ספור פגישה אחת

– כָּךְ הַסְּפָרִים מֵחִדְלוֹנָם קוֹדְחִים שֵׁנִית עַל שֻׁלְחָנֵנוּ,

חַיִים מֵרֹאש וּמֵחָדָשׁ, מִבְּלִי דַלֵּג עַל דָּף,

מִבְּלִי דַלֵּג עַל הֹלֶם לֵב ועַל הִרְהוּר. לוּ כָּךְ קִנֵּאנוּ,

לוּ כָּךְ אָהַבְנוּ, לוּ כַּסֵּפֶר לֹא נִיעַף.

(הספרים) נתן אלתרמן

לרבקה רעיתי

א

לפי-שעה טרם הקיפה תנועת הבנייה המזורזת שבמושבה את הסביבה הזאת, וד“ר לשם, רופא וטרינרי צעיר, דעתו נוחה שעדיין רשאי הוא להתבודד בביתו המרוחק ולשעשע את נפשו כי שוהה הוא עדיין בשטח כפרי מובהק. לפי שהכרמים והפרדסים סוגרים עליו סביב-סביב, ופרט לבתים בודדים, הפזורים פה ושם, טובעים בירק ורעפי גגותיהם מאדימים כצפים בתוכו, הרי מראה הנוף לכל מלוא העין יש בו מצביונם הבלתי פגום של ימים ראשונים; גם דרך-העפר – המתפתל ליד משוכות-השיטה ושיחי-הצבר, עוקף את הכרמים, את הגבעה שמראשה אפשר להשקיף עד למרחבי הים הכחול, ומשתפל לואדי שמשני עבריו גדלים פרע איקליפטוסים נישאים שטרם עלה עליהם הכורת – גם דרך-עפר זה נשתמר בו כל החן המפעים את לבו של אדם הרגיל בסביבה מילדותו, ואשר תקתוקו של מנוע באחד הפרדסים, הבוקע ומתנבח לפתע תוך דיממת בוקר, או בין השמשות, יש בו כדי לעורר געגועים ולהרעיד מיתרים סמויים שבלב. כאן קיים עדיין טעמו של משהו ארצישראלי, רומנטי, המפנה במושבה גופא את מקומו לתמורות שריח של עסקים נודף מהן. ואילו את המקום הזה טרם הדביקה הרעה, לרווחתו של ד”ר לשם.

ד“ר לשם קבע במקום זה את דירתו ואת מרפאתו הווטרינרית. הוא לא שעה לעצת ידידיו אשר ביקשו להניאו ולשדלו כי יקבע את דירתו בלב המושבה. “כאן,” אמרו לו, “תהא פרנסתך מצויה בשפע, ואילו שם מחוץ למושבה איש לא יבוא אליך”. ד”ר לשם הקשיב וגיחך, ולא נתפש לויכוח. הוא לא ביקש להתעשר. כסבור היה שדי יהיה לו במה שישתכר, שיסתפק במועט, ובלבד שיוכל לדור בסביבה שהיא לפי רוחו, ושיש בה כדי להשרות עליו רוח טובה ושלווה בשעות הפנאי. מטעם זה לא ביקש ד"ר לשם לקבל משרה של רופא וטרינרי באחת העיריות, בבית-מטבחיים, דרך משל, שבנידון זה סברתו שונה משל חבריו למקצוע.

בית עזוב ופרוץ במקצת של אחד האיכרים נמכר לו במחצית המחיר וד“ר לשם התקינו מחדש בלי לגרוע מצביונו הכפרי, על עליית-הקיר שלו, על גרם-מעלות-העץ המוביל אליה אלכסונית, ומחסן קטן הנראה כדבוק מן הצד. הוא טח את הבית מחדש, מבחוץ ומבפנים, הרס מחיצות שבין חדר לחדר, הכניס שינויים ושיפוצים ושיווה לבית, שהיה מקודם עלוב וזנוח, צורה של חווילה נאה, עד שכל הרואה אותה בחידושה השתאה לפשטותה שנוסח לה – פשטות שהניחה גם את דעתו של ד”ר לשם.

התקין לו, אפוא, ד“ר לשם בית נאה ומתוקן לפי רוחו, שהכיל פרט למרפאה וחדר-המתנה קטן, טרקלין מרווח למדי, ובחצר מאחורי הבית מכלאה לבדיקת בהמות וחיות, שלשלאות לריתוק, סד לכבילת-רגליים, מאורה לכלבו ויוצא באלה דברים. גם שובך שהיה בחצר הניח על עמדו, אלא שטרם איכלס אותו ביונים, ומחכה היה לאחד מידידיו אשר הבטיח להביא לו שי כמה וכמה זוגות מובחרים. לפי-שעה תפש את מקומן של אלו זוג יוני-בר שעל גבי ריפוד חפוז ומרושל של זרדים קבעו את הקן, והרי קול המייתם הממושך והנוגע אל הלב ערב מאד לאוזניו. עתה קול התור שלהם מבשר את בוא האביב, וד”ר לשם היושב בכורסה מניח את הספר לרגע, מפנה את ראשו לעבר החלון ומקשיב יפה תוך העלאת בת-צחוק קלה על פניו.

כיוון שהטרקלין מרווח למדי, אוהב ד“ר לשם להתהלך בו שקוע בהרהורים, ושוקל תוך-כדי-כך את עניניו ואת מעשיו תוך שהות מספקת, שאין מטרידים אותו ביותר. בטרקלין מצויה ספה רחבה שלאורכה קבוע מדף לספרים, וליד הקיר שמנגד ניצבת כוננית גדולה שבה נתונה ספרייתו המקצועית, ומבחר של ספרות יפה ואמנות שהוא מטפח ומוסיף עליה מדי שובו מן העיר. שולחן-הכתיבה נמצא בסמוך לחלון, ועליו מצויים ספרים וניירות בחוסר סדר מובהק, וכן פזורים הם ליד המדף של הספה וליד הכורסה. ניתן להניח כי ד”ר לשם מציץ בכמה ספרים בבת-אחת לפני שישקיע עצמו בקריאה ממושכת באחד מהם. על הקירות תלויות תמונות-נוף אחדות, אקוורל שסירות-הירקון, או נחל אחר, מנמנמות בו ריקות מאדם בצל איקליפטוסים, ורישומי-אדם וקלסתרים בשחור-ולבן, ואם להוסיף את השטיח באמצע החדר – והרי הטרקלין על מראהו.

אין בדידותו של ד"ר לשם משעממתו, הואיל ותמיד מוצא הוא איזה ענין לענות בו, ומקדיש שעות לעיון ולקריאה. לעתים קרובות נוהג הוא לטרוח גם על התקנת סעודה לעצמו, במטבחון הסמוך לחדר-ההמתנה. סעודת-צהרים סועד הוא לרוב במושבה, פרט לימות-החמה הכבדים וימות-הגשמים, שאז הוא מבכר להסתפק בארוחה חטופה ובלבד לפטור עצמו מהליכה טורדנית למושבה. וגם לאחר שרכש לעצמו אופנוע אינו להוט אחרי ביקורים ללא צורך במושבה.

נשים צעירות שבמושבה ובחורות תוהות לפעמים עליו ועל אורח-חייו, שנראה תמוה בעיניהן ומעורר סקרנות, ולפיכך הרי-הן מחפשות תואנה ומביאות אליו את כלבי-שעשועיהן לבדיקה, לטיפול ולבקשת עצה שלשמעה מפרכס החיוך על שפתיו של ד“ר לשם, ומול הכזבים הקטנים שלהן עליו להעמיד פני אדם אדיב ומיתמם; אך נראה שסקרנותן גוברת על כך, ומבקשות הן להשתעות קצת בחברתו ולעמוד על טיבו. ויש שד”ר לשם שוכח אף הוא את מטרת הביקור ונתפש לאחת מהן לעתים, אך עד כה בלא רצינות מחייבת. גם איכרים ובעלי משקים-זעירים שבסביבה נזקקים לו, או שמבהילים אותו אליהם, והרי פרנסתו מצוייה ועיסוקו מנחהו בנתיבות הנסיון של השתלמות מעשית וידיעת נפש הבהמה ודרכי ריפויה.

הכל מכירים את ד"ר לשם במושבה, ואילו מעטים הם מכריו, כיון שפרט לשיחה-של-אדיבות אין הוא נכנס בקשרי ידידות. הוא בורר לו אחד במושבה ושניים בעיר, פוטר עצמו מציבור ומלהגם של יחידים, ועושה לפיכך רושם של רווק מתבודד שאין לו תקנה. ואין איש מעלה על דעתו כי בן-חורין הוא, שאינו נכנע לשיגרה, ולפיכך אינו יודע שעמום מהו גם בהיותו לבדו. תכונה היא באדם, וכנראה תכונה נאה המקנה שלוות-הנפש והשקפה על החיים שככל שהיא נראית תמוהה בעיני הבריות, כן מובנת היא לאדם עצמו, החש אותה בכל הווייתו והיודע להעריכה כמו.

ב

לשם סידור עניינים בצרכניה, בדואר, במספרה שבמושבה, או לשם קניית ספרים בעיר, נוהג ד"ר לשם לצאת רכוב על אופנועו וחוסך לו על-ידי כך זמן וטירחה יתירה הכרוכה בנסיעה באוטובוסים. עניינים ששומה עליו לסדר מתוך צורך של שיגרה הריהו פוטרם כמי שכפאו שד, וגם בנסיעתו ניכר קוצר רוחו והוא מחפיז את הרכב בצורה מבהילה של אדם המפריז בכוחו ואינו חושש לתקלות. אלא שעה שהוא יוצא לטייל בשדות וכלבו רץ לפניו, הרי שהוא יודע לכוון יפה את לבו לטבע ולנוף במתינות של אדם שעתותיו בידו, מהלך לאיטו, משוטט ונותן דעתו על כל מיני תופעות שצריכות לימוד והסתכלות, ושוהה ברצון בסביבה שלכאורה אין לראות בה אפילו נפש חיה אחת. אלה הן שעות בהן הוא שוקע בעולמו, בלתי מוטרד לא על-ידי הבריות ולא בתוקף מקצועו, אלא משוטט להנאתו, וטוב לו בכך, וחש הוא כי אין טוב מזה. אילן בודד בשדה עלול למשוך את לבו ואת עינו כמשהו מופלא ואוצר-חן. ויש אשר באותם הרגעים יפנה אל כלבו בשיחה שצפונה בה לעתים מהשמעת הרהורי-הלב, והריהו עושה זאת בנוסח שחציו ליצנות וחציו רצינות, בשבתו לפוש על תלולית עפר, או על אבן בשדה, כגון: “מה דעתך, זריז, על אותה גברת נאה שביקרה אצלי אתמול ושאלה בעצתי כיצד מגרדים קרציות שנטפלו לפוקס-טרייר שלה?”

ניכר שזריז, כלב אפור-שיער, זאבני, לא זו בלבד שהוא נהנה מאותה אתחלתא של שיחה, אלא מצפה לה בפירוש, שכן זוכה הוא אז בתשומת לבו המלאה של אדונו; ולפיכך הריהו זוקף את אוזניו, מפסיק את ריצת התזזית שלו אחורה וקדימה, כובש את פרצופו בכפו של ד“ר לשם ונושף עליה בחמימות נשימתו. קשוב וער קובע הוא באדונו את עיניו הזרחניות, שלאור החמה נקודות זהב רושפות בהן, והריהו מצפה להמשך של שיחה, כאומר: “מקשיב אנוכי, מקשיב!” ואז, אם דעתו של ד”ר לשם פנוייה לכך, הריהו זורק עוד משפט אחד או שניים, כגון: “אשה נאה היא לכל הדעות. אלא שהיא מהודרת יתר על המידה וטרקלינית מדי. יש ואני נמשך אחריה במקצת, אך אם סבורה היא כי… אה, לא, זריז!” כאן מתייבב לו זריז רסוקות מתוך הנאה של נאמנות עד לבלי חוק, כיודע להעריך יחסו של אדונו המשמיע לו משהו חשוב ונשגב מבינתו; הוא סומך לפתע את כפותיו הקדמיות על כתפיו של ד"ר לשם, מזה ומזה, ומתוך חיבה יתירה הריהו מושיט את לשונו הוורודה ומעבירה בלקק חטוף על קלסתרו הלוך ושוב, עד שזה, אדונו התמוה והסולד קמעה, תופשו בגרונו ושומטו ממנו והלאה: “לכלכן שכמותך!” ונעימת הרוגז שמחלחלת בגרונו יש בה כדי להכות את לבו של זריז במורך שבהכנעה, והריהו מתייבב שוב, כמבקש סליחה, מרתיע את עצמו בראש מורכן תוך ריצה של הקפה סביב-סביב, וחוזר ומתייבב: “כלום אשם אני שמחבב אני אותך יתר על המידה?!”

ד“ר לשם קם וחוזר לאיטו בדרך-העפר המוביל לביתו, לאחר שיטוט של שעה ארוכה בשבילי השדות שמחוץ למושבה. כלבו השמח, כנראה, בהריחו את קירבת הבית והמנוחה שלאחר התרוצצות מייגעת, מקדים את אדונו תוך שעט לשמו, אלא משהוא מבחין בחתול זר שנתעה לכאן, הריהו מגביר את שעטו בחמת-זעם אימתנית. החתול, שמצליח באורח-פלא לחמוק מן הסכנה, קופץ ונאחז בכל כוח צפרניו בעמוד-הטלפון הסמוך. זריז מזנק לעומתו בקפיצת-שווא ונשמט בכובד גופו לרגלי העמוד; זועם הוא נושא את עיניו לחתול העושה מאמץ נוסף להיצמד לעץ, ואז רק אז מעיף הוא את מבטו לעברו של ד”ר לשם המתקרב וצוחק לתקלתו: “התחרבנת, זריז!” והכלב משלח כלפי אויבו הנצחי יבבת-רוגז, וכחס על זמנו המתבזבז באפס מעשה, שעה שאדונו ממשיך ללכת ולהתרחק, הריהו פונה ודולק בעקבותיו. אותו רגע שומט עצמו החתול בגמישות מן העמוד וחומק בזריזות יתירה של דילוגים מקושתים לבין משוכת השיטה הסבוכה, שבשעת הדחק טוב לחסות בה. אלא שזריז שוב אינו נותן דעתו עליו. הבית הוא ברגע זה בראש מאווייו.

אף כי היום הוא אחד מימות האביב הרכים והנאים בזיוום המשיב נפש, יום שירקותו הרעננה של היקום נוהרת לעומת תכלתו הבהירה והזכה של הרקיע, נתחמם ד“ר לשם קמעה בלכתו, והריהו מוציא את ממחטתו וסופג בה את זיעתו הקלה שביצבצה על מצחו ופניו; הוא חוזר ותוחב את ממחטתו לכיסו וממשיך לפסוע כשרגליו נתונות בנעלי זאמש חומות שסוליות קרפ להן והחביבות עליו עקב ההליכה השקטה המשווה לצעדו האיתן מעין הליכת חיה, כפי שהוא מכנה אותה. מכנסיו עשויים קורדרוי ולגופו סוודר כחול, צמרי, הסוגר על צווארו סביב-סביב, בלא לשייר מקום לצווארון של כותונת. בהליכתו ובלבושו נראה ד”ר לשם כספורטאי החוזר משדה-אימונים. למרות העייפות הקלה מן ההליכה הרי פניו המגולחים למשעי לובשים ארשת של אדם בריא ושופע מרץ, ורק שפמו הקל והדק, העוטר את שפתו העליונה גזוז ומטופח, מוסיף לו משהו מן הגנדרנות המתרברבת, ואילו מתוך עיניו האפורות-אמוצות נשקפת בינה, ולעתים, כשהוא זורק הצדה מבטו החטוף, גם חומרה, המאלצת ודאי את המסתכל בו להתייחס אליו ברצינות ובכבוד.

ד“ר לשם שגילו הוא שלושים, בערך, עושה איפוא רושם של אדם הבנוי כהלכה. מכריו ורואיו משתאים אל מראהו המפיק תכונות של אדם הבוטח בעצמו, ושהלבוש החיצוני שהוא עוטה, ויהא זה משל פועל – חאקי, או משל מהדר-בלבושו – חליפה נאה, וכדומה, לא ישנוּ בהרבה את צורתו, כיון שבוודאי נאה הוא ובן-חורין בכל אחד מן הבגדים או המדים, שהוא נאה להם והם יאים לו. הרי זה אחד מן המעטים שהווייתו תואמת כלפי חוץ בכל הצורות שאינן מטשטשות אותו כל עיקר. והרי זה גם קסמו של אדם צעיר, גבר העלול למצוא חן בעיני נשים, ואף כי איש לא יגדירו כיפהפה ממש, אך בלא ספק יוכתר כיפה-תואר, ושעה שהוא בא במגע עם הבריות ומשוחח לתומו, ניכרים בו גם גינוני בן-התקופה אשר טעם את טעמה של ישיבה בחו”ל, וסיגל נימוסים המשווים לאדם גם מזיוו של חן מסוים. ולא במקרה בחר לו אדם זה כמקצוע את תורת הרפואה של בהמות וחיות, כיון שיחס זה לטבע ולבריה טבוע בו יפה-יפה עוד משחר ילדותו, ותמיד היו זרועותיו שרוטות בצפרני כלבים וחתולים.

אותה שעה, משחוזר ד“ר לשם לביתו וצונח על גבי כיסא-המרגוע שבחוץ, יורדים הדמדומים וכובשים לאט-לאט את הסביבה, ומטשטשים את קווי נופה. עדיין ניכרים סימני השקיעה במערב ההופך ירוק כהה שמעליו חופף גון ורדרד, קלוש, ההולך ומכחיל לאיטו עד שהוא עוטה לבסוף עלטה אפרורית כעין הפלדה. ד”ר לשם שרוע על כיסאו, רגליו פשוטות לפניו, עקבי נעליו שקועים קמעה בגומות שקבעו לעצמם בעפר התחוח, וכיון שהרגשת הרוגע מפעפעת בגופו, אין לו חשק לזוז ממקומו. ירדה עליו אחת מן השעות בהן אדם מאבד, דומה, את תכלית המעשים בחיי יומיום ותוהה לפתע על איזו נביבות חסרת-שחר התובעת את תיקונה, ואי אתה יודע מה טיבה. דומה, יום ככל הימים, עבודה ושקידה על כמה וכמה ענינים, ובתוכם גם מירוק האופנוע, סיכתו וניקויו מן הרפש שדבק בו בימות הגשמים; מתן תשובה לאחד מידידיו בחו“ל אשר הודיעו כי עומד הוא לבוא לביקור בארץ (עם תום מלחמת השחרור גברה הסקרנות גם בלבב אלה אשר כל ימיהם התנכרו לארץ וחלומות חוזיה הפתיעום משלבשו ממשות לא שיערוה); לכאורה יום שהיה עסוק בו, ולמרות הכל החל משהו טורדו; משהו בלתי ברור ומציק במסתרי הנפש שלפתע אינה יודעת מרגוע. אלמלא היה ד”ר לשם בוש בפני עצמו, אפשר והיה מודה בכך כי זהו מסימניו המובהקים והנצחיים של האביב, המעורר באדם, ובעיקר ברווק, משהו הרודם בו, ואם תמצא לומר, מעין געגועים כמוסים ותשוקה לאשה צעירה, להתעלסות, שבתוקף הטירדות ואורח-חייו במקום נבדל ופרוש זה הסיח במקצת את דעתו מכך. אמנם,לא הרבה הזדמנויות נאות שנרמזו לו החמיץ. אין הוא רשאי לומר כי מתנזר הוא, אלא שבגיל זה עדיין לא הטרידה אותו משום-מה בעיית הנישואין, וכנראה שנוח היה לו בכך.

ג

אחת בשבוע עורך ד"ר לשם ביקור בבית-המטבחיים הסמוך, זה הבנוי לפי מראהו החיצוני כמחסן של בית-חרושת, במורד לואדי, וחוסה בצל האיקליפטוסים. חלונותיו הקבועים בחלקם העליון של הקירות והעשויים משבצות-משבצות משווים לו מרחוק צורה שקטה של מחסן, והמכלאות והרפתים שחומה מקיפה אותן, אף הן עשויות לעורר רושם זה. רק המתקרב למקום, ולאוזניו מגיעות געיות הבקר ורעש העובדים, יבין מיד כי אין המקום שקט כל עיקר.

משנוטל ד“ר לשם את סל-הנצרים בידו, קופץ זריז ומקדימו. יודע הוא יפה כי הליכה זו, יותר משהיא באה לצרכי אדונו, הריהי באה בעיקר לשם ענינו של זריז גופא. בפקודת ד”ר לרמן ידידו, הרופא הבודק מטעם המועצה, מפרישים לו פושטי-העורות קיבת אחת הבהמות, שד“ר לשם מתקין ממנה את סעודת יומו העיקרית של זריז. ושעה שאחד הפועלים שוטף יפה-יפה את הקיבה, להדיח מתוכה את שיירי פירשה ולעסה שטרם עוכל, ומנער אותה כסחבה העשויה תאים-תאים, כחמנית זו שניטלו ממנה הגרעינים, סוחט ממנה את המים ומקפלה כדי לשימה לתוך הסל, פונה ומתשוטט לו ד”ר לשם מתוך סקרנות בבית-המטבחיים, ורק לאחר-כך הריהו שם פניו לעבר משרדו של ריעו, לשם שיחה ידידותית ולגימת כוס-קפה.

ד“ר לרמן מקבל את פני ריעו בסבר-פנים, אף כי הלה חומד לו לצון שלעתים נודפת ממנו כוונה רצופת לגלוג קל, ולרוב היא טומנת בחובה גם פגיעה. אלא שהוא, ד”ר לרמן, מסמיק קמעה, אינו מגיב ומסיח את דעתו של חברו הצעיר לענינים אחרים. בידוע שאין ד"ר לשם מחבב ביותר את סוג הרופאים הווטרינריים הנשכרים לבתי-המטבחיים ועיקר עיסוקם מצטמצם בבדיקת בהמות בלבד, לרוב לאחר השחיטה, מקצוע שאינו מלבב ביותר ואף אין בו כלל וכלל מתכלית המקצוע של ריפוי בהמות וחיות, שאליו שואפים לרוב האנשים הצעירים בגישתם לבחור את מקצועם בחיים.

משנכנס ד“ר לשם למשרדו של ריעו הריהו מוצא אותו גחון על פני שולחן-הכתיבה, מוקף תיקים, ניירות וחותמות, ועוסק בסיכום דו”ח מקצועי שעליו להמציאו לרשות. מיד פותח ד"ר לשם בנעימת הלגלוג שלו שיש בה מן הביטול והעקיצה כאחת:

– ובכן, ידידי, השלכת במשך החודש לפחי-האשמה והחרמת כך וכך כבדים נגועים, מתולעים ותפוחים; ריאות לקויות, רגליים ולשונות נגועות במחלת הפה-והטלפיים; כך וכך גופות נגועות בגולמי התולעת היחידה; שלוש גופות נגועות בשחפת, בועה במים זכים ושאר מיני חליים רעים ר"ל – והרי לך מקצוע מלא ענין!… אה, כן… עיקר שכחתי להוסיף – וכמובן שכך וכך כלבים הוצאו להורג, כך וכך חשודים בכלבת, וכך וכך בריות נושכו וקיבלו זריקות. יופי!…

ד"ר לרמן מחייך וממשיך לרשום בשקט את מספריו, ורק לאחר שהוא מסיים וחותם את שמו בהכרה של מילוי חובה-שגורה, הוא מתפנה לאורחו, סוקר אותו מבעד לניצנוץ משקפיו, כתוהה מחדש למראהו הער והרענן, והריהו מסיים במשפט שיש בו מעין התנצלות:

– מה יודע רווק כמוך על קשייו של בעל-משפחה? על טירדותיו, דאגות הפרנסה שלו בימים קשים אלה וכדומה. אתה משוטט לך בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא בן-חורין ונטול-דאגות, ולפיכך נוח לך למתוח בקורת וללגלג. אשר לטהרת המקצוע – הרי דעתך ידועה לי יפה ולא תחדש מאומה!

ד“ר לשם הניצב לו באמצע החדר נותן עיניו בדמותו הגוצה והעגלגלה של ד”ר לרמן, המגדל לו כרס קטנה והנראה חביב מאד, ובתוך חלוקו הלבן והמוכתם בכתמי דם מבדיקה קודמת הוא נראה כרופא-מנתח. ד"ר לשם בוחן אותו יפה-יפה בעיניו, כחור ותוהה עליו, ומוציא חץ מאשפתו:

– ואשר לטהרת המקצוע, ד"ר לרמן ידידי, הנה עברתי עתה בחוץ ליד מובילי-הבשר העומסים לתוך המכונית את הגופות שכבר בדקת והנושאות על גבן את החותמת הרשמית המעידה על כך, ושמתי לב כי אחת מהן, בדוקה ומאושרת כחוק, נגועה ומלאה תולעים כרמון…

ד"ר לרמן מסמיק, מגמגם ופותח בהתנצלות:

– מבין אתה, העבודה כה מרובה ואני איני אלא רופא יחידי הבודק, ואפשר שאחד מן הפועלים החתים גופה כזאת בטעות לפני שבדקתי אותה כראוי. מיד אצא לראות. מיד! המתן לי כאן ואני חוזר תיכף. הריני מודה לך על שהעירות לי על כך.

והריהו אץ החוצה לתקן את המעוות. ד“ר לשם עומד ובת-צחוק של לגלוג מסתמנת בפניו. לאחר שהות מועטת חוזר ובא ד”ר לרמן הבהול, ידיו מלוכלכות בדם לאחר בדיקה נוספת שטרח וערך בבית-המטבחיים, ובגשתו לכיור לרחוץ את ידיו הריהו פונה לד"ר לשם, חציו מתלוצץ וחציו רציני:

– אאסור עליך בסופו של דבר דריסת-רגל כאן, הואיל ותמיד אתה בא ומוצא איזו סירכה!

ד“ר לשם שותק. הוא כומס בחובו את רוגזו ואת חשדו כאחד. אמנם, צודק חברו למקצוע. יותר מדי נוטל הוא חירות לעצמו להתלוצץ ולהתערב בעניינים שריח רע נודף מהם, ובעיקר ביחס לאותה בדיקה רשלנית שכרוכה בה לעתים איזו טובת הנאה מטעם סוחרי-הבקר או הקצבים הנפגעים מהחרמות יתירות; ולפיכך צודק לרמן באמרו לו כי מוטב שיוקיר רגליו מכאן, או שיתנהג לפחות כפי שהנימוס מחייב ולא יבחוש בקדרתו של חברו… אלא שד”ר לשם קונדסות ישנה בו, המלווה לעתים מורת-רוח שעה שהוא נתקל בחבריו אלה למקצוע, והרי קשה לו לכבוש את יצרו ולא לסנוט בהם. אמנם, הוא עושה זאת לרוב ברוח טובה, ואינו גודש את הסאה אלא במידה שהוא צריך לה לשם ליצנות גרידא והבלטת יתרונו עליהם כרופא וטרינרי שאינו תלוי באיש והשומר על טהרת המקצוע; על כך גאוותו ומבקש הוא שידעו זאת. כי המקשיב לעתים לשיחת הקצבים על דרכיהם של הרופאים הללו יבוא לידי הרהורים נוגים במקצת.

אין זאת כי שניהם הוגים מתוך שתיקה קלה בדבר אחד, כיון שתוך-כדי-כך סוקר ד“ר לרמן את ריעו הצעיר ממנו, הלובש כולו ארשת של בטחון ועלומים של גבר נאה, וקנאה קלה מהולה בחיבה מתגנבת אל לבו; משהוא ממשיך להסתכל בו הריהו יודע כי דרכו של זה בחיים אינה מן המסובכות, ומיד הוא פוסק בלבו כי שלמותו של אדם זה נובעת קודם-כל מגישתו הכנה לדברים, העקרונית, אם תמצא לומר – הישרה… אכן, בכך נעוץ סוד בטחונו של זה ובמידה מסוימת גם חוצפתו, כיון – שעצמאי הוא, ישר, ואינו תלוי בחסדם של הבריות הללו, או של איזו רשות מועצתית הקוצבת משכורת זעומה והמביאה בסופו של דבר לידי כך שהוא נאלץ להרכין ראשו בפני סוחרי-הבקר שעינם רק לביצעם, ושכוחם יפה לסבך בו חלשים מהם… ובשקעו בהרהורים אלה הריהו מתאנח בלי משים, וכמבקש להחלץ ממלכודת הוא מתאמץ להסיח את דעתו ממחשבות טורדות ובלתי נעימות. הוא לובש לפתע עליצות עשויה, מרים את ראשו מעל לשולחן-הכתיבה שלו, וזורק לעברו של ד”ר לשם:

– אם אינך מתנגד, נלגום עוד מעט כוס-קפה, כמנהגנו.

אלא שד"ר לשם הניצב ליד החלון ומסתכל החוצה נתפש, כנראה, לאיזה מראה שאינו גורע עינו ממנו, שכן אינו שועה כלל לדברי ריעו, משל אינו קיים לחלוטין ברגע זה. אמנם, כל הענין שמשך את לבו לא ארך אלא דקות ספורות בלבד אלא שהיה בו כדי לרתקו. עיניו נתקלו לפתע בנערה לבושה שמלת-בית קלה, לבנה, שיצאה מן האגף השני של הבנין – המשמש ביתו של שומר בית-המטבחיים – ואספה לתוך סל אי-אלה כבסים שנתייבשו לאורה של חמה. שקועה בהרהורים אספה את הכבסים בזה אחר זה, כשזרועותיה החשופות עד למירמז הכתפים מתנועעות בזריזות ובחן, ומבליטות תוך תנועה חפוזה חזה נאה ובשל, המתקמר לכאן ולכאן כשופע בכדוריותו מעל למתניה הצרות; ואילו שמלת-הבית מלפפת את גופה הצעיר, את חמוקי ירכיה תוך רישול מעט שיש בו מהצגת חמודות-הגוף, ואין אתה יודע בדיוק מהיכן באה אותה השלמה נאה הכובשת את העין, מכף רגל ועד ראש, ומיד מצטייר לעין המסתכלת, החומדת, הגוף הבנוי לתפארת, הנשיי והמשוער בחינו החבוי גם מבעד לכסות.

ד"ר לשם, שנתפש למראה של נערה צעירה זו שהוא רואה אותה בכאן בפעם הראשונה, מצא את עצמו נבוך קמעה משסיימה זו את איסוף הלבנים לתוך הסל והיפנתה את גופה לפתח הבית, כיון שאותו רגע הבחינה בו בעמדו בחלון בלא להסתיר ממנה את התבוננותו הבוחנת, התוקפנית קמעה, המצויה בכל גבר שעה שאינו מעלים את תשוקתו; ודי היה לה במבט אחד חטוף כדי לעמוד על כך. הדבר עורר בה מורת רוח על שסקרה בגנבה ובחמדה כה גלויה, ומיד לבשו פניה ארשת של התנכרות, ארשת אשה שגאוותה נפגעה, ולפיכך, הואיל ולא יכלה להסתיר את פניה בלכתה הלוך וקרוב אל פתח-הבית, והמקרב אותה תוך-כדי-כך לתחום הסתכלותו, הרי שלא העניקה לו מבט כלשהו וטרקה את הדלת בדפיקה זועמת שלא העידה על קורת-רוח יתירה…

ד“ר לשם נפעם משום-מה ולבו חש מעין אותו מורך הפוקדו לעתים בקירבת אשה נאה, שאת אופייה הוא חש מבעד כל הקליפות החיצוניות העוטפות את הווייתה עוד בטרם יכירה פנים-אל-פנים; הרי אותה הרגשה אינטואיטיבית המצווה את הגבר על הזהירות ועל יחס של כבוד לאשה האוצרת בחובה משהו מן הסוד המקנה לה כוח. וד”ר לשם, שאינו מרכי הלבב והנרגשים, שקירבת אשה בדרך-כלל אינה מביאה אותו במבוכה, מצא עצמו נתפש לקסמיה הגלויים והמשוערים של נערה זו שהוא רואה אותה בפעם הראשונה ואין לו כל מושג על טיבה, פרט לעובדה שכבר הצליח לעורר בה מורת רוח גלויה… בת-צחוק של חיבה מפורשת מתקשרת בפניו, והריהו פוסק לעצמו מלה אחת בלבד שאותה היה נוהג להזכיר אחר-כך לעצמו לא פעם: “זוהי!…”

ורק אז, לאחר שזו נבלעה בתוך הבית, נפנה ד"ר לשם לריעו אשר שקע שוב בכורסתו, ובקושי הבליג שלא לפרוץ לאלתר בפרץ של שאלות. דווקא משום שזו נראתה לו ביותר, השתיק את סקרנותו, אלא שמבקש היה פתחון-פה כדי לדובב את ריעו ולהוציא מפיו משהו, דומה באקראי, שלא במתכוון, ופתח בענין טפל:

– ובכן, נשתה קפה, מוכן ומזומן.

– נשתה קפה, אך עושה אתה רושם כאילו חזרת מעולם הדמיון. דיברתי אליך קודם ולא הקשבת.

ד"ר לשם מצטדק תוך הצטחקות קלה:

– אכן, משונה הדבר. לעתים שוקע אני באיזה הרהורים וחוטא בחוסר-הקשבה שעה שמדברים אלי. סלח לי.

– אל תצטדק פילוסופוס שכמותך!

עוד הם מדברים ביניהם, ומבעד לחלון נשמע קולה של אשת השומר המכריזה מתך האגף הסמוך:

– ד"ר לרמן! הקפה שלך מוכן!

וד"ר לרמן נחפז לחלון ומשיב לזו המזמינה אותו, בלי לראותה. הוא זורק את דבריו לעבר חלונה ששיחי היסמין המטפס מקיפים אותו מכל עבר וסוגרים עליו כעל גבי לוע אפל:

– מיד אכנס. הכיני עוד ספל בשביל האורח!

ד

ד"ר לשם מסתיר את התרגשותו הסקרנית. הן עוד מעט יוכל לראותה פנים-אל-פנים אף לשוחח עימה. אמנם עליו לחזור עוד מעט כדי לבדוק כלבלב של גברת אחת אשר לא ידעה כי אין להאכיל כלבלבים שיירי עצמות של תרנגולת, וזה כמעט שנחנק. אלא שלפתע מחליט הוא לבדוק אותו בשעה אחרת. משונה הדבר שהוא כה נכסף לראות נערה זו, משל רגע מכריע הוא, ושומה עליו להכיר אותה רק לאחר שראה אותה ראייה חטופה בלבד מבעד לחלון.

קוצר-רוח תוקפו, ותנועותיו של ד"ר לרמן נראות לו איטיות מדי, רשולות, וקשה לו להבין על שם מה משתהה הוא עדיין ומוסיף לחטט בניירותיו. תוך-כדי-כך חוזר הוא וניגש לחלון, שמא תופיע שוב לפני שייכנס לתוך אותו בית המוכר לו יפה, ושאינו מכיל אלא חדר גדול מרווח המשמש גם חדר-שינה לשומר ואשתו. זהו מעין טרקלין שמצויים בו רהיטים כבדים משונים שעבר זמנם, כהים ובעלי פיתוחי-עץ וגילופים מעשה ידי חרט-אמן, שנקנו אצל אחד מעולי גרמניה, וכן הרבה חפצי-נוי ללא טעם וסדר שתחת לקשט אינם אלא גורעים, וכמה תמונות זולות, העתקים בלתי מוצלחים שנעשו בידי צייר-נוכל, ושהשומר בתום לבו חושבם ודאי לתמונות יקרות-ערך. הטרקלין שרוי רובו של יום בצל, כיון שהתריסים מוגפים להגן מפני השמש, ושיח-היסמין אף הוא מאפיל על שני חלונותיו מזה ומזה.

לעתים קרובות, כאשר הוא מזדמן לכאן, הריהו שותה קפה יחד עם ד“ר לרמן, משתעה קצת בחברת השומר ואשתו, אנשים פשוטים וחביבים השמחים שעם ידידיהם נמנים גם שני הרופאים. יש וד”ר לשם גם יסעד על שולחנם. זוהי סעודה בלתי רשמית, שאינה מגוונת ואינה טעונה הזמנה במיוחד, אך לרוב טעימה למדי ומורכבת בעיקר מצלי-כבד הניתן בשפע. ד“ר לרמן בוחר לו תוך-כדי בדיקת גופות הבהמות אחד מן הכבדים המשובחים ביותר לפי טביעת עינו הבקיאה בכך, תופשו וממששו יפה בכף ידו וקורץ בעינו בשעת-מעשה לפועל המשמשו בשעת הבדיקה. הלה מבין את הרמז, והריהו נושא מיד את הכבד החום והחלקלק כעין השחם המלוטש למטבחה של אשת-השומר, וזו כבר יודעת להתקינו יפה לסעודה, ואף להותיר ממנו חלק ניכר. כמובן שאין השומר מסיח דעתו מבקבוק קוניאק, מלפפונים חמוצים ושאר ירקות, ונערכת סעודה כדת. לסעודה זו קרוא תמיד ד”ר לשם הנחשב אורח קבוע במקום, הן מפאת מקצועו והן מפאת חביבותו על הבריות.

ד“ר לרמן חוזר ותוחב ניירותיו למגירה באותו אי-סדר שנטלם מתוכה קודם-לכן, והריהם יוצאים לשתיית הקפה. זריז קופץ להקדימם, ואילו ד”ר לשם מעכב בעדו: “אתה, חביבי, הישאר לך בחוץ!” אין אשת-השומר מחבבת אותו מפני שנוהג הוא לסמוך כפות רגליו הקדמיות על הספה, או שמתוך חיבה יתירה הוא נדחק גם אליה, מציב רגליו על ירכיה ומלכלך שמלתה באבק. אמנם, יש וד“ר לשם מתעלם לפעמים מכך, ומתיר לו להכנס ולהצטנף מתחת לשולחן, לרגליו; וכיון שמצווה הוא על רביצה שקטה ציית יציית, אלא שהפעם חש ד”ר לשם מעין קוצר-רוח, ונדמה לו כי זריז עלול איך שהוא לטרדו ולהפריעו. הכלב מוצא עצמו נזוף בגלל איסור זה, והריהו משפיל את ראשו ופורש הצדה כשזנבו משתפל לבין רגליו. גזירה זו פוגעת בחדוותו ומעכירה אותה.

חמדה, אשת-השומר, מקבלת אותם בסבר-פנים גלוי, אלא שאין היא מכניסה אותם הפעם אל הטרקלין. היא מציעה להם לשבת בסמוך לשולחן הקט שבפרוזדור, שמפאת רחבו משמש הוא לה מעין חדר נוסף, והיא מצטדקת קלות: “החדר הגדול תפוש כרגע על-ידי קרובתי המתארחת אצלנו, ולפיכך, רבותי, נשתה הפעם את הקפה כאן. שבו, יעקב ייכנס מיד.”

“ובכן,” מהרהר לו ד"ר לשם, “להווי ידוע לך כי אותה עלמה נכבדה שאתה כה נכסף לראותה היא קרובה שלה, ויש לשער כי עלולה היא לשהות כאן יומיים, ואולי שבועיים…” מתעורר בו רצון לשאול כמה שאלות הקשורות בה, אלא שהוא מעדיף כמובן את השתיקה. ושעה ששניהם יושבים ושוקעים בשתי הכורסות הקטנות שמשני עברי השולחן, המרופדות והעוטות צפיות בד-מחוספס לשמור עליהן מן האבק, ומחכים לקפה שבעלת-הבית תגיש להם, הריהו דורך את הווייתו, וכולו קשב לקלוט משהו מעבר לדלת הסגורה למחצה, לתפוס משהו מרחשי קיומה של זו שרק למראה עיניים בלבד הטילה בו סקרנות וערגה סתומה.

תוך-כדי-כך בא ונכנס גם יעקב, שבניגוד גמור לרעייתו רחבת-המותן והשופעת בריאות של אשה עמלה, הריהו קצר-קומה, כחוש, ולבוש חולצה דקה שמתוך שרווליה הקצרים והמקומטים בולטות זרועותיו המגוידות, השזופות ככפיסי-עץ שחורים. ד“ר לשם סוקר אותו תמיד בפליאה וקשה לו לתפוס מה טעם מצאה אשה בריאה זו ענין דווקא בגבר צנום וילדותי למראה, והריהו בא לידי מסקנה, לאחר שתהה על כך לא פעם, כי רק אשה המצוינת בפשטות של לב-טוב, ושתכונה אימהית לה מובהקת, עשויה לגלגל את רחמיה על ברייה חסרת-ישע, ומשום כך, כנראה, פרשה את כנפי חסותה על זה הטעון חמלה לפי מראהו בלבד. ואכן, במשך הזמן למד גם להכיר כי יחסה אליו הוא סלחני מראש, ונובע באמת מתוך לב רחום של אשה שטוב לה אם עצם-קיומו של מישהו תלוי בה, ולפיכך היא מעלימה עין מאזלת-ידו, משלימה ומקבלת אותו כמות שהוא תחת חסותה האימהית. ד”ר לשם שעוקב היה מקרוב אחרי חיי הזוג הזה, היה מצטחק לא פעם בהבחינו עד מה משונים ותמוהים הם הזיווגים בעולם, ועד מה אין גבר זה חש כלל, הודות לרוחה הטובה של האשה, במצבו העלוב, וטוב לו בכך ומאושר הוא לפי דרכו.

הפעם היה יעקב עליז ביותר והכניס עם בואו משב של עֵרוּת לבבית. הוא הביא מיני עוגיות שהריק מתוך שקית-הנייר על המפה הנקיה (וחמדה נטלתן בשתיקה והעבירה אותן לתוך פינכה) ופתח מיד בשאלה שלתשובתה מצפה היה גם ד"ר לשם:

– חמדה, אפה מרתה? האין היא רוצה לשתות קפה יחד אתנו?

וחמדה משיבה לו תמוהה קצת:

– מרתה מצוברחת קצת ואינה רוצה לשתות קפה.

– מה קרה לה?

– וכי יודעת אני?

ד"ר לשם חוזר בחשאי על שמה: “מרתה, מרתה… שם נאה…” מיצר הוא לשמע תשובתה של חמדה. ודאי שהיה נוטל על עצמו ברצון את התפקיד לשדלה שתיאות לשתות קפה איתם, אבל כיצד עושים זאת והוא טרם הכירה? ונוסף על כך מסרבת היא ודאי מתוך מורת-רוח שהוא עורר בה משנתן בה את עיניו בחוצפה לפני שעה קלה, אלא שהפעם חש לעזרתו יעקב אשר תשובת אשתו לא הניחה את דעתו; חביבה עליו מרתה, והריהו מבקש לראותה תמיד לידו, וכיון שכאורחת נתונה היא גם ברשותו, הריהו יודע כי מחובתו לבדר אותה ולא להניח לה לשקוע ברוח נכאה. לפיכך קרע מיד לרווחה את דלתו של הטרקלין וזרק לתוך האפלולית השורה שם:

– מרתה, בואי לשתות קפה.

הכל זוקפים אוזניהם לשמוע תשובתה של אותה מרתה, ובלא יודעים היה ד"ר לשם מצפה לכך יותר מכולם, מפני שתולה היה קולר בעצמו. וזו ענתה מיד בקול עמוק וצלול, שמרטטת היתה בו נימה רווה, נשיית ותקיפה כאחת:

– תשתו הפעם בלעדי. אין לי חשק!

רוחו של ד"ר לשם נעכרה. מצפה היה להמשך, ותלה עיניו מתוך קורת-רוח ביעקב, שלא הניח לה:

– היכנסי ותכירי אחד מידידינו!

ושוב התנגן קולה של זו, כנראה מתוך מצב של שכיבה בטלה אפרקדן על גבי הספה, וזורקת מליה כלפי התקרה בנעימה של לא-איכפתיות גמורה:

– בפעם אחרת!

ד"ר לשם נוטל עוגית, בלא לדעת אם לשימה לתוך פיו או לחכות. “בגללי מסרבת זו לצאת,” הוא פוסק לעצמו, משהה את העוגית בידו ונותן שוב עיניו ביעקב, מחייך כמעודד אותו. וזה אמנם ממשיך:

– מרתה, אדם צעיר הוא וכדאי לך להכירו…

הפיתוי היה ברור, ונעימתו גירתה הפעם את סקרנות הכל, כיון שגם ד“ר לרמן וגם חמדה הצטחקו תוך צפייה ברורה, ואילו ד”ר לשם ממתין היה הפעם במיוחד לתשובתה, לדעת אם תיכנע או תוסיף לעמוד בסירובה. ואכן, מיד ניתנה התשובה, ושוב בקולה העמוק, אלא שנימת ביטול מתלווית לו:

– אין-דבר! אכיר אדם צעיר אחד פחות…

ד"ר לרמן צוהל:

– אחד אפס!…

היתה זו פגיעה במישרים, מכאן ומכאן… נשתררה דומיה, יעקב נוטה היה כבר לוותר לה לקרובתו בעלת השגיונות שאינה מבטלת דעתה מפני דעתם של אחרים, ועשה בידו תנועה של יאוש, שקשה היה לדעת למי מכוונת תנועה זו, לאורחתו התקיפה או לגבי עצמו. אלא שכאן נתחלפו לפתע התפקידים וד“ר לשם בא לעזרתו באורח בלתי צפוי, כיון שראה את עצמו נפגע במידה מסוימת, ובטחונו הפנימי ציוה עליו לא להחמיץ את ההזדמנות. תוך שתיקה שהשתררה, ושהיתה מלווה גם אי-נעימות קלה… עקב אותו סירוב עקשני של הנערה הבועטת באדיבותם של קרוביה שלא זו בלבד שהיא מסרבת לגרום להם קורת-רוח, אלא משלחת גם חץ עוקצני למדי, קם ד”ר לשם ממקומו והכריז בקול רם, שיהיו דבריו נשמעים גם באוזניה של זו שמעבר לדלת:

– ארשה לעצמי להביא את ההזמנה אל האורחת באופן אישי. – ממתין היה רגע שמא תשיב היא את דברה, ומיד המשיך בקול רם: – כיון שדוקא יש לי חשק להכיר את הגברת הצעירה…

ומיד קם, ניגש לדלת שהיתה פתותה, נתדפק עליה, ודומה שבלא להמתין לתשובה פסע ונכנס פנימה, לתוך האפלולית. עיניו הבחינו באורחת ששכבה על גבי הספה אפרקדן, בתוך בוהק שמלתה הצחורה, ומפנה אליו את פניה, לא בלתי מופתעת, וארשת פניה רגוזה למדי. אלא שד"ר לשם פתח מיד, שלא לתת לה להתאושש ולהשיב את פניו במשפט קשה ונמרץ שקשה יהיה לרככו אחר-כך, כיון שניכר היה שאין היא מן הנעתרות על נקלה. הוא פתח איפוא בניסוח זהיר:

– מצטער על חוצפתי שאין לה תקדים. לא היתה לי ברירה. מבקש אני להכיר את הגברת הצעירה, אף כי נוח לה להכיר אחד פחות…

זו נשענה על מרפקה והרימה את ראשה, קצת מצטחקת על-כרחה וקצת זועפת ומשתוממת. כיון שעיניה הסכינו לאפלולית, היטיבה לסקור את דמותו מיד והטיחה בפניו קובלנה קלה:

– ואני, אדוני הנכבד, כוונתי היתה לנוח קצת בלי הפרעות..

ד"ר לשם שיסעה מיד:

– אין מנוחה לנערה צעירה, ותרשי לי, כפי שאני רואה, נאה למדי…

זו הבליגה בקושי על חיוכה שלא יתפשט על קלסתר פניה הזעוף, משכה מעל לברכיה כלפי מטה את שולי שמלתה, קצתה נבוכה עדיין מול העזתו של גבר זה הנראה בסקירה ראשונה גברי למדי, וקצתה נוטה לויתור, כמוכנה בכל-עת לשלם לו גמול-מה על נסיונו הנועז להוציאה בעל כרחה ממעגל הסתגרותה והתעקשותה. שהרי הוא-הוא שגרם לכך, שנעץ בה עיניים בגנבה כאשר יצאה להסיר את כבסים המעטים מעל לחבל, ואפשר שרוגז זה גבר בה מפני שבין הכבסים היו גם כמה תחתוניות וחזיה, וראתה את עצמה נפגעת תחת להט עיניו שלא קשה היה לקרוא בהן את הפירוש (ואילו דווקא עתה, כשהוא נמצא לידה ומשדל אותה לצאת ולהסב עמם לשתיית ספל קפה, הוא נראה אחר, אדיב ובלתי-פוגע, וכל אותו כעס קודם נתנדף והיה כלא היה…) עוד היא שרויה במבוכה קלה עד שתמצא את המשפט הנכון, הקולע, שיש בו כדי למחוץ גאוותו של גבר המבקש לחדור לתחום לא-לו, וזה כבר מושיט את ידו בפשטות לכיסא סמוך, מושכו אליו ומתיישב לו בניחותא בסמוך לה, משל סר לכאן לשם ביקור של אדיבות לאחר שלא ראה אותה זמן ניכר, משלב לו רגל על רגל וטופח קלות על ראשו של זריז שנתגנב לבוא בעקבותיו ונתחכך לרגליו מתוך מסירות של כלב שלא שכח את האיסור שנגזר עליו והריהו כולו הכנעה.

מרתה כובשת רוחה לפני שתחרוץ משפט על חוצפן זה. היא מתרוממת, מזקיפה פלג גופה העליון בהשעינה את גבה לקיר תוך ישיבה על שתי רגליה הצמודות תחתיה זו לזו, חוזרת ומושכת שולי שמלתה לכסות את ברכיה, שלא ישוטטו מבטיו לאורך הקו המתמשך על-ידי צימוד רגליה, התואמות זו לזו ביפי חוסנן ועדינותן, ואינה שמה לב ואינה יודעת כי די לה בתנועת זרועה המורמה עתה, לתקן תלתל סורר שצנח על גבי מצחה מתוך עטרת שערותיה החומות, הכבדות, שד“ר לשם ילך שבי אחרי תנועה זו המכה את לבו במעין תדהמה קלה – זה הלב המשתאה אל זיווה של אשה נאה – ועינו מיטיבה לראות את הזרוע החשופה, ההרמונית, שתוך כדי הרמתה מתכדר מבעד לאריג השמלה גם השד המעוגל, המלא, ובשר-הזרוע הפונה כלפי מטה מצחיר בעדינות ומוביל את העין לגומת השחי. ד”ר לשם, אשר סקר אותה יפה-יפה ולא טעה גם הפעם בהערכת חמודותיה, החל מחייך חרש לעצמו עד שתקעה בו את עיניה בשאלה שנעימת הרוגז בה היתה ניכרת:

– מה החיוך הזה?

– חושש אני שאם אגלה לך תראיני חצוף ביותר.

– כבר הראית חוצפתך…

– אין גבול לחוצפתו של אדם המבקש למצוא חן.

– ובכן, מרשה אני לך להמשיך.

וד"ר לשם שאינו נימנה עם אלה הבאים במבוכה, או מן הנרתעים הכולאים את דברם בחובם, וכיון שעמד על כך כי סכנת ההתנכרות שלעתים יש בה כדי לפגוע כבר עברה, ומרתה נמצאת כבר למעשה במצב-רוח היפה לשיחה, מרצין קלסתרו ומשיב:

– אגיד לך משהו שעבר במוחי קודם-לכן. אמנם זוהי השאֵלה מאחד מחכמינו הקדמונים, שניסוח אחת מהגדרותיו נראה לי מאד, ואילו את פישרה הנכון מצאתי רק הפעם: ישנו משהו יפה מאד בתנועות זרועותיה של אשה נאה, ותמיד אוהב אני לראות זרועות יפות תוך-כדי תנועה והתעסקות, ויהא זה בשעת מישחק-טניס, עריכת-שולחן, תנועות-מחול, – או, דרך משל, בשעת הסרת כבסים מעל גבי חבל. ותנועה זו קשורה בלא ספק גם בנשיותה של אותה אשה, עד כמה היא מלבבת כשלמות אחת, ועד כמה תנועות זרועותיה משתלבות בהרמוניה הכללית של גופה ומראה פניה, שכן כל הצירופים משלימים זה את זה ויוצרים אותה חזות המכונה בפינו: אשה מקסימה. ואותו חכם קדמוני, שראה פעם תנועה נאה מעין זו של אשה יפה, השכיל לעמוד על סודה והגדיר את התנועה הזאת ואת הקסם האצור בה בקיצור שובה-לב: “הרימה זרועה ונפל אור בבית”… הרי זה ניסוח כה קולע ומוצלח, שכל סופר בן זמננו רשאי להתקנא בו, בטביעת עינו ובקיצור התופש משהו מלא חן ושלם להפליא…

מרתה מקשיבה יפה. אותו רגע משפילה היא את עיניה כמבקשת להצניע את זרועותיה, שאכן נאות הן, ועיניו של זה מיטיבות לחשוף עד כדי עירטול המטיל בה לפתע מעין תחושה של כיסופים כמוסים המבקשים להם פורקן, והנתבעים לכך בכוחו של שיח זה. היא מרימה שוב את עיניה ורואה אותו יושב לידה בוטח, גברי, סוקר אותה כמבקש לפענח הגותה לאחר שיחתו הנאה שקלחה למישרים, וחזהו הרחב מובלט כמשוריין. והריהי משפילה שוב את עיניה ואיזו צמרמורת קלה, פנימית, מזעזעתה לפתע, ואז היא מעלימה מבוכתה בשאלה שיש בה תמימות עשויה:

– כך, אבל לשם מה אתה מספר לי כל זאת?

ד"ר לשם מפנה את ראשו לעבר הדלת, כחושש שמא יאזין מישהו לתשובתו, והריהו עונה לה בשקט שיש בו גם מן הרטט המסגיר התרגשותו הקלה; יודע וחש הוא יפה כי לא היה מעז לומר לה את דבריו אלמלא היה מוצא בה את הרצון הכמוס להקשיב לו ולקבל אותם:

– פעמיים הרהרתי באותו משפט יפה וקולע, פעם – לפני שעה קלה, כאשר ראיתי את מישחק זרועותיך היפות בשעת הסרת הכביסה מן החבל, ובשנית – כאשר הרימות זה עתה את זרועך הנאה לתקן את שערך, והיה לי הרושם כי נפל אור בבית…

לאחר אמירה זו משתררת שתיקה קלה הצוררת מתיחות-מה בכנפיה. גישה כזאת מצדו של אדם זה אליה בפעם הראשונה, ושיחה סוחפת זו, חוצפנית לפי טיבה, שכרוכים בה הן בטחון והן בינה יתירה, כבשה את לבה במידה כזאת, שלפתע, מתחת להכרה, צצה ועלתה לפניה דמותו של גדעון. שלא במתכוון נתבקשה אצלה השוואה אל זה היושב לפניה ושופע קסם אישי, ובהעלותה דווקא ברגע זה את דמותו של גדעון, עבָרה איזה מורך-לב בלתי-מוסבר, מעין חשש קל, סמוי, המטיל את צל דאגתו; חשש הגלום ומקופל דווקא בהווייתו של אדם זה שאת שמו טרם תדע, ואשר הסעירה, בלא לדעת פשר הדברים. וכאן דווקא הופיעה לפניה דמותו של גדעון, כמבקשת על עצמה, בה בשעה ששום דבר אשר יעיב את דמותו בעיניה טרם אירע; בה בשעה שהיא לא הסיחה את דעתה ממנו, ואף צל של ספק לא נתעורר בה ביחסה אליו – העלם הצעיר האוהב אותה שהניחה לפני נסיעתה, והמצפה לה ודאי בכליון-עיניים. אך אין ספק שאותו חשש סמוי ובלתי-מוסבר עלה וצף בהכרתה בעטיו של גבר זה אשר בא מתוך מגמה ברורה לא להניח לה, להוציאה משלוותה אם רק תיעתר לפיתויי רצונו האצור בו. היא מסתכלת בו והרהור עובר בה: “הרי זהו מסוג החמסנים הלוקחים מן החיים בלא לשאול ובלא לחקור…” לפתע רואה היא ומכירה עד מה חזק ושונה הוא אדם וזה אף בשתיקתו מכל אלה שהכירה עד עתה, שונה בלא ספק, למרות שטרם היתה לה שהות מספקת להיווכח מקרוב עד מה נכונה היא הרגשתה ביחס אליו. כדי להביאו במבוכה כלשהי זוקפת היא בו את עיניה ומטיחה בפניו שאלה שלא מן המנין:

– מי אתה?

– וכי אין את רואה?

– אחד חצוף שכל עצמותיו תאמרנה: יחי הרושם!…

– נכון. יש לך עוד משהו להוסיף?

– האין זה מספיק?

– כמנה ראשונה – די והותר!

– אין אתה יודע עדיין טעמה של מנה אחרונה…

– משער אני כי תדעי להמתיקה.

– מנין לך הבטחון הזה?

– מראך הוא שנוסך בי הרגשה זו.

תוך-כדי-כך, שעה ששני האנשים הצעירים האלה נתפשו לשיחה של היכרות ראשונה, לא פסקו הנשארים בחדר הסמוך מלקרוא להם לקפה, ובעיקר ד“ר לרמן שכל הדבר נראה לו חשוד ומעורר סקרנות. הוא מצא לו מקום לגבות את חובו, אלא שהשניים הסיחו דעתם לחלוטין מן הקפה שנעשה תפל, ולא עברה שהות מרובה ומרתה נעתרה לו לד”ר לשם; הוא נתבקש לצאת על מנת לאפשר לה להחליף את שמלתה, מתוך נימוק שאין להופיע בחברה בשמלת-בית, ואילו לאמיתו של דבר מתוך רצון טבעי להתהדר קצת ולמשוך על עצמה קווי נוי שיש בהם משום תוספת חן.

ד"ר לשם יצא ברצון, חוגג את נצחונו הראשון, ואיש מן הנוכחים לא העלה על דעתו מה נסער הוא בחובו ונרגש, כיון שהיה זה מאבק ומיבחן כאחד, שחושש היה שמא תשיב את פניו והיה שם עצמו לצחוק. ואף הוא, שאינו נתפש על נקלה לנשים ושעדיין אינו יודע מי היא ומה טיבה, האוצרת היא בתוכה אותה בינה שמקיימת את רצון המשיכה, או שנערה פשוטה היא ויש בה בערות המקפחתה לאחר שיחה ראשונה אף אם נאה היא מבחינה חיצונית. אבל יודע הוא כי מזמן לא חרד כמו במקרה זה שמא תשיב את פניו. אותה שתיית קפה בחברותא קיבלה לפתע משמעות של עילה הקובעת משהו גורלי. נשתכחו ממנו לחלוטין ענייניו השוטפים באותו יום; כל אלה נידחו, משל אין ערך להם ואין צורך בהם, פרט לפגישה עם נערה זו הקיימת וערך לה, וכדאית היא שישתטה קצת.

ד"ר לרמן היה הראשון שנטפל אליו:

– כבר עמדנו לטלפן למשטרה…

– אל פחד. לא אלך לאיבוד!…

– לא לך חששנו. נכנס ושכח עולם ומלואו.

– עלי לציין, השיב ד"ר לשם בהפנותו פניו לעבר הטרקלין, – כי הסיבה לכך מספקת בהחלט.

וחמדה מוסיפה תוך הנאה וקורת-רוח גמורה:

– מרתה’לה… – כמבקשת לומר: יש על מי לסמוך…

וכבר הופיעה על הסף, זוהרת ונאה.

כמובן שלקפה כבר לא היה טעם, כי נצטנן בינתיים. לשווא ביקשה חמדה לחממו. שניהם סרבו ולגמו אותו כמות שהוא, בלא ליחס כל חשיבות לכך, ולעסו מן העוגיות תוך קורת-רוח והתבדחות על דברים של מה-בכך. ד"ר לרמן שנקרא למשרדו קם ועזבם, ויעקב וחמדה אף הם חשבו לפתע כי שניהם מיותרים עתה לחלוטין, שעה שהללו רוקמים ביניהם ראשיתה של ידידות גלויה, ופרש זה ויצא לחצר, נכה-רוח במקצת, וזו נטלה לפתע סל ויצאה לחנות. השניים נשארו לבדם, סמוכים זה לזו ליד השולחן, בוחנים זה את זו ונסחפים לתוך שיחה ערה שנקודות-מגע לה לשניהם, ומתוך שהחלו רוחשים גם חיבה מסוימת איש לרעותו, החלו מוצאים גם נקודות-הסכמה.

ה

לא בכדי אוהבת האשה להחליף שמלה או לבוש לעתים קרובות; יודעת היא יפה כי בצבע ובשוני צפון הרבה מן החן והקסם, זה הלובש צורה ופושט צורה. ומרתה שלא עשתה אלא דבר מועט, פשטה שמלת-הבית והחליפתה בחצאית חומה, המלפפת יפה את מתניה, מיצרה אותן במקצת ומשווה לה מעין רשמיות של מזכירה חביבה, ובחולצה כחולה-בהירה שצווארונה עשוי אריג לבן ועדין, העוטר את צווארה ושוליו מתאחדים בסמוך לחזה וחושפים רק מירמז צחותו הבריאה השופעת – והרי שהופיעה חגיגית, נאה ומושכת באמת. כל-כולו של לבוש זה, צירוף שכיח לכאורה של חצאית וחולצה, השלים יפה את מראה גופה, וזו שנראתה קודם נערה צעירה העוסקת לתומה בענייני-הבית, הפכה בין-רגע עלמה המקפידה על חיצוניותה. ד"ר לשם שעיניו לא שבעו מראותה, ומלחמוד אותה כאחת, לא גרע את עיניו גם מתסרוקתה הערמונית-כהה, שהיתה קודם לכן סתורה במקצת וכונסה עתה יפה במכבנות¹ לכאן ולכאן, וחשפה גם את אוזניה הקטנות, שעגילים כחולים-בהירים, התואמים לחולצה, התנועעו בתנוכיהן מדי הניעה ראשה.

יושב היה איפוא, משל חג או מועד לו היום, ולא ענייני-מעשה שמחובתו לעסוק בהם, משוחח עמה להנאתו ובוחן תוך-כדי-כך לקלוט מעל ארשת פניה ותשובותיה את המזיגה שתעיד על בינתה ותפישת-עולמה, כיון שלפי-שעה ניתנה זו לראותה רק כאשה צעירה ומושכת-לב. ודווקא עתה, בהיותם לבדם, חשו שניהם כי יש לקיים אותו מתח שציין את ראשית פגישתם, להפר את השתיקה הטומנת בתוכה את השעמום, שאותו רגש רענן המקיים את האדם ומוציא אותו משיגרה ומן התיפלות החילונית לא יפוג. ומרתה היא שטרחה הפעם לשמור על המשכה של ההיכרות, והציעה בפשטות הצעה שנראתה לו בהחלט:

– נצא לשוטט במקצת.

– אדרבא. תכירי קצת את הסביבה.

ואז הבין ד"ר לשם כי שתיית הקפה די היה לה גם בשמלת-הבית הפשוטה, ואילו מלכתחילה כבר היה בדעתה להציע לטייל קמעה, ולפיכך גם החליפה לבושה. הוא חייך לעצמו, מכיר ומודה בתמימותו.

זריז נדחף ראשון וחמק החוצה מבעד לדלת שד“ר לשם פתחה לרווחה והמתין עד שמרתה תצא לפניו. אז נזכר בסל, אך התעלם ממנו, כיון שלא רצה לטלטלו עמו, ואת הקיבה בתוכו, בנוכחותה של מרתה. ואילו זריז, שעמד על כך, החל מתחכך ברגליו כמבקש לעכב בעדו, ולהזכיר לו, רץ בכיוון לסל וחזר מתנבח קמעה כלפי ד”ר לשם כנוזף בו על שיכחה זו… ברם ד“ר לשם התעלם ממנו ומכוונתו העקשנית. הוא חייך חרש, שכן הבין יפה מה מבקש ממנו כלבו, אלא שלא שם אל לב. הוא פסע לצדה של הנערה עד שהוציאה בעד השער, בהתרחקם ובשיירם אחריהם את המולת בית-המטבחיים, ואחר פנו במשעול המסתעף מדרך-העפר, שבו ד”ר לשם מרגיש עצמו ברשותו. זריז הסיח אף הוא בעל-כרחו דעתו מן הסל שניטוש בכוונה, ושעט בכיוון הביתה שעיטת כלב בריא המרהיב עין בחיוניותו שאינה יודעת מרגוע. ד"ר לשם לא גרע עיניו ממנו וביקש לשתף בהרגשתו גם את מרתה, והעיר לה:

– שימי לב לכלב. מיוחד במינו!

– כלב ככל הכלבים, – פטרה אותו מרתה בחיוך קל.

– משל למה הדבר דומה, כאילו אמרת איש ככל האנשים…

– וכי עד-כדי-כך אתה מבחין בהם ומוצא בהם סימני-היכר והבדלי-אופי ותכונות? אמנם יודעת אני כי הכלב נימנה עם החיות הנבונות, ופיקחותו היא מן המפורסמות, ובכל-זאת בעיני הוא כלב ככל הכלבים… – ושוב חייכה מרתה ובדבריה נעימת הקנטה קלה.

– כאשר יהיה לך פעם כלב משלך ואת תטפלי בו ותכירי אותו, תשוחחי עמו ותלמדי לדעת את תכונותיו וסגולות נפשו – כן, אומר אני סגולות נפשו – אז רק תביני כי לדברי ישנה משמעות רצינית. כל כלב הוא עולם בפני עצמו, חיה המרגישה, מבינה, חושבת ומסורה להפליא.

פניה של מרתה לבשו סבר של רצינות. דבריו של ד"ר לשם הנאמרים בלהט ומתוך גישה מפורשת של חיבה, מוכיחים לה לפתע כי נימת הזלזול שנקטה בענין זה לא היתה במקומה, ומן הראוי היה לה לכבד את דעתו של אדם, אף כי היא עצמה אינה נתפשת לחיבה זו. ביקשה איפוא להפיג את הרושם המזלזל ונחפזה לתקן:

– כמובן, ד"ר לשם. מבינה אני כי רק מי שמתקשר לחיה יכול באמת להעריך את תכונותיה וסגולותיה. בילדותי אהבתי לשחק בבובות והקדשתי להן מיטב זמני והרגשותי, כמו לנפשות חיות, ובאותו זמן הקדיש אחי הקטן את תשומת-לבו לכלבלבים. וכמובן שהוא הרגיש וידע את נפשם יותר ממני, וכאב את כאבם, ואם חלילה אירע משהו לכלבו היה אומלל מאד.

ד"ר לשם חייך חיוך המעיד על קורת רוחו:

– זהו! ולפיכך תביני גם אַת כי דברי על הכלב נובעים בראש ובראשונה מתוך ידיעה, ולפיכך גם מתוך אהבה. אין לך דבר בעולם שאפשר לאהוב אותו בלי לדעתו קודם. כלומר, מתכוון אני ליצור שרוח חיים באפיו. אלא שישנם גם יוצאים מן הכלל. והנה, דרך משל, חש אני כי אותך אפשר לאהוב גם בלי להכירך קודם…

מרתה סנטה בו:

– יש לי הרושם כי אוהב אתה כל מה שנראה לך, גם מבלי שתכירו קודם. הולך אתה שבי אחרי עיניך, ואין לי ספק כי לא פעם אתה טועה ולוקה… הזהר לך, ידידי, שלא תטעה ביחס אלי. אין אני כה חביבה כפי שאני נראית לך… אל תנסה לעשות רושם ואל תעמיד פנים. ובכלל לא כדאי לך לבזבז את זמנך, כיון שהיום אני כאן, ומחר – אי-שם…

ד"ר לשם השיב לה בחביבות:

– כל זמן שאת נמצאת בחברתי, לא אפסיק לעשות את כל המאמצים למצוא חן בעיניך. ואפילו יהיה זה רק בזכותה של פגישה זו בלבד. יש בך משהו –

מרתה שיסעתו בכעין-שובבות:

– חדל לך, ד"ר לשם…

ושניהם צחקו מתוך טוב לב.

יפה ונעימה היא ההליכה בצהרי יום-אביב שטוף-שמש, כחלת צחצחות מעל וירק מתלבלב הפרוש לכל מלוא-העין שהכלניות בוערות בו ולוהטות בצדי הדרך והתעלה, לוהטות באודם, בציפוף של עדות-עדות המתרפקות זו על זו, ובמפורד, כל אחת נושאת בגאון את עדנת כותרתה. וההליכה תוך הלהט הלטפני והנעים של השמש קלה היא, והלב, דומה, פתוח לקראת הטוב והיפה, לקלוט מבט מלבב ואימרי-שפר, ומכל שכן שעה ששני אנשים צעירים מטיילים להנאתם. דרך-העפר, שמשוכת השיטה מטילה רצועת צל בשפתה, נראית צרה, כפרית, ומעין דומיה מפכה בה כבתוך ערוץ, והשניים הולכים חרש, שקועים בדומיה שצפייה נעימה נובטת בה. מהלכים הם לאיטם – זה בנעלי-הספורט שלו בהילוך של חיה אמיצה, מטלטל את כתפיו החסונות לכאן ולכאן ומעל צווארו השזוף, בדומה לזה של מלח שסימוני חריצים מצטלבים בו, מזדקף ראשו המתולתל בשחור שערותיו, הנראה כאוצר חוסן וכוח כקדקוד רומאי; ולצדו פוסעת הנערה הצעירה, נושאת בקלות את גופה הגמיש, הנשיי בחמוקיו והבשל, גוף זה שד"ר לשם נתפש לקסמו ושעינו מתרפקת עליו גם עתה בגנבה, כבוחן יפה את טיבו ואת חמודותיו המשוערות כדרכו של גבר, ושגם בלא לבטא זאת אין הדבר מתעלם מהכרתה של מרתה החשה בכך גם קורטוב של קורת-רוח, זו הנובעת ודאי מתוך רצון להיות חשוקה על-ידי גבר שאפשר להשיב לו מידה כנגד מידה…

זריז חוזר אליהם תוך שעט, משתהה סביבם קמעה, מצפה למלה שיזרוק לו אדונו, עומד מיד על כך שאין הוא דרוש להם, והריהו חופז ורץ שוב כלפי הבית שכתליו הלבנים ניבטים על רקע של תכלת הרקיע, כיון שעומד הוא על רמה קטנה בתוך המרחב, ומן הצד משחירה שדרת עצי-ברוש, אלה הניצבים בלא זיע כמעט ומהווים מרחוק מעין חיץ ברור ובולט בין ירק השדות וכחלת השמים.

ועדיין מהלכים השניים בשתיקה – הנערה מתוך הרגשת חג ובטלה שאחת היא לה לאן תלך, או לאן יוליכה גבר זה הנראה תוקפני קמעה, ובוודאי גם סוער במזגו, אם לדון לפי ההסתערות שערך כלפיה מתחילת פגישתו; ואילו ד"ר לשם גופו, אשר התכחש לכל ענייניו השוטפים, התעלם מהם שלא כמשפטו וכולו מתמכר רק לטיול זה שזכה בו בהיסח-הדעת ביום-חול, אף הוא טרם קבע בדעתו לאן להוליכה. מבקש היה להמציא לה איזה ענין לענות בו, שלא תשתעמם בחברתו, ונתעורר בו גם הרצון להראות לה את ביתו, ומיד החל מכוון צעדיו לשם. משנתקרבו לפתח אמר:

– הרי ביתי פתוח לפניך. היכנסי, בבקשה!

וכאן הוטחה בפניו אותה שאלה תכליתית שאשה צעירה אינה מהססת לשאול לעתים, מתוך כוונה ברורה לעמוד על מהותם של דברים ולהימלט מטעות הגורמת לפעמים אי-נעימות:

– כלום אתה לבדך נמצא בבית זה?

ד"ר לשם הצטחק לשמע שאלה זו ועקר מיד את הספק מלבה:

– לבדי לחלוטין. ועסק לך עם רווק מושבע…

מיד נתנה בו מרתה את מבטה האמיץ הניבט מתוך עיניה החומות שמתוך הרגל של צימצום-מה הן נראות לעתים צרות במקצת והבעה של עזות שוכנת בתוכן:

– אלה הרווקים שהם מסוכנים עד שהם נופלים בפח…

ואילו ד"ר לשם עונה לה בשקט:

– נופלים וחומקים מתוכו. וענין אני מוצא בשני המצבים גם יחד…

מרתה תלשה כלנית על גבעולה ושמה עצמה כחובטת בו על פניו של ד"ר לשם תוך איום קל רצוף משובה:

– מכירות אנו שחצנים שכמותכם!

ושני האנשים שאינם מכירים עדיין זה את זה אינם נתונים אלא בקירבת הניגודים המצויים בתחומה של חיבה כמוסה, זו המצווה עליהם להשמיע שטויות נעימות ולראות בהן אותה שעה דברי חכמה עמוקים, או אימרי-נועם שקסם חופף עליהם; אותם עגבים קלים ונעימים המאחדים אותם כבר בשעות מעטות של פגישה ראשונה, ושהרבה משיחת לב-אל-לב עושה בחשאי את שליחותה – כל אלה ניצני האהבה באביב, ותחושת הגוף הצעיר, החומד והבריא של הגבר, עיניו המבריקות, שריריו הרוטטים מעוצמה וכפות ידיו האמיצות והרכות כאחת, האוצרות במגען את טעם הלטף והחיבוק העז; לעומת גופה הצעיר והרענן של האשה הנאה, אשר למחשבת-פתע על חמדת החיבוק בזרועותיו ותחושת כפותיו הלטפניות, זו עדנת התחושה שטעמה ידוע לה מפגישות קודמות עם אחד הנערים אשר לזיכרה עוברת בה צמרמורת שערגה ופחד סמוי מהול בה. שניים אלה ניצבים עדיין על סף הבית, כיון שמרתה מתריסה נגדו בכעין סירוב:

– ולשם מה להיכנס אליך עכשיו? מוטב שנטייל.

תשובתו של ד"ר לשם מכניעה אותה:

– מפני שמבקש אני לנהוג בך מנהג הכנסת-אורחים ולהראות לך דבר שתמצאי בו ענין.

מרתה לא השיבה. היא סקרה אותו בשקט ועלתה על מדרגות ביתו של אדם שאין היא יודעת במה קסם לה שהיא נשמעת לו. חשה היא כי חזק הוא ומדבירה לרצונו, בוטח ונוסך מרוחו גם על האחרים, וכדי להפיג קמעה את הרגשת בטחונו זה, הריהי נכנסת לביתו דרך חירות, משל אין זו לה פעם ראשונה לבקר אצלו, מתכנסת מיד לתוך הכורסה האחת והיחידה, מעיפה מבט לקלוט את מראה החדר ופוסקת בנעימת פקודה מלאכותית במקצת שכל עיקרה אינו בא אלא לחפות על צפייה לבאות:

– הראה לי, בבקשה, את הדבר שאתה מבטיח כי מעניין הוא.

– תנוחי קודם.

– אינני עייפה.

– בכל-זאת נחוצה לי הפסקה קלה. אין לעבור מענין לענין בפתאומיות שכרוכה בה איזו מעשיות. הרי זה דורש אם לא הכנה נפשית, לפחות איזו שהות מספקת כדי לנשום אווירו של מקום חדש. עדיין ספוגים אנו ריחו ואווירו של אביב שטוף שמש ואור, ואילו את בדבריך מראה כבר קוצר-רוח שיש בו מקדרות הסתיו…

– ד"ר לשם, אל תייחס לי מצב-רוח שאינו בי… פשוט, מתוך סקרנות.

– סקרנות גובלת עם קוצר-רוח.

– מתוך ענין שאדם מוצא בדבר. כלום האדישות טובה בעיניך? אמרת כי יש לך להראות לי דבר שענין בו והריני תאבה לדעת מהו. שאם לא הרי יכולנו לטייל עוד קצת בחוץ.

ו

ד“ר לשם אינו עונה לה מיד. הוא מחייך, דומה, לעצמו, כמבקש לשקול בדעתו אם אמנם ראויה היא לכך, או שמא להוכיח לה כי אין הדבר נעשה דרך פקודה. כיון שאינו טורח להושיט ידו ולמשוך כיסא לשבת עליו, הריהו גוחן וצונח על גבי המרבד באמצע החדר, הופך על צדו ונשען על מרפקו, סומך לחיו הימנית בכפו הימנית, משל מבקש הוא נופש לגופו על כר-דשא תחת כיפת-הרקיע, ובידו השניה הוא משחק בפרצופו של זריז שבא בתנועות רשולות ורבץ לצדו גם הוא. ד”ר לשם מטפח בכפו על קדקדו של כלבו ומגרד אותו בסמוך לאוזנו אותה גרידה קלה הגורמת לו קורת-רוח מרובה, שכן עוצם זה בשעת מעשה את עיניו ומתמכר כולו להנאת הגרידה. בלא לשנות את מצבו נותן ד"ר לשם עיניו במרתה, בוחן אותה ממושכות כאילו לא נתבקש כלל למלא מישאלה, ולפתע הריהו מפתיעה במשפט שאינו, לכאורה, לענין אלא שהוא מוצא בו מעין פתיחה לפרק שהוא עוסק בו:

– יודעת את, חיבתי לכלבים עצומה היא, ולעתים נדמה לי כי אני עצמי יש בי קצת מגלגולו של כלב, כלומר, יש בי משהו מתכונותיו הנאמנות של זה, וכן הרבה מאותה חיבה עזה המצויה בו שעה שהוא מתקשר לאדם. מחייכת את ורואה בכך דברים בטלים, אבל אם תכירי אותי יפה, תראי כי צודק אני בשני הדברים, כלומר, בחיבתו העמוקה לבעלי-חיים אלה, ושנטועה בי אחת מתכונותיהם היסודיות. דרך-משל – דומני כי עוד מעט, אם אוסיף להסתכל בך, תטעי בי שלא מדעת אותה תחושה של נאמנות ללא גבול אליך, כגמול ליחסך הטוב.

מרתה, שאינה מסתירה את חיוכה, סונטת בו:

– הריני רואה כי אתה יוצא ממש מכליך כדי לומר לי דווקא דברים מקוריים, שאינם מתקבלים על הדעת ושאינם שגורים, מלאכותיים במקצת… אינך מרגיש כלל כי בכל אלה יש – מה שכבר אמרתי לך קודם-לכן – הרבה מן המישחק… וזה נוטל ממך קצת מאותה טבעיות שהיא יפה לכל אדם ובדומה להגדרתו של אחד חכם בן תקופתנו אומר לך, כי דומה אתה לירח המראה לנו דווקא את צדו המאיר, וסבורתני, אם מותר לי לשפוט לפי גישתך, שיש בה לא מעט מן החוצפה, כי ודאי יש בך צד אפל…

ד"ר לשם אינו חש להצטדק. הוא מקשיב לדבריה ושותה אותם בצמא. אלה הם דיבורים לפי רוחו! אז רק אז הוא תוהה גם על ארשת הבינה הנסוכה על קלסתרה, מבחין ברצינות הנאה המהבהבת במבטי עיניה, ויודע כי דבריה לא זו בלבד שיש בהם מן ההגיון, אלא גם אמת רבה, שכן נכון הדבר כי בכל אלה יש קצת מן המישחק… מבקש הוא לעשות עליה רושם, להתחבב עליה, ולפיכך בורר הוא לו את המשפטים הנאים ואת ההשוואות המבריקות כדי למצוא נתיב אל לבה. אמנם יש בו גם הרבה מן השיחה הנאה לשמה, מתוך גישה טבעית, אבל כפי הנראה אין הוא עונה לה, שלא תצלצל בדבריו נימה של הצטדקות, דבר השנוא עליו בדרך-כלל, והריהו מתנער לפתע ממקום ריבצו, מזנק כחיה צעירה ובריאה לפינת הכוננית ושומט מאחד המדפים כמה תיקי כרטון שכריסם נפוחה מחמת חומר גדוש. הוא גוררם ועורמם לרגליה של מרתה, ופניו לובשים בשעת מעשה סבר של רצינות.

– הביטי וראי, – פותח הוא ופונה אליה בהצביעו על התיקים. – כאן ארוזה ומקופלת הרבה מן החיבה שלי לבעלי-חיים אלה, כוונתי לכלבים, והרבה מן האמת בדברי, זו שאת מבקשת להכחישה…

מרתה אינה מניחה לו:

– אבל טרם ענית לי אם יש בך מן האפל באותה מידה שיש בך מן המאיר…

– אין אדם מצהיר על כך. היום הוא אומר כך ולמחר מעשיו סותרים את דבריו שנאמרו ברצינות המדברת אל הלב… ודאי שמצוי בי מן האפל כמו בכל אדם, בדיוק כמו שהוא שוכן גם בלבך… בלב כל אחד ואחד מאתנו. השאלה היא מהו היסוד הגובר בכל אחד מאתנו משניים אלה? אני מרשה לעצמי לומר בכל הרצינות, ובמלוא הכרתי הצלולה שאינה באה לסתור למחר את כוונתה, כי נוטה אני לצד המאיר…

תוך-כדי-כך מתירות אצבעותיו בחפזה שרוכיו של אחד התיקים:

– הביטי וראי, ידידתי הצעירה: כאן, בתיק זה, שמורות מאות תמונות של כלבים מגזעים שונים ומינים מופלאים ברחבי תבל – תמונות שרכשתי ואגרתי משך שנים רבות, תמונות מתוך ספרים, גלויות, תצלומים וציורים גזורים מכל מיני עתונים. אם את מעיינת לפעמים בז’ורנאלים² בבתי-קפה ורואה שמישהו גזר משם בגנבה איזו תמונה, הרי אם התמונה היתה של אשה ערומה, או של שחקנית חזון-הבדים, או דוגמנית נאה של אופנה, הריני נשבע לך בכל הקדוש כי ידי לא היתה במעל; אבל אם חסרה שם תמונת כלב חמוד, הרי דעי לך כי זהו מעשה ידי בפירוש…

הוא טורף את התמונות ומראה לה מן הטיפוסיים ביותר, מוסיף ומסביר מתוך חיוניות המרתקת את מרתה, והריהי מוצאת עצמה נתונה לפתע בתוך עולם שלא שיערה את מציאותו המגוונת, ושעה שהוא מספר לה את הדברים לתומו, ברוב ענין ומתוך ידיעה עמוקה, הריהי מקשיבה לו יפה-יפה והתעניינותה הולכת וגוברת כשהוא טורח לפתוח גם את שאר התיקים.

וכאן אין ד“ר לשם מסתיר אחד מסודותיו הכמוסים ביותר. בגלל אותה מידת האמון שהוא רוחש לנערה זו, או ייתכן כי בגלל אותה מידה של חיבה שלבו רוחש לה, הריהו סח ומגלה לה את תכניתו הקוסמת לו מזמן – הוא מספר לה כיצד הוא בוחר ומוציא, לאחר הקפדה רבה, מתוך כל מיני ספרים מן הספרות העברית, ובעיקר מתוך ספרות העולם, סיפורים ורשימות על חיי הכלבים, ויש בדעתו להוציא לאור באחד הימים אנתולוגיה³ שעיקרה ועניינה הוא אספקלריה⁴ מאירה של בעל-חיים זה לכל תופעותיו וגילוייו, תכונותיו וסגולות נפשו, שאין דומה לו; ומבוא הוא מכין להקדים לחומר זה שהוא אוסף, מבוא מקיף ומבוסס על חקירותיו ותצפיותיו בחיי הכלבים. מצטער הוא שבתוך הספרות העברית מצא חומר מועט בלבד, פרט ל”בלק" של עגנון⁵, ורובו מלוקט מלשונות אחרות; אכן אין פלא בכך, כיון שאומות העולם יכלו במשך דורות לשים לב לחי ולצומח במידה שווה. הוא מסתייע גם באחד מחבריו, סופר צעיר המודיע לו מזמן לזמן על סיפור או רשימה שהוא מגלה, נוסף על החומר שהוא בעצמו שוקד עליו כל הזמן. כמובן שהוא, ד"ר לשם, אינו סומך על טעמו של חברו בנידון זה והוא מקפיד מאד על בחירת החומר. זה צריך להיות משהו משופרא דשופרא, קולע מבחינת התיאור והאמת האמנותית והמציאותית, ובעיקר אותם הדברים שיש בהם כדי להאיר את נפשם של בעלי-חיים אלה ואת בינתם היתירה. אפשר שמכל החומר שצבר בשעתו, והמרוכז בכל התיקים האלה, יבור לו רק חלק מועט בלבד, כדי שהמיבחר ישמש יפה את הקורא העברי, חובב הכלב, ושהדברים יצטרפו למסכת יפה ומפוארת, כיון שגם מבחינה חיצונית, אסטטית, יש לו כמה רעיונות, ואפשר שיעלה בידו לעטר את החומר בציורים וברישומים שיש בהם כדי להוסיף נוי וענין.

מרתה מקשיבה לדבריו בכובד-ראש. היא נוטלת אחד התיקים שעל גבו רשום בכתב ידו הברור של ד“ר לשם ברומית: Canes Pastorales, מדפדפת בחומר הגדוש ועינה נתקלת בתמונות של כלבי-רועים למיניהם, מקוטב לקוטב, ומקבלת מושג עד מה היטיב לשקוד ולבחור, ללקט רשימות, סיפורים ותיאורים, לרשום ולמיין. למראה החומר האצור בתיק, והלהט הנסוך על פניו של ד”ר לשם לאחר שהסביר לה מהותם של דברים שיש בהם לא רק מן הגישה הרצינית, אלא הרבה מן האהבה, הרי היא מתחילה למצוא בכך ענין. היא מושיטה ידה לתיק שני, לדפדף בו, ונתקלת בפרצופיהם הכבדים והמסורבלים של הבולדוגים, הבוקסרים האלפיניים, הניופאונדלנדיים⁶, כל אלה הכלבים כבדי-הסבר וזעומי-הפרצוף; ולעומתם הפוקס-טריירים הצמריים המסולסלים והנוגים, והכלבלבים השונים חלקי-העור, כלבי-השעשועים הערמומיים והמפונקים, הטרקליניים; הזאבים למחצה ולשליש ולרביע, עזי-הנפש ושואפי-הקרב, וכלבי-הרועים הפשוטים, כלבי-שמירה וכלבי-כפר, כלבי-משטרה וכלבי-הצלה – עדה גדולה ומגוונת.

ד"ר לשם מסתכל בה מן הצד, משתאה אל החביבות והרצינות שקלסתרה לובש שעה שהיא מדפדפת בתמונות ומעיינת בחומר. הוא שותק שלא להפריע לה, וכאשר הוא שומע מפיה דברי שבח והסכמה לרעיון המעסיק אותו מזה שנים, רעיון שמתחיל למשוך גם את לבה, הוא בוחר לפתע רשימה אחת ואומר:

– הקשיבי, דרך משל, לשורות מספר משל אקסל מונתה⁷ על הכלבים: “מי שרוצה להיות רופא-כלבים טוב מן הצורך שיהא אוהב כלבים, ולא עוד אלא שמן הצורך שיהא מבין את טיבם; כך היא המידה גם לגבי בני-אדם אלא שיש הפרש בדבר: קל לעמוד על טיבו של כלב מלעמוד על טיבו של אדם, וקל לאהוב אותו מלאהוב בן-אדם.” או דברים אלה: “הכלב אינו יכול להתחפש, אינו יכול לרמות, אינו יכול לשקר, משום שאינו יכול לדבר. הכלב הריהו קדוש. הוא בר-לב וישר מטבע ברייתו.”

– נפלא… – ממלמלת מרתה.

– הקשיבי לעוד שורות אחדות: "העברת מחשבות מאדם לכלב הריהי דבר שאמיתו הוכחה לא אחת. הכלב יכול לעמוד על מחשבות אדונו, יכול להבין את החליפות והתמורות שברוחו ולהיות צופה ורואה מראש את החלטותיו. הוא יודע על פי החוש הטבעי שלו אימתי אינו מתבקש – אבל בזמן שמלכו עגום ונפשו מרה עליו, הריהו יודע שבאה שעתו, ומיד הוא זוחל ובא בלאט ומניח ראשו בחיקו: “אל תהא מיצר! אל תתן דעתך לדבר אם הכל יעזבוך! הרי אני עמך להיות פה תמורת כל ידידיך ולהלחם עם כל אויביך! בוא ונלכה לטייל ושכח כל דאבה!”

ד"ר לשם מניח מידו את הגליון ומחייך:

– ואז אני פוקד עליו: זריז! בוא ונצא לטייל…

מרתה עושה תנועה נמרצת, כמתעוררת מתרדמה, וקמה ממקומה:

– אכן, לא רק שיעור יפה קיבלתי, אלא למדתי פרק יפה באמת. מתחילה אני להבין, כי חומר זה יש בו הרבה טוהר וחן, וכמובן – מעל לכל – סגולות הנפש… משערת אני כי מה שהראית לי הוא רק אפס קצהו. הייתי ממשיכה להקשיב ברצון, אלא שבכל זאת אסור לי לאחר לארוחת-הצהריים, כי קרובי ודאי מחכים לי ודואגים.

ד"ר לשם החזיר בחפזה את התמונות ואת הרשימות המפוזרות לתיקיהן והביע את צערו על הביקור הקצר. מרתה השיבה לו כי הביקור לא היה קצר כלל וכלל, והיא מבטיחה לו כי אם רק תמצא שעה פנויה, תסור אליו שנית.

היא ניגשה לחלון הפונה לחצר, הציצה תוך סקרנות קלה החוצה למכלאה ולשובך. התעכבה רגע ליד שולחן-הכתיבה, הפכה בספר, נגעה באחת מן המקטרות שעבר זמנן והן משמשות לקישוט בלבד, ואז פנתה לעבר הדלת. ד“ר לשם הצטרף ללוותה. זריז ניתר ממקומו להקדימם כדרכו, אלא שד”ר לשם גזר עליו: “זריז הישאר כאן!” הכלב הביע אותות גלויים של אי-רצון, הרכין ראשו כאומר להתעלם מהערה נוספת שאינה לפי רוחו והשים עצמו כלא שומע… ד“ר לשם חזר וגזר עליו בתוקף: “זריז לא לזוז!” מרתה המשתהה נתנה בכלב מבט של השתתפות בצער, שכן דומה הוא אותו רגע לילד, שאין הוריו מרשים לו לצאת בחברתם לטיול. היא פנתה לד”ר לשם: “הישמע בקולך?” וד"ר לשם יצא ונעל את הדלת: “שמוע ישמע!”

ושניהם צחקו בצאתם שעה שזריז המפחד להפר את מצוות אדונו קפץ והופיע זעום-פרצוף בחלון הפתוח, כשרגליו הקדמיות שעונות על גבי האדן, מעיניו נשקף צוהב זהוב והוא מתנבח קצובות, תוך חישוף מלתעת חדות כלפי אדונו, תוך קובלנה מרה ותוחלת כאחת שמא ישנה את דעתו… אולם ד"ר לשם איים עליו באצבע: “לא לזוז…”

– כלב חביב! – פסקה מרתה ונעימה של חיבה בדבריה. – כלב זאב.

– כלב זאבני, תיקן לה ד"ר לשם, Canis Lupus, אבל נבון וריע נאמן!

בלכתם היפנתה מרתה את ראשה לראות אם זריז עדיין נמצא במקומו. ואכן הוא ליווה אותם במבטי עיניו, ואף כי החלון פתוח היה לא מש ממקומו, ורק התייבבותו המקוטעת עדיין הגיעה לאוזניהם. “כלב חביב,” זרקה שוב תוך שהיא רוחשת חיבה לבעל-חיים זה שנזדמן למחיצת היכרותה משך יום אחד, וד"ר לשם אישר בסבר של שביעת-רצון: “נבון ומסור לאין ערוך. בפעם אחרת אספר לך עליו משהו המעיד על תכונתו זו. אך הואיל וממהרת את לארוחת-הצהריים ושעה ארוכה עסקנו בפרשת הכלבים, מוטב שאדחה את הסיפור לשעה יפה יותר.”

ז

תוך-כדי הליכה פנה אליה ד"ר לשם לפתע לבקש ממנה תשובה לשאלה שהחלה טורדת אותו קמעה, כנראה עוד קודם-לכן. והואיל והרגיש עצמו עתה בחברתה חפשי וטבעי יותר, בחושו כי נוטה היא אליו חסד במידת-מה ואין מקום לאותה מתיחות שקדמה עד שהכירה והכניסה לתוך שיחה, לבש עוז וביקש לדעת, אם מותר לו דעת, למשך כמה זמן באה להתארח. ובכלל מתפלא הוא שלא ראה אותה לפני כן אצל קרוביה, שהוא רגיל לסור אליהם מדי בואו לבית-המטבחיים.

מרתה מחייכת בחובה: “סקרנותו כבר התעוררה…” והיא סחה לו, כי לפי-שעה יש בדעתה לשהות אצל קרוביה זמן מועט בלבד, שבוע ימים, כיון שעליה לחזור למישרתה. מורה היא בבית-ספר-עממי בעיר, ונטלה חופשה קצרה לאחר שסבלה מהצטננות שהתישה את כוחה. היא נענתה הפעם לבקשת קרוביה הדואגים לה יפה. אמנם, המקום אינו סימפטי, ולרוב אינה יוצאת לחצר, כיון שהקצבים ונעריהם וכל צבא הטבחים למיניהם המתרוצצים במקום לרגל מלאכתם אין בהם כדי למשוך את הלב, וכאשר הם מגלים אותה יש לה הרגשה כי הם אוכלים אותה בעיניהם; לפיכך היא מסתגרת בבית, עד שהם מכלים את עבודתם הבזויה.

תוך-כדי שיחה הם מתקרבים לבית-המטבחיים וכבר בוקע ועולה ממנו עד להחריד רעש שלשלאות-הברזל, ניקוש המנופים המוסעים בסאן מתכת ובהמולה מטרטרת על גבי פסי-ההסעה הנטויים מעל, ומבעד לסריגי-השער נראות הגופות הבוהקות של בהמות שעורן נפשט מהן ומובילי-הבשר המשולהבים נושאים מהן על גבם לתוך המשאיות. מרתה העיפה עין והפטירה בהבעה של שאט-נפש:

– כבר נמאס עלי המראה הזה! איני יכולה להבין כיצד יכולים בני-אדם לעבוד כאן, ובכלל – המקצוע הזה!…

ד"ר לשם קלט בהנאה את ארשת הזעם המסתמנת בפניה של מרתה כמבקשת לסלק אי-נעימות טורדנית, מגעילה, והוא פונה אליה, אומר לקנטרה:

– אבל בכל-זאת, בוודאי שאין את מדירה עצמך מאומצת-בשר צלויה יפה. מאכלי-בשר עריבים וטעימים-לחך…

מרתה אינה מכזבת:

– עד היום לא הירהרתי בכך, ואילו בימים האחרונים החל מעסיק אותי הרעיון על צמחונות. הרי זוהי בכל-זאת תורה אצילית, נעלה וכנראה גם יפה לבריאות.

ד"ר לשם נענע בראשו לאות הסכמה:

– אפשר וכך הוא הדבר. אך כלום חיים אנו לפי רצוננו בלבד?

– במידה שאנו יכולים, במידה שאנו שואפים לכך ומחנכים את עצמנו!

– לפי-שעה טרם נתפשתי לכך.

– דומתני, כי אני אעשה זאת… אם בהמות טבוחות אלו תתחלנה לרדוף אחרי בחזיונות-לילה, לא תהא לי ברירה. אגב, זכור לי יפה אחד מציוריו עזי-ההבעה של דומייה:⁸ כיצד ברנש אחד רואה בשנתו לאחר ארוחת-בשר דשנה סוס העומד עם שתי פרסות רגליו הקדמיות על חזהו, והמיסכן זועק מתוך סיוט שאין לשערו… חוששת אני שמא אחוש בדומה לכך לאחר ארוחת-בשר, ובעיקר לאחר שעיני נתקלו כאן במראה אחד…

עוד הם עומדים על הסף, וד"ר לשם לא מצא לו עדיין את המלים היפות לפרידה מאשה צעירה זו, שככל שהוא מרבה לשוחח עימה ולראותה אין הוא משתומם כלל על שהוא נתפש להווייתה השופעת חן, ונראה גם שהנערה משכילה למדי. אין הוא צריך הרבה. כדי לעמוד על טיבו של יין משובח אין צורך לשתות את החבית כולה – די בכוסית קטנה. הוא למד לדעת זאת מתוך הערותיה ותגובותיה ומהתנהגותה שאינה חסרה עצמיות ואופי. הרהורים שקודם לכן לא עלו על דעתו החלו טורדים אותו תוך בהילות וחשש קל שמא יחמיץ משהו. לא באה זו לשבוע ימים לעורר בו כיסופים רומנטיים, שכן תחלוף כלעומת שבאה והוא לא יוסיף לראותה. ומשום-כך בהרהרו בזה, הריהו מצטער מראש שמא יהיה זה מאמץ-שווא הכרוך במעשה-נערות, כיון שהיא מוצאת חן בעיניו וכופה עליו מחשבות תכליתיות שלא הסכין להן עד היום.

– במה אתה מהרהר, ד"ר לשם, – פנתה אליו מרתה. – עושה אתה רושם כאילו הפלגת לאיזה מסע רחוק והשארת משהו על החוף…

ד"ר לשם מצטחק צחוקו הכבוש, הנמוג מיד מעל פניו, שפתותיו נפערו קמעה מתחת לשפמפמו הגזוז, שהגילוח מניחו צר ומטופח, והרי מסתמנת איזו עווית קלה של לעג לעצמו, או בדומה לה, משהו המפרכס לצאת מפתחי פיו ומשתהה עדיין. לבסוף, לאחר שהתגבר על היסוסיו, אמר ועיניו מישירות נכחה:

– אגיד לך בסוד, נערה חמודה, ממש לא ייאמן כי יסופר… ומבקש אני שתקבלי את דברי בפשטות, כי כנים הם ואין בהם כל שמץ של הפרזה, אם כי כבר הטחת היום בפני האשמה כי משחק אני, כי בורר אני את המלים במיוחד ומנסה את דברי שיצלצלו באוזניך מקוריים, למען “יחי הרושם…” ובכן, לאחר הקדמה זו, המותר לי לומר לך כי נדמה לך שהפלגתי למסע רחוק, ואילו לאמיתו שלדבר, קרוב מאוד הייתי אליך ומהרהר הייתי רק בך; קשה לי לומר לך שלום לאחר שהכרתיך ואצטער אם תסעי בקרוב. התוכלי להפגש עמי מחר, נגיד, בשעה שמונה בערב?

מרתה לא הסתירה את חיוכה ששזור היה בו קורטוב של קורת-רוח. טבעי הדבר שאדם זה מבקש להשתעות בחברתה. גם היא מרגישה יחס דומה אליו, והוא נראה לה כל כך קרוב ומוכר על מעלותיו ומגרעותיו, משל היתה לה שהות מספקת לבחינת טיבו ואפיו, וזו לה הפעם השניה במשך היום ששוב עולה וצפה לפניה דמותו של גדעון, הדור ונאה במדי הרב-סרן, זקוף ושופע חן-עלומים, המחכה בוודאי למכתב ממנה. מכתב שטרם כתבה לו ושספק אם תכתוב לו היום. הדבר נראה לה תמוה במקצת, שלפתע נפגמה משום-מה דמותו של גדעון, והרי רק לפני ימים מספר כה נעים היה לה במחיצתו וכה שלם היה יחסה אליו. מה פירוש הדבר? האם כה בוגדנית היא מטבעה וקלת-דעת, שפגישה קצרה ומקרית יכולה להאפיל על דמותו של גדעון ולהסיח את דעתה ממנו? כלום כך היא מעמידה את עצמה במבחן, או שמא יחסה אליו, אל גדעון, עדיין אינו בשל כפי שהיתה סבורה, או כפי שביקשה להאמין? בפניה של מרתה הסתמן איזה אי-רצון המעורר בה מורת-רוח כלפי עצמה, והפעם ד"ר לשם הוא שבוחן אותה במבטו החודר ומשלם לה מידה כנגד מידה:

– דומה כי את היא המפליגה בנסיעה ארוכה ונוטשת אותי כאן על החוף…

מרתה מעלה על קלסתרה המהורהר בת-צחוק רפה, עשויה, ועונה לו תשובה המגלה שמץ מהרהורי-לבה:

– אמנם יפה ניחשת, ד"ר לשם. הפלגתי למרחק ניכר מכאן לקראת דמותו של בחור חביב ויפה-תואר וגדעון שמו.

לבו של ד"ר לשם נפעם, תוך מבוכה של חרדה קלה שאינה מוצדקת, שכן גלומה בה קנאה כלפי הנעלם והבלתי ידוע לו, ואף-על-פי-כן מוחשי למדי, וצלו של האלמוני הוא שהעיב קודם לכן את פניה של מרתה. למרות רצונו הוא שואל:

– כלום גדעון זה הוא בחור שלך?

וזו משיבה בכעין קנטור:

– מה פירוש “בחור שלך?” כלום רכושי הוא?"

וד"ר לשם מרגיעה בלשונו המתונה:

– לא נתכוונתי, חלילה, לפגוע בך, אבל כשהזכרת את שמו של אותו בחור נתעורר בי הרצון הטבעי לדעת משהו עליו; הרי זה בחור שאין לי כל מושג עליו, וגם קנאה קלה…

מרתה נותנת בו מבט חונן שבא לחפות על מורת-רוחה מעצם הקינטור שלא נתכוונה אליו, והואיל ודבריו של ד"ר לשם נראים לה, היא עונה לו בכנות:

– איני יודעת עדיין אם הוא בחור שלי. כלומר, לא חתמתי על חוזה, אבל הכל רגילים לראותנו יחד ולהצביע עליו כעל בחור שנועד לי מששת ימי בראשית. לא אכחיש כי הוגה אני אליו חיבה רבה, ודומתני שהוא ראוי לכך.

ד"ר לשם חש כי נוטה הוא להחוויר מרגש של קנאה, וחשש מענה, מציק, משתלט עליו. אין הוא מבין כיצד נסתבך כעלם תמים משך שעות ספורות בלבד בסבך של קנאה וכל אותן ההרגשות שאינן זרות לו, אלא שהשתרגו עליו הפעם במפתיע, והריהו עונה לה בשקט עצור, אך נסער מבפנים.

– איני יודע מיהו ומה טיבו, וכל זמן שאיני מכירו הרי גם שהווייתו הבלתי ידועה לי אינה מחייבת אותי. כמובן שזה מחייב אותך בלבד, ואיני בא לחטט בעולמך הפנימי ולבקש ממך פרטים. אין לי כל רשות לכך. מה שמעניין אותי ברגע זה בלבד הוא אם אוכל לבוא מחר בשמונה בערב ולהזמינך לצאת לאיזה מקום במושבה.

מרתה בוחנת אותו שוב במבטה הרציני והממושך, מבעד לסדקי עיניה הצרות, אם מחמת מיצמוץ קל ואם מתוך הגנה כלפי אור-השמש הבוהק מולה; עיניה הצרות משוות לפניה חן בלתי מוסבר, כמעולף חלום. ד"ר לשם עומד לפניה, בוטח למראית-עין ומצפה לתשובתה מתוך ענווה הנוגעת ללבה. הוא אמר לה דברים גלויים ואינו מסתיר את חיבתו ממנה. יש בו באמת משהו המושך את הלב, ונראה הוא כה שלם, כה טבעי, למרות צחות לשונו החיצונית, עד שהיא באה במבוכה ועדנת החמימות כובשתה. קודם-לכן, משנזכרה בגדעון, נתעורר בה הרצון להקשיח את לבה, להרתיע את עצמה מסכנתו של גבר זה, הגלומה בכל אחת מתנועותיו, בשיחתו, בעיניו המישירות להביט אליה, ובכל הווייתו שיש בה מן האישי התקיף; חשה היא כי לשווא תתאמץ לבטלו ולסלקו במחי-יד, שאם תעשה כן יהיה במעשה זה שקר, כי מרגישה היא את ההפך הגמור; ניצב לפניה אדם שיש בכוחו להוציאה מן השיגרה ולדובב אותה בשיח סוער ומעניין שאינו יודע מעצור מהו; אפילו עצם עמידתו השקטה לכאורה, בה הוא שקוע בצפייה לתשובתה, יש בה מן הכוח העצור. קשה לה לזכור מקרה דומה שתרגיש בקרבתו של אדם חושניות גופנית בביטויה ושיחד עם זאת מרחפת עליה תמיד אותה רוחניות שכלתנית המשלימה אותה ומוסיפה לה כוח מושך. הרי זו אותה המזיגה המבורכת בגבר שאליה היא נמשכת מאז היותה נערה. אלא שחוששת היא שאם תיעתר לו, הרי יהיה הוא הגבר אשר לא ירפה ממנה ויבקש להמצא בקירבתה תוך הריסת כל המחיצות והסייגים. אין זה האיש שאפשר לעודדו, להצטחק אליו, להשתעות בחברתו ולסלקו אחר-כך… אף אין בה הרצון והכוח לעלוב בו ולהשיב את פניו, ואילו החשש מפני התפתחות משוערת מרתיע אותה…

ד"ר לשם, דומה, לא רק בוחן אותה במבטי עיניו אלא עוקב גם אחרי מהלך מחשבותיה, לבטיה הסמויים וחישוביה, שכן לפתע הוא מפסיק אותה וחש לרווחתה:

– רואה אני שקשה לך להחליט ברגע זה. ודאי יש לך סיבות, הפרעות. ובכן, הואיל ויש לכם טלפון במשרדו של ד"ר לרמן, ואני אהיה הערב במושבה, אטלפן אליך בשעה שמונה כדי לדעת את תשובתך.

מרתה נאחזת בהצעתו בחפץ-לב:

– טוב. טלפן ותקבל את תשובתי.

ד"ר לשם הושיט לה ידו לשלום וחש זו הפעם הראשונה בכף ידה הצרה והענוגה, הנתונה בכפו האמיצה, מלפפת מגעה הנעים. תוך-כדי-כך קלט גם את ארשת פניה שהביעו הכרת-טובה על חלצו אותה לפי-שעה ממבוכתה, ומתוך עיניה נשקפה הפעם ידידות גלויה, כרמז של חסד ודאגה כאחד, זו הדאגה לגבר שהאשה רוצה להביע בה יחס מפלה לטובה וכך מתלווה גם המבט שאינו מסתיר את החיבה המפורשת.

ח

מרתה חזרה לאיטה, נכנסה לטרקלין האפלולי והתכנסה לתוך הכורסה. עייפות נעימה מפעפעת באבריה, והחמימות שספגה בחוץ מלהטו של שמש, זיוו ואווירו הבשום של יום-האביב, משרה עליה רוח של שלווה בתוך הדומיה שבחדר. מרוצה היא שחמדה עסוקה במטבח ושאין יעקב מתרוצץ לידה כרגע להעתיר עליה סימני חיבה והטרדה, כדרכו; מרוצה היא שיכולה היא להתבודד קמעה, שכן חשה היא צורך נפשי להשיח לעצמה הגיגי-נועם ולהעלות לפני עיניה מראות תוך הליכה ושיחה עם ד"ר לשם, לחזור בזכרונה על משפטים, קטעי-דברים והברקות שערבו מאד לאוזניה כאשר שמעה אותם יוצאים מפיו של אדם נבון, זה שיש בו מן הבגרות השקולה, מן המחשבה הרצינית, וגם מן הפחזות של הולל או קל-דעת… וככל שהיא מרבה להיזכר, הרי היא נתפשת יותר להגיון האצור בדבריו ולכוח הרצון החיוני המפעם את רוחו. מיהו? מה טיבו? וכיצד מהלך אדם זה עד היום בגפו? כיצד הוא חי את חייו באותו בנין ישן שהתקינו ושיווה לו צורה של חווילה, וכיצד הוא יודע גם להסמיך את רצונו למעשים. ואותו ענין משונה של אנתולוגיה על כלבים – כמה אהבה ושקידה הוא משקיע בכך, ומה רב ומגוון הוא החומר שעלה בידו לאסוף ושהיא קיבלה מושג עליו רק תוך דיפדוף בלבד.

אין מרתה מסיחה דעתה מכל אותה פגישה שהוציאה אותה לפתע מן השיגרה כאן, והריהי שרויה במבוכה קלה, שכן עליה להשיב לו הערב, לכשיטלפן אליה, בדבר הפגישה שהוא מבקש ממנה. האמת היא כי עוד לפני שפנה אליה מבקשת היתה איזו אמתלה להביאו לידי כך, ואילו משפנה אליה רק הקדים אותה… ומה משונה היתה אותה שיחה בה הכניסה את גדעון ונהגה בו על-ידי כך שלא כהוגן, הואיל ובלי דעת נסתייעה בו כבאמצעי… ובלי דעת בגדה בו, כי בהרהוריה נדחה לקרן-זווית ודמותו ניטשטשה והלכה ככל ששהתה יותר במחיצתו של ד“ר לשם – פגישה של שעות ספורות בלבד!… “הה, אלוהים אדירים! והרי איני מאוהבת בו כל עיקר!” כך היא מהרהרת וגוזרת על עצמה שזוהי רק השתעות קלה בחברתו של אדם נעים ותו לא, אין בכך כל חטא אם תוסיף להיפגש עמו כמה פעמים. ולאחר מכן ודאי תמצא את גדעון שוב באורו הנכון, וחביב יהיה עליה כמקודם. עוד הערב תכתוב לו מכתב מלא חיבה ותשומת-לב ויהא בכך משום גמול על הזלזול שנהגה בו שלא במתכוון. כן, היא תכתוב לו על ד”ר לשם ותתאר אותו כאדם מעניין, קשיש ממנה כמובן, השקוע ראשו ורובו בכתיבת ספר על כלבים… זה ודאי יעניין אותו, וכמובן בלי לעורר כל סקרנות מיוחדת או שמץ של קנאה. היא רק תצטט כמה מדבריו השמורים יפה בזכרונה. כיצד אמר לה אותו הולל חוצפני שעה שהפתיע אותה ונכנס אליה בעזות-רוח ובוטח בעצמו – כיצד אמר תוך חוצפה מיוחדת כי כאשר הרימותי את זרועי לתקן את תסרוקתי היה לו הרושם כי נפל אור בבית…? מרתה נאלצת לחייך לעצמה תוך הנאה וקורת-רוח גמורה. אמנם השוואה זו שאולה היא מאחד חכם קדמוני, אך כמה היטיב פרא-אדם זה להשתמש בה!… ושוב לא הבליגה וחייכה לעצמה. 23

קולה של חמדה עקר אותה מסבך הרהוריה שלא פסקו ונתרכזו עדיין מסביב לאדם שנפרדה ממנו לפני שעה קלה. החמימות שספגה בחוץ כבר פגה, והריהי שרויה כבר בצינה הנעימה של האפלולית, ואילו דמותו של ד“ר לשם טרם סרה מנגד עיניה… חמדה הוסיפה לקרוא לה לארוחת-הצהריים, ומשיצאה להסב לשולחן מצאה גם את ד”ר לרמן. הוא פשט את חלוקו המוכתם בדם-הבדיקות, נתזי מוגלה ופרש, ובשבתו בחליפתו האפורה ובמשקפיו על אפו הפך לפתע אזרח זעיר, ואיזו חביבות של פשטות היתה נסוכה על תנועותיו. הוא אכל לתיאבון כשהוא בורר לו פרוסות חלה רכה כדי לטבול אותן במיץ הכבד החום, המטוגן בשמן, והיה גורר בתרווד⁹ את חתיכות הבצל, שולה אותן מתוך האילפס¹⁰ ועורמן בצלחתו. מפעם לפעם הושיט ידו אל בקבוק הקוניאק, מילא את כוסיתו ושימש ברוב חביבות גם את יעקב. אותו רגע מעלה חמדה על דעתה את ד"ר לשם ושואלת:

– למה לא הזמנת את ד"ר לשם לארוחת-הצהריים?

ד"ר לרמן משיב בפה מלא לעס:

– היה לי הרושם כי נחפז הוא ללכת.

– כנראה שטעית! משיבה חמדה. – הוא כלל לא מיהר. הלך עם מרתה לטייל.

ד"ר לרמן זוקף במרתה את עיניו הרושפות מתחת לזגוגיות משקפיו:

– היזהרי לך מפניו, כי רווק מושבע הוא!

מרתה צוחקת:

– אם כן, הרי אין לי בכלל מה לפחד מפניו.

– אדרבא ואדרבא! יש לך לפחד מפניו, כי עד כמה שידוע לי הוא מוצא נורא חן בעיני בחורות צעירות.

מרתה מושיטה ידה לבצוע מן הפת ולובשת סבר של אדישות:

– ומה הן מוצאות בו בד"ר לשם זה? כלום יש בו משהו מיוחד?

יעקב וחמדה המקשיבים אף הם לשיחה מצפים לשמוע תשובתו של ד"ר לרמן שאינה מאחרת לבוא, וכנראה שדבריו הם לפי רוחם, וניכר הדבר גם מדרך הקשבתם השקטה שיש בה מעין הסכמה מראש.

– אם לומר עליו טובות, בלא שמץ של קנאה מצדי, לא רק משום שזכה כבר לטייל עם בחורה נאה שכמותך – הריני לומר לך כי לעתים קרובות אנו רבים בינינו במקצת, אבל לאמיתו של דבר לא אכחיש כי הצדק עימו. לרוב יסוב הוויכוח בנוגע לדרך בה צריך ללכת רופא וטרינרי בעל מצפון ובעל הכרה. ד"ר לשם סבור כי רופא וטרינרי מסוגי, דרך משל, המתמכר לשמש כרופא בבית-המטבחיים בלבד, מקפח את עולמו ועושה את תורתו פלסתר; סבור הוא כי רופא וטרינרי חייב להקדיש עצמו אך ורק לריפוי בהמות, למניעת מחלות בקר, ותוך מגע בלתי פוסק עם כל הבעיות הכרוכות בגידול-בקר, בהשבחתו ובשמירה על קיומן של החיות, ועל טיפוח האופנה בכלל. לדעתו על הרופא הווטרינרי להשתלם בלי הרף ולעקוב אחר כל החידושים במדע. הנה בכאן נעוץ ההבדל שבינינו, ואפשר שהוא צודק. למרות שלא השתעבד כמוני לבדיקת נבלות ופגרי-בהמות וכדומה, הרי עד כמה שידוע לי פרנסתו מצויה בשפע, כי יצאו לו מוניטין של רופא רציני ומצוין. ונוסף על כך יש לו פנאי לעסוק בכל מיני שטויות אחרות.

קרוביה של מרתה, שהוגים הם חיבה כמוסה לד“ר לשם, מצטרפים בנענועי ראש לדברי ריעו-למקצוע, ומתחילים אף הם לספר עליו, בלא סדר וביחד. ומרתה, שחוששת שמא יקפחו לה הללו בתמימותם ובפשטותם כל מה שהיא צריכה ותאבה לדעת בנוגע לד”ר לשם, נכנסת לדבריהם וממשיכה לטוות את החוט שלה:

– באילו שטויות הוא עוסק נוסף על מקצועו?

ד“ר לרמן מקנח את פיו במפית וממשיך לגלגל בזכותו של ד”ר לשם, כמובן בלא לעמוד על כוונתה של מרתה השותה בצמא את דבריו, כיון שמוצאת היא בהם אסמכתא אובייקטיבית לקביעת דמותו של ד"ר לשם, ושמחה לשמוע טובות עליו, משל היה אחיה הצעיר והבריות מקלסים אותו בפניה.

– באילו דברים עוד הוא עוסק? – מזמזם לו ד"ר לרמן, – ראשית כל בזה שהוא מקיים מגע אמיץ עם העתונות המקצועית. הוא נוהג לפרסם לעתים קרובות תמצית על איזה חידוש, או שהוא מרצה בחוגי חבריו ברוב ענין וידיעה. אפשר לומר כי מחונן הוא גם בכשרון של כתיבה, ויש אומרים שעוסק הוא באיזה מחקר מזה שנים מיספר.

חמדה אינה מבליגה ומוסיפה:

– וחוץ מזה כמה הוא פשוט וחביב בהליכותיו. אני עוד לא ראיתי אדם אשר יידע להתחבב על הבריות כמוהו!

מרתה אינה מסתירה קורת-רוחה ומחייכת:

– יש לי הרושם כי כולכם קשרתם קשר כדי לשבח אותו באוזני ואני כמעט שאין לי כל מושג עליו…

וכאשר היא פורשת מן השולחן ועוזרת לחמדה להביא את הכלים אל הכיור, היא מהרהרת לעצמה: “שלא ישכח לטלפן… ודאי שאשיב לו בחיוב…”

ט

אחרי הצהריים כובשת הדממה את בית-המטבחיים, חצרו ומכלאות-הבקר. במשך היום גועשת בו המולה ותנועה מסחררת, גידופים שאינם פוסקים פורחים בחללו, צווחות מצה ומריבה נישאות תוך ריתחת עבודה עצבנית, איבחת סכינים, ברק קרדומות, געיות בקר וחירחור בהמות הנופחות את רוחן; כל אותו הווי סוער ופרוע של בעלי יצרים וסכינאים, פושטי-עורות בלבושם המסואב, קצבים אלימים, סמוקי פרצוף ועורף, מסורבלים, שמעיניהם מציצה גם ערמה גם טפשות, ולידם נעריהם הזריזים וגמישי הגוף, המתאמנים במלאכה לכל סוגיה, אלה שריח הדם עולה באפם ובעיניהם הלהט שיש בו כדי להטיל צמרמורת; כל אלה המהווים ערב-רב של דמויות, שכל אחד בפני עצמו עלול ומסוגל להטיל סערה בשכונה שלמה, ומכל שכן שעה שהם מזדמנים יחדיו. לפיכך, כל מי שרגיל בהמולה זאת ובמראותיה מתחילת הבוקר, נעימה עליו אחר-כך שבעתיים הדומיה המשתלטת במקום עם תום העבודה. מיד לובש המקום צורה אחרת לחלוטין, וצמרות האיקליפטוסים הנעים לאיטם ברוח וטובלים בזוהר השמש מטילים את צילם ומשרים גם הם מעין אווירה של אחוזה שקטה, וגעיות הבהמות הכלואות אינן אלא מוסיפות אף הן משהו מריחו ושלוותו של כפר. גם הלכלוך, המלווה כרגיל את טבח הבהמות מודח יפה על-ידי צינורות-המים אשר שטף סילונותיהם החזקים גורפים כל סחי, פּרש וכתמי-דם, ורצפת-האספלט השחורה מבריקה בנקיונה ומשקפת בשוליה את צחור קירות החרסינה. גם הציפורים המקננות למאותיהן במרומי הגג, ברווחים שבין קורות-הברזל התומכות בו, בסמוך לרעפים והמרזבים שבמשך כל היום אין ציוצן נשמע, כיון שנטרף הוא בהמולה הכללית, מצטייצות לפתע במשנה מרץ והריהן מתעופפות ומתעלסות בחיוניות מרנינה, משל מצויות הן ביער עבות ולא במקום כה תמוה, בו שולט הטבח.

אותה שעה מזדרז יעקב ומוציא החוצה שולחן מתקפל ושניים-שלושה כיסאות, והריהו עורך תה-של-מנחה בנחת ובשקט. מתענג הוא על שעת השלווה הנתונה ברשותו, אותה שעה שהיא חביבה עליו ביותר, שכן אין איש טורד אותו ואין הוא חייב לעמוד על המשמר כדי לפשר בין המתקוטטים, או להזעיק את המשטרה בשעת הצורך, אם המקרה חורג מתחומי סמכותו ויכולתו. בשעה זו מתמכר יעקב מתוך הנאה מרובה לא רק לשתיית התה וטעימת העוגה שחמדה מכינה תמיד ביד רחבה, אף בימים אלה שהכל ניתן בצימצום, אלא בעיקר בהכנות לתה, ומכל-שכן כאשר בביתו מתארחת קרובה שהיא חביבה עליו מאד ושהוא טורח להשביע את רצונה ולגרום לה קורת-רוח שלא תתחרט על שנענתה להם ובאה אליהם. עצם הופעתה הנאה, שיחתה ויפי-תארה שיש בו מזיגה של חן ובריאות-הגוף, משרים עליו רוח טובה, שכן הוא ואשתו חשוכי ילדים הם, ולא ייפלא איפוא אם הוא חש צורך להעתיר עליה כל אותם סימני החיבה שנשללו מהם; ולפיכך הריהו טורח גם על אפתעות, על הכנת כרטיסים להצגה, לקולנוע וכדומה. וזו מקבלת כל אותות החיבה כדבר המובן מאליו – הרי זוהי התכונה המובהקת המציינת אשה צעירה ונאה שכל הדברים הנעימים מזומנים לה כבאורח טבעי, ואין לראות בכך כל פליאה.

ובכן, יושבים הם מסובים בחוץ לשולחן הקט – יעקב, חמדה ומרתה – נהנים מן השקט, ושיחתם קולחת על דא ואל הא. ותוך-כדי-כך פותח יעקב וזורק לעברה של מרתה מעין הודעה קצרה, שהיא רואה בה התנקשות בתכניתה בלא כוונה אמנם:

– מחר בערב נלך לראות הצגה בתיאטרון.

וחמדה מוסיפה בהתעוררות:

– אין אנו מחמיצים הצגה טובה!

מרתה מרתיעה עצמה בקצת חוסר-מנוחה. הנה עלול זה ברוב דאגתו וחיבתו לקפח לה את הפגישה העתידה עם ד"ר לשם… מתוך זהירות, שלא לפגוע בו, הריהי שואלת:

– האם השגת כבר את הכרטיסים?

וזה משיב לרווחתה:

– מחר בבוקר אהיה בעיר כדי להשיגם.

מרתה מחשה רגע, שמחה בחובה כאילו נפטרה מאיזו צרה בלתי צפויה, והרי היא מנעימה את קולה בפנותה אליו:

– אם טרם קנית את הכרטיסים, אבקשך יעקב חביבי, לדחות את הדבר לפעם אחרת, כיון שחוששת אני שלא אוכל ללכת מחר בערב.

הבעל ואשתו נותנים בה שניהם עין סקרנית, וחמדה היא השואלת:

– למה לא תוכלי מרתה’לה?

והנערה שאינה מוצאת הפעם את העוז לענות מיד לענין, משיבה כמגמגמת מתוך היסוס-מה:

– לא אוכל, מפני… מפני שהבטחתי לד"ר לשם לצאת אתו מחר בערב.

יעקב חש אכזבה ובעל כרחו הריהו מוותר:

– אה, אם כן הרי זה ענין אחר.

ואילו חמדה חוקרת אותה:

– לאן אתם הולכים, מרתה’לה?

– שכחתי לשאול אותו, – מתחמקת מרתה.

– תוכלי לסמוך עליו! – מעודד אותה יעקב.

שתיית התה מסתיימת תוך שתיקה, שכן מרחפת בחלל האוויר הפרעה בלתי צפויה זו. כל אחד נתון להרהוריו, ואילו שלושתם הוגים באדם אחד שלפתע כאילו הטיל לכאן את כל כובד אישיותו וכבש את תשומת הלב. מרתה מהרהרת היתה בו, תאבה לדעת אם יטלפן בדיוק בשעה שקבע, וניכר כי קוצר-רוח טורד אותה שמא חזר בכלל מהצעתו, לאחר שהיא לא נעתרה לו מיד; חמדה החלה תוהה על הבהילות בה מתפתחים העניינים שבינה לבין ד“ר לשם, דבר שלא העלתה על דעתה הבוקר, כי הנה עלול זה לבוא ולמצוא ענין במרתה במידה כזו שלא יניח לה; ואילו יעקב, שחש היה בלא יודעים מעין קנאה קלה, היה גם מודאג במקצת, כיון שידע כי אותו קצין צעיר ונאה, גדעון, ששמע עליו פעמים כה רבות, כרוך ביותר אחרי מרתה, וכאן ניטפל אליה ד”ר לשם שיש בו כדי לכבוש את לבה של זו. תוך שתיקה זו שירדה עליהם היו, למעשה, שלושתם שבויים ברשותו של אדם אחד, אשר גם בהיעדרו ניכרת השפעתו החזקה.

מרתה שקצרה עליה רוחה במקצת, ומפני ששתיקה זו העיקה גם עליה בוודאות של סיבתה הבלתי מפורשת אבל המורגשת יפה-יפה גם בלא אומר ודברים, קמה הראשונה ממקומה, באמרה כי יוצאת היא לטייל קצת מסביב לבית. הרגל היה לה הדבר משבאה לכאן, כיון שלפני הצהרים היתה כולאת עצמה בבית, ואילו אחר-כך היה השקט מצודד אותה והרצון לתנועה היה דוחף אותה החוצה. נוהגת היתה להקיף את הבית מסביב לחומת בית-המטבחיים, גדרו ומכלאותיו, מקיפה אותו סביב-סביב בהליכה שקטה, יורדת במשעול לואדי, לאיקליפטוסים הנישאים ועבי-הגזע, אשר בין קרעי קליפתם הנוקשה ועל בשר גופם החשוף והחלקלק השחירו כל מיני כתובות והשבעות-אהבה של זוגות נערים ונערות שנזדמנו לכאן בטיולי שבת ומועד; היו בהם ציורי לבבות שחיצי ארוס פלחום, ושבועות בנוסח “אם אשכחך,” בציון התאריך, מהם כתובים בעפרון, שחור או צבעוני, ומהם חרותים באולר, מעשה ידי אמן. מרתה לא היתה מרחיקה ללכת, אלא משוטטת קצת בין האיקליפטוסים שהיוו חורשה קטנה ומצלה, משוטטת קצת אנה ואנה, מעיינת תוך סקרנות קלה בסימני-האהבה, וחוזרת אחר-כך ועולה כדי לסיים את הקפתה בשדה הפתוח, ליד החומה שמעבר לה מגיעות לאוזניה געיות הבקר בתוך המכלאות, וכן צלצול שלשלאות-הברזל בהן הפרות רתוקות לאבוסים.

הפעם אין היא ממהרת ויש בדעתה להשתהות קצת יותר בטיול זה, כיון שעד שעה שמונה עדיין לפניה למעלה משעתיים, וקוצר-הרוח הטורד אותה, שמתלווה לו הפעם גם מעין עינוי קל של צפייה, אינו מתמיה אותה והיא נאלצת להודות בפני עצמה, כי אכן מצפה היא לקולו בטלפון, מצפה תוך החלטה ברורה להסכים ברצון לטיול של מחר בערב, ואילו היה הדבר תלוי בה היתה מסכימה לצאת בחברתו בחפץ-לב עוד הערב…

עתה, בהיותה לבדה, מטיילת בין העצים ורוח קלה מנשבת ומתרפקת על שמלתה ונושאת במגעה לטפנות כמעט חושנית המהדקת את הבד לגופה, לחזה ולירכיה, מדחקת את שוליה ומצמידתם לרגליה, הריהי עוצמת לרגע קט את עיניה וממשיכה הילוכה כפורשת מן האדמה, כמבקשת לחלוף לעולם אחר; אלא שבעוד רגע, מתוך חשש שמא תיתקל תוך שיטוט עיוור בגזעו של אחד העצים, הריהי חוזרת ופוקחת עיניה ומחייכת לעצמה חיוכה של ילדה קטנה התרה לה אחרי שעשועים. היא החלה להכיר טובה לעצמה על שנעתרה להפצרתה של חמדה ובאה אליה לנוח. מעולם לא משך אותה המקום הזה, ואין כל פלא בכך, כיון שכל השומע כי נוסעת היא לנוח אצל קרובים שביתם הוא בתחומי בית-מטבחיים, ודאי ימלא שחוק פיו. אבל לאחר שבאה לכאן, ולא העלתה כלל על דעתה כי עלולה היא לפגוש במקום זה אדם מסוגו של ד“ר לשם, הרי שגם המקום קיבל לפתע צורה אחרת בעיניה, ובעיקר בשעה זו: הכל נעשה חביב עליה, אוצר בחיקו בשורת חיים מרנינה, וכל כולה אינה אלא מרגישה את עצמה חסרת-מנוחה וצפייה במידה שלא שיערה תחילה; הרי זו אותה הרגשה מסעירת-החושים שאינה זרה לה מאז התחילה להקשיב לסוד שיח יצריה המעלים להט, והגוף חומר תוך צפייה סמויה למגעו וקירבתו של גבר אהוב, זה שיש בו כדי להלך עליה חמדת הכיסופים הטבעיים. ודווקא עתה החלה לראות יפה-יפה את פיתולי שפתיו מתחת לשפמפמו, שעה שהוא עומד לומר לה משהו מחוכם ומנוסח, כמשפטו, או מחמאה שהוא מגניב בפשטות כזאת, משל רגיל הוא בכך ועושה זאת לתומו, ועיניו האמוצות-אפורות בוחנות אותה ללא רחם בעזות בטחונו שאינה יודעת רתיעה מהי. וכך, בלכתה בין עצי האיקליפטוסים במשעול המוביל לואדי, מתפתל קמעה במדרון ועולה בתילול כלפי גשר-העץ הקט הנטוי עליו, היא מעלה תוך סקרנות על דעתה כי לא זו בלבד שיודע הוא בוודאי יפה כיצד לנשק, אלא יש לה הרושם כי שייך הוא לסוג הגברים שאינם משתהים הרבה כדי לחפש תואנה לכך, ובטוחה היא כי בוודאי אינו נרתע מן ההזדמנות הראשונה הניתנת לו. עוד היום, שעה שרבץ לפניה על גבי המרבד ושיחק בידו בכלבו (אז שמה לב מה עדינה וגברית היא כף ידו) חשה לפתע מעין צמרמורת קלה כאשר נתן בה את עיניו, והיה לה הרושם כי עלול הוא לקום לפתע, לגשת אליה, להניח את כף ידו על כתפה או על ראשה, לחבקה, לנשקה וללטפה באותה החירות שהוא משחק עם כלבו… ואפשר – אומרת היא חרש בלבה – כי כל המחשבה הזאת לא היתה מנצנצת במוחה אילו לא חשה כי מיתאווה היא לכך… ואותו רגע, כאשר ביקשה לקנטר אותו קמעה באמרה לו כי יש בו הרבה מן המישחק, והוא תחת לענות לה, לבש רצינות וניתר ממקומו לפתע, להראות לה את התיקים, זוכרת היא יפה כי חלפה בה צמרמורת חושנית מלווה חשש סמוי ותוחלת חשאית כאחת, כי הנה אומר הוא לעשות מה שחשבה בלבה רגע קודם-לכן… וגם עתה חולפת בה אותה צמרמורת קלה ומענגת של תחושת גופה הצעיר, מכפות רגליה המפסיעות בשביל, יריכיה המתנועעות תוך הכרת ישותן הרכה, זרועותיה הניתלות לצדיה כבאפס-מעשה, והיא מביטה לפתע נבוכה לצדדים לראות אם אין איש מבחין בה כי פניה משולהבים קמעה והיא אחוזת להט פנימי על שנתפשה להרהורי-בשרים שאינה זוכרת אם פקדוה בחריפות דומה, בהיותה לבדה בחיק הטבע; לבה, דומה, מתפעם בה בקצב מהיר, הולם ומרטיט את שדיה הבשלים, ודומה שהם תופחים בתוך החזיה ופטמותיהם חשות בבד הסוגר עליהם, ושוב חולפת בה אותה הצמרמורת עד שהיא משלבת זרועותיה על חזה כמבקשת לעצור בה; דומה, כמתוך התקפה של צינה קלה, ואילו לאמיתו של דבר מתוך כמיהה הזועקת בקרבה ביום אביב זה המשכר אותה בזיוו ובמראה צמיחתו הרעננה, המלפפת אותה לכל מלוא העין. כעת יודעת היא בוודאות כי ד”ר לשם מוצא חן בעיניה במידה שלא שיערה קודם לכן, ולשווא תשלה את עצמה כי ברצותה תסלקו. תוהה היא לדעת מהו יחסו אליה – הניגש הוא אליה מתוך שיגרה של גבר הרגיל לפגוש נשים, ואחת היא לו מי היא הנפגשת בדרכו? מהו שיעור הרצינות של אדם זה והיַתמיד לבקש את קירבתה, או שזו בעיניו הרפתקה קלה בלבד שאינה מחייבתו? שאלות אלו ובדומה להן צצות ומשתרגות עליה בכל עוזן לטרוד את מנוחתה, ודמותו של גדעון המשתלבת לפתע בסבך מחשבותיה (הקיימת ומופיעה כל אימת שהיא נתפשת יותר לשליטתו של הגבר הנראה בעיניה כמסַכן את יחסה) שוב אינה מנקיפה את לבה כמו בצהרי היום; שוב לא איכפת לה אם היא מתמכרת למחשבות זרות, ורק פליאה יש בה על עצמה – על שום מה היא שוקלת¹¹ ברצינות כזאת את גישתו וכוונתו של ד"ר לשם. דבר זה, ככל שהיא מעמיקה להרהר בו, מרגיז אותה במקצת, כיון שבכך היא רואה כוחו של הלה, אשר בריחוק של זמן ומקום יש בו כדי להטיל בה מבוכה זו.

מרתה מביטה שוב לצדדים כעוקרת עצמה לרגע ממבוכתה. היא ממשיכה ללכת, הוזה ועולה לאיטה במעלה המשעול עד לגשר-העץ הנטוי על פני הואדי. פעם כבר עלתה עליו, אשתקד, כאשר שהתה אצל קרוביה שלושה ימים. בקיץ היה הדבר; ערוצו של הואדי חרב היה אז לחלוטין, על שפתו מזה ומזה גדלו חרולים וברקנים שהשמש היכתם והם הלבינו קמלים ומדובללים, ואילו עתה לאחר עונת-הגשמים, עדיין עומדים בו המים ומראה לו כנחל קטן שהעצים משתקפים בו בהיפוכם, ואיתם גם גשר קט זה על דמותה הצמודה למעקה בשמלתה הלבנה. רק אדוות המים הקלה המרטיטה את הקרום השקט שעל פני המים, אדווה¹² זו הזעה עם נשיבת הרוח, מטילה לרגע מעין טשטוש בדמותה, עושה בה ריסוקים-ריסוקים וקוויהם-רציהם מבריקים כעין הכסף המותך, עד שהיא חוזרת ומתבהרת ומקבלת את קוויה עד להפליא.

ועדיין עומדת היא על גבי הגשר כדי להאריך במקצת את שהותה כאן ולקצר את השעה עד לשיחה הטלפונית עם ד"ר לשם. הדמדומים פושטים מסביב והרוח הנושבת הופכת קרירה במקצת, וכיון שלא נטלה עימה סוודר, והיא לאחר הצטננות שהיתה קשה במקצת, הריהי מחליטה לחזור. מתוך קוצר-רוח הנובע גם מחוסר שלווה פנימית היא מחפיזה הילוכה. משהו מעיק עליה עם גבור הצפייה. שוב גדעון? אמנם כן. רואה היא בבירור כיצד פסע לידה ועזר לה לשאת את המזוודה עד למכונית, וכיון שהנהג טרם היה מוכן והתעסק עם פקיד-המשרד, עמד לידה מלבב אותה בבת-צחוקו ומשדל אותה שתנוח. ואכן, היא נחה יפה, מהלכת כאן לבדה ומהרהרת באדם שהכירה אותו רק הבוקר… “גדעון!…” היא צועקת בקול רם לעצמה. שכן מצויה היא עתה במקום שאין איש יכול לשמוע את קולה, ומיד לאחר קריאה ראשונה היא מוסיפה שוב בקול, כמבקשת להשביח את סערת רוחה ולהשתיק את קול מצפונה המציק לה: “גדעון! היום אני מבולבלת לגמרי! שמעת, גדעון, מבולבלת לגמרי!…” וכעבור הפסקה קלה ממלמלת היא שוב לעצמה חרש-חרש: “גדעון, חביבי, אין לתת אמון באשה…”

נביחת כלב צרודה וזעפנית הנשמעת ממרחק-מה מטילה בה בעתה. הרגשה לה היום של אדם העומד על סף איזו עבירה, וחש הוא כי אין מפלט מפניה, ומכאן גם אותו פחד פנימי המרעישה ואותו אי-שקט. היא מחישה את צעדיה. פאתי המערב לוהטים באודם השקיעה המפיזה עדיין את צמרות-העצים שמטבורם ולמטה כבר עוטפתם אפלולית. אולם מעל מכחילים עדיין שמים בהירים, צחים בלא עב קל, קעורים מאופק לאופק ועוצרים בתוכם את בשורת הרציפות של יום כחול וזהוב שיופיע שוב מחר עם שחר, שטוף שמש וחמימות, דומה לזה של היום הגווע; ומרתה כבר משערת ומייחלת כי יהיה בו משהו מרנין לב, משהו המבשר המשכה של רוח טובה. התנגדותה הקודמת שנתעוררה בה ושהיתה קשורה בגדעון – ניטל עוקצה. היא גמרה אומר בלבה להניח לעצמה את חירות הגישה לאדם המוצא חן בעיניה, והריהי משלה את עצמה באשליה שכמוה כהונאה, כי אין דבר מחייב אותה, כי הרי ייתכן שתראה את ד"ר לשם עוד פעם, או לכל היותר פעמיים, תטייל עמו, תקשיב לשיחה נאה, תמצא בו ענין לשעה ותחזור בסופו של דבר למקומה, וכל רע לא יאונה חלילה לגדעון. ומתוך שפרשה זו נראתה לה ונתקבלה על דעתה, נכנסה בלב קל הביתה. עוד שעה ארוכה היתה לפניה, והיא נטלה ספר כדי להשכיח את מצוקת הצפייה, החלה לקרוא בו, אך לאחר שהגיעה למחציתו של דף, ניטל ממנה טעם הענין, לא תפשה פירושו של הכתוב, ודעתה הוסחה לחלוטין. שוב הרימה את עיניה אל מחוגי השעון והספר צנח מידה ברשרוש של תרנגולת בהולה.

י

בשעה שמונה בערב בדיוק החל פולח קול צלצולו של הטלפון את חללו האפל של המשרד הסמוך. כיון שהטלפון קבוע במשרדו של הרופא בלבד, ניתר יעקב ממקומו לרוץ לשם ולהיענות, אלא שמרתה העומדת כל הזמן על המשמר, מקדימה אותו:

– אין צורך, זה בשבילי.

היא יוצאת במרוצה לעבר המשרד, ואילו יעקב, שדעתו לא נתקררה עדיין, צועק אחריה:

– מנין לך שזה בשבילך?

כאן פותרת חמדה את השאלה, שבחושה הנשיי מנחשת היא מיד:

– ד"ר לשם הוא המטלפן.

עומד בעלה תוהה ונועץ בה את עיניו מתוך רוגזה:

– יום משונה! ד“ר לשם בבוקר, ד”ר לשם בצהרים, ד“ר לשם בשעת שתיית התה, וגם עתה, – ד”ר לשם! מה מתרחש כאן?

חמדה מחייכת:

– שום דבר. כנראה שד"ר לשם מוצא בה ענין – וזה הכל. לפיכך גם לא קיבלה את הזמנתך ללכת מחר בערב להצגה. ואם אתה עדיין עומד על דעתך לקנות כרטיסים, מוטב שתקנה רק בשבילי ובשבילך, והיא כבר תסתדר בלעדינו.

אותה שעה עומדת מרתה בחדר האפל, חשה כאב קל ברגלה כיון שבהיחפזה לא ידעה כיצד להדליק את אור החשמל וניגפה בכיסא, והריהי שעונה לשולחן-הכתיבה, האפרכסת צמודה לאוזנה והיא כולה קשב לקולו: ”ובכן, מרתה, כפי שאת רואה הנני דייקן. מטלפן אליך כדי לדעת אם תוכלי להיפנות ולצאת עמי מחר בערב. עלי לא להכחיש ולגלות לך, (וכאן הירשה לעצמו להוסיף), נערה חביבה, כי שיבשת את יומי; כמה ענינים שהיה בדעתי לסדר ושהיו רשומים אצלי – נדחו בגללך." מרתה משסעתו תוך תמיהה של רוגז קל: “אה, ד”ר לשם! בגללי לא היית צריך לעשות זאת. אני מצטערת מאד על כך!" ד“ר לשם מרגיעה בקולו הבוטח: “כלל לא. אלה הם דברים שצריך הייתי לעשות היום, אבל אוכל לעשותם גם מחר, וכל הפסד לא ייגרם לי. ההפסד היחידי הוא בלא ספק זה שלא אוכל להיפנות מחר לשם טיול מעין זה שהיה לנו היום…” ואילו כאן הוא בא מיד על שכרו, שכן קולט הוא את תשובתה של מרתה, וקולה הרווה ערב לאוזניו: “אין דבר. נתקן מחר בערב את אשר נקפח במשך היום.” ד”ר לשם מפתיע אותה, ותשובתו ממש מדהימה אותה בגישתו שאינה יודעת מעצור מהו, והפורצת סייגי זמן ותחום: “שמעי מרתה! מה את עושה הערב? למה לנו לחכות יום שלם? מוטב שאגש אליך מיד ונטייל עוד הערב! מזג-האוויר בחוץ נפלא! עליך לקחת אתך רק סוודר או מעיל קל. טוב? מה דעתך? עני כן! אל תכזיבי אותי.”

מרתה אינה עונה לו מיד. הרי זה שד שאין דוגמתו! לא די שהוציאה היום ממסלולה השקט והטיל בה סערת-נפש שקשה לה להשביחה, הריהו בא להוסיף ועוקרה בסופה וסער ממש! הואיל והיא עדיין מופתעת ושוקלת בדעתה, הריהי שומעת כיצד אינו מניח לה אף שהות קלה זו וממשיך בהסתערותו: “מרתה, מה השתיקה הזאת? עני, ואבוא מיד! תספיקי לשכב לישון בשעה מאוחרת יותר. אני בא מיד.” ואז היא מתעוררת כמו מחלום ועונה לו בשקט כמקבלת עליה את הדין, כנכנעת בפני משהו גורלי, חזק: “טוב. בעוד חצי שעה אהיה מוכנה.”

היא שומטת מידה את האפרכסת וצונחת על הכיסא הסמוך מחוסרת נשימה במקצת, משל לקחה חבל בתחרות של ריצה או נתונה היתה באיזה מאבק… לבה דופק בה, ובכל גופה היא חשה ליאות מענגת, רוחשת כיסופים ורוך ועדנה שלא ידעה כמותם מזמן. מצפה היתה לשיחה טלפונית שכל ענינה היה רק במתן תשובה לפגישה ביום המחרת, והנה הוציאתה שיחה זו ועוררתה לקראת פגישה עוד הערב, שהיא נכספת אליה בכל נפשה ומאודה. היא ממששת בידה ברגל שניגפה, שכאבה טרם פג, יושבת בחשכה ורואה ברור את קלסתרו של ד"ר לשם, משל עומד הוא עדיין אי-שם במושבה ליד הטלפון, משגר אליה את קולו ומבלבל אותה לחלוטין…

מרתה חוזרת ונכנסת הביתה לרחוץ את פניה, לקחת סוודר ולהמתין לבואו של ד"ר לשם אשר בוודאי ידייק לבוא. יעקב וחמדה יושבים ליד השולחן ושניהם אינם מסתירים את חיוכם הרפה. מרתה באה במבוכה. כיצד להסביר להם כי עוד מעט יבוא זה להוציאה? כיצד להסביר להם שהיא מוכנה לכך, רוצה בכך? כדי להקל על עצמה, אין היא יושבת, ומתחילה לחפש מיד אחרי הסוודר, אם כי יודעת היא יפה איפה הניחה אותו. אלא שהיא טורדת עצמה בכוונה מפינה לפינה, גוחנת ליד הספה, תרה ומחפשת עד שחמדה אינה מתאפקת:

– מה חסר לך, מרתה?

וזו עונה לה במעין שקט של היתממות גמורה:

– הסוודר שלי.

חמדה חושדת בה מיד וממשיכה:

– למה לך הסוודר עכשיו דווקא?

וכאן מוצאת לה מרתה את העילה להודיע:

– מפני שאני יוצאת לטייל עם ד"ר לשם…

– כך?! – מביע יעקב פליאתו.

משתלטת שתיקה. חמדה מגחכת לעצמה, מייחסת רוב חשיבות לפיקחות תפישתה ונותנת ביעקב מבט רב-משמעות כאומרת: “רואה אתה, תמים שכמותך…” ואילו זה דווקא יושב סר וזעף. כל הענין החל גוזל את מנוחתו ומקניטו. נניח, אומר הוא בלבו, שמרתה מוצאת חן בעיניו, ואין אני תמיה כלל על כך. יכולה היא למצוא חן בעיני רבים וכן טובים, אך ההסתערות הזאת היא קצת מופרזת. הוא יגיד זאת אחר-כך לחמדה. סוף-סוף נערה צעירה היא, יפה והגונה, וכפי שידוע לו מחזר אחריה אותו גדעון, וכאן תוקע את עצמו זה באמצע, וספק אם כוונתו רצינית היא, שכן רווק מושבע הוא, ובוודאי מתחמדת לו רק הרפתקה קלה שאינה מחייבתו ועלול לסבך את מרתה. הוא חוזר ונותן בחמדה מבט גלוי של קפידה ואי שביעת רצון.

חמדה מקפלת את העתון כניפנית לעסק חשוב זה, ושניהם שרויים בשתיקה כשהם הוגים בדבר אחד. ואילו מרתה נחפזת בינתיים לסיים את הכנותיה, מתרחצת, מיטיבה את תסרוקתה, לובשת שמלה כחולה-כהה חגיגית, ובתנוכי אוזניה כבר נוצצים עגילים מגון אחר, כחלחל-כהה, ואז היא עוטה חשיבות עלמה נאה, נוטלת את הסוודר ומניחה אותו לצדה על-יד הכיסא. משסיימה בהכנות לפגישה, באה במבוכה וזרועותיה ניתלו לה באפס-מעשה כמיותרות, בלי לדעת מה לעשות בהן נוכח מבטיהם של השותקים לעומתה. היא נותנת בהם עין בוחנת, והריהי מבקשת לומר להם אי-אלה דברים שיש בהם משום הפרת השתיקה, משום פיוס והנחת דעתם. היא מבחינה במורת-הרוח שבשתיקתם והריהי פותחת בכעין התנצלות:

– בזמן האחרון הייתי כל-כך עסוקה בבית, ובעיקר לאחר המחלה, שלא היה לי זמן לצאת ולשאוף אוויר, והריני מפצה עתה את עצמי. אגב, עלי לומר לכם כי ד"ר לשם הוא באמת אדם נעים ורציני, ומוצאת אני ענין בחברתו.

– ניכר, מרתה’לה, ניכר שאת מוצאת ענין בו… – מגחכת חמדה.

– וכי מה רע את מוצאת בכך?

– חלילה!

ואילו יעקב מוכן לומר לה משהו, להזהיר אותה שלא תיתפש לקלות-ראש, כי להוטה היא אחריו קצת יתר על המידה, אלא שאין הוא מרהיב עוז בלבו לומר לה זאת. לפיכך הריהו רוגז, נסער בחובו, קצתו מקנא לה וקצתו חרד לה, שכן מחבב הוא אותה מאד, משל בתו היחידה היא, וקשה לו להשלים עם הרעיון שהנה בא ד"ר לשם, עושקה ועוקרה מחברתם בחוזק-יד ממש, ומי יודע אם אינו מבקש אלא לשחק בה קצת… לפיכך הריהו נע וזע על מושבו בחוסר-מנוחה ונותן שוב מבט נוזף ומייחל כאחד ברעייתו, כמאיץ בה לומר משהו ולחלצו מן המיצר. חמדה מבינה לרוחו; היא לובשת עוז ופונה למרתה בנועם-לשון:

– מרתה’לה יקירתי, אין אנו מתנגדים שתצאי לבלות בחברתו של ד"ר לשם. מכירים אנו אותו ויודעים כי אדם הגון הוא, אולם כלום צריכה את הכל ביום אחד? נדמה לי שראית אותו די והותר במשך היום, ואם תרצי לראותו עוד תספיקי. עליך לנוח ולשים לב גם לבריאותך.

מרתה חשה קורת-רוח כי השתיקה הופרה סוף-סוף, ושהטענה המוטחת בפניה אינה כל-כך חריפה. לאמיתו של דבר יודעת היא כי הללו דורשים את טובתה, מתוך דאגה לשלוות-רוחה, והיא עונה להם בלא כל מבוכה ובגילוי-לב גמור, דבר שלא היתה מהינה לעשות לפני שעה קלה:

– אומר לכם את האמת. רבים הם הבחורים המבקשים את ידי, וידוע לכם כי גדעון מחזר אחרי מזמן, אלא שבינינו לבין עצמנו אגלה לכם סוד שלא אמרתיו אפילו לאמא: ענין של ממש לא מצאתי באיש מהם… כל אחד ודאי נעים הוא לפי דרכו, ובכל אחד מהם יש משהו המוסיף לו חן וערך משלו. וכל אחד הוא בעל תכונות נאות שבכוחן למשוך לבה של בחורה צעירה. ומעניין שכל הבחורים האלה, שמצאו תמיד חן בעיני חברותי עד להשתגע, אף פעם לא עשו עלי את הרושם הזה, ולרוב נשארתי אדישה לגבי כל המחזרים האלה. איני אומרת בזה כי טובה אני מחברותי, או עולה עליהן. חס וחלילה! אלא שהם לא השפיעו עלי. קשה לי להסביר לכם בדיוק מהי הסיבה, ועוד יותר קשה לי להסביר על שום מה אני מספרת לכם דבר זה בקשר עם ד“ר לשם דווקא… אפשר שהסיבה האמיתית נעוצה בזה שאיני יכולה למצוא ענין בחברים בני גילי, שאני מוצאת אותם נאים כשלעצמם, אך חסרי בגרות מסוימת שבלעדיה איני מוצאת בהם טעם… וטיפוס כמו ד”ר לשם, דרך משל, נראה לי בהליכותיו, ובמידה רבה בבגרותו. יש בו משהו משכנע ומושך את הלב. לא תיארתי לי כי אבוא אליכם לנוח ואמצא עצמ במחיצתו של אדם המעורר בי ענין רב. רואה אני בעיניכם את התמהון, אך כך הוא הדבר, ועוד יותר יקשה לי להסביר לעצמי למה ומדוע אני מפטפטת. הרי אין אתם מכריחים אותי לוידוי, ואני מגלה באוזניכם דברים שהייתי חושבת עליהם רק בחשאי… והרי אפשר מאד שאפגש אתו רק כאן ואחר-כך אסע בלי לפגשו שוב. אך לפי-שעה אני מוצאת בו ענין, ולא איכפת לי כלל מה יגיד על כך גדעון, או מה תגידו אתם על כך…

דברים כמתלהמים. קרוביה לא הופתעו לשמוע דברים אלה על ד“ר לשם, שבידוע רבות הן הבנות במושבה המכרכרות סביבו בלא להשיגו. ד”ר לשם לא ניתפתה. בעל עקרונות משלו, נוטה היה פחות מכל ליחס ערך למוהר הבא להשלים את אשר תחסר הנערה. הפיצו עליו כל מיני שמועות ואחת מהן היא זו שיש בה כדי לעטר ראשו של גבר נאה בהילה של אדם שנתייסר באהבה נואשה; היתה זאת אחת הסברות שהבחורות במושבה היו מסיחות בה, ומייחסות לה ממשות, משל אירע הדבר בשכונתן, או מאחורי כתלן ממש. ואילו ד“ר לשם היה פשוט מגחך, ולד”ר לרמן סח פעם בפשטות שהיא אופיינית לו מאד: “הסיבה היא כי שנות הלימוד בחו”ל, ואחר-כך שנתיים של שירות בבריגדה¹³, פשוט לא הניחו לי זמן לכך. וחוץ מזה, עד היום טרם נתקלתי בבחורה נאה שתדע להבין לרוחי, לסלוח לשגיונותי ולהסכים לאורח-חיים שיותר משיש בו משטר של קבע זעיר-בורגני, יש בו מאורח-חיים של בריחה מן השיגרה, לקראת מתח וחידוש פני המציאות יומיום. זהו עניין – היה אומר – שאינו כתוב באיזה ספר-חוקים, ושאין להסבירו במלים, אלא אם כן אתה מוצא אדם שיבין לרוחך בלא שיחות ופלפולים, ואילו נערה כזו טרם נזדמנה לי. כמובן שהדבר עלול להתרחש אם אמצא נערה שאתאהב בה עד כדי לוותר על עקרונותי אלה…"

ובכן, לא תמהו קרוביה של מרתה לשמוע מפיה כי ד"ר לשם ניראה לה; הם תמהו למראה ההתלהבות בה דיברה עליו, ואותה תשוקה שלא טרחה כלל להסתירה להיות בחברתו, חשק שהלהיב את פניה והתיז רשפי להט מעיניה הצרות במקצת אך רבות-ההבעה. היה להם הרושם כי הנערה נחלצת מתוך השיגרה לקראת איזו התמודדות שאין מפלט ממנה, ושמוכנה היא למעשים תמוהים. לא היה להם מה להשיב, וגם אילו רצו בכך לא היה סיפק בידיהם לעשות זאת, שתוך-כדי-כך נשרטה לפתע הדלת בצפרניו של זריז, אשר השכיל לשחרר את המנעול מקפיצו ופרץ פנימה נושם ומבשר בואו של אדונו. ואכן, לא עברו רגעים מועטים וזה הופיע, מרושל קמעה, בסוודר חדש מצבע החום הבהיר המלפף ומבליט את חזהו המוצק, הרחב, פניו מגולחים למשעי ועיניו גלויות ושוחקות:

– ובכן, באתי לגזול מכם את קרובתכם הנחמדה!

בהיר ונהיר.

יעקב נותן בו מבט ששביב של קנאה מהבהב בו, והריהו מחזיר לו אחת ושנונה למדי, שלא כדרכו:

– דומני שאתה עושה זאת מאז הבוקר…

חמדה מגחכת גיחוכה הנבון (התינוק שלה אמר דברים של טעם…), ואילו מרתה קמה מהר מכיסאה כדי לקצר שהותו של ד“ר לשם ולהפקיעו מן המבחן שהללו עתידים לערוך לו, קצת מתך סקרנות וקצת מתוך חרדה יתירה לשלומה. אלא שד”ר לשם אינו מן הנרתעים, ומשנזרקה לעומתו הערה שאזהרה בצדה, הריהו משיב:

– כידוע לכם יש לי יחס לצעירות נאות, ומכל שכן לצעירה נאה שהיא גם אורחת, וחייב אני לשמור עליה ולדאוג שלא יאונה לה חלילה כל רע. וחוץ מזה – דומני כי מרתה היא בחורה שאין בלבה מורך ופחד מפני בריות שכמותי. לא כן, ידידתי רבת-החסד?

מרתה מחייכת ומתקרבת פסיעה אחר פסיעה, כשגבה מופנה לדלת, כי אין את נפשה להאריך בשיחה זו, וגם מפני שקוצר-רוחה גוזר עליה את הצמצום במלים. היא שמה איפוא קץ לשיחה:

– ליל מנוחה לכם, ואל תסגרו את הדלת!

חמדה אינה מניחה לה:

– אם לא נסגור את הדלת, לא נדע מתי חזרת…

ומרתה בעמדה מעבר לסף:

– אודיע לכם בדיוק!

יא

זריז שועט בראש. חש הוא כי הפעם אינו צריך לכרכר בסמוך, ורשאי הוא להיות בתחומי אדונו, אלא בריחוק מסוים, שאין זה צריך לו עתה. נערה זו שהולכת לידו מקפחת עתה את זכותו, אלא שמקבל הוא את הדבר כצו ורץ לפניהם במשעול בלי ליצור מגע, כדרכו.

מרתה מהלכת לידו של ד“ר לשם המכוון את צעדיו בדרך-העפר, ועדיין אין היא יודעת אם בדעתו להובילה שוב לביתו, או לאיזה מקום אחר. אלא שאחת היא לה ובלבד שתימצא במחיצתו. כיון שעדיין שוררת חשכה וירח פגום עולה במאוחר, ואין הילוכה בתוך החשכה מאושש, חוששת היא מפני אבן, שוחה וכדומה, והרי היא מקבלת את זרועו של ד”ר לשם המשתלבת בשלה, כצורך טבעי, ומפני שנמוכה היא רק בטפח ממנו, והוא מרכין קצת את עצמו, הרי כתפה מתכנסת יפה בסמוך לבית שחיו, וחשה היא כי מוליך הוא אותה מתוך היצמדות קלה אליה. בבטחון הנוסך עליה ערגת החושים ומפעים את לבה באותו מורך-לב, או נקיפת-לב, שרק נוכחותו של גבר חביב גורמת לכך לנערה בגיל תמים יותר משלה. מהלכת היא בדומיה, שיודעת היא כי קולה יבגוד בה ויסגירנה, שכן נימה של רטט תורגש בו, ולפיכך מבכרת היא לפי-שעה את השתיקה הגואלת, עד שתתאושש ותרגיש עצמה מוכנה וכשרה לשיחה. אפשר שגם ד"ר לשם מרגיש משהו בדומה לה, הואיל וגם הוא נתפש לשתיקה, ושניהם הולכים שקועים בה, אך קרובים זו לזו, שבויים ברשת של קירבה הדדית המאחדת אותם גם בלא אומר ודברים; הרי זו היא אותה הליכה שקטה ונעימה שהדברים מיותרים בה לחלוטין ואין בהם כדי להוסיף ברגע זה אף אם יהיו מלאי חכמה ובינה עליונה. יפה היא השתיקה ושניהם חשים בכך ואינם מפירים אותה. אך שניהם יודעים כי עוד השיחה המלאה, המבהירה, זו המציתה את להט הרצון והתשוקה, זו הקובעת ראשיתה של ודאות – שיחה זו עדיין לפניהם ועתידה היא להשתמע יפה.

עבה החשכה הרובצת מסביב. רק נצנוצי-אור מבצבצים פה ושם בין העצים או מבעד לסבך של משוכת השיטה שלידה הם פוסעים חרש-חרש. זריז מתרוצץ לפניהם; אין הם רואים אותו, אבל קולטים רחשו ונשימתו שעה שהוא שועט בקירוב. לפתע עומד זריז על משהו הנישא מולו באוויר והריהו מרחיב את נחיריו ומתנבח בזעף גובר והולך. מיד לאחר-כך פורצת יללת התנים בכל עוזה, ואימת יללתם הנוקבת טורפת בהמון יבבותיה את נביחתו של זריז, עד שהיא שוככת ומתעצמת בזו של תן יחיד, בסמוך מאד לגדר, הגוועת אף היא בתוך האפלה ונמוגה. זריז, שחש בהם עוד לפני כן, זוקף את אוזניו, משתהה עדיין על עמדו ועוקב אחריהם דרוך-חושים וקשב עד שהם מסתלקים וחולפים לתחום מרוחק יותר.

שעה שהתן הבודד נתילל ביותר בסמוך לגדר, לבשה מרתה חרדה והיא נלפתה לגופו של ד“ר לשם כמבקשת מחסה מן הפחד שאחז בה. ואילו ד”ר לשם חיבק אותה בזרועו, חבק היטב, מאציל עליה שקט שבו ובטחון שבו, וזו לו הפעם הראשונה שהעביר את כף ידו על שערות ראשה בלטף נוסך הרגעה: “אל תפחדי, מרתה. הנה הם מסתלקים כבר.” ואכן, נתרחקו באותו רגע ויללתם נמוגה והיתה כלא היתה; הפחד הירפה ממנה, וד"ר לשם הצניח את כף ידו מראשה לאט-לאט. הוא שילב את זרועו בשלה והמשיך להוליכה בשקט, בהרגשת בוגר המוביל ילדה קטנה בחסותו. צמודים היו זה לזו, פוסעים בצעד שיש בו משום התאמת הקצב והרגל, יוצאים בדרך-העפר העולה ומתרומם עד לפני הגבעה שמעליה מתבהר בתוך הלילה קו-האופק המזרחי.

מרתה סוקרת בינתיים שוב את החדר ומתעכבת על פרטים שבתוך שוליו המכחילים-משחירים תלויה ומכסיפה מחציתו של ירח, ואילו מתחתיו, בשולי השפלה, משתרעים בתוך העלטה הרים, גבעות, כפרים וישובים, ובסמוך נראים גם הגגות ונצנוצי-האורות. והנה גם פרשת-הדרכים שפנס בודד שופך עליה בהרת אור; ממנה אפשר לגשת לביתו של ד"ר לשם, או להמשיך בדרך המתחבר עם הכביש-הראשי המוביל אל המושבה. הם משתהים קמעה, ובריחוק-מה חש בכך גם זריז המשתהה אף הוא, ובלא להטות את גופו מחכה הוא לדעת לאן יפנו הללו.

ד“ר לשם המתעכב מרגיש כי מרתה שעונה עליו, מצפה לדעת מה יש בדעתו להציע, וזוכרת כי בפירוש אמר לה כי ייצאו לטייל. ואילו לאמיתו של דבר היתה לו כוונה כמוסה להוליכה לביתו ולהשתעות בחברתה תוך שיחה, ולא במקום שהציבור עלול תמיד להפריע. כיון שכך נוח היה לו לומר כי מעדיף הוא לסור לביתו, ומחפש היה אחרי פתחון פה. ונערה זו, הצמודה אליו בנועם כבדו של הגוף הצעיר, נרעדת לפתע שוב כמתוך צמרמורת קלה, זו הפוקדת אותה היום פעמים מיספר, בין מתוך צינה קלה ובין מתוך איזו סיבה אחרת, בלתי מוסברת. ד”ר לשם המרגיש ברעדה זו פונה אליה בשאלה שדאגה קלה כרוכה בה:

– כלום קר לך, ילדתי?

וזו מקילה מעליו את הבעיה בהשיבה:

– אמנם קריר במקצת בחוץ, ולשוטט כך אין לי חשק מיוחד.

ד"ר לשם אינו חש כל קרירות בחוץ. מתוך הבושם הנידף מן הפריחה בפרדסים חש הוא משהו מקירבתו של חמסין קל או יום שרב, אלא שהוא מבין לרוחה, אף נאחז בכך, והריהו נותן לה לבחור כטוב בעיניה:

– היה בדעתי לסור איתך לבית-קפה קטן במושבה, אך אם לא תתנגדי הריני מוכן להרתיח קפה בביתי.

מרתה מתרפקת עליו כמבקשת להפיג צינתה ומביעה בה גם כעין התפנקות שהיא נעימה מאד לד"ר לשם, והוא מקבל עצתה בחפץ-לב:

– מוטב אצלך, ומרשה אני לך לספר לי גם על ענינים אחרים חוץ מעסקי כלבים.

יב

והרי הם פונים ונכנסים לביתו של ד"ר לשם, לאותו טרקלין הידוע לה למרתה עוד מצהרי היום, ושבו למעשה גילתה לראשונה כי יש בו כדי למשוך את לבה של אשה צעירה ואף להסיח את דעתה מעלם שקודם לכן היה בעיניה חביב ויקר לאין ערוך, ולאחר-כך ילדותי, בלתי מבוגר לעומת גבר בשל זה אשר סיגל לעצמו, הן בתוקף הנסיון שבגילו והן בתוקף אופיו, משהו מיוחד המָפלה אותו לטובה – אותו משהו שלשווא ביקשה תמיד למצוא בין חבריה הצעירים בני גילה… ובעיקר אותה פשטות טבעית, אותה גישה של חוסר התהדרות בדברים שערכם לשעה, והיודע למשוך עליו עניניות מתמדת, שכוחה יפה גם מעבר לשעה, והמקנה לו כוח ואדנות. כך, – אדנות! זוהי למעשה ההגדרה הנכונה אשר ביקשה להדגישה: אדנות בשיחה, בתנועה, במגמת-החיים ובגישה לסובב, גם ביחס אליה; הן זוהי האדנות המתבססת על כוח הרצון המנחה בנתיבות החיים, הבז לשיגרה, לשעבוד. אכן בודאי אין הוא שייך, אדם זה, למפלגה, לשבחו או לגנותו, אם כי ידוע לה, מתוך רמז חטוף בשיחתו, כי אינו משתמט מחובות ציבוריות שעה שהוא נתבע לכך, ובועט בהן מיד לאחר שהוא סבור כי אין הציבור צריך לו יותר… ואחת הסיבות שמנעה בעדו להתקשר לאשה היתה שירותו משך שנתיים בבריגדה, והרבה מזמנו הקדיש כחבר השורה בהגנה¹⁴. הוא סח לה כי מיד לאחר מלחמת-השחרור היפנה את גבו למפלגות וכדומה, ואין הוא כפוף כיום לגוף ציבורי התובע ביזבוז זמן, כי אדיר חפצו לעסוק רק במקצועו. היא מהרהרת בכל דבריו כדי להתחקות על אופיו וטיבו מתוך איזו קפיצת-דרך כדי לבחון אמיתותם של דברים; מבקשת היא לדעת אם אמנם תוכו כברו, אם הוא חביב גם מבפנים כשם שהוא נראה מבחוץ. ודאי שאין היא יודעת אל נכון, אך חושה הפנימי אומר לה כי אין לה לחשוש, שאין תככים מקננים בו, ששייך הוא בלא ספק, עד כמה שהיא תפשה את מהותו, לאלה שהם נאה דורשים ומשתדלים גם נאה לקיים. כזה הוא הרושם שהוא עושה, ואין היא תמהה על עצמה מה חשיבות יש לדברים לגבי אדם שאפשר ולא תוסיף להיפגש עמו. והיא מוסיפה להרהר בו גם בלכתה לידו, לנתח ולשער.

זריז חש שיכול הוא ורשאי להתמכר לעצמו, שכן שניים אלה לא יתנו עתה דעתם עליו. ד"ר לשם סר למטבחון שלו, לשפות את הקפה על האש, וזו יושבת שקועה בכורסה ומהרהרת בדברים שאין לו, לזריז, כל גישה אליהם, ולה אין כנראה כל מגמה לשתפו בהם. זריז, שעייף הוא מהתרוצצותו הממושכת במשך כל היום, פורש חרש ורובץ בצל שמטיל שולחן-הכתיבה תחתו על הרצפה, בסמוך לקיר, ועל-ידי כך הוא מתחמק מאור החשמל; הוא פושט את כפותיו הקדמיות לפניו, ובהניחו את ראשו עליהן, מוטה קמעה על צדו, הריהו עוצם עיניו ומתנמנם.

מרתה סוקרת בינתיים שוב את החדר ומתעכבת על פרטים שקודם לא הבחינה בהם. באחת הפינות ראתה על גבי שרפרף מכשירי-התעמלות אינדיווידואליים, כגון קפיצים שיש בהם כדי לחזק את השרירים ולאמן את הגוף לכחישות ולגמישות התנועה, וכדומה; ובפינה ליד הארון הבחינה ברובה-ציד נטוי אלכסונית ושני קניו מבריקים יפה בעין הפלדה הכחולה. כל אלה נראים בעיניה סימנים מובהקים של אדם ישראלי חדש, העוסק גם בדברים שאבות-אבותיו לא העלום על דעתם, ואינו מתכחש כנראה, גם לערכים קודמים, עברים ברוחם ובצירופם. האין זה הטיפוס הישראלי החדש העולה באופק חיינו? היא שואלת את עצמה, ובאיזו מידה יתרום לעיצוב חיינו החדשים שכה רבים בהם המבוכה, אזלת-היד ועירבוב התחומים והמושגים. שאלות כאלה, וכדומה להן, מתעוררות בכל חריפותן, ומרתה אינה פוטרת עצמה מהגות בהן גם עתה.

אם כי אין מרתה עובדת בימים האחרונים, ואינה אלא נחה ומשוטטת לרוח היום, הרי היא מרגישה עתה בכל-זאת עייפות המתפשטת בכל אבריה ויוצקת בה איזה כובד מתכתי; היא עוצמת את עיניה וחשה כי אם לא יפריעו לה עלולה היא לשקוע בתנומה קלה, והריהי משעינה את ראשה במסעד הכורסה, פושטת את רגליה למען תת לגופה מצב של רוגע, והיא מנסה, אם לא לנמנם, לפחות להקנות לעצמה הרגשה של מנוחה עד שיחזור ד“ר לשם להעסיקה. היא מנסה לתהות על פירושה של עייפות זו ומתברר לה כי נובעת בראש ובראשונה מהמתח הנפשי בו היתה שרויה רובו של יום, מאז אותה שיחה עם ד”ר לשם שהוציאה לטיול ולא הניח לה שהות מספקת עם עצמה, עם הרהורי לבה, עד שבא ועקר אותה והוציאה שנית. האם כה רב הוא הענין שהוא מוצא בה, או פשוט מחפש הוא קירבת אשה צעירה, ולא איכפת לו אם היא רותי או פותי. אף בנידון זה אינה יכולה לפסוק דבר ברור. אלא שתוך-כדי-כך נזכרה כי בהיותם בחוץ, שעה שהיא נרעדה מאימת התנים הקרובים שתאנייתם פלחה את הדממה ממש בסמוך לה, והיא נלפתה מאימה ודבקה בו ממש, הרי חיבק אותה ברוך ובעדינות, העביר את כף ידו על ראשה להרגיעה, ולא עשה נסיון מועט כדי להשתמש ברגע זה, בו היתה פחודה ונתונה בזרועותיו, ולא הרהיב לעבור מאותה לטיפה מרגעת וטבעית שליטפה לתומו, לחיבוק ולנשיקה, מאותם דברים שגברים נכספים אליהם ואינם מוצאים מרגוע לתשוקתם וליהירותם עד אם יעמידו את עצמם ואת האשה בנסיון של קירבה הדדית. הוא לא עשה זאת. משמע, לא ביקש לזכות בכך דווקא ברגע של חולשה, שלא יתפרש הדבר כבא מתוך מקרה ולא מתוך הסכמה של הכרה הדדית… היא הרגישה בכך ויחס זה מצא חן בעיניה.

ד“ר לשם חוזר ומביא על טס שני ספלי קפה ריחני רותח עדיין, שאבקת הקפה צפה עליו קצופה ומראה חלודה לה, קופסת-סוכר, פרוסות לחם, פחית חלב-משומר שפתחה זה עתה, ועל גבי פינכה לחוד, עיגולי נקניק חתוכים שיובש שלהם מראה כי משובח הוא. אף כי תמהוני הוא במקצת ד”ר לשם בעיני הבריות, רופא בהמות שבוודאי יאה לו לדגול בתורת הצמחונות או הטבעונות, הרי למרות זאת – עם כל יחסו לטבע ואהבתו לבעלי-חיים, לחקר נפשם וריפויים – לא זו בלבד שאינו צמחוני, אלא בפירוש אינו מדיר עצמו מאכילה גסה של אומצת-בשר עשויה כהלכה. מזווה קטן יש לו בסמוך למטבח, שתלויים בו כמה וכמה נקניקים ומצטופפים בו כמה וכמה בקבוקים שמתוכם מבהיקים היינות, אלה שעינם יפה כעין הענבר ואלה שעינם יפה כעין הזהב, כהים כדבש, ואלה שנראים אדומים-אפילים שקרן-אור המשתברת בהם מוסיפה להם זוהר הבוקע מבפנים; הבקבוקים – מהם כותרות של זהב וכסף עוטרות אותם, מהם צרים וארוכים ותוגה אצילית, צפונית, חופפת עליהם, ומהם כרסניים, גוצים ועליזות ים-תיכונית שוכנת עליהם; מהם פשוטים ומצניעי צורה, ומהם מפונקים ונתונים בתוך מקלעות של קש לנוי וליוקר; ותוויות עליהם שכל יחוסם מתנוסס עליהן להכריז על טיבם לחריפות, למתיקות ולשאר הטעמים שיודעי-דבר יכולים למנות בהם. ד“ר לשם יודע לבור מהם ולהתאימם יפה לארוחותיו, אם כי מעודו לא ראהו איש בגילופין; די לו בלגימה שיש בה תוספת של להט ביום חורף קר ודולף; בלגימה שיש בה חמימות מעוררת שכוחה יפה לבריאות גם בהקיץ, ולגימה שיש בה פתיחה נאה לסעודה עליזה, או השלמה נאה לסיומה של ארוחה דשנה. לכאורה, בקיאות של רווק מושבע היודע להתקין יפה את סעודותיו בעצמו, ועדיין אינו מבקש מרותה של אשה. וכדי להשלים את התקרובת, עמד ד”ר לשם והוסיף גם בקבוק שרי-ברנדי, עשוי זכוכית ירוקה ומחוספסת בבליטות שחיתוכן רב-צלעות, והיין מתגוון בתוכו סמיך ואדום-שחור, הממזג חריפות ומתיקות כאחת, ויפה הוא לאשה כדי לגימה קלה בלבד.

את הטס העמיד ד"ר לשם על גבי דלפק שמשך והוציא מאחת הפינות, ולעצמו הביא שרפרף מרופד-עור כדי להנמיך קצת מושבו בסמוך לכורסה וישב מול מרתה, משמש אותה ומושיט מן התקרובת, כריך שהוא מכין בשבילה במיוחד, תוך שהוא בורר פרוסות דקות ביותר ומדחק ביניהן עיגולי נקניק ראויים להתכבד, ובהושיטו לה את הקפה הריהו מעיר לה בבת-צחוק:

– רואה אני כי תנומה קלה אחזה אותך בהיעדרי, והקפה בוודאי שיעורר אותך ולא – נוסיף גם מן המשקה המחמם.

מרתה מחייכת והערתה נראית לו כצופנת משמעות:

– כמובן, אם אין לך דברים מעוררים יותר.

ד"ר לשם מחייך ושפתו התחתונה מתעקמת קמעה תחת שפמפמו:

– אוהב אני כשהאשה אינה צריכה להתעוררות מיוחדת.

מרתה נותנת בו את עיניה הצרות:

– אין אשה מתעוררת אלא אם היא חשה שרֵעה ער הוא, בחושיו ובשכלו, ער בגישתו וביחסו, ער בלהט הפנימי האצור בתוכו והדולק בו כנר תמיד… הנה רק זנחת אותי לרגעים מיספר וכבר תקפתני תנומה קלה.

– משמע שאסור להניחך לבדך אפילו רגע אחד?

– כנראה שכך…

יג

מרתה מרימה את זרועותיה ומשלבתן מתחת לעורפה תוך שהיא מתקנת תסרוקתה. שדיה מבליטים כדוריותם המלאה, הנאה למראה, ועיניו של ד"ר לשם משתהות עליהם, דומה, בחטף בלבד, והריהו מרגיש הלמות לבו המפעימה אותו נוכח נשיותה המושכת של מרתה, שבדבריה כן בתנועותיה, גלום לפעמים הרמז על יחס של קירבה; ובהרימו את מבטיו, הנפגשים באלה של מרתה, מבליח בהם משהו מהענקת חסד והבנה, משהו המעמידו בלא היסוס על אותו יחס חם ההולך ובשל בה. יודע הוא כי אין זו נערה המוכנה להרפתקה קלה, כיון שמצויה בה הדרת עלמה בעלת אופי המכבדת את עצמה במידה מספקת, שאם יגש אליה ויבקש לחבקה ולנשקה נגד רצונה, הרי מובטח לו כי לא תתפרץ להתנגד בהתרגשות, אלא פשוט תמצא את המילים הנאותות ואת הדרך הפשוטה להניאו ממעשהו הפזיז והבלתי-שקול… וכאשר הוא ממשיך להתבונן בה, הריהו יודע יפה כי אין מרתה נתונה להשפעה של אמתלה או מצב-רוח, ומוטב שיבליג ולא ייתפש למעשה בטרם-עת, אף כי תחת מעטה השקט הפנימי שבו, רק הוא היודע כמה נכסף הוא אל נערה זו בכל נפשו ומאודו… והריהו יושב בסמוך לה, לוגם מן הקפה, מושיט לה מן התקרובת ומבקש לעשות רושם של אדם שקול בדעתו, מתון ומיושב, ושרשאית היא להיות שלווה בחברתו ולבטוח בהתנהגותו גם בבית מבודד זה המרוחק קמעה מן הישוב.

תוך-כדי-כך מתבוננת מרתה בכלב הרובץ ומנמנם לו, ומכיון שמבקשת היא להפר את השתיקה שנשתררה ביניהם, היא מסיחה את דעתה ממשאלתה שהביעה קודם-לכן בלכתה אליו, כי מרשה היא לו לשוחח גם על ענינים אחרים פרט לעסקי כלבים, ובהצביעה בניע-ראש כלפי זריז היא מזכירה לו:

– אמרת כי יש לך לספר לי משהו הקשור בכלבך.

ד"ר לשם נעתר לה ברצון ונהרה עוברת על קלסרו:

– ודאי שאספר לך.

הוא מסיט הצדה את הדלפק עם הטס, מקרב את השרפרף שלו אל הכורסה שבה ישובה מרתה ועל פניה מהבהב מן הלהט שנסך בה מעט היין שלגמה, והיא סוקרת אותו כמזומנת לשמוע משהו מעניין.

– כפי שאת רואה את זריז (אותו רגע מרים הכלב את ראשו, בשמעו כי מזכירים אותו, ואילו מיד מתחוור לו בחושו שאינו מרמה אותו, כי אכן אם כי בו המדובר, הרי אין זו פנייה במישרים אליו, אלא שיחה בעקיפין ומכיון שכך הריהו חוזר ומרופף את אוזניו שזיקף לקלוט משהו, שומט את ראשו אל בין רגליו ומתמכר שוב לתנומתו), הרי גם ענין זה שייך לחומר היפה לכתיבת סיפור, ואפשר שאשתמש בו כאשר אגש להגשמת האנתולוגיה שאני עוסק בהכנתה. מכל הכלבים חביב עלי ביותר, מאז ומתמיד, הכלב הזאבני, ה-Canis Lupus, הואיל ומוצאו האמיתי מקידמת דנא¹⁵ הריהו בראש ובראשונה תערובת של כלבים וזאבים. דומני שבו בעיקר נשתמרו התכונות המשותפות לשתי החיות, שמצויה בהן גם מבינת החיה המאולפת, ובשעת הצורך גם מאכזריות החיה הטורפת. זהו מעין צירוף המקנה לכלב הזאבני את הסגולות והתכונות המעורבות, ומי שניחן בטביעת-עין יכול ללמוד ממנו הרבה. אני מוצא בכלב זה לא רק רֵע נאמן ואילם המבין אותי יפה ברמז בלבד, אלא נפש שאני רשאי לסמוך עליה.

מרתה חוזרת ומסתכלת בזריז תחת רושם דבריו של ד“ר לשם כמבקשת לעמוד אף היא על טיבו של כלב זה שאדונו כה מרבה להפליג בשבחו, ומבקשת לדעת אם גם היא תמצא בו ענין במידה שד”ר לשם מוצא בו. אין היא תמיהה כלל על עצם הרעיון שהכלב הזה עלול לשמש גם אותה ברבות הימים, שכן לפתע הוא נראה לה כה קרוב וחביב אף הוא; ואילו רובץ היה בקירבתה ודאי שהיתה מלטפת אותו על גבו, ואולי גם נותנת את כפה בפיו, בלא היסוס וחשש, כמעשהו של ד"ר לשם. וזה מניח לה להסתכל בכלב יפה, ורק לאחר-כך הוא אומר, משל קורא היה את הדברים מעל לוח לבה:

– בטוחני כי גם את היית מתיידדת עם זריז (הפעם אין זריז זוקף את אוזניו, שכן יודע הוא בביטחה כי משמש הוא נושא לשיחה אך לא להטרדה), והיודע לעשות מאמץ כלשהו כדי להבין לנפשו של הכלב, יבוא גם על שכרו בדרך זו או אחרת. ובכן, אספר לך מה שקרה לי פעם. אני מספר לך, כמובן בקיצור ודולג על פרטים. היה זה בליל חורף. הובהלתי אותו יום למשקו של אחד האיכרים בסביבה אשר פרתו הקשתה להמליט, והיה חשש לחייה. שהיתי שם עד שעה מאוחרת בלילה, עד שהלידה עברה בשלום, וחזרתי הביתה יחד עם זריז אשר נתלווה אלי. אז טרם גרתי בבית זה, אלא בדירה שכורה אצל אלמנה אחת ושמה שושנה. היתה זו אשה בגיל העמידה, בעלת-בית מצוינת, שידעה לטפל בי יפה, ומה שמצא חן בעיני ביחוד, גם בכלב. הואיל וראתה כי אני מייחס חשיבות לכך. אפשר ומטבעה לא חיבבה כלבים כלל וכלל, אבל משראתה שיחסי אליה כבעלת-בית הוא יפה והגון, גמלה לי ביחסה לכלב בידעה כי תגרום לי על-ידי כך קורת-רוח, תחילה מתוך מגמה של אדיבות, ובסופו של דבר מתוך חיבה ממש. למותר לי לומר כי הכלב, כשם שחש קודם כי הוא נסבל, כן הבין אחר-כך כי היא רוחשת לו חיבה. בנידון זה לא תוכלי להוליך את הכלב שולל; אין חושו מרמהו, אם כי בדרך-כלל נוטה הוא לתת אמון בכל אדם, פרט לפושעים מובהקים, כלומר, לאו דווקא אלה השולחים יד בגנבה או פורצים קופות של כסף. יש לי הרושם כי הכלב בדרך-כלל אינו חש דווקא באדם זה את הפושע “החוקי הפורמלי”, כפי שהוא מקובל בחברה האנושית, אלא חושד הוא בחושו המפותח באדם שאין לבו כברו ושיש בו מן האפל-האפל… שמתי לב לכך, כי במחיצתם של אנשים מסוג זה הריהו חש מיד איזה חוסר-מנוחה הטורדו. שמתי לב כי במקרים כאלה אין זריז טועה בדרך-כלל ורגיל אני להתייחס בזהירות מסוימת ובחשד לאותם הבריות שזריז אינו מראה להם סימני חיבה… אבל אם אני מתערב וגוער בו קשות, הריהו נרתע, פורש נזוף ומקבל את מרותי כאומר: “ידידי, בעיני אין ברנש זה מוצא חן כל עיקר, אבל מכיון שהוא חוסה בצלך, הרי אין לי ברירה אלא לקבל את מרותך הואיל ואדוני אתה ומבין יותר ממני…” ובכן, סטיתי קצת מן הדרך ומרבה אני לספר דווקא פרטים שונים. מוטב איפוא שאספר לענין.

מרתה, שאינה גורעת ממנו עין ודרך סיפורו נעים לה, מעודדת אותו:

– איני מגבילה אותך. המשך כפי שאתה מספר.

ד"ר לשם מרכין קמעה את ראשו כמחווה קידה:

– חן-חן, גבירתי רבת-החסד. הריני מספר לשחרזדה¹⁶ אחד מסיפורי אלף לילה ולילה…¹⁷ אם תהא לך סבלנות לשמוע את כל סיפורי, אניח לרגליך את כתר מלכותי…

מרתה מחייכת והלהט הקל בפניה מוסיף לה חן של עליצות:

– אף כי נתחלפו תפקידינו, הנך מתחייב בראשך אם סיפורך לא ימצא חן בעיני. המשך וחשוך מליך לעת צרה!

– כדבריך, שחרזדה רבת-החסד!

שניהם צוחקים מתוך רוח טובה וד"ר לשם ממשיך:

– ובכן, היה זה בליל-חורף גשום וקר. החשכה היתה כבדה למדי. אמנם האיכר ביקש ללוותני, אבל אני אמרתי לו כי אין צורך בכך, כי יש לי פנס חשמלי, וגם חסתי עליו שכן היה עייף ויגע ומעוצבן ביותר בגלל בהמתו; כן ידעתי כי נותרו לו רק שעות ספורות למנוחה, עד שיעלה השחר. ובכן, יצאתי לתוך החשכה והתחלתי ללכת בכיוון הביתה. הגשם היה שוטף והרוח הקרה השתוללה, ואף כי לבוש הייתי מעיל-גשם מצוין עשוי עור, ומגפי גומי, בכל זאת היתה זו הליכה קשה, בלתי נעימה, והתנהלתי בכבדות מול הרוח. נוסף לכך הייתי עייף, ותוך-כדי הליכה חולם הייתי על התכנסות במיטה חמה כבדבר הרחוק מן המציאות. עוד אני הולך, והנה ניצנץ רעיון במוחי לקצר את הדרך. אחר-כך למדתי גם אני לדעת כי יש דרך קצרה והיא ארוכה. הסחתי מדעתי כי באותו זמן עסקו בתיקון הכביש ולרוע מזלי נתקלקל גם הפנס החשמלי ואיבדתי את הכיוון הנכון. בתוך הגשם השוטף לא עלה על דעתי להתעקש ולתקן את הפנס. וכך בוססתי בבוץ ועליתי על גבי תלולית-עפר, וכיון שלא ראיתי דבר, פסעתי פסיעה אחת כלתוך איזה חלל, ומיד חשתי כי מתהפך אני כאקרובט ונופל במהופך למטה. נפלתי, איפוא, לתוך תעלה שנחפרה לצורך ביוב מתחת לגשר, על גבי צינור של מלט, נחבטתי יפה בראשי ובכתפי ונחבלתי קשה ברגלי. ברגע הראשון סבור הייתי כי רגלי נשברה, ומתוך כאב צעקתי. זריז קפץ מיד וריחרח בי והתנבח מתוך רוגז על התקלה ועל טיפשותי כאחת, על שנעלמה ממני תעלה חפורה. ביקשתי לקום ממקום ריבצי ולא יכולתי. הכאב סמוך לקרסולי היה עצום. רבצתי בתוך התעלה שמי-גשם ניקוו בה, ומיד נחרדתי מן המחשבה כי אם לא אוכל לזוז ממקומי ולהרחיק את עצמי לפחות מן התעלה, הרי עלול אני לטבוע בתוך מי-הגשם אשר בוודאי יגאו עם התגברותו, וגשם עז ושוטף יכול למלא את התעלה כהרף עין.

מרתה מקשיבה לדבריו של ד"ר לשם ונתפשת לתיאור המאורע. היא מחייכת ומעניקה לו את מלות החיבה “מסכן שלי,” משל קרה הדבר זה עתה, ומבטה שהיא נותנת בו הוא מבט של חיבה גלויה. “ספר, ספר!” היא מאיצה בו.

אם כי איני מן הנבהלים ואיני רגיל לאבד את עשתונותי במקרה-ביש, הרי בכל-זאת לא אעלים כי מצבי היה די מזופת, ובתוך הגשם השוטף, בתוך אימת הבדידות בחצות לילה שעה שמסביב אין אף נפש חיה פרט לזריז המכרכר סביבי חסר-ישע, נתגנב אל לבי מורך. חש הייתי כי חייב אני לעשות משהו, אבל כיצד, אם איני יכול לזוז מעוצמת הכאב? והריני רבוץ יפה-יפה בתוך הבוץ והמים, רטוב ומרעיד מקור ועושה מאמץ נואש, כשאני נשען על זרועותי ועל רגלי הבריאה כדי להזיז את עצמי ולהרים איך שהוא את גופי לצד שיפוע של התלולית, שלפחות ראשי, במקרה של שטפון, יהיה קצת מעל למים, כמובן אם רק אוכל להחזיק מעמד. ובכן, מנסה אני לגרור את גופי, והכאבים לא די שאינם פוסקים אלא מתגברים, משל הכניסו לי טריז ברגל, סמוך לקרסול, ומשסעים אותה בכוח לשתיים. החלטתי להעמיד הפעם את זריז במבחן ולהסתייע בו. רק עליו השלכתי את יהבי. כל אימת שהייתי משמיע גניחה, היה מרחרח תוך חיבה בפני כמבקש לעזור לי, ומכיוון שהיה הדבר למעלה מיכולתו, היה מתנבח תוך אפילת הלילה בזעם רב, והיה בכך גם ביטוי של רוגז כלפי, שמחוסר זהירות גרמתי למה שגרמתי והבאתי גם אותו לידי השתהות בקור ובגשם תחת להביאו לאורו וחומו של הבית. החלטתי, איפוא, להפסיק קודם-כל את גניחותי, שלא די שלא היתה בהן כל תועלת, שימשו גם גורם לעצבנותו של זריז, וכאן זקוק הייתי לשיקול-דעת, וצריך הייתי להטיל עליו משימה שעליו להבינה ולבצעה תוך קור-רוח, ולפיכך דואג הייתי להקנות לו קודם-כל את השלווה הדרושה לכך. משפסק קמעה שאונו של הגשם היורד פניתי אל זריז וקראתיו אלי. הושטתי את ידי אל ראשו ותפשתיו בכפי סמוך לערפו, משכתיו אלי ופתחתי בהסברה קצרה ומחושבת יפה להחדירה להבנתו; בחרתי במשפט קצר שחזרתי עליו בשקט כמה פעמים, ואחר-כך השמעתי באוזניו שם אחד בלבד, מתוך תקווה כי יבין למצבי ולכוונתי. סמכתי עליו, ואיזה בטחון הוצק בי כאשר התחלתי בכך. ובכן, למרות כאבי העצומים החנקתי את הגניחות בחובי ופתחתי בערך כך: “זריז איני יכול לזוז… זריז, איני יכול לזוז…” משער אני כי משפט זה הובן לו בסופו של דבר, כי רגיל הייתי להשתמש במלה זו בפנותי אליו, וכן אין ספק שהבין כי עד כדי כך איני שוטה אם אני מתפלש בתעלה בגשם ובקור, גונח ואיני זז ללכת. ובכן, לאחר שחזרתי על משפט זה כמה פעמים, חדלתי ממנו והתחלתי לבטא באוזניו שם אחד בלבד, וידעתי כי אם לא יעמוד על כוונתי זו, הרי רק אלוהים בשמים יודע כיצד אוכל להיחלץ ממצב ביש זה. לחשתי איפוא לתוך אוזנו ממש, תחילה בשקט, ברוך, ואחר-כך תוך תביעה נמרצת: “שושנה… שושנה… שו-ש-שנה!…” כלומר: צריך להודיע לשושנה… כנראה שהבין את דרישתי, כי קודם-לכן, כשהייתי לוחש ואומר לו כי איני יכול לזוז, אפשר שהבין את כוונתי והשתתף בצערי, בלי יכולת לעזור לי, אבל משהתחלתי פורש בשמה של שושנה הבין, או התחיל להבין את דרישתי, אלא שמהסס היה עדיין אם לעזוב אותי כאן לנפשי… התחלתי איפוא לחזור שוב על שמה של שושנה תוך תביעה נמרצת יותר, כנותן פקודה, שכן ידעתי כי עלי לשכנע אותו להטיל עליו את כל כובד מרותי; צעקתי לתוך אוזנו בתוקף וברוגז ניכר, להבינו שאיני רוצה כי יישאר לידי. אז הבין לחלוטין וציית. הוא נתיילל כזאב ממש, נבח נביחת- מחאה זועמת וממושכת עקר ממקומו ונעלם בחשיכה. נשארתי לבדי כשהגשם יורד עלי בלי הרף, כולי רטוב עד לעצמות ומרעיד מקור.

ושוב מפנה מרתה את ראשה לעבר הכלב השקוע בהזיות שנתו. היא מחייכת והוא נעשה חביב עליה ביותר. קשה לה להאמין כי בו המדובר, שכן רובץ הוא בשקט, בלא ניע וזיע. מרתה מושיטה זרועה, נוגעת דרך ריעות בכתפו של ד"ר לשם, והחיה הנשקפת בעיניה מלטפתו:

– רואה אני לפני עיני את המחזה לכל פרטיו, ומשערת אני גם את סיומו של הסיפור, אך כמובן שרוצה אני לשמוע מפיך את ההמשך. ספר ואל תחסיר פרטים.

ד“ר לשם אוחז בזרועה. הוא אינו ממהר להמשיך. הוא מגלה כי זרועה החשופה, הנאה, נתונה בכף ידו בפשטות של קירבה שאינה מוטלת בספק. ונעימה היא היד החשופה עד למעלה מהמרפק, עד לשרוול הקצר של השמלה (את הסוודר הסירה קודם מתוך להט פנימי שעלה בתוכה, והטילה אותו על כתפיה בלבד); כפה נתונה בכפו תוך שילוב חברי נעים ושופע יחס. ד”ר לשם מרים לאיטו את כף ידה, מגיש את גבה לפיו, גוחן ומנשק לה בשפתיים חמות כחרוכות, חוזר ועולה תוך נישוק קל לאורך הזרוע עד למעלה מהמרפק, ושומע כיצד מרתה סונטת בו בנעימה קלה של רוגז עשוי:

– השתגעת, ד"ר לשם!

ואז הוא מרים את עיניו ומסתכל בה במבט המרעיש את נפשה:

– כלל וכלל לא. עושה אני זאת תוך הכרה צלולה…

– כך?

מרתה מושכת לאיטה את זרועה, וכיון שהוא מניח את ראשו בחיקה, תוך התרפקות-התפנקות היפה לילד, ולא לאדם מבוגר ורציני כמותו, המשתטה לפתע, היא בוחשת בחיבה בשערות ראשו המתולתל ולוחשת לו רכות:

– סיים תחילה את סיפורך, ד"ר לשם…

הוא מחייך לעצמו בלא לבטא את הרהורו המתרונן בתוכו כבשורה רבת-משמעות: “סיים תחילה את סיפורך…” הוא מרים, איפוא, את ראשו וכבא במבוכה קלה אינו נעתר מיד, כי הומה בו סערת-נפש שמתאמץ הוא להסתירה מעיני הנערה שגרמה לכך. הוא מחשה כמבקש לרכז את מחשבותיו, מעמיד פנים של כובד-ראש, ורק לאחר שהוא מחזיר לעצמו את שלוותו הקודמת, הריהו ממשיך:

– שושנה סיפרה לי אחר-כך – וזהו סיפורה העיקרי עד היום, בו היא מתפארת בפני הבריות – כי היה חצות הלילה כאשר שמעה פתאום את קולו המתייבב של זריז סמוך לחלונה, מתנבח ושורט על גבי הזגוגית. תחילה לא שמה לב לדבר, אולם משגברה התנבחותו הבלתי פוסקת, והיא חששה שמא עושה גנב בקירבת מקום, העלתה את האור והחלה לקרוא לי. כמובן שלא נעניתי לה, כי שכבתי אותה שעה בקור ובגשם, מחכה לגואלי… משלא עניתי לה פתחה את דלת חדרי ומצאה שטרם באתי. הואיל וידעה כי יצאתי לאיזו עבודה יחד עם הכלב, נעשה הדבר חשוד בעיניה. מיד הבינה שושנה כי משהו קרה. היא התלבשה בחפזון ויצאה בעקבות הכלב שנראה חסר-מנוחה וקצר-רוח. היא סיפרה לי כי נאלצה לרוץ אחריו, ושנובח היה תוך רוגז גלוי אם נדמה היה לו כי היא מפגרת. בדרך הספיקה לקרוא לאחד השכנים ואילצה אותו להצטרף אליה, באמרה לו כי קרה כנראה אסון לד"ר לשם. הם מיהרו בגשם שלא פסק ומצאוני במצבי העלוב כשאני עדיין מתאמץ בשארית כוחותי להעלות את עצמי על גבי התלולית מתוך התעלה שמי הגשמים הלכו וגאו בה; בטוחני כי הם הגיעו ברגע האחרון ממש והצילוני. פרשה בפני עצמה היא כיצד טרחו אחר-כך בחצות לילה לחפש מכונית כדי להובילני לבית-החולים. פלא הוא שלא חליתי בדלקת-הריאות. וכל אותו זמן לא פסק זריז מלכרכר סביבי, היה מתנבח תוך חדווה גלויה וכאשר ליטפתיו היה תופש את ידי בשיניו ונושכה קלות, אות להבעת שמחתו.

מרתה מניחה שוב את זרועה על כתפו של ד"ר לשם ובעיניה מבליחים רשפי התפעלות:

– לא ייאמן כי יסופר. חייב אתה להעלות את כל פרטי המקרה הזה על הנייר. לדעתי זהו סיפור מופלא, ואני משערת כי בוודאי יודע אתה לספר על זריז כל מיני דברים.

ד"ר לשם מפנה את ראשו לעבר כלבו וסוקרו בחיבה גלויה:

– נותן אני לו להוכיח את בינתו לעת-מצוא, באורח טבעי, שעה שהוא נתקל באיזה קושי ועליו לפתור אותו. נכון הדבר שאני מרבה לשוחח אתו, כמובן בעיקר על דברים שהם בתחומי פעולתו והשגתו, דברים מעשיים השייכים אליו במישרים והמובנים לו די צורכם. רשומים אצלי כמה וכמה מקרים שיש בהם כדי להוכיח את בינתן היתירה של חיות אלו, אלא שאני חוזר ואומר לך, כי היקר מכל הוא יחסם ונאמנותם לאדם.

תוך-כדי-כך פונה ד"ר לשם וקורא לכלבו בשמו: “זריז!”

זה מתעורר משנתו וזוקף את אוזניו. נותן באדונו מבט צייתני ומיד הריהו מבחין כי הפעם מתכוון הלה בפירוש אליו. הוא מתמתח בפשטו את רגליו הקדמיות לפניו, כשגבו מתקער עד שבטנו נוגעת ברצפה, ואז הריהו מזנק ומתייצב לפני ד"ר לשם כאומר: “לפקודתך!”

ד"ר לשם מושיט ידו וטופח לו קלות על ראשו:

– חבוב שלי! יודע אתה כי מחבב אני אותך. רואה אני זאת גם בעיניך כאשר אתה מסתכל בי. ובכן, הגיעה השעה שתיכנס למאורתך ותפקח עין על החצר. הגיעה השעה.

זריז מכשכש בזנבו השעיר והצמרי שגודש לו כלזנבו של שועל, ועדיין אינו זז ממקומו. אז מסתייע ד"ר לשם ברמז שקבע אותו כסימן מובהק לכוונתו, ושהוא משתמש בו רק בערב לפני מנוחת הלילה: הוא מושיט את ידו, כפו מופנית כלפי מעלה, ופוקד: “תן שלום, זריז!”

הכלב מושיט בכבדות קצת, כמחוסר רצון, את רגלו הימנית ונותנה בכפו של ד“ר לשם המנענע אותה בידידות: “ליל מנוחה!” ובשמטו את הרגל, פונה הכלב לעבר הדלת הנעולה. ד”ר לשם זורק אחריו: “זריז, דרך החלון – קפוץ!” הכלב מחזיר ראשו, פוסע פסיעות מספר לעבר החלון ובזינוק אחד הוא מתעופף וטס החוצה כצולל בתוך הלילה. מרתה פורצת בצחוק:

– הרי לך בן-אדם וכלבו!

– ד"ר לשם מוסיף תיקון:

– אדם וכלבו הנאמן!

יד

משתררת שתיקה קלה, זו הבאה לתת איזה נופש לאחר שיחה מייגעת. הדומיה הומה בתוך האוזניים כמנסרת ברחש חשאי שמעין צליל דק, רחוק ובלתי פוסק, רועד בו בלי הרף. תוך-כדי-כך פוחתת החשכה שבחוץ, כיון שמחציתו של הירח הולכת ומבהירה קמעה את חלל האוויר, ומבעד לחלון עולה לפתע קול קרקור מוגבר של הצפרדעים. שניהם שמים עצמים מאזינים לקרקור הפרוע-מתכתי, ואף-על-פי-כן נעים. מבעד לחלון עולה נשימתו של הלילה המדיף בתוך החמימות את בושם פריחתם של הפרדסים, ההולך וגובר וממלא את נחירי אפם. מרתה מרימה את זרועה להסיר מעל גבה לגמרי את הסוודר, וד"ר לשם מזדרז להניחו על הספה הסמוכה, כשכפות ידיו חשות בצמרו האוצר חמימות גופה. בחזרו לשבת לידה הוא נותן בה את עיניו כמבקש לומר לה דבר-מה ואינו יודע כיצד לפתוח. כיון שמבקש הוא לומר לה דבר ואינו אומרו, הריהו חוזר ונותן בה את עיניו, אשר במבטן המרוכז והעז הוא מכה את לבה של מרתה עד שזה נוקפה אחוז מורך:

– ד"ר לשם, מה אתה מסתכל בי כל כך?

ד"ר לשם אינו גורע מבטו העז ושותק.

מרתה מפצירה בו:

– הסב את עיניך, כי יש בהן משהו מפחיד…

ד"ר לשם נוטל זרועה בידו:

– כלום באמת סבורה את שיש בי משהו מפחיד?

מגעו מרגיע אותה קמעה והיא ממהרת להתנצל:

– אה, לא! ודאי שלא… אבל עתה היה במבטך משהו שקשה לי להגדירו… נתעורר בי פחד לשהות במחיצתך…

ד"ר לשם מעלה חיוך קל הנבלע מיד בארשת פניו הרצינית ביותר באותו רגע, והריהו אומר לה דבר הנוסך בה שוב תחושה דומה:

– מוכרח אני לציין כי הרגשתך לא התעתה אותך… יש בי משהו, אמנם לא מפחיד, אלא משהו מן החיה המבקשת לה טרף… אה, לא! אל תתני בי מבט נרעש כל כך…

– לא טרף, – אומרת היא, – אלא טירוף מציץ מעיניך…

ד"ר לשם מחייך וממהר להרגיעה:

– כנראה שלא היטבתי להתבטא, והרי אין בכוונתי לטרוף אותך, חלילה. כוונתי רק לומר לך משהו שאפשר לבטאו במלים מספר, ושהן-הן הנוטעות בי את ההרגשה המשונה הזאת, שאת רואה אותה יפה בעיני. מרתה, את מוצאת חן בעיני במידה שלא שיערתי תחילה. מן הרגע הראשון בו ראיתיך הבוקר מבעד לחלון משרדו של ד"ר לרמן, מסירה בחוץ את הכבסים נראית לי כל-כולך כה מושכת עד שאמרתי אותו רגע בלבי בלי משים: זוהי!… היה בך אותו צירוף של פרטי דמות הגוף שהעברים הקדמונים היטיבו להגדירו בפשטותו של הניב הקולע: יפת-תואר… ודבר זה ודאי ידוע לך, כי טרם ראיתי מימי אשה שלא תדע על כך; הרי היא לומדת לדעת זאת מתחילת בגרותה, שעה שקווי גופה לובשים את צורת האשה הנאה והמפותחת, ומבטי הנערים והגברים המשתהים עליה בגנבה מתרפקים בביישנות, בחוצפה דוחה ומושכת, בעזות שובה לב, וכולם יחד אומרים לה כי חוננה במתנת-טבע שאין להסתירה; ואין לך אשה יפה שלא תהא גאה על כך, וגם את, חביבתי, בכלל זה. אך אין די בכך. יש משהו נוסף באשה, משהו פנימי, מאיר וטוב, הבוקע לעתים מלבה ונפשה ומוסיף לחמדת הגוף אותה ההשלמה היוצרת את המזיגה של אשה נאה לכל פרטיה ודקדוקיה. משונה הדבר ותמוה – למעשה הריני מכיר אותך רק מאז הבוקר, טרם אדע אל נכון מי את, מאין את, מה טיבך האמיתי ואם אמנם ניחנת בכל אותן המעלות הטובות, סגולות-הנפש והתכונות שאני מבקש ליחס לך, אך אין לי ספק כי החוש המכוון את מעשי ומדריך אותי אינו בוגד בי גם הפעם; הרי דבק בי משהו מחושו של הכלב שאין לרמותו, וככל שאני מרבה להסתכל בך, לשמוע את קולך, או אם נכון יהיה הביטוי, לשאוף את צלך, הרי נדמה לי כי קיימת בינינו איזו הבנה ורעות, משל הכרנו איש את רעותו שנים, ולא יום שטרם השלים את מעגלו… חש אני כי אם תקומי ותסעי מחר או מחרתיים, תשאירי בעולמי חלל ריק שקשה יהיה לי לגשר עליו…. אך הגידי נא, מרתה החמודה והיקרה, האין אני מפטפט? האין דיבורי מצלצל באוזניך כווידוי מגוחך?

מרתה מחשה. היא נרגשת ודבריו של ד"ר לשם פועלים עליה כמנגינה עריבה. כמה מיטיב אדם זה לבטא את אשר ירגיש – ובלי להעלים את רגשותיו. וכמה מיטיב הוא להוציא מלים מפיה ולבה, שכן הרהורים דומה לאלה רודפים אחריה משך כל היום ואינם נותנים לה מרגוע: הרי כך בדיוק, או בקירוב, מרגישה היא כלפי אדם זה שנתקל לה בדרכה באורח בלתי צפוי, אדם שבתחילה ביקשה לפגוש אותו במורת-רוח גלויה, והנה בא ופרץ בסערה לתוך תחום הווייתה, עקר אותה לחלוטין מעולם שבו היתה שקועה עוד לפני ימים מספר, ניתק בכוח את כל חוטי הידידות והחיבה שרחשה לגדעון (הה, מה רחקה ממנו…) ועתה הריהו בא לאחר דברים מלאי ענין ורגש שהטילו בה סערת-נפש, בבקשו נתיבות ללבה, ושואל אם אין הוא נראה מכביר מלים בעיניה ואם אין קולו מצלצל כווידוי שיש בו מן המגוחך…

ועדיין מחשה היא מול ד“ר לשם היושב לידה מרוכז, רציני, עיניו לוהטות כמתוך השראה של שאר-רוח, קצות אצבעותיו המשחקות על זרועה הנתונה לאורך ידית הכורסה ומגעו הקל, המרפרף, נוסך בה הרגשה של תנומה, של ערגה ונועם. היא נותנת בו את מבטה הבוחן ונאלצת תוך-כדי-כך לשאוף רוח מלוא החזה, כמבקשת להשתחרר ממועקה ולהשיב לעצמה את הבטחון להחזיר את הלמות לבה המתפעם בה ברהיטות יתירה לקצבו הנורמלי, שכן אין היא שוות-נפש לחלוטין לגבי כל מה שאמר לה ד”ר לשם. והואיל ונרגשת היא ביותר, יודעת היא כי זוהי שעת-הכרעה חשובה בחייה, כי מעודה לא תיארה לה שייתכן ותיסחף אחרי מעשה שיש בו מן החפזון ומחוסר שיקול-דעת של שהות מספקת; מימיה לא האמינה באותה מעשיה יפה של אהבה ממבט ראשון, וכי עלולה מעשיה מעין זו ליהפך לממשות כה קרובה וכה תוקפנית, ממש ללא מוצא…

מבעד לחלון הפתוח חודרת פנימה נשימת הלילה החריפה והמבושמת בפריחת הפרדסים; הלילה בחצות על רחשו הטמיר, על קרקור הצפרדעים הבוקע בעוז מפעם לפעם וזמזום הצרצרים המשתזר בסמוך ואינו פוסק אף לרגע אחד ופרפור הפרפרים המתעופפים ובאים פנימה לפזז מסביב לזכוכית המנורה שאורה הירוק מרעיף שקט ורוך; הלוא הוא הלילה שהמייתו סוערת באוזניים ברציפות דקה מן הדקה כבתוך קונכיה ענקית; הלילה המדובב את עצמו בצירוף קולותיו ורחשיו האוצרים רזי קיום וחילוף, צמיחה עזה וכמישה של גסיסה, ושוב אותה המייה חשאית, מעין אמירת שירה כלפי רישוף הכוכבים הקורצים זה לעומת זה בנצנוצי כחול רוטט, וביניהם, בתוך החלל הנקי לחלוטין מעננים, נשקפת מבעד לחלון מחציתו של הירח הנוסך עגמומית של בוהק חיוור מעולף הזייה.

ובחצות ליל-אביב מבושם זה יושב ד"ר לשם, תולה את מבטו במרתה המחשה עדיין, אינו מוסיף מלה לכל מה שאמר קודם בפרץ של רגש, כיון שיודע הוא כי תשובתה של הנערה הולכת וגמילה בקרבה, וכי מוטב לתת לה שהות-מה להרהר בדבר ולרכז את מחשבותיה; כי יודע הוא וחש כי זולת זאת בא ועט עליה כטורף אשר טרף עליה את כל חשבונותיה הקודמים וסיכסך את עולמה הפנימי… רק את כף-ידו הוא משהה עדיין על זרועה, כמבקש לקיים מגע שלא ינותק, וכף-ידו אמנם מרגיעה וידידותית, שופעת יחס ואוצרת משהו מן הבטחון הזורם מישותו של איש המחכה לתשובה והיכול תוך-כדי-כך, דומה, לספור גם את הלמות לבו הנסער. אך כולו צפייה דרוכה. מחכה הוא בלא אומר ודברים לגזר-דינה של הנערה אשר את מאור פניה, את קלסתרה על עיניה המשפילות מבטן, את ארשת ההגות הפנימית הטבועה בהן, את כל אלה שותה הוא בצמא חרישי ואילם. עיניו מתרפקות וגולשות מפניה לצווארה הצח, על פיסת העור המשולש, השזוף מן השמש והמתעדן בצחותו בסמוך למחשוף של החזה המלא, הבתולי, ושוב צונחים מבטיו על זרועה השניה המונחת בחיקה, ועל זו שכף-ידה נחה עתה בשלו, מתהדקת בחיבה. ועדיין מצפה הוא בלא הפר את שתיקת הגותה.

אז מרימה מרתה את מבטיה שהשפילתם עד כה, והם מישירים הפעם מתוך עיניה הצרות, הרושפות להט שעה שהיא מוכנה כנראה לבטא את עצמה. אלא שהיא בוחנת אותו כמבקשת לחתום בלבה את כנותו הפנימית, שאין עמה תככים או הונאה. לפתע היא רואה את עצמה גדולה ממנו בשנים, אימהית ומעניקה חסד של חסות. ריגושי עדנה נכמרים בה, ספוגי אהבה עמוקה וקורטוב של חמלה, ריגושים העולים וגואים בה נוכח הגבר המצפה באיזו הכנעה גורלית למוצא פיה, כאחד שהפקיד בידה את גורלו לשבט או לחסד, תוך אמונה כי לא ייתכן אחרת… ואז מבליח לפתע בעיניה הזוהר המרעיש את נפשו של ד“ר לשם – מבט שהיה זכור לו אחר-כך יפה-יפה – וכיון שאין היא מוצאת לנכון לחלל במלים את אשר היא חשה ברגע זה, וכיון שדבריה לא יוסיפו מאומה לאחר המאבק הפנימי אשר הביא אותה לידי החלטה ברורה, הריהי עושה ברגע זה מעשה האומר יותר מכל: את שתי כפות ידיה הענוגות היא שמה על פניו הלוהטים של ד”ר לשם, מזה ומזה, גוחנת קמעה לעומתו מתוך הכורסה ונושקת לו חרש על פיו. אז מסיר ד"ר לשם לאט-לאט את כפותיה, הרועפות על פניו את עדנת יחסה ואהבתה, חובק בזרועו השמאלית את ראשה, תומך בכפו הימנית את פניה בסמוך לסנטרה ומחזיר לה את נשיקתו הוא על פיה הפעור קמעה, נשיקה צמודה וממושכת על שפתיה הרכות מתשוקה. זוהי נשיקה שיש עימה נטילת הנשימה, ואז מפסיק הוא לרגע קט, מרתיע קמעה את ראשה הנתון בידיו כמבקש לחזות ולזכות שוב בחסד מבטה שכה הרעיש את נפשו, לפני אשר יאמצה אל לוח לבו, המתפעם בתוך סגור חזהו הרחב.

אותם השוורים הרומניים, שרחבם כגבהם, עטורי הוד קרנים, לא הובלו אותו שבוע לטבח. ברפת הגדולה והארוכה, שמקום בה לכמה מאות ראש, נותרו רק עשרים מהם, וגם אלה לא נועדו לקצבים הזעירים; אלה היו מקנת כספו של חיים אדירי, בעל בית-חרושת לנקניקים, וזה שחט מהם אחד או שנים לצרכיו הוא. אניה, שהובילה משלוח בהמות מרומניה, נתעכבה לרגל תיקון דחוף באחד מנמלי יון, ואת מקומן מלאו בהמות מקומיות וסוריות, רעות-מראה ודלות-בשר. פשטו הקצבים זה בכה וזה בכה, סרו למושבות, לכפרי הפלחים, ושלמו בכסף מלא בעבור בהמות שהעצמות שבהן מרובות על הבשר.

הקצב נפתלי גליק ישב אותו בוקר של יום קיץ על גבי השוקת הקבועה באמצע החצר, גבו מופקר ללהט השמש העולה, ומאפס מעשה התמכר להרהוריו הנוגים. בזמן האחרון נעשה מצבו דחוק ביותר, ומטעם זה לא נמנה הפעם עם כנופית הקצבים, שעמדו על-יד השער, התלוצצו וסחו על דברים שאין בהם ממש. מתוך הרהורו נצטירו לפניו עיני אשתו השחורות, שנתקעו בו הבוקר לפני צאתו: “מה יהיה? איך נצא מן הסבך?”… הוא העביר את כף ידו הנוקשה על פניו, כרוצה לגרש מהם איזה צל מטריד, והביט בקנאה כבושה לעבר השוורים הרומניים המעטים, שאדירי הכרסני ואדום-הפרצוף התהלך אותה שעה על ידם, עומד וממששם, מחליקם ובורר לו אחד מהם לשחיטה. “יש יהודים בעלי-מזל” הרהר בלבו מתוך אנחה. ולפתע עקר את עצמו ממקומו, התקרב אל אדירי, כשהוא מתאמץ לחייך ולומר לו את הדברים ספק ברצינות, ספק בהיתול, מתוך תקוה עמומה, שמא יתרחש לו נס:

– מר אדירי, יושב אני וחושב, שחסד גדול היה עושה –

מיד שסעו אדירי כשפרצופו נזעם ביותר:

– לו, למשל, הייתי מוכר לך אחד מהם, מה?…

– ומדוע לא?… חנן נפתלי את קולו – הזמנים קשים, אשה, ברוך-השם, וילדים שלושה… והנה יושב אני וחושב –

– יושב וחושב!… מוטב שתחשוב על דברים אחרים! כבר פנו אלי יחסנים גדולים ממך, ואני אינני אוהב כשמבלבלים לי את מוחי…

פרש ממנו נפתלי כשהוא מחניק עלבונו בחובו, והוא דואב ומיצר על עצמו ונפשו עכורה עליו ביותר. הבוקר היה אטליזו ריק לגמרי. צרכיו מרובים, בעל-הבית דוחק ותובע שכר-דירה, ושטרות, שחתם עליהם בשעתם ביד קלה, זמן פרעונם הולך ומתקרב… העביר נפתלי שוב את כף ידו על פניו כרוצה לגרש את המחשבות המציקות, הכניס את אצבעותיו לבין שערות זקנו השחור, ששיבה זרקה בהן, ועיניו האפורות הציצו נכחן, מלאות צער ובלי לראות דבר. מתוך אולם בית-המטבחים עלתה המולת הקצבים והפועלים העוסקים במלאכתם, המולה מעורבת גערות, געית בקר וחרחור בהמות, הנופחות את רוחן. חלפו על פניו קצבים ונעריהם, כשהם מושכים אחריהם באפסרים את בהמתם. תנועה. המולה, צחוק וקריאות. בני-אדם טורחים ועוסקים בשלהם, והוא עמד לו בטל ומבוטל. מצא את עצמו מיותר והחל פוסע לאטו אל פתח החצר.

בשער נתקל בשמחה העגלון, כשזה מכניס תריסר עגלים, שטרם נגמלו מחלב. עקודים ושפופים רבצו על גבי רפידת שק בתוך העגלה הצרה. נטפל אליו נפתלי:

– שמע-נא, שמחה! אולי שמעת או ראית איזו “חתיכה”:

חייך שמחה:

– שמעתי גם ראיתי…

– בחייך!

– בחיי ובחיי סוסי!

– איפה? אצל מי?

– חכם שכמותך!

– נו, נו! שלם אשלם! כשם שאני יהודי!

עמד שמחה, הסיט את כובעו קמעה, סימן להיסוס, עמד ושקל בדעתו, קפץ מהעגלה, התקרב אל נפתלי כשהוא מציץ ישר בעיניו הצצה שפירושה: דע לך, כי רק למענך אני עושה זאת:

– תתן מחצית הלירה?

– לא אקפח את שכרך.

– לא, ידידי, מחצית הלירה. פרוטה לא פחות!

– טוב, אתן. וכי יש לי ברירה?

– בקיצור, תזדרז, חביבי, ותשים פעמיך מיד למשקו של שלזינגר שברמת-גבע. באזני שמעתי הבוקר, כי בהמה הולנדית הוא מוציא למכירה. לפני שבוע המליטה והוא רוצה להפטר ממנה.

נפתלי מוכן היה לצאת מיד לדרך אלא שלפתע נתעכב. ספק נתעורר בלבו, אם סכום הכסף שבידו ימצא לו. הוא חזר לחצר והתרוצץ שעה ארוכה עד שהשיג גמילות-חסד מאת אחד הקצבים. בהחפזו לדרך שמע את שמחה צועק אחריו:

– שמע-נא! אל תשכח! מחצית הלירה! פרוטה לא פחות!

המשק של שלזינגר השתרע מחוץ למושבה, ונפתלי מצא את עצמו מהלך בדרך חול בין פרדסים, המוריקים מבעד למשוכות עצי שטה וצבר, ושרויים בדממה, שלתוכה נתקעות נקישותיה הקצובות של מכונת-שאיבה. החום הלך וגדל, השמש יקדה. לפתע נצנץ רעיון נאה במוחו של נפתלי. הוא הסיר את מעילו המזוהם, המכוסה כתמי-דם שהשחירו, קפל אותו יפה והצניעו בתוך אחד השיחים של הגדר, ופניו נהרו בהעלותו על דעתו, כי בחולצה האפורה והנקיה למראית-עין יעשה על מר שלזינגר רושם יותר טוב. את אצבעותיו הכניס לתוך שערות זקנו והעבירן כבמסרק, ואת כובעו הוריד והחזיקו לצד שוקו הימנית להסתיר בו את הכתם הרחב ביותר.

ביתו של שלזינגר בנוי היה במעלה גבעה והבהיק בלבנוניתו. מתוך חלונותיו המרובים, שוילאות התנפנפו בהם, נשקפה יהירות. נפתלי קרב והציץ מבעד לחרכי הגדר. על גבי מרפסת רחבה ועטורת מטַפסי יַסמין הסבה לשולחן אשה צעירה, עוטה גלימת בוקר רחבה והיא לוגמת קפה מתוך ספל; ממולה ישב גבר כבן ארבעים ועיין בעתון הבוקר. נפתלי מחה בשרוולו את אגלי הזיעה, שבצבצו על מצחו, פסע ונכנס דרך השער הפתוח למחצה. הוא השתעל קצת כדי להסב את תשומת לבו של בעל הבית, והחל צועד לעומת המרפסת, כשרגליו חורקות על גבי שביל הצדפים. כאן הקדימתו נביחתו של “בוקסר” עז, אשר קפץ והשתער לקראתו בכל חמתו. נפתלי נרתע, מוכן להגן על עצמו, “ממש כמו בחצרו של הפריץ”… אלא שמר שלזינגר, שקם ממקומו, זרק הברת פיקוד נמרצת כלפי הכלב, שחזר מיד ורבץ לרגלי גברתו. בעל הבית חבש את מגבעתו וירד לראות את האיש שנטרד למשקו, ובגשתו אליו פנה בקיצור נמרץ, כחושך במלים:

– כן?

נפתלי השיב בענוה ובקול רך:

– אמרו לי, שיש לו פרה למכירה.

– עוד לא החלטתי, אם למכור אותה.

– המ… ואני… כך אמרו לי. באתי מן העיר…

בעל המשק שתק רגע, וכנראה, שהחליט באותו רגע:

– טוב, בוא אחרי.

פנה והלך בלי לראות, אם זה הולך אחריו או לא. עבר אחריו נפתלי בחצר הגדולה והמרווחה, שבאמצעיתה מתנוסס שובך ליונים; חלף בין ערוגות ירק ופרחים, משתלת עצי-הדר, עד שהגיעו שניהם לרפת גדולה, בנויה בטון ולה עלית קיר – מחסן למספוא – ובתוכה באפלולית, עמדו מזה ומזה בשתי שורות כמה בהמות, כשהן נוברות בתוך האבוסים ולועסות מתוך העלאת צלילי השלשלאות, בהן הן רתוקות. בפנים עמד הרפתן, כשהוא מנקה את הרצפה ועומס את הזבל לתוך קרונית. משראה את בעל המשק, הניח את האת והזדרז לשרותו:

– כן, אדוני?

– תראה לו את הבהמה.

תפש הרפתן באפסרה של בהמה אחת זרועה כתמי לובן ושחור, החליק בחפזון על צוארה לטיפות חטופות, ומשכה אחריו כשהוא ממלמל אליה דברי חבה ופיוס. משהוציאה החוצה עמד והחליק שוב על חלקת עורה וסח לבעל המשק:

– עצבנית היא! גועה ושרויה כל היום ברוגז…

– כמובן. רוגזת על שלקחו ממנה את העגל.

נפתלי סקר את הבהמה ובטביעת-עין של בעל-מקצוע עמד מיד על טיבה. מפוטמת, שמנת-מפרקת, לא גדולה ביותר ויש בה כדי מכירת בשר באטליזו במשך יומים. מוכן היה לקנות מיד, אלא שמהסס היה לשאול למחירה, ושם את עצמו כממשיך עדיין לבדוק אותה; הוא נגש מקרוב לראות בה ולמשש אותה בערפה ובירֵכה, כדרך הקצבים, אלא שזו סלדה כנראה ממגעו של הזר, הרתיעה את עצמה ושלחה בו בזריזות מפליאה את רגלה האחורית הימנית. קפץ נפתלי הצדה, כשהוא מחייך מקורת-רוח: יחסנית שכמותה!…

בעל המשק לא שִנה את ארשת פניו ופתח שוב בקיצור:

– טובה בעיניך?

– המ… יש לאמר –

– אין כאן מה לאמר – קונה אותה או לא?

– הרי לשם כך באתי.

– ובכן, מחירה עשר לא"י.

– עשר לא"י?…

– אין שעתי פנויה לעמוד על המקח. תקנה אותה – מוטב. ולא – שלום!

נפתלי ראה את עצמו עומד לפני אדם עשיר ובטוח, שאחת היא לו, אם ימכור את הבהמה או לא. אדם זה לא יעמוד לדיין אתו, ויש לגמור את העסק בקצור, כי אחרת יקופח המשא-ומתן. החליט איפוא לדבר גם הוא בקיצור ולענין:

– מר שלזינגר, אגיד לו את האמת. המחיר גדול. בידי רק סך של תשע לירות, כל כספי. שתי לירות לויתי ממכיר. וסכום זה אני יכול לתת לו. גרוש לא ישאר בידי כדי נסיעה באוטו. תשע לירות… זהו כל מה שיש לי… יותר אין לי… יאמין לי מר שלזינגר… – סיים נפתלי כששפתו מרטטת קמעה, מתוך מבוכה, ועיניו האפורות מביטות בפני בעל המשק, לקלוט מעל פניו את גזר דינו, לשבט או לחסד. אבל זה לא הראה כל סימניה הסכמה או סירוב. הבעת פניו לא נשתנתה. הוא חזר כמה פסיעות לאחוריו, ולפתע החזיר אליו את פניו:

– יותר אין לך?

– אין. כה אזכה לראות את בתי נכנסת לחופה!

– תן את הכסף.

נפתלי הזדרז והוציא מכיס מכנסיו ארנק-עור שחוק וממועך, ולאחר שהוציא ממנו ומסר לידי בעל המשק את שטרות הכסף, עמד והפך את פי ארנקו כלפי מטה, כשהוא מנער אותו יפה-יפה, כאומר: רואה אדוני, אף פרוטה אחת לא נותרה בו!

בעל המשק לא שעה אליו ופנה לרפתן:

– מסור לו את הבהמה.

לאחר שהלך בעל המשק, מסר הרפתן את האפסר לידי נפתלי, והוא גחן לפרה, הציץ ישר לתוך עיניה כשהוא מחליק בכף ידו על צוארה, טפח לה על שוקה ולחש לה:

– מה לעשות, הולנדית שלי? גזרה נגזרה עליך…

ומיד לאחר אמירה זו, שהיה בה מברכת הפרידה, פנה לנפתלי:

– נהג בה בזהירות. רוגזת היא.

– תרגז לה. יש לך מקל?

– להכותה אתה אומר?

– חס וחלילה. סתם, כך אני רגיל. כשאדם נוהג בבהמה אין רע, אם מקל חובלים בידו.

תפס באפסר, התקדם צעדים מספר, החזיר ראשו ומשך בו. הניעה הפרה בראשה לכאן ולכאן וסרבה לזוז. חייך נפתלי, הציץ בפרה וברפתן חליפות ומשך שוב באפסר:

– יאללה! אל תתעקשי!

הורידה הפרה את ראשה כמוכנה לנגח בקרניה הקצרות את כל הקרב אליה, הביטה בעיניה השחורות, המלאות, והשפילה מבט מכוון לרגליו של הקצב, העומד נטוי אלכסונית ומושך בחבל, נרתקה למקומה ולא זזה אף כל שהוא. חרה אפו של נפתלי על ההפסד בזמן, הנגרם לו בשל סרובה מחוסר הטעם של בהמה זו, והוא נגש אליה מתוך ריטוּן ובקצה האפסר שבידו חבט אחת ושתים על ראשה ועל פניה. פלבלה הפרה בעיניה כשריסיה מאהילים מפני המכות, נקרעים ומאהילים, נשפה בנחיריה, הוציאה את לשונה הלבנה, הניעה את ראש לכאן ולכאן, וממקומה לא משה.

הרפתן שעמד מן הצד והסתכל, סנן מבין לשיניו יריקת-זעם אלכסונית, ובפנים נעוים מבוז לקצב ומצער על בהמתו, שטיפל בה במשך כמה שנים, קפץ ממקומו ונזף בו:

– השלך את החבל! הנח לה!

נרתע נפתלי, ואם כי הפרה היתה כבר מקנת כספו, לא פקעה עדיין זכותו של רפתן זה בעיניו, ומתוך שתיקה השמיט את האפסר מידו וקָבל חרש:

– כסבור אתה, שיש לי פנאי לעמוד ולהתעסק אִתּה כאן!

– כסבור אתה, שאם תמשוך אותה בכוח תרוץ אחריך?!

– ובכן מה עלי לעשות?

– לשַדלה בדברים, לפַיסה ולדבר אליה רכות… כך!

חייך נפתלי:

– הבה ונראה, במה כוחך גדול…

הרפתן לא שעה אליו. הוא נגש לבהמה. הציץ שוב לתוך עיניה במבט ממושך כרוצה לשכנע אותה, שתציית לו; הציץ הצצה שופעת חבה ורוך, כשהוא ממלמל אליה בשעת מעשה מלים של חבה, שהיה רגיל להשמיע באזניה; את כפו העביר בלטיפה על חלקת עורה, ולאחר שטרח והכשירה, סמך את כף ידו השמאלית על גבה ובכף ידו הימנית טפח קלות על עכוזה, כשהוא מזרזה בשקט:

– זוזי, הולנדית שלי, זוזי… עשי רצון קונך…

וראה זה פלא: הבהמה זזה ממקומה והחלה פוסעת לאטה בשביל המוליך לעבר השער, פוסעת והולכת והחבל נגרר אחריה בחול כדבר אין חפץ בו.

נפתלי נבוך במקצת ומצא את עצמו במצב של תינוק שסרח. הוא הביט לעבר הרפתן המנוסה במבט מלא הערצה. ומתוך רצון להפיג במקצת את רוגזו של זה ולפייסו עמד ודלה ממוחו פסוק, שהיה שמור בו לעת מצוא:

– יודע צדיק נפש בהמתו…

– כך! זהו! – קרא הרפתן – צריך לדעת איך לטפל בה, כי אין זו בהמה פשוטה, ערבית: בזו יש קצת שכל, ומשהתרגלת אליה הריהי מבינה אותך ויורדת לעומק דעתך… דבר אליה רכות והכל יהיה בסדר!

יצאה הפרה את החצר ופנתה ללכת בדרך למושבה. פסע נפתלי אחריה בשקט, כאילו חושש היה להראות לעיניה ולעכבה על ידי כך; כל זמן שהיא מהלכת לה לתומה בכיוון הרצוי – ניחא היה לו בכך. טובה היתה ההליכה ונעימה. פעם אחת החזירה את ראשה לעבר המשק, ממנו יצאה ושלחה לתוך חלל האויר היוקד געיה ספוגת קובלנה וצער, מעין געית-פרידה קצרה, והמשיכה ללכת. משנכנסו לבין הפרדסים נזכר נפתלי במעילו שהצניעו והחל מחפש אחריו. כסבור היה, שימצאהו מיד בסבך הענפים, אבל שגה. אותו מקום נעלם מעיניו. סימן מיוחד לא נתן בו והגדרות מזה ומזה דומות הן. החל נפתלי מתרוצץ לכאן ולכאן, מחפש פה ושם, גוחן, חוזר אחורנית, רץ קדימה, עומד ותוהה, חוזר שוב על עקבו, בודק ומחפש, והפרה הולכת ומתרחקת ממנו, הולכת ומתרחקת, ולמעילו אין זכר…

אגלי זיעה כבדים בצבצו על מצחו וזלגו כדמעות על לחייו. חולצתו נדבקה לגופו. הצמא עינה אותו. וכך נאלץ לוותר גם על מעילו, שנעלם או שנגנב. “יקחהו אופל!” זרק לעצמו משראה שהפרה נתרחקה ממנו מרחק רב, והחל רץ להדביק את בהמתו, כשהוא עדיין מעיף עין לצדדים, שמא תתקל עינו אי-שם במעיל. והפרה, משקלטו אזניה צעדי אדם רץ, החזירה את ראשה, הציצה בו ועמדה מלכת.

– מזל-טוב לך! – קרא אליה נפתלי, כולו נושם ומהביל – מה לך כי נתעכבת לחכות לי? זוזי, שאי רגליך ולכי! עוד הדרך ארוכה לפנינו.

עמדה זו שוב אותה עמידה סרבנית ולא משה ממקומה.

– כך! שוב נכנס בך הדיבוק?

הניעה הפרה בראשה כאומרת: הן. נכנס!

עמד נפתלי על אם הדרך מיצר ודואג, כולו משולהב וצמא, אובד עצות. כל חכמתו נתבלעה למראה פרה סוררת זו, שיש לנהוג בה זהירות, שלא לפגוע חלילה בכבודה… עיניו נצמדו לאפסר, שנשתלב בין רגליה, אלא שחושש היה לאחוז בו, שמא יקלקל. ואם כי שעתו היתה דחוקה ביותר, כי מקוה היה להביאה עוד היום לשחיטה, העביר בכל-זאת על רצונו, זז ממקומו והלך וישב בצל שבקצה הגדר, כשהוא מחפש לו מחסה-מה מקרני השמש. החליט לשבת ולנוח קצת, מתוך תקוה, שבינתים תשנה בהמתו את דעתה ותצא לדרך.

מסביב שלטה הדממה של שעת צהרים. האויר היה מלוהט ביותר והגגות האדומים של רמת-גבע נראו כמבעד לדוק מרטט. על פני תכול השמים עג לו נץ בגובה רב, ונפתלי, שהשתטח פרקדן להנאתו, עקב אחריו במבטיו, כשלאות מתוקה מפעפעת ומתפשטת באבריו. השמים נראו כקרושים בתכלתם, ולאט לאט הלכו והחוירו, עד שלבשו גון אפלולי-אדמדם. תרועת מכונית הבהילה אותו מנמנומו, שתקף עליו והוא קפץ כמהומם על רגליו. הפרה עמדה עדיין כנטועה במקומה. המכונית השחורה והמבריקה התקרבה מתוך צפירה ממושכת ומתריעה. מתוכה נשקפו פני הנהג היהודי, וקלסתרו של יהודי שני, שישב בין שני ערבים, האחד חבוש תרבוש והשני כפיה: שלישיה, העוסקת במכירת קרקעות והעברתם. פניהם הביעו תמהון וקוצר-רוח על מכשול חי זה, העומד על דרכם ללא נוע. הנהג משך את ידו מצפירתו, הוציא את ראשו וזרק בתרעומת כלפי נפתלי:

– מה אתה עומד כגולם?

– אדרבא, תזיז אותה ממקומה!

– שלך הבהמה?

– שלי!

– אשבור לה את רגליה…

– אשבור לך את ראשך!

היהודי בתוך המכונית פרץ בצחוק אדיר.

– ובכן קח אותה!

– איך? על כפים?…

הנהג עשה בידו תנועת-ביטול והחליט, שלשוא יבזבז את זמנו; הוא דרך ברגלו על גבי דושת המכונית, הסיעה בתנועה נמרצת אחורנית, תוך טרטור מעלה ריח בנזין ועשן, חזר והריץ את המכונית, כשהוא עוקף את הבהמה הסרבנית וחולף על פניה לדרכו. ודוקא משחלפה המכונית נמלכה לפתע הפרה, החזירה את ראשה וגופה לצד המשק וזזה ממקומה. אין זאת כי זכר העגל, זכר מעלה כיסופים הומים, נתעורר בה. היא געתה ממושכות כלפי בית שלזינגר המלבין מרחוק והחלה חוזרת בפסיעות נחפזות.

– הרי לך עסק! – קרא נפתלי וטפח בכף ידו על שוקו. נרגז הדביק את הפרה, עבר אותה וחסם בפניה את הדרך בפישוט ידים, כשהוא מדדה לכאן ולכאן – הישש! עמדי! עמודי! הישש!…

הרכינה הבהמה את ראשה וקרניה שלוחות לפנים, ומתוך הליכה נמרצת ומאיימת ביותר, כשהיא נושפת בזעם ומפלבלת בעיניה השחורות, המשיכה את דרכה, כאילו לא נפתלי עומד ומקפץ לקראתה אלא איזה זוחל, שאפשר לפסוח עליו ולעבור..

– הישש!… עמדי!… עמ – – די! הישש!…

הוא הרתיע את עצמו הצדה בקפיצה מזורזת ביותר, שכן עמדה הפרה לנגח בקרניה.

רץ אחריה ותפס בקצהו של האפסר הנגרר לצדה, כרכו מסביב לאגרופו והחל מושך בו בכל כוחו, כדי לעצור בה. לבסוף, לאחר מאמצים נואשים עלה בידו לעכבה ולהחזיר את ראשה לעבר רמת-גבע, אלא ששוב עמדה לה אותה עמידה עקשנית.

– נו! נו!.. איזו מין פרה את. יכנס בך הרוח!

נזכר נפתלי בגישתו המתונה של הרפתן לבהמה זו, איך הוציאה על נקלה מתוך החצר, והחליט לעשות אף הוא כמעשהו ולנסות דבר אליה. בזהירות קרב לפרה ובידו השמאלית, שלא אחזה באפסר, החל מלטף את גבה, ותוך כדי כך הציץ לתוך עיניה הצצה רכה, כשהוא מחייך אליה בלבביות רבה וממלל בלשון רכה:

– הולנדית חביבה שלי! אל-נא תרגזי ואל תעשי קונצים; במיטב כספי שלמתי בעדך, בשארית פרוטותי האחרונות… ואם טענות יש לך, מוטב שתביאי אותן לפני רבונו-של-עולם ואל תגרמי צרות לבן תמותה פשוט, שאשה לו וילדים ולפרנסה הוא צריך… אל תתעקשי, הולנדית שלי, וזוזי, בבקשה, זוזי…

גלגלה הפרה בעיניה השחורות, השפילה אליו מבטיה, וקשה היה לו לעמוד על פירושם, אלא שהוא המשיך ללטפה וסבור היה, ששתיקה זו מתוך הכנעה ודאי יש בה מקבלת הדין, ומכיון שכך, עמד והוסיף:

– רואה אני, הולנדית חביבה שלי, בהמתי הנחמדת, רואה אני בעיניך, שמבינה את אותי יפה-יפה ושאין לך כל טענות אלי, ולפיכך הריני מבקשך בכל לשון של בקשה: זוזי, זוזי! כבר הגיעה השעה!

אם מראהו המעומעם של העגל, שנעשק ונעתק מדדיה, עלה וצף שוב בזכרה או שריחו של האיש הזר, שקרב אליה יתר על המדה, הוא שגרם לכך – הפרה זקפה לפתע את אזניה, נשפה נשיפות מבשרות זעם, ולפתע עקרה את עצמה ממקומה בחפזון כה נמרץ, שנפתלי נאלץ לרוץ אחריה בכל כוחו. קצה החבל שהיה כרוך עדיין על אגרופו הקפוץ נהדק וחתך בבשר ידו כבאיזמל חד. עוד הוא מנסה לעצור בה ולרסנה והפרה השתוללה, עמדה על רגליה הקדמיות, כשהיא מרימה את עכוזה ושולחת את רגליה האחורניות בבעיטה לתוך חלל האויר, בבעיטה שבכוחה להמית שור ומכל שכן בן-אדם, ולאחר שחזרה פעמים אחדות על תרגיל זה, כנראה מתוך רצון להפטר מהקצב האוחז באפסר, החלה דוהרת מתך שעט-רגלים עז דהרה מהירה ושוטפת ביותר לאורך הדרך, סמוך לצברים. נפתלי נאלץ לרוץ אחריה, ותוך כדי ריצה עשה תנועות נמרצות ומעוגלות באויר, כדי לשחרר את ידו, והוא לא רק רץ אחריה אלא כמו מועף ורגליו נוגעות ולא נוגעות בקרקע. וברגע האחרון, כשעלה בידו לבסוף לשחרר את ידו מהחבל, הוטל בכוח רב על גבי קוצי הצברים הדוקרים, שנתקעו בפניו, בידיו וברגליו, ובכל גופו… הפרה המשיכה במרוצה המטורף, כשדדיה מתנועעים והיא שוטפת, מעפרת ומקרטעת ברגליה, עד שנעלמה במורד הדרך המוביל לרמת-גבע.

עלוב ביותר היה מראהו של נפתלי לאחר שקם מתוך רבצו, שרפדה לו בהמתו. קוצים שנונים למאות היו תקועים בו, בעיקר בצדו הימני של גופו, מהם שלמים ומהם שבורים ומהם רבים סמויים לגמרי מן העין… גופו נחבל מעוצם הנפילה ואבריו כאבו עליו.

– אוף! – נשף לתוך חלל האויר, כואב ותמה גם יחד – שוב נכנס בה הדיבוק! אין זו בהמה אלא גלגול! שמעתי בקולו של אותו רפתן, דברתי אליה רכות, והנה זה שכרי, שקבלתי ממנה!

הוא החל טורח ושולף את הקוצים הצהבהבים, שהשאירו אחריהם נקודות דם. מיד נזכר, שאין השעה, שהבהמה ברחה ממנו, כשרה לכך, תפש את כובעו שנכפש בעפר, ניערו, חבשו לראשו והחל ממהר לרמת-גבע, כשתנועות גופו מביאות את בגדיו לידי חיכוכים, המזעזעים את הקוצים ומכאיבים לו ביותר. הוא נשך את בשרו בשיניו ועיניו התשוטטו בין בתי רמת-גבע ורחובה הראשי. ולבסוף ראה אותה עומדת ליד מגדל המים, עומדת לה שקטה ומעלה גרה כאילו לא קרה דבר.

הוא הלך וקרב אליה כשהוא מלא חמה. לא בהמה אחת עברה תחת ידו ולא אחת הוביל לטבח, ואילו זו, יחסנית הולנדית שכמותה, תפח רוחה! – מין דיבוק נכנס בה והריהי מתעללת בו, כשאין לבו הולך כלל וכלל אחרי הרפתקאות! ספק גדול הוא, אם יעלה בידו להביאה עוד היום לשחיטה, וכבר נתיאש מכך, אלא שרצונו עז היה לראותה כבר רתוקה ברפת של בית-המטבחים ומחר, אם ירצה-השם, מחר יפקיד אותה בידים נאמנות ולא תוסיף עוד למרר את חייו!

בינתים קרב בזהירות אל הפרה, גחן לתפוש בחבל ואת עיניו לא גרע ממנה, כי חושש היה, שמא תכבדהו בבעיטה. הוא קשר אותה לגדר בית סמוך, כי צמאונו הציק לו ביותר, והוא הלך ודפק על דלת הבית. אשה זקנה פתחה לו ותמהה על מראהו הפרוע.

– פרה הובלתי וזו הפילה אותי לתוך הצברים…

– אוי ואבוי! לתוך הצברים?…

הזקנה הזמינה אותו פנימה והביאה לו מי קרח. ישב נפתלי על קצהו של כסא, ובלגמו מתוך הכוס נתקלו עיניו בארשת פניה של הזקנה, ארשת מביעה רחמים, כשהיא עומדת ונדה בראשה, ולפתע קשה היה לו לשאת השתתפות זו בצערו, צער של אדם מבוגר ובריא שנקלע לכאן בעטיה של פרה סרבנית, והוא קם ממקומו, הודה ומהר להתחמק וללכת.

בחוץ קדמוהו שוב השמש היוקדת, רחוב ריק, תריסי בתים מוגפים, ובדידות צורבת, היוצקת לאות תוך האברים. פצעיו הכאיבו לו. דומה, שכל הנקודות הפצועות בקוצים הצטרפו לכויה אחת גדולה ומענה. כויה צובטנית, מרגיזה, שדלתה את צערו הכמוס מנבכי נשמתו והדחיקה אותו לתוך גרונו עד לבכי, להתיפחות; דוק של דמעות נתלה בעיניו, בריסיו, ונגד רצונו התפרצה אנחה מעמקי חזהו הרחב; לא היתה זו אנחה של צער אבריו, אלא כמיהה לפורקן מתוך התלבטותו ומצוקתו הכללית. הוא ערג לאשתו, לילדיו, לנשל מעליו את בגדיו הצואים, להתרחץ, להשכיח ממנו את רישו, להטיל את גופתו לתוך מטתו ולהרגיש, איך כף ידה של אשתו צונחת עליו בחשאי, מעבירה אותה בלטיפה על ראשו, גוחנת עליו ושואלת חרש בקולה המרגיע והמרעיף נחומים: “כואב, נפתלי, כואב עוד?”…

ומשהגיע להרהורים אלה, מצא לפתע, שיש טעם ליסורים, רוחו לבשה עוז והחלטה נמרצת, כאותו גמל במדבר, שהרגיש במעין מפכה, ובתפשו בחבל, שהתיר קצהו מהגדר, פקד על בהמתו:

– יאללה! בלי קונצים!…

הפתיעה אותו הפרה וזזה ממקומה. הוביל אותה נפתלי לאורך כל הרחוב, הוציא אותה מחוץ למושבה, עד שהביא אותה לכּביש החלק, המצופה אספלט מבריק ונראה כנהר המשתפך, העולה ויורד בין הפרדסים. עמדה הפרה, הרימה ראשה, הסתכלה במכוניות הרצות משתקשקות וצופרות – תנועה משונה של חיות, שלא ראתה אותן זה זמן רב – הביטה כמהוממת ולא זזה ממקומה; חששה לעלות על גבי הכביש ולצדו סרבה ללכת. עמד נפתלי והטיף לה מוסר, הפיל תחנוניו לפניה, דבר רכות, גם צעק, אך ללא הועיל. “שוב נכנס בה הדיבוק”. לבסוף פקעה סבלנותו. הוא קפץ לעבר הפרדס הסמוך, חפש ומצא כלונס והחל חובל בבהמה, כשהוא מורידו על גבה, ראשה, רגליה וצלעותיה; ומשהתחיל להכותה התעוררה בו חמתו עד להשחית, ועם כל מהלומה שכבד אותה גדל קצפו והוא לא ראה לפניו שום דבר חוץ מן הכלונס המועף ומורד ומן הבהמה הסרבנית, המניעה את ראשה תחת מטר המכות ואיננה זזה ממקומה. וכך לא הרגיש במכונית ההדורה, שנתעכבה לצדו השני של הכביש, ומתוכה יצא אנגלי גבוה וכחוש, לבוש אזרחית, ובעוד מקטרתו נתונה בפיו אלכסונית הופיע פתאום לפניו, תפש בידו והשמיט את הכלונס בכוח ארצה. נפתלי הציץ בו במתערב החצוף ומיד ראה והכיר, שכאן עומד לפניו לא מי-שהוא, אלא אחד מאותם הבנים של הגזע השלָט, וכל קצפו התנדף מתוכו כהרף-עין; הוא הביט מתוך הכנעה בגוער בו, ומתוך כל מטר הגידופים, שירד עליו באנגלית, לא הבין מלה אחת; אבל בשעה שזה הוציא את פנקסו ופנה אליו בשאלה, הבין מיד במה דברים אמורים, וכמי שכפאו שד פירש בשמו, בשם משפחתו וברחוב מגוריו. האנגלי רשם כל אלה בפנקסו, החזירו לתוך כיס מעילו ופרש ממנו בזרקו לו מלים, שמשמעותם היתה בודאי: “אני אאלפך בינה כיצד להתיחס לבעלי-חיים”…

עמד נפתלי נדהם ומשומם: הרי לך צער-בעלי-חיים’ניק! צר לו על בעלי-חיים, ואילו צערם של הבריות מי שם אל לב?… כל מדוי מצרים, רבוש"ע, מוטב שיחולו על ראשו ועל ראשה של בהמה זו גם יחד! והוא גחן, תפש בכלונס והתחיל ממטיר שוב מהלומות-רצח על בהמתו, שעמדה לפניו כלועגת לו ולמהלומותיו. רק לאחר תלאות מרובות עלה בידו להביאה עם חשכה העירה ולכלוא אותה ברפת של בית-המטבחים כשהוא מקלל את יומו.

אותו לילה שכב נפתלי עד שעה מאוחרת במטתו כשהוא מעורטל, אשתו עומדת על ידו וטורחת להוציא מבשרו את חודי הקוצים שנשתירו ומורחת את בשרו במשחה מעלה ריח חריף. תוך כדי טיפולה בו גחנה עליו מפעם לפעם: “כואב נפתלי, כואב עוד?”… ומגע ידה, מגע אצבעותיה הרכות, הנוטפות נחומים ורוך, השכיחו ממנו את מרירות מאורעות היום והוא התמודד תחת ידה כילד מתפנק בחיק אמו ונאנח אנחת הרווחה ממושכת.

בחצר בית-המטבחים התשוטטו רק קצבים אחדים, שהקדימו לבוא, התהלכו פה ושם כשהם בודקים את הבהמות העומדות למכירה וקָבלו על המחירים הנפרזים. משנודע להם, כי אותה בהמה הולנדית טובת-המראה נפלה בגורלו של נפתלי, הקיפו אותו בדברים טובים, לא בלי אבק קנאה:

– “חתיכה” הגונה!

– בר-מזל!

– לא בכל יום מתרחשת מציאה כזאת!

קדרו פני נפתלי. חושש היה לעין-רעה. והוא לוחש לעצמו בחשאי ג' פעמים רצופות כתריס בפני העין הרעה: “מלח באף, פלפל בעינים”… ורק אחר כך השיב כמי שכפאו שד:

– וכמה צרות גרמה לי, עד שהבאתי אותה לכאן!

עמד וסח להם פרטים, איך קנה אותה, ואיך הטילה אותו לתוך הצברים, ואיך התעקשה בכל פעם, ואיך נטפל אליו אנגלי ורשם את שמו ובודאי שיביא אותו לפני כסא המשפט… הקשיבו הקצבים, העירו לו מה שהעירו ועיניהם לא פסקו מלחמוד את בהמתו. כשנשאר לבדו זרק לה לבהמה בבת-צחוק של נצחון:

– ובכן, הולנדית שלי, מה שלומך? התעקשת ולא חפצת לבוא, נו, בודאי, אין כל פלא בכך… כי מי הוא זה ואי הוא זה הרוצה ללכת לשחיטה… אך מה לעשות, הולנדית שלי, ולכך נוצרת… אבל הפעם כבר יצאת מרשותי ותכנסי לרשותם של מלאכי-חבלה אלה, המחכים לך…

והוא הצביע כלפי חֶבר פושטי-העורות, שעמדו על-יד השער, לבושים בגדי עבודתם המשומנים והנודפים ריח רע, כשהם משחיזים בינתים את סכיניהם, מכינים את החבלים, בהם עוקדים את הבהמות, ומחכים להתחלת עבודת יומם. אחד מהם, ראש החבורה, שמֶריל גוּץ, בחור גברתן ושמן, שעיניו השחורות שקועות כרוחצות בשומן, נטל אנקול ונקש בו על גבי אחד מעמודי הברזל התומכים בשער שלוש נקישות קולניות, שקולן מהלך מקצה החצר לקצהו ומודיעות על התחלת העבודה. הקצבים תפשו איש-איש באפסר בהמתו והובילוה לתאי השחיטה. מהבנין הסמוך יצאו השוחטים לבושי חלוקים אפורים, כשהם נושאים את החלפות הארוכים, והם מבריקים בידיהם לאור השמש, כחרבות שלופות בידי יוצאים למלחמה.

תפש גם נפתלי באפסר בהמתו, הוציאה מתוך הרפת והובילה דרך החצר, כשעיני קצבים מלוות אותו בקנאה. והוא לוחש לעצמו תוך כדי הליכה את לחשו על המלח ועל הפלפל. משהגיע עד לשער של תא השחיטה הימני, נתעקשה בהמתו, כדרכה, אלא שהפעם שנתה במקצת ממנהגה וסרבה לא מתוך עמידה, אלא השכיבה את עצמה, כאומרת: לא אזוז מכאן וחסל! פנה נפתלי לפועלים, שהמתינו לה כדי לעקדה, הצביע עליה ואמר לה ספק בתחנונים, ספק בהיתול:

– שוב נכנס בה הדיבוק… כוחי כשל כבר ואינני יודע מה לעשות בה… שמא תואילו אתם להכניסה פנימה?

יצא שמריל גוּץ, פסע פסיעות מספר, גחן כמחוה קידה לבהמה ופתח:

– שלום, שושנ’קה! הואילי-נא במחילה מכבודך וקומי!

פרש נפתלי הצדה ועמד לראות, במה כוחם של אלה גדול. נתאספו גם קצבים אחרים לראות בסרבנית. ביתר תאי השחיטה עמדו פושטי העורות, עקדו בהמות זו אחר זו ומסרון לטבח, ואילו זו ממקומה אינה זזה. ניסו עליה את כל התחבולות המנוסות והבדוקות, כדי להקימה על רגליה: נתנו את זנבה בין שני מקלות-עץ ולחצוה כמו בצבת; המטירו עליה מהלומות; תקעו לתוך אזניה; הבעירו קש על יד עכוזה, ואילו זו עמדה בסרובה. אנשים אלה חשודים היו בעיניה של הבהמה, ונחרות השוורים הטבוחים הטילו בנפשה אימה סתומה, מעומעמת.

אותה שעה נזדמן לחצר הקצבים, נחום בלוֹפר. הסתכל זה בכל הכרכורים והטרחות, שטרחו הכל למען הקים את הבהמה על רגליה, ופרץ בצחוק. חרה בו אפו של שמריל גוּץ ופתוח עליו במלוא פיו:

– חמור! מה אתה עומד וצוחק? נבלה זו מעכבת אותנו למעלה משעה ואתה פוער את פיך וצוחק!…

הסיט נחום את כובעו הצדה, עיניו הגחכניות הבריקו מתחת למצחו המקומט, והשיב בשקט:

– אינך באמת אלא חמור, אם אתה מתעסק בה שעה ארוכה! הבה נראה, כמה זמן אתעסק בה אני… קודם-כל הואילו-נא כולכם וסורו אחורנית, מאחרי גבי פנו את המקום, שבהמה יחסנית זו לא תראה, כי מישהו עומד לה למכשול בדרך, ואת השאר הניחו לי!

ניגשו הקצבים ופושטי העורות ועמדו כולם צפופים מאחרי גבו של נחום ותקעו בו את עיניהם מתוך סקרנות מרובה. אותה שעה גחן פתאום נחום על ארבע ובמרוצה השתער על הבהמה מצדה האחד, כשהוא פורץ בשטף נביחות דחופות של כלב עז-נפש, המשתער על קרבנו; וכה הצליח לחקות בקולו נביחתו של כלב סוער, עד שלא נחה דעתו ובשטף ההשתערות עמד ותפש בשיניו בקצה אזנה של הפרה כנושך בה. נפלה אימתו של ה“כלב” על ההולנדית, ומשראתה לפניה דרך פנויה, קפצה על רגליה ופרצה ישר לתוך תא השחיטה כמבקשת לה מפלט.

פרצו הקצבים בצחוק מרעיש אזנים:

– הרי לך נחום בלוֹפר!

– שד משחת!

וזה קם ונער מעל בגדיו את האבק, כשהוא סוקר את כל הקהל במבט של נצחון, נגש לשמריל וטפח לו על גבו:

– אצלך, חביבי, הכוח! ואצלי – המוח…

נדחק נפתלי ונכנס תוך תא השחיטה לראות, מה יעשה בבהמתו לאחר שכבר הכניסוה. ומה התפלא לראות, איך פושטי העורות עדיין מכרכרים סביבה מתוך מאמצים לעקוד אותה. הפרה עמדה עמידת איתן, כשהיא פושקת רגליה הקדמיות, מגלגלת את עיניה שטופות-הדם ומנחיריה פורצת אותה נשיפה מבשרת-זעם, שנפתלי כבר עמד על טיבה אתמול… על גבי עורה ניכרו עדיין סימני המהלומות, שניחתו בה, ולבו של נפתלי נתמלא פתאום רחמים בראותו אותה כך, עלובה, זועמת ועומדת על נפשה…

שמריל התכופף, כשערפו השמן מאדים, והרים את רגלה של הבהמה להכניסה בעניבת החבל, כדי לסבכה אחר-כך ולהכריעה לטבח כמשפט העוקדים, אלא שהיא בעטה בו ואלמלא קפץ הצדה בעוד מועד, היתה פגיעתה רעה. אף נראה, שפגעה במקצת ברגלו, למעלה מברכו, שכן התקצף ביותר וחבט לה על פניה באגרופו:

– טפו, נבלה שכמותך!

הקניטו דבריה אלה את נפתלי:

– אל תכה אותה…

התאנף בו שמריל:

– צא מכאן, כי גם בך ארביץ!

לבסוף הצליחו להכניס את רגלה לתוך העניבה, העבירו את החבל לרגל השניה ושלבוה בו, וכך עשו גם לשתי רגליה האחוריות ומתחו יפה-יפה את החבל, עד שקרבו הרגלים זו לזו ונדמה היה, שאין הבהמה עומדת על ארבע אלא על שתים. אז רמז שמריל לחברו ושניהם יחד הסמיכו את כפות ידיהם על גבה ובטנה של הבהמה ובתנועה אמיצה הדפו אותה¹ בבת-אחת; מאין לבהמה כל אפשרות להזיז את רגליה נתהפכה ונפלה ארצה מתוך חבטה אדירה על קרנה ושברה אותה בקול נפץ, והריהי מוטלת עקודה, קרנה מדולדלת ושותתת דם, ולשוא היא מפרכסת ומתאמצת לנתק את אסוריה… פושטי העורות קפצו וגהרו עליה, כדי להכביד עליה בנטל גופם, ושמריל טפח לה בּכפו הרחבה על עינה וסנט לה בלשונו:

– שושנ’קה! הכיני עצמך לחופה ולמעשים טובים!…

תפש אותה בקרנה האחת, ובמקום השניה, שנגדעה, תפסה בלסת העליונה סמוך לנחיריה, השעין את ברכו האחת בגופה ובכוח רב הטה וכפף את ראשה אחורנית, עד שנמתח צוארה כקשת דרוכה; אחד מרעיו שלף את סכינו וגרד את השערות מעל צוארה, גרד ושפשף, עד היות המקום חלק למשעי, בעוד השוחט עומד על גבו וממתין, חלפו בידו ובפניו סימנים של קוצר-רוח. לבסוף גחן השוחט, תפש בידו השמאלית את עור צוארה של הבהמה ובשניה העביר את החלף בזריזות מאומנת הלוך ושוב כמה פעמים, ומיד נרתע לאחוריו, כשזרועותיו מאדימות ומותזות בדם; עור הצואר הפרום מזה ומזה הלבין רגע במקום החתך, הקנה, והושט והעורקים שסועים לשנים, והדם קולח ומזנק, בעוד הבהמה מבליטה עיניה כתמהה על מה שארע ונוחרת מתוך מחנק הולך וגובר, נושפת איומות מתוך מאמצים נואשים לשאוף רוח. מסביב לה גדלה שלולית הדם, ובעודה מפרכסת ומחרחרת נטפלו אליה פושטי העורות, קשרוה למנוף, הרימוה קמעה והסיעו אותה לתוך האולם, כשראשה מתחבט ברצפה, הדם ניגר ממנה על עיניה ואזניה, לשונה משורבבת החוצה, הדוקה בין השינים, והיא מפרכסת עדיין ומרעידה את השרשרת ואת פסי ההסעה המתוחים למעלה.

משהובאה לאולם שאף נפתלי רוח לרווחה. מעכשיו אין לו אלא לעמוד ולהשגיח שפושט העורות יעשה את מלאכתו באמונה ולא ישים חלילה איזו חתיכה בכליו. בהמתו נפלה בגורלו של שמריל דוקא, ושמריל זה טעון שמירה מעולה, כי אין כמוהו מיטיב להערים על הקצב ולשלול את שללו, אפילו ישגיחו עליו בשבע עינים.

נגש שמריל למלאכה, כשהוא מעיף עין על נפתלי, עין ערומה ונוקבת, שיש בה מן הביטול והאזהרה גם יחד ופירושה: יכול אתה לעמוד כאן אפילו מן הבוקר ועד הערב ואני על שלי לא אוותר… יהא לבך סמוך ובטוח בכך!

ראשית מעשהו של שמריל היתה להפריד בסכינו את הפרקים שבין הרגלים לברכים, ובמקום שהתקשה הניף את גרזנו וחטב כחטוב בעץ, ומעשה זה נעשה מתוך מחשבה תחילה. הוא נטל את פרקי הרגלים הכרותות ושם אותם מזה ומזה מתחת לגופה של הבהמה המוטלת על גבה, שם אותם ככפיסי-עץ, שתהא הגופה מונחת כראוי ולא תזוז ממקומה, ורק לאחר-כך התכופף והחל פושט את עורה, החל מדדיה, בטנה וצלעותיה. אחר-כך משך בשרשרת המנוף, עד שהורמה הגופה ונשארה תלויה באויר. כאן המשיך לפשוט את עורה מצד הגב, כשהוא עושה את מלאכתו בזריזות ומפריד יפה בין העור לבין הגופה, עד שהופיעה מבריקה בבשרה הורדרד-ירקרק ושריריה עדיין רוטטים ומזעזעים את האברים, כממשיכים לחיות בפני עצמם.

סיים שמריל לפשוט את העור והטילו לרגליו כסחבה מלוכלכת. נטל את סכינו וחתך חתך אחד לאורך כרסה של הגופה, וחתך שני לרחבה של הכרס סמוך לצלעות עד לחוט השדרה, בהפרידו בין החלק הקדמי של הבהמה לבין החלק האחורי. ובעשותו כך נראתה קיבתה הגדולה של הבהמה מתנוצצת בגוון כחלחל; בחש שמריל בסכינו בתוך הכרס, הפריד את הקיבה והשמיטה ארצה לרגליו כשמעיה האפורים-ירקרקים מקופלים יפה על-ידה, ומתוך שלא נזהר וחוד סכינו פגע בקיבה, בצבץ ונשפך חוצה תבן צהוב שטרם נתעכל, תבן מהביל, שריחו כריח תבשיל טעים. וכאן הגיע לריאה, לכבד, לטחול ולכליות, הדבוקים עדיין לגופה, ועיניו חולפות על כל אלה בחמדה, אלא שכאן עומד נפתלי ומשגיח עליו…

עמד שמריל להשחיז סכינו ושם עצמו כאינו מבחין בו בנפתלי כלל וכלל, הסתכל בחבריו העוסקים כל אחד בפשיטת עורה של בהמה, הביט אל עוזרי הקצבים המתרוצצים טרודים, משולהבים ומלוכלכים כשדי בלהות בתוך ההמולה, בין הבתרים, הדם והרפש, ונושאים את הריאות לבדיקה בחדר השוחטים, ורק לאחר שהביט לכל צד ועיניו קלטו מה שקלטו הפנה את ראשו כלפי נפתלי והצטחק אליו, כעומד רק ברגע זה על נוכחותו:

– אה! שלום לך! כאן אתה עומד?

– ואיפה עלי לעמוד?

– אה! שומר אתה עלי…

– למה לי לשמור עליך?…

– סתם ככה. מי אינו חושד בכשרים שכמותי?… חא-חא-חא…

חייך נפתלי:

– וכי מי זה יחשוד בך, שמריל?

שמריל גחן לתוך חלל גופה של הבהמה, הוציא את הריאה, הכבד ושאר האברים הפנימיים, תלה אותם על גבי אנקול, וכאילו לתומו, דרך משחק, התכופף אל דדיה של הבהמה ובכוונו יפה את הפטמות לצד נפתלי, העומד על גבו, סחט אותן בחזקה ושני סילונות דקיקים של חלב נתזו והצליפו ישר בפניו של נפתלי, פגעו בעיניו וסנורו אותו, בו ברגע שמריל² חתך בזריזות מפליאה חתיכה ראויה להתכבד והטילה אל רעו, שעמד במרחק כמה פסיעות, והלה נשא את שללו למקום שנשא…

מחה נפתלי את החלב מפניו ומעיניו, סקר את שמריל במבט עוין וחושד ומצאהו עומד מחייך וממשיך בעבודתו. התקרב נפתלי, בדק את הגופה ומצא אותה בשלמותה, אלא כשהעיף עיניו ונתקל בכבד המקופח, קדרו פניו:

– תשיב לי את חתיכת הכבד שחתכת!

החזיר שמריל פניו לרעו ובאגודל ידו הצביע מעל לכתפו:

– מהו מבלבל את המוח?

נפתלי חזר ותבע את שלו:

– תחזיר לי את החתיכה ואם לא, אקרא אותך למנהל!

שמריל נעץ בו את עיניו הקטנות:

– ראית שחתכתי?

– איש לא היה פה חוץ ממך ואתה התזת לי בפני!

– ובכן?

– ובכן, אל תתחכם ותחזיר לי את שלי!

– ואם לא, תקרא אותי למנהל?

– אקרא!

שמריל קרב אליו ומרח לו בכף ידו המלוכלכת על פניו:

– רוץ, שמנדריק! רוץ למנהל!

כבש נפתלי את זעמו בחובו, נרתע ולא השיב דבר. חושש היה לזוז ממקומו, שמא יקופחו גם האברים האחרים.

החליט לתבוע את עלבונו אחר-כך. הוא נגש לברז לרחוץ את פניו, בעוד זה מחייך וקורץ בעיניו. אותה שעה עבר השו"ב לראות בריאות התלויות, התעכב על-יד ריאת בהמתו של נפתלי, משש בה, בחן ובדק, ולבסוף פנה אל נפתלי, שעמד על-ידו בנשימה עצורה, כחושש לבשורה שאינה משמחת:

– שא את הריאה לשם.

בידים רועדות ובלב כבד הוריד נפתלי את הריאה. “לשם” – פירושו בדיקה נגד סרכה וחשש של טריפה… הביא נפתלי את הריאה והניח אותה על שלחן-השיש שבחדר השוחטים ונאנח בקול, למען תגיע אנחתו לאזני הרב הממונה על השוחטים. הרב – יהודי עדין, בעל פנים רזים ומעוטרי זקן-שיבה קלוש – רמז לשו"ב הבקי במקצועו, יהודי עב-זקן ובעל הבעת פנים זעומה ביותר, שזכה בפי הקצבים לכנוי “הגזלן הקר” ורגיל היה לראותם, את הקצבים, כשהם עומדים ומרטטים מפחד ופניהם לובשים הכנעה ובקשת רחמים. גם נפתלי עמד לפניו אותה עמידה עלובה, כשהוא קודר ומודאג ביותר: הוא פנה אל הרב בקול חלוש כעומד על נפשו:

– רבי, כל כספי השקעתי בה…

והרב:

– נו, נו…

– רבי, אם חס וחלילה… – קולו נחנק בגרונו.

והרב:

– נו, נו… השם ירחם.

קצרה רוחו של השו"ב:

– נו-נו! נפתלי!

גחן נפתלי על הריאה, שם בפיו את הקנה המלוכלך בדם והחל נושף בו בכל כוחו. התפשטו תאי הריאה הורודים, האדמדמים, התפשטו והתרחבו, כשהם מגדילים פי שלשה את הריאה, עד שהפכה וקבלה מראה אבן-שחם, חלקה למשעי ונאה לעין. נטל הרב ספל מלא מים פושרים, שהוגש לו, והחל יוצק על גבי הסירכה, שצבעה השחיר במקצת, והשו"ב החל קולף לאט-לאט ובנחת את הקרום מעל פניה, קולף בזהירות לראות, אם יבצבץ הדם מתחת לרקמה, ומטיל בשעת-מעשה עין נוקבת בנפתלי, שלא יתרשל חלילה וינפח כראוי את הריאה. עמד נפתלי והוסיף לנפח יפה-יפה כשפניו מסמיקים מהתאמצות והוא מעביר בינתים את מבטיו מפני השוחט אל פני הרב, לקלוט מעליהם הבעת רחמים כל שהיא.

לבסוף סיים השו“ב את בדיקתו ונפתלי עצר את נשימתו בחובו, כאילו חושש היה, שמא ירגיז חלילה את ה”גזלן הקר“, והוא מציץ בפניו כבעיני כלב מוכה ולבו מתפעם בו ברהיטות יתרה. הרים השו”ב את ראשו ופנה לרב:

– נו…

פרש הרב לקרן-זוית והשו“ב אחריו. עמד נפתלי ואגלי זיעה התגלגלו מעל פני מצחו: “עסק ביש… אם אלה מתיעצים, סימן רע הוא… הה, רבונו-של-עולם! אל-נא תיסר קצב עני ואביון!”… חיור היה ומאימת פסק-הדין רעדו ידיו³ כמעט. הוא ראה בחרדה, איך שניהם טוענים, מנענעים בידיהם, מתנצחים, מביאים פסוקים וראיות, וקולו של השו”ב עולה ומתגבר על קולו הרך של הרב, אלא שהרב מתרגש ביותר… חלפו רגעים כנצח. לבסוף חזרו שניהם בפסיעות קטנות והרב פסק, בלי להביט בפניו של הקצב:

– כשר!

דמעות נתקשרו בעיניו של נפתלי:

– רבי… הצלת את נפשי… רבי!

– נו, נו… לך!

נראה, שדעתו של הרב לא היתה שקטה ביותר.

תפש נפתלי את הריאה בשתי ידיו ומהר להחזירה למקומה. נתקלו עיניו בכבד והבחין, כי בהעדרו חתכו ממנו חתיכה שניה… ברגע הראשון בערה בו חמתו עד להשחית, והוא פחד להטפל מיד לשמריל, אלא קם והחל מצעק לתוך חלל בית-המטבחים:

– חֶבר גנבים! רוצחים! את דמי אתם מוצצים כעלוקות הללו!…

נפלו דבריו לתוך הרעש וההמולה שמסביב ונבלעו ללא כל הד. הבריות טרודים ועסוקים כל אחד בשלו, התרוצצו בלי להתעכב ובלי להקשיב. מעשים שבכל יום. ירק נפתלי לתוך האויר כיורק לתוך פרצופו של אויבו בנפש וזרק לעצמו דרך ויתור: “מילא! כפרה על כל עוונותי!”

אותה שעה הופיע על סף בית-המטבחים הרופא הוטרינרי, כשחלוקו הלבן מבהיק ביותר בין הקצבים העוטים בגדים שחורים וכהים. הוא ספק כף אל כף ואחד הפועלים הזדרז להושיט לו את סכינו. לראשונה פנה הרופא והחל בודק את האברים הפנימיים, שנתלו על גבי האנקולים בשורה ארוכה. הוא עבד מתוך שִגרה, וחתך בכבד, בלב ובריאות, כשהוא משליך את החלקים הפסולים והנגועים במחלות לתוך הדלי שבידי הפועל, ההולך אחריו לשרתו.

והנה נגש הרופא לבדוק את אברי בהמתו של נפתלי. נפתלי, שעקב אחריו, נזדרז והתקדם כדי שתי פסיעות ועמד לראות מה יעָשה בשלו. בדק הרופא את הכבד ולא מצא כל פגם. אחר-כך הרים את סכינו כלפי הלב הורוד, המכוסה שכבת שומן לבנה, חתך בו לארכו, כשקלוח דם שחור נתז מתוך תאיו. רגיל ומנוסה בכך, הבחין מיד בתולעים, חתך עוד חתך לרחבו ופקד לפועלו:

– להחרים!

מיד הוטל הלב שורץ-התולעים לתוך הדלי. משראה נפתלי את דבר החרמת הלב לבשה אותו חרדה והוא מהר והסתכל מתוך חרדה רבה בבשר בהמתו, הפך בו מצד לצד ומנוחתו נשללה ממנו.

כעבור שעה, שארכה מאד בעיני נפתלי והסבה לו ענויים של צפיה וקוצר-רוח, התקרב הרופא, כשחלוקו הלבן מכוסה כולו כתמי דם ורפש, פניו רציניים, והוא הולך ובודק את הבהמות לפי הסדר, עד שהגיע לזו של נפתלי. כאן התעכב לשאוף רוח ולנוח קצת. מחה את ידו המלוכלכת בכנף חלוקו, טרח והוציא סיגרית. נזדרז נפתלי והצית לו גפרור משלו:

– בבקשה, דוקטור!

– תודה. מעשן?

הרופא הושיט לו מהסיגריות שלו.

– הממ… כן… תודה רבה, דוקטור! תודה רבה!…

ובהגיש לו הרופא את סיגריתו להצית בה אש, הבחין בידו הרועדת של זה, בפניו השרוטים, שהיו אותה שעה חיורים מאד ובעיניו להטה החרדה. הרופא בחן את הקצב במבטיו, אחד מרבים, שבהם הוא נתקל יום-יום, נושא טרחם ומשאם, ותוך כדי פלטו את העשן דרך נחיריו פנה אליו כדבר איש לרעהו:

– מה השריטות בפניך?

עמד נפתלי וסח לו בקצור את פרשת קנית הבמה וההרפתקאות, שהיו כרוכות בהובלת הפרה, עד שהביאה לכאן, לבית-המטבחים. פרה סרבנית כזאת לא ראה מימיו. מטורפת. מין דבוק נכנס בה!

חייך הרופא, ספק מקשיב לספורו ספק לא. הוא זרק את זנב הסיגרית ונגש לבדיקה, מלא מרץ ומזורז, בעוד נפתלי עומד כעל גבי גחלים, נרגש מן השיחה הקצרה, שזכהו בה הרופא, ומהדאגה לגורל בשר בהמתו. חתך הרופא חתך עמוק בבשר השוק ונתעכב. כעין בועות, צחרחרות ומארכות בצבצו מתחת לקרום, מתחת לבשר, מהן מכונסות ומהן שסועות ע"י הסכין. חתך הרופא חתך שני ופניו הרצינו: הוא הושיט כלפי התולעים את חוד סכינו ומנה: אחת… שתים… שלש… חמש… תשע… “כך, אלה הם. גלמי התולעת היחידה”.

הביט הרופא בפני הקצב העומד על ידו חיור ושרירי לחייו מרטטים מתוך עצבנות, הצביע בסכינו על הבהמה, שבבדיקתה עסק, חתך בשלישית, ופנה אליו כלאחד-יד:

– שלך?

– שלי, דוקטור!… את כל כספי השקעתי בה… – ושוב נחנק קולו בגרונו. את עיניו האפורות, השופעות צער ותחנונים, תלה ברופא – אין בה הרבה תולעים… אין בה…

הרופא חתך פה ושם וגם בפניו הסתמנה הבעת-צער:

– מלאה כרמון…

בלי לראות שוב את פני הקצב הורה לפועלו:

– להחרים…

דוק של ערפל כסה את עיניו של נפתלי. דמו הלם ברקותיו. כמו מבעד למסך ראה בהוריד הפועלים מעל גבי האנקול את הבשר ובסחבם אותו סחוב והשלך, סחוב והשלך כבשר נבלה, עד שהביאוהו לארגז החרמות, הטילוהו לתוכו והגיפו את המכסה מתוך נקישה עמומה. באותו רגע נחר גרונו של נפתלי, לבו נצבט מכאב וחרון אין-אונים וברכיו פקו. רגעים מספר עמד כבול-עץ וכשמָש ממקומו פסע בלי דעת לאן, ללא כל מטרה, נבוב ומשמים. לבסוף לא הבליג, הדמעות פרצו מתוך עיניו ומפיו התמלטה קריאת יאוש כלפי עדת הקצבים, שסובבוהו:

– יהודים! שחטו אותי בלי סכין… ש-ח-ט-ו אותי!…

א

מאיר יצא מפתח צריפו, הלוך ופסוע במשעול הכבוש בין האקליפטוסים, שהזדקפו מעל לשפת הנחל והעטו מחציתו בצל, ממנו נדפה צנת־בוקר החוף שמנגד והאפרים שמעבר לנחל, כבר היו שטופים אותה שעה נהרת־בוקר חמימה, קני־הסוף נזדהבו, והחולות המרוכסים במעלה האופק ספגו מלהטו של היום וחשפו במשופע כחולו של ים רוגע.

הוא הקדים לבוא למקום עבודתו. המולת העובדים לא נסרה עדיין בחלל האויר, ולחצר היה מראה של אחוזה שקטה. מתוך הרפת הגדולה הגיעו לאזניו נשיפות הפרים ושעט פרסות בהמות, הבועטות תוך כדי העלאת גרה; בטבור החצר רעדו רגליהם של עגלים רכים, שהטילו לתוך הדממה געיות־קובלנה פולחות, שלעתים בקע מתוכן, במרוסק, משהו דומה לבכי תינוקות. מאיר התפרקד אחוז רישול על־פני חתימת הדשא, הפקיר גופו לשמש ותקע עיניו בתכול הרקיעים הרוחצים בזוך־צחצחות. קורת־רוח ירדה עליו באוירו של יום־אביב זה, האוצר בחובו חמימות נעימה, רועפת מרפא לגוף וחדווה גנוזה לנפש. יום מעין זה, הירהר, שראשיתו נאה – חזקה עליו שלא יכזיב ויסתיים כשורה, ללא כל תקלה.

עוד עיניו תועות כלפי תכול השחקים המקומרים עליו בגבהותם, ולעיניו עדיין הבהיקה חלקת הנחל שעל שפתה פסע לפני שעה קלה, האפיר עדיין גבו הדהוי של הדיג הערבי, השוקד בדממה ליד חכתו הנטויה על פני ריצודי המים האלכסוניים, והנה התעכב על מראהו של עלם מטורזן, שהוליך ותמך בזרועו צעירה, שגוף תלמידה לה ופני אשה צעירה. עכשיו דוקא, בשכבו מפורקד, הריהו רואה יפה את שניהם, מראה פניו החיוורים במקצת של הנער וארשת פניה הנאים שך בת־לוויתו, שחסד עלומים וחן אשה צעירה הבהבו חליפות עליהם מתוך חיוך ורוגז, בשעה שזה הגבר־לעתיד פוסע לידה ומשתדל לפייסה ברצינות של בוגר כביכול… מאיר התגרד בערפו והעלה ארשת נהרה על פניו הזעומים, שמקורה נבע ודאי ממראה אותו זוג צעיר ונאה, שקבע לעצמו ראיון בשעת־בוקר מוקדמת זו.

תוך כדי כך נטש מראות של ממש ונטפל להזייתו המשעשעת, שכבשה אותו מנעוריו: יום יבוא והוא יתעשר… כיצד? ודאי באורח־פלא! בזאת אין הוא מטיל ספק; מאמין הוא באמונה שלמה, כי יום אחד יזמן לו הגורל עושר רב, ובדמיונו הוא מעביר לפניו תמונות מרהיבות־עין: כיצד מתרחש אותו מאורע מופלא; כיצד הוא מכונן את חייו מחדש, בדירה, מאכל ומלבוש. וכיצד הוא חורג ממצוקת הדלות, בה היה קבוע חסר־ישע כל ימיו, והריהו נושא לו אשה ענוגה ויפת־תואר, ונעשה לגביר אדיר, בעל ממון ובעל דעה, שהכל נזקקים לו ומייחלים למוצא פיו.

הכשלונות – שנתנסה בהם בחייו החל מימי ילדותו באחת מעיירות פולין, בה נולד לדלות ומצוקה, וכלה בתבוסותיו כאן, בעבודה, מחמת תשישות גופו, ובחברה, מחמת מראהו החיצוני – החדירו למוחו את ההכרה והאמונה, כי רק בכוחו של הממון לשנות את מצבו ולהפכו לאדם אחר. שתקן היה מטבעו, ממעט בשיחה עם הקריות, פורש והוזה, ולפיכך שמוהו לשוטה, אף כי רגיש היה, נבון־דבר ומשלים בדמיונו את אשר גרעו ממנו תנאי־החיים.

ב

לפי ההמולה העולה, ובוקעת מבית־המטבחים, מתוך צרופי קולותיה, חירחור הבהמות הנופחות רוחן, נקישת קלי־המתכת, גערת העוקדים וגידופי הקצבים, הוא עומד על מהלך העבודה. הואיל ואינו נמנה עם הפועלים שמלאכתם נעשית בראשיתה, הריהו משהה עצמו עדיין בחוץ, עד שתגיע שעתו, ובינתים הריהו מפנק לאור החמה את אבריו הרוגעים על־גבי הקרקע ומוסיף ללַבות בחובו את מאווייו הגנוזים.

במגרת שולחנו שמורה לו מטפחת כחולה, שנזדהמה והשחירה מרוב שימוש, ובה צרורים כמה וכמה חפצים וזוטות שאגר, כגון חרוזים צבעוניים, מהם עשויים ענבר שקוף ומהם זכוכית וחרסינה מגוונים; שני צלבלבים, אחד עשוי כסף והשני פלדה; סהרון־נחושת: חותמת, שאותיות לועזיות מקיפות אותה; כפתורים ומטבעות, שסמלי מלכות – כתרים ונשרים – טבועים בהם; מסמרים, ועל כולם מגן־דוד קטן עשוי כסף, שהאותיות,ציון' קבועות בו. אוסף מגוון, שהוא שומר עליו כעל בבת עינו, פוקד אותו לעתים קרובות כדי להזין עיניו בחפצים, למששם אחד אחד ולטוות את הזיותיו הכרוכות בעושר המדומה, שאליו הוא נושא את נפשו. לא בבת־אחת נפלו חפצים קטנים ושונים אלה בידיו; אלה הן מציאות, שזכה בהן תוך עבודת עשר שנים רצופות בבית־מטבחיים זה.

בשתיים הוא עוסק משמגיע תורו: הוא סוחב את העורות, שפשטו מעל הבהמות, מוציא אותם לאגף הסמוך, ועורם אותם בפנה כסחבות רטובות וטפוחות בדם. זוהי עבודה שהוא עוסק בה בלי חמדה, מתוך אדישות, בשוטטו בין הבתרים, בדם ורפש וסחי, בתוך המולה המרתיחה גידופים חריפים וקללות שנונות של בעלי יצרים פרועים, סכינאים קטלניים ושריריים, שפגיעתם רעה ושהוא, מאיר, החלש מטבעו, מרתיע עצמו מפניהם ועוקף אותם… אחר־כך הוא נוטל אנקול־פלדה כפוף שקצהו מחודד, והוא תר ומחפש אחרי הקיבות שגוון כחלחל־ירקרק להן, נועץ בהן את האנקול, סוחב ומוציאן לחדר צדדי ופותח בעבודה. שענין כרוך בה ותכלית בפני עצמה: במכת־סכין הריהו מרטש את הקיבה, הופכה מבפנים ומנער ביד חרוצה מתוך משבצות תאיה האפורים, הדומים לאלה של חמניה נטולת־זרעונים, את לעס התבן הצהבהב שטרם עוכל; בכף־ידו הוא בוחש ומחטט יפה יפה לראות, אם אין שם דבר מיועד בשבילו, שכן כל אותם חפצים, “אותות המזל” השמורים במטפחתו, נקלעו לידו מתוך קיבות של בהמות, שהובאו לכאן לטבח מארצות רומניה ובולגריה, ליטא ופולין, סודן, קפריסין, וארצות המזרח הקרוב… בהמות, שקלטו בקיבתן זוטות ועדיים, אשר נשרו לתוך המספוא שהוגש להן בקצווי עולם: צלבלבים, סהרונים וחרוזים מצוארי בנות־נכר; כפתורים ומטבעות ממעילי־שרד של פקידי־הסגר, בעלי־אחוזות ורועים; ומגן־דוד קטן, שנשאר ודאי מצוארה של צעירה יהודית, רפתנית של איזה ישוב בארץ…

וכך נתקעה המחשבה במוחו שנתפש להזיות, כי יום יבוא ומתוך קיבת אחת הפרות יוציא אבן טובה ויקרה, או סיכת־יהלומים שאין על עפר משלה… הן כבר קרה לא אחת כדבר הזה, כי דייג עני ועלוב התעשר על־ידי מרגלית שׂפונה במעי דג ועל שום מה לא יתרחש נס דומה לזה בקיבת בהמה המובאת ממרחקים, מאחוזתו של עשיר מופלג?… וכך משעשע מאיר את נפשו בתקוה, נכסף ומצפה ליום, בו יאיר לו הגורל פנים, ואורג את חוטי דמיונו, עד שבמרוצת הימים, בשעה שהיה מוציא את מטפחתו ובודק את המציאות שלו, עמד וריתק אותן בדמיונו לדמויות, רחוקות ורופפות מבתחילה, אשר קרמו לבסוף עור ובשר וקנו להן שביתה בהזיותיו. לבעלי הכפתורים והמטבעות לא הקצה מקום מיוחד והעביר אותם כלאחר יד, בלי להתעכב עליהם במיוחד בשעת עיצוב דמותם המשוערת, ואילו את בעלות הצלבלבים והחרוזים ראה יפה ושהה עליהן ברצון ולהן צורות של קבע והן קורנות מלאות־חן מתוך המרחקים.

אחת מהן, לבנת־פנים וצהובת־שער, שעיני תכלת לה ואפה סולד כלפי מעלה, ספק כפרית ספק בת־אצילים, מתשוטטת בחצר רחבה, שבנין־עץ רחב ואכסדרה נישאת על עמודים נשקפים בה, ועל צוארה מתנוסס צלבלב־הכסף; השניה – בריאת־גוף עבותת שער ערמוני ונמשים זרועים על פניה – מתרוצצת יחפה בין חזירים מפוטמים, לרגליה הרטובות והאמיצות דבוק קש קצוץ, והיא טופחת על שוקה של בהמה, גוחנת על גבי האבוס ולצוארה צלבלב־הפלדה; ושלישית ריבת־כפר חייכנית, לבושה שמלת־צבעונין וחולצה רקומה ועל צוארה הצח חרוזי־חרסינה כחולים, אדומים ירוקים וצהובים, העוטרים אותה וגולשים על פני חזה המלא; היא מחייכת לקראתו תוך פיצוח גרעינים בעמדה על יד ביתה, שגג־הקש שלו נטוי במשופע; והרביעית – ערביה עוטה שחורים ועמוסת נזמים, מטבעות וסהרונים, רצה יחפה על פני שדה־שלף, דופקת בבהמה דלת־מראה, ועל רגליה השחורות מזוהמה ושָזֶף מכסיפות האצעדות; ואת האחרונה הוא רואה – צעירה שחורת־שער מתולתל, יפת־עינים, נקודת־חן שחורה בסמוך ללחיה הימנית, מגן־דוד של כסף נתון בשרשרת דקיקה על צוארה הענוג, מרצד ונתלה מול שקע שדיה בגחנה להגיש את המספוא להולנדית בתוך אפלולית הרפת הגדולה, העשויה בטון, שבאחד הקבוצים…

שעות של בטלה העסיקו את דמיונו.

וברבות הימים, כל־אימת שהחיים החמירו להתאכזר אליו ולקפחו, הפך לחולם בהקיץ, ולתוך אפרורית חייו הקשים, הנבובים, שילב עלילות מרעישות־נפש, שהריצו את דמו בעורקיו, משל לאדם שבלע מנה גדושה של סם־רפואה… איש לא שיער, כי אדם פשוט ושתקן זה, העוסק בעבודה גסה וקשה, יצר לו בנפשו עולם עשיר ומגוון, תריס בפני השממון והבדידות. הבחינו הבריות, כי דרכו של זה לשגות בהזיות ושלעתים קרובות הוא מרחף על כנפי מחשבות שלא מעלמא הדין, וכנוהו: מאיר מבולבל… ויחס נקבע אליו כאל אדם, שמנת גורלו בחיים היא העבודה הבזויה והבערות.

ג

אותו יום לא ראה מאיר ברכה רבה בעמלו, ובקיבות הבהמות לא מצא אלא מסמר חלוד ומעוקם. על גבי רצפת בית־המטבחים מוטלות היו עדיין כמה בהמות קרושות בדמן שטרם פשטו את עורן מעליהן, ומאיר סר לו בינתים והתפרקד כדרכו על־גבי חתימת־הדשא. השמש, שכבר העפילה למרומי הרקיע, הרעיפה להטה עליו ונסכה בו לאות נעימה, שרחשה בגופו. הוא עצם את עיניו ודוק של ארגמן משולהב נמתח בהן. על אזניו התרפקה המיית התורים מסבך עץ־התות שמעבר לגדר ולאט־לאט כבשה אותו תנומה קלה.

לפתע התעורר לקול חבטה בקרבתו. הרים ראשו הנבהל ועיניו נתקלו בפלדמן, סוחר־הבקר העשיר והשמן, אשר מתוך רצון לקצר דרכו לבית־המטבחים עקף את שער־הכניסה, עלה וטיפס על הגדר, טילטל את גופו המסורבל מעבר לו ונחבט קמעה בקרקע; בהתקלו במאיר, קרץ לו במבט ערמומי מפיק היתוּל, שאצל לפניו המסמיקים מהתאמצות גון של אדם מבוסם. הוא התנשם בכבדות, משך במכנסיו, ובמרוצה נחפז לבית־המטבחים, בהול לשקוד על עסקיו.

ממש באותו רגע שקפץ זה מעבר לגדר ונחבט בקרקע נמשכו מבטיו אחוזי התנומה של מאיר אל חבילה קטנה וקשורה יפה, שנשמטה מתוך כיסו של זה וצנחה לבין הברקנים שבשולי הגדר; חבילה קטנה, שצבעי האודם והכחול של שטרות־הכסף העידו, כי סכום הגון וגדוש צרור בה. צבעים אלה קרעו את עיניו של מאיר לרווחה ומיד תפס טיבה של האבדה וערכה… כל מעיניו, שהיו מרוכזים תמיד בתקוה על עושר שיבואהו יום אחד, הקפיצוהו ממקומו, והוא תפס נרגש בחבילה ועמד חיוור מאפתעה. רגע עמד כה, שרוי במבוכה עצומה, אך מיד נתחוור לו בלחצו בחבילה בכל כוחו, כי אחת החליט בנפשו ולא ישנה: לו הכסף!… בגורלו נפל ואיש לא יוציאהו מידו. מהונו של פלדמן העשיר והגס לא יגרע הרבה; עתיד הוא להצטער יום, יומים, וסופו להבליג על האבדה ואילו בשבילו הרי זהו האוצר, שאליו נשא את נפשו כל ימיו, בלי להעלות על דעתו, כי עלול זה להתגלגל אליו בפשטות מקרית כזאת. ביום חול רגיל…

ההחלטה לשמור על הכסף המריצה אותו להחיש את מעשהו, כי הזמן קצר ויש לעשות ולהצפין מיד את הכסף, בטרם יעמוד פלדמן על האבדה ויחולל רעש. הוא קפץ ורץ אל האגף, בו הוא רגיל לעבוד, ומאחר שלא מצא לו מיד מקום ראוי ובטוח להסתיר בו את שללו היקר, והוא חרד היה ביותר, הזדרז ובלי שקול יפה את המעשה שהוא עושה, עמד ותחב את החבילה לתוך הקרונית, בה הוא עומס את זבל הקיבות, תחוב והשקע עד תחתיתה. הוא התברך בלבו, כי אין לו מקום־מבטחים טוב וכשר מזה, נטל האנקול וחזר לבית־המטבחים כעוסק לתומו בעבודה, ואילו בקרבו התרונן ותסס הכל מקוצר־רוח.

לא נקפו רגעים מועטים ובית־המטבחים המה: פלדמן עמד באמצע האולם, כשהוא טופח באגרופיו הקפוצים על ראשו, אגלי זיעה מתגלגלים ממצחו, פניו מביעים בעתה, והוא משווע נואשות. מיד פשטה לה השמועה ועשתה לה כנפים:

– לפלדמן אבדו אלף לירות!…

– אלף לירות!…

“אלף לירות”… חזרו המלים, פרחו מפה לאוזן, העלו ארשת תמהון וקבלו משמעות מיוחדת: “אלף לירות”… צייצו שפתים ועיני כל הבריקו. העבודה שבתה. נשתררה דממה כבדה וסקרנית. האנשים התרגשו והצטופפו מסביב לפלדמן, שעמד אובד־עצות, נרעש וּמיצר, הדמעות בעיניו, המחנק בגרונו וכולו תחינה ואזלת־יד. “א־ללללף לירות”… זמזמו והדרדרו סביבו המלים, מהן ספוגות הנאה ושמחה לאיד ומהן רוגשות צער והשתתפות. לפתע הבריק במוחו זכר קפיצתו מעבר לגדר, הרפת, חתימת הדשא ומאיר־מבולבל המפורקד עליה. ומיד צרח כטובע הנאחז בקש:

– יהודים! קפצתי על־יד הגדר ושם היה רק מאיר־מבולבל… עשו אתי חסד וחפשו בכליו של זה… רק הוא היה שם, הוא ולא אחר… הה, יהודים, חפשו בכליו!…

הוא הסמיק, הזיע, והדמעות זלגו מעיניו כעל פרצופו של ילד; הוא עורר חמלה וגיחוך בלב רואיו. כל תקיפותו פגה. מאיר – שקולו ותביעתו של פלדמן נקבו את אזניו – קרב אליו שקט ומתון, מעשה אדם חף מפשע, והעמיד פנים, שאלמלא האסון שקרהו לפלדמן, ודאי שהיה יורק לו בפניו על החשד המגונה שהוא טופל עליו, ואף כי אינו איש ריב ומדון מטבעו, בודאי שהיה מקטר לו קטורת גידופים כהלכה על חוצפה זו להאשימו בגנבה! ואילו הפעם משל ברוחו, שקל יפה מעשיו, שלא להגביר את החשד על־ידי התפרצות וריתחה יתרה, והרים זרועותיו כמפקיר עצמו לחפוש:

– בבקשה, אם חושד אתה בי…

קולו היה רך ומפויס; קול אדם ענוותן ונקי מדופי.

פקיד שרחמיו נכמרו על פלדמן, עמד לחסוך לו את הטירחה הבלתי־נעימה, הכרוכה בבדיקת כליו של זה, ונטל את התפקיד לעצמו. הוא תחב את ידיו לכיסו של מאיר, בלש וחפש מתחת לסינרו המזוהם, בחיקו, פקד עליו – מעשה מומחה – לחלוץ את מגפיו, ולבסוף זרק לתוך הדומיה המתוחה:

– ברכה לבטלה!

התיפחות חנוקה, רסוקה, פרצה מגרונו של פלדמן; התיפחות נואשת ומרטיטה נימי רחמים כמוסות אף בלבבות קשוחים. הפעם הבליג מאיר בקושי למראהו העלוב, ובשעה שראה, כיצד כתפיו של זה מרעידות מבכי, החניק בחובו תוך מאמץ פנימי את הקריאה, שעלולה היתה לפרוץ מגרונו בזה הלשון: “הא לך כספך המטונף ולך לך לכל הרוחות!” אלא שחולשת־הדעת תקפה אותו רק לרגע קל. מיד הקשיח לבו ופסק לעצמו משנן ומרגיע בתוקף: “אין בכך כלום! מחזיר זה לא יגרע מאומה… לא מאומה!”…

אחד מפושטי־העורות טפח לו בחיבה על שכמו:

– אל תתרגש, מבולבל! מצא במי לחשוד! חא־חא!

– חא־חא־חי… – החרה החזיק אחריו מאיר, שש להאחז בהנחתי של זה, והצהיל את פניו כלפי כל בהבעה תמימה: הלואי ומצאתי באמת מציאה כשרה כזאת, לא היה מזיק לי לגמרי!

– כלל וכלל לא מזיק! – נענו לו האנשים. איש לא חשד בו.

ד

בינתים – עוד פלדמן מתגעש מחרון וצער אין־אונים, מתרוצץ כמטורף, נטפל לכל אחד ואחד, מפציר ומשדל שיעזרו לו למצוא את האבדה, מבטיח פרס, שולח מבטים עכורים ופיו מתיז קצף ופולט מעין מלל־פלל מרוסק – ואחדים מנאמניו כבר טרחו וערכו חפוּש מפורט ומדוקדק בכל חור וקרן־זוית, במחסן המספוא, בכל סל, כלי או בגד, בחדרים, ברפת ומחוצה לה, סמוך לגדר ובין השיחים; אחדים מן המהדרים, אף עלו וטפסו על גג הרפת, שמא הוטלה החבילה לשם – אך לשוא! הכסף אבד ואיננו! גם הקצין המצוחצח – אשר הובהל והופיע מוקף להקת שוטרים, המרפדים הליכותיהם בפניו בחיוך־של־תמיד – העלה חרס. סוחר־הבקר נצב לפניו חסר־ישע ומיבב, כדי לעוררו לפעולה של ממש. הקצין התאמץ לנשל מעליו את קליפת השגרה ולבוא לעזרתו של סוחר־הבקר; הוא העלה על פניו המטופחים הבהוב של סומק, התרגש קמעה, ופקד על שוטריו לערוך חפוּש מחדש. החשודים שבאנשי המקום – עולי ימים זריזים, שיצא להם שם כהלמנים ותיקים אשר ידם רב להם גם בשטחים סמויים מן העין – הוזמנו למשרד לשם חקירה. בזירמם השוקק והעכור נגרף גם מאיר, שכן לא פסק פלדמן מלטעון, כי מאיר־מבולבל היה היחידי במקום בשעת מעשה, כלומר, בשעת אותה קפיצה הרת־שואה מעבר לגדר, שעלתה לו ביוקר.

הקצין נתן עין חודרת, אימתנית, בפניו הרזים והחיוורים של מאיר, באפו המגובן ובפיו המפריח מתוך צוהב שיניו בת־צחוק מפייסת כתריס בפני תקלה; הקצין הסתכל בגולגלתו העטורה שפעת דבלולי־שערות מאובקים ומסולסלים, חקר אותו בלשון אמיצה ובחתוך־דבור מפיק שררה, הפך בו והפך, כמקיש על כלי חתום לדעת, הנבוב הוא או לא… ובהחליטוֹ לפתע, תוך פזימה חרישית, כי לפניו עומד אדם נבער מדעת, שאינו חשוד על מעשה פשע, פטרו וסילקו מחקירה נוספת.

מאיר יצא לקול תרועת חבר ליצנים, שעטו עליו. את עיניו המבוהלות הריץ לצדדים ועל פניו נסוכה היתה ארשת צער של אדם מבולבל באמת, תוהה ומשמים, אשר עינוהו על לא חמס בכפו. ואמנם התישה החקירה את כוחו ושלחה חלחלה במעיו. החרדה, שמא יכשל ויאבד לו הכסף שאליו כבר נקשר בכל נימי נשמתו, שללה ממנו את שלוות רוחו. אמנם עד כה הצליח יפה לשוות לפרצופו דמות תם שאינו מסוגל לקצץ זנבה של לטאה, אבל כיצד יעביר את הכסף לרשותו? כיצד יוציאו מתוך הקרונית? כשוך הרעש חזרו האנשים למלאכתם, אלא שפלדמן הנדהם עומד עדיין בחצר ומטיל עליו אימה בפניו שלבשו קדרות, באזלת־ידו ובעיניו הבוהות.

גרר מאיר רגליו־הכושלות, קרב מדוכדך וצנח לחסד חלקת הצל שבשולי הקיר, בהסמיכו בו את גבו. אין־דבר. תנוח לה החבילה לפי־שעה, בזבל התחוח שבקרונית. כל רע לא יאונה לה, ובינתים יטכס עצה, איך לגנוז אותה במקום בטוח יותר. סוף סוף נשם לרווחה, ואם כי הפרשה עדיין לא הובאה לידי סיום, הרי מכלל כשלון כבר יצא. ומשנחלץ מרשת החקירה, בה פירפר לפני שעה קלה, וירדה עליו מנוחה, לא ארכו הרגעים והוא צלל, כדרכו, בעולם ההזיות, אלא שהפעם בנה על־גבי בסיס של ממש… ומשעלה לפניו מראה צריפו הרעוע, העשוי ככברה ונטוי אלכסונית על מגרש מעוטר שממת קוצים ודממת הערירות, חייך לעצמו והחל רוקם לאלתר את מסכת השנויים העתידים לחול במקום. ודאי שיעשה את הדבר קמעה־קמעה, שלא למשוך חשד, במשך שנה יכין לו קצת חמרי בנין, לבנים, רעפים אדומים (תמיד קסמה לו אדמומית הרעפים מבעד לירק הברושים), ואחר־כך יכונן לו בית לתפארת, מסויד ומוקף גזוזטראות, מעוטר סיחי יסמין וגינת־פרחים; אשה צעירה מחייכת לקראתו מבעד לחלון, ותינוק ערום למחצה משחק בחול ומפטפט בחן… עם דמדומים הריהו עומד בין הערוגות והצנור שבידו מזרים סילון של כסף על־פני נטעים ודשאים ועל־גבי מרבץ החול, כדי לצנן את החום הגוהר סביב סביב… היקום עוטה דממת ערב, אפלולית מגיחה וכובשתו, ובחלונות ביתו ניצת וניגר חוצה אור־החשמל הבהיר, וקול נישא, מתנגן ומשובב את נפשו: “הכנס מאיר, ארוחת־הערב עוד מעט ותצטנן”…

מאיר חייך מקורת־רוח. ניתנים חלומות גם להגשמה… אין זה הפעם חלום בהקיץ. כלל וכלל לא! הנה האיר לו הגורל פנים בדרך של צדק ויושר: גרע קצת מן העשיר והעניק לו, לאדם אובד בעוֹניו ומצוקתו… יש בכך תגמול נאה ומפצה חלף כל העלבונות והיסורים שהיו מנת חלקו עד היום. לראשונה נקפו לבו במקצת על עצם המעשה שעשה, אבל בסופו שלדבר, לאחר שנרגע ובמוחו נקבעה ההנחה שפסק לזכותו על תגמול של צדק, הסיח את דעתו ופלדמן ומנזקו, והחל משבח את מעשהו ומחייך לזכר הפרטים, כיצד השכיל להערים על הקצין ועל חבריו לעבודה ולעקור מלבם לגמרי את החשד…

הוא העיף עין לעבר הקרונית, ממתין לשעת־הכושר, כדי להוציא את שללו היקר ולהעבירו למקום בטוח יותר. עוד הוא שוקל בדעתו איך ולאן והנה נגש פועל הנקיון שלמה’קה תפוז (כינוי שהדביקו לו בשל שערותיו הצהובות), תפש בקרונית והחל דוחף ומסיעה מכאן והלאה. מאיר נחרד מרבצו. לבו נקפו ונפשו נרעשה בו. עסק ביש… אין זאת כי נשתנו סדרי המקום ביום מוזר זה! תפוז הקדים הפעם, שלא כמנהגו. מאיר נטפל אליו נבוך ונירעש והחל טוען ומשדל אותו שיחכה עד שימלא את הקרונית כולה, הן עוד היום גדול, אלא שתפוז לא שעה אליו והוסיף לדחוף את הקרונית, כדי להריק מתוכה את הזבל לתוך אוטו משא, הממתין להעבירו לבור בפרדס שבירקונה הסמוכה…

לשוא כירכר מאיר נסער ומיואש סביב תפוז, כדי להשיאו לענין אחר, להסיח את דעתו ולהשהותו לפי שעה: הלז תקע בו עינים מזרות זעם ותמהון, פטר אותו בגידוף תוך הסעת הקרונית, וכך הגיעו שניהם לשער, זה דוחף וזה מניח ידו כעוצר ובפיו האֵלֶם. כי מה יגיד לו? כיצד יסביר לו, כי את נפשו הוא קובע?… רגע קל נתעורר בו הרצון לזעוק זעקה גדולה ומרה, לצעוק וליבב ממש כמו שעשה כך לפני כן סוחר־הבקר… ורגע ניצנץ בו הרעיון ללחוש על אוזנו של תפוז, לגלות לו את הרז העטוף בזבל הקרונית ולהבטיח לו מחצית הכסף. נסתכסכה ונקרעה נפשו בו לגזרים, והחשש לכסף שיאבד לו הטיל בו מבוכה ויאוש.

עוד הוא מטכס עצה, כיצד לקדם פני צרה זו שקפצה עליו בהיסח־הדעת, ותפוז עמד והפך את הקרונית לתוך ארגז־האוטו. עיניו נקרעו לרווחה בתורן אחרי החבילה שנתגלתה רגע מלוכלכת וחזרה ונבלעה בתוך הזבל. בלי שהייה יתירה עקר הנהג את האוטו ממקומו, הפליג והשאיר אחריו תימרת־עשן כחלחלה ומעלה סרחון ואת מאיר הנצב כבול־עץ על מקומו, המום לחלוטין…

ה

אכול צער ומרירות אין־קץ על עצמו, על סכלותו וקוצר־ידו, עמד מאיר ונשך את שפתיו בשניו, כשהוא מייסר את נפשו ומסנן קללות נמרצות, ארסיות, כלפי הוויתו העלובה וכלפי כל הבריות. אותה שעה נצטבר בחובו זעם כה עז ומסוכן, שמוכן היה לחבל בגופו או לרצוח נפש…

ברם, לאחר שהות קלה נגה לו שביב מתוך חשכת יאושו, שכן ידע מקומו של הבור בפרדס איהו, ורק חושש היה, שמא יקדימנו במקרה הנהג. עם גמר העבודה נחפז ונדחק למכונית הראשונה שנזדמנה לו בדרכו ירקונה, והגיע לשם עם דמדומים.

הבור נמצא בריחוק־מקום מבית שומר הפרדס ומאיר התגנב בחשאי בחמקו מתחתלמשוכת שטה דוקרנית וספג שריטה בלחיו. הוא לא השגיח הכך ובקוצר־רוח פסע בין העצים, שהעלטה כבר פשטה ביניהם. בהגיעו לבור הבחין בקושי בזבל הטרי, שהובא לפני שעה קלה. היה זה בור גדול ועמוק, שמי־גשמים נקוו בו. במשך כל ימות השנה הוטל לתוכו זבל דליל של גללי צאן ובקר וסחי, והצחנה שעלתה ממנו היתה חריפה, ומחניקה.

לראשונה בסס מאיר ודישדש בשולי הבור עד ברכיו, כשהוא גוחן ומשקיע את זרועותיו בזבל עד למרפקיו ומחטט אחרי האבדה. סבור היה ומקווה, כי לא יארכו הרגעים והוא ימצא את שללו, אך למגינת לבו, לשוא היה עמלו. בתוך החשכה הרבה מסביב לא ידע, אם מחפש הוא במקום הנכון, והספק החל מכרסם את לבו, שמא נפל הכסף בגורלו של הנהג…

עיף ויגע היה, ותשוש, הן מן העבודה והן מן ההתרגשות והחקירה הממושכת; המרירות המכרסמתו על האוצר שהיה ברשותו וגז כחלום, לעיניו ממש, מחמת סכלותו, מילאה צער את נפשו ויאוש אין־קץ. והנה דבקה בו עצבנות לשמע נביחות כלבו של השומר, שריחו של הזר עלה באפו; נביחות צרודות ותכופות, שהטילו צמרמורת בגופו. הוא קפא מתוך פחד במקומו, נושם בקושי, ורק לאחר שנדמו הנביחות לגמרי הוסיף לחטט ולנבור כחזיר בתוך הזבל, תוחב זרועותיו ושוקע בסחי מעל לברכיו, עד טבורו כמעט, חוזר ויוצא, מחפש בשולי החור, טפח אחרי טפח, שעל אחרי שעל, הצחנה מאפו, המרירות בנפשו והיאוש מכלה את כוחו.

שוב החל הכלב להבוח. מן האופל נענו לו יללות תנים, שהרעידו את גוםו הרטוה והעיף, אבל הוא המשיך מתוך עקשנות מטמטמתף עד שרפיון גמור התפשט ביצורי גוו. קשה היה לו להשלים עם הרעיון לחזור למציאות הקודרת בלי שללו בידים ריקות. לא יהיה טעם לו ולחייו… הבית המסויד ועטור שיחי־היסמין עם גג הרעפים האדומים נסתחף על כל מראותיו המרהיבים, ואת מקומם שב וכבש צריפו השומם והעגום. הוא הוסיף לשקוע בזבל, מר־הפש וחסר תקוה, מוכה אדישות ושממון. מסואב היה בגופו ורוחו עכורה. מאורות נפשו לקו, הכל דעך ושקע ללא תקנה.

אדי הבאשה, מעורבים בבושם פריחת־העצים שאפפוהו, פעלו את פעולתם והוא חש בסחרחורת שהחלה מטשטשת את הכרתו; לבו התפעם בו ורקותיו נתלהמו כפטישים מזורזים. קרוב היה להתעלפות ואחת ידע, כי עליו למהר ולצאת מן הבור בעוד מועד. פיק־ברכים אחז אותו. ובמאמץ אחרון התחיל גורר את רגליו ברוב יגיעה לכאן ולכאן ובעצמו לא תפש, כיצד פסע פסיעה גסה ביותר לטבור הבור… רגליו כשלו, הכוכבים שמעל צמרות הברושים נתרסקו לעיניו כבתוך אדוות מים ולתוך אזניו הסתערה המיה כבדה; הוא התנודד והחל טובע ונחנק במי זבל וסחי, כשארובות ידיו מגששות ומחפשות לשוא אחרי אחיזה כל שהיא – – –

יצא אדם לפעלו בבוקר שטוף שמש וזיו…

א. הנשים הללו

נבדל ושונה הוא רחוב זה מהסמוּכים לו, בטיבו, בגעשו, בנֶדֶף ריחותיו המעובשים והמעורבים בצחנת רקבון, באשת דגים, וניחוח פירות, במבנה חנויותיו שמראה פרוע להן, יוצאות־דופן ושרוּיות בצפיפות המדחיקה ומסמיכה רשות היחיד לרשות הרבים; ראשיתו של הרחוב נעוּצה בטבורו של הכרך, בככר חשוקת פלדה ומלט, זרועת דשא מאובק וכֶמש פרחים, המפציעה מתוכה אלומת רחובות מפוארים, ואחריתו – מסתיימת בשלוה רשלנית¹ ורדוּמה בתחומי העיר הערבית ההוזה בצל צריחו של מסגד. שונות הן גם הבריות העוסקות ברחוב ובחנויות עטורות שלטים שהכיעור המצויר בשלל צבעים מצטרח עליהם בראשי שוורים ערופים, דגים מבוּתרים, ומעל להם, בקרן־זוית, מתנוסס פרצוף מסובן וזעום, שספּר עליז מניף עליו תערו תוך גיחוך אוילי. החל משעת־בוקר מוקדמת ועד שעת־לילה מאוחרת טורחים תוך בהילות רבה בעלי עסקים קטנים, קצבים, ירקנים ורוכלים זעירים למיניהם, השקועים במ"ט שערי פרנסה והונאה, בהפקעת שערים בימים כתיקונם ומכל שכן בשעת־חירום, שעה שיחידים נבנים מחורבנם של רבים: כאן שולטים היצרים הפרועים של האדם הקטן תקוף בולמוס הממון. המולת כלי־הרכב המפלסים להם דרך בכבדות תוך רעש וצווחות, קריאות תגרים קולניים וגדוּפי רוכלים גרוניים, אינם אלא מסייעים להלהבת המוחות, ולהפעמת לבב הנשים המתבלבלות קמעה מרוב השפע והסחרחורת הצעקנית של גוונים ומראות המציצים מכל פינה, מכל דוכן, ורומזים לעין החומדת.

כניסה מושכת לרחוב משמשות חנויות הירקות והפירות שמשני עבריו. כאן מתנוססות במשוּפע ערימות תנובת שדה וכרם בקפידה רבה ובהבלטה, נאות בזיוון, קורצות ברוב חמדה, כל ירק ופרי על צבעו וחין ערכו המלבב; הסומק העליז של העגבניה מבליט את כחלוּליתו הלטושה של החציל המאפיל בהדרו הצנוע על חיורון הצוהב של התפוחים ומראה הדונג של הדלעת הכרסנית וארוכת־הצואר; אשכלות הענבים הרבוצים יפה בתוך ארגזיהם, מכוּסים בכעין דוק של ערפל טליל, מעלים מראות כרם מתעלף בלהטו של שמש ונערות סכוכות מגבעות־קש רחובות שוּלים העוסקות בבציר ומעיפות מבטים יגיעים משרב; וערימת האבטיחים המוריקה ביותר על גבי הקרקע כשאחד שסוע לשנים רכוב למעלה מאדים כמציג לראוה את מחרוזת חרצניו השחורים ומסמיך לעין מלוּנת מקשאה המזדקרת בודדה במישורי השרון החשוף; והשזיפים החמוּדים, ספוגים להט שמש ובושם, עתירי גוונים ועסיסיים, קורצים ביפעתם לנשים המשכימות עם שחר.

כאן, בשער הפירות משתהות הנשים לראשונה, מהן רעננות ופזיזות, מהן כמוּשות וסתורות־שיער. לכאן יוצאת האשה ללא הקפדה יתירה על לבושה ומראה החיצוני, תו הרישול טבוע בה וקורי השינה עדיין אחוזים בה; חיורון הפנים חושף את הקמטים הדקים, ומחירי המצרכים מעיבים את הקלסתר המודאג ונוטלים קצת מחדוות החיים. אך יש ומופיעות גם נשים צעירות או עוזרות, שגם מבעד למעטה הטרדות עולה ומבצבץ החן הטבעי והבשל של עלומים נאים ומרהיבי עין בעצם היותם. חולפת אשה צעירה שריח מצעות חמים עדיין נודף ממנה, וחיוך־משובה המתרצד לפתע על ארשת הפנים, כאילו חושף במקצת הוויתו הסמוּיה של הגבר. מושכת ליבנת היד הענוגה האוחזת בסל, הרגל הנאה והחטובה מרעידה את לב המסתכל, ומחשוף החזה הבתולי, הירכים המתנועעות ומאור הפנים מסכסכים לעתים גם דעתו של רוכל הדיוט, ומשהו נצמת בלבו כלקראת פשר פלא שאין להשיגו…

רוכלי הסדקית, האריגים הצבעוניים, הממתקים הזולים והשוקולדה שעין חלודה לה – הללו ששעתם פנוּיה עדיין בשעת בוקר מוקדמת זו ועוסקים בסידור מרכולתם – עוקבים בחמדה אחרי הנשים הנאות בהיקלען מחנות לשניה, ואינם תמהים כל־עיקר בראותם כי אין הן פוסחות על אטליזו של אביגדור הקצב. יש אומרים משום שאטליזו מרוּוח ומסודר ביותר; ויש אומרים משום שהוא בחור נאה ביותר וחביב; ויש אומרים משום שהוא יודע לשית להן בחלקות, להסביר פנים ולהעניק לכל אחת ואחת מחמאה שספק לצון בה ספק גסוּת, אלא שטעם לה וחן כשהיא יוצאת מפורשת מפיו של קצב יפה־תואר ועול־ימים.

אביגדור נימנה עם הקצבים המצליחים במקצועם. עין בוחנת לו, יד זריזה, ובחלקו נפל אטליז מרוּוח שידע לסדר אותו יפה. בעמדו לסקור במבטי היתול את הנשים המצטופפות בתור לאורך שולחן־השיש, הריהו יודע מראש לקצוב לכל אחת ואחת את חלקה, יודע כיצד לקרב את הרצויות, וכיצד לדחות את השנוּאות עליו, את הטרדניות שפרוטתן זעומה וטירחתן מרובה; הוא מעדיף לרתק לשולחנו את אלו שארנקן גדוש ואינן ממררות שעתו בדקדוקי בחירת הבשר והעצמות, ואינן מתאמצות להערים עליו. חוטים סמוּיים מן העין נרקמים בינו לבין הנשים הנאות והחמודות, שאת פניהן הוא נושא ביותר, גומל להן בחיוך תחת חיוך, מלבב אותן בעיניו העזות המעיפות לפעמים קריצות־עין של בחור כהלכה, קריצה, שכאן באטליז היא נראית כטבעית, במקומה, הקריצה נאה לאשה והאשה נאה לה, ובלבד שיקצוב לה את מנת הבשר הראויה בתוספת של עצמות מדושנות.

כאן באטליז, לאחר שנפטר מבית־המטבחים, מפורעניותם של פושטי העורות ושאר מיני מזיקים שפגיעתם גורעת, ובשר בהמתו הובא אליו שלם על כל חלקיו, אחד לא נעדר, הריהו שולט בכיפה בהרגשה של אדנות מוחלטת, ועוסק באומנותו במומחיות יתרה, בזריזות, ולעתים מתוך שתיקה גמורה כתריס נגד טרחנוּתן של הנשים העטות עליו מעברים. הוא למד להופיע בגופיה שאינה מזוהמת ביותר, מעשה בעל מקצוע המקפיד על הנקיון, ועוסק בביתוּר הבשׂר ובשיסועו כשכל תנועה שלו מדודה ושקולה להאדרת הרושם, וכל הרמת גרזן נעשית תוך תנופת בן־חיל המעידה על חוסן גופו ומבליטה יפה את מישחק שריריו הדרוּכים. יש ואשה העומדת מן הצד מסתכלת בו וחומדת אותו חרש בלבה, חומדת את מראהו הנאה, נאחזת בבלוריתו המופשלת על מצחו, מתבוננת יפה בקלסתרו שעדינוּת ובערות משמשות בו בערבוביה, עד שזה קובע בה לפתע את עיניו המזרות שביבי עזוּת וחוצפה נוקבת, והרי היא מסמיקה כאילו נתפשה בקלקלתה ופוטרת נבוכה: “אולי תתן לי כבר את מנת הבשר שלי?” והוא, אביגדור, המרגיש בכוחו, מצטחק ונענה לה מיד בסבר־פנים: “מותק שלי, למה את שותקת כל הזמן ומסתכלת בי כעגל בפרה?”…

במרוצת הימים הבין אביגדור הקצב כי אכן חומדות לפעמים נשים את מראהו, את חוסן גופו, והחוטים הסמוּיים מן העין בינו לבין אשה נאה אחת הלכו ועבו. הוא העניק לה תשומת־לב יתירה, קצב לה ממיטב הבשר בעין יפה ויום אחד חש אביגדור, כי למראה אשה זו בלבד חומר בו דמו ומחיש את מרוּצו הנסער בעורקיו. הרהורי עבירה טורדים פקדו אותו ביחס לאותה אשה, אשר לאמיתו של דבר לא נמנעה מלהחניף לו קמעה במלה רכה, או לגמול לו בבת־צחוק לשמע מחמאה. הוא חשק בה לא רק משום שנראתה לו חמודה, אלא משום שמצא אותה משכלת בהליכותיה, וכאן באטליז הרי זהו השטח היחידי כמעט בו הוא נפגש גם עם נשים שכרגיל הן נמנות עם חברה אחרת; כאן השתייכו לו מבחינה מסויימת, הותרה הגישה אליהן, ולבו נעשה גס בתוקף מקצועו התובע שילומים.

יום־יום ראה את הנשים אשר סרו אליו, למד לדעת קצת על עולמן החיצוני אליו השתייכו, על מעמדן בחברה, ולעתים קרובות בחג או בשבת בעברו מקושט ומצוחצח ברחוב, ובברכו אותן לשלום, מכיר היה כי הפתיען במקצת, שכן היו מסמיקות ומחזירות שלום בשפה רפה… אותו רגע היה דמו מתגעש בו מחרון ומעלבון צורב, ולבו נצבט בו למראה התנכרות גסה זו. למחרת היה מקדיר את פניו בהושיטו את מנת הבשר לעולבת בו, והיה חוזר ומעלה על פניו את חיוכו המלבב רק לאחר שזו שהתכחשה אליו יום קודם היתה מפייסת אותו בשיחה חטופה, או בבת־צחוק שובה לב, ונוטעת בו מחדש את אמונו שנתערער בו בעטיה של אותה פגישה ברחוב, פגישה שהוכיחה לו כי אכן קיימת תהום בין מעמד למעמד ובעיקר בין אשה נאה ומשכילה לבין קצב פשוט ונבער, אף כי נאה הוא וחביב… יכול אדם להיות נוכל ממדרגה ראשונה – הרהר אביגדור בכעס – גנב חרוץ שאינו נתפש; ספסר מגונה; נושך נשך וכיוצא באלו הבריות הנאות המוצצות דמם של בני־אדם בצינעה ובהיתר, ואיש לא יצביע עליהם לגנותם במיוחד ולבזותם בשל מקצועם, ואילו קצב – לו אין כפרה ומחילה, שכן מגואל הוא, מלוכלך, מוכתם בדם ובחֵלֶב, עוסק במקצוע גס שמעטים קופצים עליו, הכל דורשים אותו כחומר לגנאי, פרנסתו קשה וכבודו מחול…

בכל־זאת היה אביגדור מסיח דעתו מכל אותו הבדל והוסיף לחמוד בעיניו דווקא אותה אשה נאה, להסביר לה פנים ולהעניק לה יחס שופע חן ובדיחות־הדעת מתוך רצון מפורש להתחבב עליה. הוא פיזר לפניה את חינו ומאור־פניו, הציג בפניה במכוּון את גמישות גופו וחוסן גברותו בעסקו במלאכתו, ותהה על האפשרות להתקל בה פנים אל פנים מחוץ לאטליזו, מקום בו יוכל לשוחח אתה שיחה לא מתוך אונס, ולא בחפזה, כי אם כדבר אדם צעיר אל אשה כששעתו פנוּיה לכך. אכן, רבות היו שביקשו את קרבתו, אלא שאל אשה מעין זו נשא את נפשו, ואף כי לעתים התחייכה אליו בחביבות היתה כחידה בעיניו, כתכלית קרובה ורחוקה, ממשית ובלתי מושגת.

ב. הלב חומד

אותו זמן מחזר היה אביגדור אחרי צעירה אחת, פועלת בבית־חרושת לקופסאות, ואם כי הנערה היתה טובת־מראה וחן עממי רווּי עליצות נודף מהליכותיה, לא מיהר אביגדור לקבוע את יחסו אליה ונזהר מהבטחות יתירות שיש בהן כדי לחייב. הוא הכיר אותה בנשף, תוך גישה חצופה ששערורית תגרה היתה כרוכה בה, קנה את לבה בחוצפתו שאינה יודע רתיעה, ומאותו ערב חיזר אחריה בהתמדה. אלא שלפני עיניו רחפה גם דמוּתה של אותה אשה שהיתה פוקדת אטליזו ושמצאה חן בעיניו. ודאי שאילנה “שלו” בחורה חמודה היא, אלא שאותה אשה אף היא היתה לפי טעמו, קסמה לו, וקלסתרה החמוד שרחף תמיד לפני עיניו היה גורע קצת מדמוּתה של הנערה ומונע בעדו לעשות את הצעד המכריע בחייו. קצת עשתה כאן גסות יחסו אל נשים בכלל, מעין אותו זלזול חצוף הנדבק לנערים צעירים הסבורים כי הבחורות ניתנות לשם ניבול־פה ולשעשוע בלבד. והרבה עשתה כאן אותה אשליה שמשעשעת היתה נפשו בתקוה כי לכשירצה ישיג אותה אשה על נקלה. את אילנה אהב לפי דרכו, וזו הביטה עליו כעל בעלה לעתיד, התירה לו חבוּקים וגפופים ולא דחקה עליו את הקץ. סבורה היתה כי לא יאחר לבקש את ידה. לפי־שעה עבדה בבית־החרושת והאמינה לדברי אביגדור כי אין הוא יכול לשאת עדיין אשה כל עוד לא ביסס את מצבו החמרי. היתה זו אמתלה. מצבו היה מבוסס במידה ניכרת, אטליזו היה מסוּדר ופרנסתו מצוייה. אלא שהנערה נראתה פשוטה מדי בעיניו, כי טרם למד להכירה כראוי ולהעריך את סגולותיה ותכונותיה של נערה צעירה ובריאה, אשר תהליך התפתחותה טרם הגיע לבגרות בשלה, ושאצרה בהויתה את כל הרמזים ליפי הגוף הבא בעתו, ולעיצוב אופייה הנשיי. ודאי שיפה היתה, אלא שאביגדור לא מצא בה עדיין אותו קסם נשיי בשל שהיה כבר מלפף גופה של אותה אשה; בבואה לאטליזו היתה זו מציתה בו כיסופים עזים, ובהתרחקה ממנו היה שולח אחרי נענועי יריכיה מבטים עורגים. אשה מעין זו לוא ניתנה לו! טחו עיניו מלראות את חמודות נערתו, שכן מזומנת היתה לו, לא השכיל לעמוד על חינה הפשוט והבריא, ויש שהיה רוגז בקירבתה על־לא־דבר, מבקש למצוא בה מוּמים ולחשוף נגעים מדומים…

האשה שהיתה סרה לאטליזו התירה לו להשמיע באזניה מחמאות רצופות רמזים המשתמעים לשני פנים, ולא כיהתה בו, להיפך, היא צחקה לעומתו כמעודדת אותו, כמבינה לרוחו הסוערה, ורק הקפידה על מנת הבשר שתהא משובחת. יום אחד תפשתו בזרועו, שעה שנדמה לה כי עומד הוא להערים עליה ולהכניס לה חתיכת בשר גרוע. הוא הסמיק במקצת ובמשך שעה ארוכה עדיין מדמה היה לחוּש על זרועו את רחשי מגע כף ידה הענוגה, שנעמה לו מאד ברכוּתה הלטפנית. לימים, בעמדו פעם למסור לה את הבשר, היה מטילו לתוך סלה בהשכילו להניח בשעה מעשה את ידו על זרועה המעורטלת, כדי להשיב לעצמו טעמה של אותה תחוּשה נעימה, וכך נוצר ביניהם מעין מגע ראשון, מגע קצר ובלתי ברור שהכיל רמז טמיר כי גם הנמנע יכול להתגשם. בטיילו בערב על שפת הים היה מרבה להרהר באשה שאת שמה טרם ידע, ובשעה שהיה מחבק ומנשק את הנערה החבוּקה בזרועותיו, מדמה היה לראות באפילת הלילה את פניה של ההיא, המצטחקת לקראתו שעה שהוא קוצב לה את מנת הבשר…

מדי בוקר התעתד אביגדור תוך צפיה לקבל את פניה של זיוה. יום אחד שאל לשמה והיא הגידה לו. כן נודע לו כי אשתו של פקיד היא שנישאה לו לפני שנתים ושטרם העמידה ולדות. פרט זה נראה לו משום־מה. “טוב שאין לה ילדים!” פסק לעצמו תוך הנאה אכזרית כמוסה שגלוּם היה בה הרצון ליחס את שייכותה רק אליו, ואילו אותו בעל שאינו מכירו, דומה שאינו קיים כלל וכלל… בוקר־בוקר היה ממתין לה, משתוקק לצוד את דמוּתה הנאה בתור בין הנשים, מתאמץ להשהות אותה קצת יתר על הזמן במחיצתו, תוך התעסקו בדברים של צורך מדומה, מעניק לה את מנת הבשר בתנועת־חן ובמשקל שפע וחסד, ומצטער על שבסופו של דבר היא פורשת מאטליזו בלי שיוכל לשוחח איתה שיחה חטופה שענין בה. לאחר לכתה היה הופך רגזן ועצבני, עונה לנשים בגסות יתירה ונוקם בהן את נקמת מאווייו הנמוגים כעשן ומתבזבזים באפס־מעשה. הוא חש כי נפשו יוצאת אל אשה זו, ובדמיונו רוקם היה כמה וכמה תחבולות ערמה כדי למשוך אותה אליו, להזמינה לאיזו הצגת קולנוע, למשל, או לטיול על הירקון בסירה, אבל – לכל הרוחות! – כיצד אפשר לנסות דבר אליה כשתמיד מצטופפות על ידו נשים סקרניות שעיני כולן נעוצות בו, צדות כל תנועה וזיע, מציצות לתוך ידיו, ומסתכלות בקנאה חרישית בראותן כיצד הוא מטפל בזו ומעניק לה בשר משובח ביותר?… לוּא אפשר היה להתקל בה באיזה שהוא מקום מחוץ לאטליז ארור זה לא כקצב אלא כ…? בעצמו תוהה היה להציג את עצמו שלא בצורת קצב, שכן חש היה בדמו ובנפשו שאין הוא נופל מאחרים. הרגשת־זעם חילחלה בו, ואת גרזנו הוריד על גבי צלעות בשר בתנופת־מחץ אדירה, עד שחוּדו של הגרזן נתקע בעוז בסדן־העץ, כבגופו של איזה אויב סמוי מן העין. אותו רגע צץ במוחו הרעיון, כי טוב היה לוּ בחר במקצוע אחר, או לוא צבר די כסף לבנות לו בתים ששכר־הדירה שלהם בלבד יאפשר לו לחיות חיי בטלה ועונג, ואז ודאי שגם אשה מעין זו היתה מתייחסת אליו אחרת, ולא היה מייגע את מוחו כיצד להפגש איתה שלא באטליז…

“עוד מעט ותופיע, חמודה זו”, – היה אומר לעצמו בבוקר.

בעיות מיוחדות טרם העסיקו את מוחו של אביגדור. פרנסתו היתה מצוּיה בשפע וחייו התנועעו בעיקר בין בית־המטבחים לאטליז. קובע היה עתים גם להצגות ולקולנוע, ובשעות־הפנאי משקיע היה עצמו בקריאת חוברות על הרפתקאות של פושעים ומגלי עקבותיהם, ועניני אהבה מותחים, חוברות צבעוניות שהלהיבו את דמיונו הסוער. תוך כדי קריאה סיגל לעצמו עברית שעתים נשתלבו לתוכה גם משפטים שלמים וניבים שגוּרים שנראו לו מוצלחים ביותר, וכך היה עובר לפעמים לעיון גם בעתון, ומתברך היה בלבו שאחרי ככלות הכל אינו בור גמור חלילה, לא פחות משכיל מרבים אחרים שאינם עוסקים במקצוע הקצבות. עדיין היה אביגדור בחור בריא ושופע מרץ, אלא שטרם ידע בעצמו דבר בנוגע לעתידו, לא התעמק בבעיה זו, ולשאלת אביו אם מצא לו כבר בחורה, היה פוטרו בתשובה כי טרם חשב על כך. לאמיתו של דבר, בתנאים אחרים, ודאי שהיה דבק בנערתו ורואה בה חזות הכל, אלא שיהירות נזרקה בו שעה שמצא את עצמו מטרה לחיוּכי נשים צעירות, ואותה זיוה שקסמה לו וריתקתו אליה, בילבלה את מוחו לחלוטין. יש והיה פוסק לעצמו כי בעצם הריהו שוגה בחלומות בהקיץ, ושמוטב לו לשאת את אילנה לאשה וחסל סדר הספיקות המדיחים; אפשר שהיה עושה כך, אלא שאותה אשה שעמדה על יחסו אליה ומצאה בכך שעשוע, מתחה אותו בחוּשה הנשיי הדק, ועצם ההרגשה כי קצב צעיר ונאה זה מרשה לעצמו לעגוב עליה ולחמוד ואתה – גרמה לה קורת־רוח של בדיחות־הדעת, ומתוך משוּבת אשה עודדה אותו, אם כי לא העלתה בדעתה אפשרות כל שהיא להתקל בו מחוץ לאטליז.

ג. לקראת אשה

עם פרוץ המלחמה חלה תמורה במצבם של הקצבים. משלוחי הבהמות המשובחות מארצות הבאלקאן נפסקו. את מקומן תפשו בהמות מסוּדן, בהמות גמודות מטורקיה, בעלות דבשות שמנות, בהמות רעות־מראה מעיראק, בהמות מקומיות מוכות־רזון, ולבסוף גם תואים גסים ומסואבים מביצות־החולה, שלמראם בלבד היו הקצבים מקדירים פניהם, יורקים בזעם ופולטים קללות. היה זה ערב־רב של בקר שעצמות היו מרובות בו על הבשר, ונוסף לכך חל עליו פיקוּח של הרשות… מהקצב נשללה האפשרות לבחור לו את בהמתו כטוב בעיניו, כאשר הסכין, ולא זו בלבד שנגזר עליו לקבל מה שניתן לו, אלא גם מיכסתו הוגבלה. מיד החלה מלחמת הערמה כלפי הרשות והצרכן כאחד. הזריזים ואמיצי־הלב שלא חתו מפני קנסות, ולא נרתעו מפני מאסר, שחטו במקומות־סתר, פטורים מכל פיקוּח, ברפתות, במרתפים בפרדסים נידחים. באיטליזים מכרו רק קצת מן הבשר הדל, ואילו את החלקים המשובחים היו מבריחים קודם לכן למסעדות ולבתי הצרכנים האמידים, אשר העדיפו לשלם מחיר כפול ובלבד שמנת הבשר שלהם לא תיגרע. פגע הדבר בעיקר בנשי עובדים ופקידים זעירים, שידן לא השיגה לשלם את מחירי השוק השחור.

יום אחד לפנות־ערב, כאשר חזר אביגדור מבית־המטבחים לאטליזו כדי להמתין לאוטו של הובלת הבשר, כבר מצא על פיתחו שורה של נשים אשר עמדו בתור. הנשים נאלצו לחכות שעות בתור ובלבד שיוכלו להשיג את מנת הבשר. שכן גזירה היא כנראה מששת ימי בראשית שיהא הבעל מתייגע מחוץ לבית, טורח במקום שטורח, ואילו האשה היא חייבת לחשב חישוּבי כלכלה מעוינים, ולבזבז את כוחה באותו כלא־מטבח ארור שאין מפלט ממנו עד יומה האחרון עלי אדמות.

משראה אביגדור את הנשים המחכות לו עוד לפני שהוּבא הבשר לאטליזו, החל רוטן ורוגז עליהן. עצם נוכחותן של הללו מנעה ממנו את האפשרות לעסוק בשקט בחלוקת הבשר ובהברחת חלק ממנו. בימים כתיקונם היו הללו באות בשעה מאוחרת יותר, או למחרת בבוקר, ואילו כעת, למוּדות נסיון מר, הרי הן מצטופפות ומחכות על סף האטליז ממש. נתכנסו קצבי הרחוב בסימטה סמוכה, טיכסו עצה תוך ריטון זועם על רגל אחת, חזרו והכריזו פה אחד:

–האטליזים ייפתחו מחר בבוקר!

עלובות ומתלוננות הסתובבו הנשים זו בכה וזו בכה, והחלו להתפזר. חסרות־ישע היו נגד הקנוניה. אותו רגע נחו מבטיו של אביגדור על זיוה שאף היא באה לתפוש את מקומה, ולבו כאילו ניתר בו. לבושה היתה חולצה לבנה וחצאית כחולה זרועה פרחי אודם. פניה החיורים כוּסו בסומק דק של צבע ותסרקתה עשויה, כיוצאת לטיול שלאחר הצהרים, שכן לא היתה מפסידה את זמנה בתור. אביגדור כבר היה דואג לספק לה את מנת הבשר מחוץ לתור… חייכנית ונאה נתקלה גם היא באכזבה הכללית, אלא שהיא פנתה דרך חרוּת בטרוניה גלויה לאביגדור:

– מנהג חדש! אינך יכול לחלק את מעט הבשר עכשיו?

אביגדור פסע לקראתה פסיעות מיספר. לבו דפק בו. את בת־צחוקו הנאה הפריח לעומתה. הפעם היא זקוקה לו, והרי גם ההזדמנות לשוחח איתה באין מפריע. עוד הוא שוקל בדעתו מה לענות לה, וכיצד לרתק אותה לשיחה איתו, ולפתע צץ במוחו רעיון מצודד. הוא קרב וגחן על אוזנה הקטנה והורוּדה, נשם לתוך נחירי אפו עד כדי סחרחורת קלה את ריח הבושם שנדף ממנה, וכממתיק סוד לחש לה:

– בואי בערב, בעשר, ותקבלי את חלקך.

– בעשר?…

– כן, תקבלי בשר טוב יותר… בבוקר הצפיפות גדולה והנשים כועסות עלי כשאני נותן לך מחוץ לתור… ואומרים שמחר יעמוד גם מפקח עירוני להשגיח על הסדר…

– אבבב־ל… – התחטאה זו תוך היסוּס.

– אין־דבר! תקבלי מנה כפולה…

מוכן היה מיד לאחר אמירה זו להעניק לה גם קריצת־עין, אלא ששלט ביצרו הפעם, שלא לקפח את הרושם שדבריו עשו עליה, והעמיד פני תם הדורש רק את טובתה. חושש היה שמא לא תקבל את הצעתו, אך היא לא הסתירה כלל וכלל את עליצותה, כדרכם של הבריות הששים לנצל כל יתרון לטובתם שעה שאחרים מתקפחים, והיא הבטיחה לבוא. מדוּשנת ושבעת־רצון פנתה ללכת ממנו, ותוך כדי כך הטיחה לו בפניו מחמאה קלה:

– אין כמוך!

– אל תשכחי, בשעה עשר.

נפשו עלזה בו. קרביו התרוננו, עדיין היה חש באפו את ריח בשמיה. בעצמו טרם ידע את המעשה שהוא עושה, וחדווה גדולה ירדה עליו בשערו כי היא תבוא אליו לבדה, בחשכת הערב. הוא יתן לה בשר, ואחר־כך יצא ללוותה בדרכה הביתה ולשוחח איתה, ואולי גם לטייל איתה קצת, עם האשה שהוא כה חומד. אמנם, הוא הבטיח לאילנה כי הערב ייפגש אתה “להצגה שניה”, אך מיד ביטל בלבו הבטחתו זו כעפרא דארעא; הוא כבר ימציא איזה פתחון־פה שיתקבל על דעתה. העיקר הוא כי זיוה תכבדהו הערב בביקור שלא שיער את אפשרותו לפני כמה רגעים.

האוטו האדום גדוש בתרי בשר, הופיע ברחוב והסיח לשעה קלה את דעתו מן הביקור; האוטו האדום טירטר ברוב חשיבות והתנהל לאטו כשהוא חוצה בכבדוּת את דרכו בין עשרות הרוכלים ועגלותיהם שגלשו מן המדרכות וכבשו מחציתו של הכביש. קללות וגידופים נתאבכו מסביב לאוטו שגלגליו דרסו ארגז עגבניות, אלא שהנהג ועוזרו היושב בסמוך לו, מובילי בשר חסונים, חשפו את שיניהם, צחקו והמשיכו את דרכם. אנשים ששיח להם ושיג עם קצבים ובעלי אגרופים בבית־המטבחים, שהם עצמם כוחם במתניהם, הלמנים כהלכה, מה להם כי יחתוּ מפני רוכל ירקות צמחוני המכרכר סביבם בשל עגבניות רסוקות? “נהג ולך! אל תסתכל בו כתרנגול בבני־אדם! טפוּ עליך!”. ובעוד זה עומד ומוחה בשרוולו את הרוק מעל פניו. וכבר הפליגו ביעף, בתרועת חצוצרה, ונתעכבו על סף אטליזו של קצב. השניים קפצו מתוך האוטו, כבדים ומסורבלים, ובהעמיסם על גבם חלקי גופות של בהמות, שסוּעים ומבותרים, החלו מפסיעים בכפיפות וסוחבים את משאם כחיות את טרפם שותת הדם, סחוב והשלך לתוך האטליז. לא עברו רגעים מוּעטים ומתוך האטליז פרצו צווחות הקצב שטען כי בדרך חתכו הללו וגרעו מבשר בהמתו. עמדו הללו וטענו כי זריזים מהם קידמוּם עוד בבית־המטבחים, פסקו לו את פסוקם, וכדי שההסברה תתקבל על דעתו של הקצב המתלונן, עמדו וכבדו אותו במהלומות מרעישות, שיש בהן כדי לקפח את כושר השמיעה. והואיל ועדיין רבה היה העבודה לפניהם, ופשרנים אחדים נתערבו באמצע, עקרו הללו משם תוך ריתחת גידופים וצהלת סקרנים שהריעו על מנת להאדיר את המהומה, עד שהגיעו גם לאטליזו של אביגדור אשר חכה להם הפעם מתוך קוצר־רוח.

אביגדור נזדרז להדחיק את הבשר לתוך ארגז־הקרח, כי מזג־האויר בחוץ בישר קירבת של שרב, ומיד לאחר־כך נחפז למספּרה הסמוכה, לגלח יפה את פרצופו המשולהב שהעלה זיפי שיער שחורים. מבקש היה להופיע חביב ונאה ככל האפשר. מתוך המספרה אץ לאטליזו, נסגר על מסגר ובריח שלא יפריעוהו מן החוץ, וטרח תוך שקידה מבוהלת בביתוּר הבשר לחלקיו השונים כדי לסיים בהקדם. הוא זרק מעליו את בגדיו המזוהמים, תלה מעל לאחד האנקולים את צנור המים שהיה נוהג להדיח בו את הרצפה, וערך לעצמו מקלחת עזה וצוננת שהפיגה את ליאוּתו.

מסביב שררה דממה. רק שכשוך המים הניגרים ומפכפכים מעל לגופו המתרענן נשמע יפה באטליז הדומם. ערוּם, שרירי וגמיש, עמד וסיבן את עצמו יפה־יפה, נהנה תוך כדי־כך מתחוּשת גופו הבריא, ממקלעת שריריו ושוקיו הדרוכים, מרים את הצנור מעל לראשו וגבו, ומכוון את זרמו על לוח חזהו הרחב, שמכתפיו ולמטה הריהו משתפע אלכסונית קמעה עד לחגורת מתניו המלבינה ביותר, שכן לא שזפתה השמש בחשפו את גופו על שפת הים. תוך־כדי־כך הריהו מכנס את בטנו פנימה ומבליט ביותר, תוך הנאה רבה, את חוסן החזה המוצק, כמשפט מתגושש המצטלם לראווה, ובעצמו לא הרגיש כיצד פרץ לפתע בשיר פרוע, ללא מלים, כשהוא עוצם מתענוג את עיניו, מתרונן וטופח בכפות רגליו בתוך שלולית המים שנקוותה סביבו. לפתע נדם לרגע, בהאזינו לקולו של מישהו הצועק אליו תוך לגלוג מן החוץ, ומיד חזר ונענה לו בצחוק רם, והמשיך להתחטא ולהתהולל כבן־בקר תחת קילוּחי המים הצוננים, וכל עצמותיו רוננות ושופעות חדווה עצומה.

משהפסיק את הזרם והחל מסתפג במגבת ישנה וקרועה שמראה סמרטוט לה, נתקלו עיניו בעכבר מגודל שהציץ מחורו ויצא לטייל לאורך הקיר, לתור אחר טרף לילו. היה זה עכבר מפוטם מאד, תוצאה מתנאי מרחב המחיה שלו, אחד מאלה המפילים את חתיתם גם על חתולים, ולמראהו לבשו פני אביגדור ארשת תמהון מעורב בפחד קל, שכן ערום היה, ופגיעתו של זה ודאי אין בה תענוג. “חברה’מאן”… לחש לעצמו בתוספת קריצה רבת־משמעות, כיודע להעריך עכבר מכובד מסוג זה, ומיד החל מחפש ותר בעיניו אחרי משהו כבד, שיוכל להטילו בו לרסקו. כסבור היה שהעכבר אינו מבחין בו, והחל פוסע חרש ומתגנב לעבר השולחן, הוא וצילו הגדול הנע אחריו על גבי הקיר מנגד כקוף מגודל, ומה גדל תמהונו בראותו כי העכבר התעכב לרגע, נזדקף בהישענו על גבי אחוריותיו, הציץ בו בעיניו השחורות והקטנות בלי להחשיבו ביותר, כנראה, והמשיך את דרכו. עכבר זה, מכיון שחש כי היום נסתיים, והלילה ברשותו הוא, מי הוא זה אותו ברנש שיפריע לו… “כ– –ך”… פער אביגדור את פיו מתוך השתוממות גדלה והולכת, “הבה נראה י’חביבי במה לכבד אותך!” הוא תפש מעל גבי המאזנים משקולוֹת פלדה בנות שלוש וחמש ליטראות, להטילן בכוח בעכבר שחדר לרשותו, והוא עצמו מוכן להרתע ולקפוץ על גבי השולחן. המשקולת האחת נחבטה בשולי הקיר והתיזה רסיסי מלט, טיח ומכיתות חרסינה מנופצת, שכן החטיאה את המטרה ובעכבר לא פגעה; השניה שהוטלה מיד אחריה, אף היא בכוח ובזעם, פגעה בזנבו של העכבר וקטעתהו כאבר אין חפץ בו… כאן חש העכבר כי הענין הוא רציני ביותר, החזיר ראשו וחלף חמק לחורו, מטה את ראשו כנכנע קמעה, ומנענע בבדל־זנבו שנשתייר לו וקצהו מאדים. אביגדור פרץ בצחוק מרעיש שנידרדר מכותל לכותל כקולו של אדם זר. “הה, כמה היה זה מצחיק! לא פחד ובכל־זאת ברח הממזר והשאיר לי את זנבו למזכרת!… חי־חא־חהא!”…

אביגדור נחפז להתלבש. הוא לא שכח את האשה שלה הוא מחכה הערב. לבו הלם בו מקוצר רוח. מוכן היה לעקור הרים ולטחנם זה בזה. שפעת רוחו המתה בו. שוב הרגיש כי רק המחשבה על אותה אשה מביאה אותו לידי התרגשות הממיטה עליו חולשת הגוף. כיצד יקדם את פניה? מה יגיד לה? וכיצד ישהה אותה במחיצתו? ושמא יחבק אותה פתאום בכוח ויגיד לה, כן – מה יגיד לה?… נרגש היה ונבוך, ורוחו מתלהמת בקרבו, משל, עומד היה לבצע איזו גנבה נועזת. תמיד תוקפת אותו הרגשה של חולשה ומורך־לב, אף כי מוכן הוא לקראת כל מעשה, ובלבד שישיג את שלו. עליצותו הקודמת, הילדותית, פגה, ואת מקומה תפשה עצבנות צובטת שהעכירה את נפשו בלי דעת על־מה.

ד. פגישה ראשונה

משנכנסה זיוה ספיר לרחוב הקצבים ירדה עליה אימה של ממש. רחוב זה, שהיא רגילה לראותו מדי יום ביומו, על המונו וגעשו, על רוכליו, סוחריו וקצביו, על פתחי החנויות הפעורים והשוקקים מרוב תנועה ומלל; רחוב זה הצפוף וגדוש ארגזי סחורות ודוכני רוכלים משני צדי הכביש, פשט לפתע את צורתו ההומיה ולבש דממה כבדה ועצורה, הרת ביעוּתים ורחש רזים. מוזרה היתה השתיקה שנדבקה באלם לדלתות המוגפות, לקירות הטחובים; מוזר היה מראה הרחוב הפנוּי לגמרי כאילו נפח נשמת חייו… דומה שגדל, עמק ורחב, ומעל לו ניתלו שמים גבוהים משוּבצי כוכבים… אכן, מרוב טרדה והתבוננות ברחוב רק למטה, כשיש לעבור בזהירות בדוחק ובצפיפות, מוסחת הדעת מן השמים הפרושים מעל, ואילו כעת נתגלו לה לפתע דוקא כאן ביפי גבהם הפלאי והרך כקטיפה שחורה. ובהמשיכה ללכת טפחה בפניה צחנה מתובלת בריחות רקב וסחי שהחריפה ונישאה בחלל האויר, בשרב הדחוס, וסמוך לשלוּלית השופכין זחלו חתולים מפוטמים שנברו בתלי האשפה. שנים מהם התיללו זה מול זה כמבקשים על נפשם, והעלו צמרמורת בגופה. היא התרחקה מהם במרוצה ונקישות עקבי נעליה הניסו במקצת את הדממה. מסביב שלטה אפילה כבדה אוצרת בחוּבה מעין נשימת מזימות ופשעים שטרם נולדו, וככל שהלכה והפליגה לטבורו של הרחוב, כן הלכה וגדלה האימה שהעיקה עליה, והרהור התגנב אל מוחה שמא תיטיב לעשות אם תחזור בה בעוד מועד, ותלך לה כלעומת שבאה, ובלבד להחלץ ממקום חשוד ומבעית זה. ודאי שלעמוד מחר בתור אין זה נעים ביותר, אלא שלפתע אמרה בלבה, ושמא לא מנת הבשר היא הדוחפת אותה בשעה זו לאטליזו של אותו קצב נאה?… היא התאמצה להרחיק מיד מחשבת־פיגוּל זו, אלא שההשערה חזרה ונדבקה אליה כאומרת להרעימה דוקא, להעמידה במבחן, ותוך²־כדי־כך לא השגיחה כי נתקרבה לאטליז. “אכן” – לאטה חרש לעצמה, ספק בהיתול וספק ברצינות – – “ראיון נאה קבעת לך הערב, גברת זיוה ספיר”… היא נרתעה ולבה פג בה מפחד פתאום: דמות כהה ניתקה מן הקיר ונתקרבה אליה. היה זה אביגדור אשר לחש לה:

– מי זאת? זיוה?

– כן, אני…

הוא אחז בזרועה ולחש לה שוב:

– הכנסי אחרי, בשקט.

רטט קל עברה והפסיק לרגע את נשימתה: “הנה מתחיל הדבר”… הוא משך אותה אחריו, כאומר להנחות לה הדרך. את הדלת הגיף מיד על בריח. “לשם זהירות” הסביר לה, “שלא יפריעו לנו”. הוא קפץ מיד לעבר המקרר, להוציא בשבילה את מנת הבשר. מנורת החשמל הסכוכה בכחול שהיתה קבועה לצדו של העמוד, האירה יפה רק את המאזנים, ומחציתו של שולחן השיש הכחלחל המגואל בכתמי דם וחלב קרוש, דומה למפה שארצות וימים משורטטים עליה. אביגדור המניף סכין בידו נראה לה לפתע כדמוּת מיסתורית שלא מעלמא הדין, דמות קטלנית נוסכת אימים והזוממת משהו, והיא, זיוה, סגורה על מסגר… עיניה שוטטו נבהלות כשל חיה שנלכדה בפח… על גבי סדן־העץ נראה הגרזן תקוע בחודוֹ, וידיתו השחורה והמסואבת מרוב שימוש מזדקרת אלכסונית בעוז אכזרי, ולידו מוטל משור חלוּד, וגל עצמות שסועות ונסורות, מהן ורודות, מהן שחורות, מלאות דשן צהבהב. היא צימצמה את הווייתה, תוהה על עצמה היכן היא נמצאת ברגע מסויים זה, נרתעה פסיעותים כאומרת להתחמק ולבה נקפה מחרדה סתומה ומחרטה על בואה לכאן. רק בהתקרב אביגדור למאזנים, לשקול לה את הבשר, נרגעה קמעה בסברה שרק לחינם חשדה בו, שכן הריהו שקט ועוסק לתוּמו בהקצבת הבשר. ואכן, אביגדור שקל לה מנה משובחת ביותר, הוסיף לה חתיכת כבד שחום, תאוה לעינים, העניק לה גם ממיטב העצמות המדוּשנות, ובעטפו כל זאת בעתון שהכין לשם כך, עקף את השולחן ויצא אליה. משקרב לזיוה נתנה עיניה בו ונבעתה למראהו. כל אותה מלחמה פנימית שנתלקחה בו בעטייה, שעה שהכין את הבשר; כל אותה התנצחות פנימית של יצריו שנתעוררו בו במלוא עוּזם העיור עקב תשוקתו לאשה; כל ההתחבטות הזאת נעלמה מעיניה, עד שניגש מקרוב והיא הבחינה בחיוורון הנסוך על פניו ובעיניו היוקדות כמו מקדחת, ומזרות שביבי מבוכה עצורה של אדם הנתון בטירוף החוּשים… נפשו להטה בו ביקוד וידיו רעדו… היא נתנה בו שוב את עיניה הבוחנות:

– מה לך, חולה אתה? – הה, לא… – לחש והשיב לה בשפה רפה – לא חולה אני, אבל… דבריו לעוּ. הוא התנודד כשכור, בעיניו הבליחו שוב רשפים מוזרים כשל אדם שיינו עברו, ודומה שגופו החל מרטיט. הוא הושיט זרועו לקצה השולחן כאומר להישען עליו. שניהם שקעו אותו רגע בדומיה מכרעת. אפשר, כי לוּא הפנתה האשה את גבה אליו על מנת לצאת, כי אז היה הגבר הנסער כולא יצריו בחובו, אלא שאותו רגע עמדה על המתרחש בנפשו, והחוטים הסמויים מן העין נרקמו ונשתזרו למסכת הבנה שאין מפלט מפניה; רטט טמיר תקוף כיסוּפים עברה בכל סיבי גופה ועצביה הדרוכים. וכוח לא היה בה למוש ממקומה. גם הגה לא יכלה להוציא מפיה, ומשלפתו אותה זרועותיו החזקות כמו בצבת, דומה שלבה נדם בה, ובעמדה חבוקה בזרועותיו רק הקשיבה כמתוך פחד עצור להלמויות לבו שנתפעמו בסמוך לה ברהיטות נרגשת. על פניה רחשה נשימת פיו החמה והלוהטת אשר סיכסכה את חושיה עד לאבדן ההכרה. פניו המגולחים למשעי החוירו מאד, שיווּ לו ארשת של גבר יפה וענוג, סגוף ושבע־יסורים. פיו המבקש שפתותיה, וזרועותיו החזקות נסכו בה כלות־נפש שלא יכלה לעמוד בפניו. היא ביקשה להתנגד לו בתנועות רפות, אך זאת היתה התנגדות־שוא, עשויה… הוא צנח, כרע אתה על גבי הרצפה המסואבת, כשגופה החמוד והרך רוטט בזרועותיו, ובושם שערותיה עולה באפו ומערפל את מוחו. דומיה כבדה שלטה באטליז ופניו של אביגדור שהיו מוסבים לעבר הקיר העטו עליהם לפתע חיוך־משובה בראותו כי העכבר נטל־הזנב הציץ ויצא שוב ממחבואו. החיוך הבלתי מוסבר לאשה פרח בפניו, נתרחב, ונתעורר בו הרצון לספר לה מתוך בדיחות־הדעת את המעשה בעכבר. דומה, שהגבר הסוער ואחוז הרגשת טירוף – פג, ואת מקומו תפשה שוב דמותו של עול־ימים תמים ורך שאין בכוחו להזיק, ומשחייך לאשה, הסבה זו בשאט את ראשה ממנו, הקדירה פניה ולא הציצה לעברו. גופה עדיין חמר מעוצמת הגבר שכבש אותה, ואילו נפשה בכתה בה, התיפחה. הדמעות שטפו ללא מעצור על לחייה ואביגדור הבחין בכך ונרעש ביותר למראה בכי זה שהיה נשגב מבינתו, החל מעתיר עליה גמגומי דברים רכים שנתכוונו להרגיעה, ורק הגדילו את עקת־נפשה של האשה. ויהי הדבר לפלא בעיניו. נבוך וחרישי עמד, מאזין להתיפחותה תוך הרגשה של אשמה ואוזלת־יד ונפשו הומה בו.

ה. נוקש בלשונו

אביגדור השתרע אפרקדן על גבי יצועו, שילב את זרועותיו מתחת לצוארו המוצק והלוהט, וליאות נעימה פעפעה באבריו הרוגעים. את מבטיו נעץ בתוך אפילת הלילה שנשקפה מבעד לחלונו הפתוח של החדר, ועיניו תעו בין הכוכבים הרוטטים כיהלומים כחולים, תוך רישוף חרישי רחוק. אם כי עייף היה ויגע, לא פקדה אותו השינה כרגיל. הרהורים טורדים אפפוהו, וקשה היה לו להשתחרר מעניני היום. ודאי שכל אותו מעשה לא היה פשוט כל־עיקר, ותמיה היה כיצד לא עזבהו אומץ־לבו ברגע האחרון. מעודו לא חש מבוכה כזאת בפני אשה. משהו מוזר, כוח פנימי וחזק שהתפרץ, דומה, נגד רצונו והשתלט עליו דחף אותו לזרועותיה.

אמנם, כבר היו לו פגישות עם נשים והן לא הטילו בו מבוכה, ואילו זו, שונה מהן בטיבה ובמעמדה, ומשום כך מושכת יותר. גם אילנה נערתו חמודה היא לכל הדעות, אלא שנתונה היא ומזומנת לו בכל עת, מה שאין כן אשה זו שאליה יצאה נפשו, שאותה חמד בצנעה, שעליה ערג והזה, בחלום ובהקיץ; ומשכבש אותה, גדלה הפליאה בלבו והתשוקה אליה נתעצמה בנפשו, שכן מוזרה היתה במקצת לאחר מעשה…

הוא יצא ללוותה ולשוא התאמץ לדובב אותה. היא הלכה לצדו שקועה בשתיקה רוגזת. אביגדור שקד לפייס אותה, לשדל אותה, והיא עקצתו לפתע בהערה כי מעודה לא שמעה מפי אדם עברית כה נלעגת… היא לא דחתה אותו לגמרי, אלא שזרקה בו מרה, הטיחה מורת־רוחה בפניו, והתנכרותה היתה מכוונת וספוגת לעג. היא סרבה לגלות לו את מקום מגורה, עיכבה אותו באמצעיתה של מדרכה ואמרה לו כי מכאן תמצא את דרכה לבדה. הוא הפציר בה שתבטיח לו לבוא אליו בשבוע הבא, ושהוא יחכה לה באותה שעה בדיוק, אלא שהיא לא הבטיחה דבר, השתמטה מפניו, הרכינה ראשה ונפטרה ממנו בשפה רפה. השאירה אותו מאוכזב על המדרכה ונעלמה בחפזה בחשכת הלילה.

יחס צונן זה הסב לו עגמת־נפש. כסבור היה כי דוקא עכשיו הרי היא בידיו כחומר ביד היוצר, נתונה למרותו, והנה אכזבה ומפח־נפש! אין היא רוצה בו, בוחלת בו, כנראה… סבור היה לתומו כי יוכל להזמינה לטיול חשאי על שפת הים, והנה לא הצליח, להוציא מפיה הבטחה כל שהיא. מה טוב היה לוא יכול היה להמלך בענין זה בדעתו של ידיד. מוכן היה אפילו לשאול בעצתה של אילנה, כה נתעצם בו הרצון לשתף מישהו בחוויה זו, כי תמיד בדרך־כלל נוהג היה להתייעץ בה, והפעם חייך למחשבה תמוהה זו לספר לאילנה על המקרה… מיד צפה דמוּתה לפניו, והוא ראה אותה בחדרה שבשכונת הפועלים. ודאי שוכבת היא כעת ורוגזת עליו על שלא קיים את דברו ולא בא לקחתה למועד שקבע לה. הוא יגיד לה כי עסוק היה ביותר מפני שהבשר הובא אליו בשעה מאוחרת עקב קלקול שחל באוטו, ותרוץ זה ודאי יתקבל על דעתה, שכן עניני פרנסה קודמים לכל. הוא כבר יסתדר איתה, אבל כיצד להסביר את יחסה המוזר של זיוה אליו לאחר מעשה? על שום מה רגזה עליו? מובן שראשית־כל יחכה שבוע ימים לראות איך יפול דבר, התבוא אליו שוב? לוּא ידע את הכתובת שלה היה שולח לה פרחים; לא פרחים סתם הנקנים בפרוטות, אלא שושנים. אכן, מעשה מעין זה ודאי היה ניראה לה, מסב לה קורת־רוח ומעלה את ערכו בעיניה, ללמדה שבקי הוא בהוויות העולם. ברצון היה עושה זאת מיד ומזמין צרור שושנים שמחירו רב, כדי לעשות עליה רושם, אבל היא מאסה בו והשתמטה מפניו… הוא ראה זאת כפגיעה חמורה בגברותו, ולא העלה על דעתו כי האשה מתייסרת על שנכשלה באדם פשוט שרֵיח דם וחלב נודף ממנו, באדם העוסק במקצוע גס כקצבות, שהערים עליה וניצל את חולשת דעתה באותו רגע…

למחרת היום, לפנות־ערב, שם פעמיו לשכונת הפועלים. הוא שיכך את רוגזתה של אילנה בדברי־חונף תמימים, וסח כיצד מתפקע היה ממש בראותו כי האוטו מאחר לבוא, שנושך היה ראשי אצבעותיו וסופר את הרגעים מקוצר־רוח ומכעס. אילנה השכילה גם הפעם לכלוא בחוּבה את אכזבתה ולהוכיח את מתינותה הסלחנית. אביגדור ישב לעומתה על גבי הספה, בוטח ושופע בריאות, משעין את עצמו תוך רישול והרחבת־הדעת בכרים המרוקמים, ועיניו עקבו אחרי שרטוטי פניה הנאים, המארכים קמעה ומבליטים את לסתותיה ששיווּ לה במקצת חן נערה סלאוית. היא עסקה בתקון חולצה, ולפתע נתעורר בו הרצון הפוחז לקנטר אותה קמעה דרך־צחוק, ולחשוף בפניה במקצת את צפונותיו, למען תדע כי אין הוא קוטל־קנים חלילה, אלא בחור כהלכה, איש־חמודות, שגם אשה מהחברה ההיא עלולה ללכת שבי אחרי קסמיו. הדבר החל משעשע אותו, וכרגיל מתוך קלות־דעת בלתי מוסברת לעצמו, פתח במפתיע:

– אה, אילנה, לוּא ידעת מה שקרה לי השבוע.

– מה למשל, קרה לך? – השיבה לו במתינות.

– המממם… לא הכל אפשר לספר…

– ובכן, אל תספר!

– לוּא ידעת כי אז קפצת ממקומך!

– זכית בזכייה גדולה, מה?

– כן, זכייה מענינת.

– שוב משחק בקלפים עם חבריך הנאים?

– הפעם לא, באמת שלא.

– ובכן, אל תבלבל לי את המוח.

נתקפחה יהירותו, בהכירו לדעת כי אין היא סקרנית ביחס למעלליו, שאינה מציקה לו כדי לגלות את הדבר; אחת היא לה אם זכה בקלפים או נסתבך באיזה ענין אחר בין הקצבים. היא סמכה עליו בעיקרם של דברים והפרטים הכרוכים במעשים קטנים לא ענינו אותה. היא הביטה עליו כעל עוּל־ימים שטרם נתבגר די צרכו, וסלחה לו על כמה וכמה ממשוגותיו שפגעו בה לעתים תוך גסות־רוח; היא סלחה לו בקווֹתה כי עדיין שרוי הוא בגיל־המעבר מבחרות לבגרות שתצעידהו אחר־כך בנתיבי החיים ביתר שקול־דעת ובטחון היפים לאדם צעיר. אמנם, עצם הדבר שהוא כרוך אחריה ואינו נחפז לקבוע את יום נשואיהם הפליא אותה לפעמים, אלא שעד כה לא דחקה עליו. כאשר נשתתק הפעם בלי לספר את אשר קרה לו, הציצה בו הצצה חטופה מן הצד והבחינה בו כי שקוע הוא במשהו רחוק, טורד וסתום בשבילה. אכן, דיו היה רגע זה בלבד שתכיר בו כי מעלים הוא ממנה הפעם משהו רציני יותר, שכּן היה לה הרושם כי אין הוא שוהה במחיצתה כרגע, אלא מתלבט בסבך אותו הענין שפתח קודם וחזר בו. היא הציצה בו שוב, ובלי לשנות את ארשת פניה השלווים פתחה, כלתומה, בחקירה זהירה, ובלשון רכה:

– ובכן, ביגדיק, למה זה נשתתקת? ספר לי, בבקשה.

– אין זה מענין אותך.

היא העלתה על פניה חיוך חונף ומלבב כאחד:

– חס וחלילה! רואה אני, חביבי, כי אתה רוצה למתוח אותי.

– הה, לוּא ידעת, אילנה’קה!…

– בודאי ענין של שטות.

בהפנותה את גבה אליו, מרוכזת להקשיב לדבריו בלי להראות לו הבעת פניה, קם אביגדור מן הספה, נתקרב אליה, וטפח לה לפתע למטה ממתניה טפיחת־חיבה עזה שהרתיעה אותה תוך ציוחת־חרון ממקומה. היתה זאת אחת מתנועות החיבה שהיה מעתיר עליה בשעת־רצון, עוויה שסיגל לעצמו בבית־המטבחים כשהיה עובר בין הבתרים לאחר שחיטה וטופח בכפו על גבי החלקים האחוריים שניתלו על גבי האנקולים. אילנה סנטה בו משולהבת מכעס עצור:

– איזה שד יושב בך היום?!…

– אוי, אילנה, אילנה’קה… לוּא ידעת…

– לוּא ידעתי כי אז מה?

– היית מרביצה בי וזורקת אותי החוצה!…

– זאת אעשה ממילא יום אחד, חצוף שכמותך!

הוא הציץ בה וחשש להתיר את חרצובות לשונו. הלהט שפרח בפניה לא פג, ועיניה ירו רשפי חרון כבוש, שכן הכירה בו כי משטה הוא בה בלבו וגונז משהו. הפעם חרה לה הדבר. היתה לה הרגשה כי מסתיר הוא מפניה דבר שאינו לכבוד לה…

כאשר קם שוב ומשך אותה אליו לספה לשחק בה במקצת, כדרכו, השתמטה ממנו וגם סטרה לו קלות על לחיו. היא סרבה להיענות לו. משהו המריד אותה כלפי התנהגותו, תסס בה, והרוגז החבוּי בה נחשף במקצת. הגיעה השעה להעמידו על טעותו ולתבוע ממנו החלטה ברורה. לפתע תפשה בחושה הנשיי הבלתי־מרומה כי אין יחסו רציני אליה, והחשש החל מציק לה, כי אפשר שהיא משמשת לו לפי־שעה נערת שעשועים בלבד… היא הבינה כי היתה לו איזו הרפתקה עם אשה, שהדבר מפרכס בחובו, שהוא מבקש להתקשט בפניה, אלא שאינו מעז לסיים, ולפיכך רק רמז לה, תוך יהירות מסוייגת. היא הציצה בו, בחנה אותו יפה במבטיה, ופתחה לפתע בקול רך:

– ובכן, אביגדור’קה, ספר לי עם מי היה לך עסק, אדמונית או שחרחורת?

אביגדור נדהם. פתיחה זו היתה גלויה ונועזה. היה בה גם מן הלעג המסותר, וגם מעוז הקנטור והקריאה לקרב. הוא הסתכל בה, ברצינות שלבשו פניה, בחזה העולה ומתרומם לאחר ההיאבקות הקלה אתו בדחותה התעלסותו, ומהסס היה להקניטה. מוכן היה לטשטש את כל הענין תוך נסיגה, ולפסוח על התואנה שזימן לה, אלא שהיא לא הניחה לו:

– תפשת איזו בחורה, מה?

– היא תפשה אותי…

הודעה זו נמלטה מפיו נגד רצונו. היא הצליחה ללחוץ אותו אל הקיר. היא תפשה בקצה החוט של הפקעת וכעת יש להתירה. לבה דפק בה. עדיין השׂכילה להעמיד פנים שלוות ביותר, והמשיכה לעסוק בתקון החולצה, הפכה בה ושטחה אותה בכפה על גבי השולחן, משל כל אותו ענין אינו נוגע לה כלל וכלל, אלא שדרך־אגב מוכנה היא להקשיב גם לשיחו על איזו הרפתקה משעשעת, בדוחה, שודאי תפרוץ בצחוק לשמעה, כדרכה לפעמים. אלא שבחובה התחוללה סערה והיא חשה כי חרונה עולה בה וגובר, כי עלבונה תובע ממנה שנוי גמור ביחסה אליו, הפוחז, כי בסופו של דבר הריהו מרחיק לכת ביותר, ואינו רוחש לה הרגשת כבוד במידה ראוייה, אף אינו חרד, כנראה, שמא יקופח חלקו אצלה. כה בטוח הוא, חצוף ורגיל לויתוריה, עד שכל חשש אינו מתעורר אצלו. “אני אראה לו!”… גמלה החלטת־זעם מרדנית בלבה, אלא שעדיין הבליגה, משלה ברוחה כדי לאפשר לו לפלוט את המפרכס בקרבו, ובהשחילה בשלווה מדומה את החוט לתוך המחט, לאורו של היום השוקע והמזדהר מבעד לחלון בגווני ארגן המשיכה בשקט:

– ובכן, כיצד תפשה אותך האדמונית?

– שחרחורת דוקא – בקע קולו הבוטח. מבינה אַת, אני מכיר נשים הבאות אלי לאטליז, נשים בעלות השׂכלה וקוסמטיקה (מתגנדר היה במלה זו שעה שעמד להבליט בוזו לנשים) והן מסכימות שאני, אביגדור קצב, אצא לטייל אתן ואראה להן איך מחבקים, ואיך –

– ואיך מנשקים – המשיכה זו בקול רך.

– כן, ואיך…

– נו, עד כדי כך, ביגדיק?… משקר אתה ומתפאר…

– חס וחלילה מה יש לשקר? נטפלה אלי אחת, ודוקא נחמדה מאד, ותארי לך כי באה אלי לאטליז בערב לפני שגמרתי את העבודה, באה כאילו לבקש בשר, ופתאום נפלה על צוארי, חבקה אותי והחלה להתעסק אתי… מה אומר לך ומה אספר? אש להבה!… איך כתוב שם בליל הסדר? דם ואש ותימרות עשן!… נדבקה אלי כמו –

– כאן נזדקפה אילנה. את החולצה הטילה ממנה והלאה. הסומק אזל מלחייה והיא באה לעזרתו בחתוך־דבור ובנגון מפיק חרון שלא פילל לו:

– נדבקה כסמרטוט… הא, אביגדורקה?!…

ומיד לאחר אמירה זו פתחה בשטף לשון חרוצה ומפיקה דבורים שנונים ושלובים זה בזה, קולחים ונובעים זה מזה, גולשים מעל שפתיה כחלב רותח, האחד זועם מחברו, האחד חריף ומריר מקודמו, עוקצני ומוחץ, כשכולה שוצפת, גועשת, צבעי התרגשות מהבהבים בפניה, והיא זורקת בו מרה ומטיחה בו זעף בלתי מרוסן; עיניה היוקדות חשפו את כל המרירות המפעפעת בחובה: – אביגדור’קה צדיק תמים שלי! הביאו לך את הבשר בשעה מאוחרת ומשום־כך לא יכולת לבוא אלי, אביגדור’קה יקירי?!… וזו השחרחורת באה אליך פתאום לאטליז, נדבקה אליך, והחלה מתעסקת אתך שתראה לה איך אתה מחבק, ואיך אתה מנשק, ואתה, התם המסכן שלי, שאינו מסוגל לקשור זנבו של חתול, אימת־מות נפלה עליך, על ברכיך כרעת לפניה ורחמים ביקשת שתרפה ממך, שתחוס על עלומיך ולא תמיט עליך חרפה! הה, אביגדורק’ה צדיק מסכן שלי!… ולא די שנפלת בפח, באטליז שלך יחד עם הזנזונת השחרחורת, אתה עוד מעז לבוא אלי ולהתפאר ולספר לי מעשיה לתינוקות כי היא נטפלה אליך, עלוב שלי… כלום מה אתה סבור, שאיני מכירה אותך בחור־חמד שכמותך? עד כה שתקתי כי חשבתי בלבי, צעיר לימים אתה וסופך להתבגר ולהיות אדם רציני יותר, אחראי יותר, והנה רואה אני כי טעיתי טעות מרה… הפעם אשים קץ לדבר… ואם אתה סבור כי אשב עד שילבינו שערותי, אינך אלא טועה! רבים הם המחזרים אחרי, ואתה קוּמה נא, ידידי, והסתלק מכאן! ותיכף ומיד! שלא אוסיף לראות את פרצופך הנתעב, פרצופו של קצב גס ומנוול! יאללה!…

אביגדור נדהם. רוחו נפלה בו והמבוכה העלתה סומק של כלימה על פניו. לסיום מכזיב ואכזרי כזה לא פילל. כיצד תקפה אותו!… אמנם הוא הגדיש כנראה את הסאה ונסתבך כהלכה. ברור הדבר… כיצד לא הבין כי עליו לספר את הענין קצת אחרת, או פשוט לשתוק… והרי מוטב היה לספר כי הדבר קרה על שפת הים ולא באטליז… וכיצד לא העלה על דעתו כי יש וגם אילנה’קה שלו תצא מכליה בצורה כזאת… ממש סכנה לשהות במחיצתה. כיצד היא נושפת כעת, חזה עולה ויורד, והיא כולה זועמת ורוגשת… אש להבה!… ומה נאה היא ברגע זה. חוט של חן מתוח עליה בשעת־טירוף זו. יש לפייס אותה, כי סוף־סוף הרי לא נתכוון לצער אותה, כי אם להתפאר קצת ולשעשע אותה, והנה מתלאה כזאת…

הוא התרומם מהספה, ונגש אליה נבוך ונרעש, כשהוא עורך במוחו את פרשת־הפיוס, במלים ובתנועות, ואת זרועותיו הושיט לקראתה על מנת לחבק אותה ברוך, ללחוץ את ראשה אל לוח לבו ולהעתיר עליה נשיקות חמות ודברי שדול, להרך את לבה ולשכך את קצפה. בטוח היה כי הדבר יעלה בידו, כדרך שהצליח עד כה עקב סכסוכים דומים, ושתמיד לאחר־מעשה היה זה מסתיים בסעודה משותפת ובביקור בהצגה, והכל על מקומו יבוא בשלום גם הפעם. אלא שכאן אירע דבר מוזר. רוגזה של הנערה היה הפעם עז מדי, עלבונה היה קשה ועמוק לאין ערוך, ומשחשה בכפות ידיו החותרות לחבקה וללטפה, זינקה סולדת ממקומה ונרתעה כנשוכת־עקרב. משנתקרב אליה כיבדה אותו בסטירת לחי מרעישה:

– הא לך, מנוּול!

– אילנה, השתגעת?

התנשפה בקושי וצרחה:

– וצא מכאן תיכף ומיד!…

מגע ידה צרב את לחיו. נבצר ממנו לדעת אם רישומה של הסטירה הוא המכאיב לו, או עצם המעשה שנעשה מתוך שאט־נפש. היא עמדה שופעת בוז ומשטמה. הוא נחל תבוסה. כל התכנית עלתה בתוהו. במצב־רוח של טירוף מעין זה הריהו נתקל בה בפעם הראשונה. הוא לא כעס עליה, שכן ידע כי הצדק איתה, אלא שהצטער מאד על שלא השכיל לפייס אותה, והיטב חרה לו על שנכשל בכלל בקלות־דעת. בחרונה ובהתפרצותה מצאה חן בעיניו מאד. דוקא עתה חשק בה והיא ניצבה לפניו חמודה, יפה ואמיצה, עשויה לבלי־חת. הוא פחד לגשת אליה והמשיך בקול רך ועצור:

– אבל, לנהק’ה… רוצה אני להסביר לך –

– איני רוצה לשמוע דבר!

– אבל אני –

– שתצא מכאן תיכף ומיד! שנה שלמה משכת אותי וסיבבת אותי ולעגת לי ו – – –

היא לא ידעה בעצמה כיצד לסיים מעוצם הקצף שחילחל בה, ופקעת הצער שנתקעה בגרונה שמה מחנק לה; היא הרגישה כי קולה נצרד, מתחיל רועד, שהדמעות מפרכסות ועומדות לפרוץ. שלא להתבזות בעניו לגמרי בשפל דכאונה ואזלת ידה, תפשה במגהץ והניפתו באיימה עליו בחמה שפוכה. משנסתלק אביגדור המבוהל מן החדר, צנחה על גבי הספה, מיוגעת ורצוצה, כבשה את פניה היוקדים מחרון ומבושה בכר, והתיפחותה הרעידה במשך שעה ארוכה את כתפיה הצרות, עד שבחדר השתלטו דמדומי הערב והכניסו את האפילה, שכבשה אותה על עוֹצבה ורוגזה, המכרסמים אותה ללא נוחם.

ו. הרהורי נוחם

בחלל המרתף עמד עשן סמיך כעין הערפל. מסביב לשולחנות הקטנים המכוסים במפות שצוהב של סיאוב מכתים אותן, ישבו צפופים באי המרתף אשר סבאו בירה מכוסות גמלוניות, לעסו וזללו תוך רחשי דומיה, קורקבנים שרויים בשומן, כרעי אווזים צלויים ותפוח־אדמה מטוגנים שנדף ריחם פרץ מסביב. פרצופיהם הסמוקים של הסועדים אמרו ברור, כי כל הנקלע למרתף זה – אחת דתו, לזלול ולמלא את כריסו באכילה גסה של ממש. ואכן, נזדמנו לכאן טיפוסים מכל הסוגים: סוחרים, חנוונים, ספסרים, לבלרים קטנים שמשכורתם עלובה ונפשם חשקה בסעודה דשנה, חבורות אנשי עסק וכספים, שפרצו לכאן תוך רעש של הילולה בלוית נשים נאות, וכן קצבים שפקדו את המרתף לעתים קרובות.

בעל המרתף, יהודי כרסני ומשולהב שזקנקן שחור עוטר את לחייו ומשווה לפניו הבעה של תלמיד־וחכם, עמד מאחרי דוכן המשקאות לבוש חזיה שחורה, שרווליו מופשלים לו תוך עיסוק רב, מתחקה במבטי עיניו הזריזות אחרי כל אחד ואחד מהמסובים, אינו פוסק מלרשום ומלהריץ את המגישות, עתים בגערה ועתים בזירוז של חיבה, שכן פרצו עסקיו ועלו יפה. מפעם לפעם גחן לברז המותקן לצדו, והוסיף תוך התמדה בירה צוננת לכוסות שקצפם שכך בינתים. את עיניו המתרוצצות מתחת לגבותיו העבותות, ששיוו לפניו הבעה זועמת במקצת, לא גרע מאביגדור אשר ישב הפעם שקוע בהרהורים. לפני רגעים מספר הטיל עצמו לתוך המרתף, כשהוא נסער ביותר, דחף בגסות אדם שנתקל בו, כבש לו מקום ולפת ראשו בכפות ידיו, סר וזעף שלא כרגיל. בעל המרתף גחן לאוזנה אל אחת המגישות:

– מה קרה לו?

– מצוברח… אינו מזמין דבר, מקלל ומגדף…

– ודאי נתפש בשעת הברחת בשר.

– השד יודע אותו!

בעל המרתף התגרד בבוהן ידו מתחת לאזנו בסמוך לתנוך הסמוק, נתן מבטיו התוהים באביגדור הנבוך, ולפתע זרק לו בקול רווה שנעימת שידול בו:

– מה בדבר כוסית קוניאק, אביגדור?

הלה החזיר לו עינים שוטמות:

– לך לעזאזל עם הקוניאק שלך!

בעל המרתף פרץ בצחוק, משל שמע בדיחה נאה ומפולפלת; צחוק זה מכוון היה כלפי אורחיו, ללמדם, כביכול, כי רגיל הוא בקבלת־פנים מעין זו, ושלאמיתו של דבר הריהו מתבדח הבחור, אלא שמיד לאחר־כך העיב את קלסתרו וחשף את עלבונו; התנהגותו של אביגדור לא מצאה חן בעיניו הפעם. בסופו של דבר מסתיים הענין במהלומות, הפיכת שולחנות ושבירת כלים. כנראה שמישהו דרך לו הפעם על זנבו כהלכה, ומי יודע מהו זומם לו שם בשתיקתו הקודרת! הוא פנה שוב למגישה, אלא שהפעם בחר בנאה שבהן, שאליה היה אביגדור מצטחק ועוגב (מאחורי הדוכן לא נעלם דבר מעיניו הזריזות של בעל המרתף) ולחש לה:

– אמרי לו כי בחדר הסמוך משחקים כבר בקלפים…

– אמרתי לו – הצטחקה זו – אבל אין הוא נמשך לשם הפעם. הוא שאל כבר כמה פעמים על חברו הנאמן, על מאירק’ה מנקר. הוא מחכה לו ומוטב להניח לו, כי דומה הוא הפעם לחבית מלאה אבק־שריפה… ־– אה, כך… נהם בעל המרתף לתוך זקנו – מילא, יחכה.

ישב אביגדור אפוף המיית הבריות, בדל ברוחו, ונפשו עכורה עליו ביותר, לכגון דא לא פילל. צר היה לו על התפרצותה של אילנה, על הסבל שגרם לה, משום שלא ידע לשלוט ביצרו ופיטפט על דברים שהשתיקה יפה להם… אכן, נואל בעשותו כך, וכעת הריהו מבולבל ומסוכסך בין שתי נשים, חושק בשתיהן, חומד בזו החדשה שנזדמנה לו, ואינו מוכן לוותר על אילנה שלו, שכן לבו אומר לו, כי אותה אשה נשואה תגוז כהרפתקאה נעימה, ואילו אילנה יעודה לו ללא תמורה.

אבל הפעם נכשל… מכיר הוא יפה את אילנ’קה שלא תמחל לו הפעם, ועתיד הוא לטרוח יפה־יפה ולכרכר סביבה כרכורי שידול ופיוס לרוב מפני שהגדיש הפעם את הסאה. יודע הוא כי אילנה בחורה נאה היא ומוצאת חן בעיני בחורים רבים אשר פרשו ממנה רק משום שהטיל את פחדו עליהם, אבל אם היא תתנכר לו ותפנה לו עורף, שוב יעוטו עליה כל אותם הבחורים כזבובים על דבש, והיא עלולה להישמט מידיו… כאן נקפו לבו. הוא חש כי משהו חזק מקשר אותו אליה, ורק בהיותו תמיד בטוח ביחסה אליו, לא ידע כיצד להעריכה כראוי, ואילו עכשיו החל חרד עליה… אותו רגע, כאשר התנפלה עליו, סטרה לו על הלחי והניפה למולו את המגהץ – לעזאזל! – כמה לוהטת ויפה היתה!… הה, אילנ’קה… (את שמה ביטא הפעם במפורש אף כי הגה בה תוך שקט עצוב ומרוכז) זוכר הוא יפה כיצד סטרה לו גם אז, בפעם הראשונה לפגישתם, אבל אז היה לכך טעם אחר.

פניו לבשו חיוך נוהר כאשר צפו בזכרונו פרטי אותו מקרה, אלא מיד חזר והקדיר את פניו, והסב את ראשו לראות אם אין איש מבחין בו ובחיוכו, שעה שהוא שוקע בהרהורים אינטימיים. הוא חזר ודלה מזכרונו את פרטי המקרה שרבות דובר עליו אז בקהל הקצבים. הוא, אביגדור, ואחדים מריעיו עלזו והתהוללו בנשף נשואי סוחר בקר אחד; הנשף נערך ברוב פאר והדר באולם של בית־מלון מפואר, שדריסת־רגל ניתנה בו רק לבעלי יכולת. תזמורת מיוחדת הרטיטה לבב בנגוני חתונה נרגשים, והרקידה זוגות בצלילי מחול. השולחנות היו עמוסים כל טוב, שפע פירות וגודש עוגות ותופינים שנאפו במיוחד, עטורי שמה של הכלה; הלגימה היתה כדת, ממיטב היינות החריפים בטעמם ומעודנים בריחם. אותו סוחר בקר, ידען גדול לא היה בענינים אלה, אבל מלצר מומחה הדריך אותו ושיווה לנישואים יפעה וברק של אדם הבקי בדברים שטעם להם. היה זה נשף כהלכה. בסמוך לאחד החלונות, מעבר לשולחנו של אביגדור, ישבה צעירה אחת, בעלת פנים מארכים קמעה ובעלת עינים רושפות עוז ובטחון של אשה צעירה המכירה ביופיה; היא הניעה את ראשה המתולתל, ועל פניה שכנה הבעה של קוצר־רוח ודריכות לקראת משהו משובב שטרם לבש ממשות; הן לנשף מפואר נזדמנה הפעם, וכיצד תבזבז את זמנה לבטלה, וללא חוויה מרעישה שיש בה כדי לפרנס את רוחה הכמיהה? לידה אמנם ישב בחר אחד, מטורזן כהלכה ותסרקתו מבהיקה ביותר מרוב משחה מבושמת, אלא שניכר היה כי בחור זה – למרות כל מאמציו וחיוכו האדיב – אינו מעניין אותה כל עיקר; שפם צהבהב היה לו, שנראה כדבוק מתחת לאפו הדק, ופניו קדרו בראותו כיצד נותן בה אביגדור את עיניו בעזות ובחוצפה, והיטב חרה לו בהשגיחו כי אכן אין היא מתכחשת להן, ואף מעודדת אותו לכך, שכן חייכה אליו בגנבה… אביגדור לגם כמה כוסיות, הצליח לצוד שוב את חיוכה של הנערה, ונרגש ביותר טפח בכף ידו על גבו של חברו ולחש לו דברים שלא הגיעו לאזניה של הנערה, אך הבינה יפה את פירושם: “בחורה זאת מוצאת חן בעיני עד לשגעון!”… משהפליגו זוגות רוקדים לטבורו של האולם, אחוזי רטט צלילים והמיית־נפש של עלומים, קם אביגדור, נתקרב לאותה צעירה נאה, לאחר שמבטיו החצופים והנועזים הכשירו גישה זו אליה, חייך באדיבות אומרת בטחון והזמינה לרקוד. אלא שאותו בחור נתעורר לפתע מעשה־גבר וירט לו את הדרך:

– אני הזמנתיה עוד מקודם!… נתן בו אביגדור מבט נוקב, אשר למראהו בלבד חלף רטט ללא פשר בגבה של הנערה הנבוכה, והיא הקדימה לפייס אותו במתק־לשון ובנועם־פנים:

– רקוד שני ארקוד איתך ברצון!

אביגדור, שכבר החזיק אותו רגע בזרועה של הנערה, שקל בדעתו אם לקבל את הצעתה, או לסלק את חובו לאלתר לאותו תרנגול המתחצף בפניו; ברגעים כאלה מעדיף היה להראות מיד את נחת זרועו ולערוך שערוריה קטנה, ואם כי לא תמיד היה יוצא מתוכה עטור נצחון, הרי מכל־מקום היה פרסומו הולך וגובר, ומוחזק היה בעיני הבריות אדם שמוטב לוותר לו ולהמנע מהתגרות; אלא שהפעם, נענה לה לנערה שמצאה חן בעיניו, כדי להופיע בעיניה כאדם נבון. הוא הצטחק והשיב:

– טוב. אני מחכה.

ובצאתו איתה לרקוד שני, הוליך אותה בחן ובגמישות בין הרוקדים, לפת אותה יפה־יפה בזרועותיו האמיצות, ובשעת־מעשה לחש לה על אזנה כי מבוסם הוא קמעה, שאינו אחראי למעשיו, כי מוצאת היא חן בעיניו עד לשגעון, שכל הערב אינו מוצא לו מנוחה בגללה, ושאותו בחור מזופת הוא, ומוטב שיסתלק מכאן עוד הערב, ושהיא מוכרחה לרקוד רק איתו… דבורים אלה שנאמרו, תוך רקוד, בחוצפה עוגבנית ותקיפות כאחת, משכו את לבה של הנערה. הוא מצא חן בעיניה.

זאת היא גישה של בחור! ממש מזומן לה מששת ימי בראשית… אלא שאותו בחור קנא נטפל אליהם על כל צעד ושעל והחל משבש דרכם; כסבור היה שזכותו (מצד הכלה) טרם פקעה, ושהנערה ודאי תגן עליו ותבכר אותו, שכן הוא הזמינה לנשף מפואר זה. מתוך רצון להיפטר מפגע־רע זה, נקט אביגדור באחד מתעלוליו שאינו שוקל את תוצאותיהם מראש, שעתים הם עולים בידו, ועתים הם מכשילים אותו, אלא שבתוקף אותו טירוף מעין זה, טירוף שכוח ורצון חזק מניעים אותו, הרי שאין הוא יכול להשתחרר עד בצעו אותו עד גמירא! גם עצם הדבר שהיה מבוסם קמעה, ולפיכך גם תוקפני יותר, הכניס בו מתשוקת ההרפתקאה, ומתוך עינים מבריקות של משובה תפש לפתע במתני הנערה, הרים אותה על כפות ידיו, ולתמהון המתבוננים החל נושא אותה לאולם הסמוך. הנערה שנפתעה הסמיקה והחלה מפצירה בו שירפה ממנה, שכן נעשתה טרף לעינים סקרניות, ושלא ינהג בשגעון, ומשסירב סטרה לו על לחיו… האורחים שנתקהלו הריעו בבהלה, והוא, אף כי נבוך קמעה, לא שעה אל הנערה ואל הפצרותיה, כי הלום יין היה ונפעם ביותר, ורק לאחר שהביאה לאולם הסמוך הרפה ממנה. וכאן נתקל בפרץ גדופיו של אותו תרנגול עלוב, אשר רדף אחריו נאפד חימה ובעקבותיו סקרנים אשר חשו כי אכן עומד להתרחש משהו מרתק ומושך את העין… ואמנם, לא טעו. אביגדור אשר אדיר חפצו היה להוכיח לצעירה הנפעמת כי אין הוא קוטל קנים חלילה אלא הרפתקן נועז בעל המצאות, וכדי לשוות לכל המאורע חן רומנטי לפי דרכו, הודיע לבחור כי הריהו מזמינו למלחמת אגרופים. לא ארכו הרגעים והשנים פתחו בדשדוש רגלים על גבי המרבד, מקפצים זה לעומת זה באגרופים קפוצים, כשהם משתקפים פעם בכה ופעם בכה במראות שלרוחב הקירות, ותוקעים זה בזה תקיעות של ממש; אביגדור, שהיה הלמן מובהק, תקע בבחור המטורזן את אגרופיו הקשים, חבל בו יפה־יפה, עיטר את עיניו ב“פנסים” כחולים והטילו על גבי הרצפה הלום ומחוסר הכרה… הנערה נחרדה למראה כל זאת, ואף כי גדפה את אביגדור כאחד הריקים ולא הסבירה לו פנים כל עיקר, נעתרה לו לבסוף, נפגשה אתו ונתידדה אתו עד לאותו ערב, בו גרשה אותו מעל פניה³, על שנכשל בלשונו ופגע בכבודה…

בת־צחוק של קורת־רוח השתפכה על פניו של אביגדור בהעלותו בזכרונו את פרטי פגישתו עם אילנה בנשף נשואיו של סוחר בקר. אחרת במקומה ודאי שהיתה בורחת ממנו תוך צריחה של בהלה כמפני מפלצת, בלי לראותו שוב, ואילו אילנה דוקא קרבה אותו, ועמדה על טיבו בתוקף אותו מקרה. היא ספרה לו אחר־כך כי אכן לא גדפה אותו אלא מתוך רחמנות על אותו בחור עלוב שתבע את עלבונה ויצא לריב את ריבה, ושרק עקב התנהגותו החצופה והנועזה באותו נשף קסם לה וצד אל לבה… מיד ראתה כי אין הוא סמרטוט אלא גבר כהלכה!

ז. שליחות שנכשלה

עוד הוא מהרהר בכל הפרשה הזאת וטווה את חוטי זכרונותיו, והנה גלש דרך המדרגות לתוך המרתף, והופיע דרך רישול, מאיר’קה מנקר. אביגדור שמח לקראתו ועל כוס בירה החל משיח לו דאגתו, מעלה את קולו ומנמיכו תוך התרגשות רבה, מגלה קצת ומעלים הרבה. מאיר’קה שפיקח היה, ולא אחד היה שואל בעצתו, הקשיב לדבריו כשחיוכו מפרכס על שפתיו הדקות ועיניו מגחכות, שכן עמד על הטפחים שזה שקד לכסותם. תמיד, לאחר איזו שהיא תבוסה, היה אביגדור בא לגלות לו את צפונותיו ולשאול עצה מפיו. גם הפעם המתין לו מתוך קוצר־רוח וחשף לפניו את לבטיו ואת מצוקת נפשו. לאחר שמאיר’קה הקשיב לסיפור המעשה עד תומו, קם ופסק:

– ראשית חכמה עלי להודיעך כי לא התנהגת מעשה ג’נטלמן! דברים אלה השתיקה יפה להם, ושנית – התנהגת בחוצפה ובסכלות שאין כמותה: ללכת ולספר לאילנ’קה!… גולם שכמותך!… לשם מה ולמה?… מה התועלת ומה השכר? לקנטר אותה? להתפאר? טפש שכמותך! בחיי, צדקה הנערה שהרביצה בך!…

ישב אביגדור קודר ונזוף. את פניו כבש בקרקע ורוחו המסוכסכת הציקה לו.

והנה בא זה ועוד מוסיף שמן על המדורה, ומספר לו כי צדקה… וכי אין הוא יודע זאת?… במקום לעוץ לו עצה בא זה ומטיף לו מוסר! עמד אביגדור והשיב לו מתוך יוהרה:

– כלום סבור אתה שחסר אני אותו מין?

– ובכן, מה אתה רוצה ממני?

וכאן סתר אביגדור את עצמו:

– שתלך עוד הערב לפייס אותה בשמי…

העלה ריעו את לעגו על פניו וגיחך:

– עוד הערב? מה השריפה?

– שמע, מאיר’קה! אל תדבר אתי הרבה. אם לא תלך מיד, אני קופץ ועושה כאן איזה מעשים משונים כאלה!… אני אשבור כאן למישהו את הראש ואתה תהיה האשם… אם לא תעשה זאת בשבילי, אינך ידידי והקץ לכל!…

הוא הכה באגרופו על גבי השולחן עד שנזדעזעו הפנכות ונצטלצלו הכוסות והבקבוקים. באי המרתף הסבו אליו את ראשיהם, ודומיה של הקשבה נשתלטה במרתף, דממה סקרנית ובלתי נעימה כלל וכלל; עיניהם נצמדו לקלסתר פניו הזעומים של אביגדור, ובפני חברו המגחך לו חרש לשמע הדברים. בעל המרתף זקף אף הוא את אזניו ופניו לבשו דאגה. כסבור היה שהמשחק מתחיל… לא פעם הרתיח לו אביגדור זה רֶתַּח במרתף שלו, שריח של נזקים עלה ממנו, אלא שאותו רגע השפיע עליו כנראה מאיר’קה מנקר, שכן גחן לאזנו ולחש לו:

– אל תצא מכליך, אני הולך…

– אחכה לך בחדר הקלפים.

משראה בעל המרתף כי קלסתרו של אביגדור לבש הבעה רכה ומעודנת של פיוס, הזדקף מתוך נשימה של רווחה; הוא סקר את אביגדור במבטי התפעלות וחייך לעצמו: “מין ברנש שכזה”… הכל ראו והכירו בו הרפתקן מלידה, שיש לסלוח לו על כמה וכמה משגיונותיו שפגיעתם רעה ומשעשעת כאחת, שכן עם כל הדריכות הטבועה בו, הרי ניחן גם בלב רגיש, אלא שעול־ימים הוא, רתחן, שבסופו אולי יירגע וישכך את יצריו הגועשים בו.

אביגדור קם ועבר לחדר השני, לחבורה השוקדת על מישחק הקלפים. הללו קבלוהו בחדווה ניכרת, צרפוהו מיד למנין, וטורף הקלפים שיתפו בהטיית־ראש ובסבר־פנים בליל להפטיר מלים, כאותו אדוק השקוע בתפילה וחושש לחללה בדבר־שפתים. אביגדור מפוזר היה ושיחק ללא התלהבות יתירה, וללא אותו כוח הרצון המצטרף למעשה של זכייה בגורל. הוא הפסיד קמעה־קמעה חלק הגון מן הכסף שהיה ברשותו. הדבר החל להרגיזו והוא ראה בכך סימן רע. בקוצר־כוח חכה לשובו של מאיר’קה, ותוך כדי־כך המשיך לשחק ללא הצלחה. הוא העיף מבטים חשדניים לעבר האנשים ששיחקו אתו, וסבור היה שודאי חברו הכל יחדיו כדי להציגו ככלי ריק; התלחשויות וקריצות־עין בינם לבין עצמם, שלא עמד על פירושן, הגבירו בלבו את החשד כי אכן משטים הם בו הפעם ומוליכים אותו שולל. ואף־על־פי־כן לא פסק מלראות בדמיונו את שתי הנשים, האחת היעודה לו לפי כל מהותה, ואשר לא יוכל להוציאה מרשותו, והשניה – זו אשר חמד אותה תמיד ואשר, ברור היה לו הדבר, כי נפלה לידו דרך מקרה… חושו הבריא פסק לו כי רק אילנה היא נערה כערכו, ואילו אותה אשה שנעתרה לו ברגע של חולשה תחלוף ממנו והלאה כקצף על פני מים… הוא הוסיף לשחק מתוך פיזור־נפש, ובשערו כי כעת שוהה מאיר’קה אצל אילנה ומעתיר עליה דברים כיד ההגיון הטובה עליו, כדי לשדל אותה ולרכך את כעסה, נקפו לבו מקוצר־רוח והמישחק שוב לא עלה יפה בידו. הוא הפסיד סכום ניכר והחל מחרף ומגדף. מצטער היה על שלא הצליח לחשוף את המירמה שהללו טמנו לו הפעם, אך הוא עוד יראה להם את נחת זרועו! עיניו המפיקות משטמה וזעם הביעו זאת ברור. לבסוף חזר מאיר’קה ונכנס בהילוכו המרושל. נתן בו אביגדור עינים בוחנות והכיר מיד כי עליצותו של זה פגה לגמרי, ושביבי הלעג אינם עוד בעיניו.

מכונס היה וקודר קמעה, משמע, אין הדברים כשורה… אביגדור קם מודאג ממקומו, נטש את הקלפים באמצע המערכה, ובהניחו שתי כפות ידיו על כתפיו הרזות של מאיר’קה, הנמוך ממנו בשיעור של ראש, טלטלו טלטלה מתוך צפיה מתוחה:

– מה אמרה לך?

הלה הציץ בפני הקוביוסטוסים, אשר עצרו במשחקם תוך סקרנות, ורמז לו:

– בוא ונצא.

בחוץ קידמה אותם נשיבת רוח צחה, המיית רחוב ופנסי מכוניות מואפלים אשר אורותיהם פרצו מבעד לחרכים כעיני חתולים הרובצים בעלטה. אפלה דחוסה שלטה מסביב, רק זעיר פה זעיר שם נצנצו אורות של חיים רוחשים מבעד לוילאות שחורים. מאיר’קה שילב את זרועו בזו של חברו, הוליכו במתינות ופתח לבסוף:

– יא חביבי, הקטנה שלך התעקשה הפעם…

– מה היא טוענת?

– יש לה הרבה טענות.

– הממ… אבל מה היא רוצה?

– כעת אינה רוצה מאומה.

– מה פירוש?

– אומרת כי החליטה לגמור אתך.

– לגמור אתי?…

– כן… היא אומרת כי אינה מוכרחת להתחתן עם קצב דוקא. יותר מדי משכת בחוטים עד אשר פקעו. כסבורה היתה, כי מיד לאחר שהכרזת באוזניה על אהבתך תשא אותה לאשה, והנה לא די שלא נזדרזת לעשות כן, עודך להוט אחרי נשים אחרות ומתנהג כפוחז לכל דבר. מרוב גאווה הבליגה עד היום ושתקה. עכשיו – טוענת היא – גמרה לנתק איתך את כל הקשרים, ושבחורים אינם חסרים לה… כמה מהם – אומרת היא – גם הציעו לה הצעות המתקבלות על הדעת…

– כך אמרה לך?

– בדיוק!

אביגדור נרעש. הוא לא פילל לשמוע דברים מעין אלה. רוגזו גבר בו ונכון היה לפרוץ בשטף של קללות, ונתעורר בו רצון לקרוא מאן דהוא לריב ולמהלומות.

מרוב צער לחץ בכוח את זרועו של חברו ההולך לידו, ואף על פי כן הנמיך את קולו, חציו רוגז וחציו משדל:

– הן יכולת להגיד לה כי אני מוכן להתחתן איתה אפילו הלילה!

מאיר’קה גיחך:

– אמרתי לה…

– נו?…

–היא התעקשה. אינה רוצה לשמוע ואינה רוצה לדעת… הא הכינה חבילה קטנה המכילה את כל מתנותיך שנתת לה במשך הזמן, והיא ביקשה שאני אחזירן לך בשמה, אבל אני לא חפצתי להיות שליח־מצוה שכזה…

– מה?! צווח אביגדור כמי שהוכה באלה על ראשו – באמת?!..

– כן, יא חביבי!

– היא יצאה מדעתה, המנוולת! אני אראה לה. את ראשה אמלוק ואניחו לרגליה…

ואת הבחורים שלה אסלק אחד־אחד! מחר אני פורץ לחדרה ועושה בו שמות! מה היא חושבת לה הזיפתית הזאת, שאני אשתוק לה?…

– ששש… אל נא תרגז, חביבי, כי אחרי ככלות הכל אינך צודק… מה אתה מרעיש עולמות ומאיים? חשבתי יפה בדבר כאשר הלכתי אליך: חוזר אתה אחרי הבחורה למעלה משנה, מבטיח לה הרים וגבעות ואינך מקיים. ולא זו בלבד, מתעסק אתה עם נשים אחרות ובא להתפאר באוזניה… לוּא לפחות לא סיפרת לה!

עצתי היא כי עליך להתנהג בשכל, בסבלנות ולדעת איך לרכוש את לבה בחזרה…

אני אעזור לך, אבל אומר אני לך כי המעשה אינו קל ביותר, וכדאית היא נערה פקחית זו, שתטרח למענה ותצא מכליך כדי לפייס אותה ולהביאה בהקדם לחופה!

– כך?

– כך, כך! ישבתי אצלה קרוב לשעתים, דברתי על לבה ונסיתי את כוחי בכל האמצעים כדי לפייס אותה והעליתי חרס בידי… תענוג היה להקשיב כיצד היא טוענת נגדך, וכיצד היא יודעת לענות בשכל, בישוב־הדעת ובעוז; אביגדור, אומר אני לך כי בחורה נחמדה היא!

– אילנה, לנה’קה… נאנח אביגדור מסכים לדבריו – ואתה, ידידי, באת לזרות מלח על פצעי… ובינינו לבין עצמנו רוצה אני לגלות לך דברים שבודאי תתפלא עליהם, אך לפניך איני מסתיר דבר, וקשה לי להחניק סודות בקרבי, ורוצה אני לספר לך קצת, לדבר, ולהקל קצת על המועקה הלוחצת את לבי.

תוך־כדי־כך נתקרבו לשפת הים. על גבי החולות השחירו והתנועעו הזוגות אשר ירדו לנוח או להתעלס באהבים. גלי הים ליחכו בשקט את החוף המצודף והמייתם הקלה נישאה מסביב והדיפה ריח טחב חמים. שקט היה הלילה וכוכביו מרשיפים בתוך האפילה. השניים צנחו על פני משטח החולות. מאיר’קה השעין את ראשו בכף שמאלו, ואביגדור השתטח אפרקדן כשהוא גונח קצת, עייף מטרדות היום ורוגזו.

– ובכן, – פנה אליו מאיר’קה והחל מזרזו – תתאנח פחות וספר לי מה הוא הענין הלוחץ עליך.

– אה, כן – נתעורר אביגדור שתאב היה לחשוף הפעם צפונותיו בפני רעו – אני אדבר קצת. דברים גלויים. כאשר ראיתי כי אילנה מדברת ברצינות ואיננה מתלוצצת הפעם, הבינותי תיכף ומיד כי הגדשתי את הסאה, כי עשיתי שטות גדולה, אבל את הנעשה לא יכולתי להשיב… תמיד בא השכל לאחר זמן… מתחיל אני לחשוש כי אם היא באמת תעזוב אותי, לא אשיג טובה ממנה… אני צריך לעשות הכל כדי להחזירה אלי ולהתחתן אתה מיד. בחיי שמוכן אני לעשות זאת אפילו מחר! (הוא טפח בכף ידו על לוח לבו) בחיי שאעשה זאת אבל…

– אבל מה?

־הה, מאירקה, תתפלא אם אספר לך. קשה לי להסביר את הדבר כנראה שאיזה דבוק נכנס בי ואינו מרפה ממני. אוהב אני גם את האשה ההיא וחושב עליה כל הזמן; אני רואה אותה נגד עיני בחלום ובהקיץ… מחכה אני בקוצר־רוח ליום רביעי הבא ליום חלוקת הבשר, כדי שאוכל לראותה… אני אחכה לה בערב, ונפשי – איך להגיד – יוצאת אליה אפילו עכשיו… מבין אתה? קשה לי להסביר לך זאת; באמת איני בטוח אם היא בכלל תסכים להפגש אתי שוב, אבל אם היא תבוא ארוץ אחריה כמו כלב, ואפילו אם כל הענין לא יימשך זמן רב… אני חושב עליה כל כך הרבה עד שראשי כאילו מתפוצץ!… ויודע אני יחד עם זאת כי אילנ’קה שלי היא ושייכת רק לי, והנה לך שתי נשים, ואני באמצע, מבולבל כל כך…

מאיר’קה שכוב היה לצדו בלי להוציא הגה מפיו. הוא שיחק באצבעותיו בחול הרופס ושתק. דברי חברו הצעיר הכו אותו בפשטותם החדורה אמת שקשה להתכחש לה. אמנם ידע כי עול־ימים והפכפך הוא, והבין כי אותה אשה קסמה לו, ושזוהי הרגשה שהגורל העיור כופה לפרקים על האדם, כובל את רוחו ואת רצונו וגורם לתעתועי מדוחים שאין לשכל שליטה עליהם, וכי רק המקרה, או הזמן, יכולים לפתור את השאלה ולחלץ את האדם מן הסבך. אביגדור תפשו בכתפו:

– מאיר’קה! למה אתה שותק?

– וכי מה אגיד לך?

– הגד לי כי מנוול אני. כי קצב גס ומגונה אני!…

– דבר זה ידוע לך ממילא!

– הה, מה מבולבל אני…

לאחר שתיקה קצרה פתח מאיר’קה:

– ואני אגיד לך רק זאת: משחק אתה מישחק מסוכן! רוצה אתה לאחוז בחבל בשני קצותיו… ציד הרודף אחרי שתי ארנבות – לא ישיג אף אחת מהן… ואם אבוא ואגיד לך כי חייב אתה לעקור מלבך וממוחך את זיכרה ודמותה של אותה אשה, כלום תשמע לי? ואם גם תשבע לי, האם לא תפר את שבועתך? אל תבקש, איפוא, לשמוע עצה מפי, עשה כרצונך ולך לך לעזאזל!…

– מאיר’קה אתה כועס עלי?

– חס וחלילה! לכעוס עליך? צריך לירוק לך בפרצופך! אני הרווק הזקן מתלבט ומתקשה למצוא לי אשה אחת הגונה, וזה הולך ומסתבך בשתיים דוקא ואינו יודע מה לעשות… מסכן שכמותך! האם גם אבא וסבא שלך התנהגו כך?! קצב, בן־בקר שכמותך! מה ראית כי התחלת בועט מרוב טובה! אומר לך רק זאת: עשה מאמצים ופייס את אילנה שלך; על ארבע עליך לזחול לפניה, על גחון תלך ובלבד שתפייס אותה! זוהי עצתי וחלס! יותר אין לי מה לדבר אתך בענין זה.

– אוף! – נשף אביגדור הנזוף – אפשר שהצדק אתך, אבל אינך מבין אותי. אין אתה יודע כמה קשה לי לעמוד בפני היצר המפתה אותי לחטוא – איך להגיד לך – אפילו במחשבותי עם אותה אשה… תגיד לי את האמת: החבקת פעם בזרועותיך אשה צעירה, יפה? ההתנשקת פעם עם אשה כזאת, שאם אתה נוגע בגופה אתה מרגיש כי רעד עובר בך, כי שכור אתה מהתרגשות ואינך יודע את הנעשה בין ימינך ולשמאלך, וכשאתה – נו, איך להסביר לך – אבל אתה אינך מבין בדברים כאלה, כי רווק זקן אתה שאינך מסוגל להבין זאת, ומפני זה אתה כועס, מאשים ומטיף לי מוסר!… אבל לוּא הרגשת זאת כי אז –

– מילא, מילא… – הפסיקו מאיר’קה הנכלם שהרגיש עצמו נפגע מדבריו אלה ונפעם כאחד – כל זאת טוב ויפה, אבל מבין אני לוּא לא היית חוזר אחרי בחורה נחמדה כאילנה! לוא היית יושב בתענית… הרשות בידך להיות קצב ולעסוק במקצוע זה בהיתר ובצינעה, ביושר או ברמאות, אבל בעניני משפחה – לא, חביבי, לא כך אני מבין אותם, ולא כך הבינו אותם אבותינו, כי טהרת המשפחה, חביבי, זהו עיקר גדול וחשוב בחיים, מבין אתה! כאן אין מקום לויכוחים!…

בלכתם חזרה הביתה שקעו שניהם בשתיקה. השיחה הסעירה אותם. מאיר’קה ודאי לא שיער ולא העלה על דעתו כי גם כרגע, עת אביגדור הולך על ידו, הריהו רואה בדמיונו שוב אותה אשה, חש בגופה המרטט בזרועותיו, הקוסמת לו בחיוכים, והוא חומד אותה, חומד… – טפו! ירק מאיר’קה בהיפרדו ממנו – מין זכר שכזה! נסתבך כסוס צעיר בכלי הריתמה בין היצולים, משתולל ובועט עד שיבואו להתירו… וכיצד הוא מושך בכל החוטים! אין הוא רוצה לוותר על ההיא, וגם על אילנה הוא מצטער… ממזר בן ממזר! למד את המלאכה… בכל־זאת יש לסור אליה עוד הפעם כדי לדבר על לבה שתיעתר לו והקץ לדבר.

ח. בעל על בהונות

כאשר התעוררה זיוה משנתה לא פקחה את עיניה והמשיכה לשכב ללא ניע, שמה עצמה ישינה והמשיכה להרהר באותו ענין טורד שנטפל אליה עוד בליל אמש, ולא הרפה ממנה. היא הקשיבה לצעדי בעלה המתהלך על בהונות רגליו מחדר עבודתו למטבח, בהכינו לעצמו את הקפה ואת ארוחת־הבוקר, טירחה שחשך לה לזיוה כדי להוסיף לה מנוחת שעה יתירה. בחלל הבית רחפה דומית הבוקר השלווה של זוג צעיר אשר למסלול חייו טרם גונב פטפוטו העליז של תינוק, על כל מתקו וטרחנותו הכרוכים בהוויתו המשעשעת והענוגה; עדיין שרר כאן השקט של זוג ערירי.

זיוה לא פקחה את עיניה והמשיכה להוגיע את מוחה לקראת פתרון השאלה אשר העסיקה אותה היום ביותר. היא לא שיערה יומים קודם כי שאלה זו תצוף בכל חריפות חומרתה לצער אותה, להטרידה ולעשוק ממנה את מנוחת נפשה, ולהטילה שוב לתוך מערבולת ההתנצחות של יצריה המתעוררים בה. נבוכה היתה וחרדה. היא החליטה שלא להרהר באותו ענין עד שבעלה ייצא את הבית לעבודתו, ואז רק תשקיע עצמה שוב בנבכי נשמתה על מנת לדלות מתוכה בשקט החלטה של ממש. כעת אין היא יכולה לעשות זאת. היא שכבה אפרקדן, בכסות־לילה כחולה עטורה ריקמת ניצנים ורודים שעטפה את גופה. מבעד לתריסים המוגפים למחצה הסתנן אורו של היום העולה, זהוב וכחול. היא הקשיבה לפסיעות בעלה החרישיות, ודמותו שמעבר לקיר נצטיירה בעיניה יפה־יפה: חגור סינרה הירוק למתניו, שלא להכתים חלילה את מכנסיו המגוהצים, הריהו עומד וממתין כרגע לחלב העומד לרתוח בסיר ששלהבת הגז הכחולה מלחכת את שוליו בשקט ובהתמדה; תוך־כדי־כך הריהו חותך לו מככר הלחם שתי פרוסות דקות להכנת הכריך, ומקשקש בזהירות בין הכלים בחפשו אחרי המפיות. שיירי שערותיו הצהבהבות מסודרות לו בקפידה רבה על גבי קרחתו, לרחבה, לכסות קמעה על מערומיה, פניו מגולחים למשעי, ועיניו הכחולות קבועות בקפה שהוא יוצק לחלב, והריהו בוחש גם בשבילה ספל ממותק לפי טעמה. הוא יגיש לה את הספל על גבי מגש, בצרוף פת אחת בלבד, מרוּחה בחמאה ועליה רובד של ריבת דובדבנים, ואם יבחין בה שעדיין ישינה היא, יתחמק לו חרש מן החדר, תוך זהירות רבה… אכן, יודע הוא כיצד לטרוח בעבודות המטבח, ולעתים בשעה שהוא חוגר את הסינר וניצב לצדה לסייע לה בשטיפת כלים ובהדחת סירים, הריהו עושה זאת בקפידה רבה ובחריצות יתירה של… אשת־חיל! לא לחנם יש בו הרבה מן היסוד הנשיי; כפות ידיו הענוגות והרכות כעיסה שטרם נאפתה, פניו הצחים, ואפילו משקפי־הזהב שלו – כל הפרטים הללו המתחברים לשוות לו מראה של דמות עלם חביב שטרם נתבגר, לכאורה ענוג למדי ורפה…

היא נישאה לו לפני שנתים. מזכיר בחברה מסחרית חשובה, בעל מישרה טובה ומסודר יפה. קסם לה השקט שבו, חביבותו, ידיעותיו הרבות גם בשטחים שמחוץ למקצועו, והתכליתיות שבהתנהגותו. כאשר סח לה יום אחד על האמצעים העומדים לרשותו לשם הקמת בית נאה ומסודר, מרוהט כהלכה, שקלה יפה את הדבר בדעתה, והואיל והיה גם חביב ביותר ובעל מזג נעים, אף כי לא מסעיר ביותר, וכלל לא צעקני כדרכם של גברים אחרים (שהיו דוקא לפי טעמה) נעתרה לו ברגע של חולשה. אחר־כך, משנתעוררו ספיקות קלים ונבטו בה דאגות שלא חשבה עליהן קודם, הבריחה אותן בתקיפות רבה שלא להפר את דיבורה ונישאה לו. אף הוא קיים את הבטחתו והכניסה לתוך בית מסודר ומרוהט ברוב טעם, כשהפרטים מחושבים להפליא, החל מן המסדרון וכלה במטבח. את יחסו הער אליה לא שינה, ובמרוצת הימים הגביר את רגשי אהבתו והיה כרוך אחריה ביותר. אלא שבתוכה חילחלה האכזבה: היא מצאה אותו ענוג מדי, נשיי מדי, ולעתים גם תשוש במקצת… היא התיחסה אליו בסלחנות רבה, בדביקות אמהית המעלימה עין ממגרעות, אלא שהאכזבה בעינה עמדה. הוא אפף אותה בעתרת רגשי חיבה ורוך, פינק אותה, ויחסו הלטפני והעוגב עליה ערב לה במאוד, שכן נעים־הליכות היה, אלא שבה נתרקמו כיסופים למשהו חזק ומסעיר יותר. היא למדה לכבד אותו, ובשיחותיו איתה על עניני אמנות והשקפות־עולם הוכיח רוב בקיאות וחריפות, אך יחד עם זאת לא נשתחררה מההכרה כי הוא מנע ממנה את עיקרם של החיים לגבי אשה צעירה ופורחת. משול היה בעיניה לעץ סרק נאה ומלבלב שאינו מבכיר פירות…

הם לא סחו ביניהם על כך. היא מתוך התעלמות, למראית־עין, שלא לצערו, והוא מתוך מורך והרגשת נחיתות… שניהם הבינו יפה איש את רעותו, ירדו לחקר הנפש, מבלי לשתף זה את זו בשיחה שהרס טמון בה. לפי־שעה הרגיעם השקט, היחס העדין והתנאים הנוחים בהם פיצה אותה בלבוש ובהידור כלפי חוץ. אבל שניהם ידעו כי בתוך הדממה מצטברת עוצמת הסערה אשר תטלטלם יום אחד… היא החלה מהרהרת בסופה הנכונה לפרוץ ומצאה ענין רב בהזרימה את מחשבותיה לקראת התמורה המשוערת, ואילו הוא חושש היה לשער ולהעלות על דעתו את התקרבותה, וסומך היה על נדיבות־לבה והתנהגותה האצילה של רעיתו. אבל במסתרים אחוז דאגה היה שכרסמתו והעכירה את רוחו. לפי הילוכו המזורז מן המטבח וחזרה לחדרו הבינה זיוה כי סיים את כל הכנותיו וגם סעד את לבו. לובש הוא עתה את חולצתו הצחורה, ואף כי חם היום, ודאי יענב לצוארו גם את עניבת הפרפר הזרועה טבעות כחול ואודם שלובות ורתוקות אלה באלה, זו המשווה לקלסתרו הבעה פיוטית ביותר, אריסטוקרטית… כעת הריהו שם את הכריך העטוף יפה במפית ואת הפירות בשקיק לתוך תיקו, שכן השמיע מנעול הפליז את נקישתו, וכעת הריהו שוב במטבח, ודאי שכח משהו, קמצוץ מלח או בדומה לזה, והריהו לובש את מעיל הבד הקיצי שלו, מרשרש בנעליו המצוחצחות בצוהב מבריק לעבר חדר האמבטיה לבחון תוך הצצה חטופה את קלסתרו המרצין בראי, אם הוא מעורר יחס של כבוד, וכעת הריהו פוסע חרש מן המטבח, כשהמגש בידו ועליו פת הבוקר הקלה וספל הקפה בשבילה. עוד מעט ויגחן עליה בארשת פניו הפיוטית ויאציל לה נשיקה קלה, מרפרפת, על מצחה או על לחיה, ויחמוק חרש־חרש מן החדר, ובעוד רגעים מספר תקשיב לפסיעותיו החורקות על גבי שביל הצדפים שבגינה, ולבסוף תקלוט אזנה את נקישת דלתית הברזל בהיסגרה אחריו.

זיוה פקחה את עיניה. מגש הכסף, הקפה ופת הלחם מרוחה בחמאה ומתובלת בריבת דובדבנים המאדימה על גבי צחור החמאה משכוּ את עיניה, אלא שהיא לא שעתה אל ארוחת הבוקר, ורק כעת, משוחררת לגמרי מהוויתו של בעלה אשר רחפה מקודם בחללו של הבית, התמכרה להרהורים ללא מפריע. היום, יום רביעי בשבת, חלף שבוע ימים מאז אותו מקרה באטליזו של הקצב… היא נתייסרה כמה לילות במחשבותיה, הפכה במקרה מכל הבחינות ופסקה לעצמה כי אחרי ככלות הכל אין היא אשמה, וכי לאמיתו של דבר לא הלכה לשתף את עצמה במעשה שהיה מחושב וצפוי, ורק חולשת־הדעת שתקפה אותה במקום מנעה ממנה את ההתנגדות; אמנם מלכתחילה שיערה כי יבוא יום אשר תחפש שילומים לעצמה בזרועות גבר אחר, וכמה מהם גם דחתה אך ורק מפני שרחשה יחסי כבוד עמוקים לבעלה, ולא העזה לסטות ולהוליכו שולל מאחורי גבו. אך במרוצת הימים בשלה בה ההכרה כי רשאית היא להיענות לקריאת החיים, ושחוטאת היא לגופה ולרוחה, באם לא תציית לקול דמיה השוקקים בגופה הצעיר ותובעים את שיכוכם. זכותה היא. היא צללה לתוך סבך ההתחבטויות והשיקולים המוסריים המקובלים כשהיא משלה את עצמה, מייסרת ומרגיעה, ונפשה עכורה בה.

אותו לילה, שעה שאביגדור הקצב הציע לה בפשטות רבה כי יחכה לה גם הערב, דחתה אותו בבוז מהול ברוגז גלוי, התנכרה לו ונמנעה מלהשיב לו דבר ברור, ובמשך יומיים גם עמדה בתוקף על דעתה שלא להיענות לו, ובהתקרב המועד שקבע לה נסתכסכה בה רוחה והחלטתה הקודמת נתערערה… האם לא מוטב לה לחטוא בזרועות גבר זה מלסבך את עצמה בהרפתקה עם גבר מחוג מכריהם, כדי להציל את כבודו של בעלה כלפי חוץ?… היא סנטה בעצמה על מחשבה זו שנטפלה אליה והניעה את ראשה בכעס תוך הדגשה שלילית מפורשת: “לא לא! לא!… לא ייתכן כי אעשה זאת! מה שקרה – משגה היה, קלות־דעת, ועלי לעקור מחשבה זו מלבי בכל כוחי”. כעבור שעה קלה חזרה אותה מחשבה לנקר שוב במוחה, להטרידה ולדחפה בדמיונה המסוער לזרועותיו של אותו בחור פשוט, נאה וגברי, אשר כבשה וגמל לה בעתרת קסמי גברותו. שוב עצמה את עיניה. דומה שדוק של כלימה צף בפניה ורגש צובט העלה בה להט מסעיר. שלא מדעת, כמתוך יאוש, תפשה בשתי ידיה את שדיה הקטנים, התפוחים, שבלטו בצחותם מתוך כתונת הלילה הכחולה כשני פירות בשלים, לחצתם בהסמיכה אותם זה לזה, הורידה את סנטרה עד שנגע בלוח לבה, ובהרגישה את הולם הדם ברקותיה עברתה מעין סחרחורת קלה הנובעת מעוצם כיסופים ללא פשר; בתנועה גמישה טילטלה את גופה המיוחם מעל המיטה, ויחפה וסתורת־שיער, חיוורת מתחושת גופה היא, הצעיר והרוטט, קפצה וקרעה בסערה את תריס חלונה, כמחפשת לה היסח־הדעת מיצריה העקודים המבקשים לנתק אסוריהם. זרמי אויר צח של בוקר יום קיץ, אשר צינת־מה עדיין מלפפת ראשיתו, פרצו פנימה וטפחו על פניה, סינוורוּ את עיניה הממצמצות מול הזוהר הניגר מעברים, וחמקו מבעד למחשוף חזה וזרועותיה.

מתוך רישול של חרות ואפס־מעשה החלה זיוה משוטטת בחדרים, נוגעת ולא נוגעת בחפצים, ספק עוסקת בצרכי הבית וספק שוקעת בהרהורים, היא לגמה על רגל אחת את ספל הקפה שנצטנן, בלי לטעום מן הפת, ולפתע מצאה את עצמה יושבת על גבי שרפרף מרופד קטיפה ירוקה לפני מראת התמרוקים, ובהרצינה את הבעת פניה שילבה רגל על רגל, זקפה עינים בוהות בחלל ולחשה כחוקרת את עצמה: “ובכן, הגברת ספיר, איך את חושבת לבלות את הערב? באטליזו של אותו קצב?”… היא הליטה את פניה בכפות ידיה לחפות על להט הבושה, אצבעותיה החיורות רטטו כמחפשות סעד. דמות בעלה החביב והענוג צפה ועלתה לפניה, ולפתע נתמלא לבה רחמים עצומים עליו, התינוקי, רחמים שנימת אהבה רטטה בה, עליו ועל עצמה, הדמעות החלו זולגות, עד שלבסוף נכמרו רחמיה ביותר, וחרש־חרשה עברה להתיפחות שתקפה אותה וזעזעה את כתפיה. היא גמרה בלבה שלא להיענות לקריאת יצריה המתעוררים בה לפתותה; היא גמרה בלבה לחשל את עצמה, להשתעות הערב בחברת בעלה, ולא להגרר אחרי מדוחי דמה השוקק בה. לאחר שרחצה את עצמה בצוננים והטילה על גופה חלוק לבן, היתה לה ההרגשה כי נצרפה הבוקר בכור היתוך אשר אכל בה את כל סיגיה, שעמדה במבחן ויצאה טהורה וזכה. בלתי פגומה בגופה ורוחה.

ט. הליכה באפלה

במשך כל אותו יום עסקה זיוה בעבודות שונות והשקיעה את עצמה בטרחות לצורך ולא לצורך, על מנת להרחיק מלבה לגמרי הרהורי־חטא ולא להעסיק את דמיונה במראות אשר טלטלוה אל רחוב הקצבים והעלו לפניה את דמותו של אותו קצב נאה ומושך. כורח נפשי היה לה להסחף בזרם של ענינים שוטפים כדי לא להיפנות לגמרי, לא להרהר, ולעיין את שווי משקלה הנפשי אשר החליטה לשמור עליו. את בעלה קבלה אותו יום במאור־פנים, בהרגשה של שחרור ממצוקה, ובערב ערכה לו שולחן נאה והנעימה לו את סעודתו בשיחה שיחס בה וחיבה. הוא גמל לה בחיוכו, וסח לה על מאורע מצחיק שאירע לו במשרדו עם הכתבנית אשר שיבשה מילה עברית, והוראתה לא די שהיתה בניגוד גמור להגדרת הענין, אלא הוסיפה לו גוון מוליך שולל ומגוחך, ושאלמלא עמד על כך בעוד מועד, ודאי שתקלה גדולה היתה יוצאת מכך, שכן ענין של חוזה הוא וכל תג מסולף עלול להכשיל. בסיומה של השיחה אמר לה:

– כסבור הייתי שנצא הערב להצגה, אבל לצערי לא נוכל.

– מדוע?

– עלי להשתתף באספת חברים דחופה, ושנית –

– וכן, ושנית?

– הרי אמרת לי כי הערב אַת צריכה לדאוג לבשר?

– אה, כן… אם כי איני בטוחה…

היא הסמיקה קמעה פניה נתלהטו. הסבה אותם הצדה והחלה עורמת פנכות וצלחות זו על גבי זו, ומסירה את הכלים מן השולחן. היא נכנסה למטבח נבוכה וחרדה.

משפט פשוט זה שהוציא מפיו, ללא כל כוונה, כי אם להזכיר לה, כדרכו לפעמים בעניני הלכות המשק, משפט זה טפח בפניה באכזריות רבה והרעיד את לבה. “הה, אלי!” – קראה תוך יאוש – “הרי הוא דוחף אותי ממש לזרועותיו”… ידיה רעדו כאשר שמה את הכלים בתוך כיור המטבח, רוחה נעכרה, ושלוותה – אשר השיבה לה בקושי לאחר מלחמה פנימית קשה במשך היום – נתערערה… היא לא מצאה לה מנוח. כאשר יצא בעלה והיא נשארה לבדה, התכנסה לתוך הכורסה ואמרה להדהים את עצמה במנגינות הרדיו, אך מחשבותיה הסוערות הטילו אותה מעבר לנחשולי הנגינות, אשר במקום להרגיע אותה ולשכך את יסוריה, עוד הוסיפו לה נימה של חרדת־נפש סתומה. היא סגרה את הרדיו וניסתה להשקיע את עצמה בקריאה, אך דעתה הוסחה מן הספר. דמותו של הקצב רחפה לפני עיניה בכל חמדתו הגברית, בחיוכו המשובב, בתנועותיו האמיצות. היא ידעה כי בשעה זו (העיפה עין בשעונה הקט הצמוד לזרועה) הוא מתחיל לחכות לה, אם כי עדיין שעה שלמה לפניו.

זיוה לפתה את ראשה בכפות ידיה כבצבת. שוב תקף אותה בולמוס כיסופים טמיר; שוב החלה לחוש בגופה הצעיר, הרוטט ומשווע לתמורה. היא ידעה כי אם לא יתרחש משהו יוצא מן הכלל אשר יעצור בעדה, אפשר כי לא תבליג, תקום לפתע ותלך אליו… הבדידות בה היא שקועה עכשיו, המלחמה שהתחוללה בה ועינתה אותה במשך שעות הבוקר ושנופצה לפתע אל התשוקה לגבר הזר, כל אלה דחפו אותה בכוח עז ובלתי מרוסן… היה לה הרושם כי היא נענית לקריאת יצריו של אותו גבר המצפה לה גם עכשיו באפילת רחוב הקצבים, כשהוא עומד נשען לקיר, מחכה לבואה ומדמה להקשיב לצעדי רגליה… “הה, אלי!” – קראה האשה במצוקת־לב – “מה עלי לעשות?…” לפתע צץ בה רעיון לסור תיכף ומיד לבית חברתה, להיאחז בקירבת אדם כדי לפסוח בשלום על שעה זו שסכנתה מרובה ביותר, לא להיות לבדה, עד שאותה שעה ארורה תחלוף, ואז בודאי שתציל את עצמה מקלון ותחשל את רוחה גם להבא, לאחר שתעמוד רק הפעם בנסיון. נמרצת נדחפה מביתה. בצעדים מהירים וברוח אמיצה פנתה והלכה לבית חברתה.

בדרך החלה לחזור על שיר שגור, לחזור ולטמטם את מוחה, וחזרה וזמזמה לעצמה כדי להסיח את דעתה מהרהורים אחרים, כדי להחלץ מהקרנת משיכתו של הגבר המחכה לה שם, ודמיו הגועשים מפעימים ודאי את רוחו לקראתה, לקראת האשה… משהגיעה זיוה לדירת חברתה עלתה בנשימה עצורה על גבי המדרגות ולחצה על הפעמון כמושיטה את זרועה לקראת איזה מציל אשר יאחז בה להכניסה למקלט שקט ובטוח מסכנה. הצלצול הרעיד את חללו של הבית מבפנים ונדם. דממה השתלטה.

היא צלצלה שוב. איש לא ענה. עם הצלצול השלישי שנמוג אף הוא בחלל הריק, ללא כל תשובה, פג בה לבה וברכיה פקו קצת. חברתה לא היתה בבית. היאוש חילחל בה. מדוכאה ושוממה ירדה לאטה מעל גבי המדרגות, בראש מורכן, בלי לדעת לאן לפנות ומה עליה לעשות. האנשים חלפו על פניה והיא עמדה ללא ניע, כעץ נבוב. משזזה ממקומה מצאה את עצמה מהלכת לעבר רחוב הקצבים; היא הלכה באותו כיווּן בצעדים רופפים, בלי לחשוב עדיין מחשבה מסוימת, כמשלה את עצמה ומשכיחה את מטרת לכתה. דומה, לא היא ההולכת, אלא אשה אחרת הנדחפת ללא מטרה… גופה הוא שנמשך לשם, ואילו רוחה ודאי מרחפת עדיין בביתה, מרחפת על גלי הרדיו, מוצנעת ורחוקה מכאן, שכן רוחה עמד בה כל היום בפני פתויי מאווייה, ורק גופה הוא הנמשך אליו… אשליה זו השתלטה עליה לאחר שמצאה את עצמה פוסעת בחפזון בכיווּן לרחוב הקצבים, ואילו לאחר שנכנסה לשם, והדממה שברחוב הריק אפפה אותה, ונתחוור לה כי אכן הולכת היא אליו, לא עוד השלתה את עצמה… כן! היא הלכה הפעם מתוך כוונה תחילה, אחוזת תשוקה עזה שלא הרפתה ממנה, ועוד נתעצמה בלכתה אליו; תשוקה שחישמלה אותה ודחפה אותה ללא כל מעצור. היא ידעה כי לא תוכל לעמוד בפני כוח סמוי זה, שכפו עליה יצריה המתפרצים; היא נכנעה וצעדיה נעשו נמרצים ומהירים יותר.

לפתע טרדה אותה הדאגה שמא אינו מחכה לה בכלל. חשש זה גרש מלבה לגמרי את החרדה הקלה שליוותה אותה בלכתה ברחוב האפל, והיא נזדרזה ביותר, שוב לא ביעתו אותה החתולים המיללים המזנקים מעל לפחי האשפה, הדלתות המוגפות הסוגרות על החנויות כעל אימות שתרדמה נפלה עליהן לשעה קלה, אף לא הערבים שעברו בקירבתה, והחשכה הדחוסה שרבצה ברחוב ונאחזה בכל בליטה, בכל פינה. היא מיהרה מאד בלכתה ונשמה לרווחה רק כאשר חרג לקראתה מתוך העלטה אביגדור, וזרועותיו החסונות חבקו את מתניה: – מחכה אני לך כבר למעלה משעה… דומה שגניחה קלה פרצה מגרונה. לא הוציאה הגה מפיה. רק נצמדה אל גופו החזק ונשימתה המבוהלת רפרפה על חזהו. נחירי אפו קלטו את הבושם שעלה משער ראשה ופניה, וגלי עוז וחדווה כמוסה עברוהו, כי חושש היה מאד שמא לא תבוא בכלל, ומשהופיעה היתה שמחתו עזה מאד וכנה. בזרועו השמאלית דחף את דלת אטליזו, ובימינו לפת את מתניה להכניסה פנימה. הוא חש כי היא מרטטת ולהט עולה ממנה. והיא לא דברה דבר.

י. זעם אגרופים

את חבילת המתנות לא החזירה אילנה לאביגדור, אבל השיבה את פניו של מאיר’קה, והודיעה לו כי גמרה אומר בלבה לסיים עם אביגדור את כל הפרשה ולנתק את הקשרים; ואמנם, לראשונה מוכנה היתה לכך, ורק לאחר ששככה חמתה, והיא שקלה יפה את הדבר בלבה, החליטה לא לנעול דלת תשובה בפניו לגמרי. כי אם להתחמק ממנו, ובמשך זמן־מה להתנכר לו, כדי ללמדו בינה, ולהגניב ללבו את החשש כי אמנם עלולה היא לפסוח עליו. צעירה נבונה היתה וידעה כי למרות כל מגרעותיו של אביגדור, הרי למעשה בחור כהלכה הוא ויפה־תואר, שאם תתיישב עליו דעתו ויהא מתון יותר, יוכל לפרנס אותה יפה, לכונן בית מסודר, ולספק לה את כל מאווייה; ואשר לשגיונות – הרי אין נקי מהם, ובמשך הזמן ודאי שתדע לרסן את מזגו הלוהט קצת יתר על המדה, ולצנן את רתחנותו. היא הצטחקה מתוך קורת־רוח וזעף גם יחד: “מנוול שכזה! אינו מתבייש לבוא ולהתפאר באזני על נצחונותיו!”…

מיד לאחר אותו מקרה, שעה שנצטערה ביותר ורוחה נעכרה, חשה לספר את הדבר לחברה הטובה, וזו נתרתחה ועמדה ללבות בה את חרון המשטמה. “אני במקומך – צווחה – הייתי קורעת אותו כדג!”… ואילנה, שכעסה שכך, חייכה חרש: “בחור כאביגדור אין קורעים כדג… ובינינו לבין עצמנו, אגלה לך סוד כי מסופקת אני אם אוכל להיות זמן רב שרויה ברוגז אתו, כי כבר התרגלתי אליו, וקצת קשה לי בלעדיו… אבל אחכה עד שיבוא לפייסני כמה וכמה פעמים, עד שיכרע על ברכיו לפני, עד, עד…” – המשיכה בחיוך רפה – “עד שיחזור אלי וחסל”…

חברתה נתנה בה עינים זועפות:

– וכך מדברת בחורה שמכבדת את עצמה? מה?…

– אין זאת שאלה של כבוד בלבד, חביבתי. ברגע הראשון אף אני חשבתי כי לעולם לא אסלח לו, וכך גם אמרתי למאיר’קה שבא אלי לבקש סליחה בשמו; אבל בינתים פג במקצת כעסי ורואה אני את הדברים בצורה אחרת. כל אחד עלול להכשל. העיקר הוא ללמוד משהו גם מן הכשלונות ולתקן את הדברים.

– כ – – – ך? – עיוותה זו פניה שלבשו ארשת של טינה וכיעור.

– כן, כך!…

אילנה פרשה ממנה כשהרהורי חרטה מכרסמים אותה, על שנואלה לגלות את לבה לחברתה זו, שאם כי מסורה היא לה, אין היא תופסת את הדברים כראוי, ואין היא מבינה שצריך גם לסלוח. אותו שבוע נעתרה ערב אחד להזמנת בחור, ממחזריה הקודמים, והסכימה לצאת אתו להצגה. הבחור אשר סר אליה בערב מצא אצלה את אביגדור. כנראה שטרם היה סיפק בידו לשוחח עם אילנה, שכן פנתה אליו ואמרה לו בפשטות חותכת, אם כי לא בקשיחות־לב:

– אני מצטערת, אביגדור, שלא אוכל לשוחח אתך הערב. כפי שאתה רואה הריני ממהרת להצגה…

אביגדור עצר בעד התרגשותו בפני הזר ולבו נקפו. מוכן היה להתנפל על הבחור, שלא נראה לו, ולעשותו גל של עצמות, אבל אילנה השגיחה עליו יפה־יפה בעיניה הבוחנות, ונתנה בו מבטים נמרצים שפירושם היה: “מוטב שלא תפתח בשטויות, לטובתך”.

אביגדור הנמיך את קולו:

– אבל מוכרח אני לשוחח אתך.

והיא השיבה לו מתונות:

– בעצם, אין לנו על מה לשוחח…

– אם אין את פנויה עכשיו נוכל לדבר אחרי ההצגה.

– השתגעת?!

– ובכן, נפגש מחר.

ושוב הלמתו בשקט עצור:

– מחר? – היא קמטה את מצחה כבשעת הרהור, והשיבה לו בפסקנות שאין להרהר אחריה – מחר לא אוכל, וגם לא במשך כל השבוע (כאן ניעור בה הרעיון הנקמני לקנטר אותו קמעה ולגבות את חובה) מוטב שנדחה את השיחה להזדמנות אחרת.

– אם לא נדבר על כך מחר – יותר לא אבוא אליך!

אילנה תיקנה במתינות את שערותיה, כשאצבעותיה הארוכות נוגעות ולא נוגעות תוך פישוק חינני בתסרוקת העשויה, המתולתלת, הציצה בראי שבארון, בחנה יפה את קלסתרה הנשקף בבטחון, והשיבה לו, בהטותה ראשה אליו, ביהירות כלשהי ובהדגשה, כאילו אין כל הדבר נוגע לה:

– כרצונך, חביבי…

אביגדור נזדקף ממקומו מלא חרון ובושה. בקושי הבליג שלא לרוץ ולהטיח בפניה דברים קשים. סר וזעף סקר את הבחור אשר ישב על קצה הספה, ומדמה היה להבחין בפניו ארשת של קורת־רוח… הוא הסתכל בו רגע תוך משטמה כבושה, וצוארונו הצחור ביותר של זה הרגיזו. הוא הרגיש כי ידה של אילנה על העליונה, ושהוא נחל תבוסה בפני אדם זר, תבוסה שאין לה כפרה. ולכשיפרוש מכאן, ודאי עוד יוסיף הלה כמה מלים בגנותו… לבו נקפו למראה אילנה ההדורה, שנראתה לו חמוּדה מאד באותו רגע, קרובה ורחוקה כאחת, עומדת ברשות עצמה לחלוטין ורשאית, לכשתרצה בכך, לשכב בחיקו של זה… תוגה אילמת חילחלה בחובו ובפנותו לעבר הדלת הפטיר בשקט, מנוצח:

– שלום, אילנה…

– שלום, אביגדור, ותודה על הפרחים ששלחת…

שוב שלחה אצבעותיה למשש בתסרקתה, כאדישה לכל אותה מערכה קטנה, אבל לבה נצבט בה; הפעם, משהכתה אותו והשפילה אותו, נכמרו רחמיה עליו… היא לא הקשיבה לדברי הבחור שפנה אליה, ולא ידעה כלל מהו סח. אמנם, היא התנהגה בתבונה ובעוז, וגם השכילה לדכא את רוחו ולהבליט את רצונה הגא והדרוּך, ללמדו שאין היא ניתנת למשחק, ולמרות כל זאת, חמוד חמדה אותו בלבה, וברצון היתה מסכימה לבלות אתו את הערב, ללטפו ולהרגיעו קמעה, כאם המגפפת את בנה לאחר שיסרה אותו… מסוכסכת היתה ורגשותיה המו בה, הסעירו את דמה והפעימו את לבה הנשי. לפני כן פחדה שמא לא ישלוט ברוחו, אבל הוא התנהג יפה ועלה בעיניה. היא לא חששה ללכתו הפעם, שכן ידעה והרגישה כי בסרובה תצליח לרתקו אליה בעבותות אהבה חזקה יותר, אבל קרביה המו בה, ונרגשת היתה.

הבחור שהלך לידה הרגיז אותה בפטפוטיו. היא גיחכה חרש לעצמה בהבינה כי זה מפרש את השיחה שהיתה בינה לבין אביגדור כדחוי מוחלט מצדה ובוודאי סבור הוא כי היא, אילנה, הרביצה בו כהלכה על מנת שלא לראות שוב את פרצופו… “שוטה שכמותך”… ובשבתו על ידה בקולנוע, בגלגל הסרט על גבי הבד את קסמיו ואת מאורעות חייהם של זוג נאהבים בכרך שמעבר לים, המתגברים על אי־הבנות ומדוחי הגורל, הרהרה רבות באביגדור, וגלי עדנה ורוֹך הציפו אותה והכשירו אותה לקראתו בבוא הרגע המפויס.

אותו ערב יצא אביגדור נאפד קצף ורחשי נקמה, והטיל את עצמו סוער למרתף.

הוא לגם כוסיות מספר, קרא לריב ואף הראה את נחת זרועו לאחד מן הקוּבּיוֹסטוסים, שנוא נפשו. ידידיו התערבו וסלקוהו החוצה לתוך חשכת הלילה כדי לצנן קצת את דמיו החומרים בו. משמצא אביגדור את עצמו בודד ומשמים, בלי לדעת מה עליו לעשות, וכיצד לשובב את נפשו הנכאה, החל משוטט באפס מטרה עד שרגליו הוליכוהו בדרך לשכונת הפועלים. הוא העמיד את עצמו בסמוך לקיר אחד עטור שיחי יסמין, נשף לתוך נחיריו בהנאה את ריח הפרחים החריף, וחכה שעה ארוכה לאילנה ובן לוויתה. תאב היה לדעת מהי מדת הקירבה שביניהם, ועדיין מצטער היה על התבוסה שנחל בחדרה, ועל התנהגותו שנראתה לו אוילית מדי ופושרת.

לבסוף שמע את קולה המצטחק והוא נרתע לאחוריו. בחלפם בחשיכה, מרחק פסיעות אחדות ממנו (הוא נצמד לקיר ועצר נשימתו) הבחין יפה בגופו של זה, כשהוא מטה ראשו אליה, מוביל אותה שלוב־זרוע וסח באזניה ברוב חשיבוּת איזה סיפור־מעשה. חמתו עלתה בו עד להשחית, נשך שפתו בשיניו וחכה עד שנתקרבו לדלת דירתה; כאן עוד נשתהו רגעים מספר, ומשסיים הבחור את שיחו הושיטה לו זרועה⁴ לשלום ואף אמרה לו משהו שערב כנראה לאזניו של הבחור, שכן החל צוחק תוך הנאה ספוגת נעימה של הכרת טובה. “חמור שכזה!” – הרהר לו אביגדור הנזעם – אצלי כבר לא תצחק!"… הוא עקב אחרי ההולך עד שנתרחק קמעה מן השכונה, ואז הדביקו לפתע בצעדים נמרצים, תקוף זעם גובר והולך, ותפשו בכתפו דרך טלטול:

– שמע־נא ידידי, אינני רוצה לראותך יחד עם אילנה!

הלה הרתיע את עצמו נבוך ומשתומם:

– מי אתה? ובאיזו רשות?

– זאת אינני מחויב להסביר לך!

הלה עמד על זכותו:

– הן לא בעלה אתה…

– אה, כך?…

הניף זרועו כלתומו והטיח ביעף אגרוף מחושל בפרצופו של יריבו. הלה התנודד מעוצם המכה והכאב, אלא שלא החשה ועמד להחזיר לו. אביגדור שמצפה היה לכך נתלהב, כי אילו נסתלק הבחור לאחר אותה הטחה ראשונה, ייתכן שהיה מסתפק בכך, כאזהרה בלבד, אבל מכיוון שנתחצף להחזיר – הרי ענשו בראשו! התלקחה ביניהם תגרת אגרופים קשה. אביגדור נתקל בבחור שאינו רכרוכית כלל וכלל, התנגדותו של זה רק הלהיבה אותו להכפיל את מחץ אגרופיו. הם הלמו והרביצו זה בזה בחימה שפוכה, תוך שקט, ללא אומר ודברים, ללא כל צווחה, כיאה לאנשי אגרוף המכבדים את עצמם… לבסוף גבר עליו אביגדור שהיה הלמן מובהק, והעניק לו סנוקרת אחת שרישומה היה, כנראה, ניכר ביותר, שכן גנח לפתע יריבו והחל כורע תחת כובד המהלומות… אף כי התגרה שקטה היתה ללא צעקות, הרי נשמע יפה שעט רגליהם של הנצים בדומיה של חצות לילה; מישהו הרגיש בכך והחל קורא לעזרה, כדי להפריד ביניהם. הזעקה הקיפה את כל השכונה, שעה שאביגדור נחפז להסתלק במעלה הרחוב, מתנשם בכבדות וממשש באצבעותיו בחבורה שתפחה סמוך לרקתו הימנית. מישהו האיר בפנס את מקום המריבה, ואלומת האור נפלה על פניו של אותו בחור נטול הכרה ששכב בפישוט ידים ורגלים על גבי הכביש המאובק, עניבתו שמוטה הצדה, הדם פורץ מאפוֹ וקלסתרו חיוור ומבוטבט יפה. שעה שהשיבו את רוחו, וסמכו בו כדי להעבירו למקום נוח יותר, כבר ישב אביגדור שוב במרתף, בקבוק בירה לפניו ודאגה מכרסמתו שמא עלול ענין ביש זה לקפחו שוב בעיני אילנה, וכבר ניחם על שנתפש למעשה נימהר.

יא. חוזר בתשובה

קרני השמש הנוטה לשקוע זיכוּ זגוגיות הבתים בסומק שאוּל, ועל גבי נצנוצי הים הרוגע השחירו ראשי מתרחצים שהפליגו בשׂחייה. חומו של יום פג במקצת, ניטל להטו, והמוני מתרחצים חשופי גוף לתפארת ולכיעור, מהם חיוניים ושזופים כעין הארד, ומהם צחורים כבהט, מהם רשלניים וצהובים כקפלי גווילים עתיקים, רחשו ונתקלו זה בזה, התלבטו בין כסאות המרגוע, נהנים מרחיצה ומחילוץ אברים. ריח של טחב המים מעורב בהבל תירס שלוק נישא בחלל האויר והעינים תעו עדיין יגיעות, מוּכוֹת זוהר ובוהק מסנוור. שרועים על גבי כסאו מרגוע, סמוכים זה לזה, עוסקים היו שניהם בכירסום קלחי תירס רכים ומדמים למצוא נופש בתוך קלחת הגופות המעורטלים. מאיר’קה שקוע היה בהרהוריו, ואילו אביגדור לא פסק מלתור בעיניו אחרי אשה נאה, מזין עיניו בחמודות גוף צעיר ורוטט, ומדריך יצריו למראה יריכים מתנועעות ומחשופי חזה נאה. עיניו הבריקו והחמדה היתה נסוכה על פניו; הוא סקר יפה־יפה את הנשים החשופות שלבושי הרחצה הקלים, הצמריים, עשויים להבליט ביותר את חמודות אבריהן, ומתוך עירבוב רגשות ומקום מעריך היה משקל גופן וטיבן.

– מה דעתך על זו? – קרץ בעינו כלפי אחת.

– לא רע.

– חתיכה הגונה!

– כפתור ופרח.

אביגדור לא גרע עיניו ממנה:

– כשר בתכלית הכשרות!… בעלת משקל! איזה מוקדם לה ואיזה חלק אחורי… ראית מין דבר שכזה? לוּא היו לנו חתיכות כאלו היינו מתעשרים מיד. קודם־כל אין עליהן פיקוח ממשלתי, אין רבנות ראשית ואין רופא וטרינרי, הכל חד וחלק, כשר אפילו למהדרין מן המהדרין!…

– ואיזה הילוך… – גיחך מאיר’קה.

– לוּ ניתנה לך כזאת?

– כזאת לא נוצרה בשבילי…

– שוטה שכמותך!

מאיר’קה נאנח:

– זהו לעג לרש… איש איש וגורלו. האחד – נפשו יוצאת לאשה שיוכל לכבד ולאהוב אותה, למלא את כל מחסוריה ולראות בה הכל: אשה, רעיה, אֶם לבנים ולבנות, ככתוב בתורה, ולרוע מזלו אין הוא יכול להשיג אפילו אחת, וזה – ריק ופוחז שכמותו – מקיף עצמו נשים ובחורות, יוצא מדעתו מרוב נחת, ובועט כאותו סוס בריא ששבולת השועל עוקצתו… אי, אביגדור, מה יהא בסופך? על שום מה אינך בוחר לך אשה כדת וכדין ומפסיק את תעלוליך?

אביגדור הטיל את קלח התירס המכורסם מעל לראשי המתרחצים, בלי להשגיח בהם, פשט את רגליו, שילב את זרועותיו מתחת לצווארו, פניו הבהיקו מזיו עלומים, מדושנים במקצת לאחר גילוח המעדן צחותם, ודעתו היתה זחוחה עליו ביותר:

– אתה צודק, מאיר’קה. בענינים אלה מבולבל אני במקצת.

מאיר’קה אסף את רגליו, התישב ולפת את ברכי הדלות בזרועותיו:

– שמע, ידידי, כבר אמרתי לך פעם כי רשאי אדם לא להיות הוגן במקצת בעניני מסחר, וזכות זו נתונה בעיקר, לפי עניות דעתי, לקצב, שעבודתו קשה, בזוייה, וכרוכה גם בסכנות. אך מה שנוגע לעניני משפחה וטהרת המדות, כאן יש להתנהג כשורה ולא בהפקרות!… יש חוקים, נמוסים ומנהגים שאסור לדרוך עליהם ברגל גסה! שׂא לך אשה, טהר עצמך מהרהורים רעים וחטאים שבסופם הם מביאים כלייה על האדם…

– באמת?! – הרצין אביגדור פניו, ספק ברצינות ספק בהיתול – איזה בעל מוסר אתה, ואני לא ידעתי! לשחוט פרות ולמכור בשר טריפה ונבילה ליהודים כשרים – מותר, ואילו להתעסק עם נשים – אסור… אני אינני תופש תורה זו שאתה רוצה להסביר לי. בכלל אין צדיקים בעולם. כל אחד חוטף וגוזל, אבל יש מי שעושה זאת ברעש, בקצבות כמוני, בתוקף, ויש מי שעושה זאת בשקט, בספסרות, ובעבודות נקיות מעין זו המכניסות הון, ואין איש רואה ויודע, ואילו על הקצב מצביע כל אחד כעל פושט עורן של הבריות! וגם בעניני נשים אינני מוצא כל חטא. אדרבה! אלה הם חיים של ממש!

תוך־כדי־כך נתן אביגדור עיניו באשה צעירה שגופה התמיר והילוכה נראו לו מוּכרים ביותר. לבו נקפו לקראת ההולכת וקריבה, והוא חבט מתוך חדווה כמוסה על ברכיו של מאיר’קה:

– הבט וראה מי היא ההולכת לקראתנו!

זקף מאיר’קה את עיניו לקראת הבאה וחייך אף הוא:

– שלום, אילנה!

ואביגדור הסמיק קמעה:

– שלום, אילנ’קה…

היא נתעכבה, הרצינה פניה ושאלה כיוצאת ידי חובתה:

– ומה שלומכם?

רך ומנומס אידב אביגדור את קולו:

– איך אַת מרגישה, אילנ’קה?

– טוב, כפי שאתה רואה.

– לאן? לרחיצה?

– לרחיצה.

– רעיון טוב!

נבוך היה קצת ולא ידע כיצד לכלכל את דבריו, וכיצד לקשור שיחה אתה. כל אשה נאה היתה מדהימה אותו בחן נשיותה; כל אחת נראתה לו מושכת את הלב במהותה המיוחדת, ועקב יחסה האדיש אליו, נשתלטה בו כלפי אילנה הרגשה של זרוּת, ושעליו לטרוֹח יפה כדי לזכוֹת בתשומת לבה, שכן לאחר אותו מקרה, בחבלו בבחור שליווה אותה הביתה, השתמטה מפניו תוך כעס גלוי ולא ביקשה את חברתו.

דחויים אלה רק הגבירו את חשקו אליה, ובעיקר לאחר שזיוה נעלמה ולא הוסיפה להזדמן אתו, משל פערה האדמה את פיה ובלעה אותה חיים…. אכן, הוא ניחש וידע כי אותה אשה תתכחש לו בסופו של דבר, והיטב חרה לו, והרי גם זו מואסת בו, שכן לא הצליח לפייס אותה. הוא הסתכל בפניה המארכים ששופו והבליטו את עצמות לחייה הבולטות קמעה ומשווֹת לה חן של עלמה שנתבגרה והגיעה לכלל אשה נאה; הוא הסתכל בה בחמדה, וניעור בו הרצון להתחבב עליה ולומר לה דברים שימצאו חן בעיניה, ולא ידע במה לפתוח. וכאן יושב לו מאיר’קה, נותן עין בוחנת בשניהם, מתיז רשפי לעג דק ומחייך לו את חיוכו הערמומי.

– קחי לך את הכסא שלי, – הציע לה אביגדור.

– חושב אתה שלא אשיג כסא?

– תשיגי, אבל אני מציע לך את שלי.

– טוב, יהא כך – ויתרה לו אילנה (“הרי זה דבר של מה־בכך”).

ישבה, הסירה את משקפי השמש שלה, חלצה את נעליה והוציאה מתוך ארנק־העור שלה מגבת מקופלת וכובע גומי, ובקומה תפשה בזרועותיה הארוכות והנאות את שולי שמלתה, משכה והרימה אותה מעל לראשה, משל מתפשטת היא בחדרה, וניצבה לעומתם בחליפת־רחצה כחולה, הדוקה, שחשפה והבליטה יפה את אברי גופה השופעים בריאות ועלומים; משחבשה את כובע הגומי לראשה, שונתה הבעת פניה ולבשה דמות נער או כבאי צעיר, ובדילוג רב־חן קפצה מעבר לכסא ופסעה זקופה ונאה לקראת הים שלבש גוון עופרת כהה, שכן החלה השמש שוקעת.

אביגדור ישב ושתק. הוא חש בכל מאדו כי מוצאת היא חן בעיניו, וההכרה שהיא דוחה אותו, קשה היתה לו ביותר. לבו נקפו מתוך דאגה שמא באמת עלולה נערה זו להתכחש לו ולבכר אחרים על פניו, והוא הן היה כה קרוב אליה… ניכר שהיא מתקיימת יפה גם בלעדיו, ובוודאי שאינה יודעת מחסור בבחורים הלהוטים אחריה… משהבחין במבטיו הבוחנים של מאיר’קה, השוקל בחובו אף הוא את כל הפרשה לפי דרכו, זרק לעומתו:

– נחמדת, לא כך?

– אחת מאלף…

– ובכן, מה דעתך?

– דעתי ידועה לך.

– מה עלי לעשות?

– קשה להגיד. אין היא בחורה קלת־דעת…

אביגדור פנה כה וכה. בסמוך לו עמד עלם צעיר שאגלי המים נטפו מגווֹ לאחר רחיצה, והוא עומד כיצוק מבּרוֹנזה לנוגה השקיעה; מכנסי הרחצה שלו לפפו יפה את שוקיו, וחגורה לבנה הקיפה את מתניו ושיותה לו מראה של אתליט צעיר חסון. אביגדור פנה אליו במפתיע:

– כמה שלמת בעד מכנסי הרחיצה שלך?

– חצי לירה.

אביגדור הוציא לירה מכיסו:

– תן לי את המכנסים וקבל את הלירה. נתחשק לי להתרחץ ואין לי כאן מכנסי רחיצה.

הבחור חייך:

– עסק לא רע, אבל אינני מוכר.

– אינך מוכר?

– לא.

– ובכן, תן לי אותם לעשרה רגעים.

– עזוב שטויות!

שביב רע הבליח בעיניו של אביגדור. כאדם מתרשל, כבד־תנועה, קם ממקומו נתקרב לבחור כלתומו, ללא כל כוונה רעה, חלילה, ולפתע מרח לו בכף ידו על קלסתרו של זה באצבעות פשוקות ודחפו דחיפת־טלטלה עצומה עד שזה נטה אחורנית, כשל וקרס על פני החול, ובעיניו הנבעתות התמהון והזעם גם יחד:

– אתה, מנוּול שכמותך… הנני –

אביגדור עמד נגדו, פניו אפלים וקשוחים:

– רוצה בתוספת־יוקר?…

מאיר’קה זינק וניצב בין השנים. הוא שידל את הבחור, ספק לועג, ספק רציני:

– חביבי, הסתלק מכאן בהקדם. אדון זה (הצביע בידו על אביגדור) יכול לעשות ממך גל של עצמות נקי מבשר… מבין אתה, קצב הוא, אדון שאינו אוהב להתלוצץ. אינך רוצה למכור לו את המכנסים – הסתלק מכאן תיכף ומיד!

– אי מאיר’קה – נהם אביגדור – תמיד אתה באמצע לצורך ולא לצורך! מה איכפת לך אם אעשה ממנו קציצות? הא? ואתה?! – פנה לפתע לבחור בתנועת איום – עוד אתה עומד ומחכה? ימח שמך וזכרך!…

הבחור הציץ בו, כאומר לבחון את כוחו של יריבו, ונרתע בחפזה ובבושת פנים.

אביגדור פשט את כותנתו ומכנסיו והחל חולץ את נעליו בחפזון; ידיו רעדו בעשותו זאת, כי מיהר מאד וחשש פן יאחר. מאיר’קה הסתכל בו בתמהון:

– הרי אין לך מכנסי רחיצה!

– אין־דבר! 'כנס בתחתונים. אני מוכרח לדבר אתה.

מאיר’קה סקר את חברו הנחפז הימה בתחתוניו והצטחק בהעלותו לפניו את קלסתרו המופתע של אותו בחור לתגובתו החריפה של אביגדור השופע עוז וחוצפה ללא רתיעה. בסתר־לבו היה מאיר’קה נהנה תמיד מתעלוליו של חברו הצעיר, ומעריך את כוחו, אלא שתמיד חושש היה לסופם של דברים, שמא לא יעלו כראוי, ושמא יקפח יום אחד את גורלו המשחק לו, עקב תקלה זו או אחרת. משתוקק היה שהוא ואילנה יתפייסו, שכן רק בחורה כאילנה תדע לרסן אותו ולכונן לו חיי משפחה.

לבסוף הופיעו שניהם בתוך הדמדומים, באו וניצבו לידו חרישים, ורוח של תוגה נסוכה עליהם. לבו של מאיר’קה פג בו למראה זה ועמד מיד על הרוגז הקיים עדיין ביניהם כקיר אטום שאין להחדיר בו קווי אור. הוא נצטער על כך וכדי להפר את השתיקה הכבדה פתח:

– נו, איך היתה הרחיצה?

– מצוינת! – השיבה זו.

– מי שוחה יותר טוב?

– לשחות הוא יודע וגם לדבר הוא יודע…

אביגדור פנה לחברו:

– מאיר’קה, אין לי מזל!

– מזל יש לך די והותר – העירה לו אילנה – שכל אין לך!…

אביגדור השמיע נעימת התרפסות:

– מוכן אני למלא אחרי כל מה שתדרשי ממני. מאיר’קה יהיה עד!

– אין לי צורך בעדים. אותו ערב התנהגת יפה בראשיתו וקלקלת בסופו. מוכנה הייתי להתפייס אתך ובאת אחר־כך והרבצת כרוצח באדם שאין בו כל אשם. ראיתי כי עדיין ריק ופוחז אתה שאסור לסמוך עליך… חשבתי הרבה בענין זה ואינני נחפזת. (עמדה מאחורי כסא כדי לפשוט מעליה את חליפת הרחצה) וגם אתה, אביגדור, אינך צריך להיות להוט אחרי כל כך; כנראה שהזיווג שלנו אינו עולה יפה ומוטב שתמצא לך אחרת במקומי.

העלטה גברה. בשולי הרקיע במערב עדיין יקד האופק, ואילו הים פשוט גוון ולבש גוון, הווריד, הוריק והאפיר. החוף התרוקן ורק נמושות שאיחרו לחזור מעסקיהם, עדיין ירדו לטבול. מאיר’קה ישב על גבי כסא המרגוע, חרד לשמוע את פסק־דינה החריף של אילנה ביחסה לאביגדור, שהוצג ככלי ריק, והריהו עומד העלוב, מציץ באילנה, עיניו ניתלות בבוהק גופה שנחשף בין פשיטת חליפת הרחצה לבין לבישת השמלה, לבו נוקפו והמלים אינן בפיו. הפעם היתה רוחו נכאה מאד, ומבקש היה להפיל תחנוניו לפניה, אלא שבוש היה בפני ריעו וגמר לטרדו מכאן:

– שמע, מאיר’קה, נפגש במרתף.

הלה הבין וקם לפרוש מהם:

– שלום לך, אילנה, והתנהגי אתו יפה…

אביגדור קרב אליה ותפשה בזרועה:

– שמעי!

– אני שומעת, אבל חדל ללחוץ! אין זה משפיע עלי…

– אַת רוצה לשגע אותי?…

– חס וחלילה!

– תעני לי רק על שאלה אחת.

– אענה לך על שתים…

– מצאת לך אחר במקומי?…

– לא.

– ובכן, נשׂים קץ לדבר… את לא תכירי אותי. אדם חדש אהיה. כל מה שתגידי לי אקיים. אני מוכן לבוא בשבילך באש ובמים! רוצה אַת כי נתחתן מחר – הריני מוכן ומזומן! רק אַל תדחי אותי… אם לא תשני את יחסך אלי – אצא מדעתי ואעשה מעשים משונים.

– כך, כך, חביבי, כבר אתה מאיים במעשים משונים! כזה אתה… אין לתת בך אמון אף לרגע אחד. רוצה אני כי תבין דבר פשוט: היתה לי אהבה חזקה אליך ואתה ציננת אותה… לא ידעת לשמור עליה; להיפך, יצאת מכליך כדי להשניא את עצמך עלי… כמה וכמה פעמים רמזתי לך כי אני מוכנה להנשא לך, ושמוּטב לא לדחות את הנישואים ואתה לא הבינות או שלא חפצת… לבסוף עוד באת בהתפארויותיך הטפשיות וקלקלת; ואחר־כך התנפלת על בחור הגון שאינך מכירו כלל, מעשה שאיני יכולה לסלוח לך. החלטתי כי אתה אינך האדם הראוי לי וחסל! כלום לא תבין דבר פשוט זה?

– שמעי, 'לנ’קה, מבין אני יפה ורוצה אני לתקן, אבל אַת לא נותנת לי את האפשרות. אַת מתחמקת. אפילו לפושע נותנים את ההזדמנות לתקן את מעשיו, ואת אינך רוצה לעשות לי זאת, נניח, בדרך נסיון לחדשיים… תראי איך אשנה את עצמי מן הקצה אל הקצה…

אילנה פרצה בצחוק:

– הפלא ופלא! לא הייתי מאמינה לדבריך לולא שמעתים באזני ממש. מדבר אתה כאחד גבור מתוך ספר! אביגדור’קה, איפה למדת את כל הדבורים הנאים האלה? כל מה שאתה אומר הוא טוב ויפה, אבל אינני מאמינה לך… אני מכירה אותך יפה, ולפעמים שואלת אני את עצמי איך למדת לדבר מלים יפות ולא לקיים אותן!

דבריה שנאמרו בתוקף ובלעג גם יחד הרעישו את נפשו של אביגדור. אמת רבה היתה צפונה בהם, והיא לא שגתה, שכן תיכנה יפה את רוחו. אכן, הוא לימד את לשונו לדבר צחוֹת, אבל הפעם הוא מוכן ומזומן לקיים את דבריו ולהוכיח לה את אמיתותם, אבל היא אינה מאמינה ולועגת לו. עליו למצוא דרך אחרת. הוא הלך לידה שקוע בשתיקה, וציערה אותו ההרגשה עד מה חלש הוא לעומתה, ומה תקיפה היא ברצונה ובהשקפתה. משהגיעו לאוטובוס פתח בשיחת־חולין רגילה, ולבסוף הציע לה:

– תרשי לי ללווֹתך הביתה?

– לא 'כפת לי.

באוטובוס החל דוחק עליה:

– אולי תצאי אתי הערב?

– הערב לא אוכל. עיפה אני.

– ומחר בערב?

– כבר הקדימך אחר. זה שהרבצת בו…

– ובכן, מחרתים?

– מי נביא ויידע מה שיהיה מחרתים. אם אהיה פנויה אצא אתך, אבל אינני מבטיחה לך.

– רואה אני כי אַת מתחמקת בכוונה.

היא לא השיבה לו ופניו קדרו משהרגיש כי אינה רוצה בו, ושאדישה היא ביחסה אליו, נצבט בו לבו. לאחר שיצאו מן האוטובוס בדרך לשכונה, החל שוב לשדל אותה, אבל ללא הועיל. הנערה התעקשה. הוא עשה נסיון לחבק אותה, כאשר הסכין לעשות מאז הכיר אותה, ואילו היא דחתה אותו באדיבות שתקיפות בה, וסילקה מעל מתניה את זרועו החובקת. משהגיעו לחדרה פנה אליה, כשנעימת־תחנונים רוטטת בקולו הרך:

– 'לנקה, תרשי לי להכנס לחדרך לשעה קלה?

– לא, הערב לא.

– ובכן, – פתח והודיע לה בלשון של החלטה פתאומית שנצנצה במוחו – רואה אַת האבן שעל־יד הגדר?

– רואה אני – השיבה זו בשקט.

– אני אשב עליה כל הלילה עד הבוקר. אשב כדי להראות לך כי אינני מתלוצץ הפעם ושמדבר אני ברצינות. אני לא ארפה ממך ואלך אחריך בכל מקום, אלווה אותך כצל. כל הלילה אשב כאן בחוץ על האבן הזאת רק כדי להראות לך שבאמת אעשה כך, וזאת היא רק התחלה…

אילנה גיחכה חרש:

– כעבור חצי שעה תלך הביתה…

– נראה!

– ובכן, ליל מנוחה!

– שלום, 'לנקה!

יב. מלחמת שוורים

הוא פנה וחצה את הכביש. ישב על גבי האבן בשכלו את רגליו ושקע בהרהורים. משהחליט לעשות מעשה זה של שביתת־שבת משך כל הלילה, ירדה עליו מנוחה הצוררת בכנפיה הבטחה סתומה, כי על ידי כך אולי ישנה את דעתה ויהפוך את לבה לטובה עליו. אמנם, עוד הלילה הארוך והמענה לפניו, אלא שמנוי וגמור היה אתו לקיים את דברו, שלא להתגחך בעיניה. הוא ישב, איפוא, ואם כי הזמן זחל בעצלתים, יפה היה להרהורים בלתי פוסקים וטורדים על עסקי עבודה, אנשים ומעשים, והואיל ומבלה היה את זמנו ממש מתחת לחלונה של אילנה, חוזר היה ומהרהר בה בלי חשך, ומצרף זכרונות על פגישות איתה, שהיה הופך בהן והופך תוך הנאה רבה. יש ודמותה של אותה אשה היתה גם היא צפה ועולה בזכרונו, אבל מכיון שנואש ממנה, ומכיון שהביט על שתי הפגישות איתה כעל הרפתקאות נעימות שחלפו לבלי שוב, מרתק היה את כל תשומת לבו לאילנה, וכל מעייניו היו רק בה. התנכרותה אליו ציערה אותו מאד, ונעים היה לו לזכור כיצד חרידה היתה עליו ודואגת לשלומו. עד היום קשה לו לשכוח גודל חרדתה אז, כאשר נפצע בבית־המטבחים ונאלץ היה לבלוֹת שבועים כשהוא קשור למיטה. זוכר היה יפה כיצד פרצה חרידה ודאוּגה לבית־החולים, וכיצד אפפה אותו בחמימות ובטפול של אשה אוהבת, ומה גא היה עליה, שעה שכל החולים סקרו אותה בעינים חומדות למראה תארה הנאה והחטוב, וכמה נהנה להשיב על שאלותיהם הטורדות בתשובה אחת, מתוך יוהרה ופסקנות: “זוהי בחורתי!”… ומחייך היה בשמעו מפי רבים אותה הדעה: “נחמדת היא!” ומכיון שהלילה ארוך היה, ונובר היה בזכרונותיו על מקרים שחלפו, העלה לפניו אותה תמונה בבהירות רבה, לפרטיה השונים, ומחייך היה חרש לעצמו על הטילו עצמו מתוך קלות־דעת לאותה הרפתקאה.

היה זה בוקר אביב נאה ורך. פושטי העורות התכוננו למלאכתם והוא עמד בחוץ בתוך קהל הקצבים, מאזין לבדיחותיו של מאיר’קה, בדיחות הכרוכות בעסקי הברחת בשר, כיצד חירבנו מפקח זה או אחר, או כיצד סידרו איזה שוטר. לפתע הגיעו קריאות צהלה וצחוק שפרצו מבית־המטבחים. אותו יום הובאו לשחיטה כמה תואים מגודלים. התואים שנואים היו על הקצבים מפאת בשרם הגס והקשה, ושנאה יתירה נודעה להם מטעם פושטי העורות, שכן נתיגעו בטירחה יתירה לפני השחיטה, הואיל וסרבנים הם ביותר, חסונים מאד ועומדים על נפשם בעקשנות המיוחדת לבעלי חיים שהם ספק בהמה ספק חיה… לפני חודש ימי פרצו כמה מהם העירה, חוללו מהומה, פגעו בבריות והסבו נזקים.

והנה אירע שתוא אחד הוגיע ביותר את פושטי העורות, ועדיין לא עלה בידיהם לעקדו. כל המהלומות שניתכו עליו כדי להדבירו היו לשוא, וכל האמצעים לא צלחו עליו; את רגליו הקצרות והחסונות היה מפשק ללא תזוזה כלשהי, כנטועות במקומן, ולחינם טרחו הללו עד שזיעתם ניגרה להם פלגים־פלגים מעמל ומחרון גם יחד. לבסוף, משנסתכסך התוא מהמהלומות שקיבל, ואוזניו נחרשו מן הרעש והצווחות, זנק מתוך תא השחיטה הצר, והחל דוהר בשעט של חיה אדירה לתוך בית־המטבחים, שהיה עדיין ריק בחלקו הגדול. הקצבים, שחששו מפגיעתו הרעה, נפוצו מפניו כמוץ מפני רוח בקריאות צעקה וצהלה, כדי להגדיל את המהומה, ורק פושטי העורות, מהבילים תחת בגדיהם הצחונים והמסואבים, דלקו אחריו בחבלים, בשלחם בעקבותיו בליל של קללות וגדופים דשנים ומוחשיים ביותר.

התוא מצא את עצמו מסוער ומהומם לשמע הגערות הרעשניות, והחל משתולל לצהלתם הפרועה של הקצבים ונעריהם אשר צרו על השערים המסורגים ברזל, והציצו מתוך סקרנות רבה, שמחים לזון את עיניהם בהרפתקאה משעשעת קצת, שכן ידעו טיבם של תואים עקשניים אלה. אביגדור אף הוא עמד בין הצופים במחזה שנערך לעיניהם, שהיה מרהיב עין ומסעיר את הרוח. היה זה תוא מגודל שעורו השחור והקרוח הבהיק פה ושם כשריון עבה; מעל לראשו נישאו הקרנים המעוקלות, הדומות לאלה של איילים, ובכל תנועותיו המרושלות והכבדות הוצק חוסן של חיה גסה שהוטרדה לכאן מתוך נוחיות הביצות. צהלות הקצבים וצעקותיהם הפרועות העלו תזזית מסחררת במוחה של החיה, ובלובן שמסביב לעיניה השחורות הוּצת להט אדום מהול באימה חסרת מנוחה, שנהפכה לבסוף לזעף גובר והולך; תוך שטף מרוצו לארכו ולרחבו של האולם רחב־הידים, מורדף בידי פושטי העורות, שמתוך חשש החלו נוהגים בו זהירות, חובט היה מפעם לפעם תוך עוֹצמה רבה בראשו ובקרניו בסורגי השערים, כאומר לפרוץ ולחרוג בעדם לקראת האור הנוהר בחוץ, הנמשך אולי מביצות ואגמי מים, עטורי סבך קני סוּף וריחות שונים לגמרי מריחו של מקום משונה זה. משנחבל לשוא בקרניו שזעזעו את ראשו, ונחבט במצחו עד כדי להכות את עיניו בניתוז ניצוצות, חזר ונסחף בשעט־דהר, ונתעכב באמצע האולם נושם ונושף, מטיל אימה, דרוּך ומוכן לקרב. פושטי העורות שוטטו בעקיפין, אובדי עצות, ומחפים על מבוכתם בצעקות ללא כל צורך. הקושי כרוך היה בעיקר בהטלת פלצור על ראשו, כדי לרסנו קודם־כל לפני פעולת הכרעה סופית, אלא שהפעם פחדו לגשת אליו, כי הציצו בעיניו שטופות הדם ונרתעו מפני הזעם האצור בהן… עמדו הקצבים והתגרו בהם:

– היי, פחדנים!

– גבורים שכמותכם!…

– שירו לו שיר־ערש: איילילולינקה…

הרעים הצחוק מסביב בכל עוז, חרה אפם של פושטי העורות התקיפים והמנוסים במלאכתם על שהללו מהתלים בהם, נתנו בהם עינים מפיקות משטמה אילמת, נוקבת, והוסיפו לפסוע סחורנית לבהמה, מתחכמים להטיל את העניבה על צוארה, או לפחות על אחת מרגליה. אותה שעה לא הבליג אביגדור, בוטח ועליז כדרכו, להטיח אף הוא לעגו בפניהם:

– עשרה אינם יכולים לסדר תוא אחד!

נתקרב אליו שמריל גוץ, מתון ושקט:

– אם חכם אתה, היכנס ונראה במה כוחך גדול!

נתנו בו הכל את עיניהם מצפים לתשובה הציץ אביגדור כה וכה וראה שכאן אין מפלט, ואין נסיגה… הזמנתו של שמריל גוץ במקומה היתה, ונאמרה בנעימה שאין לזלזל בה כלל וכלל… הוא נזדקף, איפוא, הרצין פניו, וכמי שכפאו שד השיב:

– אדרבא!

פתח את השער והפסיע פנימה. אדרבא! הוא יראה להם שאינו פחדן כל עיקר! הוא הוציא חבל מידי אחד הפועלים, היטיב את עניבתו למען יוכל להטילה כראוי, וכדי להוכיח להם שלא נכנס לשם שעשוע בלבד, הרהיב עוז בלבו ונתקרב ביותר כלפי החיה שעמדה כממתינה לו. כשנתקרב, הרכין התוא את ראשו המגושם, ליכסן את עיניו, הרים את רגלו הקדומנית והורידה בכעין בעיטת אזהרה, לפני זנקו לקראת אויבו. אביגדור שמע יפה את נשיפותיו המבשרות רעה וחש כי אין התוא חומד לו לצון, ושאם יטיח בו בקרניו לא יצא שלם… אותה שעה נשתררה דממה כבדה. הקצבים ופושטי העורות המסתכלים במחזה כלאו נשימתם ועקבו אחריו במבטיהם תוך סקרנות ומתיחות של צופים בזירה של מלחמת־שוורים ממש. המראה משך את לבם. אם הואיל בחור דנן לקחת על עצמו תפקיד מעין זה, שלא כל אחד להוט אחריו, מן הראוי לראות כיצד יבצע אותו… והוא גופא, מכיון שהרגיש כי עיני כל נשואות אליו, להללו או לבוז לו, ידע כי אין טעם לרתיעה… אלא שבעומק לבו חרה לו על פושטי העורות שעזבוהו לנפשו ומשליכים את יהבם עליו… הוא פנה אליהם בנעימה של מטיף מוסר:

– ומה אתם חושבים חברה, שאני בעצמי אוּכל לעקוד אותה?…

ושמריל גוץ הוא שהשיב:

– אתה תתחיל ואנחנו נעזור לך…

אביגדור גרע עיניו לרגע אחד מן התוא וזה נמלך כנראה בדעתו, ניתר לפתע ממקומו והשתער עליו. אביגדור חש למצוא לו מפלט מאחרי אחד העמודים וכמעט שרגליו מעדו על רצפת האספלט הרטובה. צחוק הקצבים פרץ מסביב. מנוסתו גרמה להם קורת־רוח; הגדילו פושטי העורות שסנטו בו בפה מלא:

– גבור שכמותך!

– ראיתם כיצד הרים את רגליו?…

– תפשת אותו בזנב?

ואחד מפרחחי הקצבים הכריז בקול רם:

– סבוב ראשון לטובת הג’מוס! היפּ! היפּ! הידד!..

– היפ, היפ! – רעמו חבריו.

תוך־כדי־כך הוסיף התוא להשתולל ולהתרוצץ בתוך האולם הסגור. צעקות הקצבים וקריאות הזירוז והלעג של פושטי העורות, שכוונתם הסמויה היתה להרגיז את התוא ואת אביגדור כאחד, הטילו בשניהם חוסר מנוחה ודריכוּת. אביגדור יצא שוב לקראתו, נמרץ וזועם, מוכן לכל. הוא נתקרב ביותר והטיל את החבל על ראשו של התוא, אלא שזה הרכינו ושמטו. שוב ניסה אביגדור את יכלתו בזריזות רבה והפעם עלה הדבר בידו: העניבה צנחה מערפו של התוא, סמוך לגבו, ואביגדור שלא החמיץ כושרו של רגע, משך בעוז, וזו נתהדקה יפה־יפה, עונבת צוארו. התוא פתח בדהר ואביגדור אזר כוחותיו לעצור בו ולרסנו. עתה יצא לקראתם שמריל גוץ, מתון ובוטח, ועניבה שניה בידו כדי לכרוך אותה מסביב לאחת מרגליו, ועל ידי כך לבלום את כושר תנועתו ולהכריעו. אלא שהתוא נמלך בדעת, שינה לפתע את כיוונו והשתער על אביגדור האוחז בקצה החבל. ברגע של חולשת־הדעת לא ידע אביגדור כיצד לפעול, אם להשמיט את החבל מידו ולסגת, וכאן אירעה במפתיע אותה תאונה שנסתימה לאשרו בחבלה אחת רצינית בלבד: התוא השתער עליו במלוא השטף, פגע בו בקרניו בחומש (שתי צלעות רעוצות!), אביגדור הוטל ארצה, ורק בדרך נס לא פגע בו התוא שנית וחלף עבר מעליו; למרות כאביו עוד היה סיפק בידו לתפוש שוב בקצה החבל הנגרר אחרי התוא, מתוך מאמץ לעצור בו. שמריל גוץ חש לעזרתו. כיצד נעקד אותו תוא, כבר לא ראה אביגדור, שכן הוסע משם לבית־החולים, אבל הכל הודו באומץ לבו ושבחוהו. בבית־החולים חבשו את צלעותיו ואילנה שחרדה אליו העתירה עליו רגשי אהבה וחרדה שלזכרם חייך מתוך קורת־רוח גם כעת, בשבתו על האבן מול חלונה…

קרוב לחצות, כאשר ניגשה אילנה והסיטה את הוילון הצדה על מנת להציץ ולראות אם אמנם עדיין שוהה הוא שם כבתחילת הערב, הבחינה בדמותו כשהוא יושב בתוך החשכה, כפוף וראשו נתון בין כפותיו; משירדה לפנות־בוקר והציצה לעברו, מצאה אותו שוכב ומנמנם כשהאבן למראשותיו. המראה נגע ללבה ורחמיה נכמרו עליו אותו רגע. שעה ארוכה עמדה והסתכלה בו בלב נרעש ונכסף. אלמלא התבישה היתה מכניסה אותו לחדרה ומציעה לו את מיטתה כדי שיוכל לנוח קמעה ולישון שינה של ממש… היא חזרה ועלתה על יצועה, אלא שלא יכלה להרדם. מעשהו זה של אביגדור הכריח אותה להרהר בוֹ… כשעלה עמוד השחר הופיעה דמותו תוך רישול בחלון. הוא גחן לתוך החדר ולחש לה:

– בוקר טוב לך, אילנ’קה.

לא הוסיף דבר, כמבקש לא לחלל את מעשהו, והסתלק עייף ורצוץ מנדודי לילה משונה זה שגזר על עצמו. ומוחו כבד ביותר מהמון שרעפיו וזכרונותיו שעטו עליו.

אילנה ישבה על גבי המיטה, שערותיה סתורות, החיוך מרצד על קלסתר פניה המעולף עדיין קורי שינה, ולפני עיניה מרחפת דמותו של אביגדור בשבתו בחשכה על גבי האבן, ואחר־כך בשכבו מקופל והאבן למראשותיו, ודמותו הרשולה בחלון לפני שפרש… “מי יודע?” – לאטה לעצמה – “אולי מסוגל הוא להשתנות לטובה”.

יג. גבר בקלונו

הנשים הצטופפו בתור כשהן ממתינות לאביגדור אשר טרם הופיע לפתוח את אטליזו. חיורות ועלובות חכו לו מאז עלות השחר, כדי לזכות במנת הבשר העלובה. אמנם, גם אביגדור הדיר שינה מעיניו הלילה, שכן עסוק היה יחד עם מאיר’קה בשחיטת פרה בפרדס ובחלוקת בשרה בשביל בעלי המסעדות וצרכנים אחרים אשר שלמו בעין יפה. רק לאחר שסיים לשלוח את החבילות בצינעה, על ידי רוכבי אופנים זריזים שהתמחו במלאכה האסורה, הופיע לשרת גם את הנשים המחכות לו, ולחלק להן את הבשר שקצבה לו הממשלה, ואשר חלק הארי ממנו, החלק המשובח, נגרע עוד בליל אמש.

אלא שכאן הבחינו לפתע עיניו בחיתוך דמותה של אשה שעמדה בתור, ליד אטליז סמוך, ולבו הכה אותו לפתע כמעורר מחדש צער נשכח. אכן, זו היא ולא אחרת: זיוה… אשה זו, אשר העניקה לו חסדי נשיותה ונטשה אותו לפתע כמואסת בו! גם היא הבחינה בו עוד לפני שניגש אליה ופניה אדמו. רפיון מלֹוּוה חרדה קלה עברה, מתוך הרגשת אשמה סתומה, ובהשפילה את עיניה הפנתה לו עורף מתוך התנכרות, יצאה נבוכה מן התור, חצתה את הרחוב בפסיעות מזורזות ונכנסה לתוך סימטה סמוכה, מתוך כוונה להתחמק ממנו. בלכתה בסימטה הרגישה כי הוא הולך בעקבותיה. הפחד מפני שיחה אתו העלה צמרמורת בבשרה. ומשהרגישה כי קרוב הוא אליה, הפנתה אליו את פניה, שארשת מעונה של רחמים ויאוש היתה טבועה בה והתעכבה:

– מה אתה רוצה ממני?

אביגדור הפריח לעומתה את חיוכו המחוצף והמרשיע:

– ברחת מפני, מה?!

– לא ברחתי…

– ובכן, למה אין אַת באה יותר?

– איני מחויבת להצטדק לפניך.

– המממ… צדקנית שכמותך…

דוק של דמעות נתקשר בעיניה:

– שמע, אל תדבר ככה. כבר הסברתי לך כי כל מה שקרה בינינו שוב לא יקרה, וטוב תעשה אם תשכח כל זאת ותחדל להציק לי… כל אדם עלול להכשל… אני התחרטתי וזה הכל…

אביגדור תפש אותה בזרועה:

– אַל תדברי שטויות! בואי הערב ותקבלי מנת בשר כפולה. יש לי מה להגיד לך. סוף־סוף לא נאה להפרד ככה בלי לקבל אפילו נשיקת פרידה אחת. לא כך, בובה’לי שלי?

ובסיימו את דבריו הושיט את ידו לתפוש בסנטרה דרך חיבה וחירות אלא שזו נרתעה לאחוריה. כף ידו מלוכלכת היתה בכתמי דם מעבודת הלילה, ריח רע נדף ממנו, ומתחת לצפרנים השחירה זוהמה שעוררה בה בחילה; גם זיפי שערותיו שלא גולחו הוסיפו לפניו הבעה של גסות. משנתקרב אליה ביותר, נרתעה ככל האפשר וקולה רעד בדברה:

– הנח לי, בבקשה…

– מה יש? אסור לנגוע בך? לפתע פתאום צדקנית מכף רגל ועד ראש! שמעי! אַל תתחכמי והגידי לי אם תבואי, כי אם לא, אבוא אני אליך… יודע אני כבר את הכתובת שלך… חושבת אַת שישבתי בחבוק ידים וחכיתי עד שתבואי? לא כל כך קל להתחמק מפני, בובה’לי שלי..

דרך דבורו, חוצפתו ובטחונו הגדישו את הסאה. זיוה חשה כי משטמה עזה עולה ומפעפעת בה לגבר זה, ונפשה סלדה מפני מגעו, קולו ומראהו בלבד. היא ראתה הפעם יפה כי דוק של גסות משוך על פרצופו; שוב הבחינה בצפרניו השחורות ובידיו המלוכלכות, בכתמי דם שנתיבשו והשחירו, ותמהה כיצד נכשלה בו למרות הכל… כל הקסם שהיה לו פעם בעיניה – פג, ואדיר חפצה היה לסיים אתו את השיחה שכפה עליה, להתרחק ממנו ולשכוח את המגע שהיה לה אתו, לשכוח לנצח, לעקור מלבה זכר כל שהוא, ולטהר את עצמה. היא הרגישה כי העלבון המחלחל בה מהוּל הפעם בזעם גובר והולך, שכן נהג בה הפעם בגסוּת יתירה על שסרבה לו.

היא התריסה נגדו נמרצות ובפסקנות:

– מה שהיה – היה! שלום לך ואַל תחפש אותי!

הפנתה את שכמה על מנת לסור ממנו, אלא שזה תפש אותה שוב בזרועה בגסות ובחוצפה. היטב חרה לו על הסתלקותה המוחלטת, ואף כי בלבו כבר נתיאש ממנה, קשה היה לו להשלים עם אכזבה כזאת, והחל מעכב בעדה:

– מה החפזון בובה’לי? עוד לא גמרתי.

– אבל אני גמרתי!

– חכי רגע…

פניה לבשו ארשת זעומה ביותר, מבעיתה במקצת:

– היה ג’נטלמן ותן לי ללכת!

הוא גיחך תוך לעג קינטור גלוי:

– קצב אני ולא ג’נטלמן… ואת, אינטליגנטית שכמותך, כבר לא נעים לך לשכב עם קצב, מה? כבר מצאת לך אינטליגנט אחר במקומי, מצוחצח יותר, ויודע לקשקש גם אנגלית? שמעי, אם לא תבואי אלי אני מבטיח לך כי אספר לבעלך כל מה שהיה בינינו!…

פני האשה חוורו מכעס עצור ומבחילה. אלמלא הפגישה הזאת ייתכן כי זכרו של גבר זה היה מהבהב עדיין בהרהוריה אפוף חן, קסם גברי ועוצמה, אך התנהגותו ודבריו שהשמיע הפעם עקרו הכל כבמחי־יד; היא ראתה לפניה אדם נאלח האומר להשתמש לרעה בכל האמצעים השפלים. היא נרתעה לאחוריה ובקול רועד מהתרגשות וזעם הטיחה לו בפניו:

– חבל שלא ידעתי כי אדם מגונה אתה… אינך אלא גס־רוח וחרפה היא לעמוד במחיצתך; איומיך אינם מפחידים אותי לגמרי, ואַל־נא תטריח את עצמך כדי לספר לבעלי… אני בעצמי ספרתי לו הכל…

עקרה עצמה ממקומה והחלה בורחת במרוצה. העלבון הצורב שינק את גרונה ומעיניה ניגרו הדמעות, למרות רצונה, כי הרגשה של רווחה אפפה אותה לאחר שיחה מענה זו, הרגשה של שחרור מסיוט שהעיק עליה. אמנם, באוזניה עוד צלצלו הגדופים שנידרדרו אחריה מתובלים במלת החיבה “בובה’לי”… מלים שופעות לעג וקלון, אבל היא עלזה בחובה על שהפעם נשתחררה לגמרי מאותה מועקה, ומאותה פרשה עצובה שגרמה לה קצת עונג והרבה מפח־נפש.

אביגדור נשאר לע עמדו משמים ונבוך. תגובתה של האשה ויחסה אליו ערערו לגמרי את בטחונו. לפתע נוכח לדעת כי ישנם גם שיקולים אחרים בחיים הקובעים את דרכו של אדם. היא בחלה בו!… מושפל וריק הופיע, עלוב וגס־רוח… הקצף חילחל בקרבו ואכול מרירות היה. שוב נחל תבוסה מחפירה. הוא חזר לאטליז והחל מחלק את הבשר כשהוא שוצף קללות ומטיח דברים בוטים על לא דבר, מוכן להתנקם בכל. הנשים הביטו אשה אל רעותה בתמהון על הרוח הרעה שלבשה אותו, ואחת מהן הרהיבה עוז בנפשה:

– מה קרה לך שאתה כל כך נרגז הבוקר?

אביגדור נעץ בה עינים קטלניות:

– שתקי, נבלה!

זועף וקודר היה. בעומק לבו הצטער על שנהג בזיוה בגסות. רק כעת עמד על כך בבהירות יתירה. אמנם, היא השתמטה מפניו וסרבה להפגש⁵ אתו; ודאי היו לה טעמים ונמוקים משלה, לאחר שנאבקה עם עצמה לא להגרר אחריו, והנה בא הוא לתקוף אותה, תובע בכוח את המגיע לו, ולחרף אותה על סרובה… אכן, לא היטיב לעשות הפעם. לא צדק… תמיד הוא לוקה בשל גסותו, והן יכול היה להפרד ממנה באדיבות, בבת־צחוק, ולא לזלזל בכבודה כבאחת הנקלות. ואיזו רוח רעה עברה עליו להוסיף חטא על גסותו ולאיים עליה כי יגלה את כל הפרשה לבעלה… מה שונו פניה באמרו לה את הדברים האלה!… עיניה הפיקו בחילה ושאט־נפש. משל הסתכלה בשרץ נתעב… את הבוז והחרון שרטטו אותו רגע על פניה הנעוים לא יוכל לשכוח על נקלה. “אינך אלא גס־רוח וחרפה היא לעמוד במחיצתך”… היא צדקה! (נרגז הניף את גרזנו כדי לשסע עצם אשר הותזה בכוח של אימה) היא חירבנה אותו כהוגן… חבל שלא עצר ברוחו. צר היה לו על העלבון שגרם לה, אבל דבר אחד נשגב הוא מבינתו: האומנם גילתה לבעלה כל אותה פרשה?… לשם מה?… אבל, איך שלא יהיה – חסל. וגם זו בועטת בו כפרה סוררה, אף כי יצאה אתו כבר פעמיים. עליו לעשות גמור גמר עם האשה הזאת, והאחת והיחידה שנשארה לו, הרי היא אילנ’קה. כל מה שביכלתו שלא להפסיד גם אותה. בטחונו אשר הפעימו תמיד נתערער בו, ובהגותו באילנה ניצבה בדמיונו חייכנית ועליזה, גמישה, מושכת עין ומלבבת. לבו ערג עליה. הוא הסתכל בנשים המצטופפות עדיין בתור, הצהיל לפתע את פניו וקרא אליהן:

– את אילנ’קה אתן מכירות?

הנשים הסתכלו בו נבוכות ומחייכות:

– איזו אילנה?

– אינכן יודעות מי היא? הרי זאת היא הכלה שלי! בחורה נחמדה – אייזן! אני מתחתן איתה בקרוב. ראשית־כל היא באמת נחמדה, ושנית – רק היא יודעת איך להתנהג עם פרא־אדם כמוני!…

הנשים פרצו בצחוק והוא צחק אתן יחד. רוחו נעשתה בדוחה עליו. אמנם, אילנה עדיין רוגזת עליו קמעה, אך מקוה הוא כי עתידה היא להתפייס בלב שלם. הרגשה של קורת־רוח לבשה אותו והכל נתגוון לפניו בצבעים בהירים ומרנינים. האטליז נתרוקן בינתים מנשים. כמות הבשר לא הספיקה לכל, והמקופחות התלוננו בריגון חסר־ישע. אשה אחת, צמוקה וכחושה, לבושה שמלה דקה שהבליטה את עצמות גבה הכחוש והמגובן כלשהו ונתלתה על לוח לבה השטוח, החזיקה באצבעותיה הרועדות סל קלוע, בו היה נתון קומץ ירקות זולים; בעיניה נצנצו דמעות וסנטרה המחודד רטט כשהיא קובלת בנעימת־לחש דקה ועצובה: – מבין אתה, מחכה אני בתור שלש שעות… אביגדור הציץ בה כמקשיב לדבריה.

– מחכה אני לשוא שלש שעות… אינני מצליחה להשיג נתח בשר… תמיד דוחפות ומקדימות אותי אחרות, ולשלם פי־שניים אין בכוחי… מבין אתה, הילדים שלי חלשים, אין בהם טיפת דם, והם צועקים “אמא, למה אין חתיכת בשר?”…

ובסיימה את דבריה שוב רטט סנטרה המחודד ופניה הביעו הגות רוח קשה. מראה האשה היה כה עלוב ומצער, שמשהו זע לפתע בלבו של אביגדור, ולפתע חש מה רע ומר לה לאשה מסכנה זו. אותו רגע נתנה בו שוב את עיניה המיחלות והמעולפות דוק של דמעות, וחסרת־ישע הפנתה אליו את גבה הכחוש, כשמפח־נפשה מחלחל בה. אביגדור נרעש. הוא חש את עצמו נזוף ואשם; הרגשה של רחמים וחרטה צבטה את לבו. נתעורר בו רצון למעשה טוב. הוא עצר באשה:

– כמה נחוץ לך?

– לפחות אוקיה אחת… – רעד קולה.

– חכי קצת. תיכף אביא לך.

– אבל לא אוכל לשלם יותר…

– לא דיברתי אתך על מחיר!

הוא קפץ לעבר אטליזי חבריו, שטרם נסגרו, עבר מסוער מן האחד לשני, חושש שמא לא ישיג את מבוקשו, עד שעלה בידו למצוא בשר אצל אחד מחבריו הקצבים.

בחזרו תחב לה לתוך סלה חפיסה קטנה:

– יש לך שלש אוקיות.

– שלש?…

– כן.

האשה החלה לפשפש בארנקה. אביגדור אחז אותה בכתפה ודחף אותה לפניו כדחות איזו תינוקת רכה:

–לכי, לכי! תשלמי לי בפעם אחרת.

האשה עמדה מבולבלת, לא תפשה את הנעשה. סבורה היתה שהוא משטה בה. לבסוף, כשעמדה על כוונתו האמיתית, פרח סומק הבושה בלחייה הכמושות והיא בקשה להתריס נגדו:

– חס־ושלום! איני רוצה בלי כסף…

אביגדור נתן בה עין זועמת:

– ובכן, תתני את כספך המטונף לצדקה!

הוא חזר לאטליז ונשאר עומד באמצע משמים ונבוך. אף מעשה צדקה זה לא עלה יפה בידיו. שוב נעכרה רוחו. דמותה של זיוה צפה לפניו והבעת הבחילה שעיוותה את פניה היפים למראה התפרצותו הגסה, חזרה לענותו כאילו זה רק אירע הדבר. לבו נצבט מהרגשת חרטה עמוקה וכנה. שוב נתפש להרהורים על אילנה שטרם אמרה לו דבר ברור, ועדיין הספק מציק לו, שכן ידוע לו כי בחור אחד חוזר אחריה ברצינות, ולה קשה להחליט עכשיו…

אביגדור צנח על גבי כסא סמוך לקיר, השעין גבו, הישיר מבטיו לעבר הרחוב שטוף שמש ותנועה, בלי לראות דבר ברור. הכל נסתחרר לעיניו באפס ענין. חייו נראו לו נבובים וחסרי תוכן. הרהורי חרטה עטו עליו להציק לו. אמנם, הוא עובד, מרויח יפה, הלירה מצויה בכיסו, אלא שאין הוא מוצא טעם בחייו; חדרו מוזנח, אכילתו אינה בשעתה, שנתו טרופה וחטופה, ופרנסתו כרוכה בטרדות ובחששות, ואורח חייו בכלל משובש הוא. אביגדור עשה את חשבון עולמו ומשהו מן הבגרות הפוריה, התכליתית החלה מפעמת אותו. הוא נאנח: “לוּ הסכימה אילנה להתחתן אתי כי אז היו חיי מקבלים צורה אחרת לגמרי!”…

יד. אשה במבוכה

אותו חורף היתה דעתה של אילנה מסוכסכת עליה. מששאלה בעצתה של חברתה הטובה, עוד הוסיפה זו פרץ על פרץ, הניאה אותה מלהשלים עם אביגדור, הטיפה לה מוסר כדורשת טובתה בכל תוקף, ובסופה של השיחה סיימה בהערה קטלנית: “לא תפסידי את האושר להינשא לקצב!”… הערה זו הרעיפה לנפשה של אילנה טיפה מרה שהיתה מחלחלת בקרבה כארס ונוטלת ממנה את התשוקה להיפגש עם אביגדור.

אמנם גם היא היתה בת משפחה פשוטה שהיו בה חיטים ונגרים, אלא שהיו הללו אנשי־עמל מצניעי לכת, אנשים שהנימה העממית בקעה מדבריהם, וחן מלבב היה אופף את פשטות הליכותיהם בחוג המשפחה וביחסם לבריות; ואף כי שונה מהם היה אביגדור במזגו ובתכונותיו, מצא בכל־זאת חן בעיניה ולעתים קרובות גם קסם לה בעוז־רוחו, בהופעת גברותו הפורחת ועליצות־החיים שדבקה בו והיתה מסעירה גם אותה. חיצוניותו היתה נאה ומושכת את הלב, אבל משנשאלה למקצועו, היתה מסמיקה קמעה ומפטירה במבוכה כי קצב הוא, ומיד היו הבריות משתתקות, ולעתים היתה מבחינה גם סימני סלידה קלה בפניהם, והיא מתפעמת כנתפשת בקלקלתה…

לראשונה דבקה בו מאד בחזרו אחריה, כי שיחתו נאה היתה והוא השכיל לסגל להליכותיו גם מעין אצילות מנומסת; מוכנה היתה איפוא להנשא לו וללכת אחריו “בעינים עצומות”. היא פסקה לעצמה, לאחר שעות של לבטים ומבוכה: “מה איכפת לי אם קצב הוא! בחור נאה הוא ופרנסתו מצוייה וזה העיקר!” אלא שתוך־כדי־כך חלפו הימים ואביגדור שגה בזה שלא הציע לה להנשא לאלתר, שכן עמדה על כמה ממגרעותיו שהיו סמויות מעיניה קודם־לכן, ודמותו הלכה ולבשה לעתים צורה גסה יותר, דוחה יותר, עד שבאה התפארותו האוילית בעסקי נשים והביאה את סרובה המכונס בחובה לידי בטוי גלוי; היא הטיחה בפניו את דעתה עליו, שחררה עצמה מהוויתו, ואף כי טרם גמרה אומר בלבה אם לנתק אתו לגמרי את היחסים, החליטה לא להגרר אחרי חולשת הרגע ולשקול יפה את מעשיה, שלא להצטער על חפזון מרובה. הופיעו גם מחזרים אחרים שחשקו בה, והצעתו של אחד מהם נראתה לה כמתקבלת על הדעת ורצוייה, אלא שקשה היה לה להחליט בהרגישה כי למרות רצונה טרם נשתחררה לגמרי מישותו החזקה הרודפת אחריה של אביגדור… תמיד רחפה לפניה דמותו הנאה, בת־צחוקו המקסימה, שעה שטוב־לב היה וחמוד בנועם הליכותיו ותנועותיו האמיצות שגבריות מובהקת גלומה בהן… גרמה לה הנאה מרובה עצם ההכרה כי אביגדור זה אינו פוסק מלרדוף אחריה ולתבוע את זכותו; הוא עשה זאת בתוקף, בדרכים שונות, ולעתים בעקשנות נוגעת ללב. עד היום אין היא יכולה לשכוח כיצד לן לילה אחד בחוץ, בשכבו מקופל מצינה בסמוך לאבן עד אור הבוקר, כדי להוכיח לה שאין הוא משטה בה ושדבריו נובעים מעומק הלב.

יום אחד נפל ריב דברים בינה לבין חברתה. הן הכו זו את זו בשוט לשונן, ותוך בירור דברים של רכילות נשיית מחשיבות פחותה, נתברר לה לפתע, כי חברתה זו יותר משהיא דורשת טובתה, אינה אלא מקנאה בה. מקנאה ביפי גופה, בהצלחתה אצל הגברים ובכל אותן התכונות והסגולות הנותנות לאשה נאה את היתרון על חברתה… גילוי זה שבא עליה במפתיע, כברק פולח אפילה, פקח את עיניה לראות את יחסה של זו לגבי אנשים ומעשים באור אחר לגמרי: לפתע הבינה כי גם ביחסה השוטם לאביגדור ביצבץ הרבה מן הקנאה, שכן זילזל בה אביגדור ולא שם לבו אליה שעה שנתקל בה, וכל עצם השמצתה את דמותו בעיניה לא היתה מבוססת ולא מוצדקת כל־עיקר! אותו יום, בחלחל הרוגז בקירבה והקרע בינה לבין חברתה הלך וגדל, העבירה לפני עיניה בדמיונה את כל תגובותיה של זו, ונתחוור לה שאכן תמיד דיברה הקנאה מגרונה, שהיא רק התיימרה להופיע כחברה מסורה, ולפיכך יש לראות את הדברים באור אחר, באור שיכלה היא… היא רגזה על חברתה והחלה לראות את אביגדור בעינים אחרות, ומשנשתחררה מהשפעתה המסלפת של רעותה, הרהרה ארוכות בכל הפרשה שבינה לבינו ופסקה לעצמה בתוקף:

“ומה אם קצב הוא?… כלום צריך מקצועו לשמש מכשול?” הרהורי חרטה עטו עליה והטרידו את מנוחתה.

ואירע המקרה, כשחזרה יום אחד מעבודתה נתקלה באוטובוס הצבורי בשני אנשים שחיצוניותם העידה עליהם מיד על טיבם. האוטובוס היה ריק למחצה, ומשנכנסו שניים אלה נתנו בהם הנוסעים את עיניהם; הכתמים שעל בגדיהם המזוהמים חשפו את מקצועם. האחד היה לבוש מעיל מלוכלך ומוכתם בכתמי דם שהשחירו, והשני היה לבוש מעין חולצה צהובה ומסואבת שהפיצה סביבה ריח של סרחון, ומשתפש מקום לצדה של אשה אחת, נרתעה זו ממנו בהעווית סלידה, קמה ועברה למקום אחר. אילנה הבחינה בהם מיד וכל אותו קונפליקט חרישי לא נעלם מעיניה ונסך בה עגמת־נפש. השניים היו מלוכלכים, בלתי מגולחים וגם שיחתם הקולנית צרמה בגסותה את אזני השומעים. האחד פתח:

– מחר שוחטים!

לשמע שתי מלים אלו בלבד תקע בהם הנוסעים את עיניהם.

נהם השני:

– כמה ישחטו?

שוב נתנו בהם הנוסעים את עיניהם ואילנה הסמיקה.

– מחר שוחטים מאה וששים בהמות!

מישהו פטר בבוז:

– קצבים…

אילנה כבשה את עיניה בקרקע וצימצמה את עצמה ככל האפשר, משל היא גופה כבר שייכת להם, ואין היא פטורה מלהשתמט… מקצועם של הללו טפח על פניה באכזריות ערומה ונוקבת. אם היא תינשא לאדם כזה הרי שתמיד תשמע בקירבתו שיחה מעין זו; תמיד תראה אותו בבגדיו המסואבים, ותמיד יהא נודף ממנו ריח חלב, דם ובשר פיגולים… אותו הריח הנודף לפעמים מבשר המתחיל להתקלקל…

תמיד תהא שרויה באוירה זו, ועל אף כל העושר והנוחיות שבעלה הקצב יקיפנה ויספק לה את כל מאווייה – תמיד יהא הוא קרוי קצב והיא – קצבת… וייתכן כי במרוצת הזמן תמצא את עצמה עומדת באטליזו, הוא על־יד הסדן והגרזן, והיא על־יד הקופה והמאזנים, תוך קלחת של שיחת נשים נרגנת, גדופים וטענות, והילדים שיוולדו להם יהיו חוסים בצלו של קצב, וייתכן שגם יסגלו לעצמם מקצוע נאה זה… אותה שעה דיה היתה להכניסה שוב במבוכה ולערער עליה את דעתה. שוב גמרה אומר בלבה לא להחפז, אם כי לא לדחות לגמרי את אביגדור, השונה בכל־זאת במראהו ובטיבו משאר בני אומנותו, כי תמיד הוא נוהג נקיון בעצמו והידור בלבושו, ואנשים שאינם מכירים אותו, לעולם לא יחשבוהו קצב. היא חזרה הבית המדוכדכת. גם העבודה בבית־החרושת נמאסה עליה. בחורה נאה שכמותה, שהכל מחבבים אותה ורבים המחזרים אחריה וחושקים בה, על שום־מה עליה להוסיף ולהתענות במשטר הקשה של בית־החרושת, לספוג עלבונות ולחזור יגיעה ותשושה? חברותיה תמהו על כך, ופעם בשעת הפסקה, שעה שהפועלות הצטופפו יחדו ולעסו תוך פטפוט ארוחה קלה, נטפלה אליה דרך קנתור וחיבה אחת מהן:

– אילנה למה אין את מתחתנת?

– בחורים אינם רוצים בי…

– חה־חה־חה!…ומי הם אלה המחכים לך ללוותך הביתה?

– טפשים המה… – גיחכה אילנה.

– אחד מהם חכם יהיה, אבל מיהו?

– זאת לא אדע בעצמי.

– מה הוא עושה בחיר לבך?

– רץ אחרי בחורות נאות.

– אבל מה המקצוע שלו?

אילנה היססה רגע. היא באה במבוכה. הנה זימנו לה שעת־מבחן. כולן מקיפות אותה, נועצות בה עינים סקרניות ותאבות לשמוע מפיה ודאי משהו על חתן רופא או מהנדס לפחות. משגברה דממת הצפיה לתשובה נתנה בהן את עיניה והכריזה בתוקף:

– קצב!…

– חה־חה־ה!…

הצחוק דירדר מסביב, משל מהתלה נאה השמיעה אילנה באזניהן… – אילנה בחרה לה בקצב!… חה־חה־חה… כבשה תמה שכמותך, בלילה יבוא בעלך הקצב, יעקוד אותך, ערומה יפשיטך, על מטה ישכיבך, יגש אליך חרש־חרש, ובחלף שבידו יעשה חיק־חיק… חה־חה־חה…

התנפץ הצחוק מסביב למשמע התאור המצחיק, הכה גלי עלומים והתיז רשפי בדיחות־הדעת של רשע ולעג גם יחד, וקשר בריסי עיניהן של הבחורות רסיסי דמעות מרוב חדווה. ישבה אילנה באמצע, מעולפת חן, מחוירה, ודוק של ערפל מתקשר בעיניה ומכהה את זיוון. דומה רצון לבכות ניעור בה וריעותיה המתלוצצות לתומן פגעו בלי משים בפצע עמוק, שכן חרידה היתה מפני אותו זיווג, חרידה שמא ייהפך עליה בית בעלה לבית ספוג ריחות טביחה, גסות־רוח ואורח־חיים שהבזיון זרוע עליו והכבוד רחוק ממנו… עוד הצעירות מהתלות בה לתומן, מכרכרות ומפזזות סביבה, מהן כפרפרים נעלסים, ומהן כצרעות ארסיות, מגחכות לעצם ההשערה שהיא, אילנה, בחורה חמודה שכמותה, תינשא לקצב דוקא! תוך־כדי־כך נזדקפה אילנה כאומרת לשכך את ההתרגשות שקמה סביב לה, הטביעה בפניה ארשת של חומרה והתריסה כלפיהן בזעם:

– ובכל זאת קצב הוא!

– ברצינות?…

– ברצינות גמורה!

מסביב נשתלטה דממה. הנערות סקרו אותה ולא האמינו למשמע אזניהן. אך הודאות בה אמרה להן אילנה את דבריה לא השאירה מקום לספק ספיקא; גם ארשת פניה הרציניים אותה שעה העדה על כך. נתעצם התמהון בלבבן, וחברתה הקנטרנית, זו שהתיימרה תמיד להיות חברה טובה ומסורה, מצאה לה מקום לגבות את חובה לאחר הריב שנתגלע ביניהן, והיא הטיחה לה בפניה:

– אבל מה את מתגאה כל־כך בקצב שלך?…

העקיצה היתה מכוונת יפה ורישומה ניכר. אילנה החוירה והסמיקה חליפות. הנערות נצטופפו סביבה נכספות לחזות בדו־קרב זה שנזדמן להן בהיסח־הדעת. הן נתנו עיניהן באילנה מייחלות לשמוע כיצד תגן על עצמה. פניה של הקנטרני מכוסי הנמשים העלו צוהב של קורת־רוח ועיניה האפורות שגיצי לעג הבריקו בהן, הציצו לעברה במבטי זאבה וגירו את יצרה המרדני של אילנה שרוח קרב לבשה אותה. במקום להטיח את נזיפתה בפני כל אלו שעטו עליה, מהן שמחות לאידה ומהן מחבבות אותה, בחרה להפנותה בעיקר כלפי זו, החברה המדומה, שפגעה בה:

– לא אמרתי שאני מתגאה בקצב שלי. אם כי איני מתבישת בו כלל וכלל!…

ראשית־כל בחור יפה הוא שלמראהו בלבד יאחזך החשק, והוא – למראך המכוער בלבד תאחזהו הבחילה… מבינה את, גברתי העוקצנית?! ושנית, אף כי מחזרים אחרי עוד רבים אחרים, הנני לגלות לך כי הקצב שלי הוא גם בחור עשיר ומוּכן לבוא למעני באש ובמים! יודעת את זיפתית שכמותך כי בשעה שהוא עובר ברחוב נשים כמוך מתפקעות מקנאה… כן, מת־פקעות!… כי יפה הוא, עשיר, חברה’מן! ומטייל רק עם בחורה כמוני… עלי רק לרמוז לו רמיזה קלה – ומחר הנני מצפצפת עליך ועל שכמותך ועל בית־החרושת המטונף הזה!… יהיה לי בית יפה, רהיטים נאים, בגדי משי, פרווה, טבעת משובצת יהלומים ועוזרת בבית!… נוּ, מה בעיניכם קצב כזה?… לא מוצא חן? מה אתן שותקות?!…מתפקעות מקנאה!…

הנערות פרשו הצדה, מהן נכלמות, ומהן רוטנות. פני חברתה נשתלהבו מחרון ועיניה הפיקו בוז, הבא לחפות על הרגשה של תבוסה… אילנה קמה, נסערה מאד, והזעם מפעפע בקרבה על שהכריחה את עצמה ללמד סנגוריה על הקצב שלה ועל עצמה. היא חמקה לבית־הרחצה הסמוך ובהסתכלה במראה הקבועה בקיר נבהלה לראות את פניה שהחוירו ואת הדמעות המתגלגלות מעיניה, רותחות ונושרות סמוך לאפה, כשאחת עוקפת את שפתה העליונה והשניה נתלית בזוית הפה הפעור קמעה ומטעימה לה את טעם המלח המריר. היא השעינה חסרת־ישע את כפה לקיר והתיפחות חנוקה רוות צער ועלבון נוקב פרצה מתוך גרונה והרעידה אותה. לאחר שחזרה למכונה היתה גאות נסוכה על פניה הרחוצים. גווה החמוד נישא לאורך השולחן בחן עלומים מרתק והבעה נמרצת נשקפה מתוך עיניה: “הנה גילית לכן את סודי, ואף־על־פי־כן אם רק אחליט – אנשא לו לקצב שלי והבוּז לכולכן!”…

כך חישלה הנערה את עצמה בהעמידה את הכרתה למבחן, וכדי להכשיר את רוחה לקראת הרגע בו תעשה את הצעד המכריע, שכן לאחר כל הדחיות והחישובים לזכות ולחובה, אינה יכולה להמשיך את חייה במעגל צר ומחניק זה, וקשה לה להשתחרר מהוויתו המכבידה של אביגדור שאינו מניח לה… היא ידעה כי יום זה הולך וקרב, וכי בסופו של דבר עלול הוא להיות המנצח, אלא שאין היא רוצה שחפצו יינתן לו על־נקלה; מוטב שיתחבט קמעה, שיכרע לפניה ויעתיר עליה הפצרות מרובות עד שתיענה לו, שכן עליו לשלם מחיר יקר על מעט הקלון שינחיל לה עקב היותה אשת קצב.

טו. ליל אביב

שכונת הפועלים שרוּיה היתה בדומית לילה חמים ספוג ריחות פריחה של פרדסים הנושמים אי־שם בחיק העלטה. דומה שלא רק הבריות מצאו להן מנוּחה, אלא גם הבתים, שבאין אור צחור נוגה עליהם ומשיב מלהטו, הרי הם נראים כמפוייסים ורודמים חרש בצל העצים הרכים והשיחים המשחירים סביבם פה ושם בגינות שצמיחתן עלתה יפה. מתוך החלונות התנשבו עם נשיבת רוּח וילאות צחרחרים, ואביגדור הרגיש את עצמו לפתע נבוך במקצת, מפוכח, וכל אותו מעשה שנראה לו קל ומתקבל על הדעת, נעשה לפתע מסובך במקצת וכלל לא פשוט… ראשית־כל טרם החליט בלבו מה הם הדברים שיגיד לה בשעה מאוּחרת זו, וכיצד ישפיע עליה כדי להפיג את מורת־רוחה אם תתרעם על שהעז לבוא ולהטרידה בחצות־לילה; אמנם מסוער היה ורינת האביב המשולהב הגעישה את דמיו ויצקה תקיפות בדעתו לילך אליה, לפרוץ לחדרה, להטיח בפניה דברי־אהבה נלבבים ולהעתיר עליה רגשי חיבה עד שיעלה בידו להפוך את לבה לטובה עליו, אבל, כעת, בלכתו יחידי בין הבתים השרוּיים בשקט האפל והחולמים את חלום ליל חצות, חש כי אכן נואל במקצת, ונעשה נכה־רוח… אבל מכיון שכבר נקלע לכאן, וחדרה נמצא מרחק פסיעות מספר ממנו, הרי מוטב שיגש בכל־זאת לחלונה להציץ בגנבה ולמחרת יבוא אליה ויספר לה על ביקוּרו החשאי שלא יצא לפועל…

החלון היה מוגף חציו בתריס. אביגדור התקרב חרש כשהוא כולא את נשימתו בחובו, פתח בזהירות את התריס, בהביטו לצדדים אם אין מי שהוא מבחין במעשהו, סמך את מרפקיו על גבי אדן החלון והציץ פנימה. קידמה אותו אפלולית חמימה ותבניות חפצים מעולפים עלטה ההולכת ונמוגה קמעה לאחר הסתכלות ממושכת; אצל הקיר מנגד הלבינה מיטתה של הנערה. היא שכבה על צדה מכוסה בסדין דק, וגודש שערותיה האפיל על גבי הכר הצחור. לבו של אביגדור התפעם בו ובעוד עיניו מסכינות להבחין יפה פני הדברים שבאפלולית, נתקעו מבטיו תוך ערגה בדמוּת הנערה השוכבת, שוטטו עליה ברפרוף של חמדה, ובעצמו לא חש כיצד שפתיו מפטירות חרש־חרש, בדחילו ורחימו את שמה של הנערה. ודאי שלא נתכוון לעורר אותה משנתה, ואלמלא חושש היה שמא יבהיל אותה, היה קופץ ונכנס פנימה, יושב על יצועה ומעביר את כפו בלטיפה על פניה ושערותיה. הוא חש בריגושי דמיו שבעורקיו, תוך מבוכה וחרדה גם יחד, בעמדו נכסף על־יד חלון אהובת נפשו בחצות לילה, והרגשתו היא זו של גנב במחתרת… כל חוצפתו ובטחונו התנדפו ממנו; חולשה של אזלת־יד תקפה עלי, ושוב הפטירו שפתותיו חרש־חרש את שמה של הנערה, בעוד הוא מכוון לקראת קלסתר פניה את מבטיו לצוד את שרטוטיהם הענוגים בתוך האפלולית. לפתע זע וחרד. האשה הצעירה גנחה קלות מתוך שנתה, ספק אנקת־מועקה, ספק אנחת־התפנקות, שנתה נדדה והיא התמודדה אפרקדן (ותנועתה זו הכתה את לבו של הגבר בתחושת־תשוקה חזקה) בעוד זרועה החשופה שלוחה לפניה ומחפשת כמתוך גישושי־עיוורון את הסדין כדי להמשיכו על גופה, שכן חדרה צינת הלילה בעד החלון הפתוח והרטיטה אותו קמעה. אביגדור קפא חסר תנועה ונרגש, בלי לדעת מה לעשות. כמכושף, תוך חרדת אהבה, עמד במקומו והוסיף לנעוץ בה את מבטיו, אשר תקפן הגברי הוא שהחדיר כנראה להוויתה של הנערה הישינה, חוסר־מנוּחה טורד, ולפתע נחרדה, פקחה את עיניה וישבה על מקומה תוך רתיעה שבאימה, גבה אל הקיר וזרועותיה סוככות על חזה עלומים נאה וחשוף:

– מי שם?

– זה אני אביגדור…

אנחת־הרווחה התמלטה מפתחי פיה:.

– הה, אלי… מה אתה עושה כאן?

– באתי אליך…

– עכשיו? בשעה זו? דבר בשקט…

אביגדור לחש ברוך:

– אינני יודע בעצמי איך באתי, רגלי הובילוני אליך.

– השתגעת, כנראה, או השתכרת…

– 'ילקה… – לחש חרש.

היא קפצה מן המיטה, נתעטפה בחלוק צבעוני ונגשה אליו, אל החלון, מחייכת ורוגזת כאחת. היא סילקה את הוילון הצדה ומשהרגישה בזרועותיו אשר לפתו בחזקה את מתניה לא התנגדה לו כלל וכלל. הוא משך אותה אליו, כבש את פניו בחיקה החמים והחל ממלמל מלים ללא פשר, ספוּגות אהבה ועדנת התפנקות, זו המופיעה לפעמים אצל הגבר החזק, בהרגישו כי האשה אליה הוא נושא את נפשו, רוחשת לו חיבה ולא תמנע ממנו את מבוקשה ואת עתרת חסדיה. בעוד היא עומדת נכספת וחבוּקה בזרועותיו; בעוד היא עדיין נבוכה מעצם ביקורו הפתאומי בחצות הלילה, ואביגדור תפש בשתי כפות ידיו את ראשה המבושם ונצמד אליה בנשיקה על פיה הדשן, נשיקה ממושכת שכלאה את נשימתה בחובה עד למחנק. משהרפה ממנה סטרה לו על פניו בקורטוב של חיבה ולחשה:

– אבל למה באת עכשיו?

כתשובה לכך קפץ אביגדור והטיל את גופו מבעד לחלון לתוך חדרה ונעליו השמיעו על גבי הרצפה נקישת סוליות שלקולן חרדה הנערה וניערה את כתפו בנזיפה:

– שששש… השכנים…

– איש לא יידע – לחש לה ונצמד אליה שוב מסוער ונרגש.

הוא התרונן בהכירו לדעת כי היא רוצה בו הפעם, אינה דוחה אותו ומגלה סימני התפייסות. היא ישבה על גבי המיטה כשריגושי רוך וחמדה מציפים אותה ונפשה עולזת בה על עצם המעשה התמוה והנועז להפתיעה בשעה מאוּחרת זו, לעוררה משנתה ולהסעירה לקראת הגבר אשר בלילות אביב בשוּמים ורכים אלה החל גופה זועק אליו… כל הספיקות הקודמים אשר עינו אותה פגו הפעם והיו כלא היו, ועתה בשבתו לרגליה אצל המיטה, ראשו המתולתל בחיקה, וזרועותיו מגפפות מתניה, ידעה כי גורלה נחרץ הפעם ושוב אין היא בת־חורין להיפטר ממנו ולדחותו… הופעתו זו הבשילה את דעתה, אלא שמחכה היתה שיפציר בה עוד קצת, כדי לתת לה תואנה להיענות לו בפה מלא. היא ישבה, העבירה את אצבעותיה בבלוריתו הסבוכה כמשחקת ולחשה חרש כנוזפת בו:

– השתגעת… בחצות לילה?…

– מוּכרח הייתי… לא יכולתי לשאת יותר את הספק אשר נקר במוחי כתולעת… לא תיארתי לי כי את תגרמי לי כל־כך הרבה צרות ושתדחי אותי כאילו מעולם לא הכרתי אותך… אבל עכשיו יודע אני כי בלעדיך לא אוכל לחיות… לא אוכל לעשות דבר, ומוכן הייתי לרצוח את כל הבחוּרים המחזרים אחריך, וגם עכשיו, אם לא אקבל ממך תשוּבה אחרונה, דעי לך כי אשתגע ואעשה מעשים כאלה אשר –

היא סטרה לו קלות על פיו בכף ידה:

– אַל תשתגע ואל תתרגש ואַל תעיר לי את השכנים…

– מצפצף אני על השכנים ועל כל השכונה. אם לא תתני לי תשוּבה אצא באמת מדעתי. (היא לא יכלה לראות בדמעות שהציפו אותו רגע את עיניו מרוב התרגשוּת). החלטתי כי הלילה צריך להיות הסוף לכל זאת, והרגשתי כי אני מוכרח לבוא ולסדר את הדבר. אם תסכימי אני מבטיח לשמוע בקולך ולעשות הכל כדי לגרום לך –

– צרות בלי סוף…

שוב הפסיקה אותו לפני שסיים. היא חייכה חרש והתאמצה להחלץ מזרועותיו הלופתות גווה:

– וכעת, חביבי, קום ולך הביתה, מחר ניפגש ונדבר על הכל. סוף סוף אין השעה כשרה עכשיו לדברים כאלה ומחר עלי להקדים לעבודה. אביגדור לא הקשיב לה. הוא לא מש ממנה, הוסיף לחבקה בעוז והחל מסביר לה, כי מוטב שלא תלך מחר לעבודה, כי אין צורך בכך, כי מעתה והלאה הריהי כבר בחינת אשה שכל מחסוריה עליו, ומאחר שהיא מוכנה להנשא לו, אין הוא יכול ללכת כעת הביתה ומוכרח הוא לבלות עוד שעה קלה בחברתה. הוא הוסיף להתפנק ולהעתיר עליה אותות חיבה ואהבה, כשהוא מחבקה, מגפפה, מנשקה ולוחצה אל לבו בכל עוז, שולח כפות ידיו למחשוף חזה החם והבשל, מלטפה ומטלטלה לכאן ולכאן, ובחוּשו כי הנערה כורעת תחת עוצמת חיבוקיו ושוקעת לתוך ערגת החוּשים, נכספת למגעו ומתמכרת ללטיפותיו ללא אומר ודברים, נצמד אליה אף הוא בשתיקה והשתרע לצדה על גבי יצועה, ולא הרפה ממנה שעה ארוכה עד שבחלון החויר השחר העולה, והנערה, חצייה רדומה וחצייה ערה, החלה טורדת אותו שימהר להסתלק, כל עוד לא הבחינו בו השכנים…

אותו בוקר כאשר חזר אביגדור סתור־בלורית, חולצתו קמוטה ושמוטה, חיור מהתרגשות והוא פוסע באמצע הרחוב שצינת־שחר נעימה מלפפתו, תססה בחובו החדווה הפוקדת אדם צעיר רק לאור התגלותה של אהבת נעורים חזקה, וחשק החיים השולח את מרצו בכל עורקי הדם וסיבי הגוף, מרנין את הנפש ונוסך בה שכרות;

מאוּשר היה ומחייך לעצמו כאותו שוטה שדעתו אינה שפויה עליו, וחיוכו מזומן אף למנקי הרחובות המסיימים מלאכתם, ולעגלוני מאפיות הדופקים בסוסיהם להניס את דומית הבוקר, והמשיבים לגיחוכו במבטי תמהון וחיבה.

טז. לקראת תמורה

משנתעוררה אילנה משנתה ראתה לחרדתה כי כבר איחרה את שעת לכתה לעבודה; מחוגי שעונה הקט היו כבר מעבר לתחומי הזמן הקבוע ונראו כמפגרים להדביר משהו שלא יוּשג לעולם, ומבעד לחלון הפתוּח הציץ החדרה אורו וחומו של יום נוהר. אלא שחרדה זו הפתיעה אותה רק לשעה קלה בלבד; שכן מיד לאחר־כך אפפו אותה זכרונות חיבוּקיו של אביגדור, והיא עצמה שוב את עיניה כדי להרהר באותה פרשה תוך התענגות חוזרת וצניחה לתוך הוויה חדשה לגמרי, הוויה של אשה צעירה אשר גמרה אומר בלבה לצעוד לבסוף לקראת חיים משותפים עם אדם אשר אהבה את הגבר שבו, היפה והתמים לפעמים כילד מתפרץ, אפוף חן שגיונות ומאוויים, ופחדה את החיה אשר הציצה לפעמים מבעד למסווה של חיוּך וזעם, שהתפרצה בעוצמה פראית, שללה את מנוחתה והטילה צל ביעותים על נתיבי חייהם בעתיד… אך לאחר פגישתם בלילה שחלף, שעה שנתרצתה לו וביטלה את כל ספיקותיה, לבשה אותה עכשיו השאיפה להיפטר לגמרי מבית־החרושת, ממשטרו הקפדני שהיה מעכיר את רוּחה, ומנערותיו על שמחותיהן הפעוּטוֹת, והתוּגות שיש בהן כדי לדכא את חדוות החיים.

בת־צחוק של שמחה לאיד חלפה על פניה משנזכרה כיצד תשפיע עליהן הידיעה המרעישה כי היא מפסיקה את עבודתה ועומדת להנשא, לו, לקצב… אלא שהיא תעשה זאת בצורה נאה ותפרד מהן דוקא מתוך נועם וחן, מתוך מתק לשון ונימוסים נאים, ללמדן שאין היא עושה מעשה מתוך חפזון. היא לא תבוא בידים ריקות, היא תכוון את בואה לשם דקות מספר לפני סיוּם העבודה ותכבד את הכל במיני מאפה, ממתקים וכוס יין. את שמלתה הנאה ביותר תלבש, בתסרוקת עשויה ובפנים מפורכסים כיוצאת לנשף ריקודים, והיא קורנת – כן! קורנת מאושר… ומפיקה זיו, כדי להראות להן בעליל את שמחתה הגלוּיה והכנה על נשוּאיה עם בחיר לבה, עם אביגדור’קה קצב! למען תתפקענה כול מקנאה ושאף אחת מהן לא תכיר בפניה סימני ספק או היסוּס כלשהו…

שמחה ומתרוננת קפצה ממשכבה ונתנה בשיר קולה, הסתובבה בחדר כיוצאת בריקוּד הוואלס, ושולי כותנתה הונפו סביבה וחשפו את רגליה הנאות. ומיד, כחורגת מתוך מעגל החדווה לתוך המעשיות, תפשה מגבת ונזדרזה למקלחת. בעלת־הבית, אשה גוצה וחייכנית אשר חיבבה אותה, חסמה לה את דרכה סמוך למטבח ונתנה בה עין בוחנת:

– מה לך, אילנה, שאַת כל כך שמחה היום?

וזו השיבה לה מתוך תרועת־נצחון: – ראשית מפני שאיני הולכת יותר לעבודה… חלס! גמרתי עם כל הזיפתיות שם… שוב לא אקום כדי לרוץ בבוקר השכם, ושוב לא אכהה את אור עיני עשר שעות רצוּפוֹת על־יד המכונה, ושוב לא אראה את פניו החמוּצים של המנהל, מספיק!

– האם נתעשרת, אילנה’קה?

– אפשר לומר שאני…

– נוּ, נוּ! הגידי כבר!

– שאני עומדת להתחתן בקרוב!…

– מזל־טוב, אילנה’קה! הבאמת ובתמים?

– באמת ובתמים…

– ומיהו בחיר־לבך, בעל החנוּת לתמרוקים או המכונאי השחרחר?

– לא זה ולא זה.

– ובכן, מיהו זה אותו בחוּר מאוּשר? שמא אותו קצב?

– כן… אותו קצב! אביגדור’קה, שעשה לי את המות עד שהסכמתי…

– מילא, יהא כך! – השיבה לה בעלת־הבית בקצת אדישות – מזל־טוב לך! ויהא רצון שלא תתחרטי חלילה. כנראה שכך נגזר עליך מלמעלה. העיקר הוא שיפרנס אותך בכבוד ושיהא בעל טוב.

פני אילנה קדרו. חדוותה ניטלה ממנה כבמחי־יד. ברכתה של בעלת־הבית היתה מהולה באכזבה קלה, ובעקיצה שלא במתכוון… מקצועו של בעלה לעתיד כבר טפח בפניה טפיחה ראשונה ורוחה נעכרה בה. רישומה של קבלת־פנים זו ניכר היה במשך שעה ארוכה ואף כי אילנה לא שינתה את דעתה וידעה כי הדבר נחרץ ואין להשיבו, שרוּיה היתה בעצבות.

עוד היא מתהלכת בחדרה שקועה בהרהורים נוגים ונער הביא לה צרור שושנים. בפתחה את המעטפה הכירה על גבי הכרטיס את כתב ידו העבה והגס של אביגדור. היא חייכה והצהילה את קולה בנעימה מלאכותית לעבר בעלת־הבית:

– הכנסי־נא לרגע ותראי איזה שושנים נהדרות קבלתי! בעת־הבית הציצה מתוך סקרנות:

– מאת מי?

– מה פירוש מאת מי? מאת חתני!…

– אה, רואה אני כי יודע בחוּר זה כיצד להתנהג…

– וכיצד לא יידע אם הצליח להשפיע עלי שאתחתן אתו?…

– נכון, אילנ’קה! נכונים דבריך כנכון היום! אם אותו בחור הצליח לצודך ברשתו, אין זאת כי מוח לו בקדקודו ובעל־טעם!… סוף־סוף יכול אדם להיות קצב לפי מקצועו באטליזו ובן־אדם בביתו, אבל רע ומר לאשה אם בעלה הוא בן־אדם באטליז וקצב בבית…

אילנה פרצה בצחוק. מתוך קורת־רוח גמורה החלה לגלגל שוב בזכוּתו של אביגדור ולספר לבעלת־הבית על אופיו וטיבו, ועד מה שונה הוא, לדעתה, משאר בני אומנותו, שכן מנהל הוא את עסקיו בהצלחה רבה, מקפיד על לבוּשו חביב על הבריות, הכל מכבדים אותוֹ וגם במראהו הוא נחמד ונעים לא כן, בעלת־בית שלי?

– בודאי, בודאי שהוא עושה רושם מצוּין בקיצור – החלטתם – שיהיה בשעה טובה ומוצלחת! מתי אַת חושבת לפנות את החדר? עלי לדעת זאת. אף כי מחבבת אני אותך מאד לא אצטער אם אוכל להשכיר את החדר בשתים־שלוש לירות יותר, כי ידוּע לך כמה קשה להשיג חדר היום, ובשבילי, ביוקר זה, עוד כמה לירות הרי זה יהיה ריוח נקי, לא כן אילנ’קה?

– הערב אדע ה־כלללל!

יז. הגבר

מסוערת בין עליצות וחרדה קלה ששימשו בה בערבוביה נתלבטה הנערה כל היום תוך צפיה לבחיר־לבה. כנראה שעסוק היה ביותר אותו יום בעבודה ושלח לה לפי־שעה פרחים, כאות של חיבה, ורק עם ערוב היום הופיע בהול, קפץ מתוך המונית ופרץ לחדרה שופע תשוקת־חיים ושמחה ללא מעצור. פניו נהרו והוא פתח בפרץ של מלים נרגשות:

– פרחים קיבלת? יפה! והנה הבאתי לך גם מתנה! – (הוא השליך על גבי המיטה חפיסה ארוזה תוך רוחב־לב שגסוּת בה ויהירות) – פתחי ותראי אם זה לפי טעמך. עברתי על־יד חנוּת וקניתי. לפי המחיר אני חושב שזה דבר טוב. דברים אחרים ובכלל כל מה שנחוץ לך נקנה אחר־כך, כי מה אני מבין בזה? העיקר – אילנ’קה – טוב שהתפייסת אתי ואם אַת רוצה נתחתן עוד השבוע וחלס! לא מעט יסוּרים גרמת לי, לעזאזל!… אבל עכשיו, חביבתי, אַת כבר שלי ולא תשתמטי מידי… הה, אילנ’קה, שלי אַת או לא?

– שלך, שלך…

היא הפכה בידיה ארנק עשוּי עור לבן משוּבח שמנעול מתכת מבריקה מפאר אותו. היא פתחה אותו וסגרתו חליפות תוך נקישה, הוציאה את הארנקון שהיה מקופל בתוכו ולהפתעתה הרבה שלתה מתוכו שטר בן־עשר…

– זה להוצאות קטנות! – הסביר לה אביגדור ונצמד אליה מאחרי גבה לנשקה על לחיה – ותראי כי עשית עסק מצוּין! לא תפסידי חס־ושלום אם כי פרא־אדם אני במקצת… ועכשיו בואי מהר, הזדרזי ונסע ל“סוס המעופף” לאכול ארוחת־ערב, לרקוד קצת, ושם נחליט על כל מיני דברים. יאללה, חביבתי, יאללה! המונית מחכה לנו בחוץ.

הוא תפש בזרועה והאיץ בה שכן קצרה רוחו, העתיר עליה שיחות חטופות ונרגשות, וניכר היה כי אכן שמח היה הפעם בלב שלם. חדוותו דבקה גם באילנה וחייה בעתיד נתגוונו לפניה בעתרת צבעים שהדמיון מרובה בהם על המציאות.

צלילי הוואַלס המו באזניה כמנגינת־פלאים עריבה ביותר, אורות הנברשות העלו זוהר בעיניה, ונשימתו של אביגדור הנרגש להטה על לחיה שעה שרקד איתה, דבק ביותר וזרועותיו החסונות עוברות מגיפוף ללחיצה שאהבה ואדנוּת.

היא עשתה מאמץ להשתחרר קמעה:

– לא כל־כך בחזקה…

– מאליש, אילנ’קה!

– אבל לא בשעת הריקוד…

– מאליש…

– מסתכלים בנו… – לחשה לו בהפנותה נבוכה ראשה לצדדים.

– לא נאה להם? אַל יביטו!

תוך סיבוב במחול השכילה למשוך אותו לקרן־זוית ולנזוף בו חרש. אף היא משולהבת היתה קמעה לאחר הסעוּדה הדשנה ושתי הלגימות שהכריחה אביגדור להגיח אל קרבה; היא נשמה כלאחר התאמצות, וגם אביגדור שמיוחם היה, נראה סמוק, שופע בריאוּת וחדווה גלויה שתססה בו. עדיין החזיק במתני כלתו הנאה המיטיבה לרקוד, שגיזרה לה חסונה והבריות נותנים בה עינים עורגות. מעין קדחת של שמחה והתהוללות תקפו אותו לפתע, ואולם הריקודים על תזמורתו הגועשת והמעוררת את יצריו, נעשה לו צר מהכילו. את עיניו תקע באילנה אשר חמד אותה בכל ישוּתו הבריאה, כאילו רק הערב גילה את כל קסמיה; הוא סקר את חמודות גווה המחוטב ומבטיו רפרפו על מחשוף חזה, על פניה הענוגים שחוט של חן היה משוך עליהם, שכן הביטה לצדדים בגאווה עצורה ובלהט של אשה המרגישה כי יפה היא ומושכת את הלב. אלא שמבטיו של אביגדור אשר שביבי חיה טורפת הבהבו בהם הרעישו את נפשה וניחתו בה לפתע כרמחים מלוטשים; אותו רגע תקפה אותה האימה מפני הגבר המוּכן להפשיטה ולראות בה רק את האשה… היא הבינה יפה לרוּחו הסוערת, וכדי לרסן אותו קמעה, לחשה לו חרש בקול רך:

– שב לנוח קצת, 'ביגדיק.

– רוצה אני ללכת מכאן…

– מה זה פתאום? נרקוד עוד קצת.

– בפעם אחרת.

– ולאן אתה רוצה ללכת?

– אינני יודע בעצמי… רוצה להיות רק אתך.

– הרי כאן אני, אתך.

– אַל תקשקשי…

הוא קרא למלצר, שילם לו את המגיע ותפש בזרועה:

– בואי!

האלימות שבקולו הרגיזה אותה. היא הבינה כי להתוכח אתו לא תוכל כאן באולם זה, שעה שעינים סקרניות עוקבות אחריהם, ולהביא את סרובה לידי ריב גלוי התביישה. היא התרוממה, איפוא, כשעל פניה נח השקט העשוּי ובחובה מתנחשל בה הסער להתנגד לו, ולהוכיח לו כי אף כי הסכימה לקשור את גורלה אתו, לא תתן את עצמה למרמס… לא ולא! היא תצנן קצת את להט חומו ויצריו המתפרצים!… היא תאלפהו לקח!… מה הוא חושב לו, שקנה אותה? אם היא תוותר לו הפעם הרי שהכל יהיה אבוד; עליה להודיע לו בכל תוקף כי יש לה תביעות משלה ומאוויים שלא תוותר עליהם… לא ולא!… (אותו רגע זכרה כי עליה להעמיד פנים של שלוות־נפש, ויש לרכך אותה הבעה עקשנית וחמורה, שלא לחשוף מבוכתה בפני הבריות) היא לא תתן לו לעשות בה ככל העולה על רוּחו. משהגיעו לדלת עמד לצאת ראשון. היא תפשה אותו בזרועו רועדת מכעס; כמעט שצבטה בשרו בזעם.

בקושי הבליגה ולחשה לו כממתיקה סוד:

– נותנים לאשה לצאת ראשונה…

– אה, כן! התגרד אביגדור בגבחתו וקיבל עליו את הדין.

משיצאו החוּצה הרגיש מיד כי יחסה צונן ושהיא רוגזת. הוא חבק אותה והיא השתמטה מזרועותיו. עמד להעניק לה נשיקה חטופה והתחמקה מפניו בזריזוּת כזו שאת הנשיקה אצל לה על גבי שכמה. הוא הוכה בתמהון ולא ידע כיצד לכלכל את מעשיו ולשכך את רוגזה. הוא בחר בשתיקה, וכך נתקרבו שניהם למדרכה של הטיילת מעברה השני ובפניהם טפח הים האפל את המייתו החרישית, ורוח קרירה לטפה אותם ונסכה בהם הרגעה שלא מדעת. היא נשענה על גבי המעקה והביטה לתוך החשכה, והוא ניצב סמוך לה שקט, נכה־רוח ומכונס בתוך עצמו, ספק נעלב, ספק נזוף. משהרגישה בכך אילנה פג זעמה, הרהורי נוחם עטו עליה והיא החלה לגלגל בזכוּתו… ובכן, מה בכך אם הוא חשק להיות בחברתה דוקא? הרי זה נובע רק מתוך עוצם אהבתו ורגשותיו הסוערים בו… כל היום עסוק היה בעבודתו ואף־על־פי־כן טרח לשלוח לה פרחים, העניק לה ארנק משוּבח, והרי היא כפוית־טובה, מתכחשת אליו וזורקת בו מרה להעכיר את רוחו ולהכניס מרירות ללא כל צורך בערב חגיגי זה… מיד החלה מחייכת לעצמה, הסבה את ראשה אליו ותקעה את כפה לתוך בלוריתו העבותה:

– 'ביגדיק…

הוא נצמד אליה:

– כן, חביבתי?

– למה אתה שותק?

– מפני שאַת כועסת עלי…

– אינני כועסת עליך… סתם מצב־רוח!

היא לא ראתה את דוק ההתרגשות שנתקשר בעיניו, אבל הרגישה יפה בזרועותיו אשר חבקו אותה בכוח. היא נתמכרה לו כתינוקת מתפנקת והושיטה לקראתו את פניה ואת בושם שערותיה אשר מסכו ערגת החוּשים בדמיו. לאחר שעה קלה הוליך אותה דרך המדרגות לחולות של שפת הים. את מעילו שטח למען תניח את ראשה עליו, והוא השתרע לצדה תוקפני והומה כגור לביא. היא שכבה בעינים עצומות ובפעם הראשונה הרגישה מה מתפעם בה לבה עד כדי כאב והפסקת הנשימה, וחולשה תמוהה, מהולה בחרדה סתומה עוברת בה. היא ידעה כי היא חושקת בו ומשתוקקת אליו בכל מאודה. כפות ידיו אשר שוטטו על מחשופי בשרה, הבוהקים גם בתוך האפלולית. הרטיטו אותה. המיית הים, נשיבת הרוּח הקלה, צעדי הפוסעים במרחק־מה על גבי הצדפים כעל גבי שלג בחורף, צלילי נגינה רחוקה, התמזגו באזניה כהמייה עריבה, רחוקה מאד ממציאות והיא נתוּנה באיזה עולם של כיסופים ואדיר חפצה הוא כי זה יימשך עד אין קץ. היא נאנחה וחבקה את צוארו בזרועותיה, כחוששת שמא תיעקר אותו רגע נגד רצונה מעירפוּל הכרתה… משפקחה את עיניה הבהיקו מעל לה הכוכבים בשמים הכחולים־אפלוליים, המיית גלי הים נעשתה רעשנית יותר והמים מלחכים את החול בקירבתם. דמוּיות זוּגות שחלפו על ידם הבהילו אותם לפתע בודאוּתם הקרובה, ובתוך החשכה החלה שקדת על שמלתה, לתקן קפליה. ישבה לעשות את שערותיה הסתורות ובקול רך ושקט ביקשה את אביגדור לקום וללכת שכן עייפה היא מאד, ומה השתוממה להיווכח שאין הוא עונה לה, כי תרדמה נפלה עליו. היא גחנה עליו והעבירה בחיבה את כף ידה על בלוריתו, האזינה לנשימתו השקטה, ונראה היה לה כתינוק גדול הזקוק לטיפולה. היא שקעה בהרהורים כשעיניה צופות מול הים וצדות את כרבולות הגלים המצחירות בשעה שהן נתפשות באורות מכוניות הגולשות על הכביש מנגד, ותוך־כדי־כך הפליגה בהרהוריה על דירה, רהיטים, ועל יום־הכלולות, וכאן חייכה לעצמה חיוּך של משובה ואזהרה: “אילנ’קה, דעי לך כיצד להתנהג כי החיים הם רק בראשיתם”..

א

מחמת החשכה הכבדה ששררה בפינת האורווה קשה היה להבחין בדמותו של הסוס אשר עמד בסמוך לאבוּס ולעס מתוך שיירי המספוא. מתוך הרגל רקע בפרסותיו המפורזלות כאומר להבריח זבובים טורדים; משהרים את ראשו, שפס לבן חצה אותו ממצחו עד לנחיריו, דומה היה כחורג מתוך חשרת־מים אפילה במעלה חוף. אפס מיד הרתיע את עצמו קמעה, כי עיניו נתקלו שוב בבהמה העקודה ובשתי בריות שפופות, שישבו לפניה על גבי ארגז הפוך והתלחשו, כחוששים לשמוע את קולם הם. חשש זה נדבק גם בסוס. הבריות, שאור הפנס הטיל סומק בפרצופיהם, חשודות היו בעיניו, ובלעסו את המספוא, משהה היה את מבטיו עליהם כמתאמץ לתפוש את הקשר שביניהם לבין הבהמה המוטלת לפניהם, אשר קודם טרחו בעקידתה תוך גידופים וגסות יתירה, וכעת רבוצה היא כפותה על צדה ועינה השחורה מתנוצצת מתוך הלובן לאור הפנס המקפיץ שלהבתו ומסכסך את הצללים על גבי הקיר מנגד. אי־שקט סתום נמזג לתוך הווייתו השקטה של הסוס ושיגרת ערבּוֹ נשתבשה. משהו החל טורד אותו ומרגיז. רגיל היה בשעה זו, לאחר שנשתחרר מטרדות היום וכובד נטלו, להיות שרוי לבדו בתוך החשכה הנוסכת שלווה, לקלוט את רחשי הלילה שמעבר לקיר וללעוס בנחת מן המספוא, או לנמנם בעמידה; והנה שוללים הפעם זרים את מנוחתו לאורו של פנס דולק, והבהמה העקודה אף היא אינה עשויה להרגיעו… פרכוסים עצבניים חלפו בגופו של הסוס, החל מאוזניו המרטטות, עברו דרך גבו לאורך חוט־השדרה ודחקו את מורת־רוחו הסתומה לשרירי רגליו האחוריות אשר פתחו בבעיטות־זעם הרסניות, הכה והלוֹם בכוח על גבי קיר־הקרשים כרוצות לפרקו; ולפתע, תקוף רוח מרדנית הצהיל את קולו בצנפת־עוז אדירה וממושכת, כאילו נתקע בדהרת־אוֹן סוחפת לתוך סערת שדה־קרב… קולו של העגלון ניתך עליו מן החוץ להרגיעו ולשכך את קצפו: – אדיר! מה לך לעזאזל!… תיכף אגש אליך עם השוט!…

הסוס נרגע. קסם קולו של העגלון פעל עליו. רגיל היה לקול וקיבּל את מרותו המכנעת. לעתים קרובות היה מטה אוזן לשיחת בעליו, שעה שעסק בחוץ, או שעה שהיה גודש אבוסו, מנקה את עורו ומגרד אותו במסרקת של פלדה; נהנה היה הסוס מכף־ידו השעונה לגבו בשעת מעשה, קולט ריטונוֹ השופע המיית־חמימות, ומקבל באהבה את גירודו וטיפולו; רגיל היה להקשיב לשיחו משך שנים, שעה שהיה סוחב משאות ברחובו של כרך, או משתרך בדרכי שדה ופרדס. בבדידותו מצא העגלון בסוס מידה מרובה של הקשבה, ומתוך פליטת משפטים קטועים עבר לשיחות ממושכות שהיה משתף בהן את הסוס כבר־דעת גמור המבין יפה לרוחו… וידידות אילמת זו שנבעה מתוך אותן שיחות, היא־היא שנטעה בסוס אמון גמור לבעליו, ומגעו וקולו, רצופי נועם או רוגז, רק מחזקים היו אותה ידידות. הפעם משנזף בו בעליו, נוצר אצלו מיד הרושם כי המתרחש בתוך האורווה ברשות בעליו הוא, והשיחה החטופה שנתפתחה בינו לבין הזרים העמידה אותו על הקשר שביניהם. מכיון שכך, תקע שוב את ראשו לתוך האבוס החלקלק, כמשלים עם הנעשה, והוסיף להשמיע את לעס טוחנותיו החזקות.

– מה דעתך? – פנה מיכאל אל נחום – המבינות הבהמות משהו?

– איזו שאלה? הרי כידוע יש בהן בבהמות ובחיות גלגולים של בני־אדם… נשמות של רשעים וחטאים אשר למעלה נגזר עליהם לחזור ארצה ולהתגלגל לתוך גופותיהם של חיות ועופות, רמשים ושרצים, הכל לפי החטא והזמן… ויש אומרים כי שבעה גלגולים כאלה עוברים עליהם עד שהם זוכים לחזור למעלה ולמצוא את תיקונם… שמעתי פעם מפי סבא, שהיה יהודי למדן ותלמיד־חכם, כי החיות מבינות הכל, אלא שאין הן יכולות לפצות פה ולגלות את הנעשה להן…

– באמת?…

– בוודאי! אין ספק בדבר.

מיכאל שקע בהרהורים. רעיון זה חדש היה לו ועשה עליו רושם. תאב היה לשמוע עוד מפיו של נחום בענין מופלא זה והעלטה למחצה ששררה בתוך האורווה, והחרדה הקלה עקב ביצוע מעשה סמוי מן הרשות, עוד הוסיפו משקל וערך לדברים ששמע. הוא פשט את רגליו, השקיע עקביו במרבץ החול והגללים שעל רצפת האורווה, הסב את ראשו לעבר הסוס הלועס, שכרסו הבהיקה מתוך חשיכת פינתו, ושאל חרש:

– וסוס זה, למשל, מבין את אשר אנו חושבים לעשות כאן?…

נחום קימט מצחו ונתן בו עיניו הנוגות:

– ייתכן שהוא מבין, אבל בוודאי שהוא מרגיש… דע לך, כי הרגש מפותח אצלן מאוד, והוא בא במקום השכל הישר, במקום המחשבה… יש בהן מן הבינה באיזו מידה שהיא, אך בעיקר הן מרגישות… הנה שמעת כיצד צהל הסוס ובעט ברגליו, משמע שרוצה הוא לדבר ואינו יכול, והריהו כועס…

– האם זה באמת כך?

– חושב אני שכן. משהו בוודאי יש בזה. אין זה מן הדברים הפשוטים. שאלתי קודם אצל קרובי העגלון ואמר לי כי הסוס שלו שקט הוא לגמרי, אינו מתפרץ ואינו בועט, והנה עברה עליו פתאום רוח רעה… בוודאי מרגיש הוא כי בהמה זו…

– באמת מרגיש הוא?

– זהו! החיה מרגישה במלאך־המוות ויודעת על בואו. יש לה מין חוש כזה, מיוחד, פנימי, שאינו קשור במוח, כלומר, בשכל, כפי שאמרתי לך קודם; הבהמות והכבשים מרגישות בקירבתו של הזאב בשעה שזה נמצא עוד במרחק של פרסאות¹ רבות מהן; ריחו של המוות מגיע לנחיריהם מיד…

מיכאל התגרד בערפו ולפתע הִקשה לשאול:

– אם כן הדבר, למה אין הבהמה מרגישה בזה? הרי עומדים לשחוט אותה, והיא מוטלת כפותה ומביטה בנו בעיניה השחורות כאילו כל הדבר אינו נוגע לה כלל וכלל… למה אין היא גועה?…

– זהו כבר ענין אחר לגמרי… בהמה שנועדה לשחיטה, מאכל לבני־אדם, כי לשם כך נוצרה מתחילת ברייתה, הקדוש־ברוך־הוא מערפל את מוחה ונוטל ממנה את מעט בינתה, שלא לצער אותה לפני מותה… וגם מפני שנשמתה צריכה, כנראה, לעבור דרך גלגול חדש, למצוא את תיקונה בגופה של כבשה או יונה, דבר שמקרב אותה בדרגה אחת לסילוק החשבון שבינה לבין בוראה… ומפני זה היא מקבלת את גזר־דינה בשקט. אבל יש מקרים שהבהמה משתוללת, מתנגדת לשחיטה ובועטת, ודאי מפני שנשמתה צריכה להתגלגל לגופה של חיה טמאה, חזיר או חמור, אז חשה הבהמה בדבר ומתנגדת, אינה רוצה… זו, למשל, שקטה היא, מפני שכפי שאמרתי לך, ניטל ממנה שכלה עוד קודם לכן… אבל הסוס –

– כן, הסוס?

מיכאל הקשיב ועל פניו נמתחה ארשת תמהון וסקרנות כאחת; הקשיחות החצופה הטבועה לעתים בקלסתרו נתעדנה ודומה היה לילד המשתוקק תוך הקשבה לשיחת בוגר. נחום שהרגיש עד מה חזק הוא הרושם של דבריו על מיכאל, חייך מתוך קורת־רוח של אדם המכיר בערכו, והמשיך לפתח את רעיונו ולהסבירו בלשון נאה וברוב ענין:

– הסוס מרגיש כנראה בסכנה המרחפת על ראשה של הבהמה… כל עוד אין כנפי מלאך־המוות משיקות על ראשו הוא, מסוגל הוא כנראה, להרגיש בשעה שהן מרחפות על ראשה של חיה אחרת הנמצאת בקרבתו. מבין אתה, ידידי, אלה הם דברים מפלאי הבריאה, רזי החיים והמוות, ואין הם מן הענינים הפשוטים כל עיקר!…

– כך… רזי החיים והמוות!

מיכאל נאנח חרש. אימה סתומה ירדה עליו ודיכאה קמעה את רוחו. הדברים התמוהים הטילו אותו לתוך עולם מחשבות שהיה נשגב מבינתו. ואף־על־פי־כן נראה לו ממשי ביותר ומעולף ביעותים שמעבר לתחומי החיים ועניניהם הפעוטים. הוא הסתכל בשעונו בכוונו את הלוח כלפי אור הפנס לצוד את המחוגים ונתרגז:

– מתי יבוא השוחט?!

– בתשע או בעשר. ידיו מלאות עבודה, י’חביבי, כי עליו לעבור מרפת לרפת, לטפס על גגות, לשוטט בין הפרדסים, לסור לחורשה או למקומות־סתר אחרים בהם מחכים לו קצבים כמוני וכמוך. עליך לדעת, ידידי, כי כיום שוחטים הכל, חרש, שוטה וקטן; הקצבים זקוקים לפרנסה, ההוצאה מרובה וההכנסה אינה באה על נקלה. לא טוב להיות בימינו קצב כשר. משגיחים עליו בשבע עינים ומוצצים את דמו. כל מיני בריות מקיפים אותו: שוטרים, מפקחים, פקידים, סתם מכירים ושכנים התובעים את שלהם: הב בשר! ומניין יקח לו הקצב בשר כדי לספק לכל אחד? מן המנה הממשלתית? וכל אלה נטפלים בעיקר לקצב הכשר שהוצאותיו מרובות, ואילו קצב הטריפה² – הוא מצפצף על הכל! מכובד הוא, מצוחצח, בשר נמצא אצלו בשפע, פטור הוא מצרות ומקנסות, צובר הון ולועג לכולנו!

– ומה נעשה אם השוחט לא יבוא?

– יבוא, יבוא, תן סיגריה.

בשעת העישון שקעו שניהם בהרהורים. מיכאל שקל את דבריו של נחום אשר הציע לו לעשות שותפות באטליז של בשר־טריפה. לפי שעה טרם הסכים להצעתו, אבל הנימוקים שלו משפיעים עליו בדרך כלל.

מתוך הפינה בה עמד הסוס נשמע עדיין לעס טוחנותיו שאינן פוסקות אף לרגע, ולעתים בהפשילו את שפתיו הבהיקו שיניו הצחורות שנחשפו ושיווּ לפרצופו הבעה אכזרית, נשכנית… וזו הבהמה, שלא נוח היה לה במצבה הכפוּת מזה שעתים, החלה להניע קמעה בברכיה כמתוך מאמץ להפרידן ולנתק את אסוריה, ובעשותה כך נשפה בנחירי אפה הסמוכים לקרקע עד שתימרת־חול מעורבת במוץ הוּעפה סביבה כמניפה; שיפולי כרסה נעו וזעו לקצב הנשימה, ולתוך לוֹבן עינה הוצק קצת להט שאול מאורו של הפנס, שאצל לה גוון של גחלת לוחשת באודם אפלולי… מיכאל הציץ בה ובעט בה ברגלו השלוחה, בגרדו את הסוליה בגסות לאורך פני הבהמה, על גבי עינה שנעצמה ונקרעה תוך פילבול, ומתוך חוסר־מנוחה סנט בה:

– נוחי בשקט, נבלה!

תקף אותו קוצר־רוח מהוּל ברוגז. כל עבודה שלא נעשתה בהתאם לקצב דמיו הגועשים בו בחפזה של עוּל־ימים שוֹחר הרפתקאות, ושגרמה לעיכוב, היתה מביאה אותו לעצבנות שסופה קצף והקנטה. תאב היה כבר להמצא יחד עם בתרי הבהמה באטליז, לסדרם ולחלקם לשם מכירה והברחה בהקדם, שכן חלקי־בשר שאינם נושאים עליהם גושפנקת בית־מטבחיים יש לסלק לאלתר מחשש עין רעה. והשוחט טרם בא. השיחה הקודמת על גלגולי הנשמות נסכה בו קצת מבוכה, וכדי להרגיע את עצמו על שנתפש לחולשת הדעת, בעט בבהמה ברוצה לומר לעצמו, וגם לנחום, כי בז הוא לכל הדברים הללו! אמנם, לנחום היו ענינים אלה נהירים וברורים יותר, שכן בנו של שוחט הוא, ויכול הוא לתרץ ולישב הכל בפשטות, ואילו הוא – הדברים נשגבים קצת מבינתו ומסכסכים את דעתו. אכן, נחום זה “בּלוֹפר”³ הוא, אבל ראש של למדן לו, ועד היום אינו פוסק מלהצטער על שהפסיק את תלמודו, ולא פעם סח לו כי לולא מזלו הרע, ודאי שהיה בוחר לו במקצוע אחר שפרנסתו קלה ונאה מקצבוּת. תוך־כדי־כך נתן עיניו בנחום היושב לידו עצוב ומדוכדך, שקוע כדרכו במחשבותיו הנוגות, בשעה שהוא מתבודד, ורגשי רחמים נכמרו בלבו כלפי ידידו זה אשר בלעדיו אינו עושה קטנה או גדולה. כדי להסב לו קורת־רוח ולהסיחו שוב לענינים שהוא בקי בהם, פתח ושאל מחדש:

– ומה דעתך, נחום, על עצם השחיטה?

נחום נעץ בו את עיניו הנוגות כמתעורר מתרדמה קלה שנפלה עליו. שאלה זו לא נראתה לו הפעם. זוהי שאלה שהקצבים סחים בה לעתים רחוקות, משום שהדבר נראה להם טבעי ביותר, גזר־דין מן השמים שאין להרהר אחריו. ושאלה זו לא נראתה לו הפעם בעיקר, כי חושש היה שמא לא יבוא השוחט, וזה בשאלתו עתיד לגרום לו עיכוב בלתי צפוי ולסכל את הרעיון שניצנץ במוחו. לראשונה לא ידע מה להשיב לו, ורק לאחר שתיקה קצרה, בשקלו יפה את הדבר בדעתו, השיב לו תשובה שבתוכה גלוּמה היתה מחשבה וכוונה תחילה:

– סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה… כך נגזר משמים ואין לשנות, אלא שלדעתי אין הבדל בין שחיטה כשרה לטריפה… זו נשחטת בסכין ואף זו כך, והמטרה אחת היא. אמנם, איני רוצה לומר בזה כי אין הצורך בשוחט, שהרי לפעמים מוצא הוא נגעים וסירכות⁴ הפוסלים את אכילת בשרה של הבהמה, אבל במה דברים אמוּרים? בבהמה חולה ונגועה, אך לא בבריאה, כזו למשל המוטלת לפנינו. .. עיקרון של דבר הוא כי את הבהמה צריך לשחוט ולמכור את בשרה בין שהוא כשר ובין שאינו. העיקר שהכסף יהיה כשר… לא כך, מיכאל?

– בוודאי שכך, בוודאי!

– ושמא סבור אתה כי רוב הבהמות הנשחטות הלילה בכל מיני מקומות־סתר בידי שוחטים נשחטות הן, אינך אלא טועה, במחילה מכבודך… מזמינים את השוחט, אבל לבסוף נמאס לחכות לו מפני שידיו מלאות עבודה, או שהוא מפחד לבוא, ואחד מהחבריא עושה את המלאכה בעצמו…

– כ’כ’כך?… – משך מיכאל בקולו והפליאה בעיניו.

– וכי מה? הדבר חדש לך? ואיך נוהגים קצבי הטריפות? מזמינים את השוחט, מה? וכי יש הבדל בכך? אין מבדילים כיום בין כשר לטריפה, ובינינו לבין עצמנו, מיכאל’ה יקירי, לאחר שהשוחט בא ועושה את שלו ופוסק כי הבהמה כשרה היא, ואנו – בינינו לבין עצמנו – רואים כי היא נגועה כשחין ומלאה תולעים כרמון, כלום מחרימים אנו את בשרה ואיננו מוציאים אותו לשוק למכירה? כלום זורקים אנו את כספנו לאשפה? הן יודע אתה יפה כי נוציא את הבשר לשוק וחסל… הבשר יתבשל יפה בסיר, ימצא לו את דרכו לקיבה ומתוכה, ושלום על ישראל! אין חלילה שריפה או מגפה, והכסף בכיס – טבין ותקילין![²⁷]

מיכאל משך בכתפיו:

– מה אני מבין בדברים כאלה? יש הבדל או אין – מסכים אני לדעתך כי הגיעה השעה לעשות ביזנס⁵ ולחרבן את כל המנוּולים המציקים לנו. אבל אסור לנו לפרסם את הדבר עד שהרבנות תכריז עלינו… מבין אתה?

– מבין, מבין, קצבים כשרים שוקעים עד צוואר בחובות!

מבחוץ הטרידם קולו של העגלון:

– מה נשמע, חברה? ההוא כבר בא?

– עוד לא! – החזיר לו נחום בקול נרגז במקצת – ואל־נא תדאג לנו! הבהמה לא תחזור מכאן למרעה…

– איני דואג לא לכם ולא לבהמה, אבל זוגתי ביקשה להזכיר לכם כי מחכה היא לחתיכת כבד, ושאתם מוזמנים אחר־כך לסעודה קלה.

– טוב ויפה!

ב

זחלה השעה בעצלתיים ובשממון מדכדך. מיכאל הוסיף להגיש מדי פעם את לוח שעונו לאורו של הפנס ופניו קדרו. הוא קלל חרש. השעה היתה לאחר עשר והשוחט טרם בא. רגזנותו הלכה וגברה. הישיבה הממושכת תוך ציפייה באפס מעשה נטלה ממנו את שלוותו. הרי זה בזבוז זמן, ויכול היה לבלות שעות אלו במרתפו של ר' קדיש על כוס בירה ומישחק הקלפים. נחום אשר הסתכל בו יפה־יפה המתין לשעת־הכושר כדי להכריעו ברגע הנכון ולבצע את הדבר כפי שעלה במחשבתו קודם לכן. הוא בחר איפוא בשתיקה כדי לתת שהות לקוצר־רוחו של זה לבוא לידי מתיחות הדוחה את האדם למעשה פזיז ובלתי־שקול… לבסוף, משהביע מיכאל את דעתו כי ייתכן שהשוחט כבר לא יבוא בכלל, הסכים לו נחום הבעת־פנים דאוגה:

– גם אני חושב כך.

– ובכן, מה נעשה?

עיניו של נחום נתרשפו וקולו בקע בתוקף כאומר להלהיבו:

– נעשה מה שהכל עושים!

–?…

– כן י’חביבי! אם רק אינך פחדן!

סקר מיכאל את פני רעוֹ בתמהון, הבחין בארשת פניו הזעומים והרציניים ביותר שהחלטה היתה טבועה בה, ותפס כי אין הוא חוֹמד לו לצון הפעם; הבין כי אין הוא, נחום, מוכן לחזור בידים ריקות. ואם כי ההצעה לא הבהילה אותו הרי שהפתיעה אותו בחידוש שבה, במעשה שטרם נתנסה בו… ובשקעו בהרהורי היסוסים הפסיקוֹ נחום בהחילו ללחוש באוזנו דברי־שידול רכים:

– אַל נהיה טפשים! עליו לנצל את המצב כל עוד אפשר לעשות משהו… הכל מתעשרים וצוברים הון ורק אנחנו, בהמות כשרות, לא ידענו להסתגל ולעשות. איך בכך כל רע והעיקר שנספק בשר טוב. מלחמה בעולם ואין בודקים בכשרות… בהרבה אטליזים, כידוע לך, מוכרים גם בשר גמלים, טריפות ונבלות, ונשים צדקניות קונות, וחסידים יראי־שמים אוכלים, והעולם אינו חרב חס וחלילה, והריוח – כשר הוא בתכלית הכשרות אפילו למהדרין מן המהדרין! ובכן, מיכאל’ה חביבי, נגש לעבודה ואל נבזבז את זמננו.

וכאן הפתיעו מיכאל:

– טוב, אבל מי יתחיל?

– מי יתחיל? אחד משנינו. אני או אתה, וכי יש הבדל בדבר?…

– אם כן תתחיל אתה…

– אני? מוטב שאתה תהיה הפותח. אתה חזק ממני!

– וכי גבורה דרושה לכך?

– קצת גבורה ובעיקר אומץ־לב, ואתה חברה’מאן!

– אתה הצעת ואתה צריך להיות המתחיל…

נחום התגרד בערפו מרוב מבוכה. הוא חיפש לו מוצא. הניע ראשו על גבי צווארו הכמוש לכאן ולכאן, כצב זה המסתכל לצדדים לפני הפסיעו את עצמו מן המיצר… כסבור היה שמיכאל ההרפתקן יקפוץ מיד על הצעתו זו וישמח להראות לו את בקיאותו ואת זריזותו, והנה הוא נרתע ומהסס… להוסיף ולשדל אותו קשה לו במקצת, שכן הוא בעל ההצעה, ולא נאה לו להשתמט לגמרי. הוא הרהר בדבר, ולפתע פנה אל מיכאל בהצעה של ממש:

– נפיל גורל…

– מסכים!

נחום שלה מכיס מכנסיו את מטפחתו המזוהמת, קשר קשר באחד מקצותיה, נתנוֹ לתוך אגרופו יחד עם קצה שני בלתי־קשור, עירבב אותם מאחורי גבו, האחד סמוך לשני, והושיט למיכאל את אגרופו הקפוץ, האוטר על הגורל:

– משוך והוצא. בעל הקשר הוא המתחיל…

נעץ מיכאל את עיניו בשני הקצווֹת המדובללים והמזוהמים שנצטיירו לפתע בדמיונו כאוזני שפן אפור שראשו לחוץ באגרופו של נחום, ובלי חמדה יתרה הרים את ידו. לראשונה עמד לאחוז בקמה המשורבב שמימין, ואילו מיד חזר בו, פסח עליו והחזיק את ידו המושטה באוויר, תוך היסוס, כשוקל בדעתו אם למשוך בקצה שמצד שמאל. הוא דחה את ידו המושטה הלוך ושוב, מקצה לקצה, עד שנחום התכעס וסנט בו בהיתול ולעג:

– ממש כמו בין שתי נשים. אינו יודע במה לבחור.

הוא עצמו לא היה מוכן כלל וכלל לבצע את מעשה שאמר לכפות על חברו. משסירב הלה להיענות לו, גמר בלבו על הפלת גורל מתוך תקווה שבאם יפול מיכאל בפח שטמן לו, הרי שהכל יהיה בסדר, ואילו אם הגורל יפול עליו, ודאי ימצא לו דרך להשתמט… לפיכך הסתכל תוך מתיחות ונקיפת־לב במיכאל המהסס עדיין ואינו מעז לנגוע בקצה המטפחת. וידע נחום שהתחלה זו עתידה לקבוע את השותפות שלהם, וחרד היה שמא יסכל לחצו את כל העסק. לבסוף זע מיכאל, הוריד את זרועו, משך בקצה המטפחת והוציא מתוך אגרופו הלחוץ של נחום את הקצה הקשור… פניו נתכרכמו מאכזבה, שרירי לחייו נתרטטו והוא בלע משום־מה את רוקו. ואילו נחום הסתיר את חדוותו המפרכסת בחובו במין בהילוּת מעשית שאין להחמיצה אפילו רגע אחד, ופתח בזירוז:

– יאללה⁶, י’חביבי! הגורל נחרץ ועלינו לגשת למלאכה תיכף ומיד! אחת ושתים! קומה, אחא, והקץ לבטלנות! השער נעוּל, איש לא יפריענו וכעבור שעה כבר יהיה הבשר באטליז. לקרובי העגלון אל תשיב כשידבר אלינו ואני כבר אדע מה לענות לו. קום, יאללה!

מיכאל התרומם מן הארגז שצנח עליו, כמי שכפאו שד:

– תן לי את הסכין…

בידי נחום הבריקה סכין שלופה, ממורטת ומושחזת יפה. הסכין התהפכה לאור הפנס והעלתה סומק על פני הלהב. נחום תחבה בידי מיכאל, בעוד זה ניצב זעום־פנים כמרומה, כרע ליד הבהמה העקודה, היפנה את ראשה הצדה בתפשו יפה בשתי קרניה, והחל מטה אותו אחורנית בכוח, למען מתוֹח את צווארה כעין הקשת. מיכאל עמד עדיין קודר ושותק. כבול־עץ, בלי לדעת אם אמנם שומה עליו לבצע אותו מעשה שהוּטל עליו לפתע, מעשה שהוא כה רגיל לראות, ושביצועו אמנם כה נהיר לו לכל פרטיו, אלא שאינו יודע כרגע כיצד לגשת וכיצד להתחיל… בעוד הוא עומד נבוך, חזרה וצפה בדמיונו תמונה מימי ילדותו, עת הוא וחבריו כפתו את עגלתו של השכן בין עצי הפרדס הסמוך, וכיצד הוציא סכין פגומה מן המטבח, והמלקות שספג מאביו בשעה שאחותו הקטנה הלשינה עליו והבהילתו תוך התיפחות איומה למקום המעשה. גם כרגע רואה הוא בבהירות מרובה את הילדים הנפוצים כמוץ לפני רוח מתוך אפלולית הפרדס לפאת הכרם המוצף נגוהות־שמש, והם קוראים אחרי אחותו השטופה עדיין בדמעות: "מלשנת שכזאתהי! מלשנת! "…

נחום שנתן בו עין בוחנת הבין שהוא מתלבט עכשיו מאד בשאלה זו ומיד עקר אותו מהסבך בזירוז קפדני, ומיכאל השיג כי אכן הופל הגורל ולהשתמט לא יוכל… הנה כורע נחום על הארץ לפני הבהמה, מחזיק בכל כוחו בקרניה עד שהזיעה מבצבצת לו על מצחו כצרעת, נועץ בו עינים נטולות זיק־רחמים ומאיץ בו בלחש נמרץ שנעימת הנזיפה מחלחלת בה:

– מה אתה עומד כגולם? יאללה!…

אותו רגע היפנה מיכאל משום־מה את ראשו לאחוריו והציץ בעיניו של הסוס אשר, דומה, פסק את לעסו, עמד כמאובן ללא זיע, כמתמזג עם החשכה; את אוזניו זקף ומבטיו השחורים נתקעו בו כמסתכלים בו יפה בתוכחה אילמת עד שהרתיעו את מיכאל לפתע, וידו הצמודה לניצב צנחה. אימה סתומה נפלה עליו למראה החיה המסתכלת בו, והוא חש כי מבטה הסתום ומכוּון אליו עוצר בעדו… בלי דעת מה עליו לעשות, בצר לו, פנה לנחום בלחש, כמעט בבקשת רחמים:

– אבל הסוס…

– לעזאזל!… – קרא נחום ונשף תוך התאמצות – מה הסוס עושה לך?

– הוא מביט…

– ובכן, מה איכפת לך? מביט? תצאנה עיניו מחוריהן!

– איני יכול… הוא מביט ומבין כנראה…

נחום הירפה מקרני הבהמה ובכרעו עדיין על ברכיו, הצניח אחורו על עקביו וקבע בחברו עינים מזרות אימה וקצף; עיכוב זה שלא פילל לו הכעיסוֹ תמרורים, ומיכאל עם הסכין השלופה בידו נראה לו לפתע אוילי מאד ואין־אונים במידה שלא תאר לו. אך בו ברגע הבין כי לשווא יהיה כל ויכוח, כי לא ישכיל להפיג את פחדו, ושיש למצוא מוצא אחר. שוצף קללות חרישיות על עצמו ועל מיכאל, ועל הסוס שניצב לו לפתע כשטן, התנער ממקומו, ניטלטל גחון בראש נטוי לפניו כה וכה, עד שמצא לו בסמוך לאבוס שק ריק. הוא תפש בו בריתחה שריח של רצח נדף ממנה, וזנק אל הסוס שנרתע קמעה מפניו, מקרטע ברגליו האחוריות, נלחץ בעכוזו לקיר ומנענע את ראשו לצדדים בסירוב, כיורד לדעתו. אלא שנחום הטיל עליו לפתע בתנועה זריזה את פי השק, ומשך אותו יפה מעל לראשו עד לצווארו. אז הירפה ממנו, בעוד הסוס המסוּנוור והמבולבל רוקע ומתאמץ לנער מעליו את השק, ובתפשו שנית בקרניה של הבהמה, פקד בתוקף ובזעם:

– נו, יאללה!

הפעם אימץ מיכאל את רוחו, תפש במלוא כף ידו השמאלית בצוואר הבהמה והעביר עליה בידו הימנית את הסכין בתנועה נמרצת הלוך ושוב כבקי בתורה זו ומאומן בה יפה. קילוחי־דם ניתזו על זרועותיו החשופות, וחרחוריה של הבהמה המפרכסת לשווא מילאו את חללה של האורווה נשיפות מחרישות אוזניים ונוסכות אימים. אותו רגע הצליח הסוס לנער מעל ראשו את השק שצנח לרגליו, היטה ראשו, הפשיל שפתו העליונה שחשפה את טורי שיניו המבריקות בזעם, וצנפתו פרצה בעוז, ניטלטלה מקיר לקיר ונתערבה בחירחור הבהמה הנחנקת והנופחת את רוחה, עד שהיה המקום לחרדת אלוהים… שני הרעֵים ישבו על גבי הארגז חיוורים ונושמים, מוּכי מורך־לב מפעים. המעשה נעשה. הם לא דיברו ביניהם. נחום נתכעס והניף זרועו בתנועת־איום כלפי הסוס, כאומר להטיל בו אבן ולהשתיקו, והסוס שנתבהל הרים שתי רגליו הקדמיות ונזדקף בחן ובהוד עד שראשו נגע כמעט בתקרת האורווה, ושהה רגע בעמידה מפוארת זו כפסל נטול־רוכב, כמוכן לזנק ולעשות כלה בשתי הבריות הללו; ואכן, נרתעו השנים וקפצו מבוהלים ונזופים בתוכחה אילמת. משחזר הסוס וצימצם גופו בפינתו, פג פחדם של הרעים אך אותות התמהון עדיין טבועים היו בפניהם החיוורים. הם ישבו והסתכלו דומם בשלולית־הדם שנקוותה לרגליהם, וכיצד הבהמה השחוטה והנחנקת מוציאה את לשונה ומהדקתה בין שיניה עם כל חירחור, ומטיחה את ראשה תוך זעם עיוור בקרקע ומתיזה סביבה דם ורפש, כשכל גופה מרעיד מעווית הגסיסה, ואילו עינה השחורה מבריקה כשזיף לח וסטיף. שניהם חיכו לגמר חרחוריה ופרפוריה של הבהמה מתוך פחד שמא יגיעו לאוזני הבריות בחוץ. לבסוף, כאשר ניטלו ממנה סימני־חיים ובחלל האורווה השתלטה הדממה, נשמו השנים לרווחה ולא שעוּ עוד לסוס שעמד והציץ בהם כרוגז ותופש את פשר המעשה. שכן פרץ שוב בצהלה אדירה וממושכת ובעט בקיר הקרשים.

מתוך החצר הטרידם קולו של העגלון:

– מה נשמע, חברה, כבר היה ההוא?

נחום השיב לו בשקט:

– כבר היה וכבר הלך.

קרץ בעיניו למיכאל והוציא מידו את הסכין המאדמת:

– וכעת אפשוט אני את עורה.

מיכאל הסתכל בבהמה הרבוצה ללא זיע בתוך שלולית של דם שלנוֹגה הפנס היה צבעה כעין הקטיפה האדמדמה, נתקל בעיניה השחורות שהבריקו עדיין לחות ובולטות כממשיכות לקלוט את המתרחש סביבה, ובבת־צחוק רפה קמעה אמר מתוך קורת־רוח שביהירות:

– יודע אתה, נחום, חושב הייתי כי המלאכה קשה, והנה אין הדבר נורא כל כך!

– הכל תלוי בהרגל ובסכין…

– כן, והסוס הזה? ראית מין דבר כזה?…

בחלל האורווה עמדה חמימות מחנקת, מעורבת מנשימת בהמות, הבל גופות, ריחות זבל ופרש, מעין התאדוּת של רקב מתמסמס. נחום פשט את כותנתו, הידע חגורתו למתניו, ובגופייתו המזוהמת והצהובה מזיעה נראו כתפיו הצחורות כחולניות, וזרועותיו הרזוֹת שיווּ לו מראה עלוב של גבר חלוש. אבל הוּא ניגש לעבודה בזריזות, כרת מעשה מומחה את רגלי הבהמה בסמוך לפרקי הברכים והטילן הצדה. לא עברה שעה קלה וגופת הבהמה הנפשטת מעורה הבהיקה בלבנונית גופה, והעלתה מיד בדמיונו של מיכאל מראות אשה ערומה, שכן נשים בעירטולן מזכירות לו תדיר בהמות בבית־המטבחיים לאחר שפשטו מעליהן את עורן… אלו ואלו מוטלות בחישופן, בשרן הצח מבהיק, ועיקולי החלקים האחוריים המופיעים לעתים לעין תוך הסחת־דעת קלה, כה דומים לפעמים, בירך ובשוק, יפים לקופיץ, לגרזן וליד מלטפת… יש, ובעברו בבית־המטבחיים בין הבתרים, הריהו טופח בכף ידו על חלקת שוקה של בהמה, על עכוזה של עגלה רכה, ובעשותו כך הריהו מדמה לחוש הנאת טפיחה או מגע עם אשה… יש והרהורי לילה, כבדים כדמים שחורים שנקרשו, צפים ועולים במוחו, מערפלים אותו ונוסכים בו תדהמת־חושים חריפה; הרהורי־חטא והשוואות עם נשים זוחלים בו ופוקדים אותו בגעש יצרים למראה בהמות רכות ומעורטלות, ולא פעם בשכבו על יצועו, תמה הוא לדעת כי אכן שלובות ללא הפרדה נשים ובהמות במסכת חלומותיו הלוהטים, ושלעתים האשה גועה געיית בהמה, והבהמה פוערת פיה בלשון אשה צוהלת; ושעה שהוא נכסף בחלומו לחמודות גופה, הכרתו מסוכסכת עליו, וזרועו השלוחה לתפוש בה, חובקת ספק אשה ספק בהמה רכה; ספק אשה המוטלת על גבי הקרקע ומתפתלת מצחוק, או מתייפחת תוך נענועי־גוף של רקדנית ערומה, וספק בהמה כפותה על גבי הקרקע, הגועה ומפרפרת כשקילוחי דמה זורמים בעוז ומציפים את גווֹ בחמימותם, עד שהוא חש כי גופו חומר בו מלהט בשרים, והריהו ניעור משנתו ומוצא את עצמו מפוכח ונפעם, לאחר אותו חלום מסובך מסיוטים, מבעית ומענג כאחד…

משהפסיק הרהוריו חזר ונתן עיניו בנחום העוסק בבהמה וחייך:

– חתיכה מצוינת.

– משופרא דשופרא!

– צריך להכין עוד חתיכה אחת לשבוע הבא.

– ולמה לא שתים?

– אפשר גם שתים!

מסביב לגופת הבהמה הבוהקת בצחות בשרה הצחור והכחלחל נשתפל וניתלה העור המדולדל כסמרטוט שחור, נאלח מבחוץ ומלבין כמשי עדין מבפנים. מאין אפשרות להרים את גופת הבהמה על גבי מנוף, כנהוג בבית־המטבחיים, נאלץ נחום לטרוח סחוֹרנית, עד שלאחר התאמצות ובהילות. שכן נחפז היה ביותר, סיים את מלאכת פשיטת העור. מיד ריטש בתנופת־סכין ארוכה את כרסה של הבהמה לאורכה, ובאיבחת־סכין שניה חתך ברוחב, להפריד את חלקה הקדמי מן האחורי, והחל טורח בהוצאת החלקים הפנימיים אשר העלו אֶד וחמימותם העדינה נעמה מאד למגע כף ידו המחוספסת. הוא החליק על גבי הכבד השחום והנאה, הטחוֹל המצופה קרוּם כחלחל־אפרפר ודומה בקצהו ללשון שטוחה, הלב האדמדם והגמיש כגומי ששכבת שומן צחרחרה מקיפה אותו בסמוך לחיבורו עם הריאות הוורודות ומשורגות ריקמת תאים וּורידים, ולפתע נזכר וחתך מן הכבד נתח הראוי להתכבד, נתח שותת דם שחרחר, שקל אותו רגע בכף ידו כיודע להעריך טיבו, ניגש לדלת וקרא החוצה לעבר קרובו העגלון:

– קח את שלך!

משנתקרב זה הוסיף:

– תגיד לדבורה בשמי שתצלה אותו עם הרבה חתיכות בצלים.

– בוודאי.

מיכאל שפשף כפות ידיו זו בזו:

– רעיון מצוין! סעודה קלה לא תזיק.

משגמרו את ביתור הבהמה לחלקיה, הכניסו אותם לתוך שקים שהכינו לשם כך ויצאו החוצה לרחוץ על־יד הברז שבחצר. חשכת הלילה אפפה אותם וצחות האוויר טפחה על פניהם כמלטפת אותם. קורת־רוח ירדה עליהם לאחר שסיימו את מלאכתם ללא כל תקלה. הם התלוצצו, והעגלון נתבקש בינתיים לרתום את הסוס ולהיות מוכן להעביר את הבשר לאטליזו של נחום, שהיה קרוב יותר ובמקום שנראה בטוח. מתוך ביתו של העגלון נדף וטפח בנחיריהם ריח הכבד הצלוי, והעגלון שמצא את עצמו שותף במידת־מה לשניים אלה, הוסיף כיורד לדעתם:

– הכינותי גם בקבוק יין…

– אין כמוך! – חבט לו מיכאל על גבו בקורטוב של לגלוג – אתה חברה’מאן, וסוס יש לך – אשמדאי ממש!

נחום האיץ בהם:

– יאללה! אסור לנו להפסיד זמן.

ג

השולחן היה ערוך יפה. ברק הכסף של הסכינים והמזלגות, צחור הצלחות ואודם היין שיוו למסיבה מראה חגיגי למדי. מיכאל, אשר ביקר בפעם הראשונה בבית קרובו של נחום, נפתע למראה הנקיון־למופת הצחצחות והסדר ששלטו בחדר, שכן מבחוץ היה לצריף מראה קודר ביותר, שנתעבש והשחיר מגשמים, ואילו בתוכו פנימה היו הקירות מסוידים ומבהיקים בלבנוניתם. המעבר, לאחר עבודה גסה, מן הרפת האפלה והמלוכלכת לחדר נקי ומואר זה, הרעיף לנפשו של מיכאל חדוות־נפש, ואוזניו קלטו תוך סקרנות נכספת מן המטבח הסמוך את רחשי התעסקותה של האשה הטורחת להגיש להם את הסעודה; תמיה היה לראות ולדעת מה צורתה של אשה זו אשר השליטה סדר ונקיון כה מושך את הלב, הצעירה היא ונאה, או מסורבלת. הוא הרצין את פניו וסקר את ריעו היוצק את היין לתוך הכוסות, ובאותו רגע גמר בלבו:

– נחום, הערב נשתה לחיים.

– בוודאי שנשתה!

– אבל היודע אתה לכבוד מה?

– לכבוד ההתחלה.

– ולכבוד השותפות שלנו!

קמטי השמחה הפציעו מסביב לעיניו של נחום:

– ובכן, גמרנו?!

– גמרנו!

הם השיקו את כוסותיהם. – מהיום והלאה – הוסיף מיכאל, קרץ בעיניו ולחש – קצבי טריפה…

– לעושר ולפרנסה! – נתלהב נחום.

תוך־כדי־כך הופיעה אשתו של העגלון והעמידה על גבי השולחן קערת־חרסינה כחלחלה ורחבת־שוליים ובתוכה גודש של חתיכות כבד צלוי, שרויות בשמן ומתובלות בפתותי בצל שחום לרוב. הצלי נתן ריחו והאשה החלה מחלקת מיד מנה לכל אחד מן המסובים, לתוך פינכה קטנה, קלוטה בגדולה ממנה, שהכינה לשם־כך עוד קודם־לכן. היא חייכה והשפילה את שמורות עיניה שהטילו צל מסביב כטבעות כהות, ומתוך מבוכה קלה התנצלה חרש:

– בפעם שניה אכין לכם גם מלפפונים חמוצים.

– אין דבר! – שידל אותה מיכאל – הכל טוב ויפה.

– טוב ויפה! – מילא אחריו נחום.

מיכאל הציץ בה וחמד את תארה. יריכיה, שעליהן התנועע גופה הצר במתניה והולך ומתרחב בחסינות מסביב לחזה המלא, הפעימו את לבו. מחשוף צווארה היה צח ונאה בחיטוב שיש בו מחלקת השן, ובהתכופפה לחלק את המנות רפרפו מבטיו בחמדה על שקע שדיה שנראו כרוטטים קמעה מבעד לחולצה הדקה ומסתמנים מתוכה בכדוריותם, ומגע זרועה בלבד, שחלף מעל גבי כתפו במקרה, דיוֹ היה כדי להכותו בתדהמת־חושים קלה. אף כי פניה פשוטים היו, נעדרי שרטוטים ענוגים, היבהב עליהן חן בריאות הגוף של אשה צעירה, ועיניה השחורות, השוחקות, הבריקו בשמץ של ערמה, כמבינה ועומדת על טיבם של המבטים ששלח בה מיכאל. היא הסתכלה בו יפה מאחורי גבו של בעלה, וחזרה למטבח כמה פעמים הלוך ושוב, מנענעת יריכיה ומשהה את עצמה על הסף, כמהרהרת באיזו שיכחה; היא חזרה על כך פעמים מספר, שכן על־ידי כך נתנה לו למיכאל את האפשרות לסקור אותה יפה־יפה במלוא תפארת גווה הבריא והחטוב… עוד קודם לכן שמעה מפי נחום כמה וכמה סיפורים על קצב צעיר ונאה זה, על הרפתקאותיו והליכותיו עם נשים, ותמהה היתה לדעת באיזו מידה תמצא אף היא חן בעיניו… סבורה היתה כי יופיע לפניה גבר עז־פנים, גס בתנועותיו ובהליכותיו, ולתמהונה הרבה מצאה בו עלם יפה־תואר, מנומס ושקט למראה. אלא שהיא הבחינה מיד כי שקט חיצוני זה מלאכותי הוא ומחפה על געש פנימי ועל יצרים הסמויים מן העין; די היה להתקל במבטיו אשר תקע בה מן הצד כדי לבוא במבוכה חסרת־פשר; היא הרגישה כי הוא מערטל אותה וחושף אותה מכף רגל ועד ראש… משהחל לדבר על דברים של מה־בכך, בשעת הסעודה החטופה, הקשיבה יפה לקולו שהיה עצור ומילא אותה כמיהת־נפש סתומה. כוחו הסמוי כאילו אפף אותה תוך הקרנה מושכת ונוסכת רפיון, והיא נצטרפה לסעודה נבוכה ביותר ומסוערת קמעה. כמה שונה זה מבעלה המגושם!… לא בחור הוא זה כי אם שד שפגיעתו רעה. לא לחינם מרבה נחום כל־כך לספר בשבחו ובגנותו כאחת. שוב נתן בה עיניו ולבה נקפה כאילו נתפשה בקלקלתה. המזלג נשמט מידה, הקיש בפינכה וטיפות שמן הותזו על גבי המפה הצחורה והכתימוה. בלי לדעת למה פרצה בצחוק מקוטע. בעלה רגז ונעץ בה עינים תמהות:

– מה קרה לך הערב?

היא חייכה והתנצלה חרש:

– איני יודעת.

מיכאל סקר אותה כאומר: “את משקרת”… שוב הורידה זו את שמורות עיניה כמבינה יפה לרוחו. ורק אצבעותיה שיחקו באכלה ובפרסה מן הלחם. אז ראה גם את זרועותיה הארוכות והנאות; צחות של בהט שפעה מזרועותיה החשופות והן הן שהאצילו, כנראה נקיון זה לכל פינה, לרצפה השטופה, לרהיטים המבריקים, לכרים הרקומים על גבי הספה בעיטורי פרחים ושלל צבעים, ולברק מערכת הכלים שהציצו מתוך הארונית המזוגגת.

נחום דחק בהם:

– רבותי, עלינו לסיים!

העגלון קם הראשון:

– עד שתגמרו אוציא בינתים את העגלה החוצה.

– סע בדרכים צדדיות – העיר לו נחום.

לפני צאתם לגם מיכאל כוסית נוספת, הודה לבעלת־הבית במאור־פנים על קבלת־האורחים הנאה, ועל הסעודה שערבה לו, ובהיפרדו ממנה השהה את כף ידה בשלו, כחס על הפרידה, ובחן אותה יפה בעיניו. נחום כבר היה אותה שעה בחוץ, נחפז בעקבות העגלון. מיכאל המתין עד שהדי צעדיו נדמו לגמרי, ואז פנה לאשה כשפניו מחווירים קמעה, כדרכו במקרים כאלה בשעה שהוא חש בגעש דמיו הטורפים עליו את צלילות דעתו, ובעיקר לאחר לגימה, תפש בזרועה בקורטוב של גסות, ובנעימה שופעת בטחון לחש לה:

– שמעי, אני אחזור…

האשה חייכה:

– כעבור שבוע?

– לא, תיכף…

היא הפריחה לעומתו חיוך מתובל בזדון מפתה:

– אל תנסה. אני אנעל את הדלת…

– ואני אבוא!

כאן הרצינה האשה את פניה. עיניה השוחקות לא היו לה. היא הבינה כי לא לצון חומד לו צעיר זה הפעם, וכנראה שהפריזה במקצת בעודדה אותו במישחק הדק, המיוחד לאשה שעה שהיא רוצה להתחבב ולמצוא חן בעיני גבר. עד כדי כך לא היתה מוכנה לבה נקף אותה. היא נרתעה מפני תוקפנותו:

– שמע, אל תתחכם ואל תעשה שטויות!

מיכאל הדביק את נחום בחוץ כשנשימתו עצורה בו במקצת והוא נסער ונרגש מקוצר־רוח ומלהט כיסופים. הם הלכו זה על יד זה. נחום דיבר על בהמות ועל עסקי בשר בעתיד הקרוב. ואילו הוא לא הקשיב לדבריו. כי נתון היה כולו במחשבתו לאשה. לפתע פנה לנחום בשקט מעושה כלתומו:

– אתה לך לאטליז ואני אבוא אחריך כעבור חצי שעה. עלי לסדר ענין דחוף בדרך. תגיד לקרובך שלא יעבור ברחוב הראשי. המפקחים מסתובבים שם ככלבים שהריחו ריח בשר, והם בודקים ומחפשים בכל מקום.

נחום החל מקשה עליו:

– השעה מאוחרת ולאן אתה הולך?

– אין־דבר. אני אחזור תיכף.

פרש ממנו ונבלע בחשכת הלילה. הרחיב את פסיעותיו והחל חותר לחצות את מגרש־החול בדרכו חזרה לעבר צריפו של העגלון. משהגיע לשם הבחין כי זו כבר כיבתה את האור בחדר־האוכל ושוהה, כנראה, במטבח. הוא עלה על גבי המדרגות ודפק חרש בדלת. רועד היה מרוב התרגשות וחרדה קלה. לבו נתפעם בו, כאילו עמד לבצע גניבה נועזת. דומה, שבתוך דממת החשכה הקשיב להלמות הלב הנרעש לקראת האשה. לבסוף שמע מבפנים את צעדיה:

– מי שם?

היא ידעה יפה מיהו הדופק. הוטלה בה מבוכה מרעישה. אמנם, הוא מצא חן בעיניה וקסם לה בנועם מראהו ובדיבורו העז, הבוטח, אלא שהפתאומיות בגישתו זו אליה הדהימה אותה ושללה ממנה את שיקול־הדעת, שכן נתכוונה רק למשחק־עגבים קל ומשעשע, והרי זה בא ותוקף אותה בעקשנות שאינה יודעת רתיעה… היא חשקה בו ופחדה מפניו. לאחר דומיה מהססת גמרה אומר בלבה לא להיענות לו ולעמוד בתוקף במיאונה. כי מה הוא סבור, הבחור הזה, שיבוא אליה סתם פתאום כלאחת הפרוצות? ! היא תראה לו שטעה הפעם בחשבון!

מיכאל חינן את קולו:

– שמעי, דבורה, (ברגע זה זכר יפה את שמה אם כי שמע אותו מפי נחום רק פעם אחת) אני רוצה לספר לך משהו. אני רוצה להגיד לך דבר חשוב. נדמה לי כי שכחתי את הסיגריות שלי על השולחן. תני לי להכנס.

קולה של האישה התנגן בקיצור מעבר לדלת:

– אין לך מה לספר לי ואת הסיגריות לא שכחת…

הוא הגיש את פיו לדלת עד שריח העץ והצבע עלה בנחיריו:

– פתחי לי רק לרגע…

– מכירה אני אותך יפה… לא אפתח!

– רק לרגע. נשוחח קצת.

הוא הרגיש כי עומדת היא צמודה לדלת, כמוהו, ושאף כי מסרבת היא לו, אין היא רוגזת עליו כלל וכלל, ושכל אותה שיחה נעימה לה, אלא שחוששת היא, מהססת, וטרם החליטה אם לקרב אותו, כי לוּא באמת אדיר היה רצונה לדחות אותו, כי אז ודאי שלא היתה חוסכת ממנו גידופים ומסלקת אותו בלשון חריפה. הוא שטח את כפות ידיו על גבי הדלת כמוכן לגפף אותה, ולחש תוך כיסופים שנתעצמו בו עד כדי תחושה של כאב:

– פתחי לי… אני מבטיח לך כי אתנהג יפה. רוצה אני רק להקשיב לקולך ולדבר אתך קצת (קולו נתרכך והונמך מחמת תחנונים). את יודעת ומרגישה שאת מוצאת חן בעיני ואני מבקש ממך רק לפתוח את הדלת. קשה לי לעמוד כך ולדבר אליך כי אני קצת עייף אחרי העבודה. שום דבר לא אעשה לך… אני רק אשב על הכסא ואסתכל בך… רק פתחי לי, בבקשה, את הדלת… אל תהיי אכזרית…

היא שתקה. הקשיבה בתענוג לקולו וגווה רעד קמעה בשעה שיצריה התנצחו בה, כמתוך צמרמורת קלה ביום חורף. עוצמת הגבריות הגלומה בו, התוקפנית והמושכת כאחת, הרכות העדינה החוסה בנועם קולו ותחנוניו הילדותיים, מילאו אותה ערגת־נפש וחרדת־מבוכה. היא שקלה בדעתה אם לפתוח את הדלת, ומשנבצר ממנה להיענות, משלא יכלה להתכחש למצפונה המרסן אותה, חשה כי כוחותיה כלים, שברכיה פקות, ושלולא נעלה בעוד מועד את הדלת, כושלת היתה בפניו רפת־כוח ונכנעת… זעקת־מחאה חנוקה התפרצה מגרונה בקול לא־לה, כעומדת על נפשה:

– לך מכאן!… איני יכולה…

בשעה שנאבקה עם עצמה חדורת חושים מערפלים לא הרגישה כי מיכאל חדל לצקת לפניה את לחן תחנוניו ונסתלק מאצל הדלת. משעמדה על כך הבינה כי פרישתו זו לא מתוך ויתור נעשתה, ובעודה מהרהרת בדבר, והנה הרגישה בהוויתו ההורסת פנימה מאחרי גבה; הוא קרע את התריס שלא היה מוגף יפה, וקפץ מבעד לחלון לתוך החדר… המלים נעתקו מפיה מרוב פחד ותמהון. לאור החשמל שנסתנן קמעה מן המטבח ראתהו פוסע בחשכה על בהונות רגליו, כחיה לקראת טרפה. האשה נרתעה וצווחה קלה התמלטה מפיה. ידה הרועדת תפשה במנעול כדי להמלט החוצה, אך הוא הקדים אותה וזרועותיו לפתו בחזקה את מתניה. משולהב היה ורועד כקנה במים. קולו התרפק באוזניה ולהט נשימתו רחף על חלקת לחיה:

– למה לא פתחת?…

כפות ידיו שוטטו על פני גמישות גופה וחזה. מיוחם נלחץ אליה בגסות ובכבדות של שכּור, והיא התקוממה נגדו. התפרצותו שהבהילה אותה נטלה ממנו את הקסם ודיכאה בחובה את היחס העורג שנבט בה אל הגבר הזר. היא החלה נאבקת אתו בשקט, שלא להקים רעש. אבל הוא חזק ממנה והיא הרגישה כי זרועותיו החזקות לוחצות את גופה כמו בצבת כדי להכריעה. בתוך האפלה נתגעש ביותר בדמוֹתוֹ בנפשו כי אכן יעלה הדבר בידו. “לעזאזל! – נתייחם ודמו הלם ברקותיו – איזו פרה סוררה שאינה נותנת לעקוד את עצמה!… צריך לתפוש ברגלה ולהפילה קודם על הצד.. . שלא תוכל להניע אבר”… תוך היאבקות פרע בה, קרע את חולצתה, וריח הזיעה שנדף ממנו פגע בה ביותר ומילא אותה מרירות וזעם. לא גבר־חמודות היה בעיניה כי אם גס־רוח תוקפני ודוחה. בהרגישה כי בכוח לא תוכל לו, החלה מתחננת לפניו:

– אם לא תפסיק אצעק בכל כוחי!

– אַת לא תצעקי…

– כל השכנים יתאספו!…

– שטויות…

היא סטרה לו בכל כוחה על לחיו, נשכה אותו בזרועותיו החותרות לתפוש בחמודות גופה, ואת קולה הרימה בזעקה; משהחליטה לסרב לו הרגישה כי כוחותיה חוזרים אליה ושהיא תגן על עצמה בעוז עד שתכריח אותו להרפות ממנה. תוך היאבקות מייגעת הצליחה להתקרב לקיר ולהעלות את אור החשמל אשר היכה אותו בתמהון. הוא נבהל למראה חזותה הפרועה. הזעם שנשקף מתוך עיניה נסך בו מורך־לב; מבטיה נתרשפו מתוך משטמה עזה, ומשנתקל בהם ועמד על פשרם הנכון הבין כי הפסיד הפעם… נושם ונושף, חדור הרגשת תבוסה, הירפה ממנה וצנח על קצה הספה:

– לא תיארתי כי תתנגדי לי…

– ומה חשבת כי העולם הפקר הוא?! כי בהמה אני?!…

חיוורת עמדה לפניו גאה ואמיצה, פרועה ובלתי־מושגת. היא רכסה את חולצתה הקרועה שחשפה את בוהק גופה הצח, ומשהרימה את זרועותיה החשופות והנאות לעשות את תסרוקתה הסתוּרה, נפעם בו לבו בהכירו לדעת כי היא לא נועדה לחיבוקיו, כי לא משכה לו חסד נשיותה, והוא חש כי בטל ומבוטל הוא, נבוב… לאחר שרוחה חזרה אליה סקרה אותו במבט שופע בוז, מבט שהרעיש את נפשו הנכאה והעמידו שוב על התבוסה ועל ההיאבקות שהנחילה לו קלון ומפח־נפש. הוא החל להצטדק בלשון עלגים:

– מבינה את… מצאת חן בעיני… חשבתי כי –

מנצחת ויהירה הטיחה לו בפרצופו:

– צא מכאן!

הוא קם ויצא ככלב מוּכה. על לחיו להטה שריטה עמוקה ובבשר זרועו הימנית חש את עקבות שיניה, מחרוזת צורבת ומכאיבה. פניו להטו מבושה. נבוך ונדהם עמד בתוך החשכה שבחצר. למפלה כזאת לא פילל… אכן, נכשל כשלון מחפיר… ואם היא תספר כל זאת לבעלה – עליהם לחפש להם מקום אחר… ונחום ילעג לו… ושמא מוטב לחזור ולבקש אותה שלפחות לא תספר על כך לאיש?… לעזאזל!.. . לא כדאי היה כל העסק… משומם וברגלים כושלות, כאדם שכוחו תש לאחר עבודה מפרכת, נשתרך בחצר עד שמצא את הברז, ושעה ארוכה עמד והזרים על ראשו ופניו מלא השטף מים, כאומר להניס כל מחשבה, לצנן את געש יצריו, ולהדיח את חרפתו גם יחד.

א

בצאתה מן האוטובוס היה עליה להמשיך דרכה לפי הכתובת שהיתה רשומה על גבי פיסת הנייר הרשמית: המחלקה הוטרינרית ליד בית־המטבחיים העירוני. מדי העיפה בה עין, די היה בכתובת זו לעורר בה תחושת זעם גוברת והולכת, שכן היתה בה, בהודעה הטורדנית, הטחת אשמה מפורשת כלפי מחמל־נפשה, הכלבלב שלה – פוּסיק. היא ניצטוותה להסגירו למאורות הכלבים העירוניות למשך עשרה ימים. מסתבר כי פוסיק שלה חשוד בכלבת הואיל וברגע של ריתחה נשך ילדו של שכן. פירחח חצוף שבינו לבין פוסיק אין השלום שריר וקיים.

בעומדה עדיין תוהה מול בוֹהק השמש ולהטו הגובר והולך של בוקר יום קיץ, חזרה והרהרה לעצמה מתוך רוגז ניכר, מנסחת טיעון שלה: “חוצפה שכזאת! פוסיק בכלל לא נשך את הפירחח, כי אם שרט אותו בברכו החשופה. בגלל זה אין מסגירים כלבלב ענוג למאורות הכלבים לעשרה ימים! הרי זה מאסר ממש… אבסורד!…” עתה מתייגעת היתה בדרך העפר המובילה לבית־המטבחיים. מצטערת שמשום־מה לא לקחה מונית. חיפשה מעבר בין צריפים ובניינים בלתי גמורים, עוקפת קרשים, לבנים וערימות חול ומלט. פוסיק שלה, פוּדל צמרי לבנבן, מטופח יפה, כלבלב שעשועים שלקולרו קשור גם סרט צבעוני לנוי, נגרר אחרי גברתו ברצועה. מקפץ היה לכאן ולכאן, דרוך מחמת חוסר־מנוחה שדָבק בו עקב עצבנותה הניכרת של שולה גברתו. כך היה שמה בפי הבריות, וכך קיים היה בהכרתו של פוסיק. גם בעיניו לא מצאה חן הליכה זו בחול הרופס, בעפר ובאבק, כשגברתו מתייגעת על עקבי נעליה הגבוהים ומוחה במטפחת זיעתה הניגרת על פניה וצוארה.

ליד שער בית־המטבחיים קידם את פניה כלב רועים זעום. חשף את שיניו למראה הפודל, בהחניקו יבבה המתמלטת רסוקות מגרונו, כבא לרמוז על בעלותו במקום זה. אחד מן הכלבים ששומר בית־המטבחיים נתברך בהם. שולה נתחלחלה למראהו וראשית מעשה שלה היה לתפוש בפודל המבוֹעת, לאמצו אל חזה כמגינה עליו, להפיג פחדו: “לא יעשה לך כל רע, פוסיק שלי. אל תפחד, חמודי. עוד מעט ונחזור הביתה.” ואז הרהיבה עוז ונכנסה לחצר המרווחת והמבדילה בין בית־המטבחיים לבין המשרד של המחלקה הוטרינרית. על פניה טָפח רעש של עבודה בהולה, עצבנית לפי טיבה, רעש מעורב בצווחות בלתי פוסקות של הקצבים, נעריהם, והעוסקים במקצוע שריח של טֶבח, דם ואלימות נודף ממנו. מבעד הכניסה ושעריו המסורגים של בית־המטבחיים העצום בממדיו, נראו בהמות שחוטות רבוצות בסחי ובדם קרוש, והבהיקו גופות שעורן נפשט מהן, תלויות על גבי אנקולים ומוסעות בשרשראוֹת לאורך פסי הסעה. בעיני שולה המופתעת למראה, דמיון היה להן כלגופות עירומות של מתרחצים על שפת הים. הרופא הוטרינרי נראה ביניהם לבוש חלוקו הלבן, חולף ובודק טיבן, ומעל לכל הגעש הזה קריאות וקולות של פושטי העורות. המולת עבודתם, המלוּוה נקישת מתכת וברק של סכינים שלופות, עשתה את בשרה של שולה חידודין־חידודין. שכן ידעה על קיומו של מוסד זה, אך אין דומה ידיעה לראייה שמצויה בה המחשבה המכה את הלב בחרדה.

שני נערי קצבים חסונים שראוה בכניסתה, אמדו בעין בוחנת את גופה הנשיי, השמנמן קמעה והמתחמד, וליוו אותה בקריצות ובשריקות בעלות משמעות של הערכה. שולה נחפזה בהולה וקטועת נשימה למהר ולחלוף, באמצה אליה את מחמדה, שאפו ועיניו השחורות הבהיקו מבוהלות כמתוך צחור פקעת של צמר. סולדת מהם, ומן המראה בכלל, הפסיעה את עצמה גאיונה, בחינת נעלבת, עד שקרבה לפיתחו של המשרד. כאשר נכנסה והראתה לפקיד, שהיה עסוק בניירותיו ליד שולחן הכתיבה, את ההודעה שהיתה קמוצה באגרופה, הורה לה על הספסל הסמוך לקיר, בלי לתת בה עין:

– תואילי, גברת, לשבת ולחכות לרופא.

– כל הענין הוא אבסורד אחד גדול!

– הרופא יברר.

– מה יש כאן לברר?

– כלבך חשוד בכלבת.

– כלבת? – זקפה בו זו את עיניה מוכות תמהון מעושה – והרי פוסיק בריא ושלם לגמרי! לא אתן להסגירו אפילו ליום אחד! אני מודיעה על כך מראש. יש לי עו"ד מכיר והוא יטפל בדבר!

– גברת נכבדה! אל תאיימי עלי. תתוכחי עם הרופא ולא אתי.

– אבל מותר לך לדבר אלי באדיבות!

– בכל הכבוד ובכל האדיבות, גברתי.

– גם קצת עדינות לא תזיק.

– מקום זה, גברתי הנכבדה, לא נוצר לדקדוקי עדינות. אדיבות – כן!

– אתה נראה לי אדם אינטליגנטי למדי. ראיתיך באיזה מקום. לפעמים מזדמן לך אדם שבלי להכירו נדמה לך שהוא בכל־זאת מוּכר לך, ומתעורר רצון לשוחח אתו שיחה נאה. רושם זה אתה עושה עלי…

– אין לכך כל חשיבות, גברתי הנכבדה.

– ואני דוקא מייחסת חשיבות לשיחה מעין זו. פגישות עם בני־אדם מאלפות הן!

הפקיד זקף בה עין בוחנת:

– דומני, שפניך מוּכָּרות גם לי במקצת.

– אני שולה התופרת! – קוראים לי: שולה.

– אה, כן! נענה לה הפקיד בבת־צחוק כמאשר מעמדה. – העברית שלך היא די טובה.

– מה הפלא? – קרנו פניה בארשת גאווה והכרת־ערך – ילידת הארץ ובוגרת הגמנסיה “הרצליה”. ואל תתפלא – תפירה משתלמת יפה. מקצוע אריסטוקרטי! – ובהפסיקה לרגע כמביעה פליאתה – אבל איזה מקום! הקצבים וכל זה…

– היית צריכה לשלוח לכאן את בעלך.

– נפרדתי מבעלי. אני שונאת את המלה גרושה… למעשה הרי אני גירשתיו מביתי. אין בדעתי להתחתן שוב. מצבי הכלכלי טוב והגברים הללו… נו, מילא. ארצה ואמצא פרזיט אחד.

– את אשה נאה למדי. עוד לא הפסדת דבר.

נתחייכה שביעת רצון:

– אתה רואה, שיחה של אדיבות אין בה כדי להזיק. כבר זכיתי במחמאה…

– יפה. הארכנו קצת בשיחה ועבודה רבה עוד לפני.

– חבל לי להפסיק את השיחה. הרי מצוּוה אתה לשרת את הצבור, לא?

– אך ורק בגבולות תפקידי. ועתה, בבקשה, אני עסוק.

– המממם… – נהמה חרש לעצמה – אדם חסר סנטימנטים…

– השפעת המקום, גברתי. – ושקע שוב בניירותיו.

עתה ניפנתה לעצמה. קשרה קשר כלשהו עם הפקיד. אולי יועיל לה בשעת הצורך. מן האמצעים הבדוקים של יחסי צבור. בכל מקום ובכל שעה. שרויה בצל ונושמת לרווחה, הושיבה את פודל לצדה על הספסל, מלטפתו ומפנקתו בכף יד ענוגה ומטופחת של תופרת שאינה עוסקת בכל עבודה אחרת. את מגבעת הקש רחבת השוליים הסירה מעל ראשה וחשפה תסרוקת של שיער בלונדי שופע, נאה בברקו ומסורק בהקפדה; מכונס למעלה מן העורף וחושף צואר בעדינותו. כבת שלושים וחמש, במלוא הבשילות שיש בה מן ההתחשקות. פניה מוארכים במקצת וחתומים בכעין ארשת של חומרה, חושנית ומהורהרת במקצת. קלסתר נאה ויפת־עיניים הנפקחות בשעת שיחה, תוך עיפעוף מלאכותי של תמהון, לשמע אמירה קולעת, או בשעת הבעת הסכמה. בשיחה ובתנועה מפיקה היא בטחון עצמי ועם זאת נכונות להתחבב, אך גם נכונות להביע תקיפות, כתובעת זכות ואף מקבלתה. קורטוב של חוצפה היה נסוך בהופעתה, שכן ידעה כי יש בה משהו מן השחקנית בהופעה, דוגמנית, או בדומה לאחת המעוררת ענין. נעים לה לחוש כי כל אדם הניתקל בה מקדיש לה תשומת־לב במישרים או במגונב. ואף הפקיד הזה בכלל, המעמיד פנים כי עסוק הוא בניירותיו, ואילו מפעם לפעם הריהו בוחן אותה, לצוד מראה שלה. חוש שלה אינו מרמה אותה.

– חם היום! זרקה כטוענת לתוך חלל המשרד.

חצאיתה האפורה היתה מתוחה עליה, להצר יריכיה, בטעם של תופרת היודעת טיבו של אריג משובח וחוש המידה. מחשוף חולצתה הלבנה הבליט בצורה נדיבה למדי את החזה השופע והמוסיף אותו נופך נשיי מובהק. בהרכיבה רגל על רגל, נאות וחטובות, והכלבלב בחיקה, נראתה כמתעתדת לצילום. היה בה ללא ספק משהו המטביע חותם של אשה היודעת להסתדר, בעלת נסיון, שלא זר לה המאבק בחיים וסוד הקיום בחברה.

– מתי יבוא הרופא?

– כאשר יגמור את בדיקת הבשר.

– כעבור כמה זמן, בערך?

– בעוד שעה.

– כך! חצי יום עבודה הולך אצלי לאיבוד! והנסיעה הזאת לכאן, וההליכה למקום הזה. הרי זו הטרדה יתירה. אין מתחשבים באזרח ומבזבזים את זמנו.

הפקיד לא השיב. עמוס היה עבודה. שוב השקיע עצמו במכתבים, בחוזרים ממשלתיים, או שהיה משיב לקצבים, לסוחרי בקר ולאנשיהם שהיו יוצאים ונכנסים בלי הרף לצורך עסקיהם. כל אלו היו משהים את מבטיהם על הגברת וכלבלבה. נערי הקצבים אף היו מעירים הערות של עקיצות עליזות. שולה שעמדה על כך הביעה מורת־רוח גמורה בהפנותה את ראשה לעבר הקיר. ועם זאת נעמו לה מבטיהם התאותניים הזוחלים עליה מכף רגל ועד ראש. מעין מס שהגברים מעניקים לה דרך אגב.

ב

כאשר נכנס הרופא נפעמה שולה לעצם מראהו. לבוש חלוקו המוכתם בדם ובנתזי פֶרש הופיע כהתגלמותו של החוק והצו ללא ערעור. את מגפי הגומי הנעולים לרגליו, שהיו מלוכלכלים אף הם, חלץ והטילם בזעף לפינת חדר הנוחיות בסמוך לכניסה. העניק מבט חטוף לאשה המחכה לו, וארשת פניו קשוחה היתה וזועפת. שוב היה לו ריב ודברים עם כמה מן הקצבים שביקשו להסתיר ממנו גופת בהמה נגועה במחלה ולהחליפה באחרת. הללו מבקשים להציל את כספם, ואילו הוא מבקש למנוע תקלה לצבור. מאבק תמידי לו, ויש גם אשר יערימו עליו וישימו אותו לצחוק ולקלס. ניכר שהרוגז טבוע עתה בפניו. הפקיד המבחין בכך אינו טורדו הפעם בשאלה משרדית ודוחה אותה לשעת־רצון. הרופא נכנס לחדרו וסוגר אחריו את הדלת בטריקה המעידה אף היא על רוגזו שטרם פג.

– הרופא?

– כפי שאת רואה, גברתי.

– היכולה אני להיכנס אליו?

– אבקשך להמתין עוד קצת.

– וכי מעט המתנתי להוד מעלתו הרופא?

– בלי אירוניה, גברת.

– אבל למה עלי לחכות בלי סוף? – ארשת פניה הצחים נמחית ומורת־רוח גלויה כובשתם. אין היא מוכנה לוותר. – הרי עליו למלא את תפקידו!

– אסביר לך, גברתי. – הפקיד מרכך את קולו – הרופא עבד למעלה משלוש שעות. עבודה קשה ומייגעת. הוא עייף וסחוט וטרם גמר. תני לו שהות לעשן לפחות סיגריה אחת, או לשתות כוס תה. עוד כמה דקות, גברתי.

– בכל מקום ביורוקרטיה! – עיוותה פניה בתרעומת.

הפקיד נתן בה עין בוחנת. הערתה הרגיזה אותו. שהרי נהג כמיטב הבנתו באפשרו לרופא לשאוף רוח שהות קלה בלבד, למנוע גם ממנה, הצריכה לו, להיתקל ברוגז שאינו יפה לשיחה מעצבנת. אך לשמע הערתה השיב לה:

– בבקשה, היכנסי!

מיד ניתרה ממקומה בתופשה בפודל שלה:

– בוא, פוסיק, ונגמור את הענין. חת־שתיים!

דפקה בדלת ולא נענתה. חזרה ודפקה. שתיקה. הציצה בפקיד היושב רכון על פנקסיו:

– אינו שומע?

– אז תיכנסי…

פתחה בזהירות את הדלת והכניסה את ראשה:

– שלום, הרופא!

– בבקשה לחכות.

– מחכה אני מאז הבוקר!

– בבקשה לסגור את הדלת ולחכות!

נרתעה נזופה לאחוריה:

– צועק עלי… מה אני בעיניו? פספוסה?…

– הרי יעצתי לך לחכות. – סנט בה הפקיד – לא שמעת בקולי.

– אתה אמרת לי להיכנס! לא אמרת?

– עכשיו תחכי בסבלנות.

– לחכות, לחכות, לחכות! עד מתי יהיה עלי לחכות במקום המטונף הזה! – קולה רעד מתוך כעס עצור – דבר שאפשר לסדרו תוך דקות ספורות. כל הענין בטעות יסודו. אני מתעצבנת וגם פוסיק פחד נפל עליו. ראה, הוא רועד כולו כאחוז קדחת. סימן שמפחד הוא! מיסכן שלי…

– זה מפני שאת מדביקה בו, גברתי, את עצבנותך. היי שקטה ויהיה גם הוא שקט.

– אני עצבנית?

– קצת, אם לומר את האמת.

היפנתה אליו את גבה, מתנכרת להערתו. חזרה לספסל אך לא ישבה. בידה האחת אימצה את פוסיק לחזה, ממלמלת לתוך אוזנו לחשוּשי חיבה, כמבקשת להרגיעו, ובידה השניה החזיקה בארנקה ובמגבעתה. היא הביטה החוצה וראתה כיצד מובילי הבשר, בחורים חסונים וגברתניים, עומסים לתוך אוטו משא אדום את ביתרי הבהמות, והם אינם מדברים אלא שואגים. המראה נסך בה אי־שקט. דומה היה לה כי מאז יצאה הבוקר מביתה עבר זמן רב. והיא סבורה היתה כי כל הביקור הזה לא יגזול ממנה אלא רבע שעה… היא רק תסביר, בנועם ובהגיון, תסדר את הענין ותחזור. לפתע שמעה קול מדבר אליה:

– היכנסי, גברת.

היה זה הרופא. בכבודו ובעצמו פתח את הדלת וטרח להזמינה פנימה. הורה לה לשבת על הכסא, והוא תפש מקומו מעבר לשולחן הכתיבה שלו. מיד פתחה בהסברה שוטפת:

– יש כאן טעות, כבוד הרופא. פוסיק שלי בכלל לא נשך. הפירחח הרגיז אותו והוא שרט אותו במקצת. שריטה קלה, שטחית. זה הכל. בבקשה לראות: פוסיק בריא לחלוטין. אוכל ושותה ומשחק. הרי אני מכירה אותו יפה. יש טעות בהודעה ואני מבקשת לבטל אותה.

הרופא נתן לה לגמור את דבריה ולאחר־מכן פסק בהחלטיות:

– יש להסגיר את הכלב שלך לעשרה ימים. כלבך חשוד בכלבת.

– כלבת?… – העמידה פני תמיהה, מעפעפת לרווחה בעיניה היפות – אה, לא!…

– כן, גברת. הילד מקבל זריקות נגד כלבת ועלי לבדוק, לעקוב אחרי כלבך משך עשרה ימים. רק לאחר־מכן, אם יהיה בריא – אשחרר אותו.

– עשרה ימים?!…

– בדיוק כך. בהתאם לחוק. הילד מקבל זריקות נגד כלבת וסִבלו רב משל כלבך. ועשרת ימי הסגר לכלב – אין בכך אסון, חלילה.

– אני אתנגד לכך בכל תוקף. אפנה לעו"ד. פוסיק שלי הריהו כמו תינוק מפונק… אי־אפשר… לא ייתכן להחזיקו במעצר. אני אעשה הכל! הרי זו טעות!

– גברת! לשוא תדברי דברים חסרי־טעם. כבר ראיתי יחסנים כמו פוסיק שלך ושום דבר לא יועיל. חבל על הזמן שאת גוזלת ממני.

– אבל תראה, כבוד הרופא, – חיננה את קולה – הוא בריא לחלוטין! לא אמסור אותו ואקח אותו מיד אתי הביתה.

– לא תקחי אותו הביתה, גברת. הכלב יישאר כאן.

– אני לוקחת אותו וחסל! יש לי מהלכים בחלונות הגבוהים. הכל מכירים אותי. אני תופרת של החברה הגבוהה. – קטועת נשימה מהתרגשות תפשה בפודל וקמה ממקומה – אקח אותו מיד ואתה רשאי לתבוע אותי לדין!

– אעשה זאת, גברת, אם יהיה צורך בכך. אך קודם־כל תשאירי כאן את פוסיק שלך. לא תוכלי לקחתו. השוטר שלי כבר ידאג לזה. תואילי, איפוא, לשלם לפקיד דמי הסגרה עבור עשרה ימים והכל על מקומו יבוא בשלום. גמרנו!

– תשלום בעד מה?

– דמי פנסיון וטיפול בכלבך, גברתי. בעברית קוראים לזה: אש"ל. אכילה, שתיה ולינה.

עתה הבינה לפתע בעלת הפוסיק כי כלו כל הקצין. פוסיק נתון למעצר… היא ביקשה להוסיף עוד הסבר ולהפיל תחנוניה, אך הרופא הקשיח את לבו. הוא קם, פתח את הדלת והורה לפקיד:

– קבל ממנה דמי הסגרה.

שולה קמה ממקומה אחוזת יאוש. אין כל תועלת בדבריה ובתחנוניה. החוק הוא לצדו של הרופא. בצעדים איטיים יצאה מחדרו של הרופא כשדמעות מנצנצות בעיניה. ענין שנראה לה בהיר ונהיר, ניתן לפתרון, והנה – מפח־נפש. תחילה ישבה על הספסל ובעוד היא מגפפת את פוסיק זולגות הדמעות מעיניה, ניתלות בריסיה. היא קובעת מבט שופע רחמים בפוסיק הנרעש אף הוא, כנראה, ומתייבב קמעה. אין הפקיד מפריע לה ומניח לה בצערה. כבר ראה מחזות דומים. אין הוא מנסה לפייס אותה או לשכך את רוגזה. מוטב שתירגע בעצמה שכן עלולה היא לפרוץ בהטחת דברים סרי־טעם. כך טיבען של הנשים הבאות להסגיר את כלבי שעשועיהן. אין חקר לנפשן ולשוא תבקש לפענח חידת מסירותן. קצבים שנכנסו למשרד תמהו עליה ולא חסכו ממנה מהתלות. הדבר עורר את קצפה. הפקיד הוציא אותם מן המשרד ונעל לשעה קלה את הדלת. רק לאחר שנרגעה קמעה מסר לה את הקבלה עבור התשלום הדרוש ואמר לה בשקט:

– עוד מעט יבוא תופש הכלבים ויקבל ממך את הכלב.

– שוב לחכות?

מחתה במטפחתה את דמעותיה. הציצה במראה ששלפה מארנקה ובחנה בחומרה את פניה שנעצבו. מיד חזרה לגפף וללטף את הכלבלב המתכווץ בחיקה ומביט בה בעיניו השחורות מתוך ידיעה ברורה כי הוא וגברתו, שניהם נתונים באיזו צרה שאין הוא עומד על משמעותה, אבל חש בה, ולפתע, כנזכרת במשהו טורד, פנתה אל הפקיד בהבעה של שאט:

– מה אמרת, תופש הכלבים?

– כן, גברת. הוא המטפל בהם במאורות הכלבים.

– עוד אחד ממלאכי החבלה של המקום הזה!…

– מוטב שתדברי אתו פחות. בחור קשה הוא.

– גם אתה והרופא אינכם טובים ממנו!

ג

תופש הכלבים חזר מן העיר עם ציד כלבים משוטטים. צפופים היו ודחוקים בעגלה שתבניתה המיוחדת עשויה לכך וצבועה ירוק. נאה מבחוץ ומזוהמה מבפנים. הוא קפץ מעל דוכנו, פתח את השער הנעול של בניין מאורות הכלבים, וזעוף־פנים החל טורח בהכנות שונות לצורך עבודתו. קודם־כל הכניס פנימה, לתוך החצר, את העגלה שמבעד לפיתחה האחורי, המסורג, הציצו בהכנעה כתריסר כלבים. שלל צידו באותו יום. אחדים מהם נתייבבו חלושות, מרוב דוחק ומחנק, מחמת החום וחוסר אויר לנשימה; אחדים נתנבחו בשל נשכנותם של ריעיהם התקיפים שגם בכילאם נתנו בטוי לזעמם, למרות צרת הרבים הגוזרת עליהם מעין דו־קיום סובלני ודרוך. לעומת זאת עלו מתוך המאורות שבבניין נביחות הכלבים הכלואים בהן. עם הופעתו של תופש הכלבים, בהריחם בו, חרגו מיד מתוך השקט והפגינו את קיומם בנביחות עזות, ספוגות רוגז ומחאה. היה זה בניין קטן ונאה מבחוץ, מסוייד ומטוייח יפה, מוקף גדר גבוהה של שיחי יסמין, ומעל להם חוטי־תיל סבוכים, תריס בפני ילדים סקרניים, חומדי כלבים, או פורצים בלתי קרואים. גם מעל לשער המסורג והרחב כשערו של פרדס, נמתחו בהקפה חוטי־התיל.

משנכנס תופש הכלבים לתוך הבניין חזרו ונתעצמו הנביחות עד כדי להחריש אוזנים. הם נתקרבו והצטופפו ליד פיתחי תאיהם המסורגים, תחתיים, שניים ושלישיים, קומה מעל גבי קומה, לשני צידי החדר המוארך. הם הסמיכו זרבוביותיהם על גבי הסורגים כמבקשים לפרוץ בעדם, התנבחו ללא חשך בזעף גובר והולך כלפי תופש הכלבים, שקולו וריחו ירגיזום תוך שנאה שאין לבלום אותה. כלבים ממינים וגזעים שונים, כלבי שעשועים וכלבי שמירה. לא כלבים משוטטים, כלבי הפקר, נתונים לרעב ולכל מיני פגעים, כי אם כלבים מיוחסים החוסים בצל בעליהם; נושאים הם על צואריהם מיספרים עירוניים כקמיע המקנה חסות, והם כלואים להסגר של עשרה ימים עד שיתברר, כל אחד לפי תורו וזמן הכלאתו, אם אין הוא נגוע בכלבת. וביניהם גם חתולים סיאמיים, חתולי בר ודומיהם, יפי־שיער ועינים המזדהרות מתוך חשכת התא כזרחן המאיר.

ליד כל דלתית מסורגת עמדה קערית מי שתיה, עשויה מתכת שצביונה ירקרק מעופש, ובפנים התאים התגוללו שיירי מזון ודברי מתיקה, פרוסות לחם, עצמות וכל מיני מאכל מאלו שהובאו בידי בעלי הכלבים שלא סמכו על פת־בג הרשות העירונית. בפינת החדר הוטלה כסחבה כהה, קיבת בהמה שטרם נחתכה לחתיכות, מזון לכלבים. מכוסה היתה נחיל משחיר של זבובים מזמזמים. ריח רע נדף מן התאים, מן הריצפה, מן הכלבים שלא רוחצו, ריח צחנה מעורב בחומרי חיטוי.

תופש הכלבים הזדרז ובפתחו את הברז שהצמיד לו צנור גומי ארוך, החל בשטיפת הריצפה והתאים. מטחי סילונות המים השתיקו מיד את הכלבים. פעולה זו היתה שנואה עליהם ביותר, הריצה אותם בבהלה לתוך הפינות של תאיהם, מבקשים לשוא לברוח מאימת הסילון הפורץ מבעד לסורגים ושוטף את התא כולו ואינו חס על הכלב המתרוצץ בו. זהו חלק מן השיגרה לשמור על הנקיון, אך תחת לעשותה שלוש פעמים ביום, כדרוש, עושה זאת תופש הכלבים רק פעם ביום, בשעה זו, לפני בואו של הרופא לבקורת. בעוד הוא עוסק עדיין בשטיפת התאים משתתקים הכלבים כמאוחדים, מחכים בהכנעה עד שתחלוף פורענות זו. הם מצטופפים כל אחד בפינתו, שותת מים, עיניו נעצמות ואוזניו מזדקפות ומשתפלות כתגובה של מורת־רוח והתגוננות.

תופש הכלבים, בחור צנום ושזוף, לבוש מכנסי חאקי מלוכלכים וחולצת בד אפורה, עסק בכך כשהבעה של קדרות נסוכה על פניו הכהים. ספק תימני, ספק יוצא אחת מארצות אפריקה. הסיר מעל ראשו את כובע השרד, עטור הסמל העירוני, שתפקיד נושאו הופכו נלעג בשימוש, גם אם הוא מקנה לו גושפנקה חוקית… הוא הניחו בזהירות על גבי השולחן הקט שבפינה, עליו מונח היה פנקס הבקורת של הכלבים הכלואים. עיניו השחורות הגחילו מתחת למצחו הצר. בלוריתו העבותה והמסולסלת הבהיקה בברק גלי. בפניו הכחושים טבוע היה סבר של הרהור, ודאי בשל ענין טורד שמחוץ למקום עבודתו, שלא פג גם תוך כדי עיסוקו כאן. נראה היה כבחור עז־נפש שאין המורא חל עליו. הוא עבד בחיפזון אך ביעילות.

משסיים את מלאכתו, הניח את העגלה על כלביה המתענים עדיין צפופים בחום היום, במחנק של חוסר אויר, כפי שהביאם, והזדרז ללכת לבית־המטבחיים, למשרד. ידע כי בשעה זו מחכים לו תמיד להסגרת כלבים חשודים בכלבת. במשרד חכתה לו הפעם בעלת הפוסיק מתוך קוצר רוח. הפקיד מסר לידו את ההודעה המקומטת, וכדי לגרום קורת־רוח מעטה לאשה שנתענתה שעה ארוכה בצפייה, באכזבה ובדמעות, אמר לו תוך הדגשה:

– קח את הכלב של הגברת ותשים אותו בתוך תא לחוד, נקי ומסודר.

– כל התאים נקיים!

– אני יודע, מנחם. תתנהג בנמוס ותרשה לגברת להביא לכלבלב צורכי מזון.

– בסדר!

– הגברת הזאת היא מכירה טובה של אשתי. היא תופרת לה שמלות. חיוך קל וערמומי הציף את פניו של תופש הכלבים:

– פרוטקציה!…

– כן, – חייך אף הפקיד – פרוטקציה. ושתהיה מנומס!

– בחיי, אני תמיד מנומס! גם לכלבים. צער־בעלי־חיים.

– טוב, טוב, אני יודע! – שיסעו הפקיד – רק בנמוס! הגברת אוהבת את הכלב שלה כמו תינוק. אל תרגיז אותה.

– חס ושלום! – העמיד הלה פני תום וענוות־רוח, – ובקלטו בחטף דמותה של האשה וכלבה – גברת נכבדה וגם פרוטקציה. יהיה בסדר! בואי, גברת, יש לי עוד הרבה עבודה היום!

– אתה בחור טוב! – נתחייכה אליו בעלת הפוסיק בשמץ של חנפוּף ופניה לבשו נהרה של מתיקות. אך כאשר פנתה אל הפקיד העניקה לו מבט חם מלווה הכרת־טובה כנה:

– אני מודה לך מקרב־לב! סלח לי על התנהגותי הפזיזה והעצבנית.

מבחוץ נשמע לפתע שעט רגלי רצים בהולים וקולות בוקעים בזעף. לתוך המשרד פרצו אחדים מפושטי העורות, לבושים בגדי עבודתם המסואבים בכתמי דם ושומן קרוש, מצחינים. חגורים היו כלי מלאכתם שהשתקשקו עליהם, סכינים בנרתיקיהם ומיני דקרים, ככלי־זינם של חיילים חמושים. מעוררי זוועה וסלידה במראיהם. נירגשים היו וצועקים:

– הרופא! איפה הרופא? דקרו את צביקה!

– מגן־דוד אדום! מגן־דוד אדום!

הם פרצו לחדרו של הרופא להבהילו להגיש עזרה ראשונה לנפגע ולטלפן למגן־דוד אדום. בעקבותיהם הובא הפצוע על כפיים, נישא בידי חבריו. הוא גנח והחזיק כף ידו הרוטטת על בטנו, כמחפה על מקום הדקירה. בחור צעיר וחסון שפניו נעוו מכאב ומפחד. מיד השכיבו אותו על גבי הספסל, בעוד הפקיד טורח בכל רוחו לנעול את הדלת בפני שאר המתפרצים והסקרנים אשר הרסו פנימה. שולה נחרדה עד למאד למראה הזה, תפשה את פוסיק, ובעזרת תופש הכלבים עלה בידה להידחק ולצאת כל עוד רוחה בה, כשזיעת הנדחקים וצחנתם מטפחת לה על פניה. בחוץ נשמה לרווחה והיא ממלמלת לעצמה מתוך סלידה וחלחלה: “מקום מאד סימפאטי…”

בהיחפזה ללכת בעקבות תופש הכלבים שאלה אותו:

– למה דקרו אותו?

– גברת, אל תדאגי! מחר ישתו לחיים ויעשו סולחה!

– אבל לדקור בסכין?…

– מה יש, גברת? גם בהמה שוחטים בסכין, לא? וגם בני־אדם! משמידים כלבים – משמידים גם בני־אדם, אין הבדל. צער־בעלי־חיים זה שקר גדול, גברת, אני יודע… מרחמים על כלבים והבן־אדם – כלום!

ד

עוד מרחוק קלטו אוזניה את נביחות הכלבים הבוקעות מתוך בניין המאורות. כאשר נכנסו גברו הנביחות ביתר־שאת, שכן כך היו מקדמים את פני תופש הכלבים מדי הגיעו למקום. הוא, שרגיל הוא בכך, לא שם לב ונחפז לפתוח את הדלת הנעולה. ואילו בעלת הפוסיק, שכאן הומחשה לה מיד עצם העובדה שמחמל־לבה עומד להיכלא, נתקפה חרדה. הנביחות של הכלבים ויללותיהם העבירו צמרמורת בגופה. תוך־כדי גיפוף כלבלבה נרתעה לאחוריה והיא מנסה לאטום את אוזניה. מעיניה נשקפה הבהלה, ואילו תופש הכלבים האיץ בה:

– היכנסי מהר!

– אני מפחדת…

– מה יש, גברת? הם סגורים!

הבליגה על פחדה ובצעדים הססניים נכנסה פנימה. עמדה בפינה, סמוכה לשולחן ועדיין אימת הכלבים הנובחים עליה. הניחה על השולחן את ארנקה, הסירה את מגבעתה והעיפה מבטים נבוכים לעבר תאי הכלבים שלאט־לאט נרגעו קמעה ופסקו מנביחתם הפרועה. רק כלב בודד פה ושם עדיין השמיע נֶבח קצר ומקוטע. על ריצפת הבטון החשופה הבהיקו כאספקלריות שלוליות מים שניקוו לאחר שטיפה, והמקום עשה רושם נקי למראית־עין. תופש הכלבים פנה כה וכה, בדק את אחד התאים הקטנים והפנויים שבשורה הראשונה למטה, והורה עליו באצבעו:

– זהו! אני אפתח ואת תכניסי את הכלב שלך.

– מנחם חביב, – פנתה אליו לאחר שחרתה קודם־לכן את שמו בזיכרה – אל תמהר כל־כך!

– אני עסוק, גברת. מהרי!

היא העיפה בו מבט של תוכחה מהול בחיוך מתחנחן:

– הפקיד אמר לך להיות מנומס אתי…

פני תופש הכלבים לבשו חומרה וקוצר־רוח:

– יאללה! אני מנומס כמה שצריך.

בעיני בעלת הפוסיק נצנצו דמעות וגרונה השתנק:

– תן לי להיפרד ממנו… דמעותיה עמדו לפרוץ מתוך עיניה היפות – עוד דקות אחדות! – העמידה את פוסיק, הנבהל אף הוא, לרגליה. התירה ביד רועדת את הרצועה מקולרו העשוי פליז מצוחצח. בשעת־מעשה כרעה והתכופפה עד שמלוא שדיה העגולים והנאים הציצו ממחשופם הרחב וצדו את עיניו של תופש הכלבים המשוטטות עליה. ניכר היה שהוא חומד את המראה המרתק. קסמה לו האשה המתחמדת וגופה החטוב. למרות רצונו למהר ולעסוק בכמה דברים שעליו לעשותם, עמד והישהה את מבטו על חמודותיה הגלויות כמשוערות. שעה שהתכופפה לגפף את הכלבלב, מעתירה לעיו אותות חיבה ופינוק, תוך שהיא נפרדת ממנו בגיפוף, בנישוק מנשקת, בליטוף מלטפת, במילמול ממלמלת, פוּסיק ומוּסיק וכדומה, אף מוסיפה מותק וחבּוּב שלי, עדיין היה תופש הכלבים ניצב באלם־לשון ומסתכל במחשופה בתשוקה עזה של גבר צעיר באשה נאה. המראה ריתק אותו בנועם שהיה בו יותר מן המרומז. בעוד הוא נועץ בה את עיניו החומדות, הרימה כדי הרף־עין את פניה והבחינה בכך. לא הצטנעה ולא עשתה מאמץ כלשהו למנוע ממנו עונג גנוב זה. שהרי בזכות מחשופה הנאה נותן הוא לה להישתהות… להאריך בפרידה הקשה עליה והמביאה אותה לידי התמוגגות של תוגה עזה. והרי היא ממשיכה להמתיק לכלבלב את הרגעים שלפני הכלאתו ממש. ואילו זה עדיין עומד כנטוע במקומו ונועץ בה את עיניו. אך הרופא עלול לבוא בכל רגע ועליו להשלים עוד אי־אלו הכנות השייכות לשיגרת יומו. למרות רצונו נצטווח ובלי חמדה גזר עליה:

– גברת, מספיק! עוד מעט ויבוא הרופא…

– עוד דקות אחדות, – חיננה את קולה – עוד דקות אחדות, מנחם חביבי!

– טוב, אבל מהר! כבר אני “מנחם חביבי שלך”… – חשף שיניו בבת־צחוק רפה, כשל אדם חולה. שכן מיעיו המו בו מחמת תשוקה עזה שלפפה אותו עד שחש פיק־ברכיים.

לבסוף פתח את הדלתית המסורגת של התא ופקד עליה:

– גברת, מהר! הכניסי את הפוסיק שלך!

למרות רצונה, תוך גיפוף ונישוק חפוז, ביקשה להשהות את עצמה ולהאריך קמעה את רגעי הפרידה הכואבים. אך הלה הוחרד מן החשש שהרופא יבוא וינזוף בו קשות על הזניחו את ההכנות לעבודתו. הוא הושיט את ידו לתפוש בכלבלב ולדחפו פנימה לתוך התא. הפעם הבינה כי אין לעכבו יותר. החניקה את צערה בחובה, תפשתו בשתי ידיה והכניסה אותו בעדינות לתוך התא. מיד טרק תופש הכלבים בדלתית הברזל שהשמיעה נקישה עזה, וריתק אותה בווית עשויה לכך. גברתו נצמדה לסורג והוא הניחה בכך, והחל עוסק בחפזה בהתקנת מזרק, מחטים ותמיסה לזריקות של רעל הסטריכנין. משום־מה לא הקפיד עימה כמנהגו, שכן היה מרחיק מן המאורות כל אדם לאחר הסגרת כלבו, ולא היה מניחו לשהות למעלה מן הדרוש והמותר. לאחר שזו נרגעה קצת החל שוב טורד אותה:

– גברת, תלכי! תיכף הרופא יבוא!

– שמי שולה, – השיבה לו בסבר־פנים מתוך רצון מפורש להתחבב עליו ולקשור עימו קשר של ידידות – קרא לי גברת שולה. עוד מעט ואלך. הרי רואה אתה איך פוסיק של מפחד! הוא רועד וכולו מתרגש. אחכה עד שיתרגל למצבו הקשה.

– גברת שולה, אם הרופא יבוא הוא יצעק עלי.

– טוב, מנחם חביבי. אני אלך לקנות לפוסיק קצת ביסקויט וגם חלב. גם אני לא אכלתי, אך לא איכפת לי. פוסיק צריך לקבל את האוכל שלו. אבל אחר־כך, כאשר אשוב, תרשה לי להיות עוד קצת פה? אני רק אשב לי קצת על הריצפה ורק אדבר אליו. טוב, מנחם חביבי?

– גברת שולה, אני לא מנחם חביבי. אני פועל פשוט. תופש כלבים…

– אבל אתה אדם טוב. מכירים זאת בפניך…

חייכה אליו יפת־עיניים, מעפעפת כמו לקראת ידיד־נפשה וּמחניפה בהתחנחנות לקנות לבו. התכופפה כמבקשת ללטף את הכלבלב מבעד לסורג ואילו לאמיתו של דבר העניקה לו שוב מצב בו יוכל לצוד מראה נועם זה בו הוא חושק. מצאה כי תחבולה בדוקה היא זו לשכך רוגזו.

– אני לא כל־כך בן־אדם טוב, גברת שולה. לא כדאי להיות טוב בעולם הזה. אני עובד, מקבל שכר שלי ולא רוצה שום טובות! כל טובה שאני עושה – רעה באה במקומה. ככה זה מהנסיון שלי. כאשר אני תופש כלב ברחוב והוא מתחיל לנבוח כאילו אני הורג אותו, מתנפלים עלי להרביץ בי. “צער־בעלי־חיים!” צועקים הם ורוצים רק להכות אותי. שירחמו על הילדים המיסכנים שבשכונה שלי!… אני רוצה להיות קצת טוב ועושים לי רעה. ככה זה. פעם אחת עשיתי טובה לגברת אחת, כזו כמו את, עושה עצמה מתוק כמו דבש, והרופא כעס. אמר שאני עושה דבר נגד החוק ורצה לפטר אותי…

– חבוב שלי… אני לא אעשה לך שום רעה!

– טוב, גברת שולה. אז תלכי עכשיו לפני שהרופא בא.

– ואחר־כך תרשה לי להיות כאן עוד קצת?

– אם הרופא לא יראה אותך. לכי מהר!

ה

לא עברה שעה קלה ושולה חזרה מחנות מכולת שמצאה בקירבת מקום, עמוסה שקיק מיצרכים ובקבוק חלב. למרות החום נחפזה מאד בלכתה, קיצרת־רוח לחזור ולספק לפוסיק שלה את מזונו. היא בעצמה לא טעמה כזית ואף התיאבון ניטל ממנה. פוסיק היה ראש דאגותיה. אך משהתקרבה לבניין של מאורות הכלבים ועמדה להיכנס לתוך חצרו, מצאה כי השער, שהיה פתוח קודם־לכן, נעול משום־מה. עמדה לקרוא בקול לתופש הכלבים, אלא שזה הופיע בסמוך לשער כמתגנב, ורמז לה בתנועת־יד דוחה ממנו והלאה, כמזהיר אותה שלא להתקרב; חזר והורה לה כמבקשה להסתלק, והוא מראה לה בניע ראשו לעבר הרופא שעבר בחצר בכיוון למאורות. היא נרמזה מיד. נרתעה שלא לגרום לו תקלה כלשהי. עקפה את הבניין עד קצהו ומצאה סתר בצל הגדר. לאחר שנפשה קמעה, תקפה אותה סקרנותה והיא התקרבה בחשאי לקצה הגדר בסמוך לשער. מבעד לסבך השיחים הציצה בזהירות לתוך החצר. המראה שנגלה לעיניה הכה אותה בתדהמה, הן מחמת מעשהו המוזר, והן מפאת עצם ביצועו.

באמצע החצר עמד הרופא. הפעם לבוש היה חלוק נקי שהחליף לאחר בדיקת הבשר, והוא מטפל, ליד שולחן קטן, במזרק ובבקבוק המכיל תמיסת הסטריכנין. בסבר פניו הרציניים, בצדעיו שזורקה בהם שיבה, ובהופעתו המזדקנת, היה מראהו כשל מורה לפיסיקה העושה נסיונות לעיני תלמידיו. בינתיים ניגש מנחם לעגלה, בה הביא לפני הצהרים את הכלבים המשוטטים אשר צד בפרברי העיר. כלבי הפקר, חסרי מיספרים ומשוללי חסות. בזריזות החל טורח על הוצאתם אחד־אחד. הוא הסיט קמעה הצדה את האשנב המסורג, ובמוט הציד שבידו, שבקצהו לולאה המתענבת לפי הצורך, תפש בראשו של אחד הכלבים במומחיות רבה, הוציאו מן העגלה והגיף את האשנב. שאר הכלבים התנבחו בקול, והללו שבמאורות, כאחים לצרה, עונים לעומתם בקולי־קולות של יבבה ונבח. ובעוד הכלב הניתפש מרחף ומפרפר באויר, חנוק למחצה מחמת העניבה המתהדקת, היה זה תופשו בעורפו בלפיתה חזקה, להגן על עצמו מפני נשיכה אפשרית; וכך, בעוד הוא מחזיקו בעורפו הריהו מגישו לרופא כשהוא משטחו על גבי הקרקע ולוחץ עליו גם ברגלו שלא יזוז בשעת מעשה ממקומו. כהרף־עין נועץ הרופא את מחט המזרק. הכלב מתייבב לרגע, מופתע מן הדקירה. תופש הכלבים מרפה מיד מאחיזתו ומטיל אותו בכוח מרחק צעדים מיספר ממנו והלאה, לשולי החצר. מיד מתנער הכלב, דומה, חש עצמו משוחרר לחלוטין באויר הצח והריהו מתפנה למאווייו; דומה, כל רע לא אונה לו והוא מוכן לשוטט בחצר, ואף עושה זאת להנאתו תוך ריצה חפוזה, כמבקש להימלט. אך תוך שניות ספורות פועל הרעל את שלו. הכלב צונח לפתע ארצה ונופח את רוחו. עוית קלה חולפתו והריהו פגר מובס.

ובעוד שולה הבהולה והנרעשת צופה מבעד לסבך השיחים במחזה הבלתי רגיל שנתגלה לעיניה, באלם אימתו, חוזרים שניהם, הרופא ועוזרו על המעשה המתבצע מתוך שיגרה ומהירות רבה. בזה אחר זה. כלבים שונים בגודלם ובגילם, יוצאי גזעים שונים, פשוטים ומעורבים; מהם מוזנחים ומסואבים, ומהם גם גורי־כלבים רכים וחינניים שחן ותום חיה שקטה נסוכים עליהם. מוגשים אחוזים בעורפם לרופא ומזרקו המשחית, לבל יימלטו מגורלם. לא עברו רגעים מועטים ובחצר התגוללו גויותיהם של תריסר כלבים מורעלים, פגרים מתים. זה בכה וזה בכה. פשוטי רגליים ושמוטי אוזניים. כפי שנפלו באותו רגע המצמית כחתף את חייהם העלובים. רק עיניהם כאילו משמרות עדיין מעין ברק מביע תמהון או כאב סמוי והשמש מכה עליהם בחום ובאור, חושף כל שרטוטי אבריו של הגוף השרוע והנראה כרודם בלבד. המראה התיק מלים מפיה של שולה. בקושי הבליגה שלא לצנוח ארצה מאפיסת כוחות וסחרחורת. הקבס עלה לגרונה.

הרופא כילה את מלאכתו המקצועית והבלתי אנושית לפי טבעה. הוא נחפז לתוך בניין המאורות לערוך את הבקורת השיגרתית שלו לגבי הכלבים הכלואים; לבדוק אם אין בהם נגוע בכלבת לפי כל הסימנים השגורים לגבי מחלה זו, ולציין בפנקס הערות הכרוכות בכך. שולה עקרה ממקומה. והיא עדיין מוכת תדהמה. “הה, אלים אדירים…” לחשה והחניקה שוועתה בחובה. אימה סתומה לפתה את נפשה שמא, חלילה, יקרה כדבר הזה גם לפוסיק שלה. היא מיהרה לעקוף את הבניין. מתוך הגדר הסוככת עליה לסיתרה, עקבה אחרי הרופא עד שיצא ובמראהו חתום סבר של אדם מהוגן בתכלית, שלא דבק בו מאומה משיפלות מעשהו הקודם, החוקי לכאורה. הוא נעלם במעלה הדרך לשוב למשרדו. אז חזרה אל השער. עייפה כלאחר עבודה מפרכת, השמש מכה בפניה בְסַנְוֶרֶת זוהרת של להט עז, והיא חשה בראשה. בחשאי נכנסה לחצר. אחוזה סלידה ואימה. חששה לעבור בין נבלות הכלבים השרועים שמא ייעורו לפתע ויתנפלו עליה. עמדה ליד השער ולא העזה לזוז ממקומה.

תוך־כדי־כך עסק תופש הכלבים בעבודה שזימן לו הרופא. בזה אחר זה תפש בפיגרי הכלבים וסחב אותם לפינת החצר, לערום אותם אחד על גבי השני, בתוך כוך עשוי ביטון שהשחיר כולו מעשן ופיח. בשעת־מעשה לא הביט בפני שולה, שמרוב אימה עדיין ניתק הדיבר מפיה. לאחר שסולקו הכלבים פתחה ואמרה לו:

ראיתי כל מה שעשיתם עם הכלבים המיסכנים…

עייף ושטוף זיעה עמד הלה וסנט בה ברוגזה:

כלבים לא מיסכנים. בני־אדם הם מיסכנים!..

אך לבה לא היה פנוי לשיחה אתו. היא מיהרה אל תוך הבניין. פוסיק אף הוא לא חדל לנבוח יחד עם הכלבים. לפתע הרגיש את עצמו שותף לחייהם ולתחושת הבדידות במקום החשוד הזה, הנושם אימה סתומה. מה שהתרחש בחוץ, מעשה סתום וסמוי אך מוחש באימתו, אף הוא הוסיף עליו מן הודאות העוינת כאן לחי ולקיומו. משהופיעה גברתו לפני עיניו, כפלא שלא פילל לו שוב כאן במקום הזה, לאחר שסבור היה כי עזבה אותו לאנחות והלכה לה, החל משתולל מרוב שמחה, מפזז ומכרכר, מכשכש בזנבו, מתייבב ומתנבח בנבַחוּחים של מתחטא, ממש עד כדי יציאת הנשמה… את ראשו הקט הוא מבקש להוציא מבעד לסורג, ומתוך צחור־צמרוֹ בוהקות עיניו השחורות ואפו הקט והסולד, דמוי כפתור שחור ולח; דומה, עוד מעט ויפרוץ בכוח את הסורג על מנת לעלות ולקפוץ אל חיקה של גברתו. ושולה, אף היא נרגשת למראה קבלת־פנים חמה ונלהבת זו של מחמלה, שוב מנצנצות הדמעות בעיניה, ורחמיה נכמרים עליו ועל עצמה. כיון שגרונה משתנק אין היא מוציאה הגה מפיה, כי אם מושיטה את כפות ידיה מבעד לסורג, לופתת ראשו של פוסיק, מלטפתו ומרעיפה עליו חום אהבת אם שבה, שלא הגיע לפורקן לגבי תינוק אנוש, והריהי עושה זאת לגבי בעל־חיים פעוט וחביב זה. לבסוף היא לוחשת לו: “הרגע, פוּסיק, הרגע. לא אעזוב אותך. הרגע פוסיק מחמדי, פוסיק חתלתולי, פוּסיק נשמתי…”

מתוך השקיק הוציאה ופיזרה לפניו ביסקויטים העריבים לחכו, ולאחר שרחצה יפה ליד הברז את קערית המתכת, יצקה לתוכה מן החלב שהביאה. היא נתרגשה מאד ונהנתה לראות כיצד פוסיק שלה, הצמא, מפעיל בשקיקה רבה את לשונו הורדרדה וגומע מן החלב הצח והמרווה.

תוך־כדי־כך הניחה לרגע את הכלבלב ונתקרבה לפתח המאורות, לראות במה עוסק תופש הכלבים. לפי שבחסדו היא תלויה עדיין לגבי הטיפול בכלב ותנאי מגוריו משך עשרה ימים. דומה, כבר נתרגלה למחשבה כי שום דבר לא יועיל לה לחלץ את מחמדה מן ההסגר שהוטל עליו. אך לפחות שומה עליה לטפל בו כראוי למען לא יחסר לו דבר. בעיקר הציקה לה הדאגה אם תוכל לבקרו מדי יום ביומו, לבלות קצת בחברתו, להפיג בדידותו ופחדו.

ואז גם ראתה המשך מעשהו של תופש הכלבים. מתוך המחסן הקט, בסמוך למאורות, הוציא פח מלא נפט. הוא שפך אותו על גבי ערימת הנבלות של הכלבים והטיל בה גפרור בוער. מיד נתלקחה האש וחשרת עשן כבד וסמיך נתאבכה. לא עברו רגעים מועטים וריח של שערות חרוכות ובשר נבלות הכלבים החל מתפשט בחלל האויר. העשן הניס אותה פנימה, לברוח ממנו ומן המראה כאחד. היא חזרה וכרעה בסמוך לתא, מלטפת שוב בחמימות את הכלבלב, והיא ממלמלת לעצמה: “טוב, פוסיק, שאינך רואה כל מה שנעשה בחוץ… מזל יש לך שאינך כלב משוטט ושייך אתה לשולה שלך, היכולה להגן עליך כל עוד נפשה בה. העיקר שיעברו הימים האלה בשלום. גזירה היא, פוסיק, ועליך לקבל את הדין.”

תופש הכלבים חזר לפתע זעוף־פנים מחמת עייפות וחום היום, אך בהעיפו עין בפני הכורעת, בדמותה הנשיית, המחייכת אליו שעה שהיא משתעשעת עם כלב טיפוחיה, מיד נתרככה חומרת פניו. עתה ידע כי משתוקק הוא לשוב ולראותה. לחמוד אותה. הוא זרק לה בקורטוב של חביבות:

– טוב שהרופא לא ראה אותך! הוא לא מרשה להתעסק פה.

– אבל אתה, מנחם חביבי, מרשה לי, לא כן! – הנעימה לו בת־צחוק.

– עוד קצת. לא יותר.

– מה איכפת לך? אתה עושה את שלך, ואני קצת מבלה.

– הרופא לא מרשה! עושה לי צרות.

– איזה צרות? הוא הלך כבר!

– את לא מכירה את הבן־אדם הזה! פתאום הוא בא כאשר אני לא מחכה לו…

היא שלפה מן השקיק חפיסת שוקולדה, גדולה למדי:

– זה בשבילך, מנחם חביבי.

– בשביל ה“חביבי” שלך?

– כן, חבּוּבּ!

– אני לא אוהב שקר, גברת שולה… את הכלב שלך את חובבת יותר ממני… פי אלף פעמים יותר!

– הכלב זה בעל־חי אילם. צריך לתת לו קצת חיבה.

– כן, גברת שולה, ולאדם מי יתן קצת חיבה, כמו אני למשל?

– ודאי יש לך אשה, לא?

– עוד לא. היתה בחורה אחת, שארמוטה. הרבצתי בה וברחה.

– נו, מילא. תמצא אחרת.

– לא כל אחת רוצה בי. מקצוע שלך – אומרים לי, מקצוע נבזה הוא, מלוכלך. לא נותן כבוד.

– שטויות! כל מקצוע הוא – נתקשתה להגדירו שלא לפגוע בו – כל מקצוע הוא ענין של פרנסה. זה לא חשוב מה שאדם עושה כי אם מה שהוא בעצמו מרגיש וחושב.

– זהו, גברת שולה. מה שאדם כמו אני מרגיש וחושב זה מחשבות לא כל כך יפות…

הוא נטל את חפיסת השוקולדה בלי לומר תודה. הניח אותה על השולחן וניגש לברז. סיבן יפה את כפות ידיו המלוכלכות והמדיפות ריח הנפט. בשעת מעשה היפנה את ראשו כשהוא רוחץ ושוטף ידיו, והוא תמיה על אשה נאה זו וכלבלבה המתרפקים ומשתעשעים זה עם זו מעבר לסורג; תמיה הוא על אשה זו הכורעת ליד הסורג וכפה אינה משה מליטוף וגיפוף, ושוב פוסיק מחמדי, פוסיק מותק, ופוסיק חתלתולי, עד שניעור בו הזעם המהול בקנאה ורטן לעומתה:

– פוסיק, מוסיק, פוסיק! אותו את באמת חובבת ועלי אפילו להביט לא רוצה…

– אה, ללללא, מנחם חביבי! – משכה זו ואמרה לו בכעין תרעומת עשויה להפיס דעתו – החיבה לכלב זה כמו לתינוק קטן שצריך לטפל בו, ואילו החיבה לאיש זה כבר דבר אחר… כל אדם מקבל את מנת החיבה שהוא ראוי לה. הנה אתה, למשל, רק הראית לי קצת יחס טוב וכבר אני מחבבת אותך!

– זה רק דברים יפים, גברת שולה. אומרת סתם ככה…

– אני באמת חושבת כך!

– מה שאת חושבת, גברת שולה זה לא כך. במקום אחר את אפילו לא רוצה מביטה עלי, על אדם כמו אני… רק פה את עושה כאילו חובבת אותי. בשביל הכלב, הממזר הקטן הזה! הוא חשוב ובשבילו את אפילו חובבת אותי קצת…

– אבל קצת אני מחבבת אותך? – שאלה בכעין פיוס וריצוי – מתחילים בקצת. כל דבר כך. ואז החיבה נעשית באמת חיבה היוצאת מן הלב. – תפשה את מבטי עיניו המשוטטים על חלקת צוארה ולמטה מזה, מבטים שהחמדה הגלויה נשקפת מהם. חייכה אליו כמבקשת לשכנעו כי אכן יש חיבה בלבה אליו. וכי מה לא תעשה למען פוסיק שלה ולרווחתו במקום נאלח זה? – אגיד לך עוד דבר. אתה נראה גם בחור יפה. כמובן, לא בבגדים אלו, בגדי עבודה מלוכלכים, כי אם בחליפה.

עתה לבשו פניו נהרה. המחמאה ערבה לו ועודדה אותו:

– נכון, גברת שולה. בחליפה של שבת ובעניבה אני לא כמו עכשיו. רק הצרה היא שאני תופש כלבים… בחורה שמספרים לה מה אני עובד – בורחת ממני… יש לי קצת כסף ואני כבר רוצה להתחתן. פעם אזרוק את העבודה הנבזית הזאת ואהיה בן־אדם!

– שטויות! כבר בן־אדם אתה ויש לך לב טוב. לב של זהב!

על פני תופש הכלבים נתפשט גיחוך אוילי ומסוכסך. לפתע לא כבש יצרו, נדחף בידי כוח סמוי וחזק שנבצר ממנו לעצור בו, גחן אליה ואת כף ידו הימנית, רועד כלשהו מהתרגשות, הניח על צוארה, מבקש לשמוט אותה אל מול עדנת החזה החשוף לפניו עד כדי פיתוי מערפל שׂכלו. מגמגם היה וקולו רועד קמעה:

– לך יש לב זהב… פה, פה איפה שהלב שלך… לב אשה יפה כמו של מלכה בסינמה!…

בבת־אחת, בהולה כעומדת בפני אש שורפת, הסירה בחפזה את כפו מעל צוארה כל עוד לא איחרה לעצור בו בתוקף. דחתה את כף היד ממנה והלאה, הזדקפה ופניה לבשו חומרה, להניס כל רצון או נסיון של פגיעה בה. עם זאת מצאה לנכון לנזוף בו במידה, שלא לעכר את רוחו, ולא לקלקל את יחסו אליה בטרם עת:

– רק לא שטויות, מנחם, חביבי! קצת כבוד בפני אשה… קצת נמוס..

תופש הכלבים עמד נבוך ונזוף. כה התחמדה לו עד שעשה מעשה שלא עלה על דעתו קודם־לכן. מיד ביקש אף הוא להפיג את פחזות מעשהו הנואל. ידיו נשארו תלויות לו כמיותרות, לבו התפעם בו מהתרגשות והוא מילמל:

– סליחה גברת שולה. פתאום הרגשתי מן חיבה כזאת… חזקה נורא!… זה מין דבר כזה שגם אני בעצמי לא יודע. זה לא שטויות. זה מין רגש כזה. – נאחז במלים האחרונות כבעוגן הצלה – מין רגש שכזהו!…

עדיין רועד היה קולו בדברו, ואת כף ידו הרים כמי שהושיט אותה לתוך האש וניכווה בה. מבקש היה לכפר על משוגתו ולא ידע איך. אך היא חשה לרווחתו:

– טוב, מנחם, טוב. אתה בן־אדם ישר. אם אתה עושה דברים מתוך רגש, אפילו אם אתה טועה, זה רק מוכיח שיש לך לב טוב. וזה העיקר.

הוא התהלך ליד התאים כמתעסק עם הקעריות. מוסיף מים, חותך נתחים מן הקיבה להזנת הכלבים וזורק להם לתוך התאים. רק לאחד מהם, כלב זאב גדול ונאה, הוציא מתוך סלו חפיסת מזון לחוד, נתח בשר, או בדומה לזה, שבעליו היה מספק לו יומיום. נסער היה עדיין בתוך תוכו, נבוך, והרגשה של כשלון מעיקה עליו. לפתע פנה אליה ומתוך הכרת־טובה על שחילצה אותו ממצבו הבלתי נעים הוסיף:

אני לא כל כך טוב, גברת שולה. אך אליך יש לי מין רגש שכזהו. אני מרשה לך לבוא לראות את פוסיק שלך גם בבוקר וגם אחרי הצהרים. כאשר הרופא ילך מפה. אסור שיראה אותך.

הדבר בא לה כאפתעה גמורה. מתחבלת היתה כיצד להוציא ממנו הרשאה זו, זכות שאינה נתונה לבעלי כלבים, והנה בא זה ומושיט לה את החסד בקנה ממש. והרי בענין זה עדיין מצפה היתה לשדלו. היא ניתרה ממקומה בהסתירה בקושי עליצותה:

– אתה באמת חבּוב!

– גברת שולה, בבוקר רק עשר דקות. אחרי הצהרים קצת יותר.

– טוב, חבּוב!

שהתה עוד שעה קלה בחברת פוסיק, להנעים לו רגעי פרידה אחרונים לפני לכתה ממנו. קשרה עוד שיחה של חיבוב עצמה על תופש הכלבים, שכן עוד תשעה ימים לפניה, ועליה לנצל את יחסו שלא ייפגם ולא יבולע לפוסיק שלה. בלכתה משם עוד ליווה אותה עשן האש של שריפת נבלות הכלבים וריחם הכובש את חלל האויר עם נשיבת רוח קלה, למורת רוחם של השכנים בסביבה. אחד מהם כבר מהלך מדירה לדירה ומחתים את הדיירים על כתב מחאה נגד העיריה בפעם המי־יודע־כמה.

הביתה חזרה שולה עייפה ורצוצה. קצת למעלה ממחציתו של יום שהתה במקום שנקלעה לשם, אך דומה שמחציתה של שנה חלפה לפניה מלאת סבל נפשי ומראות מחרידים. לאחר שסעדה את לבה סעודה חפוזה ומקרית, התקלחה ונתכנסה למיטתה. אך מרוב עייפות והרהורים טורדים על פוסיק הכלוא לא יכלה להרדם שעה ארוכה. שהרי רגילה היא לחלק את יצועה אתו, בפינוקי שעשועים והתעלסות, ואילו עתה שרוי הוא במעצר אפל. גם בשנתה חלפו לפניה בסיוט כלבים מורעלים הרצים כל עוד רוחם בם, לשונם מלחיתה ושותתת דם; בהמות שחוטות נישאות בידי פושטי עורות מלוכלכים, שואגים עד לטירוף מול איבחת סכינים. אחד מהם זועק באלם־לשון ומהפה בכף ידו הרועדת על בטנו הרטושה וצוחק אחוז אימים. היא הקיצה זועקת אף היא מפחד. לאחר־מכן נמשכה שוב ונארגה ריקמת החלומות חסרי־השחר הנעוצים במציאות שהטביעה בה את רושמה העז. מראות מסוכסכים. לפנות־בוקר נתחלחלה, הן מן הצינה שחדרה מבעד לחלון הפתוח, והן מן התחושה שתופש הכלבים הניח לפתע את כפו הכבדה על לבה ועיניו מזרות תשוקה פראית. שטופת זיעה נתעוררה, נזכרה במאורעות היום ומילמלה לעצמה תוך אנחת רווחה: “הה, איזה מקום סימפאטי…”

שכבה בעיניים פקוחות, סוקרת את דירתה המרווחת שנועם בה ושקט. מתוך חדר השינה הציצה לסאלון שלה. ליד מכונות התפירה התגוללו פיסות אריג של שמלות, ועל הספה הסמוכה הבהיקה צבעוניות הז’ורנאלים של האופנה החדשה בפריס וברומא. עוד מעט תבוא עוזרתה לתפירה. היא תפקיד בידיה את כל הענינים ותדחה סיום כמה הזמנות. היא תמסור לה הוראה ברורה להודיע ללקוחותיה כי מסיבה משפחתית אין שולה פנויה למשך עשרה ימים וחסל! הן לא תחפשנה תופרת אחרת, לפי שיודעת היא כי בעיניהן אין טובה ממנה.

ו

באחד הקיוסקים קנתה שוב בחפזון חפיסת שוקולדה, קופסת סיגריות – שי לתופש הכלבים. בסלה גדשה עוד קודם־לכן את מנת המזון בשביל פוסיק שלה, ובעוד השעה מוקדמת הזדרזה ויצאה במונית למאורות הכלבים. היתה זו שעת בוקר בטרם חום ולהט. ירדה ליד המאורות עוד לפני בואו של תופש הכלבים. מתוך הבניין בקעו קולות נביחה בודדים. היא נתעכבה ליד השער, לא שלטה ביצרה, ובהעמידה את הסל לרגליה, קראה בקול לבבי וממושך לתוך חלל המאורות:

– פוסיק, חבּוב… פוּוסססיקקו!…

– רגע שלטה דומיה והיא חזרה על קריאתה:

– פוססיקו! אינך שומע את קולי?…

נבחוחיו של פוסיק, דקים וגבוהים, צורמניים קמעה כשל בריה היסטרית, פלחו את חלל המאורות כתשובה לקולה של גברתו. שמחת ההיענות היתה ניכרת בו, וגם ילל מחאה על מאסר ממושך ועלבון בלתי צפוי; ילל מעורב בפחדים ובתוחלת כאחת. שהנה כאן גברתו, מעבר לשער עומדת ונוסכת בנפשו הנכאה טיפת נחמה ותקווה. עוד מעט תופיע לפניו בכל הדר קומתה לחלצו מכאן.

– פוסיקו־מוסיקו, חבוב שלי!… אני כאן, עוד מעט ואראה אותך!…

והיו הכלבלב וגברתו ממשיכים בדו־שיח־ילל זה, מעתירים אותות חיבה כל אחד לפי דרכו ולשונו. דבקה גם ביתר הכלבים תשוקת החריגה מן המעצר ונצטרפו בזה אחר זה להתיבבותו המתחטאת של פוסיק. פצחו כולם בהתנבחות עזה וממושכת, רבת נבחים וגוונים, רמים ונמוכים כעורכים תחרות, והפכו המאורות לחרדה אחת גדולה שהחרישה לחלוטין את קולו הדק של פוסיק המיסכן, שבגללו באה כל התּרגוֹשת הזאת. ובגבור הקולות, אטמה שולה את אוזניה, והיא כמהסה אותם תוך הרגשת אשמה קלה: “די. די. די!… שקט כלבים!” ואילו הללו, משפצחו בנביחת־בוקר זו, לא על נקלה חזרו בהם. לשוא כרתה שולה אוזן לקלוט גם את קולו של פוסיק. הללו טרפו את קולו לחלוטין. רק בשעת הפוגה קלה, נשמע גם פרץ יבבתו הוא, מפגר קמעה כבמירוץ אחרי עדת חבריו למאסר, החזקים ממנו.

בינתיים הופיע תופש הכלבים. הפעם היה מגולח למשעי ודומה שלבש גם בגדים נקיים יותר. מכנסיים וחולצה תפורים מבד פשוט, אך נראה שגם מגהץ עבר עליהם. הוא חייך לקראת שולה ופגש אותה בברכת בוקר טוב. מיד פתח את השער, טיפל בסוס ובצרכיו באורווה הקטנה שלצדי המחסן. לאחר־מכן פתח גם את דלת המאורות, שכן ראה כי שולה עומדת כבר קצרת־רוח. עוד קודם־לכן מסרה לו את השוקולדה ואת הסיגריות. הוא קיבל את השי כדבר המובן מאליו, שכן רגילים היו בעלי הכלבים לפנקו והוא לא ראה כל חטא או פגם בכך. מצפה היה לגמול־מה תמורת חסדים קטנים.

שולה נזדרזה להיכנס לתוך בניין המאורות. צחנת הכלבים, הצואה והלכלוך כמעט ששמו מחנק לה. היא הבליגה וכרעה ליד הסוגר של פוסיק. ועוד בטרם תגיב על הנעשה סביבו, שלחה את זרועותיה פנימה להעתיר על מחמל נפשה קצת מפינוקיה. המראה שלו הכה אותה בתדהמה מהולה ברוגז. לא התאפקה והטיחה טרוניה שלה בפני תופש הכלבים:

– ראה איזו צורה יש לו לפוסיק! כמה הוא מלוכלך ומזוהם!… והצחנה הזאת…

תופש הכלבים נתן בה עין של היתול:

– גברת שולה, זה לא סאלון לרקודים…

– אבל חייב אתה להחזיק את המיסכנים האלה בנקיון… – נזפה בו בנעימה עצורה – ראה מה שנעשה כאן מסביב. הלכלוך הזה ובכלל, ואולי גם פרעושים!…

– בלי טענות, גברת שולה! לא ארשה לך לבוא הנה… סנט בה תופש הכלבים ספק ברצינות ספק בלעג – תני לו מהר את האוכל שלו. אני רותם את הסוס ויוצא לעבודה.

– כבר?

– כן, עוד קצת, אתן להם מים וחסל.

– ונקיון?

– בצהרים. כמו אתמול.

– תן לי לנקות את התא שלו.

– אסור.

– תן לי להוציאו לרגע ואנקה בעצמי!

– אסור! החוק לא מרשה. כמו בבית־סוהר. עשרה ימים במאסר עד הסוף.

– תהיה חבּוב, טוב?

– גברת שולה, רק אחרי הצהרים. כאשר הרופא לא יהיה.

לא הועילו שידולים שלה. רתם את הסוס לעגלה והאיץ בה לצאת. היה זה ביקור קצר ומאכזב. לא די שלא נתן לה להשתעשע בחברתו של פוסיק קצת למעלה מן הזמן הקצוב, אלא שנאלצה להשאירו כך, בלכלוכו, בתוך הסחי והזוהמה, בטרם תשבע קצת את מראהו ותרגיעו קמעה. שכן מסוער היה ונרגש פוסיק כאשר הופיעה לפניו. לא שבע נחת באפלת מעצרו בלילה ומפוחד היה עד אור הבוקר. היא הזדרזה לשים על גבי מפית נייר ששטחה בפנים התא קציצה שהביאה בשבילו, כמה ביסקויטים, ויצקה חלב לתוך הקערית. התנחמה בכך שפוסיק שלה לא ירעב, וכשהדמעות נוצצות בעיניה קמה מריבצה לידו ויצאה גם מבלי ללטפו יתר על המידה, להשלותו שעוד מעט ותשוב לראותו.

מעל גבי דוכן העגלה ניחם אותה תופש הכלבים:

– אחרי הצהרים, גברת שולה!

הבינה מדבריו כי אחרי הצהרים יקנה לה את האפשרות לבלות קצת יותר במקום. כוונתו היתה לאחר לכתו של הרופא, לאחר השמדת הכלבים. כאשר יישאר לבדו בלא פיקוח והוא יוכל להשתעות קצת בחברתה. הסב פניו אליה וחייך לעומתה כמבקש לעודד אותה:

– יהיה טוב, גברת שולה!

ז

עדיין עמדה ליד השער הנעול נכאת־רוח ומיצרה. הפעם לא השמיעה את קולה לפוסיק, שלא לעורר בו את צער הפרידה. אך בתוך דממת הבוקר, כשעיניה נחות על מי הירקון הזורם למטה, למרגלות הגבעה, בסמוך לחופיו הירוקים והאקליפטוסים שצילם משחיר במים, הצטערה על שאין ביכלתה להוציא את פוסיק מקדרות התא ולהוליכו ברצועה לטיול בוקר, כפי שהוא רגיל. אין ספק, אמרה בלבה, כי טיול בוקר מעין זה באויר הצח עשוי לעודד את רוחו. היא תנסה לשדל את תופש הכלבים שירשה לה לעשות זאת. אמנם עקשן הוא, סרבן וחרד על מילוי ההוראות, אך היא תעשה מאמץ ותפתה אותו בכל מיני שידולים ונמוקים. כל רע לא יאונה לו אם ירשה לה לעשות זאת. צריך רק למצוא את המפתח אל לבו. ודמה לה שכבר עלה הדבר בידה במידת־מה. שכן חשה היא עד מה מחבב הוא אותה ואף חומד מראה שלה. לאיטה פרשה והלכה לה. חזרה הביתה עצובה וביקשה את עוזרתה לטפל בכל הענינים. ניטל ממנה החשק לעבודה. אמרה כי חשה היא בראשה ועליה לשכב במיטה.

כאשר נתקרבה שעת הצהריים תקף את שולה קוצר־רוח וחוסר־מנוחה. גדשה את הסל בכל הנחוץ לרווחתו של פוסיק במידה שהיא יכולה להנעים עליו את מצבו ולשמור על נקיונו. למאורות הגיעה שעה קלה בלבד לאחר שהרופא סיים את הבקורת שלו ואת השמדת הכלבים המשוטטים. מפינת החצר כבר התאבך עשן שריפת הנבלות כשנדף ריחן, מעורב בצחנת הנפט התפשט מסביב. היא מצאה את המאורות נקיות לאחר שמנחם שטף אותן יפה בצנור המים, להשביע רצונו של הרופא. אלא שפוסיק עמד מכווץ בפינת מאורתו, שותת מים, צמרו דבוק לגופו אניצים־אניצים מדובללים ומסואבים. הסרט שהיה קשור לצוארו נזדהם ונתכמש כקליפת תפוד שהשחירה. במצבו העלוב עומד היה פוסיק בפינה, מבוהל למדי ומרעיד מצינה. למראהו התמלטה אנחה שוברת־לב מגרונה של שולה. היא נחרדה ופניה לבשו ארשת של צער ניכר:

– ראה מה שעשית לו, לפוסיק!

– רק רחצתי אותו, גברת שולה!

– אוי לאותה רחיצה שלך… – נתנה בו עין תוכחה – תן לי להוציאו ואסרק אותו קצת.

– אסור. הרופא לא מרשה.

– למה חבּוב?

– כלב חשוד בכלבת אסור לנגוע בו.

– הבט, מנחם, חבוב שלי! הרי אני כל הזמן נוגעת בו… מחזיקה בו ומלטפת אותו. אם מותר לי לעשות זאת מצד זה של הסורג, למה אסור לי לעשות זאת מן הצד השני? תבין חבוב!

היא גחנה ושלחה שוב את ידיה לתוך התא מבעד לסורג, ליטפה את פוסיק המתייבב לעומתה, והיא כמוכיחה לתופש הכלבים את הגיחוך שבנימוק שלו. – רואה אתה? – חזרה לשכנע אותו – כך מותר ומצד זה לא? אל תהיה עקשן. רק לרגעים אחדים ומיד אני מחזירה אותו למקומו, נקי ומסורק. תהיה טוב, חבּוב שלי, בחייך!

אותה שעה יפה היתה עד למאד בעיניו. בקשתה נגעה אל לבו וגם מחשופה הצח והנאה שוב צד את עיניו והתשוקה אליה אחזה בו עד כי לא ידע את נפשו. נאה היא, מתחשקת ומתחנחנת, מתייחסת אליו בחביבות רבה. את עיניה היפות היא תולה בו, מצפה, מייחלת לתשובה גואלת שלו.

– טוב! – הסכים זועף בעל כרחו – רק לרגעים אחדים. אוי ואבוי יהיה לי…

לשמחתה לא היה קץ. כמעט שקפצה ממקומה לנשק לו. אך היא הסתפקה במלים של תודה ובהבעת עיניים בורקות, מלטפות מראהו הקשוח. שהרי עשה למענה דבר שאינו מעז לעשות לגבי אחרים. ניצחה אותו בשידולים ובמתק־לשון. אך הוא פנה הצידה רוטן וזועף. מתעסק בכל מיני דברים ואינו גורע עין מדמותה ומתנועותיה; עוקב בסקרנות בדרך טיפולה בפוסיק שלה, ממזר זה כלב־בן־כלב!… כיצד היא מסרקת אותו, מנגבת במגבת נקיה, מרססת שיער שלו במי בושם המתפשט במאורות בריחו הנעים, ומזה קצַת ממנו גם על פניה וצוארה, לרענן את עור גופה מחום היום ולהטו.

לאחר שסיימה את הטיפול בו לא פסקה מלהעתיר עליו, כדרכה, את אותות החיבה, למורת־רוחו של תופש הכלבים שמשהו נתקפח בו, שכן דבקה בו מעין קנאה שעלבון כרוך בה. היאך זו מטפלת בו ומפנקתו, יקח אותו השד! אך שולה לא השגיחה בכך, לא הבחינה כלל ברוגזו הסמוי. עדיין לא סיימה להביא לידי בטוי את רצונה המפורש. שהרי אין איש שיפריע לו לעשות כבקשתה. קשרה, איפוא, את הרצועה של הפודל שלה לקולר שבצוארו, ואת הקצה השני שבידה, לסורג, להניחו שהות־מה לבדו. מתוך סלה הוציאה שוב חבילת ממתקים משובחים וקופסת סיגריות. הושיטה אותם למנחם בחיוך מלבב, ואמרה בהצביעה על פוסיק:

– רואה אתה? כבר יש לו צורה אחרת. רק דבר אחד חסר לו.

– שום דבר לא חסר לו, גברת שולה. אוכל טוב, נקיון, וגם הרבה חיבה שאת נותנת לו!

– כן, מנחם חבּוב – אמרה לו בקול רך – אבל דבר אחד חסר לו. קצת טיול באויר צח…

– יהיה לו מספיק אויר כאשר יצא מפה!

– לא, חבוב שלי. מתכוונת אני לתת לו לטייל קצת עכשיו…

– השתגעת, גברת! – חומרת הסירוב נשקפה מעיניו.

– רק קצת, על־יד הבנין, מסביב מסביב. חמש דקות. לא יותר.

– די, גמרנו! תחזירי את פוסיק שלך למקומו!

פסק בכעס וגחן, אומר לתפוש בכלבלב ולדחפו בגסות פנימה לתוך תאו. אותו רגע גחנה גם היא להקדימו, להניא בעדו פגיעה בפוסיק, ותפשה בזרועו. הם כמעט התנגשו, וחמימות גופה הנשיי, במגעו העדין והנעים, התרפק רגע על חזהו ופניו; נדף הבושם, ניחוח שיער שלה וכל־כולה הכו באפו וגרמו לו סחרחורת קלה. אותו רגע גם ידעה כי הפעם לא יועילו לה שידולים ואז ניצנץ במוחה הרעיון המוזר שמתחת להכרה דימדם בה קודם־לכן. בלא שתודה בכך ידעה לבטח כי זהו האמצעי הבדוק היחידי שיש בו כדי לפתותו. בעוד הוא קרוב אליה קירבת הגוף והיא רואה את החמדה בעיניו, תפשה לפתע שוב בכף ידו, קירבה אותה למחשוף שלה, ואמרה לו בקול שקט ורך, אימהי ונשיי כאחד:

– טוב חבּוב. תלטף אותי פה קצת…

בעינו קם התמהון. נסער ממגעה הקודם ומוכה תדהמה הבין את כוונתה המפורשת. שהרי דוחפת היא את כף ידו לתוך מחשופה. הנה היא מונחת כף ידו על צחות צוארה, בשקע, מעל למחשוף אך מונחת בסמוך לשדיה. והיא לא מסרבת לו, אלא דומה, מנדבת לו קצת מן החמדה שלה, הנכספת, ואף משדלת אותו להניס ספק שלו:

– מילא, לטף קצת…

היא עצמה את עיניה. היפנתה את ראשה הצדה, לא לנשום את ריח זיעתו החריפה ואת להט נשימתו המרחפת על לחיה. את שפתיה הדקה בלא להוציא הגה נוסף מפיה, מחכה בקוצר־רוח לסיום הדבר שהשיאה אותו לכך. מה שמבקש היה לעשות יום קודם־לכן, במשוגתו, בחומדו אותה ובהניחו את כפו עליה, והיא דחתה אותו, הוענק לו עתה בצורה כה מרעישה. עדיין עמדה בעצימת־עיניים שעה ששתי כפות ידיו חפנו את שדיה, חפון ומעוך בתאווה. רק משחשה כי די לה בכך, כולה סלידה ושאט, אך אונסת עצמה להשביע תשוקתו שהות קלה בלבד, נחלצה לפתע בכוח ובבת־אחת מזרועותיו והטיחה קריאה לחלל כזועמת על עצמה ועל כל העולם:

– די!…

לא קריאה היתה זו אלא שוועת הנפש בעלבונה שבא עליה ברגע של חולשת הדעת וקלות־ראש. אף הוא נרתע. חיוור היה ורועד מהתרגשות, אחוז תשוקה מענגת שנקטעה בתחילתה. עשה נסיון לתפוש בה שוב, לחזור על מעשהו, אך היא העמידה אותו בתוקף על רצונה לא לוותר לו יותר, וגם פניה הביעו זעם עז:

– מספיק!.. ועכשיו אצא לטייל קצת עם פוסיק…

אכן, הזעם שבפניה הרתיע אותו לחלוטין. נטלה את הרצועה בידה ונחפזה לצאת, גוררת אחריה את הכלבלב. ידעה כי לא יעז לעכב עתה בעדה. אך מוטב לא לתת לו שהות קלה להתאושש ממה שאירע בפתאומיות בלתי צפויה שהרעישה את נפשו. הוא ישב על גבי הכסא, מרעיד קמעה, בחושו כעין פיק־ברכיים. מנוער מכל מחשבה, ככלי ריק שבקיע ניבעה בו, כמי שכל חיותו אזלה מגופו כדם של בהמה לאחר שחיטה… רק דבר אחד הבין כי שומה עליו להזהירה:

– רק עשר דקות! לא יותר!

לאחר־מכן קפץ מבוהל מכסאו ופרץ החוצה לראות באיזה כיוון היא הולכת. משראה כי יורדת היא לעבר הירקון נרגע. הוא חזר וישב על הכסא והוא עדיין נרעש ונפעם. כפות ידיו חשו בחמדת גופה. הוא עצם את עיניו כמבקש לחזור ולחוש אותה תחושה של הנאה שנזדמנה לו לטעום קצת מתפארת גופה של אשה נאה וצחה, בשומה ומעודנת. ועם זאת מיצר היה על הנאה חטופה, קצרה, שנקטעה באכזריות. הוא לא פסק מלמלמל לעצמו:

– יא שולה שכזאתהי!… איזו אשה שכזאתהי…

צמרמורת של תשוקה עצורה חלפה בגופו.

ח

למחרת היום, בשעת ביקורה של שולה אחרי הצהרים, מצאה אותו עוסק בעבודתו והוא מהורהר ומצטנע כחושש להיתקל בה. עבר עליו ליל נדודי שינה של מצוקת גבר העורג על אשה חשוקה. הוא קנה אותה בדמיונו, והזיות תאוה לא הירפו ממנו. רואה היה אותה במצבים גופניים שונים ומפתים. עצם המאורע שאירע לו, בהסכמתה, זימן לו עילה מספקת לכך והוא השתעשע בהרהוריו כי לא תסרב לו. אמנם, רגיל היה לראות בתעתועיהן של הנשים בעלות הכלבים שלא היה דבר יקר בשבילן בדאגתן הרבה להם, אך מה שאירע אתמול הסעיר אותו והוציאו ממסלולו לחלוטין. איזו אשה… שכזאתהי… היה חוזר ומדובב את עצמו.

הפעם נתן לה להשתעשע כרצונה בפוסיק שלה. התיר לה להוציאו מן התא והיא חזרה על מעשה הרחיצה, הסריקה והבישום, אף טרחה וענדה לצוארו סרט חדש, ורוד, והיתה מוסיפה לגפפו ולחבקו, לאמצו אל לבה כתינוק עד שפקעה סבלנותו:

– לא רוצה לטייל היום?

– לא, חבּוב.

– על פניו קפא התמהון:

– לא רוצה לטייל עם פוסיק באויר, כמו אתמול?

– לא, חבּוב.

– למה?

– אני רוצה לקחת את פוסיק הביתה… שילון אצלי ומחר בבוקר השכם אחזיר אותו…

– השתגעת?!… – הוא ממש נחרד לשמע הצעתה המוזרה והנועזה כאחת.

– תראה, חבּוב, משכה ואמרה לו – מה יש אם תתן לי לקחת את פוסיק הביתה רק ללון? איש לא ידע. בבוקר אחזיר אותו וגמרנו. בבית ארחץ אותו יפה באמבטיה חמה ואטפל בו כמו שצריך. – היא בחנה את פניו הזעופים והמשיכה – אם מותר לטייל שעה אחת עם פוסיק בחוץ, מותר גם להחזיק אותו שעות אחדות בלילה. מה יש, חבוב? אני לא צודקת?

– את חצופה!

הפעם נתכעס, הרי היא באה לפתותו למעשה שלא עלה אף בחלומו. מילא, להניח לה לטייל קצת, לאחר שהיא תרשה לו שוב ללטפה… זה עוד מתקבל על הדעת. אך מה שהיא מבקשת עתה, הוא למעלה מהשגתו וחורג לחלוטין מן המותר. כדי להראות לה שהוא לא יוותר לה ויאלצה רק לערוך את הטיול, וכמובן לקבל את תמורתו כפי שאירע, פקד עליה פתאום בנקטו בתחבולה:

– תחזירי מיד את פוסיק שלך לתוך המאורות!

– טוב, אמרה בשקט, עומדת על ערמתו.

נטלה את פוסיק ברוך, דחפה אותו פנימה ונעלה אחריו את דלתות הסוגר.

– ותיכף תלכי הביתה. אני סוגר את המאורות!

– טוב, – אמרה בשקט בלתי מופתעת, שכן עורכת אף היא את המישחק כפי שהיא רוצה – אם אתה מכריח אותי ללכת הביתה, אין לי ברירה. אלך.

בטחונה הביך אותו. התגרד בגבחתו מוטרד:

– את יכולה להיות פה עוד קצת…

חזר בו להשהותה לידו. תוהה על השינוי שחל בה. כל הזיותיו ביחס אליה שהיו כה קרובות למימוש, פרחו לפתע, התנדפו כעשן. בדמיונו כבר שולט היה בה ואילו עתה, במציאות, הריהו רחוק ומרוחק ממנה. דבר אחד ברור לו, כי אם היא תרשה לו להתעלס איתה קצת, הרי יהיה זה הפעם לא תמורת טיול עם פוסיק בחוץ, על שפת הירקון, אלא אם ירשה לה לקחתו הביתה ללינת לילה. כוונתה זו הטילה סִכסוכת בנפשו. הוא רגז עליה. כיצד היא מפתה אותו בנועם שבה, במתק לשון, מנצלת את תשוקתו. תוך־כדי־כך עדיין ישבה ליד הסורג, על גבי המגבת הקטנה ששטחה, משחקת בידה האחת עם פוסיק, בוחשת באצבעותיה בראשו הקט והוא נועץ בה את הסגול שלו – את שתי עיניו השחורות ואפו השחור. היא ממשיכה לשחק בו ומחכה עדיין שהוא יפתח בדברים. ניחשה נכונה את מהלך המישחק כפי שכיוונה אותו. כעבור שהות קלה, בעוד הוא מתחבל כיצד לממש את חישקו, שאל אותה לפתע, אם כי עדיין לא היה נכון לעשות את רצונה:

– אם תקחי את פוסיק הביתה תרשי לי… כמו אתמול?

פניו להטו ובלבו חרד שמא תסרב לו.

– ארשה לך… לחשה. – רק קצת…

בהשפלת עיניים השיבה לו ולבה נקפה. והרי היא כבר ברשותו. לוהט ונירגש כאחד מעוצמת תשוקתו ניגש אליה וחיבק אותה בזרועותיו, בעוד היא מפנה שוב את ראשה הצידה בעצימת־עיניים, מחכה לפורענות שתחלוף ככל האפשר מהר. ניכר כי הפעם היה מוכן לכך מבחינה נפשית, כפי שהיה משתעשע בדמיונו. לפיכך ביקש לספק מאווייו הכמוסים הלכה למעשה. תחילה עמדה ליד המאורות שהכלבים מציצים מתוך תאיהם המסורגים, ופוסיק בכלל, העוקב אחרי גברתו. קרוב מדי היתה לבעלי־החיים ותופש הכלבים ראה בכך מעין הפרעה. הוא משך, איפוא, את שולה החבוקה לפינה והחל משחק בה, מלטף אותה תוך חישוף גופה, כובש פניו בצחות שדיה ומכסה אותם בנשיקות לוהטות; מועך היה אותם בחישקו ומאריך במקצת שלא כבפעם הקודמת. גם עתה ביקשה האשה לקצר, אך בשים־לב כי הפעם צפוי לה גמול של ממש, לקחת את פוסיק הביתה, האריכה את רוחה והבליגה על סלידתה. בכך הלהיבה יותר מן הצפוי את יצרו של הגבר החומד אותה. עתה לא הסתפק במה שניתן לו ברשותה. קצר־רוח היה ולהוט. עז ותקיף לכלות בה תאוותו כדרך גבר באשה. תחילה לא האמינה כי אכן בכך רוצה הוא, אך כבר לא יכלה לעמוד בפניו. חזק היה ממנה לאין ערוך וכוחות של פרא התגעשו בו. זרועותיו החזקות לפתו אותה כמו במלקחי פלדה. היא נאבקה אתו אך הוא גבר עליה. בפינת החדר עלה בידו להטיח אותה על גבי הריצפה עד שנחבלה מעט בכתפה. בזעף כבש אותה ובא עליה בעוצמת אונו. ואז חדלה מן המאבק בעוד הוא גוהר עליה.

– הה, יא שולה!… – הגחילו עיניו בזוהר של השתאות.

המומה ישבה על הריצפה לאחר מעשה. רגליה הנאות והחטובות מקופלות היו לצד ימין, כיושבת על גבי ספה. משכה בחצאיתה שנפשלה לה למעלה מיריכיה הצחורות, להצניען. חולצתה הפרועה חשפה את שדיה, שמתוך התנשמות מהירה מהתרגשות וזעם, עלו וירדו, צחים ונאים בתבניתם המלאה קמעה. שיער ראשה סתור היה ופרעות תסרקתה גלשו על עורפה. תחילה הביטה ניכחה בלא להוציא הגה מפיה. גם הכלבים, תמהים על השקט שנשתרר, חדלו מנביחתם שנתפשו לה קודם־לכן. רק אז שמעה שוב כיצד תופש הכלבים, ישוב בחלקו על קצה השולחן, מבטא קורת־רוחו ועיניו מביעות סיפוק והשתאות כאחת:

– הה, יא שולה!…

– שתוק, שתוק! – נצטווחה.

סולדת היסבה את ראשה ממנו והתיפחה חרש. הדמעות זלגו ושטפו על לחייה ומליחותם חדרה לתוך זויות פיה. כתפיה הרטיטו. כאומרת להסתיר את מצוקת בושתה, הליטה בשתי כפות ידיה את קלסתרה המתעווה מבכי. רק יפחותיה נשמעו חרש־חרש. בוכה היתה בנפש מרה על עלבונה וכבודה שחולל ביד גסה, שלא כמשוער; בוכה היתה על שהיא הגאיונה, הבטוחה בכוחה ובשיכלה נכשלה; שנתנה לו באוולתה הרבה פתחון־פה, בהתירה לו התעלסות קלה בלבד, שהביאה אותה בסופו של דבר לידי השפלה זו.

תופש הכלבים ישב על קצה השולחן, רגלו האחת נוגעת בריצפה והשניה תלויה ברפיון ועדיין חמד אותה בהסתכלו בהנאה בגופה החשוף, הנשיי. אך הוא נרעש כאשר ראה אותה בבכייה. מבקש היה לפייסה ולא ידע כיצד. אכן, פגוע פגע בה והוא לא חש ולא ידע. חושש היה מלהתקרב אליה אף כי משתוקק היה עתה לנגוע בה, ללטפה, לומר לה איזו מלה טובה, מנחמת. אחוז צער ופליאה הביט בה ושתק. מחכה לראות אחרית דבר. לבסוף כאשר נרגעה קמעה ובכייה פסק, לחש לה כמבקש לשוות לקולו עדנת הרגש:

– גברת שולה. את, את באמת טובה! – חיפש אחרי מלה נוספת ולא עלה בידו. עמד והוסיף כמבטא שוב את התרגשותו ואת יחסו החם, הנלבב כלפיה – הה, יא שולה!…

ואז נתנה בו מבט קר ושוטם:

– אתה, אתה מנוול!

– אני, גברת שולה –

– אתה אנסת אותי!… – שיסעה אותו בחימה, ואף כי מתאווה היתה בכל לב לסטור אותו על לחייו, להכותו בחימה שפוכה שגעשה בקרבה, להוסיף ולחרפו, כלאה לבסוף את זעמה בחובה. שכן ידעה כי את הנעשה אין להשיב… ופוסיק מחכה לה. והרי ויתרה לו, לנבל, אך ורק למען מחמל לבה. אמנם, לא תיארה לעצמה עד היכן יגיעו הדברים… – אני רק הרשיתי לך ללטף אותי קצת, לא?!…

– גברת שולה, חבּוּבּה! – התנצל בכנות תופש הכלבים – את נתת לי קצת דבש בפה וחטפתי את כל הכד… לא יכולתי להתאפק… את כל כך מתוקה, יא שולה… כאשר הייתי ילד היה אבא שלי מרביץ בי מכות על כל מעשה רע שעשיתי. היה מרביץ ותוקע לי בראש לי: איזהו גבור הכובש את יצרו! ואני לא גבור, גברת שולה… היצר שלי חזק ממני… גם עכשיו מרגיש אני כי היצר דוחף אותי שוב בכוח אליך, יא שולה, מותק…

אחוזת חרדה הבליגה בקושי על תחושת התיעוב. בעיניו ראתה שוב את התשוקה הניצתת. נמרצת קמה כמתנערת מחרפתה ומכעסה. עליה להיות תכליתית ולסיים ככל האפשר במהירות את דבר ההסכם הנואל והמביש… בחפזון היטיבה את שמלתה, חולצתה, התקינה בחפזון את תסרקתה הסתורה, חבשה את מגבעתה וכולה סלידה בפני עצמה, מתועבת בעיניה, טמאה ממש בגופה המשווע לרחיצה. עז היה חפצה למהר ולעזוב את המקום המדכא הזה ולקחת את פוסיק עימה כמדובר. הציצה הצצה חטופה במראה, בחנה את פניה, ניגבה בקצה מטפחתה, שטבלה במים את עקבות הדמעות, זרתה קצת פודרה על פניה וניגשה לסוגר בלי לחכות לעזרתו או להסכמתו של תופש הכלבים:

– בוא, פוסיק!

הוציאה אותו ופנתה ללכת, עדיין אינה מאמינה אם אמנם יתן לה לצאת.

תופש הכלבים ישב על קצה השולחן בלי נוע. ליווה את תנועותיה במבט סלחני ושופע חיבה. לבו נקפו על המעשה שהוא מתיר לה לעשות, אך לא היתה לו כל אפשרות לחזור בו. חייב היה לגמול לה. אך חזר והזהיר אותה, לבל תקל ראש בעצם הפרת איסור חמור:

– גברת שולה! אל תשכחי לחזור מחר בבוקר עם פוסיק. לפני שהרופא יבוא… שמעת, גברת שולה?

– שמעתי!

היא מיהרה להסתלק כשפוסיק אץ־רץ לפניה.

ט

בשעה מוקדמת של בוקר כבר טיילה שולה עם הכלבלב שלה ליד בניין מאורות הכלבים. הוליכה אותו ברצועה והוא מרוחץ, מסורק, קולר שלו מבריק, סרט חדש של משי סגול בוהק לצוארו, וכולו שופע עדנת הפינוק כיאה לכלב טיפוחים. גם שולה עצמה נראתה רעננה ורגועה. מעל פניה נמחו לחלוטין אותות הצער של יום אתמול. בידה החזיקה עתה תרמיל־יד כחול של חברת תעופה. כך צולמה יום אחד בחברת פוסיק שלה, כעומדה על כבש האוירון בשובה מפאריס. אלגנטית, מחייכת, מפיקה בטחון. בעתון לנשים בו נתפרסם הצילום ברוחב של שלושה טורים ניתנה הכותרת: “שולה על משמר האופנה”. את הצילום הזה קבעה במסגרת כסף נאה והוא מתנוסס לראווה על קיר הסאלון שלה.

כאשר ראה אותה תופש הכלבים נשם לרווחה. חושש היה שמא לא תעמוד בדיבורה ותסבך אותו בעסק־ביש עם הרופא הקפדן. וגם מה שאירע ביניהם, ברצון ובאונס, מפרנס היה את דמיונו ומאווייו היצריים. הוה היה בה וקושר דמותה בהזיותיו הארוטיות שהיתה להן אחיזה של ממש. חוזר היה ומהרהר בכל פרטי הפרטים המענגים. משתבח שלא הסתפק במועט ולכדה כלכוד חתיכה הראויה להתכבד. לא סתם איזו נפקה קנויה בכסף, אלא אשה נאה וצחה, אינטליגנטית… חבריו לא יאמינו לו כיצד עשה בה מעשה. משהתקרב אליה הצהיל פניו בברכה:

– בוקר טוב, גברת שולה! – אדנות של גבר בקעה מגרונו.

– בוקר טוב. – השיבה בשפה רפה.

פתח את השער, את דלת המאורות, וכרגיל, קבלת־פנים נבחנית למדי של הכלבים המריחים בבואו. כאות של חסד מיוחד פנה אליה:

– חכי, אל תכניסי את פוסיק. אנקה קצת.

ביקש להסב לה קורת־רוח. תפש בצנור המים ופתח בשטיפה חפוזה ועזה, לנקות את שיירי הלכלוך והצואה, להניס קצת את ריח הצחנה העולה מן התאים. שכן בדרך־כלל היה עושה זאת רק בצהרים, לפני בוא הרופא, ואילו עתה מבקש היה להתרצות. בשעת־מעשה סקר אותה מכף רגל ועד ראש, צד מראה שלה ומחבב אותה עליו בכל תנועה שלה. בשמלה הכחולה שלבשה, תפורה אף היא בטעם, שכן ידעה להדר בלבושה כתופרת שיצאו לה מוניטין בעיר, נראתה לו זוהרת וצעירה יותר. אך הוא הבחין כי פניה לבשו חומרה וחיוורון היה נסוך עליה. ליל פינוקים ועדנים עבר עליה בחברת פוסיק שלה, והמחשבה להחזיקו שוב במעצר מטונף זה העכיר את רוחה. גם המקרה של אתמול ציער אותה, מדי היזכרה בכך, בשל ההשפלה שהיתה כרוכה בו. אך כשם שהיא חשבה על תופש הכלבים בסלידה שבתיעוב, כן הגה הוא בה כבחמדה גנוזה שנזדמנה לו בהיסח הדעת.

– בשבילך גברת שולה, אני מנקה.

לא השיבה. נכנסה עם פוסיק כשהוא מרתיע לאחוריו במורת־רוח גלויה.

– אין ברירה, פוסיק, עוד שמונה ימים וניפטר מזה.

תופש הכלבים מיהר לסיים את הכנותיו ולרתום את הסוס לעגלה. ברצון היה מישתהה גם עתה בחברתה המושכת של בעלת הפוסיק, אך חזקה עליו חובת היציאה לעבודתו שעתה היתה בזויה בעיניו עוד יותר. והרי מזומנת היא לו בשעות הצהרים, והוא היה מהרהר בכך, מתגעגע וניכסף בכל לב. אף כי הספק היה מנקר במוחו אם אמנם תיאות לחזור על אותו מעשה. שכן ראה אותה ביאושה ובבכייה. אך מי יודע דרך אשה ומחשבותיה? דבר אחד ברור לו: למען פוסיק מוכנה היא לעשות הכל…

– תראי, גברת שולה. שמונה ימים זה לא הרבה. יעברו חת שתיים!

– רק יום אחד יכול לשגע כאן! – השיבה במרירות.

– לא נורא, גברת שולה.

הצטערה על שהיא משיבה לו כמשלימה אתו.

– היום אנו משחררים שלושה כלבים. אך אין־דבר. תמיד באים אחרים.

שתקה. התעלמה מדבריו.

– למה את לא מדברת, גברת שולה?

י

בצהרים שוב הוציאה את פוסיק לטיול, לרחיצה קלה ולסריקה. היתה משתעשעת אתו, הפעם לא בתוך המאורות. שכן נטלה חירות לעצמה ושיחקה אתו בחצר, בפינת הגדר ליד השיחים שהטילו בתוך האור והחום מטלית כהה של צל. כל עוד עסוק היה תופש הכלבים במלאכתו השיגרתית, לא נתן את דעתו עליהם וגם לא ידע כיצד לקשור עתה שיחה בטלה. אך כל הגיגיו היו בה. מבקש היה לדעת כיצד יפול דבר. לפיכך נחפז לסיים מלאכתו ולהיפנות. ליתר בטחון, שהיא לא תפתיע אותו במעשה חסר־שחר ותפרוש עם פוסיק שלה הביתה, בטרם זמן, עמד ונעל את השער שבגדר. היא הבחינה בכך ופניה קדרו. סוגר הוא גם עליה… עקבה אחרי מעשיו בחרדה מהולה בדאגה. עם כל סלידתה ממנו מבקשת היתה לא לעורר בו מורת־רוח ולשדלו אחרי־כן להניח לה לשחרר את פוסיק למשך הלילה. לבסוף סיים את עבודתו ופנה אליה:

– גברת שולה, הכניסי את פוסיק. אסור לו להיות בחוץ.

– הכל אתה עושה מה שמותר או אסור לך?

– כל בן־אדם, גברת שולה, עושה משהו שאסור לו… וגם אני…

– ישנם דברים שהם אסורים וחמורים מאד שבגללם שולחים אדם לבית־הסוהר! אתמול עשית חטא כפול, ואילו עכשיו אוסר אתה עלי דבר קטן, כמו להיות קצת עם פוסיק בחוץ.

– הצרה היא, גברת שולה, כי תמיד זה מתחיל עם דברים קטנים…

שתקה. שכן הרמיז לה יפה שאשמה היא לא פחות ממנו.

– אשב פה עוד קצת עם פוסיק. – אמרה לבסוף, ספק אומרת, ספק מבקשת.

הירהר רגע כשוקל בדבר. בעיניו שכנה אפילה של חורש מזימות. פניו לבשו את חומרתם הרגילה, הנוקשה. אחוז היה רק מחשבה אחת, כיצד לזכות בה שוב. היא לא תברח ואת פוסיק לא תפקיר. הוא גם נעל את השער ואיש לא יפתיע אותו. אדון הוא לעצמו והחלטתו נחושה. אך מוטב לשדל אותה.

– טוב – אמר לה כמוותר לה – שבי כאן ואני אתקלח.

הניח לה ונכנס פנימה. פשט את בגדיו הצואים והניחם על גבי הכסא. היא ראתה אותו מבעד לדלת הפתוחה, כאשר עבר ערום והוא גורר אחריו את צנור הגומי המשמש לו מקלחת בפינה, בקצהו של חדר המאורות, בסמוך לתעלת הדחת המים. גוף ערום וחסון של עלם צעיר. משום־מה נקף המראה את לבה. חרדה מהולה בתחושה סתומה לפפה אותה, אך גם לא נעדרת סקרנות. מאז נפרדה מבעלה, שהיה שטוף במישחק קלפים ומפסיד את ממונה, חשוד היה בעיניה כי מבקש הוא לנצלה ולא באהבה לשמה, לא חשה בחסרונם של גברים. עומדת ברשות עצמה ופרנסתה מצוייה בשפע סיפקה את עצמה לפי דרכה ולא בחלה באהבים ובעגבים לשעה. דחתה את ענין הנישואים של קבע. ואילו עתה, לפתע, גופו של גבר ערום בסמוך לה. בעוד היא קצת נבוכה ואף נפעמת, רואה היא כיצד תוך כדי התקלחות, חורג הוא מהפינה, עובר את החדר לקחת סבון וחוזר ומשתהה כלתומו. גוף שרירי ללא שמץ של סירבולת. גוף של אתליט צעיר. משנתקלה בעירומו לפרטיו החשופים, השפילה את עיניה, הזיזה את גופה קמעה ודחקה עצמה לפינה ממש, מצטדדת להחבא מן המראה. עתה ידעה כי בכוונה עשה מעשהו. זו ההתפארות שגברים ניתפשים לה לעתים להציג לראווה את גברות זכרותם. הלה נתכוון גם להראות לה כי חסון הוא, נקי הוא, ראוי לכך מכל הבחינות… שלא תבחל בו.

לבסוף הופיע על סף המאורות. לבוש מכנסי חאקי נקיים וגופיה לבנה, הדוקה כזו של מתעמל או רקדן. בלוריתו הרטובה הבהיקה והשחירה יותר, מסורקת, והוא מעשן אחת מן הסיגריות שלה, נושף עשן להנאתו. בחזקת בעל־בית השורר בביתו ונתון לחירותו האישית.

– גברת שולה, יכולה את להכניס את פוסיק שלך!

בלי חמדה קמה ממקומה ומשכה אחריה ברצועה את הכלבלב.

– אולי תרשה לי קודם לטייל קצת בחוץ?

– קודם, – אמר לה כשוקל כל מלה – תכניסי את הכלב לתוך המאורה. ואחר־כך נראה.

– מה זה משנה? הרי לא אברח. ראית שבאתי והבאתי את פוסיק כמו שהבטחתי.

– תעשי, גברת שולה, מה שאני אומר לך! אחר־כך נדבר.

פניו חמורים היו וקשוחים. ללמדה שאין הוא מוותר לה. לא ביקשה למנוע התנצחות אתו. ברשותו היא והשער נעול… אף אם היא תצעק איש לא ישמע לה, ואם הכלבים ינבחו כדרכם, שעה שהם חשים במצב שאינו שכיח, ודאי שקולה ייטרף במהומה. עליה, איפוא, לנהוג בזהירות, בשקול־הדעת. קרבה למאורה, פתחה את דלתית הסוגר, ודחפה קלות את פוסיק פנימה. הפעם אף לא הושיטה את ידה לשחק בו, לעודדו ולהעתיר עליו אותות חיבתה. שכן ראתה את המשטמה הנשקפת מעיניו של תופש הכלבים כלפי פוסיק שלה. ביקשה למעט רוגזו.

– רואה אתה? פוסיק בפנים.

– כך צריך! – פסק ונשף עשן הסיגריה.

– שוב יש לך לב קשה…

– מלה טובה שלך עושה לי לב רך־רך…

– אומר לך הרבה מלים טובות אם תתן לי ללכת קצת לטייל עם פוסיק.

– רק מלים טובות זה כמו, כמו – נתקשה להסביר – כמו מנה ראשונה…

התעלמה מהערתו:

– אתה באמת, חבוב. תתן לי לטייל?

– ואחר־כך לקחת אותו הביתה, גברת שולה?

– כמובן. למה לא? בבוקר אני מחזירה אותו.

– בכל יום אסור!

פישפשה בארנקה ושלפה כמה שטרות כסף:

– אתן לך לקנות חליפה יפה, טוב?

– חס ושלום, גברת שולה, זה שוחד!

– האם לא עשית אתמול דבר גרוע משוחד?

– אה, זה דבר אחר! – פסק בקורת־רוח מסותרת – זה מותר…

קדרו פניה. יש לו מוסר משלו. קמה מכרוע על ברכיה לפני התא המסורג, זקפה גופה ואמרה בשקט כמשלימה עם הגזירה:

– אין לי ברירה. אלך הביתה.

– תשאירי את פוסיק פה? – לא האמין לה.

– אשאיר…

– לא תוכלי לצאת. השער נעול.

– אין לך רשות. אעמוד ואצעק עד שתבוא המשטרה!

הלכה וקרבה בשקט לשער. עמד על סף המאורות וצפה בלכתה. חומד אותה וחושש לאבדה. ידע, עד לכדי הזעקת המשטרה עוד רחוק המעשה. אך ברור שמסרבת היא לו. מוכנה לשחדו בכסף. אך אין הוא מאמין כי אמנם תשאיר את פוסיק שלה. והרי בה תלוי הדבר… אלא שיש להערים עליה. הזדרז ורץ לעבר השער. היא נרתעה בבהלה, אך הוא הרגיע אותה:

– בבקשה, גברת שולה. אפתח לך את השער.

הופתעה. מכיון שכך ניטל נישקה.

– פוסיק שלי מוכרח ללון בבית ולא בזוהמה הזאת! – נימה של יאוש רטטה בקולה – תהיה חבּוּב!

– זה תלוי בך, גברת שולה…

השפילה עיניה. לאחר דומיה עצורה אמרה לו בשקט:

– רק ללטף קצת…

מיד תפשה בזרועה ומשכה אחריו לתוך הבנין. לא עברו רגעים מועטים לאחר שהחל משחק עימה ופניו הוצפו סומק של להט. משולהב היה עד כדי איבוד החושים והשליטה על מעשיו. היא חשה בכך שעה שניסמך אליה בגופו, בירכיו. פורע היה וחושף אותה, מעסה בה בתשוקה פראית. מורך־הלב שתקפו בפעם הראשונה, מלוּוה ברעד של התרגשות, נעלם עתה לגמרי. הוא פרץ את הסייג שהציגה לו וניסחף בתאוותו. שוב פירקד אותה על גבי הריצפה בפינה. הוא חזר וכבש אותה שעה שמסביב התגעשה התנבחותם העזה של הכלבים. דבקה בהם התרגשות עקב מאבק זה בין הגבר לבין האשה, ובכלל זה פוסיק שהקפיץ את גופו בתאו כמבקש לדלוג מעל לסורג, לפרוץ ולחוש לעזרת גברתו הנתונה בצרה. שכן הבחין כי הזר מתעסק אתה בזעף שבתשוקה נגד רצונה.

במשך שמונת הימים הבאים התיר לה לקחת את פוסיק ללינת לילה, ואילו את גמולו היה תובע ואף כופל מעשהו, בהתעמרו בה, שכן ידע כי מתוך תיעוב ניכר כלפיו היא סובלתו נגד רצונה, ונטולת רגש היא לחלוטין ביחסה אליו. אין הוא כלל גבר בעיניה. אין זה אלא המחיר שהיא משלמת לו תמורת חסד הכרוך בעבירה ובהשפלה.

יא

ביום שלפני האחרון ידע כי בכך תסתיים פרשת היחסים שהוא כפה עליה. קשר איתה שיחה בה ביקש לנחש אם יש לו עוד תקוה לראותה מחוץ למקום הזה. משתעשע היה ברעיון כי ימשיך להיפגש איתה. בעוד היא מכינה את עצמה ומכניסה סדר בלבושה, לאחר מעשה, מסתרקת ומתרחצת, למחות עקבות היענותה לו בצורה ובתנאים דוחים, ניגש אליה מקרוב, מעשה מחזר, וחיבק אותה מאחרי גבה:

– הה, יא שולה!… מחר תקחי פוסיק שלך וחלס!…

היא נחלצה ממנו בזעף ניכר:

– הנח לי! מספיק קיבלת את שלך!

– אף פעם זה לא מספיק, גברת שולה…

– אתה רוצה שנהיה ידידים, לא כן? – ביקשה לרכך זעמה.

– כן, גברת שולה, בודאי!

במורת־רוח המשיכה להסתרק.

– אני אבוא אליך, גברת שולה, לבקור… אני יודע, את גרה ברחוב גורדון. ראיתי גם את השלט שלך: “שולה – סאלון לתפירה.” אם אבוא אליך תכבדי אותי בכוס תה?

– למה לך לבוא? מספיק ראית אותי.

– אבל אמרת שנהיה ידידים.

– טוב, אז אמרתי!

מחר תקחי את הפתק במשרד ולאחר שהרופא ילך תקבלי ממני את פוסיק.

למחרת נקמה בו והערימה עליו. היא ידעה שאם תחזיר בבוקר את פוסיק, כמותנה וכפי שנהגה מדי יום ביומו ודאי ייטפל אליה לתבוע את גמולו. מצפה היה לכך והיא ידעה זאת. לפיכך מצא בבוקר במקומה את העוזרת שלה אשר הביאה את פוסיק. הוא זעם מתוך מפח־נפש אך הבליג:

– איפה הגברת שולה?

– מרגישה לא טוב. היא תבוא בצהרים.

– טוב. תני את פוסיק. נטל אותו מידיה ונכנס אתו לבניין. פוסיק כבר נתרגל אליו קמעה, שכן במשך הימים האחרונים ראה כי גברתו מקיימת אתו מגע בשיחה ובצורה קרובה אחרת שהתפרשה לו כידידות, וכך לא סלד ממנו וממגעו. כאשר הכניס אותו לתוך המאורה נתקרבה העוזרת והכינה עבורו את מנת ארוחתו שכללה קציצה, ביסקויטים, ויצקה חלב לתוך הקערית.

– מתי תבוא הגברת שולה?

– בצהרים, כמו בכל יום.

ואילו שולה הקדימה אותו יום לבוא למשרד בית־המטבחיים, קיבלה את פתק השחרור והביעה את שמחתה בפני הפקיד. את שעת לכתה למאורות הכלבים כיוונה בדיוק כאשר יצא הרופא לשם, כדרכו להשמדת הכלבים ולבקורת. בלכתה בחסותו, בטוחה כי הערימה על מנחם אותו יום, עלצה בחובה על הכשלון שהיא מנחילה לו. וכך היה. משבאה בחברת הרופא פקד על תופש הכלבים:

– תשחרר לגברת את הכלב שלה.

– יא שולה, שארמוטה שכז’תהי… – לחש לעצמו תופש הכלבים וסינן בין שיניו זעמו. משנתקרבה למאורה נעץ בה עיניו – סידרת אותי, מה? – ברצון היה חונק בו במקום את פוסיק שלה!

לא השיבה לו. חדוות הנקמה הפעוטה אך המוחצת תססה בה. קשרה את הרצועה לקולרו של פוסיק, טפחה קלות על ראשו תוך גיפוף חטוף, מילמלה כמה מלים של שמחה כבושה למראה פוסיק המקפץ מולה וסומך כפותיו הקדמיות על ברכיה, כאילו חש שצרותיו נסתיימו. אז פנתה לצאת מבלי להעניק מבט אחד לתופש הכלבים, מתעלמת לחלוטין מקיומו. מבזה אותו בגלוי כיצור שאינו שווה אסימון בעיניה. רק לעבר הרופא עיפעפה יפת־עיניים את חיוכה המלבב:

– שלום, אדוני הרופא. רואה אתה, אין לו כלבת…

– שיהיה בריא!

הרופא המשיך לטפל בתמיסת הרעל. המזרק שבידו ריתק את מבטה. נתקפה הרגשה של סלידה:

– מקצוע יפה בחרת לך!

– לא מוצא חן בעיניך, גברתי?

– לגמרי לא… והמקום הסימפאטי הזה, השמדת כלבים – פוי!…

– עסקי כלבים גברתי. ככה זה!

– אין לך כל יחס אנושי לכלבים!

הרופא סקר אותה במבט של לגלוג:

– אך לך יש, כנראה… פתגם אנגלי אומר: השוכב עם כלבים קם עם פרעושים…

נעקצה וניתרה בזעם ממקומה על עקביה הגבוהים.

ואילו תופש הכלבים שעסק אף הוא באי־אלו הכנות, לא התאפק, קרב לעבר השער, לצוד את דמותה של שולה המתרחקת ממנו עם פוסיק, גאיונה, מתנכרת. ניכר שחוגגת היא נצחונה עליו. שוב לחש בזעם עצור: “שארמוטה שכז’תהי…” עכור־רוח היה עד לכאב בראותו עד מה זקופה ומתחמדת היא גם בלכתה ממנו.

– מה אתה חולם! – נצטווח עליו לפתע הרופא.

אכן, הוא לא הרגיש בכך. שקוע היה כולו בהרהוריו על האשה אשר נזדמנה לו באורח כה מוזר ומופלא, מסעיר את הנפש. הוא נתקשר אליה במשך עשרת הימים הללו בקשרי אהבה עזה, חסרת שחר אך חזקה ומשתלטת עליו, בחלום ובהקיץ. ועתה הלכה לה גם מבלי לומר לו שלום; בלי להפטיר מלה אחת של חמימות או נמוס גרידא. הוא ראה רק את הבוז שנשקף מעיניה ואת המשטמה העזה, ואת החדווה לבזותו ולהיפטר ממנו. מאד חרה לו הדבר והציק לו. בעלותו על יצועו הפכה הרגשת העלבון שחילחלה בו והחריפה עד כדי כאב פיסי מענה. בשתיקתה ובהתעלמותה השפילה אותו. לפתע הבין וחש כי בלעדיה נתרוקן עולמו. “שארמוטה!”… זעק במר נפשו לתוך חשכת הלילה כשהוא חורק בשיניו. “יא שולה…” התרפק עליה בדמיונו מתוך המיית־לב וכיסופים עזים.

יב

למחרת היום, צילצל בדלת מעונה בקומה השלישית. היתה מעלית בבית המפואר, אך הוא בחר משום־מה לעלות דרך המדרגות. בטרטר הפעמון התנבח פוסיק מבפנים כדרכו למשמע כל צלצול שנתפרש לו כהטרדה וחדירה לרשותו. נביחתו הצורמנית העבירה בו גל של משטמה לכלבלב המפונק הזה. כאשר פתחה לו שולה את הדלת, לבושה חלוק צבעוני יפה, נעתקו המלים מפיה מרוב חרדה וחרון. בכף ידה חפנה בצוארון החלוק, לסגור על צחות מחשופה, כמבקשת עתה להתגונן בפני מבטי עיניו. ואילו הוא עמד נבוך, לבוש חליפה כחולה, מקומטת קמעה, כתונת לבנה ומעונב עניבה אדומה־כחולה. במראהו דומה היה לחתן בן־כפר נידח העומד לערוך את נשף כלולותיו. ניכר היה שכל בטחונו סר ממנו לחלוטין ואינו אלא צל־צלו של אותו בחור חצוף ועז־נפש השורר בתחומי מאורות הכלבים. בעוד היא מופתעת פתח:

– לא אמרת לי שלום, אתמול, כאשר הלכת… זה לא נמוס…

– מפני שלא רציתי לראותך יותר!

תוך־כדי־כך פסע ונכנס פנימה בלי שתזמין אותו.

– אמרת לי שנהיה ידידים, – תבע זכות מפוקפקת זו.

– טוב, טוב! אך אין לי פנאי. אני עסוקה!

– גברת שולה. אני תיכף אלך. אבל מותר לי לראות את הדירה שלך?

– תראה, חת־שתיים!

– אה, הנה גם פוסיק! – גחן כמעתיר עליו לטף של חיבה בכף ידו.

היא עמדה זעופה ומחכה בקוצר־רוח שביקור בלתי צפוי זה יסתיים בהקדם. כל הופעתו, ועצם העזתו לבוא, עוררו בה מורת־רוח וזעם. זה כבר היום השני שהיא חוגגת את שחרורו של פוסיק, והנה בא זה להרעיף לתוך שמחתה תחושה של אי־נעימות ועלבון שטרם פג. שכן לוּ יכלה לתבעו לדין בשל אותו מעשה מביש… ולענוש אותו… אך לשוב ולסבול נוכחותו עתה, מעשה “מחזר” הבא לעגוב עליה – הרי זו חוצפה שאין הדעת סובלתה!

– יש לך סאלון יפה, גברת שולה.

– אין לי פנאי. מהר!

פניה הזעומים וחיתוך דיבורה הקצוב העמידו אותו על המצב חסר התקווה. סבור היה כי בכל־זאת תתרכך למראהו ותזכור לו חסד טיפולו בפוסיק, והזכויות המיוחדות שהיקנה לה. והנה רואה הוא כי נוטרת היא ואינו ראוי בעיניה לתשומת־לב של דקות נוספות.

– טוב, גברת שולה – אמר באפס־מוצא – רק אראה את הדירה שלך

– מה יש כאן לראות. דירה ככל הדירות! הנה הסאלון, מצד ימין המטבח, שם חדר־השינה, ולצד שמאל האמבטיה. ראית?

– עוד לא, גברת שולה. אני רוצה לראות בעצמי כל חדר שלך בדירה שלך. את לא מבקשת אותי אפילו לשבת… קצת ידידות את חייבת לי, גברת שולה.

– אני לא חייבת לך שום דבר! מה שהיה – היה!

הוא החל פוסע בדירה, משים עצמו מסתכל בה, עובר מן הסאלון לחדר השינה, מתעכב ליד המיטה הרחבה, שולחן התמרוקים, כמריח עקבות נשיותה וגופה של האשה האהובה עליו, הניצבת עליו עכשיו זרה ועויינת לאין שיעור… הוא חוזר לסאלון, מתעכב ליד החלון, מציץ החוצה למטה, לצד הפונה לתוך החצר ומדרכת אבנים מקיפה אותה, רצופה יפה ליד שיחי נוי שפרחיהם האדומים בוהקים גם באפלולית. לאחר־מכן, בעוד היא מחכה עדיין בחוסר־סבלנות והבעה של שאט נסוך על פניה, הריהו ממשיך סיורו בדירה, מציץ גם לחדר האמבטיה, המטבח, ומראהו כאדם המנצל עדיין כל רגע כדי להשתהות מתוך תקווה קלושה שמא תתרכך בינתיים וישמע מפיה מלה טובה, אות של ידידות שהוא כה מייחל לו.

– דירה יפה מאד, גברת שולה.

– ובכן, יכול אתה ללכת…

– גברת שולה… – חינן את קולו כמבקש לעורר בה נימה חבויה – הבטחת שנהיה ידידים… כל היום חושב הייתי על הביקור הזה פה אצלך… אין לי תיאבון, לא אוכל ולא שותה. כל היום אני רואה רק אותך. אפילו בחלום אני מחבק אותך, ואת אומרת לי כבר ללכת! זה נמוס, גברת שולה?

– מוטב שתלך מיד. ושוב אל תעז לבוא הנה, שמעת?

– טוב, גברת שולה. תיכף אלך אם את לא רוצה. תכבדי אותי לפחות בכוס תה. זה הכנסת־אורחים זה?… – מרוב מפח־נפש וכעס עצור על קבלת־פנים צוננת זו שזכה לה, חש חלחלה במיעיו. גם התשוקה אליה, כהוויה שהיה רגיל לה נתעצמה עד לתחושה של כאב. חש חולשה ברגליו כאילו לאחר שמטפס היה בהר גבוה. – הה, גברת שולה!… – נאנק חרש ועל פניו נסוך היה היאוש בכל חריפותו. כל כולו מין נֶמֶך עלוּב.

– אם לא תלך אזמין את המשטרה…

חיוור היה. ביקש לו משען כלשהו וישב בקצה הספה, סומך מרפקו בזהירות על כרית של משי. דומה, כל אדנותו וגברותו שציינו אותו בהיותו בתחום שלטונו, במאורות הכלבים, פגו לחלוטין. הוא נתערער בגוף וברוח. מוכן היה לכרוע ברך לפני האשה ולעורר את רחמיה. אך זו קשוחה היתה וזועמת. מעיניה נשקפו הבוז והסלידה הגלויה למראהו. מחכה היתה בקוצר־רוח ניכר שיקום וילך לו. הוא ידע זאת, אך עדיין מישתהה היה. שמא יתרחש נס והיא תשנה את דעתה. חזר על בקשתו הקודמת כמבקש צידוק לזכותו מטעמי הכנסת־אורחים שאסור לו לאדם לזלזל בהם:

– תכבדי אותי בכוס תה ואז אני אלך…

– לא אכבד אותך בשום־דבר. תלך מיד וגמרנו! – קולה נצטרח קמעה.

אותו רגע צילצל הטלפון. קבוע היה בסמוך לקיר המסדרון. היא מיהרה לשם ושיחה קלחה בינה לבין חברתה, כנראה. בעוד הוא מאזין לקולה ידע כבר בבירור כי אפסה כל תקווה. אשה זו, שהיתה ברשותו, שכה ידעה להאיר לו פנים בחנפוּפיה שעה שהיתה צריכה לו, אינה עתה אלא חלום שהתנדף לחלוטין. ובעלות פוסיק בקפיצה על הספה והצטנף לידו, ניעורה בו שוב שנאתו העזה והנוקבת לפוסיק הזוכה בנועם הזה השורר סביבו, באוירה של פינוק והדר בו שוכנת אשה נאה זו הבוחלת בו בשאט־נפש. אז ידע כי הכל אבוד. לפתע, בלי להסביר לעצמו כיצד עלה בדעתו הרעיון של מעשהו, מודרך בכוח סמוי שאין לעצור בעדו, הושיט כפו המאומנת של תופש כלבים זריז ותפש בעורפו של פוסיק הרובץ שאנן לצדו, ובכפו השניה אָטר לו מיד על פיו בחזקה, שלא יוציא יבבה כלשהי. הוא קם בשקט על בהונות, חמק וקרב עד לחלון. זהיר היה שלא תבחין בכך גברתו, בו ובמעשהו. ליד החלון גחן ושמט מידיו את פוסיק. זה נתעופף לו למטה כצרור צחרחר מואר לרגע באור נורית של מרפסת, נבלע בחשכה והוטח אל שביל האבנים המרוצף. נשמעה חבטה עמומה ואף לא יבבה. אז חזר בשקט, למראית־עין, וישב במקומו הקודם בקצה הספה. דבר לא ניכר בו. כפי שישב קודם.

בינתיים סיימה שולה את שיחתה ונחפזה לשוב אל הסאלון. מצאה את אורחה הבלתי צפוי יושב לו עדיין מהורהר בקצה הספה. עמדה תמיהה כיצד לסלקו ולהיפטר ממנו. והרי הטיחה לו בפניו את בוזה ואת סירובה לשוב ולראותו. אך גם אורחה הבלתי קרוא יושב היה עתה כעל גבי גחלים. לא נתן לה שהות לדבר. להפתעתה הרבה קם ממקומו ופסע לעבר הדלת. משאחז בידית, היסב את פניו המעונים אליה. ארשת של רשע היתה טבועה בהם, ואף חדוות נקמה כמוסה:

– אני הולך, גברת שולה.

– תלך ואל תעז שוב להראות את פרצופך!

– את תופרת טובה, גברת שולה! נכון?

שתקה. מחכה שילך.

– מן העור של פוסיק שלך תוכלי לעשות צוארון יפה. למעיל החורף שלך!

– אינני מבינה! – התריסה בזעף של קוצר־רוח. לבה נקפה משום־מה. – לך, לך כבר!

– תביני אחר־כך, גברת שולה. יופי לך!…

פרץ בצחוק מרושע כמקיא את זעם עלבונו המחלחל בו עדיין. טרק בדלת ומיהר לרדת כבורח מן האש. עמד בקרן־הרחוב, בוהה מול אורות צבעוניים מתחלפים ומתבזקים במרומי גגות, מביט לתנועה הגועשת מסביב. לא ידע לאן ללכת. נפשו היתה מרה עליו עד כדי כ שנתעורר בו רצון להטיח את ראשו בקיר הבית הסמוך. מראה צעיר המתרפק על נערתו החבוקה הגביר את יאושו ובדידותו. מנוער היה מכל מחשבה. נבוב כחלל של עץ יבש.

א

שמעון היה יושב במלוא גוו המסורבל סמוך לשולחן מסואב במסעדה שבקרן רחוב הקצבים, ואף כי טורח היה על אכילה קלה, אפוף זבובים טורדים, מייגע היה תוך כדי־כך את מוחו בפרשת שחיטת בהמות מחוץ לבית־המטבחים שנסתבכה במקצת ונעשתה כרוכה בקשיים רבים: שליחי הרשות, מפקחים ושוטרים עטו עליהם, על הקצבים, להצר את צעדיהם ועקבו אחריהם. עתים כדי להביאם לדין, ועתים כדי להסב לשולחן על כוס בירה ושיחה נאה שסיומה מעשי ביותר. דוד׳ל שותפו קבע לו פגישה בשעה זו, והואיל וטרם בא וריח צלי שפודין עריב עלה באפו, עמד וזימן לעצמו סעודה זו שאין להחמיצה בכל עת, וטפש קלסתרו המטופח העיד עליו כי אמנם אינו יושב בתענית חלילה.

משסיים סעודתו נאנח אנחת־הרווחה, מחה בזרועו השעירה את אגלי הזיעה שכיסו את מצחו כפַזֶרת של שחין צחרחר, והחל צופה נכחו לעברו השני של הרחוב המוצף נגוהות שמש ותנועה עסקית מבוהלת של הבריות. תוך־כדי־כך הופיע דוד׳ל. זריז וקל־תנועה, מצוחצח ומגולח למשעי, כולו אומר קורת־רוח ודריכות של זינוק לתוך הרפתקה, אם רק יהא צורך בכך, שכן שופע מרץ הוא, ידו בכל ואין אימת הבריות חלה עליו. הוא נתן עיניו בשמעון המהורהר, חייך למראה שיירי הסעודה, שכן יצאו לו מוניטין לשותפו, כזולל וסובא שאין מְשלו, ומיד פתח בלשון שנתברכה בבדיחות הדעת ובעוקצנות גם יחד:

– אהא! ר׳ שימלי סועד את לבו החלש… והרי אתה כחוש כעז ירושלמית מזופתת; ממש עור ועצמות!… לא יכולת להמתין עד שאבוא לסייע לך, מיסכן שכמותך?

שמעון העיב פניו ועשה תנועה של קוצר־רוח ורוגז:

– הנח לי. כל הלילה לא ישנתי.

– ומפני זה אתה מצוברח היום?

– יש לי כמו תולעים בראש — עמד זה להסביר לו.

– תולעים? זבל יש לך בראש!…

צחוקו של בעל המסעדה פרץ כמתוך המארב, ספוג הנאה של ממש. השניים היטו ראשיהם ונתנו בו עינים זעומות על שפרץ לתחום לא־לו… דוד׳ל הפסיע ונכנס פנימה, העיף עין בוחנת בריעו, כרוצה לעמוד ברגע אחד על הגיגיו ולחשוף את צפונותיו שהדירו שינה מעיניו הלילה, שכן אף כי שותף היה לו, ומקבל מרותו בדרך־כלל, חושד היה בו כי לעתים הריהו מערים עליו ונתפש לעסקי בשר שלא בידיעתו. במקרים כאלה רגיל היה לעכר לו את סברתו בשאלות נוקבות או מטיח בו פרץ דברים שנונים שהיו מביאים את שותפו המסורבל במבוכה ומגלים טפח, אלא שהפעם בא אליו בדבר עסק שיש לבצעו ללא שהיות יתירות, ולפיכך פתח בנעימה מעשית:

–את מצב־רוחך המזופת תחוב לכיסך הפעם! נחוץ לנו עוד היום בשר בדוק ומאושר מטעם הרופא הוטרינרי, ויש לנו כבר בהמה לשם שחיטת אונס.

–מה פירושה של שחיטת אונס?

–פירושה שאונסים את הרופא להרשות שחיטתה של בהמה בריאה.

–כיצד תכריח אותו לשחוט בהמה בריאה מחוץ למיכסה?

–גולם שכמותך! פר בן־בקר שמוח אין לו בקדקדו! הרי משום כך מכנים עסק זה שחיטת־אונס… רואה אני כי תם אתה ולא תדע דבר. שמת לב, יא חביבי, כי שלמה קלוץ וחבריו שוחטים בזמן האחרת בהמות בריאות דוקא, מתוך אונס…

– כן, אבל איך?

דוד׳ל נתקרב אל ריעו, קבע בו את עיניו הכהות שגבות עבותות ושחורות סוככות עליהן ומשוות להן נופך של אופל וזמם, טפח בכף ידו על שוקו השמנה של שמעון עד שזה נזדעזע, ופתח בהסברה מתונה שנעימת היתול ורצינות משמשת בה בערבוביה:

–גולם שכמותך… כעת נודע לי הדבר. שחיטת־אונס – פירושה שאם הבהמה סובלת מאיזו מחלה, או שהיא נוטה להתפגר, או שאירע לה שבר־רגל, או שנדבקה בה אחת מן המכות שאינן כתובות בתורה – מיד מבהילים אליה רופא וטרינרי ומודיעים לו בזה הלשון: ידידנו הרופא הטוב והרחום לקצבים, אסון קרה את בהמתנו החביבה ויש להחיש לה פדות והצלה, כי אין לה תקנה אלא סכין… הואילה־נא איפוא אישנו הרופא לבדוק את בהמתנו המסכנה שאיתרע מזלה, והרשה נא ברוב חסדך את שחיטתה, כדי לגאול אותה מיסוריה הקשים, מטעמי צער בעלי־חיים, ושלום על ישראל!..

– אה… מצוין! ואם הרופא מסרב?

– כופין אותו עד שישנה את דעתו.

– הכיצד?

– אמצעים אינם חסרים, ברוך־השם, ואם רופא וטרינרי פלוני גוזר ואומר שהבהמה בריאה היא, ואין סכנת מות מרחפת חלילה על ראשה, הרי שרופא וטרינרי אלמוני יכול לאשר גם את ההיפך הגמור. שכן עסק להם, כידוע לך, עם נפשות אילמות, וכשתעודת הרופא בידך, מופיע אתה לפני הרופא הוטרינרי שבבית־המטבחים, מביא אתך את הבהמה ומנפנף בנייר שבידך לעומתו: בבקשה!. תעודה כשרה כדת וכדין!… וזה מסתכל בתעודה, הופך בה והופך, מביט בה כתרנגול ב״בני אדם״, ובסופו של דבר חייב הוא להרשות את שחיטתה, והריהו מודיע לרשות כי מטעמי צער־בעלי־חיים נאלץ לעשות כך… מבין אתה, גולם שכמותך. הרשות בידי הרופא להרשות שחיטת בהמה הנוטה לגסיסה, בהמה שתקפתה קדחת לאחר לידה, בהמה שלבה נחלש בה, בהמה שהובלה למרעה ושברה את רגלה, בקצור – כאן קירב את כסאו והמשיך – בהמות אינן חסרות, מחלות ישנן ברוך השם, וגם רופאים וטרינריים ישנם בימינו שמקצועם הוא לא רק בהמולוגיה כי אם גם פרנסולוגיה, וכבר אמר אברהם אבינו לשרה אמנו: כבדהו – ושחדהו…

– כך?… — גיחך שמעון נהנה מהסברת ריעו.

– כך!

– ומה מחלתה של בהמתנו?

–סוד כמוס… — עצם דוד׳ל את עינו הימנית לשוות חשיבות יתירה לעסק ־ הזדרז, חביבי, ובואה אתי תיכף ומיד, כי השעה דוחקת וכל הקודם זוכה. יאללה! הכל יהיה בסדר!

– מבין אני… — גיחך שמעון.

ב

משנכנסו השותפים לרפת השרויה באפלולית, הבחין שמעון בבהמה דמשקאית שחורת־שיער וצעירה שעמדה בקרן־זווית ולעסה מתוך המספוא. שמעון נתקרב וגחן עליה, משש את שוקיה הדרוּכות, טפח על עכוזה, העביר כף־ידו על גבי מפרקתה והרתיע את עצמו לתת בה עינו מן הצד. כאומר לשער את טיבה בבת־אחת; משבחן אותה יפה בטביעת־עין של בעל מקצוע, ובראותו אותה עומדת הכן על ארבע רגליה אמיצה וצעירה, פנה לדוד׳ל בנעימה של רוגז כבוש:

– חושש אני כי הרופא שיבדוק אותה יסרב להרשות שחיטתה, לפי דעתי, עד כמה שאני בקי בענינים כאלה, הרי הבהמה בריאה בהחלט ויכולה להאריך ימים עד מאה ועשרים!

דוד׳ל העלה על בוהק פניו את חיוכו המבזה והמבטל כאחד:

– בשכמותך אפשר להטיל מים מכאן ועד ירושלים!… ודאי שבהמה זו בריאה היא, אבל אם קשה להשיג תעודת רופא שלבה אינו דופק בה כתקונו, הרי שאפשר לקצר אחת מרגליה וחסל…

–המממם… כך… — רטן שמעון, רוגז קמעה על שלא תפש את כוונת שותפו מלכתחילה ־ אם כך הוא הדבר, הרי מבין אני. אלה הם דבורים אחרים לגמרי! אבל כיצד עושים זאת?

–פשוט בתכלית הפשטות! קצת שכל וקצת כוח והדבר ייעשה חד וחלק! הגש לי את אופן העגלה המוּנח שם על־יד הקיר, הנה שמה, הזדרז בחור!

שמעון הגיש לו את האופן המאובק שיצא מכלל שימוש: כמה מיתידותיו שבורות היו, אבל כמה מהן תקועות היו עדיין יפה וחזקות למדי. דוד׳ל תפש באופן, התקרב לרגליה האחוריות של הבהמה, ולאחר שדחף אותה כמה פעמים בנחת, כדי להזיזה ממקומה, גחן והרים את רגלה הימנית כאותו נפח האומר לפרזל רגלו של סוס, הכניס אותה לבין השלבים והסמיך את האופן קצת אלכסונית בקרקע בקראו לשמעון:

– תפוש!

שמעון הצמיד את כפו לרגלה של הבהמה החמימה והשעירה; זו נענעה בראשה הנה והנה, תוך פילבול עינים, כאומרת לסרב בניחותה, אלא שהקצב החזיק ברגלה כמו בצבת, ומשראתה כי אך לשוא תתנגד, נתנה לו לעשות בה כרצונה; הרכינה את ראשה למספוא והמשיכה ללעוס מתוך הנאה יתירה. משנתקעה רגלה לבין שלבי האופן, הקדיר דוד׳ל את פניו, לבש רצינות זועפת והטיל מרותו על שמעון הנכנע לו:

– בכוח ובבת־אחת!

מיצמץ שמעון בעיניו כחושש מפני מהלומה שינחית עליו לפתע ריעו, שכן תמיד עליו לכפר על תקלה מדומה או תקלה של ממש, וגם כף ידו השניה נלפתה מסביב לרגליה של הבהמה כטבעת של פלדה. דממה כבדה ועצורה שלטה אותו רגע בחלל הרפת, רק הלעס החרישי של הפרה נשמע יפה־יפה, כשהיא מושיטה מפעם לפעם את לשונה, חושפת צחור טוחנותיה הקדמיות, ומפנה תוך כדי־כך את ראשה הצדה, בוטחת בבריות המטפלות בה וכרוצה לדעת במה הם עוסקים הללו שנטפלו אליה. ולפתע נזדעזעה… הנפץ דומה היה לגזר של עץ בהישברו לשניים מעוצם לחץ: הכאב פלח את גופה של הבהמה, זינק למוחה ההמום והחזיר את גלי הכאב העז לרגל השבורה שניתלתה מדולדלת ורפויה. השניים קפצו הצדה וגעית הקובלנה של הבהמה הרעידה את חלל הרפת עד להחריד! היא טילטלה את רגלה הקטולה באויר, ובנסותה להרים את רגליה השלימות קרסה תחתיה בהכפישה את סנטרה בזבל, נתהפכה והוטלה על צדה כשהיא עדיין מפרכסת ומפרפרת מכאב; געיה שניה, מרה וחדורת זעם טפחה על אזניהם של השותפים אשר ניצבו והסתכלו, קצתם תמהים וקצתם מחייכים חיוך אוילי ספוג רֶשע כדי לחפות על מבוכתם הקלה…

– תם ונשלם! – גיחך דוד׳ל.

– ראית? בבת־אחת! – נשתחץ שמעון שזקף לזכותו את המעשה.

– ומצפצפים על הרופא…

הבהמה הוסיפה לגעות געיות רסוקות כקוראת מתוך כיסופים למרעה;

היא פרפרה מחמת הכאב שהלך ונתעצם, חבטה את ראשה בקרקע, הכה וחבוט בזעם ומתוך יאוש, כמבקשת לשכך את כאבה. בעיניה השחורות והגדולות נקוותה לחות מבריקה. הרגל השבורה הלכה ותפחה ומגרונה של הפרה עדיין התמלטו ספק געיות, ספק גניחות חלושה. שמעון התקרב אליה מאחרי גבה כשהוא מטלטל את גופו המסורבל בזהירות שלא לספוג בעיטה, ומשעקף את רגליה טפח לה על שוקה החלקלקה:

– נו, די לך. הרגעי!

מגעו של האיש העביר הפעם עוית בגופה של הבהמה. היא בעטה ברגליה השלימות חליפות ובתכיפות כמתאמצת להתיר את עצמה מתוך סבך סמוי מן העין. ושוב געתה; משהו מן הזעם הסתום והבלתי מוּחוור לה ניעור בה, ואת כל חרונה שיקעה בגעיה קובלנית זו. שמעון נרתע הצדה:

– ששש… הסי! טרם שחטו אותה והיא מרעישה עולמות!…

ג

משהובאה הבהמה על גבי מכונית־משא לבית־המטבחים עוד לא געתה. רק בשעה שהוטלה על הקרקע, שכן שמטוה ללא זהירות יתירה, ורגלה הדאובה נחבלה באבן, פרצה מגרונה געיה קלה ושוב שקעה בדומיה שבהכנעה; רק עיניה המפלבלות נחו על גבי חלוקו הצחור של הרופא אשר יצא ממשרדו כדי לבדוק אותה. הוא עמד בסמוך לבהמה ורטן. שחיטות־אונס אלו לא היו חביבות עליו ביותר מכמה וכמה טעמים חשודים; הוא ידע כי הקצבים טורחים ומביאים לשחיטה כל מיני בהמות, חולות מדומות שניתנה להן גושפנקה, וכן בעלות רגלים רצוצות, ואלו לא היו חביבות עליו כל־עיקר, שכן אין תקנה לבהמה שרגלה נשברה אלא בשחיטה, ואתה צא וערוך חקירה כיצד והיכן שברה זו את רגלה… הרופא העיף עין־זעם בשני הקצבים:

– שותפים, מה?

– כן, אדוני הרופא! – הקדימו דוד׳ל באדיבות שבהכנעה.

– שותפים לדבר עבירה?…

– מה שייך עבירה? הרי מצווה כאן, אדוני הרופא, מצווה לשחוט פרה מסכנה שרגלה נשברה לה במקרה של אסון. ממש צער בעלי־חיים, לא כן, אדוני הרופא? והיא צעקה המסכנה ־ הלב ממש כאב לראותה ביסוריה: גנחה כמו בן־אדם, להבדיל…

ובסיימו את דבריו אלה שנאמרו כלתומם, ספוגי רגש, העיף לצדו של שמעון קריצת־עין חצופה שפירושה: ״רואה אתה, בחור, הצלחנו בעסק!״…

פני הרופא קדרו:

הוא חזר זועף למשרדו לאשר את דבר שחיטת הפרה ופושטי העורות קפצו לעקדה ברוב זריזות וחריצות. בית־המטבחים נתמלא איבחת כלי פלדה, להג שיחות וגערות זירוז. החלף שבידי השוחט הבליח לעין השמש ככסף מותך. מבין לחורים ולסדקים שבמבנה הגג, בין מטילי הפלדה המתוחים מעל, התעופפו וצפצפו אנקורים אשר קננו שם; הפעם הנמיכו הצפרים לעוף על גבי רצפת האספלט השחורה והמבריקה ממים, וצפצופם היה נרגש ביותר, שכן שמט אפרוח מאחד הקנים ונתרסק, אלא שחירחור הבהמה הנופחת את רוחה החריד את האולם מקצה לקצה, וטרף את ציוצן החלוּש; היה זה חרחור ממושך ויגע, מלוּוה בעוית הגופה. הרגל השבורה שלא נקשרה לשאר רגליה כמשפט ניטלטלה כבועטת בחלל האויר מתוך רפיון וחוסר־אונים, מתנדנדת אילך ואילך! עיניה של הפרה מציצות היו כלתומן בלטש של זכוכית כחולה־ירוקה, ומתוך גרונה השסוע קלח הדם בשני סילונות מזנקים לכאן ולכאן.

שני השותפים עמדו בריחוק מקום במקצת, מעשנים סיגריות מתוך קורת־רוח, שופעי הנאה ובדיחות הדעת. משנאלם חירחוחה של הבהמה, נתעצם שוב ציוּצן של הצפרים השכוּלות שעגו והתעופפו חסרות־ישע מעל ומסביב לאפרוח. שמעון שפסע בתוך האולם בכובד גופו כמפסיע על גבי רגלים שטוחות. הבחין בכך ופניו לבשו ארשת של פליאה. הוא גחן, גונח ממאמץ כשערפו מעלה קפולים מסמיקים ביותר והרים בשתי אצבעות את האפרוח. בהחזיקו בו ברגליו הדקיקות הסתכל בגופיפו הצהבהב ובעיניו העצומות כשני סדקים צרים, ובפניו פרחה תמימות ילדותית. משנתקרב אליו דוד’ל הושיט זרועו כלפי מעלה והוֹרה:

— מיסכן. נפל מן הגג ונהרג.

צנום, גבוה וקרח היה, כתורן שהסופה תלשה את מפרשיו. צניעותו הכריחתו להתכופף משהו בלכתו, שלא להסב אליו את עיני העוברים והשבים. הוא הלך כמתחכך בקירות. מעולם לא הרים את קולו בצחוק, וכשתקפתו עטישה בפומבי, היה מסמיק מבושה. רק לעתים רחוקות הגחיך את שפתיו הקמוצות והחיורות.

במושבה לא עמדו על טיבו וקשה היה להגדירו, כי שתקן היה, מכונס ומשיב צנה בפני האנשים שנזדמנו במחיצתו, אם כי מעודו לא הוציא מפיו דבור של קנתור.

שני שולחנות-עץ ארוכים היו במטבח הפועלים, ואליהם הסבו הבחורים שלש פעמים ביום. עם קשקוש הצלחות, ומעל לאדים המהבילים של הנזיד, ניתכה תמיד עליצות גועשת. אך משהופיע הוא – הגבוה – וישב בקצה ספסל והגיש בשתיקה על כפות ידיו הגרומות את פניו המארכים וקדקדו הקרח, ורבצה פתאום קדרות על פני כל והאיצה בצוהלים לסיים את סעודתם. אותה שעה שנאוהו הפועלים, ורבים, כשפגשוהו ברחוב, שטו מעליו.

הוא התהלך במושבה כמנודה, אך הדבר לא צערו, כנראה. הוא לא בקש קרבת נשים, ולא התידד עם גברים. הוא השלים עם קללת גורלו וידע, שאחרים במצבו אינם מחכים למועד האחרון ומקפחים את חייהם בעצמם; אך הוא – לא קם בו הרוח הזה והמתין לקץ בסבלנות גמורה.

רופא נדיב-לב, אשר בדק אותו לאחרונה, הבטיחהו עשרות שנות חיים, אם ידע להתנהג בתבונה ולא לעבוד קשה: “לא להפעיל ביותר את הלב הזקוק למנוחה”. הוא הקשיב לדברי הרופא, כפתר את כותנתו הצחורה באצבעותיו הצנומות-ארוכות שרעדו, והשיב בבטחון גמור:

– עוד שנתים אחיה. בן ל"ב אהיה במותי.

הרופא סקרו ברוגז מעושה:

– בן-אדם! נטרפה דעתך עליך?

אך הוא יצא שקט לרחוב כמי שזכה בדבר ועניניו כשורה. אז נתק את הקשרים עם מיודעיו המעטים, לא שמר טינה בלבו לאיש. אך שתקנותו גברה מאד, הלך-רוחו הסגרירי הקדיר את קלסתרו, והוא דגר על סודו.

קבל עבודה אצל אכר רוק, שלא הקפיד ביותר על אטיות פועלו, ושניהם גרו בכפיפה אחת, בלי להכביד זה על זה. דן היה שמו – אך אחד מן הפועלים כנה אותו בשם קונרד וייט. כשנודע לו במקרה הכנוי הזה, העלה על שפתיו בת-צחוק חטופה, שנקרשה מיד: “לא לאורך ימים…”

את כספו לא הוציא על בגדים ושאר חפצי-תלבושת קטנים, כדרך הבחורים. כנגד זה הרבה בקנית לבנים, התקלח והחליף את לבניו יום-יום, ביחוד בימי הקיץ הלוהטים; הוא טהר את עצמו לקראת הרגע האחרון וחשש מאד, פן ימצאוהו יום אחד, מוטל בבית, ברחוב, או בשדה ללא רוח חיים ולבניו מזוהמים… לא פעם ראוהו בני המושבה, כשהוא עומד בחצר, כפוף על אגן הכביסה, ולבניו מתנפנפים ברוח.

הוא מנה את הימים ולבו התפעם בינתים שלא כסדרו; הדפיקות נדמו כמעט לגמרי, או שחזקו שבעתים, כרוצים לחרוג יחד עם הלב העלוב, החלוש. אז היה מזדקף באמצע השדה, מרצין את פניו ומקשיב לפסיעותיו של זה הודאי ההולך בעקבותיו.

לפי חשבונו נשארו לו שמורים באוצר החיים עוד ששה ירחים…

ודוקא באותם הימים הודיע לו האכר, שאנוס הוא, לצערו הרב, לפטרו. המשק אינו מכניס הרבה והוא יוכל למלא בעצמו את העבודה.

התהלך לו דן ימים מספר בטל, ואחר-כך הלך והציע בכל-זאת למכירה את שריריו הרופפים. אך קופצים לא היו על סחורה תשושה זו, הדומה לגל של עצמות חי ומתנועע.

בוקר אחד ארז את לבניו, העמיס את ארגזו על גבו, פנה לעבר תחנת הרכבת ונשם בכבדות: “נגזר עלי למות בכרך, כנראה”. נכנס לקרון בלי חשק. כאשר זזה הרכבת, קרב לחלון: קיר לבן, צבר ירוק, סיעת יונים ממריאה, פרה המחזירה את ראשה תוך כדי העלאת גרה… בעיניו העצובות, שהרעיפו על המושבה מבטי פרידה, נמתח דוק דמעות ובגרונו נתקעה פקעת הצער.

בשכונת הצריפים שכר לו חדר עשוי ככברה. הדייר הקודם הניח מטת-ברזל חלודה וטעונת פשפשים. כאשר הלך לחנות המכולת הסמוכה לקנות לחם, פחית דגים משומרים וחתיכת סבון, לא שכח לקנות גם בקבוק נפט. ישב בחדרו על-גבי ארגזו המוגף, בצע בעצב את לחמו, כשהוא מתבל אותו בפריכים זעומים של הדגיגים ומקפיד בשעת מעשה, שאף טיפת שמן אחת לא תלך לאיבוד חלילה.

גמר לאכול, החל גוהק. לבו התפעם בחזקה. הוא הזדקף, התאמץ לשאוף רוח, אך נשימתו קצרה, והוא נאנח בדממה. לבסוף, אחרי שנרגע לבו במקצת, נתקלו מבטיו בבקבוק הנפט העומד לרגליו, והוא נגש לבער אחרי הפשפשים. הנפט הבריח אותם מן החורים והנקבים ומן הקפיצים – לעשרות.

מזרן לא היה לו. במושבה השאיר את הישן, המרופט, שקרביו המרוטשים בצבצו מתוכו כמתוך בטן חיה שסועה. הוא פתח את ארגזו, הוציא ופרש על המטה את אדרתו ועל גביה סדין. גם את לבניו הבוהקים הוציא ובדק אותם לאור נגוהות השקיעה, שחדרו מבעד לחלון, כבת-כפר זו, המזינה את עיניה באריגי הנדוניה שלה. בינתים זחלו הדמדומים ופשטו בחדר. הוא העלה נר, התפשט, החליף את לבניו ושכב.

עיף היה ונרדם מיד. הפתילה הבליחה. קדרות ירדה מתקרת הקרשים העלובה, גלשה מן הקירות, זחלה על פני הרצפה המסואבה ורבצה מסביב למטה כלרגלי בר-מינן. בשעה מאוחרת בלילה הציצו אליו קרני הסהר מַבעד¹ לחרכים והטילו בחדר רצי-כסף.

בעיר עברו עליו ימי רעב קשים, מדכאים. שנת משבר היתה, ורק המחוצפים ביותר מבין מחוסרי העבודה הצליחו להסתדר איך שהוא, עד יעבור זעם. אבל דן סבל מתוך שתיקה והשלמה עם הגורל. ידע, שימיו ספורים הם, ופעם גם תמה על לבו זה, המתאמץ עדיין לדפוק ולהזרים דמו בעורקיו הרפים.

והנה זימנה לו הלשכה יום עבודה.

בבואו בבוקר למקום ראה, שהפועלים מתכוננים ליציקת גג – עבודה שהיתה למעלה מכוחותיו. אך הוא לא נסוג. מזמן שלטה בו ההכרה של “הינו הך”. אבל כאשר עמד על הפגום, והוא מעביר מיד ליד את הדליים המלאים, עמוסי הבטון, החוירו פניו מאד, לבו התפעם בתכיפות וברהיטות מבשרת רע, וכאילו עמד בו לרגע… ידו לא קבלה את הדלי המושט, ברכיו פקו, והוא עמד לצנוח.

פועל, שעמד למעלה, התרעם על ההפסקה הפתאומית, התפרצף לעומתו והרעים עליו:

– מה לך, עוג מלך הבשן, שנרדמת?!

– אני…

– מה אתה?!

דן הוריד את ראשו וירד בזהירות ארצה. אלה, שעמדו על ידו והציצו בפניו החוורים, נרתעו אחורנית ופינו לו את הדרך מתוך מתן עצות:

– לך ותנוח.

– תסור אל הרופא.

הוא שרך דרכו לאטו בחולות, בדרך לחדרו אשר בשכונת הצריפים. עד שבא לשם, היה כולו שטוף זיעה קרה, והוא תשוש, חלוש. בחדר צנח על ארגזו וישב רגעים מספר משמים ואובד עצות. אחר-כך התרחץ מן הזיעה והאבק, החליף את לבניו ושכב.

הפעם היתה נפשו מרה עליו ביותר, וגם אימה גדולה נפלה עליו; הפעם החל מהרהר פתאום בימי ילדותו, העלה רפאים מקברותיהם, ועמד על כמה וכמה פרטים, שלא הרהר בהם מזמן. במוחו הסתובב סרט חייו ועיניו פלחו את החלל לקראת הזכרונות, שלבשו דמויות בהירות.

חלפו לפניו פרקי חייו. ראה, איך גודל וטופח בחיק העצב והדוי. יד חיים נוקשה הובילה אותו בשבילי יסורים, זרועי ברקנים ואבני-נגף; יד אם רחמניה לא טפלה בו ולא הרטיטה לבו – שהושכן בחזה צר – בכסופים להרגע תחת כף ידה או להתיפח בחיקה בצר לו. נפשה היתה מרה עליה. היא נתאלמנה ומכרה כעכים בקרני רחובות. בערבים חזרה, והיא: שמלה בלה, מרופטה, מטפחת ישנה, סל נצרים, ידים אדומות מכפור, ועינים שחורות, המגלגלות דמעות חמות על פניה, על קלף היגון. עול הדלות העיק והכביד עד דכא. ולצערו וכאבו של הילד דן לא היו צנורות. ומאז נמשכו חייו כשלשלת ארוכה של עלבונות מדאיבים, ללא קרני פנוק ורוך, ללא נחמה.

עיף ויגע היה, אך מוחו העביר לפניו את המראות בזה אחר זה. בלילה התעורר לקראת הרגע המכריע. תקף אותו שבץ-הלב. הוא גנח חלושות. אנשי חברה-קדישא מצאו אותו קרוש בלבניו המבהיקים.

בן ל"ב היה במותו.

פועלי המושבה עבדו ביבוש הבצה – זו אשר השתרעה למטה, מעבר לפסי הרכבת וגבלה עם החולות הצהובים, הנגרפים מן הים. מדי בוקר ירדו אליה הבחורים דרך הכביש המתפתל בין ההרים, ירדו ברכב או ברגל, חצו עד למעלה מברכיהם במי-בוץ דלוחים ונגשו לעבודה; הם פלסו להם מעבר בין קני-סוף עבותים, החרידו תואים מרבצם והפריחו חסידות, אשר ארבו לצפרדעים. הפועלים חפרו תעלות ועמלו להבריא את הסביבה הנגועה ולהסיר ממנה את מארת הקדחת, אשר הפילה חללים.

ביניהם היה גם יעקב אבני, בחור צעיר ונלהב, אשר חזון התחיה והתחדשות היהודי העובד בארצו פעם בו, ובעינים מבריקות יצא לקראת גורלו, לקחת חבל בשתי כפות ידיו הרכות בהגשמת הרעיון, שכה קסם לו. אבל המציאות האפורה, הקשה, הטביעה בו את חותמה, ובמשך זמן קצר קפצה עליו הבגרות. הוא למד להתהלך לפעמים קודר ועצוב תחת נטל דאגותיו, ואם כי פשט חלומו את מחלצותיו ולבש קרעים, השלים בכל זאת עם המצב, כי ידע: אין זו דרך סלולה.

אבני מצא ספוק מיוחד בעבודת יבוש הבצה. זאת היתה גאולת קרקע – מצוה שאין להחמיצה – ועבודה חלוצית נעלה. בלילות שכב באהלו, עיין בספרים לאור מנורה מפויחת, הקשיב לילל התנים או לנהם הסופה המשתוללת בחוץ, המשתרעת על האוהל לעקרו; וצרופי קולות אלה המו והכו על תופי אזניו כהמנון מיוחד, המנון אדם צעיר, העובד והחותר בשממה לקראת הפריחה; וכנגון לואי זמזמו באזניו היתושים הטרדניים, עקצוהו והפרישו לתוך דמו מארסם.

באחד הבקרים פקדה אותו הקדחת.

הוא היה שוכב בודד באהלו ומפרפר, תקוף צמרמורת או חום. חבריו, הלכו לעבודה, היו משאירים על ידו כד מים בצרוף ארוחה קלה, ובמשך כל היום לא היה מי שיסור אליו לדרוש בשלומו. רק מעבר ליריעת האוהל הגיעו אליו קולות החיים הרוחשים במושבה, או שהחרידה אותו משנתו נעירה פתאומית של חמור.

הקדחת שילחה רזון בעצמותיו, פניו שופו ועיניו יקדו. אך עם חלוף ההתקפות היה קם ויורד שוב לבצה, כשהוא מתרונן, עליז ושופע אומץ. לבו החל רוחש אהבה לבצה, וזו יצקה לתוך דמו וכל הויתו את הגעגועים הגדולים לאדמה.

אך לא ארכו הימים – עם תום השנה השניה והעבודה הגיעה לקצה. המהנדסים והמפקחים עזבו את המקום והמשרד נסגר. מאות הפועלים, שעסקו ביבוש הבצה, קוו, כי עצם העבודה תתחיל על גבי הקרקע, שנגאלה ונחלצה מזרועות השממה. אך הם נתבדו. לחברה היו חשבונות משלה והעבודה נדחתה.

הפועלים, אשר התרכזו במושבה, מצאו פתאום, כי אכן החמיר מאד המצב. כסבורים היו, שאכרי המושבה יעמדו על ערך עבודתם ויעסיקום בשדה או בכרם. אך לא כן היה הדבר. האכרים אטמו אזניהם, הקשיחו לבבם והמשיכו להעביד את פועליהם הנכרים, אשר מלאו את חצרותיהם, גרו בדירים, באורוות, אף נשאו להם נשים והעמידו ולדות; ואם גם נרפים היו, לא הקפידו האכרים, כי על כן העבידום מעלות השחר עד שקיעת החמה…

אז החלה הבריחה מן המושבה. נסיגה שקטה ועצובה. הרעב והמחסור אלצום לכך. במושבה נדם קול שירה עברית, ורק סלסוליהם הגרוניים של הערבים, המחמרים אחרי בהמתם בצדי דרכים מאובקות, נישאו מסביב.

בודדים נשארו במושבה. נפשם נקשרה למקום, אשר בסביבתו השקיעו עמל ומאמצים רבים, שנערמו לתלי זכרונות נעימים ומדאיבים כאחד… הם קוו, הנשארים, כי סוף-סוף תזדמן להם איזו עבודה או שהאכרים יבינו לרוחם ויעסיקו גם אותם.

בין הנשארים היה אבני, אשר עבודת שדה וגן היתה שאיפתו מאז חלם לעלות ארצה. אך הנה באה המציאות הקטלנית, הכזיבה אותו והעכירה את רוחו. יום-יום ראה בצאת מאות פועלים נכרים לעבודה, עיניו רואות וכלות, וקיבתו מיבבת לו ילל-רעב עגום.

הוא גר בחדר יחד עם עוד שני בחורים, אשר גם הם כמוהו החליטו לא לעזוב את המקום לפי שעה. האחד – בנאי – סבור היה, שיעסיקוהו בעבודות בנין, והשני – בחור תמים – נשאר בגלל נערה אחת, אשר הצטחקה אליו כמה פעמים וקסמה לו בחנה הרב. כאשר נזדמנו להם כמה ימי עבודה, היו שלשתם מתפרנסים בקושי ובצמצום מצומצם. אבל המחסור הלך והעיק מיום ליום. הדלות המנוונת הכיבדה עליהם את עולה. נעליהם בלו, בגדיהם נקרעו ושערותיהם גדלו פרע. פעמים ביום היו קונים ככר לחם ומעט עגבניות, שהיו להם לזרא, פורסים בעצב מן הפת ועורכים סעודה שקטה ועצובה מאד.

פעם בשבועים היה אבני יושב לשולחן, מקמט מצחו, תוחב אצבעותיו הדקות לבלוריתו העבותה וטורח להעלות על-גבי הניר דברי ברכה קצרים ומעודדים לאמו. והאם, המצפה לדברי תנחומים מבנה, היתה בודאי מתמוגגת מנחת וגעגועיה המו בה, בקראה, כי “הכל טוב, העבודה מצויה, והחיים בארץ-ישראל קשים הם במקצת, אך יפים”… כך בערך היה אבני כותב לאמו, כי לא מצא עוז בנפשו להדאיב לבבה ולשלול ממנה את התענוג היחידי, שהזהיב את דמיונה אי-שם בעירה הקודרת והמתפלשת בענייה.

ובחדר הקטן, אשר השכיר להם אחד מאכרי המושבה, היתה הצפיפות גדולה מאד. שלוש המטות סודרו בקושי זו על-יד זו והמחנק היה מכביד על הנשימה ומבאיש את האויר. ולכן לא יפלא כלל, אם בלילות הקיץ החמים החלו הפשפשים לתקוף את הבחורים בשכבם לישון ולמצוץ מהם את דמם.

ופרטים קטנים מצטרפים לפעמים ל“משהו” איום ומדכא: בטלה ממושכה, רעב, נעלים בלות, פשפשים, בחורה צעירה המתקלסת במקצת ומסתירה את פניה – כל אלה נתנו אותותיהם באחד מן השלישיה, היאוש החל מקנן בלבו ודוחף אותו לתהומה של מרה-שחורה.

לילה אחד, בחצות, התעורר אבני, כי אזניו קלטו איזו נקישה קלה. בתוך האפלולית השולטה בחדר בדק ומצא, שמטתו של האחד פנויה היא. אימה סתומה אפפה את נפשו. מרגע לרגע תקפה אותו החרדה, הווא קפץ מיצועו, קרב לחברו הישן והעיר אותו:

– קומה, מהר!

– מה קרה?!

– אליעזר איננו…

החל חברו מחכך בידו את עיניו אחוזות-השנה, וחצי מפהק, השיב לו:

– בודאי היה לו צורך –

– לא! לא… אני אומר לך!

אבני קפץ החוצה. לאור הסהר מצא את חברו על סף האורוה, כשהוא מחזיק חבל בידו ומתאמץ לקשרו לקרס שמעל למשקוף… זעקת-פחדים, זעקה היסטרית, התפרצה מגרונו של אבני:

– מ-ש-ו-ג-ע!!…

הלה נרתע וחרד. הציץ בו במבט מוזר מאד. כאשר קרב אליו אבני, לא הבליג והתיפח בדממה. פלט מלים רסוקות, בושה תקפה אותו, וכשכור מתנודד זז ממקומו וחזר החדרה. הטיל את גופו על המטה, כבש פניו בכר, ובכי בלתי מרוסן פרץ והרעידו מחדש.

למחרת ארז את חפציו ויצא את המושבה.

ואבני, שצעיר לימים היה ומלא תשוקת-חיים, נתפס אף הוא להרהורים נוגים. רצינות קודרת קפצה עליו. התקוה, שסוף-סוף ישיג עבודה במושבה, התמוטטה ונפשו היתה מרה עליו ביותר. כאשר החל חברו, שנשאר אתו, לשוחח ולספר לתומו, שמצפה הוא להוצאות הדרך, כדי לנסוע חזרה, ראה אבני בדמיונו את הספינות העוגנות בנמל, המעלות עשן בחשיבות רבה, ולא ענה דבר.

התעקש אבני והחליט להשאר במושבה ולחרוף בה. כסבור היה, שיתרחש לו נס והוא יקבל עבודה קבועה אצל אחד האכרים או שיעבוד בקטיף. אכר אחד היה מעסיקו לפעמים, לא בקביעות, כי לא נתן בו אמון גמור. יום אחד פנה אל אבני ואמר לו דרך קנתור ולעג:

– שמנדריק אתה ובטלן!

– כך? – תמה אבני.

– בחור כמוך צריך לרדת העירה ולמצוא לו עבודה יותר מתאימה!

– כלומר?

– עבודה משרדית.

– וכי אין עבודתי משביעה את רצונך?

– כן, אבל –

“אבל” זה לא פורש. לא שחקה השעה לאבני ולא הועילה לו כל זכות. ובינתים פקד אותו הרעב לעתים תכופות, התיש את כוחו והפחית דמו.

חברו לחדר קבל את הוצאות הדרך, ויום אחד ארז את חפציו המעטים, השאיר לאבני סכום פעוט כהלואה ונפרד ממנו בלחיצת-יד, כשהוא מתקשה להוציא מפיו דברי פרידה. לבסוף מצא לנחוץ להגיד לו:

– תמהני עליך ועל שכמותך, המתעקשים להשאר כאן!

– ומה עלי לעשות?

– לעבור למקום אחר.

– אין זה פתרון, חביבי. אם אעזוב את המקום, לא יקשה עלי אחר-כך לנדוד ממקום למקום, ואולי גם לצאת את הארץ… כל אחד מאתנו מחויב להכות שרשים, ודוקא במקומות הקשים ביותר, כי אחרת לא תהיה לנו תקומה, ולא נכשיר את הקרקע לקליטת פועלים יהודים אחרים, העומדים עוד לעלות ארצה…

החבר נאלם דום. דבריו של אבני טפחו על פניו כנזיפה חמורה. הוא פלט שלום ונזדרז לעלות על העגלה, המובילה לתחנה.

מאפס עבודה היה אבני מתהלך בתחום המושבה, כשספר לחוץ לו תחת בית-שחיו, והוא משקיף לעמקים הנהדרים, לכרמים המשתרעים למטה, נתונים בתוך מסגרות ירוקות של עצי-שיטה דוקרניים; משקיף לים המכחיל מרחוק ונחשוליו המתכרבלים ומלחכים את רצועת החוף; נושא את עיניו לשמים התכולים, שכה מרבים לחלום עליהם בגלות, בימי סתיו סגריריים, דולפים, או בלילות-חורף ארוכים…

כך, הכל היה באמת יפה ומושך את העין, אך עבודה נזדמנה לו לעתים רחוקת. הוא למד להסתפק במועט, ובימות הבטלה היה בולע ספרים בזה אחר זה וחלם על עתיד יותר מזהיר.

והנה הגיע החרף.

תפוחי-הזהב הצהיבו לגמרי אחרי הגשם הראשון, ששטף מהם את אבק הקיץ. צהובים, אדומים, הציצו מבין ירק העצים והמשוכות וגרו את עיניהם החומדות של ערבים, אשר לשו ברגליהם היחפות והמזוהמות את החולות הרטובים.

ובבוקר אחד בהיר עבר הרנה במושבה:

– מחר מתחיל הקטיף בפרדס הגדול!

שנתו של אבני נדדה אותו לילה, כי זה ימים רבים ערגה נפשו לחג התחלת הקטיף. הוא התעורר שמח משנתו החטופה, ודרך משעול ההרים, המתפתל כנחש, ירד ודלג למטה, לפרדס של החברה, אשר העסיקה אותו ביבוש הבצה.

אבל תקותו נכזבה. הוא מצא שם כמנין פועלים ופועלות – הבודדים אשר נשארו עדיין כמוהו במושבה והתבטלו במשך הקיץ. הם צרו הפעם על שער הפרדס וזעקו לעבודה, ללחם; זעקו שלא תשלל מהם זכותם, שלא יובאו מרחוק פועלים נכרים להוציא את בלעם מפיהם. כאשר לא מצאו להם אזנים קשובות, פנו בדברי הסברה לפועלים הערבים, אשר באו לעבודת הקטיף מכפרים נדחים. פועלי המקום הפצירו בהם לחזור למקומותיהם.

אך אז הופיעה הרשות. שוטרים רוכבים, אירלנדים. גבוהים, מארכי פנים, סמוקים, קרושים. הם עלו בשטף דהרם על הפועלים ופזרום, כשהם חובטים בהם באלות שבידיהם. אבני, שלא מצא בו כל אשם, לא מהר להסתלק ולברוח. אז הדביקו שוטר רוכב, כבדו במכת-אלה ומחץ את קדקדו. על לחיו השמאלית הרגיש אבני בחמימותו של הנוזל, הקולח מראשו. חולצתו האדימה. הכל הסתחרר לפניו והרקיד בעיניו ערבוביה של רוכבים, מכים ומוכים, רודפים ונסים; אזניו קלטו זעקות והוא צנח ארצה.

בחורה אחת חבשה איך שהוא את פצעו בקרעי כתונת, כשעיניה זולגות דמעות, ובחורים אחדים נטלוהו על כתפיהם והעלוהו למושבה, לבית-החולים. הוא שכב שם שבוע ימים וצעק מתוך חום וקדחת, תקוף סיוטים מבהילים.

כאשר יצא אבני מבית-החולים, ירד שוב לפרדס. אך לא לבקש עבודה הלך. הוא ירד לשם אחת ליומים, לקנות תפוחי-זהב בפרוטה, לרוות בהם צמאונו ולשבור רעבונו. והיה אבני יושב לבדו בחדרו הקטן והשומם, בולע תפוחי-זהב לרוב ומכרסם את בשרם הלבן והתפל. לחם לא היה לו ומיץ התפוחים החריף פעל את פעולתו. ויום אחד הרגיש אבני כי לשונו כאובה ודוויה מאד, כאילו חתכו אותה בסכין חדה.

הוא לקח את שבר הראי, השעינו לגבו של ספר, הסתכל וראה קלסתר משונה: פנים רזים, בלורית פרועה, עינים יוקדות ומתחתן טבעות כחולות; ובהושיטו לקראת פרצופו זה את לשונו, כמתגרה לעצמו, והנה היא סדוקה ושסועה ממש… כעוגה, שבצקה לא עלה יפה ונאפתה שסועה…

הסתכל אבני יפה בלשון משונה זו ויצא החוצה בדרכו לרופא המושבה לדרוש בעצתו. בחצר נתקלו עיניו בנערו של בעל-הבית. נער כבן שתים-עשרה, חביב, שהיה קורא הרבה ונוטה תמיד להכנס בשיחה עם אבני על נושאים שונים, שהעסיקו והטרידו את מוחו הצעיר. הנער החזיק גם הפעם ספר בידו, כמנהגו, ועיין בו.

אבני התעכב. הביט לעבר הנער השקוע בקריאה והרהר: “נער רך וטוב. בנו של אכר עברי המתכחש לעבודה עברית. הנער יגדל ויתכן, שאף הוא כאביו יעסיק פועלים נכרים ויתנכר לאחיו. יש להכניס בו קצת מארס החיים, למען ידע! להדריך את מנוחתו ולהכריחו להרהר אחרי מעשי אביו, למען ידע להסיק את המסקנות הדרושות בעודנו רך!”

מתוך החלטה נמרצה לפתוח בשיחה קשה, נגש אבני וקרב אל הנער:

– שמע נא, אורי!

הנער הרים את ראשו המתולתל ונעץ בו עינים שחורות:

– מה יש?

למראה קלסתר פניו הנאה והילדותי של אורי התבלבל אבני, וכדי להחלץ מן המבוכה, פתח בלשון יותר רכה:

– מה אתה לומד עכשיו?

– ספר דברים.

– טוב, פסוק לי פסוקך.

– מה? – תמה הנער, כי לא הבין את משאלתו.

אבני חזר ואמר:

– קרא לי כמה שורות. רוצה אני לשמוע, איך אתה קורא.

הנער, שהיה רגיל להבחן לפעמים על-ידי אבני, שאל:

– איפה?

אבני הורה באצבעו על אחת השורות:

– כאן.

הנער הציץ וקרא בקול:

“וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו, גר ותושב, וחי עמך”…

– די! – קרא אבני ועיניו ירו רשפים. לא פלל לשמוע דוקא את הפסוק הזה, אשר מוסריותו הישראלית פוקדת לתמוך גם בגר וגם בתושב. הוא החל לדבר לנער למקוטעין וקולו רעד מהתרגשות: – בודאי יודע אתה, אורי, את פשר הפסוק הזה… ואביך מעסיק רק פועלים נכרים, וכמוהו כל האכרים במושבה הזאת…

רגע הפסיק את דבריו ושאף רוח.

– רואה אתה, אורי, את לשוני הסדוקה? – המשיך בהושיטו כלפי הנער את לשונו – זה בא לי מחוסר מזון ומפני שאני אוכל רק תפוחי-זהב… זה היום השלישי שלא טעמתי טעם לחם… בין אחי אני יושב ועבודה אין לי, בה בשעה…

פקעת הצער נתקעה בגרונו של אבני ובעיניו התקשרו דמעות. הנער התסכל בו, מוכה תמהון ופחד. הוא נרעש מאד. אבני התבייש להיראות לעיניו לגמרי בחולשתו. הפך את פניו, ופנה והלך לו בצעדים מהירים לעבר הרחוב שטוף השמש, שעל גבו הלבינו ברוזים מתנועעים, עיניו נתערפלו, סנטרו רטט ובקושי התאפק, שלא להתיפח.

בחצר הופיע אביו של הנער, משולהב, מחזיק בידיו רתמה, והוא צועק אל פועלו:

– יאללה, יא אחמד! אימשי!

הנער ישב תחתיו כנדהם. הפועל, המתגורר אצלם, הטיל לפתע סערה בנפשו. לעיניו רחפו בחלל האויר קלסתר פניו החוור והנרגש של אבני ולשונו השסועה. ולשון זו הלכה והתרחבה בדמיונו והופיעה בצורה של כברת-קרקע חרבה, סדוקה מחום הקיץ.

א

מירכתי החצר בקעה ועלתה יבבתה הנואשת של הכּלבה פזיזה, יבבה ספוגת כאב, מתמלטת בדחיפות מגרונה, עתים ממושכת ועתים רסוקה. נסוגה היתה כושלת ובלא הצלחה מאימת מלתעותיה החשופות של עזה אשר הפליאה נשיכותיה. רפאל השומר – אשר קלסתר פניו נשקף מבעד לחלון – הסתיר בקושי את התפעלותו למראה עזה התוקפנית, כלבה־זאבה חסונה זו, אשר הסתערה על חברתה הגדולה ממנה בשנים בחמת־זעם ובאכזריות של כלבה הבטוחה בצדקתה ובכוחה. הכלבים שנזעקו לקול היבבות התגודדו סחורנית, קצתם משפילי־זנב ורוטנים וקצתם סוקרים את הקרב תוך התפהקות אדישה.

אלמלא השומר שהרס¹ החוצה להפריד בין הניצות, אפשר ועזה היתה עושה כּלה בפזיזה, שכן כבר היו אוזניה קטופות ומרוּטות, אפה נשוך, שפתה העליונה שסוּעה, ודמה השחרחר שותת גם ממקומות נשוכים בצווארה. כנראה שעזה פגעה יפה גם באחת מרגליה האחרוניות, שכן לאחר ההפרדה, שעה שפזיזה פרשה דוויה וחפוית־ראש, הרתיעה את עצמה בדילוג עלוב על שלוש ואילוּ הרביעית נגררה אחריה בהינף של דילדול.

אם כי עזה סיימה את הקרב בהצלחה והרגשת הצדק מפעמת אותה, הרי שמצאה לנכון ולנאה, כמשפט כלבה נבונה, להתיבב קצת מתוך התחטאות של בקשת רחמים בפני השומר אשר נזף בה בחומרה יתירה: "אכזרית שכמותך! מרשעת! "

עזה תלתה בו עינים מפללות, הניעה את עכוזה ואת זנבה בכשכוש של מצניעת־לכת, והרטיטה תוך־כדי הילוך את שתי מערכות דדיה המלאים, הוורדרדים והתפוּחים קמעה; היא קרבה בנחיתות של מורך־לב לשומר, הכפישה² את ראשה לרגליו כמבקשת מחסה וסליחה, ומילטה מגרונה יבבה חנוקה שגם קובלנה בה וגם התחסדוּת: "וכי כיצד יכולתי להניח לה למנוּולת זו?!… " וחזרה לחכך ראשה בנעליו המאובקות של רפאל, מתוך השפלה, בעצימת עינים הנובעת מציפייה לחבטה ולנזיפה גם יחד. לאחר שרפאל גחן וטפח לה על ראשה ועל ערפה, ספק מתוך חיבה וספק מתוך כעס, הרגישה עזה מיד כי נירצה עוונה, ומכיון שכך הואיל והענין נסתיים בכי־טוב, קפצה ודלגה מיד למאוּרה, העשויה קרשים שהשחירו מרוב ימים. תוך המייה מרגיעה פילסה לה מקום בין הגוּרים השמנמנים והסוּמים למחצה, והללו שחשו בה מיד, נטפלו לדדיה מזה ומזה בשקיקה רעבתנית ביותר.

אותה שעה רבצה פזיזה ליד הגדר, מלקקת פצעיה, הרגשת העלבון מחלחלת בה, והיא מתנבחת מפעם לפעם לתוך החלל, קוראת תגר על קיפוח זה, עקב מעשה שנתפשה לו בתום־לבב. ובצודה בעיניה את דמותו של השומר הניצב באפס־מעשה על סף ביתו, שלחה גם לעומתו יבב ממושך וקובל: "ואתה לטפת לה לאותה מרשעת! "

ב

חיבה יתירה נודעה מרפאל³ לכלבים משחר ילדותו, ומשנתבגר ונתאמן בשמירה החלה מטפחם גם מטעמי בטחון. מקפיד היה שברשותו תימצאנה תדיר כמה כלבות משובחות, בעיקר מגזע הזאבים שצורתן נאה. ואת הגורים היה מוכר, לאחר שהיה בורר לעצמו אחדים מן הנראים לו במראה ובצבע. שכן אף כי מיספר כלביו ניכר היה, הרי שהיו מתקפחים בדרכים שונות, נגנבים בעודם רכים בשנים, נעלמים או מתים באורח בלתי צפוי, בידי שמים או בידי אדם.

מכיון שמתבודד היה רפאל כשומר של פרדס רחב־ידים בשכנותו של כפר עויין, נטעה בו להקת הכלבים הרגשת־בטחון, והיה מקיף עצמו בהם ושוקד להתחבב עליהם, מאלפם ומשליט עליהם את אדנותו ברמז, בניד־עין בלבד. והכלבים, שמטבע ברייתם מסורים הם לאדם, קיבלו מרותו והיו מצייתים לו תוך סיגול תכונות שירות, ורק לעתים רחוקות אַנוס היה רפאל להתערב במריבותיהם. תוך התבוננות ממושכת למד להכיר יפה את דרך מחשבותיהם, בחן את חושיהם, והיה מתפעל מחריפות תפישתם; ענינים שהביאו לגילוי שיכלם נראו לו לעתים נשגבים ומעוררי השתוממות.

פרשת השנאה שנתלקחה במרירות בין עזה לפזיזה, עילתה היתה מופלאה ביותר בעיניו: הכלבה פזיזה עמדה מלדת לפני שנים אחדות. רפאל ידע כי גילה הוא שמנע ממנה פרי־בטן והדבר לא התמיהו כל־עיקר. אלא שכאן נתגלע הריב והעמידו על חידת נפשה של פזיזה ופשר מעשיה התמוהים. משנזדקנה פזיזה, נמסכה כבדוּת באבריה, שערה הפך עינו והחל נושר, הילוכה נעשה רשלני, ורוב זמנה היתה מבלה בנמנום לאור החמה. היא פסקה מלהמליט גורים ושנים אחדות חלפו עליה בלא שתרגיש בהיעדרם. אלא שיום אחד, שעה שעזה המליטה גורים ולתוך חלל האוויר של ראשית הקיץ הוטלו יבוביהם המתחטאים וחסרי־הישע, תקף אותה לפתע חוסר מנוחה מהול בכיסופים שהדריכו את אבריה הרדומים… היא קמה מריבצה, כבדה ורשוּלה כדרכה, ניגשה למאוּרתה של עזה, הציצה סקרנית, ריחרחה פה ושם, בעיניה הוצתו שביבי עלומים וקנאה עצומה נתלקחה בלבה למראה הגורים השמנמנים והנחמדים, גורים הרוחשים אצל עזה ומגששים בפיות כּמהים לפטמות…

פקעת זו של גורים רוחשים, של כלבלבים המטפסים. נתקלים זה בזה ונכשלים, מתיבבים חלושות ומזקיקים עצמם לרחמי אם, הרעידו את גווה של פזיזה והטילו מבוכה ברוחה; היא לא יכלה למוש ממקום פלאי זה שריתק אותה והחיה בזכרונה מראות נשכחים. בשוטטה מסביב למאורה, ללא כל מטרה ברורה כי אם תקופת געגועים לאימהות שחלפה ואיננה, לגורים שלא נולדו, ראתה לפתע בחמוק עזה מתוך המאורה, אפשר מתוך רצון להיפטר קצת מהגורים הטרדניים, ואפשר שביקשה להטיל מים ולחלוץ קצת את עצמותיה בחצר, ופזיזה, אחוזת חוש מפתה ומגרה שלא יכלה לעמוד בפניו, עשתה מעשה שלא ייעשה.

לפתע, בתקוף אותה תשוקה חריפה זו, פרצה לתוך המאורה, תפסה בזהירות ובהידוק לסתות בערפו של אחד הגורים, ובעוד זה מייבב ומפרפר העבירתהו בחפזון לתוך הדיר הסמוך והשכיבתו בשקט ליד הקיר; מיד לאחר־כך נחפזה בבהילות נרגשת, זנקה לתוך המאורה וחזרה על אותו מעשה והביאה בפיה גור שני. בשניים אלה עמדה להסתפק. היא שכבה לידם נפעמת ביותר, העלתה מגרונה ריטון נשכח של אמא־כלבה הרוגזת כלפי מפריעים בלתי קרואים, הרתיעה את עכוזה, והניעה את דדיה הצמוקים השחורים, כמזמנת אותם לגורים: והרעבתנים הללו, שעה שחשו בחמימות שעירה, החלו לגשש אחרי הפטמות בשקיקה נלהבת. החניקה פזיזה את ריטוניה בחובה, עצמה עיניה וגלי עדנה ורוך עברוה, רחשי אם מאושרת שגורי פרי בטנה מעניקים לה, לאם השמחה בחלקה… ובעוד היא מושכת על גופה תפנוקים שניעורו בה לעדן את נפשה הנכאה ועזה פרצה לתוך הדיר, שוטפת בכוחה הנסער של אם צעירה ועשוקה. השתערה בשצף־קצף כחיה חסונה שאינה יודעת מעצור, והקרב הראשון פרץ בכל עוצמתו.

ג

אותו יום, שעה שרפאל הפריד בכוח בין עזה לבין יריבתה, היה לאחר שפזיזה ביקשה בפעם השניה לחזור על מעשה החטיפה. אם כי לראשונה נתפשה פזיזה לאותה פרשה תמוהה בכוח סמוי ומפתה, אבל מתוך ידיעה ברורה כי גורים אלה אינם שלה, הרי שעשתה זאת בתוקף תשוקה שלא יכלה לעמוד בפניה; אבל לאחר שעזה החרידה אותה מריבצה ועשתה בה שפטים, והחזירה את הגורים לרשותה, נשתלטה עליה חימה שסיכסכה קמעה את דעתה והביאתה לידי הכרה מסלפת כי נעשקה… מחשבה זו שנתקעה במוחה טישטשה את בהירות זכרונה בזמן ובמציאות, נתעצמה בה והדירה את שלוותה עד כדי כך, שקמעה־קמעה ראתה את עצמה עשוקה באמת וכי עזה גזלה ממנה את גוריה היא!

חסרת־מנוחה התשוטטה בחצר, לא אכלה ולא גמעה גמיעה קלה, רטנה בזעם כלפי כל אדם שקרב אליה יתר על המידה, ואף נשכה שני פלָחים עוברי־אורח שנמלטו על נפשם כמפני חיה טורפת. ניטלה ממנה שלוותה והיתה מריצה את גופה המדולדל בזריזות יתירה ממקום למקום, אלא שלא נתרחקה מתחומי מאורתה של עזה יריבתה, מצפה לשעה יפה כדי לנסות שנית את כוחה ולהשיב לחיקה את הגורים.

ואילו גם עזה לא משה מריבצה. כוונתה של פזיזה גלויה היתה ואף כי די לה לעזה בריטון מבשר־רע ובחישוף ניבים נשכניים שזו תרתיע את גופה אחוזת־אימה, הרי שחרדתה ודאגתה לגוריה הרכים לא נתנוה להפקירם אפילו לשעה קלה. והיו שתי היריבות רוטנות, סוקרות נזעמות זו את זו, מדירות מגופן מאכל ומשקה ומוכנות לטרוף זו את זו.

רפאל עקב אחרי פרשה זו בעניין רב. פזיזה העלתה בהרהוריו דמותה של אותה אשה שרחמה נסגר, והמדע מונה בהתנהגותה כל אותם דימויים שהיא מטפחת ברוחה, והרגשות שהיא מייחסת לעצמה, על מנת להשלות את נפשה לשוות לגופה תחושת הריון בהילוך ובהבלטת הכרס; כל אותה אילוזיה⁴ שאשה מסוג זה בוראַה בדמיונה מתוך תוחלת כי הנה נוטים מאווייה ללבוש צורה של ממש. אותה אשה בתפישתה נראתה עתה לרפאל טבעית לחלוטין, שכן עשוי לעתים מצב־נפש ליצור תסביך במוחו של אדם, ומשנתקל בפרשה דומה בחיה, הרי שהמאורע הפליאו ביותר והכהו בתדהמה.

ד

משראה רפאל כי אין עזה נוטשת במשך כל היום את גוריה, טרח להגיש לה את המזון שלה למאורה והציג קערית מים לידה, שכן כלבה מיניקה היא ומן הראוי לחסנה. עזה קיבלה מעשהו בהמייה של קורת־רוח, בלעה בחפזון כמה נתחים, לקקה מן המים, פסעה פסיעה קלה לתוך החצר, נתקלה בפזיזה וחזרה מיד לריבצה, נכונה להגן על גוריה.

נצטער רפאל בראותו את עזה כלבתו החביבה שחירותה כבולה ואינה פורשת מגוריה אפילו כדי לתת נופש לגופה ממוצצנים אלה שאינם שומטים דדיה מפיותיהם; חושש היה שמא יבוּלע לכלבתו בשל רתיקות זו למירבץ, והחל טורד את פזיזה, מבקש להסיח את דעתה מענין זה ולהבריחה, אך לשווא! פזיזה שראתה את עצמה מקופחת, ואפשר גם מאמינה היתה כי עזה גזלה ממנה את גוריה, גילתה כלפי רפאל סימני תרעומת בולטים, לא נרתעה גם מתנופת ידו המאיימת, התרוצצה חמקנית הלוך ושוב, כשכשה בזנבה המדולדל מעשה עניווּת כפוטרת: “אני יש לי ענין בכך, ואתה הנח לי”… וחזרה וקנתה לה שביתה מול עזה: "לא אזוז מכאן! ".

מכיוון שראה רפאל שאין להפיג את עקשנותה של פזיזה, חזר אחריה שעה מרובה עד שתפשה וקשרה בחבל לקרס שמאחרי הדיר. רק אז נרגעה עזה, יצאה ממאורתה והחלה מתשוטטת בחצר כבת־חורין, שעה שפזיזה עשתה מאמצים נואשים להינתק מן החבל, זנקה למעלה, התרוצצה אילך ואילך במידת החופש שהתיר לה החבל, ונביחותיה שהוטלו לתוך חלל האוויר הרגיזו בתדירותן המקניטה. רפאל שעבר בחצר לא הסתיר את רוגזו וסנט בה בשאט־נפש: "שתקי, טרחנית שכמותך! "

נזיפה זו וארשת פניו של רפאל, מבטי עיניו שהפיקו חרון, מסכו בנפשה של פזיזה תוגה כבדה ומדכאה; מעודה לא זיכה אותה רפאל ביחס עוין זה, והדבר ציער אותה מאד. משך כל הלילה לא עצמה פזיזה עין. ואף כי נביחותיה רפו קמעה ונצטרדו מרוב מאמץ, הרי שרוגזה לא פג וכל מעייניה היו נתונים אך ורק ל“גוריה” שכיסופיה אליהם הלכו ונעצמו. אותה הנאה קצרה ומעדנת שהעניקו לה אלה שעה שרבצו אצלה וגיששו בהבל פיהם החמים אחרי פטמות דדיה; אותה תחושה מרנינה של ערגה אימהית המוצאת את סיפוקה, חזרה וניעורה בה ביתר תוקף, והסעירה את דמה. משראתה, עם שחר, שעזה נטשה את מקום רבצה ונעמדה בירכתי החצר, חידשה שוב את מאמציה ביתר תוקף, להתיר את עצמה מן החבל, והפעם לא עברו רגעים מועטים, והיא נראתה שוטפת במרוצה, החבל נשרך אחריה לכל ארכו, מעפר באבק, והקרס בקצהו מנתר ומשמיע צלצולים עמומים.

שוב לא שיחק מזלה. עוד היא חופזת קצרת־רוח למאורה ועזה הבחינה בה מרחוק ומיד חזרה לקדם את פני הרעה בדילוגי־דהרה דחופים של כלבה אמיצה ושופעת אונים. ותוך כדי מירוץ התיבבה בחמת־רצח מטילה אימה.

משקלטו אוזניה של פזיזה את השעט והיבב של יריבתה, החזירה את ראשה, ומורך־לב תקפה. היא נתקלה בהבל פיה של עזה, בחישוף שינים ומתלעות שניחתו מיד בצווארה מתחת ללסת התחתונה, נתהדקו ולא הרפו ממנה. לשווא פרצה פזיזה בילל משווע לרחמים, לעזרה; עזה תקפה אותה הפעם בחמת־זעם רצחנית, לא הרפתה ממנה, תפסתה בגרונה וטילטלה אותה טלטלה, נשכה, ודרסה בה, נשוך ודרוס וטלטל; פיה הוכתם בדמה השותת של הכלבה העלובה, ולא הניחה לה עד שכילתה בה את כל חמתה, עד שזו התפלשה באבק פצועה ושסועה מפרפרת בעווית ונופחת את רוחה.

רפאל פרץ החוצה בעוד התנומה מציצה מעיניו, בלוריתו פרועה והוא יחף ומבולבל. בהגיעו למקום המעשה נוכח לדעת כי איחר את המועד. עזה הציצה אליו מן מהאורה בעינים מבריקות וגוון של אש ירוקה להן; היא רבצה בין גוריה, אוזניה זקופות ולשונה האדומה מלחיתה בין הניבים הצחורים מזה ומזה, והקצף, ורוד מן הדם, עוטר את פיה; מתוך הטיית ראש קלה סקרה את אדונה בלא שמץ של פחד: “תם ונשלם”…

עמד רפאל מחריש ומשתאה מול שחר צח ואדום הבוקע ועולה מעל לאפלת עצי הפרדס, מול נבלתה של פזיזה שהתשוקה לאימהות ירדה עליה בעוצמה שאין לעמוד בפניה וקיפחתה בערוב יומה.

יום אחד עליתי לירושלים. חביבה עלי העליה לירושלים. מן החול אל הקודש, מן הפשוט אל הנשגב. ערים אחרות פוקד אני לרגל איזו סיבה או תכלית בפני עצמה, ואילו לירושלים הריני עולה מתוך כיסופים שבלב וחדוות הנפש. משתוקק אני לנשום אויר הרים שלה ולקלוט את מראותיה המגוונים והמשובצים בחומותיה ובנופה הסלעי, האיתן. דומה שתעלומות חיים וגורל נשקפות אליך ותובעות יחס של כובד־ראש והפלגה לתחומי זמן ומקום שהדמיון יפה להם. ואף כי מכיר אני את מבואותיה, סימטאותיה, חומתה ועתיקות שלה, הריני למד לדעת פעם בפעם, כי הקריה מקפלת בתוכה פינות־חמד עטורות שרידי תפארת ומירמז חן קדומים, שהיו סמויות מעיני, ומשאני נקלע לתוכן הריני חושף את אורן הגנוז, המהלך עלי נכאים לא ידעתים.

וכן שמתי לי לחוק: מדי עלותי ירושלימה חייב אני לבקר אצל הכותל המערבי. אף הוא נראה לי תמיד חדש בהופעתו, נשגב יותר מבראייה ראשונה ואוצר קסמי הוד ושגב של עבר רחוק ומפואר. רק יהודי המתבודד לפניו בהמיית־לב עשוי לקלוט ולפענח קצת משיחת אבני הגזית הכבדות בקדרותן. לרוב הולך אני לבדי אל הכותל, שכן איני יכול לשמוע קולו של אדם מופנה אלי בשיחת־חולין שעה שאני שקוע בהרהורי לפני הכותל. אותה שעה יורדת עלי שתיקה כה עגומה וכבדה, שלבי נלחץ בקרבי ורוחי נעכרת. בוקר אחד הרעידתני המיית המתפללים עד שפקעת־הצער חינקה את גרוני ודוק של דמעות נתקשר בעיני ועירפל אורן. אפשר שגרמו לכך הידיעות על הטבח, שהגיעונו אותו יום מפולין השדודה והדוויה. אנקת דורות – שבניהם נטבחו מאז ועד עתה – בקעה מתוך אותה תפילה, שהרעישתני והעמידתני דל ואביון, המתפלש ביגון גורלו ללא פשר, ללא גמול.

כמה ימים עשיתי בקריה ורגלי הובילוני גם הפעם למקומות שקסמו לי והעלו בי פרקי־חיים, שהדמיון והמציאות היו שלובים בהם ודבוקים זה בזה. בערב האחרון זכרתי, כי למחרת היום הריני חוזר למקומי בבוקר השכם, ואילו אצל הכותל עוד לא ביקרתי. לראשונה אמרתי בלבי, כי הואיל ושעתי דחוקה, הרי שאנוס אני לוותר על הביקור, אלא שקשה לי לבאר, כיצד החלה מחשבה זו מציקה לי ותובעת ממני לקיים מנהגי. ואף כי יושב הייתי אותה שעה בחברת ריעים עליזה, ובאוזני דברי חכמים וסופרים, נעשיתי עצוב ביותר, נכה־רוח ופוטר עצמי מן השיחה תוך שקיעה בשתיקה ממושכת. חשתי, כי חייב אני לילך לכותל כדרכי, ואף כי השעה קרובה היתה לחצות, מצאתי עידוד בירח המלא, שהציף באורו הרך את היקום, וגמרתי אומר כי הליכה לשם אפשרית בשעה זו.

נצטרפו אלי גם חברי, שהיו מסובים עמי. השעה היתה קרובה לחצות, והירח הרעיף את נגהו על העיר השקועה בתרדמה והעטה אותה במעטה של לובן ענוג. לראשונה קלחה שיחתנו בעליצותה וניתרה מנושא לנושא. שהחולין בהם עיקר והבדיחה תבלין. ואילו ככל שהתקרבנו והפלגנו בעיר העתיקה ונבלענו בתוך הסמטאות, השרויות באפלה, נתמעטה שיחתנו הפזיזה עד שכבשה אותנו שתיקה גמורה של כובד־ראש. הירח, השט בכחלת הרקיע, שנחשף פעם בפעם בין חרכי הגגות יצק בנו בחסדו ערגה חרישית ללא פשר. נלחצנו איש לרעהו כעדר כבשים, ומשנתקרבנו לכותל נחרדנו לפתע: קול בכי כבוש עלה והרעיד אותנו. בלבבות מתפעמים הקשבנו רב קשב, וחברי לחש: ״ודאי בוכה מי על חורבן ירושלים ושריפת המקדש״. נגשנו בשקט ומצאנו בסמוך לאבני הקיר אשה דבוקה להן, זרועותיה פרושות ושטוחות לפניה כרוצה לחבק ולגפף את הכותל, קולה רועד, מתייפח ומתרסק כשהיא שופכת את מרי־שיחה וצקון־לחשה לפני רבון־העולמים.

ניצבנו דוממים ומחרישים. מתוך קטעי הדברים של האשה למדנו, כי מבקשת היא על נפש בנה, נער חולה אנוש. תפילתה היתה נוקבת בפשטותה ובכנותה, ובשעה שסיימה את דבריה: ״רבונו־של־עולם! חוסה־נא על נפשו של בני הרך וקח נפשי תחתיו״ ־ עבר בי רטט ובשרי נעשה חידודין־חידודין. גונחת פרשה משם לבסוף, כשהיא מגפפת ומנשקת את אבני הכותל, נתעטפה במטפחתה ונשתרכה כושלת ודוויה. עמדנו שרויים בשתיקה כמקשיבים עדיין לבכייה של האם. איש לא הוציא הגה מפיו. לאט־לאט התחלנו נעים זה בכה וזה בכה, כל אחד בדל ומתמכר להרהוריו. אחדים פרשו לקרן־זוית, נתקרבו לכותל עד כדי מגע, ועמדו אצלו כמערים נפשם בתפילה. אפשר שלא התפללו, אלא שעמידתם היתה עמידת בני־אדם שתפילה מפרכסת בחובם וקשה להם לבטא אותה מאין להם ניב־שפתים. אף אני מצאתי עצמי עומד אצל אותה אבן, שבסמוך לה ביקשה האשה רחמים על בנה. חגווי האבנים הכבדות השחירו, ולפתע הבחינו עיני בפיתקאות. שהיו תחובות שם על ידי המתפללים. איני יודע את נפשי, ואיני יודע על־שום־מה עשיתי אותו מעשה תמוה, שכן שמתי את כף ידי לתוך החריץ. חפנתי מלוא החופן פיתקאות־תפילות ונתתין בכיס־מעילי.

ב

משעליתי על יצועי בחדר פלוני נדדה שנתי. העליתי אור ושלחתי ידי לאחד הספרים, שקיבלתי מאת ידידי. אבל נזכרתי בפיתקאות. שהסחתי דעתי מהן, ואמרתי בליבי שמא כדאי לעיין בהן כעת. פרשתי לפני את הפיתקאות הקמוטות, מהן כתובות בכתב נאה להפליא ומהן בכתב משובש. מהן כתובות על גבי נייר משובח, ומהן רשומות על גבי נייר פשוט; רובן של התפילות בטילות היו, ביקשו על עושר ועל דברים, שחשיבותם פחותה, ואילו פיתקה אחת גרמה לי טרדה ועגמת־נפש, כי מיד שיערתי שנכתבה על ידי אותה אשה בוכיה, שמצאנו אצל הכותל. בשולי הפיתקא סיימה בקשה על נפש בנה החולה, על נפשו של תינוקה הרך, שפרשה בשמו בתפילתה.

רוחי נפעמה ונרעשה בי. “הכיצד – אמרתי בליבי־ אתה מקפח תפילתה של אשה אומללה? מה רשות נטלת לעצמך לעשות אותו מעשה?” אלא שלאחר־כך חזרתי וניחמתי עצמי: ״וכלום סבור אתה, שריבון־העולמים זקוק לאותה פיתקה דווקא?״… ואף על פי כן נשללה מנוחתי ממני. וגם משהשלכתי את כל הפיתקאות לתוך הסל, נטלתי פיתקה זו וגנזתיה בתוך תיקי, בין התעודות הטעונות שמירה. משנתעוררתי היתה כבר השעה מאוחרת קמעה. ואני בהול ונחפז לתחנת המכוניות שלא לאחר ביותר, ובשעת הנסיעה מהרהר הייתי בביקור אצל הכותל, ביקור בחצות לילה לאור הסהר, שהיה בו קצת מן התמיהות והרבה מן ההוד, המסעיר את הנפש.

משהגעתי לביתי חרדה לקראתי רעייתי ומארשת פניה הקודרים קלטתי כי משהו אינו כשורה. על בהונות רגליה פגשתני ובקול דממה דקה לחשה לי, כי בננו, נער בן שמונה, מוטל חולה. כולו קודח וחומו עולה בלי הפסק. הרופא, שהובהל אליו, עוד לא עמד על טיב המחלה ותמוה הדבר שגם התרופות להפחתת החום אינן מועילות. מצאתי את הילד קודח. מדמדם ומדבר דברים ללא קשר. הוא לא הכירני ובעיניו קפאו מבטים של הכרה מטושטשת, משהעברתי כף ידי על מצחו הלוהט, ניצבה אמו למראשותיו. פוכרת אצבעותיה מעצמת היאוש, ועיניה זולגות דמעות. אם כי הילד חלה לעתים, לא ראיתי אותה אובדת־עצות ומיואשת כבשעה זו. עוז רוחה עזבה לגמרי והיא נתייפחה חרש. הבהלתי מיד רופא, שמוניטין יצאו לו כמומחה למחלות ילדים. הוא בא, מישש, בדק ובחן את הילד, ציין את מידת חומו הגבוהה, ואף הוא התקשה להגדיר את המחלה. עיניו השחורות של הילד הציצו בנו במבטים יוקדים ותועים. מוכת יאוש פרשה האם לקרן־זוית ומררה בבכי. ומיד עברני כבזק רעיון טורד ומבעית: ״נענשת על שחיללת את קדושת הכותל ועיכבת בעד תפילת האם, המבקשת על נפש בנה״…

היום עבר בחרדה רבה. הנער הוסיף לקדוח ומידת חומו לא נרגעה. הוזמן רופא נוסף, וגם בקורו של זה היה לשוא. הצצתי בפני רעייתי, והאימה שהיתה נסוכה על פניה החיורים הדאיגתני ביותר. נתייפחה בלי הפוגות וטענה כי תצא מדעתה, כי חששה ביותר שמא יאוכל הילד בשלהבת מחלתו.

תוך־כדי־כך רד הערב ולא חלה הקלה במצבו של הילד. לחרדתי ראיתי, כי כוחותיו הולכים וכלים. שוב ניקר במוחי הרעיון הטורד על קיפוח תפילתה של האם, ובאוזני צלצלה תחינתה הרועדת “רבוש”ע! חוסה־נא על נפשו של בני הרך וקח נפשי תחתיו"… ומשחזרתי בדמיוני על דברי האם, חשתי כי מוציא אני דברים אלה מפי בלחש, ושקיבלו משמעות גורלית. לפתע נתחוור לי כי אכן חטאתי חטא לא־יכופר על שנהגתי קלות־ראש בתפילת אם וזילזול בקדושת הכותל. המחשבה על חטא כפול זה אכפה עלי את ההכרה, כי אכן בשל כך נענש ילדי. נכה־רוח ומדוכא התהלכתי בחדרי, וכל אותה שעה לא פסקתי לראות את הכותל המערבי, הניצב דומם וקודר. אלא שהפעם נראה לי מאיים ביותר; לפני עיני רחפה דמותה של האשה הצמודה לאבניו, ידיה פרושות בתפילה, וקולה המתרסק בהתיפחות נוקב את אזני, כי מדמה הייתי לשמוע גם קובלנה חרישית: ״בן־־אדם! מה חטאתי לפניך, שעיכבת בעד תפילתי?״

חלפו שעות ארוכות רצופות דיכדוך־נפש ואוזלת־יד, ומצבו של נערי לא הוקל. ביכייה של רעיתי הבריחני למרפסת. הרימותי עיני לשמים, נמשכתי אחרי יפעת הירח, החולף במילואו בתוך הכחלת, עטור כוכבים וקרעי עננים צחורים כצמר, ושוב ניצב לפני מראה הכותל ושולי נדבכיו העליונים מוארים בנגהו. ולפתע ידעתי את אשר עלי לעשות ללא כל־דיחוי. נגשתי אליה ואמרתי לה, כי עלי לפעול־מה להצלת הילד, וכי אפשר כי לא אשוב אלא למחרת בבוקר. חזרתי ואמרתי לה, כי מאמין אני במעשה שיש בדעתי לעשות, אשר יביא ריפאות לילד. היא לא חקרה ולא דרשה, ואני לא הגדתי לה דבר, פן אהיה כמתעתע בעיניה, אבל ראיתי כי היא מאמינה לדברי שנאמרו בתקווה ובביטחון.

ג

בקרן אחד הרחובות עיכבתי מכונית וביקשתי את הנהג, שיסיעני לירושלים. השעה היתה קרובה לחצות והנהג היסס. הצעתי לו מחיר שנתקבל על דעתו והלילה המואר אף הוא סייע לפזר את חששותיו. לא ארכו הרגעים והמכונית נישאה כסופה על פני חלקת הכביש הריק מאדם ומתנועת רכב ובהמה. הנסיעה בחיק הלילה. שקסמי הירח הוסיפו לנוף משחק של צללים ואורות מעולפי רוך ודממה הרגיעתני. ולעתים, משנתעוררתי מתרדמה קלה שנפלה עלי, מדמה הייתי לראות עצמי נישא על כנפי־דמיון בלי לזכור היכן אני.

משהגעתי לירושלים ביקשתי את הנהג להובילני עד למגדל־דוד ולהמתין לי שם עד שאשוב. עברתי דרך שער יפו, ובצעדים מהירים ובלב מתפעם מתקווה וחרדה גם יחד נחפזתי עד שהגעתי לכותל. עברתי לאורך אבניו הצוננות עד שמצאתי את המקום, שבו עמדה האשה בתפילתה והבחנתי גם בחגו שמתוכו נטלתי את הפיתקאות. ביד רועדת מהתרגשות ובאימה סתומה, שירדה עלי, הוצאתי את הפיתקא, שהיתה שמורה אתי, החזרתיה בדחילו למקומה בעוד שפתי לוחשות תפלה קצרה: ״אנא, אלוהים, סלח־נא לי על קלות־ראשי, שנכשלתי במעשה נימהר; שלח־נא ריפאות לבן האשה, ובזכותה רפא־נא גם לילדי החולה״. שוב עמדתי שעה ארוכה בסמוך לכותל, מתבודד ונפשי הומה בי.

מעט־מעט חזרה אלי שלוות־רוחי והמועקה שהכבידה על לבי נגולה. עייף הייתי מהתרגשות ומהליכה מהירה. צנחתי על גבי המרצפת, השענתי גבי בקיר כשאני סוקר ביראה את הכותל, שבחסדו אני שרוי ומחשבותי מרחפות ומבקשות רחמים על ילדי. איני יודע מה ארכה ישיבתי, אלא שלבסוף הגיעו אלי הדי נקישות סנדלים של משכימי־קום לתפילה ולעבודה. מעל לראש הכותל נתפרחה בשיקשוק כנפים להקת יונים, ואי־מזה בקעה גם זימרת צפרים, המבשרת על השחר העולה. קמתי וחזרתי בלב שקט למכונית, שהמתינה לי על־יד מגדל דוד, שצריחו עדיין טובל היה באור הסהר מזה ומשחיר ביותר מזה.

משנכנסתי לביתי פגשה אותי אשתי במאור־פנים ובישרה לי כי לאחר חצות פחת וירד חומו של הילד לגמרי, והריהו ישן עתה שנת החלמה. הצצתי בקלסתרו וראיתי כי פניו קורנים, מפוּייסים, ונשימתו שלווה. אז ידעתי, כי אכן נענשתי על חללי את קדושת הכותל והצלתי את נפש הנער בכפרי בלב שלם על מעשה נימהר של קלות־ראש. אותה שעה ראיתי בדמיוני גם את האם, שביקשה על נפש בנה, כשהיא נחפזת לבוא אצל הכותל, מגעת שפתיה הלוהטות לצינת האבנים, ועיניה זולגות דמעות הודיה.

שנהבי יצא להתחמם לאורה של חמה. על המגרש הפנוי היתה בתו הפעוטה משחקת לעומתו בכף ובדלי ששוליו עטורים דיוקנאות של גמדים צבעוניים העוסקים בעפרות זהב. חייך האב למראה פעוטתו החמודה, החופרת בשקידה רבה בחול הרופס. וצירופה עם הגמדים עלה יפה בעיניו. מהלך היה שנהבי באפס־מעשה הנה והנה, אצבע ימינו נתונה בין דפי ספר, במקום שהפסיק לפני שהות קלה, ואף כי לא היה דבר שיסיח דעתו מן הקריאה, מצא קורת־רוח בבטלה זו, ותקע את עיניו בתכול הרקיע, תמיה על שאין הגשמים יורדים עדיין. רחף מתכתי עמום של מטוס השולט במרומיו הכניסו לסבך הרהורים על המלחמה, המפציעה קרני מוות שלה למרחקים, ומיד נישא שנהבי בדמיונו הנרגש אל עיי עיר מולדתו בפולין, שהשבוע הובאו ממנה פרקי ביעותים על הטבח ועל החורבן. פניו החיוורים נתקדרו קמעה, ומתוך עיניו השחורות הציצה תוגה אילמת. בהביטו בילדה המשחקת לתומה, עליזה ורבת־חן, ובתפסו פירושם של דברים במלוא אימתם הנוקבת, נזדעזע לפתע, חדור תחושה כי אכן כך הוא הדבר: תינוקת ענוגה וחמודה כזיוה שלו, נישאת רטושה על חודו של רובה מכודן – – -

שנהבי עצם את עיניו, כמונע עצמו מראות זוועה של ממש; הוא נתחלחל, אגרופיו נתכווצו, והספר צנח לרגליו ונתרשרש כעוף קטול. ״ובכל־זאת״ – אומר הוא בלבו – ״מוסיף אני לחיות את חיי כאן, כרגיל, כתמול־שלשום״… וכך מתחילים שוב הרהוריו העגומים צובטים את לבו, מרעילים את שלוותו, והריהו צונח על גבי תלולית של עפר, ראשו לפות בידיו, ובנפשו מחלחלת קצת מאותה זוועה ממשית ובלתי־מושגת…

אותה שעה השתרכה לעומתו בעלת־הבית בפסיעותיה הרופפות מזיקנה ומחולשה. בלה ומצומקת סקרה את שנהבי בעיניה הדלוחות, שזהרן ניטל מהן, ומשנתקרבה אליו פתחה בקולה הצורם והמתנשף מנשימה קצרה, ועל שפתותיה המצומקות רחשו הנזיפות השמורות בשבילו:

– הבט, מר שנהבי! על הגזוזטרה שוב כביסה! אשתו כובסת כל היום, והבור שלי מתמלא! אין לי כוח אליכם. אתם מוצצים את דמי! והדייר שהכנסת לי, גם הוא שופך מים כל היום!

שנהבי נתן בה עינים מהורהרות ונוגות. מה היא רוצה ממנו? יום־יום מתחקה היא על עקבות הדיירים, מציצה לחשוף מסתריהם, כביכול, ולשונה אינה פוסקת מלגלגל בטרוניות. שכר־דירה ניתן לה במועדו, ואילו זו סבורה כי דרי־חינם הם הבריות, והריהי מצרדת את קולה, לשונה העוקצנית משבשת את המלים, והקללות ניתכות בזעף ובשטף; ממש כמו באותם הימים בעומדה בשער־הדגים על־יד בעלה, הוא מתיז בקופיץ ראשי הדגים ומבתרם לחלקים, והיא מצליפה בעיניה ובשוט לשונה, וצוברת הממון בכיס־עור משומן שקשקשים מבריקים עליו. הבעל – שהיה כל ימיו חסון למדי, ולא ידע כל מיחושים – לקה בצינה והלך לעולמו. והבת היחידה שלה, צעירה יפת־תואר, פיזרה את חינה לנכרים ועקרה מכאן, וברשותה של הזקנה נשאר בית־מדות נאה שעליו פרנסתה, אלא שהיא יורדת לחיי שכניה.

משראה שנהבי שאין מנוס מפרץ לשונה של זו, התנער ממקום שבתו, נטרד ונרגז, ובלא לענות לה, תפש בכף ילדתו, ומתוך בהילות עצבנית האיץ בה למהר לעלות אתו, כנמלט מפני פגע־רע. רעייתו קידמה את פניו על הסף, כשחיוכה הטוב נושר מעל פניה למראה זעפו:

– שמעתי, שמעתי… הרי מכיר אתה יפה ״קליפה״ זו!

– מפלצת! – עדיין רגז שנהבי – בימים אלה, כשאין איש יודע מה ילד יום ולעת זיקנה, כשרגלה האחת פוסעת על פי קבר, כיצד אפשר לשים לב לקטנות ולרדת לחייהם של בני־אדם?!…

גילה שנהבי תלתה בבעלה מבטי נזיפה וחיבה כאחת:

– לא כדאי, דוד, להתרגש בשל שטות שכזו! הנח לה ואל תשים לב אליה! חמתה בוערת בה שאין היא יכולה להעלות את דמי־השכירות, והרי היא נטפלת לכל אחד ואחד. ובכלל, יותר מדי עצבני אתה בזמן האחרון!

שנהבי יצא לגזוזטרה להפיג את רוגזו וקבע עיניו בכחולו של ים. שקט וכביר במרחביו השתרע לכל מלוא העין, מעלה אדוות נצנוצים וגווני שקיעה מרהיבי עין ביפעתם. זה כבר לא ראה אניה חורשת את תלמיו. רק אותה ספינה שמוטה על צדה, שהביאה זמן־מה לפני המלחמה מעפילים, ונשארה תקועה בשרטונו של ים, עדיין מרמזת כי שארית הפליטה טרם הובאה לכאן, למפלט האחרון. עמד שנהבי כשהוא תקוע שוב במחשבות עגומות המשתרגות עליו מעברים, הקשיב לפטפוטה הרונן של ילדתו, וקלט את נגינת החליל של נערו בן־העשר, המפליא להפיק מחלילו צלילים ענוגים־נוגים של זמר על כבשים תועים בגיא, על רועה החרד לעדרו, ועל מעין המפכה בין צוקי סלעים ושיחי הרדוף סבוכים. נתפש שנהבי למראות המשתקפים בדמיונו, ונפשו מתלבטת במצוקה אילמת בין נכאי החליל והמיית מחשבות טרופות על פולין, עד שהדמדומים בולעים אותו, וקולה של רעייתו מזמינו אל הלחם.

ב

אותה שעה עובר שנהבי מחלון לחלון, בודק יפה את התריסים המוגפים ומקפיד לבל יציץ האור מן החרכים. רק לאחר בדיקה זו הריהו יושב לשולחן, לפת הערב. המסדרון הצר משמש להם גם חדר־אוכל, ובשבתו בחברת רעייתו השלווה וילדיו, שעליצותם הטבעית מתגעשת בקסמי תום וחן, הריהו מזדעזע שוב בנפשו, בהעלותו על לבו, כמה בתי־אב ברוכים וענוגים, שחייהם קלחו בתוך ערוצי הווי עממי שאנן, מוגרים עתה אל הטבח ואל האין; אל הקלון ואל המירמס…

– אכול, דוד, – מזרזת אותו אשתו.

מכירה היא בפניו כי אין המנוחה בנפשו, אבל סבורה היא שרק שעת־מעבר היא לו, וכי בסופו של דבר יתגבר וישקיע עצמו בעניני יום־יום כמשפטם של אחרים.

– אבא – פונה אליו – הערב תורך במשמר האזרחי?

– לא, בני, מחרתים.

– כבר מזמן לא היתה אזעקה.

– אל תפתח פה לשטן, בני.

– אבא׳לי! – התערבה הקטנה – אתה עושה את הצפצוף?

שאלתה הצחיקה את האם. הנער נסחף אחריה בפרץ של גיל, ואף שנהבי הקודר העלה חיוך על פניו, למרות רצונו, והחל מזרז את הילדים לשינה. בעוד הוא טורח ומסייע בידי אשתו להסיר את הכלים מן השולחו ולהביאם למטבח, נשמעה נקישה הססנית על הדלת. בקומה כפופה קמעה, ובראש מכסיף ונטוי לפניו, נכנס לאטו אלפרד זיגל. את מאור חיוכו הצית בפניו כמפייס מראש על הטרדה המעטה שהוא בא לגרום לדרי הבית. בידו החזיק גליון נייר לבן ומרשרש, ובהברתו הגרמנית מלידה, שרחבות בה ומתינות, בירך את בני־הבית ב״שאללוום״ ממושך. שנהבי הזדרז לקבל את פניו באדיבות:

– בבקשה, בבקשה? הנה השולחן והנה הכסא!

הוא העלה את אור החשמל בחדרו, הוריד מעל שולחן־הכתיבה שלו את העתון ומכתבים שהיו פזורים, הסיט את כורסתו וזימן את האורח לשבת, כשב־־צחוקו מפיגה את קשיחות קלסתרו הנזעם במקצת:

– בבקשה, בבקשה! כבר מזמן לא ביקר מר זיגל אצלנו.

הזקן השיב רסוקות, נענע את ראשו והתנצל בלשון רכה ומנומסת על ההטרדה, כשהוא מפנה את פניו בחיוך נוהר ושופע חסד לעבר אשתו של שנהבי, ומבשר לה את הבשורה, אשר בה הוא משתף אותה במיוחד:

– קבלתי מכתב מבני… ברח לאיטליה! נחלץ מצפרני הרוצחים!…

קולו רעד בדברו, שכן נרגש היה וחדווה עצורה רננה בחובו; עיניו הפיקו זוהר, וניכר היה כי מאושר הזקן על התמורה שבאה לבנו, ועל הפדות הצפויה לו בקרב הימים. עצם הרעיון כי עוד יזכה לחזות בקלסתר פני בנו האהוב, עודד אותו מאד ונפח בו רוח חדשה. עכשיו עלה לדירת שנהבי לערוך את תשובתו לבנו, כי בחדרו למטה אין לו האור המספיק לכך וחסר הוא שולחן.

לעתים, בעמדו משומם ודאוג בתוך חדרו המשונה, בו הוא שוכן, ובהעלותו על זיכרו את חדרי ביתו המפואר ואת מעמדו בחברה, הריהו מחייך לעצמו תוך מרירות סלחנית, מנענע ראשו השב כלפי הקירות המפיקים קדרות מדכדכת, ומתאמץ לא לתת ליאוש להעכיר את רוחו בימים אלה, שמצוקת הדירות היא בכל תקפה, ומי שמשיג חדר הרי זה בחינת נס מן השמים ממש. מוטב לו שיברך על המקרה המוצלח אשר זימן אותו לחדר זה, חדר ריק שבעלת־הבית הפכתו למקלט, כיון שגברו עליה לחץ השכנים ואימת הרשות; לאחר שבעלת־הבית קיבלה מאת השכנים את דמי השתתפותם, הפקיעה את החדר מרשותה, אטמה את שני חלונותיו ואת פיתחו בשקי חול מגובבים, סתמה את המבוא בקיר־משנה, הכניסה קורות אקליפטוסים עבי־גזע, שורותיים, והרי מיקלט! תוך־כדי־כך נזדמן לכאן אלפרד זיגל, שנשאר מחוסר דירה אותו זמן, בשל בעל־בית אשר הערים עליו כדי ליפטר ממנו; הלה עקף עליו בניסוח מתעתע בבית־הדין, שאם כי תכנו אינו רצוף מוסר, הרי חוקיותו אינה מוטלת בספק, ובטרם תפש הזקן את אשר אירע לו, עמד מישהו והסביר לו בפשטות מדהימה כי הוצא נגדו צו־פינוי…

נפתע ומדוכדך היה זיגל. משיצא לרחוב שטוף־השמש היה חסר־ישע במדה כזאת, שרק במקרה לא דרסה אותו מכונית. קול צריחתה של המכונית בהיעצרה פילח את חלל האויר כאתרעה אכזרית ומשונה; בני־אדם צעקו בשעת־מעשה, והנהג שירבב לעומתו בעד האשנב פרצוף מעורר זוועה, מפיק חרדה וזעם. הזקן הסתכל בהם מתוך אדישות והוסיף ללכת, משל לא אליו מתכוונים הבריות, ולא טובתו דרשו. שכן, מה ערך לחיים נטולי־טעם המקפחים את חלקו? הוא עצמו עובד לעת זיקנה כמחסנאי במחנה עבודה, תפקיד הכרוך בטלטולים, משכורתו זעומה ועלובה, וכעת נאלץ הוא לחפש לו חדר, שאין להשיגו כלל, אלא אם כן יסלק דמי־כניסה המצטרפים כדי סכום עצום שאינו לפי כוחו.

במשך חדשים רצופים התלבט זיגל בכמה דירות של מכריו, מתבזה ומענה את נפשו. עד שבמקרה הכיר אותו שנהבי, ודבר על לבה של בעלת הבית להרשות לו לדור לפי־שעה במיקלט, בשכר כמובן. הואיל – הסביר לה שנהבי – ואזעקות מועטות הן, והחדר אינו תפוש אלא בקורות ובקרשים על לא־דבר, הרי מוטב שיגור בו אותו זקן נאה ומנומס, שאינו נמנה עם הטרחנים, ואף ישלם לה בעין יפה כמה לירות. הזקנה חומדת־הבצע נעתרה לו, והכניסה את הזקן לאותו חדר־מקלט הדומה למאורה אפילה, אלא שכעבור ימים מועטים התחילה להביט עליו בעין רעה, כעל רוב דייריה; סבורה היתה כי חסד רב לאין שיעור גמלה לו לזקן, ואילו השכר שהוא משלם לה אינו אלא מעט מזער.

עמד זיגל והכנים לחדרו החדש את מיטתו המתקפלת, מיטת־הנדודים שלו, את שתי מזודותיו, אחת גדולה, שרוטה ומעוכה מטלטולי דרכים (הה, כמה גלגולים נתגלגל עמה עד שזכה להגיע לכאן!…) ואחת קטנה, עשויה עור משובח, ובה גנוזות תעודותיו השונות, תמונות משפחה, מידאליות על הצטיינותו בשדות־קרב לשיגוב תפארתה של גרמניה, ושאר מיני חפצים ומכתבים – ארכיונו של אדם זקן שנעקר ממקום גידולו.

עתה יושב הוא בדירת שנהבי ידידו, אשר קנה את לבו ביחסו הנאה ובסבלנות שהוא מגלה כלפי אדם זקן, והריהו מתייגע לערוך מכתב לבנו; עטו מרעיד בידו, ולבו מפרכס בקרבו מרוב רגשות עצורים ותקוות מעורפלות. גילה שנהבי מתקרבת לאיטה על בהונות רגליה, ומעמידה לפניו בקצה השולחן כוס תה צלול ופינכה כחולת־עין, ועליה רקיקים מעשה ידיה. הזקן מנענע לה בראשו בארשת־תודה וחיבה, ועיניו זוהרות כלפי שני ילדיה אשר קפצו מתוך ערשם, ניצבים בכותנות־לילה, מחייכים וסקרניים להעיף בו עין, ולחזות כיצד האם מושכת חסד לפליט הזקן, שיד היטלר היתה בו… שנהבי נוזף בהם, מחזירם תוך גערות־זירוז ליצועם, וחוזר ושוקע בכורסה לעיין בעתון, ומן המטבח עולה קול שקשוק הכלים הנשטפים בידי רעייתו.

והזקן עודנו בראשית כתיבתו. רגשותיו הומים בו, משתערים עליו, מעלים דוק ערפל בעיניו הכחולות, והריהו מכעכע לפתע מלהט כיסופים. ומוחו עמל לכנס את פזורי רעיונותיו שאינם נשמעים לו הפעם, כי ניתקום פגעי העבר ושיבשום תלאות ההווה…

ג

לאחר שדממה גמורה משתלטת בבית, מדובב שנהבי את תיבת הרדיו, מנמיך את זמזומה האוצר המיית־תבל נבוכה, ומכבה את אור החשמל כדי לחסוך במאור לבטלה. על פני ציפוי־הכורסה הצחור מרצדת בהרת אורה הירוק של התיבה הנהפכת מיד לעין־קסם מסתורית. שנהבי גוחן עליה, והמחוג מתחיל לזוז ממקומו ולחלוף על פני ארצות ומדינות, מקרב מרחקים בשטח, ומפיק בליל לשונות נכר של בני־ברית ושל אויבים, המתנצחים בלהגי שנאה וארס על הדם ועל הרצח.

עולם מטורף צווח באזניו של שנהבי, ואותה שעה נישאים אליו מדירת השכן מנגד קולות צוהלים של אנשים שמחים, שנתכנסו להילולה או שמחה משפחתית, ותמיה, היה שנהבי עליהם, וגם על עצמו, כיצד אפשר בימים אלה לאכול, לשתות ולשמוח, כאילו דבר לא נפל בעולם. הכל כשהיה, בני־אדם נענים בשמחה לקראת סחרחורת מחול מלווה קריאות פרא וחיה מיער.

לפני עלותו למשכב בודק שנהבי את המיקלט שלו, כלומר, את השולחן העומד בפרוזדור. בשעת אזעקה אין הוא ורעיתו יורדים למקלט של־מטה; שנהבי אינו שם בו מבטחו; הוא סבור כי בפגיעה ישירה מוט יתמוטט הבית כולו, ואשר להגנה מפני רסיסי פצצה אין טוב מן הפרוזדור הזה, החסום מכל עבריו בקירות כפולים. הוא היקנה לילדים את ההכרה, כי השולחן הוא המיקלט הטוב ביותר, ומשנשמע קול ילל הצפירה חשים הוא ואשתו להקים את המיקלט. בשקט, ובלא בהלה יתירה, משכנים הם שם במשך רגעים מועטים את הילדים אחוזי השינה. וזה משפט המיקלט: מזרון על גבי השולחן, שנים מלמטה, לצדדים, מצע מתחת לשולחן ועליו פרושה שמיכה, כר, והילדים מועברים ומושכבים זה בצד זה, מתקוטטים קמעה ונרדמים… ואילו שנהבי ורעיתו יושבים על גבי כסאות, מול הילדים. המובטחים ״פחות או יותר״, ומסתכלים בהם מתוך הקשבה מרוכזת לילל הצפירה האחרון, המתרסק בחלל האופל, מתריע ונוסך חרדה שלאחריו משתלטת צפיה רווית־אימה, ביעותי־מוות והרס.

ד

לילה אחד שכב הפליט זיגל, רצוץ־גוף ועכור־רוח, על יצועו הדל בחדרו־מקלטו ושנתו נדדה, כי הוליכוהו הרהוריו חזרה אל נתיבי עברו, והוא נזכר באחד משליחי־ציון אשר סר לעירם וניבא לו כי באחד הימים יבואו כל המאורעות הללו כחתף על יהודי גרמניה השאננים והבוטחים. כמתעתע היה אז האיש בעיניו, וזיגל שפך עליו את חרונו ונזף בו על חוצפתו. ודאי, שהוא זיגל, לא היה היחיד אשר לא האמין בשואה המתרגשת ובאה, לא האמין ונענש… אלא שאין הוא יכול להבין, שדוקא מתוך אלה, אשר הלכו לציון ובאו להניח אחריהם נדבכים על גבי יסודות חיים חדשים, נמצאו רבים אשר התעיבו דרך, וסילפו כאן, בארץ התקוות, את בינת המוסר היהודי ושיבשו את מידות החיים. קשה לו לשכוח כיצד הוצא במירמה מדירתו… הוא, זיגל, סבור היה כי אם רק יזכה לעלות לכאן ובא הקץ לצרותיו, והנה – פרשת הדירות… וגם עכשיו, לאחר שהגיע לפינת־מיקלט זו, קפץ עליו רוגזה של בעלת־הבית המרשעת. לראשונה נהגה אתו ברכות, כמעט בעדינות לבבית חדורה חרדה, ואף הזמינה אותו כמה פעמים לכוס תה, אלא שהזמנות אלו היו לו לזרא. אוהב הוא להתבודד בפני עצמו, ושיח לשונה של הזקנה, להגה התפל ומראה החיצוני אינם עשויים לצוד לבו של אדם יפה־נפש, ולאחרונה הגדישה את הסאה ופקעה סבלנותו.

יום אחד לפנות־ערב, לאחר שחזר מעבודתו, נטל את הקומקום למלאותו מים במיטבח, להכין תה לעצמו, והנה ניצבה לו זו על דרכו, על הסף, כאורבת לו, העלתה חיוך ממותק על פניה הקמוטים, ובידה הרזה דחפה בקומקום שבידו:

– לא צריך, מר זיגל, בוא ותשתה אצלי.

עיף היה מעמל היום ולא נוח היה לו להיענות להזמנתה של זו, שכן נאלץ היה לענות את נפשו כל פעם שהיה מיסב אתה לשולחן על כוס תה, ורק מתוך אדיבות היה מחייך, ואזניו נצרמות מן הגרמנית המשובשת שהיתה מזכה אותו בה, בבקשה לגרום לו קורת־רוח. הכבידה עליו גם זו התכונה החגיגית שאצלה הזקנה לשתיית־תה זו בצוותא. הוא הביע, כדרכו, דברי תודה ואמר להשתמט, אלא שהיא החזיקה בו ודחתה את סרובו:

– אין־דבר, מר זיגל, נשתה תה ונפטפט קצת…

ועד שהוא עומד ותוהה עדיין, משכה אותו בשרוולו והורתה לפניו את הדרך אל חדרה, לקראת השולחן, שהיה כבר ערוך ומכוסה במפה, הכוסות מבריקות, העוגה מכוסה במפית, ואין הם צריכים אלא לשבת ולהשתעות יחדיו. לא ראה ברירה לפניו ונשמע לה.

משמזגה לו את התה וחתכה לו מן העוגה (את הפרורים שנשרו בשעת ההגשה מן הצלחת הגדולה לפינכה שלו, אספה באצבעותיה הרזות, והטילה אותם ככדור של בצק אל פיה), החלה לעסוק ב״נפטפט קצת״… גילגלה את הדברים במכוון, על הבדידות הקשה לאדם, על החיים שהתאכזרו לה במיוחד, על בתה חנה׳לי שגרמה לה צרות לרוב, ושוב על הבדידות שנפלה בחלקה לאחר פטירת בעלה. ולפתע תקפה אותו בשאלה:

– למה זה, מר זיגל, לא התחתנת שוב לאחר שמתה עליך אשתך?

אלפרד זיגל בא במבוכה, יושב היה ומחייך לעומתה מתוך אדיבות, לוגם מתוך הכום ומקווה לסיים איך שהוא את הביקור ולהיפטר ממנה, ויש שלא היה מקשיב כלל לדבריה, שקצתם לא היו מובנים לו די צרכם; והנה השתערה עליו בשאלה זו. כלום יעמוד ויספר לה, לזקנה, כי עדיין נוצר הוא את זכרה של רעייתו המנוחה בלבו? שעדיין מהרהר הוא בדמותה האצילית, וכי אף יום אחד לא עלתה מחשבה על לבו לקשור גורלו באשה אחרת? אך מכיון שנשאל, ענה סתמית:

– מפני סיבות שונות.

קימצה הזקנה שפתיה בארשת מדומה של השתתפות בצער, והטיחה לו בפניו:

– עשית שטות, מר זיגל!

הוא לא השיב לה והיא הפליגה שוב בדבריה, סיפרה על בעלה המנוח, שלא היה ראוי בשום־פנים כי תשב אחריו באלמנותה; אכן נואלה לעשות. זיגל ישב דומם, כנזוף, נקוט בנפשו על מסיבה זו בחברת הזקנה שעצם דיבורה בלבד יש בו כדי להרגיז, ומכיון שלא הקשיב יפה לשיחה, לא הרגיש כיצד עברה זו לדבר פתאום על חליפות שהשאיר הבעל אחריו, והן שמורות עדיין בארונה… ותוך־כדי־כך קמה, ניגשה לארון, הוציאה מעיל עליון מאריג משובח, החזיקה בו בסמוך לתפרים שבינות לשרוולים ולגב, חייכה אליו בחיוכה החונף והבלתי נעים, ואמרה דבר שנראה משונה בעיניו:

– תמדוד בבקשה, מר זיגל, מעיל זה.

הזקן נבוך:

– אבל לשם מה?…

– ככה, תראה כיצד הוא הולם אותך!

בלחיו של זיגל פרחה אדמומית של כלימה:

– לא צריך,לא צריך, אני…

– אין דבר! – שיסעה הזקנה את דבריו – רק תמדוד ותראה.

ולא הירפתה ממנו, ולמורת־רוחו הכריחה אותו לפשוט את מעילו הישן ולמדוד את מעילו של בעלה המנוח, ותוך־כדי־כך טפחה לו על גבו מתוך קורת־רוח, ומשכה אותו אל הראי להראותו עד מה הולם אותו המעיל הזה:

– הפלא ופלא! לפי המידה ממש! רחב במקצת אבל אפשר לתקן.

וכאן העלו פניה המקומטים מין צוהב של שביעת־רצון, והיא טילטלה את אורחה לפני המראה מאחוריו ולפניו, להראות לו כמה נתנאה במעיל משובח זה, ואצבעותיה הרזות לא חדלו מלטפל בו, משכו בקצות המעיל מאחרי גבו, הישירו, כביכול, את הדשים, ניערו את האבק המדומה מעל הצוארון, וכל זה מתוך קירבה אינטימית, כמעט לטפנית…

אותו רגע היה פתאום כל העניו לזיגל לזרא, ורוגז החל מפעפע בו. סולד היה ממראה דמותה של הזקנה וממגעה. לא די שנתפתה שוב לשתיית תה עמה, הרי היא מרשה לעצמה לנהוג בו זלזול כזה וקלות־ראש שאין הדעת סובלתה! פתאום עקר את גופו מתוך ידי הזקנה הממשמשות בו, ותקוף־חימה נזדרז לפשוט את המעיל והשליך אותו על הכסא הסמוך בתנועה של קוצר־רוח:

– מה זה? מה זה, פתאום. למדוד עלי מעיל של… של…

הזקנה נתנה בו עין זועמת. פניה לבשו אכזבה, וכל אותה ארשת של מתיקות וחיבה נעלמה לגמרי. בקמטי פניה נסתמנה שוב אותה הקשיחות של זקנה רעת־לב, הנסוכה עליה תמיד, והוא, אורחה, לא היה בעיניה אלא אדם כפוי־טובה וכסיל שאין תקנה לו:

– מה יש? מה הכעס הזה? וכי שחטתי את האווזים של מר!

זיגל לא השיב לה. הודה לה בשפה רפה ופרש למאורתו האפילה, נעלב ומדוכדך. כל עצם הוויתו, הווית אדם מחונך ובעל נמוסין, נפגעה קשה, ובו בזמן לא ידע ולא שיער שתגובתו נראתה בעיניה כזלזול חמור בכבודה.

למן היום ההוא החלה לרטון בפניו ולהתאנות לו, ואמש הודיעה לו פתאום כי עליו לחפש לו דירה אחרת, הואיל ואת החדר עליה להתקין בשביל קרוב שלה. ודאי שהיא מכזבת. את החדר יש בדעתה להתקין כדי להשכירו בכסף מלא! שוב מתלאה… לולא הזוג שנהבי, יהודים מיוצאי המזרח דוקא, ודאי שהיה קץ בנפשו; אנשים אלה הם היחידים שבחברתם ייחם מעט ללבו.

שעה ארוכה הציקו לו הרהורים אלה. לבסוף כאשר נרדם בשעה מאוחרת, לא קלטו אזניו הכבדות את ילל הצפירה. שוכני הדירות בכל הקומות קפצו מבוהלים מיצועיהם, התעטפו בחלוקים ואחוזי צמרמורת מחמת שינה וחרדה, התנגפו בחשכה על גבי המדרגות, בחושם למיקלט. הראשונים שנכנסו האירו את החדר בפנסיהם ומצאו את זיגל על יצועו. נבוך היה ומלא בושה. בידים רועדות לבש את גלימתו הצבעונית, קיפל את מטתו ודחקה לקרן־זוית, ערם את המזודות זו על גבי זו, כדי לצמצם בשטח, והעלה אש בעששית הקטנה התלויה על גבי העמוד. אף כי האנשים היו מבוהלים וחרדים נרגעו במקצת בהגיעם למיקלט, ואחדים מהם אף התלוצצו על חשבונו של מר זיגל. מתוך אחת הפינות, ממעבה האפלולית, רטנה הזקנה בקולה הניחר:

– בודאי שזה לא נוח. בני־אדם נכנסים למיקלט והרי הוא נמצא כּאן בתחתוניו. שיחפש לו דירה אחרת!

איש לא השיב לה, שכן שנואה היתה על הכל. ואילו זיגל המנומס ענה לה בשקט:

– רק סבלנות קצת, גברת, גם דירה אמצא, רק סבלנות.

הזקנה השיבה בנהימה. מישהו צחק. אשה צעירה נענתה בצלילי קול עריבים לאוזן. הבריות החלו לפטפט ולהפיג על ידי כך את שארית החרדה. ארכה במקצת השעה, ולשוא תרו עיניו של זיגל אחרי בני בית שנהבי. הללו לא ירדו למקלט, וזיגל נזכר כי אין הללו שמים אמון במקום זה. חרש חמק מתוך עדת האנשים שהעיקו עליו בזרותם, עלה לקומה השניה והתדפק על הדלת. שנהבי ורעיתו קבלו אותו בסבר־פנים, כשהם יושבים מול מקלט הילדים – או כפי ששנהבי היה רגיל להתבדח – מול ״תיאטרון הבובות״…

השתעה עמם זיגל שעה קלה, סיפר להם איזה מקרה שקרהו באחד הימים, נתלהב בעצמו מכמה פרטים שבשעתו לא החשיבם, ואילו עכשיו לבשו בדמיונו תוספת גוון. שנהבי ורעיתו הקשיבו יפה לשיחו, שהיה מתובל בבדיחות־הדעת, עד שילל הארגעה פילח את דומית הלילה וקרע את קרום השקט. זיגל פרש לחדרו שהיה ספוג הבל ריחות חמים של הבריות, והשקט שנשתרר הכביד עליו ביותר באלם הבדידות. הזקנה, שהמתינה לו, כנראה, נתקרבה אל הסף וחזרה ברוע־לב עקשני על תביעתה:

– לא, אין זה מקום לדירה. השכנים רוגזים עלי. אומרים שמיקלט צריך להיות מיקלט! הצדק אתם, ושיחפש לו דירה אחרת.

היא נעלה אחריה את הדלת בדפיקה וזעמה מפעפע בקרבה. זקן טפש שכמותו! האם לא כדאי היה לו שיבין קצת את החיים! זקן גלמוד שכמותו! במקום לשכב שם בחור האפל, בלכלוך, הרי מוטב היה לו לקבוע את מיטתו בחדרה, בסמוך לה… גם היא גלמודה וערירית כמוהו. ויכולים היו שניהם לבלות יחדיו את ימיהם בנחת ובשלוה… שתי חליפות משובחות של בעלה שמורות בארון הבגדים שלה, מעיל חורף מציין, לבנים וגם עניבות משי… אף הוא, בעלה, גבה־קומה היה, אמנם קצת שמן ממנו, שכן זה ענוג יותר, אינטליגנט והדור במראהו… אלא שייקה שוטה הוא! משהיא מסבירה לו פנים ומתכוונת לטובתו, הריהו מתרתח פתאום וממהר להסתלק לחור שלו, כאילו אינה קיימת כלל וכלל… שילך לעזאזל!…

זיגל חזר ועלה על משכבו, אלא ששוב לא פקדה אותו התנומה. הוא שכב אפרקדן והירהר בבנו אשר הודיע לו כי יש תקווה שבקרוב ייחלץ גם ממעצרו זה, באיטליה, כי הבטיחו לו ולחבריו הפליטים להעלותם בקרוב ארצה. זיגל מעודד את עצמו ומתנחם כי לכשיבוא בנו תחול תמורה לטובה בחייו. ברגעים אלה עוברת בו הרגשת רוך, והוא מוכן לשכוח את מצוקותיו ולראות את הדברים הקודרים באור אחר.

לפתע תקפו הרצון לזוּן את עיניו בקלסתר פני בנו. ואם כי השעה היתה כבר לאחר חצות, לא עמד בפני חפצו, משך אליו את המזודה, הגדיל במקצת שלהבתה של העששית והעמיד אותה על המזודה הגדולה, למען ייטיב לראות; חיטט והוציא מבין ערימת התעודות צרור צילומים, קשור בחוט כחול, צרור המקפל בתוכו מיטב זכרונות חייו, מעמדו בחברה ובמשפחה. נובר הוא בגל הצילומים ומעלה את קלסתר דמות בנו, אחת מתמונותיו החביבות עליו ביותר, שנשקף מעליה פרצוף חביב של עלם בעל בלורית מתולתלת, מצח רחב ומוצק, עינים יוקדות ושופעות בינה, פרצופו של צעיר יהודי יפה־תואר; צילום זה הוא מימים שלאחר האוניברסיטה. שנים מעטות לאחר־כך יצאו לו מוניטין של עורך־דין מוכשר, בעל חוש צבורי ער, אדם התובע צדק ללא רתיעה; נאומיו השנונים הוציאו לו מוניטין במדינה. אכן, אף הוא לא חזה את הבאות, והיה אחר־כך בין הראשונים שנכלאו בין גדרי־התיל, לקלס וענויים. והנה נתרחש נס, והוא הצליח להמלט באורח־פלא, וכעת מאמין הוא כי ברוב מרצו ואמונתו עוד יפלס נתיב אליו, אל אביו הזקן, לנחמו ולעודדו לעת זיקנה.

עיניו לא שבעו מראות בתמונה. הסתכל בה שעה ארוכה, העמיד אותה באמצע, על גבי המזודה, בהסמיכו אותה אלכסונית אל הקיר, מול העששית, למען יפול עליה אורה מקרוב, ובעוד המזודה הקטנה פתוחה לפניו, ניצנץ בו הרעיון לקשט את המראה במקצת. הוציא שני גביעי־כסף גבוהים עטורי גילופים, שזכה בהם בשעתו, בימי עלומיו, כשכוחו היה יפה לספורט, הציג אותם משני עברי התמונה, לפאר אותה ולהוסיף לה חגיגיות, חייך בקורת־רוח למראה הצירוף המוצלח, נטל ופרש מטפחת מגוונת, והניח עליה בהקפדה רבה את המידליות שלו, כילד העורך את צעצועיו, ולא נתקררה דעתו עד שהוציא והוסיף גם את תמונתו ותמונת אשתו המנוחה, והיו נראים כסוככים באברתם על הבן, שכל רע לא יאונה לו חלילה, והריהו מצטחק ביניהם, בעוז, בחביבות ובבטחון של אדם צעיר שהשעה משחקת לו כביכול, שעולמו עופפו בזיו והכל בהיר לו ונהיר…

סמך זיגל את גופו על מרפקו, כשהוא שכוב על צדו, הסתכל ארוכות מתוך כסופי־נפש הומים בתמונות אשר לנגד עיניו, וראה בעיני רוחו מראות אחרים, רחוקים, מעולמו הנאה, החרב… כך התשוטט במבוך זכרונותיו, מתפלא בלבו על האומץ שעמד לו כדי להגיע עד הלום, לשכב כאן במצב העלוב בחדר־מיקלט אפל וקודר זה, שרוחות הסתיו נושבות בו בעוז, ולהתחמם לאור קלסתר בנו המרעיף ניחומיו לנפשו הנכאה. אכן, מי מילל ומי פילל כי בנו זה, שהיה אזרח גרמני לכל פרטיו ודקדוקיו, מעורה בעמה, בשפתה ובתרבותה של גרמניה, מבושם מריחות ארצה, יכתוב לו היום בפסקנות, כי הגיע לרעיון, שאין מוצא אחר אלא במולדת ליהודים בארץ האבות, ויתפאר לפניו שבכל שעותיו הפנויות שוקד הוא על ״למוד שפת הנביאים והחלוצים״…

דמעות ניקוו בעיניו של זיגל. ואף כי יודע הוא כי לא רבות השנים שנכונו לו עוד כאן עלי אדמות, שכן נתרופף כולו מרוב תלאות, ולבו נחלש, הנה מתנחם הוא, כי אם יזכהו אלוהים לחבק את בנו בזרועותיו, הרי עדיין יש טעם ותכלית לשארית חייו, ויש גמול־מה לצרות. עוד השבוע עליו לעלות ירושלימה, והוא לא ייצא ממשרדי העליה עד שיבטיחו לו נאמנה כי לבנו תנתן האפשרות לעלות; הוא לא ירפה מהם, יסביר להם וישדל אותם ברכות, ואם יהיה צורך בכך, גם בתקיפות ללא רתיעה עד שישיג את מבוקשו, את מטרת חייו האחרונה. לבסוף נרדם זיגל, שבע־זכרונות ומשועשע־תקוות, בלי לכבות את העששית, וזו הוסיפה להטיל את אורה על שני הגביעים המתנוצצים ועל קלסתר פני הבן והוריו. הזקנה – שיצאה לפנות־בוקר מחדרה ואור העששית רמז לה מחשכת המקלט – נתעתה להציץ פנימה מתוך סקרנות, נבהלה בראותה את המראה המשונה בעיניה, ובעמדה רגעים מספר כנטועה במקומה, לא גרעה את עיניה מפני הזקן שאצילות היתה נסוכה עליהם בשנתו, והיא הפטירה חרש, תוך רוגז מהול בבוז: ״אין־זאת כי יצא הזקן מדעתו״…

ה

גשמי־זעף ניתכים בעוז.

מכורבלת בבגדי־צמר חמים יושבת הזקנה בסמוך לחלון. יד גרומה וסמוקה מקור מושיטה היא כלפי הוילון, מסיטה אותו הצדה ומציצה בעיניה הדלוחות החוצה, ועל פניה הכמושים מהבהבת כמיהה ילדותית, המעלה באפה ריחות נשכחים וקטעי התרחשויות, בצליל, ובצבע, כאילו רק תמול־שלשום אירעו… אוהבת היא לשבת על־יד החלון ולהסתכל במטרות־העוז מתוך הנאה חריפה, משל רואה היא כיצד מלקים את האדמה, ממרקים את עוונה ומטהרים אותה מחלאתה ואבקה. בתשוקה קבועות עיניה בגשם הנצלף אלכסונית, בשלוליות המתהוות ובפלגי המים השוקקים בסמוך למדרכות, הולכים ומתרחבים עד שגלגלי האוטובוסים חוצים בהם בכבדות תוך עירבול והעלאת קצף. הגשם מוסיף לשטוף בעוז, עד שהוא מערפל את הרחוב, העוטה דוק עמום כעין העופרת הכחלחלה. הזקנה מרוצה. הרגשה שקטה ומרגיעה מלפפת אותה. היא משפשפת את כפות ידיה זו בזו, מכניסה אותן לשרוולים של מעילה הצמרי, מכווצת כתפיה הצרות תוך צמרמורת קלה, והריהי מוכנה לשבת כך שעות, בלי לזוז ממקומה, כל עוד הגשם ניתך.

אשה צעירה חולפת במרוצה על גבי המדרכה הריקה מאדם; תוך כדי הילוך היא מכפתרת את מעילה הקצר, ששוליו מתבדרים, מבקשת להגן על גופה; שמלתה הדקה נטפחת לברכיה, גרביה רטובים לגמרי, נעליה קיציות, וניכר בה כי בשעה שיצאה מביתה לא שיערה כלל כי גשם שוטף יתקוף אותה בדרכה. שעתה דחוקה לה, כנראה, שכן אינה מחפשת לה מחסה. ממהרת היא אל תינוק שהשאירה לבדו, ומשראתה כי אין הגשם פוסק, הרי היא מפקירה את עצמה לרשותו: עליה להזדרז ויהי מה; כבר הגיעה שעת הזנתו של התינוק. ודאי כבר התעורר והוא צווח. היא חותרת בקושי מול הגשם והרוח, נאבקת עימם ומטה את פלג גופה העליון מתוך התאמצות. אך הנה הגיעה לשפת המדרכה ונתעכבה. עליה לחצות את הכביש, אלא שפלג המים נתעצם, גאה, ואין היא יכולה לעבור בו בנעליה הקלות. היא מתרוצצת הנה והנה, לעקוף את הפלג, תרה אחרי מקום־מעבר צר ואינה מוצאת. הזקנה מסתכלת בה, ופניה הנוקשים מעלים חיוך רפה, המעווה קמעה את פיה הפעור: ״אדרבה, חצופה! נראה־נא. כיצד תעברי את הרחוב בגשם כזה?״. היא מקרבת את פניה לזכוכית הקרה, כדי שתיטיב לראות, וקצה אפה הנוגע בזכוכית הופך שטוח וחיוור ומשווה לה ארשת מגוחכת ביותר. האשה הצעירה מביטה כה וכה, חסרת־ישע. והזקנה עוקבת אחריה בסקרנות רבה, שתום־ילדות מהול בה; ניתן לה ענין כלשהו לענות בו ביום סגריר קודר זה.

חייל גבה־קומה וחסון, עטוף במעיל־גשם ירוק ומתנוצץ, פוסע לקראת האשה הצעירה הנתונה במיצר; עוד מרחוק הבחין במצבה, והריהו מחייך, כאומר: שאלה זו ניתנת להיפתר על־נקלה. האשה מסתכלת בו ומחזירה לו חיוך של מבוכה. הוא אומר לה משהו בגשתו אליה, והאשה מנענעת לו בראשה בחיוב (הזקנה מקדירה פניה ואינה גורעת עין). האשה הצעירה מרימה זרועותיה כאומרת לחבק את החייל, וזה גוחן קמעה, לופת גבה בזרועו האחת, ובשניה חובק הוא את רגליה סמוך לברכים, ומרים אותה בתנופה אחת! האשה שוהה רגע בזרועותיו כתינוקת, ומיד הריהו מרחיב את פסיעותיו, חוצה את הפלג מעבר מזה, נושא אותה לרחבו של הכביש השטוף במים, עד שהוא מגיע למדרכה שמנגד. כאן מתארע משהו המדהים את הזקנה, המסתכלת בכל המחזה הזה, נסערת ברוחה וזעם בלתי ברור מחלחל בה! משהעמיד החייל את האשה הצעירה על רגליה, הריהי מעניקה לו לפתע נשיקה חטופה על לחיו, פורשת ממנו ומסתלקת מהר, בעוד זה עומד על עמדו, מביט אחריה בחדווה, ובפניו חתום חיוך שאין הגשם יכול להעיבו…

הזקנה נתרתחה ונרתעה מן החלון, משל מעשה־זוועה ראו עיניה. חצופה שכזאת!… – רטנה לעצמה – פרוצה שכמותה!… משום־כך משוטטת היא בגשם דוקא, כדי לצוד לבם של חיילים! ואל זה נטפלה דוקא, מפני שמן הנכרים הוא, ועתה מחכה שירוץ אחריה… רבש״ע! מה טיבן של נשים אלו בימינו? היכן למדו מנהגים שכאלה?! ועל־שום־מה, איפוא, צריכה חנה׳לי שלי להיות טובה מהן?… כאן נקפה לבה, ורוגז מהול בצער של כאב טורד הסעיר את רוחה. מרת־נפש היא כל הימים, וכל פעם שהיא מבקשת לתת פורקן לזעמה, לשכך את רוגזה, היא נכשלת באיזה מעשה נמהר שאכזריות בו. לאחר מעשה יאכלה הנוחם, ואז היא מחפשת לה הצדקות בדויות. חנה׳לי… פרחה לה חנה׳לי ואיננה… והבית ריק בלעדיה…

הענין התחיל מהערתה של אותה מנוולת, בת־עירה, שסרה אליה יום אחד, לשם ביקור, כביכול, ישבה אצלה שעה ארוכה והיתה מספרת איתה על דא ועל הא, מגלגלת בכל מיני ענינים, ולא פסקה מלשאול בכל פעם בעקיפין על חנה׳לי שלה ועל מעשיה, ולפתע, לפני צאתה, לא התאפקה ואמרה לה:

– היודעת את, פרומה׳צ׳ה, עליך לשים עין על חנה׳לי שלך…

מיד לאחר אמירה זו הרגישה היא, פרומה, כי כל הביקור הזה לא בא אלא כדי להשמיע אזהרה זו באזניה… לבה נקפה והיא הרגישה כי ברכיה פקות מרוב חרדה. היא נתנה במכירה שלה עין־זעם נוקבת, כאומרת לעקור כל חשד מלבה, כל צל של ספק בתומת בתה. ולבסוף לא הבליגה ופסקה קצרות:

– רוצה אני לשמוע דברים ברורים.

ואז קנתה לה שביתה שוב, כולה אומרת חשיבות, ולאחר שתיקה קלה, בלי לשעות לחיוורון הנסוך על פני האם, פתחה בנעימה של לחש, כחוששת להשמיע את הדברים בקול רם:

– פרומה׳צ׳ה… מרננים אחרי בתך… אין היא מתנהגת כשורה. רואים אותה מהלכת עם חיילים, מן הגויים… בבתי־הקפה ובמקומות אחרים שבת ישראל כשרה אין לה שם דריסת־רגל…

הזקנה הפסיקה אותה בזעם:

– טוב, טוב! שמעתי…

– ראי פרומה׳צ׳ה, הזהרתיך… אני את שלי עשיתי!

– טוב, טוב… ודאי יש הפרזה, טוב… טוב!

רוחה, נפעמה בה, והיא הרגישה כי עולמה מתמוטט. עוד זה חסר לה! אחרי־כן נשארה לבדה, ישבה שוממה על הכסא, ועיניה בוהות כבחלל ריק. כיצד לא שמה לב להתנהגותה של הבחורה עד היום? אמנם רגילה היא לאחר בלילות לפעמים, אך היא לא ראתה בכך כל רע, שכך דרכן של בחורות צעירות ונאות; אבל כיצד לא התחקתה על עקבותיה לראות ולדעת בחברת מי היא מבלה?… בת סוררה ופרוצה שכמותה!

ואז התחילו המדנים בבית. לראשונה לא הגידה לה דבר. החליטה לעמוד קודם־כל על אמיתות השמועה, והחלה לעקוב אחריה בחשאי וביקשה לתפוש אותה בקלקלתה. ויום אחד מצאה את הבת כשהיא נחפזת להתקשט מתור קוצר־רוח ובהילות משל חוששת היא שמא תאחר מועד צאתה של רכבת. תוך־כדי־כך הציצה הזקנה בעד החלון, ועיניה נתקלו באיש־צבא המטייל לו לאורך המדרכה, הלוך ושוב, ונראה כממתין, שכן נשא עיניו מפעם לפעם לעבר חלונות דירתה… לפי צוארון כותנתו הזקוף כלפי מעלה, ולפי הקדקוד, ששערותיו גזוזות בסמוך לעור הצחרחר, הכירה בו מיד כי נכרי הוא. נתרתחה מקצף ונתנה בבתה עינים פולחות:

– לאן את מתכוננת?

– עלי לגשת לאיזה מקום, אמא.

– לצאת ל״שיגץ״ הזה, המחכה לך בחוץ!…

– איזה שיגץ, אמא? – העמידה הבת פני חפה מפשע, ומיהרה לשים את המעיל על כתפיה. כאן פקעה סבלנותה של הזקנה, שכן לא הטילה עוד ספק בדברים, השתערה על הבת וסטרה לה על לחיה. תוך כדי רגע חמקה זו ונסתלקה מן הבית לקול פרץ צווחות וגידופים הניתך מפי האם.

משניגשה הזקנה לחלון ראתה כי אותו חייל מתרחק והולך מעבר לכביש, ואילו הבת נחפזת בלכתה על גבי המדרכה השניה, כאילו דבר אין לה לחייל. ״ודאי רמזה לו״… שיערה הזקנה ולא נתקררה דעתה, פרצה החוצה, חיפשה לה סתר בסמוך לגזעי העצים, התחקתה על עקבות הבת בזהירות רבה, עד שלבסוף ראתה לחרדתה הרבה כיצד נתקרבו השנים זה לזה, והמשיכו יחדיו דרכם שלובי זרוע…

גם לאחר אותו מקרה שהחשיך עליה את עולמה והפך את הבית לקלחת של מריבות, עמדה הזקנה לא לילה אחד על בהונות רגליה כדי להציץ בעד החלון ולראות מי הם הללו המחזירים את בתה הביתה, ולא אחת נוכחה לדעת כי לא דיבה היא בפי הבריות, שכן מהלכת היא הנערה לרוב בחברתם של אלה אשר מהם למדה את הפזמונות הנלעגים בלשון הזרה לה. אמנם, מחזרים היו אחריה גם צעירים שלמדו איתה יחד בבית־הספר, ומהם גם בחורים טובים, אבל משום־מה לא היו אלה לפי רוחה הסוערת. אכן, היה בה משהו מן האב, שבשעתו היה נתפש גם הוא לנשים אחרות, ולילות רבים וקשים מינה לה; אותו הדם הלוהט ואותה קלות־הדעת היו גם בבת הפוחזה. וכך גלשה הנערה במדרון, והיא, האם, לא השכילה לרסן אותה בעוד מועד, ודחפה אותה שלא מדעת לזרועות החיים, שראשיתם רצופה תענוגות וסופם מפח־נפש. בת סוררה ופרוצה!… הלכה לה לבסוף אחר מאהבה הנכרי, ואין יודע עוד מה גורלה ומה מעשיה. עקרה מכאן, אף בלי ליטול ברכת־הפרידה ממנה, רק מסרה על ידי שכנה שהיא נוסעת מכאן, ואם יום אחד יעלה הרצון מלפניה לחזור – תודיע לה על כך קודם במכתב…

יש ובשעה שהדוור שוהה בחדר־המדרגות, בסמוך לתיבות־הדואר, מתעכבת הזקנה על הסף ותקווה חשאית נובטת בה: שמא היא חוזרת כבר!… אמנם, ראויה היא, הפרוצה, כי יתלשו את שערותיה מראשה, כי יחבלו בלא רחמים בגופה הטמא, אך הלואי ותחזור כבר!…

הגשם פסק, אך הזקנה נסתבכה בינתים בהרהורים על הבת. הגות־רוח עכורה נחתמה בפניה. מריבות פרצו תמיד בבית, שכן לא חפצה לקבל מרות. אך בלעדיה שמם עולמה, נתרוקן, כי בכל־זאת מילאה את החדרים קול צחוק ושיר, ובדיחות־הדעת, המיית חיים צעירים… לב טוב היה לה לנערה, ומבטיה של הזקנה התרפקו תדיר בגאווה מסותרת על גווה החמוד, ואזניה לא שבעו משמוע את רנן קולה. מי יודע, אלמלי הבליגה, ולא היתה מביאה אותה לידי מצוקת־נפש בתוכחותיה הבלתי־פוסקות, ולא היתה שוללת ממנה כסף לתמרוקים ולשמלות, שהנערה חשקה בהן כל־כך, אפשר ולא היתה משרכת דרכיה, ולא היתה מסתלקת מביתה. אלא היא, האם, יודעת ומכירה יפה בטבע של עצמה: מהירת־חימה היא, להוותה, והדבר הוא בעוכריה. כיוון שלא יכלה לשלוט ברוחה, הביאה את הנערה לידי סוף זה. בת יחידה! היא העתידה לרשת את כל הונה ורכושה! הלכה לה – ואין קול ואין הגה. פעמים מתעורר בה, בזקנה, הרצון להתנקם בה ולהעביר את כל נכסיה בצוואה לטובת הצבור; אלא שרעיון־שוא היה זה, משתעשעת היתה בו בלי להאמין שעשה תעשה כך, שכן אין היא אוהבת את הבריות ולא את הצבור, ועל־שום־מה, איפוא, עליה לדאוג לטובת הכלל?… לא, שטות גדולה שכזו – לכך אין היא מסוגלה. אלא מה לעשות לבת שמרדה בה ואיננה? וימיה חולפים בלעדיה בקדרות ובשממון… ומסביב – השכנים מרגיזים אותה, הכל עוינים אותה, והיא, אף היא שוטמת אותם! אין היא סובלת פרצופיהם המתועבים…

היא נתקרבה לארון הבגדים ופתחה את שתי דלתותיו. כמה שמלות, חזיות, צנצנות־תמרוקים ושאר מיני חפצים קטנים השאירה הבת בהחפזה לברוח, והזקנה נוטלת אותם, ממשמשת בהם, בוחנת טיבם, ותמיהה על שאין הנערה באה לקחת אותם, כי הרי אין להעלות על הדעת שהיא, הזקנה, תקשור אותה בחבלים כדי להחזיקה בבית בעל כרחה… לפני מראה זו היתה עומדת בכל מלוא גווה החמוד, מתפרכסת ומפזמת לה ניגון עליז בלשונם של הנכרים, וריחות בשמיה נידפים ומגרים את נחירי אפה של האםף; אותה שעה היתה האם מתכנסת לה בכורסה שבקרן־זוית, כאורבת לה לבת, עוקבת אחרי כל תנועותיה, מתבוננת בה כתוהה על פשר החן המגרה האצור בגופה הצעיר והרוטט, ומבקשת לה לפתע תואנה לפתוח איתה בריב, להרגיזה קמעה, להטיף לה מוסר ולהשיא לה עצה טובה על נישואים ועל תכלית, עד שהבת היתה מחישה את הכנותיהת מעיפה מבט בוחן ונמרץ כלפי המראה לצוד יפעתה היא, ופורחת מן הבית עד שעה מאוחרת בלילה.

בתוך בדידותה הקשה והמדכדכת נתעורר בה יום אחד זיק של תקווה כי לוּא ניאות הזקן, שוכן המיקלט, להתקשר אתה – כמשפטם של זקנים בגילם, בבקשם להפיג את שממונם – כי אז היו חייה מקבלים טעם, והחלל הריק סביבה היה מתמלא ענין, כי אכן זקן נאה הוא, וכפי־הנראה אינטליגנט הגון, ומפאת מצבו הקשה, הדוחק, כדאי היה לו שיעשה זאת. ויפטור עצמו מפגעים שאינם עוד לפי כוחו. היא ביקשה לרמוז לו על כך, ולקרב אותו בכל מיני דרכים, אלא שהוא באמת סכל, אין מוח בקדקדו… דומה, שהוא אף משתמט מפניה, ממעיט בדבור, ובעוד היא פונה אליו במאור־פנים, מתוך כוונה מפורשת להתחבב עליו, הרי הוא עונה לה סתומות ולמקוטעים, כאילו כפאו שד, וממהר להתכנס ככלב במאורתו. לפני ימים אחדים נכנס, ואף כי היא עמדה על סף המטבח וחייכה אליו. חמק לו, משל אינו מבחין במציאותה כלל וכלל, נכנס לחדרו וחסל! הה, לוּא הבין זקן זה ללבה! היא היתה משנה את חייו תכלית שנוי, מוציאה אותו מאפילה לאור, מלבישה אותו כהלכה, מאכילה אותו ממיטב תבשיליה ומעדניה, ובלכתה אתו לבית־הכנסת היו הכל מצביעים עליו ואומרים: זהו בעלה… בלילות־חורף, בהיות הרוח והגשם בחוץ, היו יושבים יחדיו בסמוך לרדיו, תנור החשמל מפיץ חומו, והם מאזינים לנגינות ומיטיבים את לבם בתה ובעוגות. הרי מאומה לא יחסר לה, חלילה, ועל־שום־מה, איפוא, לא ירד הזקן לסוף דעתה? אלא שאין הוא רוצה, בכך… ואם כן הדבר, אם אין זה לפי כבודו, והוא מעז לא לרצות בה, מוטב שיעקור לו מכאן וילך לכל הרוחות!… קבצן מגונה השומר על גאוותו המנופחת, כאילו היה באמת איזה פרופיסור! אבל היא לא תתן לזלזל בכבודה. אין לה צורך בו. מוטב שיצא, ואת החדר כבר תדע להשכיר בדמים מרובים. ברוך־השם, רבים הם הקופצים כיום על פינת־דירה, וזה ה״אינטליגנט" הגנדרן הזקן, הטפש, ייקה שאין לו תקנה – עליו לצאת מכאן! כן, לצאת! היא כבר תתחיל לטפל בו ובלא עדינות יתירה…

ו

שנהבי פסע בנעליו המפורזלות, ימינו מחבקת את צוארו של גדעון, והוא מחייך למראה זיוה שלו ההולכת לפניהם. הילדה הקדימה אותם, תוך דילוג פזיז, וניכר היה שגאוותה

גדולה על אביה שפשט צורה ולבש צורה. פיה היה מלא רינה:

אבא שלי חייל!

אבא שלי חייל!…

שנהבי, אף שנשוי היה ואב לשני ילדים, קם ונצטרף למתנדבים. רוחו היתה כבדה עליו בזמן האחרון, וסבור היה כי זהו המעשה ההוגן האחד שיאה לאיש עברי לעשותו בימים אלה, וגילה הבינה לרוחו וקיבלה עליה את הדין, אם כי גם בצער כלשהו, ולא לגמרי בלב שלם. עתה מבלה שנהבי את ימי חופשתו לפני צאתו למחנה האימונים.

בדירתו מוצא שנהבי את מר זיגל, שחזר מעבודתו וסר לשפוך את מרי־שיחו בפני גילה; זו היתה מקשיבה לו יפה־יפה, ובפניה הבעת־הסכמה והשתתפות בצערו. הפעם היה זיגל מרוגז ומסוער מאד, שכן החלה בעלת־הבית לנגוש בו בצורה גסה ומעליבה ביותר! את בית־השימוש היא נועלת בפניו, את המים היא מכריתה מפיו, והיא מאיימת כי גם את דלת המיקלט תגיף באם לא יצא בהקדם. ולאן הוא יכול לצאת כיום, כשאין בכוחו להשיג דירה, וכיצד יוכל להמשיך בקיומו העלוב אם אין לו מקום לרחוץ את פניו, ואם אנוס הוא בליל־אופל וסער לצאת לצרכיו אל השדה שמעבר לכביש, או על שפת הים… מה טעם לחייו, הקשים גם בלאו הכי, אם אשת־מדנים זו מטילה בהם זוהמה ומרירות בלי קץ. בכלל, משונה היא בהליכותיה. יש והיא פונה אליו בנועם־לשון ומחייכת אליו במתיקות רבה, מבחילה ממש, ולמחרת היום, או מיד לאחר־כך היא משנה טעמה וזורקת בו מרה עד שקשה לו לעמוד בפניה..

שנהבי הקשיב לקובלנה חרישית זו ותפש את משמעותה המזעזעת. בעיני הזקן נקוו דמעות, ולשוא התאמץ להסתירן; פניו נתכרכמו וסנטרו היה מרטט כאצל תינוק שהעליבו בו. הילדים – שהכניסו עימם את צהלת חדוותם הרועשת – הרגישו אף הם כי משהו אינו כשורה כאן, נשתתקו והתרפקו על האב כחוסים בו, ואת עיניהם תלו בזקן, סוקרים אותו בתמהון ובעצב גם יחד. שנהבי נתרגש מכעס עצור:

– אני ארד אליה, אל המרשעת.

גילה נענתה לו:

– אבל בלי התרגזות יתירה…

– מכשפה ארורה!

מיד בקע ועלה אליהם קולו המתמרמר של שנהבי, המהסה את המלמול הניחר של הזקנה הרוגזת. גילה פתחה את הדלת כדי לקלוט את מהלך השיחה, והילדים עמדו דוממים מקשיבים אף הם לבליל הקולות, הגערות וההתנצחות שבין אביהם לבין בעלת־הבית. עתה פרצה הזקנה העיקשת בשטף גידופים. הזקן, שקם אותה שעה מעל כסאו, חרד ונבוך, היטה אזנו אף הוא, והיה עגום ביותר, על אשר בגללו נאלץ שנהבי להכניס את עצמו בריב לא לו. הוא החל מפציר בגילה, בקול רך שנעימת פיוס מרעידה בו.

• אבל בבקשה, תאמר־נא הגברת למר שנהבי שלא > כדאי…

– אין־דבר! – השיבה לו גילה בזעם עצור. גם היא נתרתחה. שרירי לחייה ריטטו ואדמומית הבהבה בפניה. נכונה היתה לזנק למטה, לעזרת בעלה. אלא שתוך־כדי־כך חזר הלה חיוור מכעס ומרוגז ביותר. דברי הזקנה, גדופיה ופרצופה המנוול כמעט שהעבירוהו על דעתו. קרוב היה לשלוח יד בה ולהכותה. הוא גזר עליה כי תחדל להתעולל בפליט הזקן, שאם לא כן, יירד הוא, שנהבי, עוד הערב, ויפרוץ בכח את הדלתות, וסוף לדבר! עכשיו, שלובש מדים הוא, שהיום – הוא כאן, ומחר – אי־שם הריהו מצפצף עליה, ועשה יעשה זאת!

הילד התלהב:

– אבא! אני אעזור לך לשבור את הדלתות!

…– שתוק, שתוק!… לא מבקשים ממך – הפסיקה אותו האם, והעיפה מבט של תרעומת בפני בעלה, על שאינו זהיר בדבריו בנוכחותם של הילדים. אשר למר זיגל סבורה היתה הגברת שנהבי כי אם תוסיף הזקנה להתאנות לו, ״יוכל להשתמש בחדרי הנוחיות שלנו וגם ללון אצלנו בשעת הצורך״.

הזקן הרכין את ראשו, מתאמץ לפענח את סוד שיחה העברי של הגברת שנהבי, שנאמר ברהיטות; משעמד על כוונת דבריה פתח בסרוב שבהתנצלות, בשלחו לפניו את שתי כפות ידיו השטוחות. כדוחה את ההצעה ממנו והלאה, משל מרחפת היא באויר לעומתו והוא דוחף בה להרתיעה:

• אה, לא! חס־וחלילה!… עד כדי־כך איני רוצה להטריד את משפחת שנהבי. דייני בכל מה שעשיתם בשבילי היום. בכלל מצטער אני מאד שאני גורם לכם תמיד טרדות בעניני היגעים, ומכיר אני לכם טובה מעומק לבי, כי לולא אתם, אנשים יקרים, מי יודע אם הייתי מוצא בי כוח לעמוד בכל הצרות הניתכות על ראשי לעת זיקנה. כן, זיקנה שאין בה קורטוב של שמחה ולא רגע של מנוחה…

– עם פרידה הוא נעצר, מעביר את כפו הלוטפת על ראש הילדה, ואצבעותיו הארוכות בחיורונן הענוג משחקות בתלתליה השחורים, עד שהילדה נשמטת מתחת ידו. כפו נתלתה חסרת־משען באויר, צנחה למטה והוא פרש בלב כבד. ברדתו מעל המדרגות, נשתהה רגע להאזין ללבו שדפק בו שלא כרגיל; משקרב לדלת לבשו פניו הבעה מודאגת ביותר, והוא נכנס חרש־חרש לחדר־מיקלטו, כמתגנב. הזקנה המתינה לו בקרן־זוית, כאורבת, ומשראתה אותו, מיד השתערה עליו בשצף־קצף, פיה ממטיר טענות וקטרוגים וקללות בזרם אחד:

– ברוך הבא! ייקה הולך! משלח אתה בי את שכני המתוקים, מה? הביטו־נא כיצד זה הולך! את עיניו השפיל לארץ כאילו אינו רואה כלל! מי ייתן ותחשכנה רואותיך בחוריך! ראיתם מין יחסן שכזה, ניטפל אלי כאילו חייבת אני להחזיקו אצלי בביתי! חייבת אני לתת לו את חדרי במתנה! מכות! כל מדוי־מצרים – רבש״ע! יחולו עליך, צדיק תמים שכמותך!..

כאן היא שואפת רוח ומסיימת במין פטר־לשון:

– עוד אלמדך דרך־ארץ. זקן טפש!

והיא מלווה את איומה בתנופת אגרופה הגרום.

הציץ בה זיגל נפעם ומשתומם: רישעות זו מנין לה? לא אחת הפליאה אותו זקנה זו, שכל עצמה אינה אלא אשה חלושה ותשושה העומדת על־פי קבר ממש, והיא חיה בדילה מבתה יחידתה, ובכל־זאת מביא אותה יצר־הבצע עד כדי להציק לו באמצעים שפלים כאלה שאין להעלותם על הדעת. ובכלל היאך היא משקיעה את כל פעלתנותה בעסקי הבית הזה בן שלוש הקומות, מציקה לבריות ומטרידה אותם כדי לזכות על ידי לחץ וסחיטה ותככים בלתי פוסקים בלירות מספר. שספק אם יש בכוחן להאריך את חייה עלי אדמות ביום אחד נוסף!… ובעיקר מתחלחל זיגל, בשוותו בנפשו את מידת הטמטום שלקתה בה אשה זקנה זו בימים שהטירוף והרשע בעולם עוקרים מן השורש ומכלים הכל! ותמיה הוא על עצמו כיצד הוא עומד בכל אלה, ואינו כורע תחת נטל הצרות הבאות עליו. אין זאת כי כוחות טמירים גנוזים בו, ומטבעו מחוסן הוא במדה כזו, שדי לו בקווי אור אחדים הבוקעים מבעד לערפל חייו והריהו מתעודד.

אותו מחזה שערך פעם לעצמו, בפארו פינת־חמד מסביב לתמונת בנו יחידו, משך את לבו כאיזה סם משכר, שאדם עלוב מצא בו תנחומים לנפשו הנדכאה; ומאז, ברגעים של דכדוך־הנפש, בשעות הערב, היה הזקן חוזר ועורך את ה״טקס״ החגיגי הזה, פולחן אהבה וגעגועים, והיה יושב וצופה לאור העששית, מתחמם מול מירמז תפארתו מלפנים ורואה עבר כהווה ועתיד…

יש אשר באותה שעה ממש היה אור החשמל נדלק ומבהיק מבעד לזכוכית האטומה, הקבועה בדלת חדרה של הזקנה. גם שנתה נודדת לעתים קרובות, והרי היא קמה, מעלה תוך גניחה את האור בכל שלוש הנורות של המנורה הגדולה, ותוהה בפעם האלף על הריקנות השולטת בעולמה. רגשות־זעם ונוחם הומים בה חליפות, מסעירים את רוחה הרגזנית, עד שלבסוף גוברים בה געגועיה לבת הסוררה, והריהי יושבת על המיטה בתוך המצעות והכרים הסתורים והשמוטים, ומתוך עיניה הדלוחות ניגרות דמעות עלובות, דמעות זקנה בודדת וחסרת־ישע. אימה מוחשית לופתת נפשה באותם הרגעים, ורק משאלה כנה אחת ממלאה את לבה: לחזות שוב בפני חנה׳לי…

רגשות אם רכים, שלא ידעה לטפח אותם בימים שהבת היתה במחיצתה, מתעוררים בה בשעת־לילה נבוכה זו, והיא רואה בדמיונה כיצד היא נוהגת חסד בחנה׳לי, וזו מנעימה את ימיה האחרונים בעדינות שופעת חיבה; כך היא משעשעת את עצמה שעה ארוכה בחזיונות־שוא אלה, מחייכת מקורת־רוח, פותחת בשיחות קטועות עם הבת, פולטת מלמולי־חיבה ושוקעת בעולם מדומה זה… כשהיא מתפכחת לבסוף, וחשה בכר שלחצה אל לבה מתוך גיפוף ועצימת עינים והמציאות נחשפת לפניה בעירום אכזרי ומשטה, תוקפת אותה מבוכה שחולפת מיד, ואת מקומה כובשת שוב אותה קהות וקשיחות־לב שחותמה טבוע בהליכותיה עם הבריות כל הימים.

ז

בוקר אחד התדפקה בעלת־הבית על דלת דירתה של גילה שנהבי. היא עמדה קמוטה וכפופה, כדרכה, בשפתיה הצרות, המבחילות, ומתוך גיבוב־דברים שלה, למדה גילה לדעת כי הזקן מוטל חולה ואין מי שיטפל בו. אותה שעה נזכרה גילה, כי אכן לא סר אליה זה ימים מספר, וכי מרוב טרדותיה הסיחה דעתה ממנו. מיד נקפה לבה, והיא נחפזה לרדת למטה ולראות מה היה לו. פני הזקנה לבשו ארשת של רשע באמרה:

– ודאי חולה טיפוס הוא!

השערה זו ריתקה את גילה לרגע אחד על עמדה; מחלת הטיפוס פשטה אז בעיר באופן מבהיל, ועליה לדאוג לילדיה. אין לזלזל, איפוא, באמצעי זהירות. נעלה זוג נעלים ישנות ונתעטפה בחלוק ישן, כתריס כל שהוא בפני הזדהמות, הכינה בקערה תמיסה של מי־חיטוי, ואז ירדה לבקר את ידידם הזקן.

היא מצאה אותו על יצועו תשוש ולוהט מחום. בעד החלונות והפתח המגודרים בשקי־חול, שמסתירים זיוו של יום, נסתנן אור עכור ונודף צינה. רק לאחר שעיניה הסכינו לאפלולית עמדה על מצבו העלוב של הזקן. גזעי האקליפטוסים המפותלים, התומכים במרישים הכבדים, אין בהם כלל כדי לשובב נפשו של אדם זקן וגלמוד, הקובע לו מאורה אפלה זו למשכנו… האבק והלכלוך הסאיבו את מראה החדר, ויצועו של הזקן בסדינו הצחור, הבהיק על פני כל הרקע האפור הזה באיזו סתירה שקשה ליישב אותה.

זיגל חייך לכבודה, נתייגע מתוך מאמץ־שוא להתרומם, ומרוב חולשה צנח ראשו לאחוריו. מדולדל היה מן המחלה, מפני החום הגבוה שאינו פוחת, ונוסף לכך היה חלוש גם מרעב, כי זה קרוב לשלושה ימים שלא בא אל פיו מאומה… סבור היה כי לאחר שישכב יום אחד יוטב לו, ולכן נמנע מלהטריד את הגברת שנהבי, ואילו זו, הזקנה המטורפת, הרי מים פשוטים היא מונעת ממנו, וכיצד יעז לבקש ממנה כוס תה?… ואילו את שכניו היקרים מטריח הוא קצת יותר מדי.

גילה נזפה בו על שלא טרח להודיע לה מיד. אדם מבוגר ונבון חייב לדעת כי במקרים כאלה אין נוהגים בדקדוקי־נימוס, אכן – יואיל בטובו ויסלח – היתה זאת שטות גדולה מצדו!

חייך זיגל את חיוכו הסלחני והיטה את ראשו הצדה, להסתיר את הדמעות שנתקשרו בעיניו. לכל הרוחות… כל פעם שהוא נתקל ביחסה הלבבי של אשה זו, תוקפת אותו התרגשות והוא עלול לפרוץ בבכי כתינוק שרחמיו נכמרים על עצמו… מה טוב הדבר שהיא ירדה אליו. אין הוא מבקש אלא כוס תה וצנימים אחדים, ואשר למחלה – הזקנה טוענת כי נגוע טיפוס הוא, וקשה לו לקבוע עד כמה היא צודקת, ואולם אם חולה טיפוס הוא, מה פשר התיאבון שמתעורר אצלו ומציק לו מעט?

גילה החלה מטפלת בו בשקדנות וזריזות של אשת־חיל שרצון טוב מפעם אותה. משעלתה לביתה פשטה את החלוק והנעלים, בהם שהתה אצל הזקן, והניחה אותם בפינה מבודדת, רחצה יפה את ידיה במי־חיטוי, ותוך שעה קלה הכינה תה, צנימים וקצת רסק תפוחי־אדמה, חזרה ונתעטפה בחלוק והורידה לו את הסעודה הקלה על גבי טס, וסייעה בידו לסעוד את לבו החלוש. אחר־כך נזדרזה להבהיל אליו את הרופא הגר בשכנות. הלה, לאחר שבדק אותו, לא חרץ משפטו אם אמנם חולה טיפוס הנהו, והביע את דעתו כי יש כאן חשש של הצטננות דוקא. הרופא נפתע אף הוא לראות את הזקן בדירה עלובה זו, שרוחות החורף הקרות מנשבות בה בכל עוז, והוא פנה אל הגברת שנהבי, והסביר לה שטוב היה להעביר את החולה לחדר אחר, או לבית־החולים. הוסיף הוראות חטופות לשם טפול ומתוך קוצר־רוח הסתפק בכך ונסתלק, בהרכינו ראשו כחושש להיתקל בגזעי העצים.

גילה עמדה נבוכה. אכן, צדק הרופא וחטא הוא להשאיר את הזקן החולה בחור אפל וקר זה! אך מה תעשה? הן לא ייתכן להעבירו לחדרה, לא, דבר זה אין להעלות כלל על הדעת, כי ילדים לה; ולמצוא לו מקום אחר, לא ענין קל הוא, ולא לפי כוחותיה הדבר. אלא שכאן בא הזקן עצמו לעזרתה. הוא הבין יפה למגינת לבה, והחל מרגיע אותה שאין בכך כלום, כי כבר רגיל הוא בכמו אלה, והוא חש כי בעוד ימים מספר יחלים וישוב לאיתנו.

הוא נצטנן לפני שלושה ימים. אותו יום, עם גמר העבודה, נאלץ לחכות שעה ארוכה לאוטו, בקור ובגשם. כמה וכמה אוטובוסים חלפו על פניו מלאים פועלים עד אפס מקום, ורק באחד מהם, מך האחרונים, נתייחד לו מקום בדוחק רב. היה זה יום חורף דולף וטורד, שהצינה מרעידה אף גופו של אדם צעיר, כל־שכן של זקן אשר מנוחתו נטרדת, מזונותיו לקויים, ודירתו אינה דירה.

משהגיע למיקלטו, עייף ויגע, קידמה את פניו קדרות הבדידות והצינה שחדרה פנימה מבעד לבלואי השקים הפרושים על גבי החלונות. רגעים מספר ניצב על עמדו, שומם ודאוב, כשהוא לוחש לעצמו, כמתריס: ״חושך וקור וחיי כלב״… תוגה כבדה ירדה עליו. וכוח לא היה בו לעסוק בדברים קטנים שאדם נזקק להם כדי לקיים את שיגרת יומו. הוא צנח על מיטתו וזמן רב ישב, ראשו נתון בין כפות ידיו ורוחו עכורה עליו ביותר. גוו מרעיד היה מדי פעם בפעם. לבסוף, משהדליק את העששית והחל טורח בהכנת פת־ערבית, נטל את הקומקום שלו, למלאותו מים, ומצא את המטבח נעול בפניו. רגיל היה בכך, ובלי אומר ודברים חזר לחדרו, הושיט את ידיו בעד החלון ורחץ אותן במי הגשם, אכל ארוחת־ערב חטופה ויבשה. ומוכן היה לשכב לישון, אלא שגם בית־השימוש היה נעול ונאלץ, איפוא, לצאת החוצה ולחפש לו מקום לשם־כך, כדרכו בזמן האחרון. בלילות בהירים, שעה שגשם לא ירד בחוץ, מרחיק היה בלכתו עד לשפת הים, אל מורד החוף הריק מאדם, אבל בימות הגשמים מתלבט היה בענין זה עד כדי בזיון וקצף. הפעם סר למגרש ריק שמאחורי הבית, אלא שאורה של מכונית, אשר שינתה את כיוונה, הוטל עליו לפתע והציג אותו בקלקלתו… החישוף לא ארך אלא רגע קל, אך הזקן נחרד ממקומו, עלוב־נפש ומדוכא, כשהוא אוחז במכנסיו. הבושה פורחת בלחייו ודמעות צורבות את עיניו. אותה שעה ביקש את נפשו למות… הוא חירף וגידף את עצמו, ואף כי גשם ירד, מצא עצמו באמצע הרחוב. בלי לדעת לאן ללכת. משחזר לחדרו ושכב. תקפה אותו צמרמורת ולמחרת נבצר ממנו לקום מיצועו.

גילה טיפלה בו במסירות רבה במשך יומים, ואילו הזקנה היתה הולכת ורוטנת על שאין מודיעים לרשות על מקרה הטיפוס, ואז התערבה בדבר ועשתה מעשה. בוקר אחד לבשה שמלה ארוכת־שובל ומעיל שחור מכופתר עד לסנטרה, חבשה לראשה מגבעת־לבד כחולה, עטורה סרט חום ומקושטת בסיכת־זכוכית מבריקה, ויצאה את הבית. השכנים שלא היו רגילים לראותה במראה זה, הביטו אחריה בתמהון ובחיוך, והנשים רמזו זו לזו: ״פרומה׳צ׳ה התקשטה״… והיא נסעה למשרדי הרשות, והודיעה שם את אשר הודיעה, וחזרה עייפה וכושלת, וחיוך של זדון מרצד בעיניה. בצהרים הופיע אמבולנס ממשלתי, והרופא שבא לא טרח לבדוק את הזקן ופקד להעבירו מיד לבית־החולים של הרשות.

גילה הרגשנית נבוכה מאד. רחמיה נכמרו על הזקן, והיא יצאה לעודד אותו וניחמה אותו כי הכל יעבור בשלום. גם הבטיחה לבוא ולבקר אצלו. שעה שהוכנס לאמבולנס, נישא בידי האלונקאים, ורגליו החיורות בולטות מתחת לשמיכה אפורה שהוטלה עליו, ראתה כיצד הוא מתייגע להסב את ראשו אליה ואל הילדים הנפחדים, ופניו הנהלאים מתעוותים להעלות חיוך רפה. משזז האמבולנס והתרחק, וגילה פנתה לשוב הביתה, נתקלה בפרצופה של הזקנה אשר השקיפה בעד החלון. איזו נהרה של קורת־רוח היתה נסוכה על פניה, אולם למבטה הנוקב והשופע בוז של גילה, נרתעה הזקנה, וזגוגית החלון עטתה בוהק אפל.

ח

אלא שנס נתרחש לו למר זיגל לפי־שעה.

גילה ביקרה בבית־החולים ונודע לה לאחר שיחה עם הרופא כי אכן לא בטיפוס לקה הזקן, כי אם בשפעת. הוא, הרופא, הבחין בכך מיד, ולחנם טילטלו את החולה לכאן, אבל הואיל והוא תשוש מאד, ומאחר שכבר נקלע לבית־החולים, הרי הוא, הרופא משהה אותו כאן לשם מנוחה, וכדי שהתזונה הטובה תשפר במקצת את בריאותו ותחיש את החלמתו.

שמחה מאד גילה לכך, והודתה לרופא, אף סחה לו בקצור קצת מפרשת חייו של הזקן, וביקשה למסור לו שלום בשמה, שכן מנמנם היה אותה שעה והכניסה לא הותרה אל האגף ההוא.

אותו בוקר, כשחזר הזקן מבית־החולים היה היום בהיר ומוצף נגוהות של שמש חורף. חיור ורופף פסע לאטו על גבי המדרכה, קומתו הגבוהה שחה עוד יותר, ובלוריתו, שגודש שערותיה לא פחת, הכסיפה לגמרי, נתארכה במקצת כלפי ערפו ושיותה לו מראה אדם המסתופף בהיכל הפיוט. הוא שרך דרכו בקושי וברכיו רעדו קצת; מפעם לפעם נאלץ להתעכב רגע, כדי להסמיך את זרועו בקיר ולשאוף רוח. עיניו הכחולות הזהירו באור רך, תינוקי, אלא שקשה היה לו להציץ בפני זיוה של חמה והיה ממצמץ בהן עד שניתלו דמעות בריסיהן.

הזקנה שעמדה והשקיפה, כדרכה, בעד החלון, הבחינה בו מיד. פניה קדרו וחימה אחזה אותה, משל ראתה לפתע את שונאה בנפש. היא סבורה היתה שכבר נפטרה ממנו. הבוקר ישבה וחישבה כמה תצטרך להשקיע כדי התקנת המיקלט לחדר, וכמה תדרוש בשכרו, והנה זה חוזר בריא ושלם… השד לא לקח אותו!… בזריזות שאינה מצויה בגילה, ניתרה הזקנה ממקומה ונעלה יפה את דלת הפרוזדור. נשתהתה בנשימה עצורה והקשיבה להדי צעדיו הרפויים בחדר־המדרגות, עד שקרב לאטו אל הדלת; היא שמעה כיצד עמד לפוש רגע, ורק לאחר שגנח ושאף רוח, נשא את זרועו ולחץ על כפתור המצילה, להכריז על בואו. מיד שמע את קולה של הזקנה, שוצף כעס ותוקף:

– לא אתן להיכנס!

– מה? מה? – חזר הזקן בשקט, כי כבדו אזניו משמוע.

– החדר אינו בשבילך… נגמר!

– עייף אני… – לחש כמבקש לעורר בה נימה של רחמים.

ספק אם היטיב הזקן גם הפעם לשמוע את אשר אמרה לו, אבל הוא ניחש את כוונתה, שכן לא חזר לשאול, ולא פתח בשיחה איתה. רגע עמד מדוכדך ודומם ליד הדלת האטומה, ניסה מוכנית לנגוע במנעול, ומשראה כי אכן נעולה בעדו הדלת, כעוטה שתיקת־אלם עוינת, היפנה את גבו, צנח על מדרגות הכניסה וסמך ראשו בברכיו הזקופות. הוא לא שקל בדעתו את המעשה שעליו לעשות, בי רוחו היתה עמומה עליו ביותר. אך תשוקה אחת בלבד היתה בו בלכתו לכאן: להשתרע על יצועו הדל ולתת מרגוע ליצורי גוו הרופפים. והנה קפץ עליו רוגזה של אשה זו, שאינה יודעת רחמים… בעודנו יושב כך, אובד־עצות, קלטו אזניו פתאום רשרוש צורם של גרירת חפצים בתוך המסדרון פנימה, ומיד לאחר־כך נקרעה הדלת, והזקנה דחפה לעומתו בטרחנות עסקית וביגיעה רבה את שתי מזודותיו, את מיטתו המתקפלת. זרקה אליו גם את מעילו ואת מגבעתו הדהויה, וסיימה בריטון מתנשף של פסק־דין:

– והסוף לזה!

דומם נתן בה הזקן את עיניו העייפות. בלחייו החיורות פרח סומק של זעם מהול בבושה. זקנה חסרת־לב זו! עיניו נצטעפו, והוא הליט את פניו בכפות ידיו, כאומר למעכם ברוב יאושו, כמבקש להשחית את צלם האדם. לוא פערה האדמה את פיה אותו רגע, היה מזנק בבת־אחת לתוכה. וחסל פרשת הענויים!…

ט

גילה שנהבי חזרה מן השוק, וראתה את הזקן בישיבתו העגומה וחסרת־הישע, בסמוך לחפציו המושלכים (עלוב ביותר היה מראה המגבעת הדהויה והמאובקת, שהוטלה בהיפוכה ונראתה כזועקת חמס בפני עצמה). גילה נעצרה, עמדה נרעשת, ובפיה אין מלים כדי לעודד את הזקן. אף הוא, דבריו לעו, והצביע ללא אומר, בתנועת־יד רפויה ומיואשת כלפי הדלת הנעולה וכלפי החפצים, כעל אותות קלון שאין למחות אותם. שפתו התחתונה ריטטה, ודומה היה שהוא מונע עצמו מלהיתקל במבטיה של גילה, משל, לא אחרים סרחו אלא הוא גופו, אם הגיע לידי כך… דומה, שהזעם הנשקף מעיניו הכריז: כולכם אשמים!…

גילה הוסיפה לעמוד ושפתיה לחשו: ״אל אלוהים, רישעות שכזאת. ניוול שכזה״… אובדת־עצות היתה, ולא ידעה אם להתפרץ לדירת הזקנה כדי ״לעשות בה כלה״, או לרוץ החוצה ולהזעיק את העוברים ושבים, ולהראות להם כיצד מסתוללת בעלת־בית עשירה בפליט זקן ומסכן, אשר ביקש לו מיפלט ומחסה בארץ העברים…

הבליגה על סערת־רוחה, אחזה בזרועו של הזקן, ולמרות סירובו העלתה אותו לדירתה, למען ינוח שם, עד שתדע מה עליה לעשות. תוך־כדי־כך ניצנץ רעיון במוחה: אך זה יהיה לקח, למרשעת זקנה זו! טוב! לפי־שעה מוטב שיהיו חפציו מוטלים שם ומושלכים לאות חרפה לעין כל. אדרבה. כך יפה הדבר לפי־שעה.

בלשון רכה הפצירה בזיגל שישכב על הספה לנוח, הזדרזה להביא כר ושמה אותו למראשותי הזקן, שידלה אותו בדברים שאין הוא צריך להתבייש בפניה, ומותר לו לחלוץ את נעליו ולנוח יפה. ובינתים טרחה והגישה לו פת מרוחה בחמאה וכוס תה. הזקן התרגש ביותר. ״אין זאת – אמר – כי הבורא דאג שהטוב והרע ירדו כרוכים יחד לעולם, שאם לא כן, כלום אפשר היה להתקיים בעולם מגונה זה ואפילו שעה אחת?״…

הוא צנח לאחוריו, גונח מיגיעת־הגוף ועקת־הנפש, ובשכבו האזין בחרדה רבה לפעימת לבו. בימים האחרונים ניתר בו הלב ומפרכס, כאומר לחרוג מתוך בית חזהו, או שדפקו נעשה חלוש ואטי יותר, משל אחוז הוא כולו בשערה דקה, אשר עוד מעט ותינתק ללא תקנה…

אותה שעה ניתלתה דממה רכה בחלל הבית. מרת שנהבי יצאה והילדים שהו עדיין בבית־הספר. תמיה היה זיגל לדעת כיצד תטפל בעניינו אשה חביבה זו. בקושי הבליג שלא לנשק את כף ידה כאשר עמדה על ידו וטיפלה בו במסירות ובעדינות.

הוא נתעורר מתרדמתו: דפיקת הדלת וקולות משוחחים. הגברת שנהבי עמדה לפניו עליזה ובוטחת ולצדה קצין מצוחצח, שופע יהירות ושובע, ושרביט־שררה מתנפנף בידו דרך חירות. מכרה של גילה היה, ואליו פנתה הפעם, בצר לה, כי יתערב בענין בתוקף מישרתו. הסברתו של הזקן היתה ללא צורך, שכן היה הענין נהיר ביותר. ירד הקצין לדירתה של בעלת־הבית, ובלא נימוסים יתירים הודיע לה, בקיצור נמרץ ובלשון שאין להרהר אחריה, כי ראשית־כל אסור לה לעשות דין לעצמה ולזרוק דייר וחפציו החוצה! אם טענות לה לדייר שלה – יש דין ויש דיין! ואשר למיקלט שהיא משכירה אותו כחדר, הרי זה פשע שהיא עתידה לתת עליו את הדין לחוד… ובכלל – אם אין את לבה לצרור של צרות וענינים טורדים – מוטב שתלמד כיצד להתנהג עם אדם זקן ופליט!

כאן הגיע הקצין לריתחה ופניו הסמיקו מכעס. הוא תפש בשתי המזודות, הכניסן למקלט, וגילה שנהבי אחזה במיטה המתקפלת ונזדרזה לסייע לו. הזקן הלך בעקבותיהם, המעיל על זרועו כחוזר מטיול, והוא מנער את האבק מעל גבי המגבעת שבידו. מחייך היה ונבוך. כדי לשכך במקצת את זעמה של הזקנה שעמדה בפתח חדרה וכולה ארס מפעפע, פנה ואמר לגברת שנהבי, כי תואיל לומר לה לזקנה, כי בעצם מקווה הוא למצוא חדר בעוד חודש ימים, ומי יודע אולי יתרחש לו נס ובנו יבוא.

בינתיים… חודש ימים הרי זה מועד לא ארוך בחיי בן־אדם, ולא יבולע לה חלילה אם תמתין קצת. כך היה הזקן משלה את עצמו לפתע, משדל את הזקנה, ומעתיר דברי־תודה על הקצין ועל הגברת שנהבי שחרדו בגללו את כל החרדה הגדולה הזאת. בידים רועדות התחיל להתיר את המיטה המתקפלת, כדי להתקין לעצמו מקום מנוחה, כי מאד היה זקוק לה, ביחוד לאחר הרוגז הרב שנפל בחלקו הבוקר. רגליו היו רפות וברכיו רועדות מתשישות ומתנגפות זו בזו…

הקצין עמד ונד בראשו. פניו לבשו ארשת־צער למראה אדם זקן שהגיע לידי כך, ולפני צאתו נפרד ממנו בדברים נלבבים כמבקש לעודד את רוחו. ולבעלת־הבית פנה ואמר נמרצות:

– ובבקשה לא לשכוח לכבד את זכויות הדייר, ולא לסגור בפניו את חדרי השירות! אם אהיה נאלץ לבוא עוד פעם, אטפל בענין זה באופן אחר לגמרי! השמעת. גברת נכבדה…

י

שהות של חודש ימים ביקש אלפרד זיגל, בחלותו את פני בעלת־הבית שלו, משתדל לפייס אותה ולשכך את קצפה. כל כך עייף היה ותשוש חקוק לשלוות־נפש, שמדמה היה בלבו, כי באם תניח לו הזקנה משך חודש ימים, אולי יתרחש נס בינתים, והוא ימצא איזה מוצא; העיקר, שלא תציק לו לפי־שעה ותמנע מדנים ממנו.

לאחר שהציע את המיטה והשתרע עליה, נשם לרווחה. שעה ארוכה שכב אפרקדן ומוחו עמום מחשבות טורדות על חייו היגעים, על עבודתו ועל ענינים אחרים התובעים ממנו פתרון. כן, עליו גם לסור ולדרוש בעצת רופא, כי זה ימים שלבו אינו פועל כתיקונו… משהו העיר לו על־כך גם רופא בית־החולים, אלא שהבליע את ההערה, באמרו כי עליו לנוח יפה ולא להתייגע בעבודה קשה. אמנם, עבודתו אינה קשה ביותר, אלא שהטלטולים באוטובוסים הצפופים, הריצה והדחיקה בשעת מעבר ממכונית למכונית, מייגעים אותו! והרבה עושה גם הגיל…

לפנות ערב השתרך לאיטו לחנות־המכולת, בבקשו להכין לו משהו לפת־ערבית; נמנע מלהטריח יותר את גילה שנהבי, שדי לה בטרדות שגרם לה במשך היום. בעמדו בחנות, ניצנץ רעיון במוחו, חייך בקורת־רוח וקנה שתי טבלאות שוקולדה גדולות בשביל הילדים. בחזרו נתקל בפני בעלת־הבית שנשקפה אליו זועמת בעד החלון. שוב החל לשדל אותה בלשון רכה:

– רק עוד חודש אחד, עוד חודש…

– טוב! – נעתרה לו הזקנה לבסוף – אבל לא יותר!

– לא יותר… לא יותר… — מילמל כמסכים לה.

אותו ערב, לאחר שסעד את לבו, נרגע במקצת מסבלות היום ומהומתו. המנוחה העתידה ליפול בחלקו משך חודש ימים, נסכה בו שלוות־נפש, וכאדם שפתר לפי־שעה שאלה מציקה שלא נתנה דמי לו, החל נכסף למשהו מעודד, למשהו שיפיג את עצבות שממונו. מרגיש היה כי חסר הוא איזה ענין שהוא שהיה מענג את רוחו, שעוד היום הירהר בו, ועתה נשתכח ממנו, וממוחו העייף נבצר להעלותו… ״אלה הם מסימני הזיקנה שאין מיפלט מהם״, פסק לעצמו באנחה קלה, ורק לאחר שהסיח דעתו מכל הענין, חזר ונזכר בו לפתע פתאום: הרי זו תמונת בנו שהתאווה לראותה, הגביעים, המידליות – פולחן קטן זה שהוא נוהג להתקין לעצמו…

אצבעותיו החיורות רטטו על פי מנעול המזודה. העלה את החפצים משם, והחל עורך אותם לפי הסדר על גבי המגבת הרקומה, כל אחד במקומו, תמונת הבן באמצע, הגביעים המתנוצצים לצדדים, המידליות, כל פרט שיש בו כדי עיצוב החן והנוי; הפעם שלה והוסיף עוד מזכרת שיש בה כדי להשלים את המראה, הוציא והניח תמונת ביתו, מוקף עצי ערמון עבותים, עטור גינות־נוי, והוא ובני־ביתו בחברת אורחים מסובים על כוס קפה; השולחן והכסאות הקלועים מקש בהיר העלו באפו זכרונות אותו קיץ נאה, והוא התרגש ביותר לזכר כמה וכמה פרטים שצפו בכל חיוניותם, וחן העבר נסוך עליהם ביפעה של הוד שחלף…

לאחר שהיה הכל ערוך ומתוקן, ואור העששית נופל ומאיר את התמונות, מתיז זוהר מגביעי הכסף, והוא, זיגל עצמו, עדיין טווה מסכת זכרונות מענגים, חש לפתע כי פעימת לבו שוב אינה כתיקונה, והוא עצר נשימתו; לבו נלחץ כבתוך אגרוף קפוץ עד כדי הרגשת כאב. תקפה אותו אימה שאת פירושה האמיתי ירא היה לגלות לעצמו… הוא התאמץ להשען על מרפקו, ואז נראה כגוחן קמעה כלפי זיו איקונין של בנו, כמבקש להסתכל בו ולצוד את חיוכו מקרוב; לרגע קפא במצבו זה כמהורהר, וחזר וצנח תוך גניחה אפרקדן, כמפקיד גופו בזרועות המנוחה. פניו לבשו ארשת רגועה ומפוייסת, כי עתה נפתרו כל שאלותיו לבלי הטרידו עוד. שני הגביעים התנוצצו בתוך הדממה כשני פמוטות שבת על גבי שולחן ערוך, שנרותיהם כלו והשלווה פרושה מסביב.

סוף