדם מופנה אלי בשיחת־חולין שעה שאני שקוע בהרהורי לפני הכותל. אותה שעה יורדת עלי שתיקה כה עגומה וכבדה, שלבי נלחץ בקרבי ורוחי נעכרת. בוקר אחד הרעידתני המיית המתפללים עד שפקעת־הצער חינקה את גרוני ודוק של דמעות נתקשר בעיני ועירפל אורן. אפשר שגרמו לכך הידיעות על הטבח, שהגיעונו אותו יום מפולין השדודה והדוויה. אנקת דורות – שבניהם נטבחו מאז ועד עתה – בקעה מתוך אותה תפילה, שהרעישתני והעמידתני דל ואביון, המתפלש ביגון גורלו ללא פשר, ללא גמול.

כמה ימים עשיתי בקריה ורגלי הובילוני גם הפעם למקומות שקסמו לי והעלו בי פרקי־חיים, שהדמיון והמציאות היו שלובים בהם ודבוקים זה בזה. בערב האחרון זכרתי, כי למחרת היום הריני חוזר למקומי בבוקר השכם, ואילו אצל הכותל עוד לא ביקרתי. לראשונה אמרתי בלבי, כי הואיל ושעתי דחוקה, הרי שאנוס אני לוותר על הביקור, אלא שקשה לי לבאר, כיצד החלה מחשבה זו מציקה לי ותובעת ממני לקיים מנהגי. ואף כי יושב הייתי אותה שעה בחברת ריעים עליזה, ובאוזני דברי חכמים וסופרים, נעשיתי עצוב ביותר, נכה־רוח ופוטר עצמי מן השיחה תוך שקיעה בשתיקה ממושכת. חשתי, כי חייב אני לילך לכותל כדרכי, ואף כי השעה קרובה היתה לחצות, מצאתי עידוד בירח המלא, שהציף באורו הרך את היקום, וגמרתי אומר כי הליכה לשם אפשרית בשעה זו.

נצטרפו אלי גם חברי, שהיו מסובים עמי. השעה היתה קרובה לחצות, והירח הרעיף את נגהו על העיר השקועה בתרדמה והעטה אותה במעטה של לובן ענוג. לראשונה קלחה שיחתנו בעליצותה וניתרה מנושא לנושא. שהחולין בהם עיקר והבדיחה תבלין. ואילו ככל שהתקרבנו והפלגנו בעיר העתיקה ונבלענו בתוך הסמטאות, השרויות באפלה, נתמעטה שיחתנו הפזיזה עד שכבשה אותנו שתיקה גמורה של כובד־ראש. הירח, השט בכחלת הרקיע, שנחשף פעם בפעם בין חרכי הגגות יצק בנו בחסדו ערגה חרישית ללא פשר. נלחצנו איש לרעהו כעדר כבשים, ומשנתקרבנו לכותל נחרדנו לפתע: קול בכי כבוש עלה והרעיד אותנו. בלבבות מתפעמים הקשבנו רב קשב, וחברי לחש: ״ודאי בוכה מי על חורבן ירושלים ושריפת המקדש״. נגשנו בשקט ומצאנו בסמוך לאבני הקיר אשה דבוקה להן, זרועותיה פרושות ושטוחות לפניה כרוצה לחבק ולגפף את הכותל, קולה רועד, מתייפח ומתרסק כשהיא שופכת את מרי־שיחה וצקון־לחשה לפני רבון־העולמים.

ניצבנו דוממים ומחרישים. מתוך קטעי הדברים של האשה למדנו, כי מבקשת היא על נפש בנה, נער חולה אנוש. תפילתה היתה נוקבת בפשטותה ובכנותה, ובשעה שסיימה את דבריה: ״רבונו־של־עולם! חוסה־נא על נפשו של בני הרך וקח נפשי תחתיו״ ־ עבר בי רטט ובשרי נעשה חידודין־חידודין. גונחת פרשה משם לבסוף, כשהיא מגפפת ומנשקת את אבני הכותל, נתעטפה במטפחתה ונשתרכה כושלת ודוויה. עמדנו שרויים בשתיקה כמקשיבים עדיין לבכייה של האם. איש לא הוציא הגה מפיו. לאט־לאט התחלנו נעים זה בכה וזה בכה, כל אחד בדל ומתמכר להרהוריו. אחדים פרשו לקרן־זוית, נתקרבו לכותל עד כדי מגע, ועמדו אצלו כמערים נפשם בתפילה. אפשר שלא התפללו, אלא שעמידתם היתה עמידת בני־אדם שתפילה מפרכסת בחובם וקשה להם לבטא אותה מאין להם ניב־שפתים. אף אני מצאתי עצמי עומד אצל אותה אבן, שבסמוך לה ביקשה האשה רחמים על בנה. חגווי האבנים הכבדות השחירו, ולפתע הבחינו עיני בפיתקאות. שהיו תחובות שם על ידי המתפללים. איני יודע את נפשי, ואיני יודע על־שום־מה עשיתי אותו מעשה תמוה, שכן שמתי את כף ידי לתוך החריץ. חפנתי מלוא החופן פיתקאות־תפילות ונתתין בכיס־מעילי.

ב

משעליתי על יצועי בחדר פלוני נדדה שנתי. העליתי אור ושלחתי ידי לאחד הספרים, שקיבלתי מאת ידידי. אבל נזכרתי בפיתקאות. שהסחתי דעתי מהן, ואמרתי בליבי שמא כדאי לעיין בהן כעת. פרשתי לפני את הפיתקאות הקמוטות, מהן כתובות בכתב נאה להפליא ומהן בכתב משובש. מהן כתובות על גבי נייר משובח, ומהן רשומות על גבי נייר פשוט; רובן של התפילות בטילות היו, ביקשו על עושר ועל דברים, שחשיבותם פחותה, ואילו פיתקה אחת גרמה לי טרדה ועגמת־נפש, כי מיד שיערתי שנכתבה על ידי אותה אשה בוכיה, שמצאנו אצל הכותל. בשולי הפיתקא סיימה בקשה על נפש בנה החולה, על נפשו של תינוקה הרך, שפרשה בשמו בתפילתה.

רוחי נפעמה ונרעשה בי. “הכיצד – אמרתי בליבי־ אתה מקפח תפילתה של אשה אומללה? מה רשות נטלת לעצמך לעשות אותו מעשה?” אלא שלאחר־כך חזרתי וניחמתי עצמי: ״וכלום סבור אתה, שריבון־העולמים זקוק לאותה פיתקה דווקא?״… ואף על פי כן נשללה מנוחתי ממני. וגם משהשלכתי את כל הפיתקאות לתוך הסל, נטלתי פיתקה זו וגנזתיה בתוך תיקי, בין התעודות הטעונות שמירה. משנתעוררתי היתה כבר השעה מאוחרת קמעה. ואני בהול ונחפז לתחנת המכוניות שלא לאחר ביותר, ובשעת הנסיעה מהרהר הייתי בביקור אצל הכותל, ביקור בחצות לילה לאור הסהר, שהיה בו קצת מן התמיהות והרבה מן ההוד, המסעיר את הנפש.

משהגעתי לביתי חרדה לקראתי רעייתי ומארשת פניה הקודרים קלטתי כי משהו אינו כשורה. על בהונות רגליה פגשתני ובקול דממה דקה לחשה לי, כי בננו, נער בן שמונה, מוטל חולה. כולו קודח וחומו עולה בלי הפסק. הרופא, שהובהל אליו, עוד לא עמד על טיב המחלה ותמוה הדבר שגם התרופות להפחתת החום אינן מועילות. מצאתי את הילד קודח. מדמדם ומדבר דברים ללא קשר. הוא לא הכירני ובעיניו קפאו מבטים של הכרה מטושטשת, משהעברתי כף ידי על מצחו הלוהט, ניצבה אמו למראשותיו. פוכרת אצבעותיה מעצמת היאוש, ועיניה זולגות דמעות. אם כי הילד חלה לעתים, לא ראיתי אותה אובדת־עצות ומיואשת כבשעה זו. עוז רוחה עזבה לגמרי והיא נתייפחה חרש. הבהלתי מיד רופא, שמוניטין יצאו לו כמומחה למחלות ילדים. הוא בא, מישש, בדק ובחן את הילד, ציין את מידת חומו הגבוהה, ואף הוא התקשה להגדיר את המחלה. עיניו השחורות של הילד הציצו בנו במבטים יוקדים ותועים. מוכת יאוש פרשה האם לקרן־זוית ומררה בבכי. ומיד עברני כבזק רעיון טורד ומבעית: ״נענשת על שחיללת את קדושת הכותל ועיכבת בעד תפילת האם, המבקשת על נפש בנה״…

היום עבר בחרדה רבה. הנער הוסיף לקדוח ומידת חומו לא נרגעה. הוזמן רופא נוסף, וגם בקורו של זה היה לשוא. הצצתי בפני רעייתי, והאימה שהיתה נסוכה על פניה החיורים הדאיגתני ביותר. נתייפחה בלי הפוגות וטענה כי תצא מדעתה, כי חששה ביותר שמא יאוכל הילד בשלהבת מחלתו.

תוך־כדי־כך רד הערב ולא חלה הקלה במצבו של הילד. לחרדתי ראיתי, כי כוחותיו הולכים וכלים. שוב ניקר במוחי הרעיון הטורד על קיפוח תפילתה של האם, ובאוזני צלצלה תחינתה הרועדת “רבוש”ע! חוסה־נא על נפשו של בני הרך וקח נפשי תחתיו"… ומשחזרתי בדמיוני על דברי האם, חשתי כי מוציא אני דברים אלה מפי בלחש, ושקיבלו משמעות גורלית. לפתע נתחוור לי כי אכן חטאתי חטא לא־יכופר על שנהגתי קלות־ראש בתפילת אם וזילזול בקדושת הכותל. המחשבה על חטא כפול זה אכפה עלי את ההכרה, כי אכן בשל כך נענש ילדי. נכה־רוח ומדוכא התהלכתי בחדרי, וכל אותה שעה לא פסקתי לראות את הכותל המערבי, הניצב דומם וקודר. אלא שהפעם נראה לי מאיים ביותר; לפני עיני רחפה דמותה של האשה הצמודה לאבניו, ידיה פרושות בתפילה, וקולה המתרסק בהתיפחות נוקב את אזני, כי מדמה הייתי לשמוע גם קובלנה חרישית: ״בן־־אדם! מה חטאתי לפניך, שעיכבת בעד תפילתי?״

חלפו שעות ארוכות רצופות דיכדוך־נפש ואוזלת־יד, ומצבו של נערי לא הוקל. ביכייה של רעיתי הבריחני למרפסת. הרימותי עיני לשמים, נמשכתי אחרי יפעת הירח, החולף במילואו בתוך הכחלת, עטור כוכבים וקרעי עננים צחורים כצמר, ושוב ניצב לפני מראה הכותל ושולי נדבכיו העליונים מוארים בנגהו. ולפתע ידעתי את אשר עלי לעשות ללא כל־דיחוי. נגשתי אליה ואמרתי לה, כי עלי לפעול־מה להצלת הילד, וכי אפשר כי לא אשוב אלא למחרת בבוקר. חזרתי ואמרתי לה, כי מאמין אני במעשה שיש בדעתי לעשות, אשר יביא ריפאות לילד. היא לא חקרה ולא דרשה, ואני לא הגדתי לה דבר, פן אהיה כמתעתע בעיניה, אבל ראיתי כי היא מאמינה לדברי שנאמרו בתקווה ובביטחון.

ג

בקרן אחד הרחובות עיכבתי מכונית וביקשתי את הנהג, שיסיעני לירושלים. השעה היתה קרובה לחצות והנהג היסס. הצעתי לו מחיר שנתקבל על דעתו והלילה המואר אף הוא סייע לפזר את חששותיו. לא ארכו הרגעים והמכונית נישאה כסופה על פני חלקת הכביש הריק מאדם ומתנועת רכב ובהמה. הנסיעה בחיק הלילה. שקסמי הירח הוסיפו לנוף משחק של צללים ואורות מעולפי רוך ודממה הרגיעתני. ולעתים, משנתעוררתי מתרדמה קלה שנפלה עלי, מדמה הייתי לראות עצמי נישא על כנפי־דמיון בלי לזכור היכן אני.

משהגעתי לירושלים ביקשתי את הנהג להובילני עד למגדל־דוד ולהמתין לי שם עד שאשוב. עברתי דרך שער יפו, ובצעדים מהירים ובלב מתפעם מתקווה וחרדה גם יחד נחפזתי עד שהגעתי לכותל. עברתי לאורך אבניו הצוננות עד שמצאתי את המקום, שבו עמדה האשה בתפילתה והבחנתי גם בחגו שמתוכו נטלתי את הפיתקאות. ביד רועדת מהתרגשות ובאימה סתומה, שירדה עלי, הוצאתי את הפיתקא, שהיתה שמורה אתי, החזרתיה בדחילו למקומה בעוד שפתי לוחשות תפלה קצרה: ״אנא, אלוהים, סלח־נא לי על קלות־ראשי, שנכשלתי במעשה נימהר; שלח־נא ריפאות לבן האשה, ובזכותה רפא־נא גם לילדי החולה״. שוב עמדתי שעה ארוכה בסמוך לכותל, מתבודד ונפשי הומה בי.

מעט־מעט חזרה אלי שלוות־רוחי והמועקה שהכבידה על לבי נגולה. עייף הייתי מהתרגשות ומהליכה מהירה. צנחתי על גבי המרצפת, השענתי גבי בקיר כשאני סוקר ביראה את הכותל, שבחסדו אני שרוי ומחשבותי מרחפות ומבקשות רחמים על ילדי. איני יודע מה ארכה ישיבתי, אלא שלבסוף הגיעו אלי הדי נקישות סנדלים של משכימי־קום לתפילה ולעבודה. מעל לראש הכותל נתפרחה בשיקשוק כנפים להקת יונים, ואי־מזה בקעה גם זימרת צפרים, המבשרת על השחר העולה. קמתי וחזרתי בלב שקט למכונית, שהמתינה לי על־יד מגדל דוד, שצריחו עדיין טובל היה באור הסהר מזה ומשחיר ביותר מזה.

משנכנסתי לביתי פגשה אותי אשתי במאור־פנים ובישרה לי כי לאחר חצות פחת וירד חומו של הילד לגמרי, והריהו ישן עתה שנת החלמה. הצצתי בקלסתרו וראיתי כי פניו קורנים, מפוּייסים, ונשימתו שלווה. אז ידעתי, כי אכן נענשתי על חללי את קדושת הכותל והצלתי את נפש הנער בכפרי בלב שלם על מעשה נימהר של קלות־ראש. אותה שעה ראיתי בדמיוני גם את האם, שביקשה על נפש בנה, כשהיא נחפזת לבוא אצל הכותל, מגעת שפתיה הלוהטות לצינת האבנים, ועיניה זולגות דמעות הודיה.