שנהבי יצא להתחמם לאורה של חמה. על המגרש הפנוי היתה בתו הפעוטה משחקת לעומתו בכף ובדלי ששוליו עטורים דיוקנאות של גמדים צבעוניים העוסקים בעפרות זהב. חייך האב למראה פעוטתו החמודה, החופרת בשקידה רבה בחול הרופס. וצירופה עם הגמדים עלה יפה בעיניו. מהלך היה שנהבי באפס־מעשה הנה והנה, אצבע ימינו נתונה בין דפי ספר, במקום שהפסיק לפני שהות קלה, ואף כי לא היה דבר שיסיח דעתו מן הקריאה, מצא קורת־רוח בבטלה זו, ותקע את עיניו בתכול הרקיע, תמיה על שאין הגשמים יורדים עדיין. רחף מתכתי עמום של מטוס השולט במרומיו הכניסו לסבך הרהורים על המלחמה, המפציעה קרני מוות שלה למרחקים, ומיד נישא שנהבי בדמיונו הנרגש אל עיי עיר מולדתו בפולין, שהשבוע הובאו ממנה פרקי ביעותים על הטבח ועל החורבן. פניו החיוורים נתקדרו קמעה, ומתוך עיניו השחורות הציצה תוגה אילמת. בהביטו בילדה המשחקת לתומה, עליזה ורבת־חן, ובתפסו פירושם של דברים במלוא אימתם הנוקבת, נזדעזע לפתע, חדור תחושה כי אכן כך הוא הדבר: תינוקת ענוגה וחמודה כזיוה שלו, נישאת רטושה על חודו של רובה מכודן – – -

שנהבי עצם את עיניו, כמונע עצמו מראות זוועה של ממש; הוא נתחלחל, אגרופיו נתכווצו, והספר צנח לרגליו ונתרשרש כעוף קטול. ״ובכל־זאת״ – אומר הוא בלבו – ״מוסיף אני לחיות את חיי כאן, כרגיל, כתמול־שלשום״… וכך מתחילים שוב הרהוריו העגומים צובטים את לבו, מרעילים את שלוותו, והריהו צונח על גבי תלולית של עפר, ראשו לפות בידיו, ובנפשו מחלחלת קצת מאותה זוועה ממשית ובלתי־מושגת…

אותה שעה השתרכה לעומתו בעלת־הבית בפסיעותיה הרופפות מזיקנה ומחולשה. בלה ומצומקת סקרה את שנהבי בעיניה הדלוחות, שזהרן ניטל מהן, ומשנתקרבה אליו פתחה בקולה הצורם והמתנשף מנשימה קצרה, ועל שפתותיה המצומקות רחשו הנזיפות השמורות בשבילו:

– הבט, מר שנהבי! על הגזוזטרה שוב כביסה! אשתו כובסת כל היום, והבור שלי מתמלא! אין לי כוח אליכם. אתם מוצצים את דמי! והדייר שהכנסת לי, גם הוא שופך מים כל היום!

שנהבי נתן בה עינים מהורהרות ונוגות. מה היא רוצה ממנו? יום־יום מתחקה היא על עקבות הדיירים, מציצה לחשוף מסתריהם, כביכול, ולשונה אינה פוסקת מלגלגל בטרוניות. שכר־דירה ניתן לה במועדו, ואילו זו סבורה כי דרי־חינם הם הבריות, והריהי מצרדת את קולה, לשונה העוקצנית משבשת את המלים, והקללות ניתכות בזעף ובשטף; ממש כמו באותם הימים בעומדה בשער־הדגים על־יד בעלה, הוא מתיז בקופיץ ראשי הדגים ומבתרם לחלקים, והיא מצליפה בעיניה ובשוט לשונה, וצוברת הממון בכיס־עור משומן שקשקשים מבריקים עליו. הבעל – שהיה כל ימיו חסון למדי, ולא ידע כל מיחושים – לקה בצינה והלך לעולמו. והבת היחידה שלה, צעירה יפת־תואר, פיזרה את חינה לנכרים ועקרה מכאן, וברשותה של הזקנה נשאר בית־מדות נאה שעליו פרנסתה, אלא שהיא יורדת לחיי שכניה.

משראה שנהבי שאין מנוס מפרץ לשונה של זו, התנער ממקום שבתו, נטרד ונרגז, ובלא לענות לה, תפש בכף ילדתו, ומתוך בהילות עצבנית האיץ בה למהר לעלות אתו, כנמלט מפני פגע־רע. רעייתו קידמה את פניו על הסף, כשחיוכה הטוב נושר מעל פניה למראה זעפו:

– שמעתי, שמעתי… הרי מכיר אתה יפה ״קליפה״ זו!

– מפלצת! – עדיין רגז שנהבי – בימים אלה, כשאין איש יודע מה ילד יום ולעת זיקנה, כשרגלה האחת פוסעת על פי קבר, כיצד אפשר לשים לב לקטנות ולרדת לחייהם של בני־אדם?!…

גילה שנהבי תלתה בבעלה מבטי נזיפה וחיבה כאחת:

– לא כדאי, דוד, להתרגש בשל שטות שכזו! הנח לה ואל תשים לב אליה! חמתה בוערת בה שאין היא יכולה להעלות את דמי־השכירות, והרי היא נטפלת לכל אחד ואחד. ובכלל, יותר מדי עצבני אתה בזמן האחרון!

שנהבי יצא לגזוזטרה להפיג את רוגזו וקבע עיניו בכחולו של ים. שקט וכביר במרחביו השתרע לכל מלוא העין, מעלה אדוות נצנוצים וגווני שקיעה מרהיבי עין ביפעתם. זה כבר לא ראה אניה חורשת את תלמיו. רק אותה ספינה שמוטה על צדה, שהביאה זמן־מה לפני המלחמה מעפילים, ונשארה תקועה בשרטונו של ים, עדיין מרמזת כי שארית הפליטה טרם הובאה לכאן, למפלט האחרון. עמד שנהבי כשהוא תקוע שוב במחשבות עגומות המשתרגות עליו מעברים, הקשיב לפטפוטה הרונן של ילדתו, וקלט את נגינת החליל של נערו בן־העשר, המפליא להפיק מחלילו צלילים ענוגים־נוגים של זמר על כבשים תועים בגיא, על רועה החרד לעדרו, ועל מעין המפכה בין צוקי סלעים ושיחי הרדוף סבוכים. נתפש שנהבי למראות המשתקפים בדמיונו, ונפשו מתלבטת במצוקה אילמת בין נכאי החליל והמיית מחשבות טרופות על פולין, עד שהדמדומים בולעים אותו, וקולה של רעייתו מזמינו אל הלחם.

ב

אותה שעה עובר שנהבי מחלון לחלון, בודק יפה את התריסים המוגפים ומקפיד לבל יציץ האור מן החרכים. רק לאחר בדיקה זו הריהו יושב לשולחן, לפת הערב. המסדרון הצר משמש להם גם חדר־אוכל, ובשבתו בחברת רעייתו השלווה וילדיו, שעליצותם הטבעית מתגעשת בקסמי תום וחן, הריהו מזדעזע שוב בנפשו, בהעלותו על לבו, כמה בתי־אב ברוכים וענוגים, שחייהם קלחו בתוך ערוצי הווי עממי שאנן, מוגרים עתה אל הטבח ואל האין; אל הקלון ואל המירמס…

– אכול, דוד, – מזרזת אותו אשתו.

מכירה היא בפניו כי אין המנוחה בנפשו, אבל סבורה היא שרק שעת־מעבר היא לו, וכי בסופו של דבר יתגבר וישקיע עצמו בעניני יום־יום כמשפטם של אחרים.

– אבא – פונה אליו – הערב תורך במשמר האזרחי?

– לא, בני, מחרתים.

– כבר מזמן לא היתה אזעקה.

– אל תפתח פה לשטן, בני.

– אבא׳לי! – התערבה הקטנה – אתה עושה את הצפצוף?

שאלתה הצחיקה את האם. הנער נסחף אחריה בפרץ של גיל, ואף שנהבי הקודר העלה חיוך על פניו, למרות רצונו, והחל מזרז את הילדים לשינה. בעוד הוא טורח ומסייע בידי אשתו להסיר את הכלים מן השולחו ולהביאם למטבח, נשמעה נקישה הססנית על הדלת. בקומה כפופה קמעה, ובראש מכסיף ונטוי לפניו, נכנס לאטו אלפרד זיגל. את מאור חיוכו הצית בפניו כמפייס מראש על הטרדה המעטה שהוא בא לגרום לדרי הבית. בידו החזיק גליון נייר לבן ומרשרש, ובהברתו הגרמנית מלידה, שרחבות בה ומתינות, בירך את בני־הבית ב״שאללוום״ ממושך. שנהבי הזדרז לקבל את פניו באדיבות:

– בבקשה, בבקשה? הנה השולחן והנה הכסא!

הוא העלה את אור החשמל בחדרו, הוריד מעל שולחן־הכתיבה שלו את העתון ומכתבים שהיו פזורים, הסיט את כורסתו וזימן את האורח לשבת, כשב־־צחוקו מפיגה את קשיחות קלסתרו הנזעם במקצת:

– בבקשה, בבקשה! כבר מזמן לא ביקר מר זיגל אצלנו.

הזקן השיב רסוקות, נענע את ראשו והתנצל בלשון רכה ומנומסת על ההטרדה, כשהוא מפנה את פניו בחיוך נוהר ושופע חסד לעבר אשתו של שנהבי, ומבשר לה את הבשורה, אשר בה הוא משתף אותה במיוחד:

– קבלתי מכתב מבני… ברח לאיטליה! נחלץ מצפרני הרוצחים!…

קולו רעד בדברו, שכן נרגש היה וחדווה עצורה רננה בחובו; עיניו הפיקו זוהר, וניכר היה כי מאושר הזקן על התמורה שבאה לבנו, ועל הפדות הצפויה לו בקרב הימים. עצם הרעיון כי עוד יזכה לחזות בקלסתר פני בנו האהוב, עודד אותו מאד ונפח בו רוח חדשה. עכשיו עלה לדירת שנהבי לערוך את תשובתו לבנו, כי בחדרו למטה אין לו האור המספיק לכך וחסר הוא שולחן.

לעתים, בעמדו משומם ודאוג בתוך חדרו המשונה, בו הוא שוכן, ובהעלותו על זיכרו את חדרי ביתו המפואר ואת מעמדו בחברה, הריהו מחייך לעצמו תוך מרירות סלחנית, מנענע ראשו השב כלפי הקירות המפיקים קדרות מדכדכת, ומתאמץ לא לתת ליאוש להעכיר את רוחו בימים אלה, שמצוקת הדירות היא בכל תקפה, ומי שמשיג חדר הרי זה בחינת נס מן השמים ממש. מוטב לו שיברך על המקרה המוצלח אשר זימן אותו לחדר זה, חדר ריק שבעלת־הבית הפכתו למקלט, כיון שגברו עליה לחץ השכנים ואימת הרשות; לאחר שבעלת־הבית קיבלה מאת השכנים את דמי השתתפותם, הפקיעה את החדר מרשותה, אטמה את שני חלונותיו ואת פיתחו בשקי חול מגובבים, סתמה את המבוא בקיר־משנה, הכניסה קורות אקליפטוסים עבי־גזע, שורותיים, והרי מיקלט! תוך־כדי־כך נזדמן לכאן אלפרד זיגל, שנשאר מחוסר דירה אותו זמן, בשל בעל־בית אשר הערים עליו כדי ליפטר ממנו; הלה עקף עליו בניסוח מתעתע בבית־הדין, שאם כי תכנו אינו רצוף מוסר, הרי חוקיותו אינה מוטלת בספק, ובטרם תפש הזקן את אשר אירע לו, עמד מישהו והסביר לו בפשטות מדהימה כי הוצא נגדו צו־פינוי…

נפתע ומדוכדך היה זיגל. משיצא לרחוב שטוף־השמש היה חסר־ישע במדה כזאת, שרק במקרה לא דרסה אותו מכונית. קול צריחתה של המכונית בהיעצרה פילח את חלל האויר כאתרעה אכזרית ומשונה; בני־אדם צעקו בשעת־מעשה, והנהג שירבב לעומתו בעד האשנב פרצוף מעורר זוועה, מפיק חרדה וזעם. הזקן הסתכל בהם מתוך אדישות והוסיף ללכת, משל לא אליו מתכוונים הבריות, ולא טובתו דרשו. שכן, מה ערך לחיים נטולי־טעם המקפחים את חלקו? הוא עצמו עובד לעת זיקנה כמחסנאי במחנה עבודה, תפקיד הכרוך בטלטולים, משכורתו זעומה ועלובה, וכעת נאלץ הוא לחפש לו חדר, שאין להשיגו כלל, אלא אם כן יסלק דמי־כניסה המצטרפים כדי סכום עצום שאינו לפי כוחו.

במשך חדשים רצופים התלבט זיגל בכמה דירות של מכריו, מתבזה ומענה את נפשו. עד שבמקרה הכיר אותו שנהבי, ודבר על לבה של בעלת הבית להרשות לו לדור לפי־שעה במיקלט, בשכר כמובן. הואיל – הסביר לה שנהבי – ואזעקות מועטות הן, והחדר אינו תפוש אלא בקורות ובקרשים על לא־דבר, הרי מוטב שיגור בו אותו זקן נאה ומנומס, שאינו נמנה עם הטרחנים, ואף ישלם לה בעין יפה כמה לירות. הזקנה חומדת־הבצע נעתרה לו, והכניסה את הזקן לאותו חדר־מקלט הדומה למאורה אפילה, אלא שכעבור ימים מועטים התחילה להביט עליו בעין רעה, כעל רוב דייריה; סבורה היתה כי חסד רב לאין שיעור גמלה לו לזקן, ואילו השכר שהוא משלם לה אינו אלא מעט מזער.

עמד זיגל והכנים לחדרו החדש את מיטתו המתקפלת, מיטת־הנדודים שלו, את שתי מזודותיו, אחת גדולה, שרוטה ומעוכה מטלטולי דרכים (הה, כמה גלגולים נתגלגל עמה עד שזכה להגיע לכאן!…) ואחת קטנה, עשויה עור משובח, ובה גנוזות תעודותיו השונות, תמונות משפחה, מידאליות על הצטיינותו בשדות־קרב לשיגוב תפארתה של גרמניה, ושאר מיני חפצים ומכתבים – ארכיונו של אדם זקן שנעקר ממקום גידולו.

עתה יושב הוא בדירת שנהבי ידידו, אשר קנה את לבו ביחסו הנאה ובסבלנות שהוא מגלה כלפי אדם זקן, והריהו מתייגע לערוך מכתב לבנו; עטו מרעיד בידו, ולבו מפרכס בקרבו מרוב רגשות עצורים ותקוות מעורפלות. גילה שנהבי מתקרבת לאיטה על בהונות רגליה, ומעמידה לפניו בקצה השולחן כוס תה צלול ופינכה כחולת־עין, ועליה רקיקים מעשה ידיה. הזקן מנענע לה בראשו בארשת־תודה וחיבה, ועיניו זוהרות כלפי שני ילדיה אשר קפצו מתוך ערשם, ניצבים בכותנות־לילה, מחייכים וסקרניים להעיף בו עין, ולחזות כיצד האם מושכת חסד לפליט הזקן, שיד היטלר היתה בו… שנהבי נוזף בהם, מחזירם תוך גערות־זירוז ליצועם, וחוזר ושוקע בכורסה לעיין בעתון, ומן המטבח עולה קול שקשוק הכלים הנשטפים בידי רעייתו.

והזקן עודנו בראשית כתיבתו. רגשותיו הומים בו, משתערים עליו, מעלים דוק ערפל בעיניו הכחולות, והריהו מכעכע לפתע מלהט כיסופים. ומוחו עמל לכנס את פזורי רעיונותיו שאינם נשמעים לו הפעם, כי ניתקום פגעי העבר ושיבשום תלאות ההווה…

ג

לאחר שדממה גמורה משתלטת בבית, מדובב שנהבי את תיבת הרדיו, מנמיך את זמזומה האוצר המיית־תבל נבוכה, ומכבה את אור החשמל כדי לחסוך במאור לבטלה. על פני ציפוי־הכורסה הצחור מרצדת בהרת אורה הירוק של התיבה הנהפכת מיד לעין־קסם מסתורית. שנהבי גוחן עליה, והמחוג מתחיל לזוז ממקומו ולחלוף על פני ארצות ומדינות, מקרב מרחקים בשטח, ומפיק בליל לשונות נכר של בני־ברית ושל אויבים, המתנצחים בלהגי שנאה וארס על הדם ועל הרצח.

עולם מטורף צווח באזניו של שנהבי, ואותה שעה נישאים אליו מדירת השכן מנגד קולות צוהלים של אנשים שמחים, שנתכנסו להילולה או שמחה משפחתית, ותמיה, היה שנהבי עליהם, וגם על עצמו, כיצד אפשר בימים אלה לאכול, לשתות ולשמוח, כאילו דבר לא נפל בעולם. הכל כשהיה, בני־אדם נענים בשמחה לקראת סחרחורת מחול מלווה קריאות פרא וחיה מיער.

לפני עלותו למשכב בודק שנהבי את המיקלט שלו, כלומר, את השולחן העומד בפרוזדור. בשעת אזעקה אין הוא ורעיתו יורדים למקלט של־מטה; שנהבי אינו שם בו מבטחו; הוא סבור כי בפגיעה ישירה מוט יתמוטט הבית כולו, ואשר להגנה מפני רסיסי פצצה אין טוב מן הפרוזדור הזה, החסום מכל עבריו בקירות כפולים. הוא היקנה לילדים את ההכרה, כי השולחן הוא המיקלט הטוב ביותר, ומשנשמע קול ילל הצפירה חשים הוא ואשתו להקים את המיקלט. בשקט, ובלא בהלה יתירה, משכנים הם שם במשך רגעים מועטים את הילדים אחוזי השינה. וזה משפט המיקלט: מזרון על גבי השולחן, שנים מלמטה, לצדדים, מצע מתחת לשולחן ועליו פרושה שמיכה, כר, והילדים מועברים ומושכבים זה בצד זה, מתקוטטים קמעה ונרדמים… ואילו שנהבי ורעיתו יושבים על גבי כסאות, מול הילדים. המובטחים ״פחות או יותר״, ומסתכלים בהם מתוך הקשבה מרוכזת לילל הצפירה האחרון, המתרסק בחלל האופל, מתריע ונוסך חרדה שלאחריו משתלטת צפיה רווית־אימה, ביעותי־מוות והרס.

ד

לילה אחד שכב הפליט זיגל, רצוץ־גוף ועכור־רוח, על יצועו הדל בחדרו־מקלטו ושנתו נדדה, כי הוליכוהו הרהוריו חזרה אל נתיבי עברו, והוא נזכר באחד משליחי־ציון אשר סר לעירם וניבא לו כי באחד הימים יבואו כל המאורעות הללו כחתף על יהודי גרמניה השאננים והבוטחים. כמתעתע היה אז האיש בעיניו, וזיגל שפך עליו את חרונו ונזף בו על חוצפתו. ודאי, שהוא זיגל, לא היה היחיד אשר לא האמין בשואה המתרגשת ובאה, לא האמין ונענש… אלא שאין הוא יכול להבין, שדוקא מתוך אלה, אשר הלכו לציון ובאו להניח אחריהם נדבכים על גבי יסודות חיים חדשים, נמצאו רבים אשר התעיבו דרך, וסילפו כאן, בארץ התקוות, את בינת המוסר היהודי ושיבשו את מידות החיים. קשה לו לשכוח כיצד הוצא במירמה מדירתו… הוא, זיגל, סבור היה כי אם רק יזכה לעלות לכאן ובא הקץ לצרותיו, והנה – פרשת הדירות… וגם עכשיו, לאחר שהגיע לפינת־מיקלט זו, קפץ עליו רוגזה של בעלת־הבית המרשעת. לראשונה נהגה אתו ברכות, כמעט בעדינות לבבית חדורה חרדה, ואף הזמינה אותו כמה פעמים לכוס תה, אלא שהזמנות אלו היו לו לזרא. אוהב הוא להתבודד בפני עצמו, ושיח לשונה של הזקנה, להגה התפל ומראה החיצוני אינם עשויים לצוד לבו של אדם יפה־נפש, ולאחרונה הגדישה את הסאה ופקעה סבלנותו.

יום אחד לפנות־ערב, לאחר שחזר מעבודתו, נטל את הקומקום למלאותו מים במיטבח, להכין תה לעצמו, והנה ניצבה לו זו על דרכו, על הסף, כאורבת לו, העלתה חיוך ממותק על פניה הקמוטים, ובידה הרזה דחפה בקומקום שבידו:

– לא צריך, מר זיגל, בוא ותשתה אצלי.

עיף היה מעמל היום ולא נוח היה לו להיענות להזמנתה של זו, שכן נאלץ היה לענות את נפשו כל פעם שהיה מיסב אתה לשולחן על כוס תה, ורק מתוך אדיבות היה מחייך, ואזניו נצרמות מן הגרמנית המשובשת שהיתה מזכה אותו בה, בבקשה לגרום לו קורת־רוח. הכבידה עליו גם זו התכונה החגיגית שאצלה הזקנה לשתיית־תה זו בצוותא. הוא הביע, כדרכו, דברי תודה ואמר להשתמט, אלא שהיא החזיקה בו ודחתה את סרובו:

– אין־דבר, מר זיגל, נשתה תה ונפטפט קצת…

ועד שהוא עומד ותוהה עדיין, משכה אותו בשרוולו והורתה לפניו את הדרך אל חדרה, לקראת השולחן, שהיה כבר ערוך ומכוסה במפה, הכוסות מבריקות, העוגה מכוסה במפית, ואין הם צריכים אלא לשבת ולהשתעות יחדיו. לא ראה ברירה לפניו ונשמע לה.

משמזגה לו את התה וחתכה לו מן העוגה (את הפרורים שנשרו בשעת ההגשה מן הצלחת הגדולה לפינכה שלו, אספה באצבעותיה הרזות, והטילה אותם ככדור של בצק אל פיה), החלה לעסוק ב״נפטפט קצת״… גילגלה את הדברים במכוון, על הבדידות הקשה לאדם, על החיים שהתאכזרו לה במיוחד, על בתה חנה׳לי שגרמה לה צרות לרוב, ושוב על הבדידות שנפלה בחלקה לאחר פטירת בעלה. ולפתע תקפה אותו בשאלה:

– למה זה, מר זיגל, לא התחתנת שוב לאחר שמתה עליך אשתך?

אלפרד זיגל בא במבוכה, יושב היה ומחייך לעומתה מתוך אדיבות, לוגם מתוך הכום ומקווה לסיים איך שהוא את הביקור ולהיפטר ממנה, ויש שלא היה מקשיב כלל לדבריה, שקצתם לא היו מובנים לו די צרכם; והנה השתערה עליו בשאלה זו. כלום יעמוד ויספר לה, לזקנה, כי עדיין נוצר הוא את זכרה של רעייתו המנוחה בלבו? שעדיין מהרהר הוא בדמותה האצילית, וכי אף יום אחד לא עלתה מחשבה על לבו לקשור גורלו באשה אחרת? אך מכיון שנשאל, ענה סתמית:

– מפני סיבות שונות.

קימצה הזקנה שפתיה בארשת מדומה של השתתפות בצער, והטיחה לו בפניו:

– עשית שטות, מר זיגל!

הוא לא השיב לה והיא הפליגה שוב בדבריה, סיפרה על בעלה המנוח, שלא היה ראוי בשום־פנים כי תשב אחריו באלמנותה; אכן נואלה לעשות. זיגל ישב דומם, כנזוף, נקוט בנפשו על מסיבה זו בחברת הזקנה שעצם דיבורה בלבד יש בו כדי להרגיז, ומכיון שלא הקשיב יפה לשיחה, לא הרגיש כיצד עברה זו לדבר פתאום על חליפות שהשאיר הבעל אחריו, והן שמורות עדיין בארונה… ותוך־כדי־כך קמה, ניגשה לארון, הוציאה מעיל עליון מאריג משובח, החזיקה בו בסמוך לתפרים שבינות לשרוולים ולגב, חייכה אליו בחיוכה החונף והבלתי נעים, ואמרה דבר שנראה משונה בעיניו:

– תמדוד בבקשה, מר זיגל, מעיל זה.

הזקן נבוך:

– אבל לשם מה?…

– ככה, תראה כיצד הוא הולם אותך!

בלחיו של זיגל פרחה אדמומית של כלימה:

– לא צריך,לא צריך, אני…

– אין דבר! – שיסעה הזקנה את דבריו – רק תמדוד ותראה.

ולא הירפתה ממנו, ולמורת־רוחו הכריחה אותו לפשוט את מעילו הישן ולמדוד את מעילו של בעלה המנוח, ותוך־כדי־כך טפחה לו על גבו מתוך קורת־רוח, ומשכה אותו אל הראי להראותו עד מה הולם אותו המעיל הזה:

– הפלא ופלא! לפי המידה ממש! רחב במקצת אבל אפשר לתקן.

וכאן העלו פניה המקומטים מין צוהב של שביעת־רצון, והיא טילטלה את אורחה לפני המראה מאחוריו ולפניו, להראות לו כמה נתנאה במעיל משובח זה, ואצבעותיה הרזות לא חדלו מלטפל בו, משכו בקצות המעיל מאחרי גבו, הישירו, כביכול, את הדשים, ניערו את האבק המדומה מעל הצוארון, וכל זה מתוך קירבה אינטימית, כמעט לטפנית…

אותו רגע היה פתאום כל העניו לזיגל לזרא, ורוגז החל מפעפע בו. סולד היה ממראה דמותה של הזקנה וממגעה. לא די שנתפתה שוב לשתיית תה עמה, הרי היא מרשה לעצמה לנהוג בו זלזול כזה וקלות־ראש שאין הדעת סובלתה! פתאום עקר את גופו מתוך ידי הזקנה הממשמשות בו, ותקוף־חימה נזדרז לפשוט את המעיל והשליך אותו על הכסא הסמוך בתנועה של קוצר־רוח:

– מה זה? מה זה, פתאום. למדוד עלי מעיל של… של…

הזקנה נתנה בו עין זועמת. פניה לבשו אכזבה, וכל אותה ארשת של מתיקות וחיבה נעלמה לגמרי. בקמטי פניה נסתמנה שוב אותה הקשיחות של זקנה רעת־לב, הנסוכה עליה תמיד, והוא, אורחה, לא היה בעיניה אלא אדם כפוי־טובה וכסיל שאין תקנה לו:

– מה יש? מה הכעס הזה? וכי שחטתי את האווזים של מר!

זיגל לא השיב לה. הודה לה בשפה רפה ופרש למאורתו האפילה, נעלב ומדוכדך. כל עצם הוויתו, הווית אדם מחונך ובעל נמוסין, נפגעה קשה, ובו בזמן לא ידע ולא שיער שתגובתו נראתה בעיניה כזלזול חמור בכבודה.

למן היום ההוא החלה לרטון בפניו ולהתאנות לו, ואמש הודיעה לו פתאום כי עליו לחפש לו דירה אחרת, הואיל ואת החדר עליה להתקין בשביל קרוב שלה. ודאי שהיא מכזבת. את החדר יש בדעתה להתקין כדי להשכירו בכסף מלא! שוב מתלאה… לולא הזוג שנהבי, יהודים מיוצאי המזרח דוקא, ודאי שהיה קץ בנפשו; אנשים אלה הם היחידים שבחברתם ייחם מעט ללבו.

שעה ארוכה הציקו לו הרהורים אלה. לבסוף כאשר נרדם בשעה מאוחרת, לא קלטו אזניו הכבדות את ילל הצפירה. שוכני הדירות בכל הקומות קפצו מבוהלים מיצועיהם, התעטפו בחלוקים ואחוזי צמרמורת מחמת שינה וחרדה, התנגפו בחשכה על גבי המדרגות, בחושם למיקלט. הראשונים שנכנסו האירו את החדר בפנסיהם ומצאו את זיגל על יצועו. נבוך היה ומלא בושה. בידים רועדות לבש את גלימתו הצבעונית, קיפל את מטתו ודחקה לקרן־זוית, ערם את המזודות זו על גבי זו, כדי לצמצם בשטח, והעלה אש בעששית הקטנה התלויה על גבי העמוד. אף כי האנשים היו מבוהלים וחרדים נרגעו במקצת בהגיעם למיקלט, ואחדים מהם אף התלוצצו על חשבונו של מר זיגל. מתוך אחת הפינות, ממעבה האפלולית, רטנה הזקנה בקולה הניחר:

– בודאי שזה לא נוח. בני־אדם נכנסים למיקלט והרי הוא נמצא כּאן בתחתוניו. שיחפש לו דירה אחרת!

איש לא השיב לה, שכן שנואה היתה על הכל. ואילו זיגל המנומס ענה לה בשקט:

– רק סבלנות קצת, גברת, גם דירה אמצא, רק סבלנות.

הזקנה השיבה בנהימה. מישהו צחק. אשה צעירה נענתה בצלילי קול עריבים לאוזן. הבריות החלו לפטפט ולהפיג על ידי כך את שארית החרדה. ארכה במקצת השעה, ולשוא תרו עיניו של זיגל אחרי בני בית שנהבי. הללו לא ירדו למקלט, וזיגל נזכר כי אין הללו שמים אמון במקום זה. חרש חמק מתוך עדת האנשים שהעיקו עליו בזרותם, עלה לקומה השניה והתדפק על הדלת. שנהבי ורעיתו קבלו אותו בסבר־פנים, כשהם יושבים מול מקלט הילדים – או כפי ששנהבי היה רגיל להתבדח – מול ״תיאטרון הבובות״…

השתעה עמם זיגל שעה קלה, סיפר להם איזה מקרה שקרהו באחד הימים, נתלהב בעצמו מכמה פרטים שבשעתו לא החשיבם, ואילו עכשיו לבשו בדמיונו תוספת גוון. שנהבי ורעיתו הקשיבו יפה לשיחו, שהיה מתובל בבדיחות־הדעת, עד שילל הארגעה פילח את דומית הלילה וקרע את קרום השקט. זיגל פרש לחדרו שהיה ספוג הבל ריחות חמים של הבריות, והשקט שנשתרר הכביד עליו ביותר באלם הבדידות. הזקנה, שהמתינה לו, כנראה, נתקרבה אל הסף וחזרה ברוע־לב עקשני על תביעתה:

– לא, אין זה מקום לדירה. השכנים רוגזים עלי. אומרים שמיקלט צריך להיות מיקלט! הצדק אתם, ושיחפש לו דירה אחרת.

היא נעלה אחריה את הדלת בדפיקה וזעמה מפעפע בקרבה. זקן טפש שכמותו! האם לא כדאי היה לו שיבין קצת את החיים! זקן גלמוד שכמותו! במקום לשכב שם בחור האפל, בלכלוך, הרי מוטב היה לו לקבוע את מיטתו בחדרה, בסמוך לה… גם היא גלמודה וערירית כמוהו. ויכולים היו שניהם לבלות יחדיו את ימיהם בנחת ובשלוה… שתי חליפות משובחות של בעלה שמורות בארון הבגדים שלה, מעיל חורף מציין, לבנים וגם עניבות משי… אף הוא, בעלה, גבה־קומה היה, אמנם קצת שמן ממנו, שכן זה ענוג יותר, אינטליגנט והדור במראהו… אלא שייקה שוטה הוא! משהיא מסבירה לו פנים ומתכוונת לטובתו, הריהו מתרתח פתאום וממהר להסתלק לחור שלו, כאילו אינה קיימת כלל וכלל… שילך לעזאזל!…

זיגל חזר ועלה על משכבו, אלא ששוב לא פקדה אותו התנומה. הוא שכב אפרקדן והירהר בבנו אשר הודיע לו כי יש תקווה שבקרוב ייחלץ גם ממעצרו זה, באיטליה, כי הבטיחו לו ולחבריו הפליטים להעלותם בקרוב ארצה. זיגל מעודד את עצמו ומתנחם כי לכשיבוא בנו תחול תמורה לטובה בחייו. ברגעים אלה עוברת בו הרגשת רוך, והוא מוכן לשכוח את מצוקותיו ולראות את הדברים הקודרים באור אחר.

לפתע תקפו הרצון לזוּן את עיניו בקלסתר פני בנו. ואם כי השעה היתה כבר לאחר חצות, לא עמד בפני חפצו, משך אליו את המזודה, הגדיל במקצת שלהבתה של העששית והעמיד אותה על המזודה הגדולה, למען ייטיב לראות; חיטט והוציא מבין ערימת התעודות צרור צילומים, קשור בחוט כחול, צרור המקפל בתוכו מיטב זכרונות חייו, מעמדו בחברה ובמשפחה. נובר הוא בגל הצילומים ומעלה את קלסתר דמות בנו, אחת מתמונותיו החביבות עליו ביותר, שנשקף מעליה פרצוף חביב של עלם בעל בלורית מתולתלת, מצח רחב ומוצק, עינים יוקדות ושופעות בינה, פרצופו של צעיר יהודי יפה־תואר; צילום זה הוא מימים שלאחר האוניברסיטה. שנים מעטות לאחר־כך יצאו לו מוניטין של עורך־דין מוכשר, בעל חוש צבורי ער, אדם התובע צדק ללא רתיעה; נאומיו השנונים הוציאו לו מוניטין במדינה. אכן, אף הוא לא חזה את הבאות, והיה אחר־כך בין הראשונים שנכלאו בין גדרי־התיל, לקלס וענויים. והנה נתרחש נס, והוא הצליח להמלט באורח־פלא, וכעת מאמין הוא כי ברוב מרצו ואמונתו עוד יפלס נתיב אליו, אל אביו הזקן, לנחמו ולעודדו לעת זיקנה.

עיניו לא שבעו מראות בתמונה. הסתכל בה שעה ארוכה, העמיד אותה באמצע, על גבי המזודה, בהסמיכו אותה אלכסונית אל הקיר, מול העששית, למען יפול עליה אורה מקרוב, ובעוד המזודה הקטנה פתוחה לפניו, ניצנץ בו הרעיון לקשט את המראה במקצת. הוציא שני גביעי־כסף גבוהים עטורי גילופים, שזכה בהם בשעתו, בימי עלומיו, כשכוחו היה יפה לספורט, הציג אותם משני עברי התמונה, לפאר אותה ולהוסיף לה חגיגיות, חייך בקורת־רוח למראה הצירוף המוצלח, נטל ופרש מטפחת מגוונת, והניח עליה בהקפדה רבה את המידליות שלו, כילד העורך את צעצועיו, ולא נתקררה דעתו עד שהוציא והוסיף גם את תמונתו ותמונת אשתו המנוחה, והיו נראים כסוככים באברתם על הבן, שכל רע לא יאונה לו חלילה, והריהו מצטחק ביניהם, בעוז, בחביבות ובבטחון של אדם צעיר שהשעה משחקת לו כביכול, שעולמו עופפו בזיו והכל בהיר לו ונהיר…

סמך זיגל את גופו על מרפקו, כשהוא שכוב על צדו, הסתכל ארוכות מתוך כסופי־נפש הומים בתמונות אשר לנגד עיניו, וראה בעיני רוחו מראות אחרים, רחוקים, מעולמו הנאה, החרב… כך התשוטט במבוך זכרונותיו, מתפלא בלבו על האומץ שעמד לו כדי להגיע עד הלום, לשכב כאן במצב העלוב בחדר־מיקלט אפל וקודר זה, שרוחות הסתיו נושבות בו בעוז, ולהתחמם לאור קלסתר בנו המרעיף ניחומיו לנפשו הנכאה. אכן, מי מילל ומי פילל כי בנו זה, שהיה אזרח גרמני לכל פרטיו ודקדוקיו, מעורה בעמה, בשפתה ובתרבותה של גרמניה, מבושם מריחות ארצה, יכתוב לו היום בפסקנות, כי הגיע לרעיון, שאין מוצא אחר אלא במולדת ליהודים בארץ האבות, ויתפאר לפניו שבכל שעותיו הפנויות שוקד הוא על ״למוד שפת הנביאים והחלוצים״…

דמעות ניקוו בעיניו של זיגל. ואף כי יודע הוא כי לא רבות השנים שנכונו לו עוד כאן עלי אדמות, שכן נתרופף כולו מרוב תלאות, ולבו נחלש, הנה מתנחם הוא, כי אם יזכהו אלוהים לחבק את בנו בזרועותיו, הרי עדיין יש טעם ותכלית לשארית חייו, ויש גמול־מה לצרות. עוד השבוע עליו לעלות ירושלימה, והוא לא ייצא ממשרדי העליה עד שיבטיחו לו נאמנה כי לבנו תנתן האפשרות לעלות; הוא לא ירפה מהם, יסביר להם וישדל אותם ברכות, ואם יהיה צורך בכך, גם בתקיפות ללא רתיעה עד שישיג את מבוקשו, את מטרת חייו האחרונה. לבסוף נרדם זיגל, שבע־זכרונות ומשועשע־תקוות, בלי לכבות את העששית, וזו הוסיפה להטיל את אורה על שני הגביעים המתנוצצים ועל קלסתר פני הבן והוריו. הזקנה – שיצאה לפנות־בוקר מחדרה ואור העששית רמז לה מחשכת המקלט – נתעתה להציץ פנימה מתוך סקרנות, נבהלה בראותה את המראה המשונה בעיניה, ובעמדה רגעים מספר כנטועה במקומה, לא גרעה את עיניה מפני הזקן שאצילות היתה נסוכה עליהם בשנתו, והיא הפטירה חרש, תוך רוגז מהול בבוז: ״אין־זאת כי יצא הזקן מדעתו״…

ה

גשמי־זעף ניתכים בעוז.

מכורבלת בבגדי־צמר חמים יושבת הזקנה בסמוך לחלון. יד גרומה וסמוקה מקור מושיטה היא כלפי הוילון, מסיטה אותו הצדה ומציצה בעיניה הדלוחות החוצה, ועל פניה הכמושים מהבהבת כמיהה ילדותית, המעלה באפה ריחות נשכחים וקטעי התרחשויות, בצליל, ובצבע, כאילו רק תמול־שלשום אירעו… אוהבת היא לשבת על־יד החלון ולהסתכל במטרות־העוז מתוך הנאה חריפה, משל רואה היא כיצד מלקים את האדמה, ממרקים את עוונה ומטהרים אותה מחלאתה ואבקה. בתשוקה קבועות עיניה בגשם הנצלף אלכסונית, בשלוליות המתהוות ובפלגי המים השוקקים בסמוך למדרכות, הולכים ומתרחבים עד שגלגלי האוטובוסים חוצים בהם בכבדות תוך עירבול והעלאת קצף. הגשם מוסיף לשטוף בעוז, עד שהוא מערפל את הרחוב, העוטה דוק עמום כעין העופרת הכחלחלה. הזקנה מרוצה. הרגשה שקטה ומרגיעה מלפפת אותה. היא משפשפת את כפות ידיה זו בזו, מכניסה אותן לשרוולים של מעילה הצמרי, מכווצת כתפיה הצרות תוך צמרמורת קלה, והריהי מוכנה לשבת כך שעות, בלי לזוז ממקומה, כל עוד הגשם ניתך.

אשה צעירה חולפת במרוצה על גבי המדרכה הריקה מאדם; תוך כדי הילוך היא מכפתרת את מעילה הקצר, ששוליו מתבדרים, מבקשת להגן על גופה; שמלתה הדקה נטפחת לברכיה, גרביה רטובים לגמרי, נעליה קיציות, וניכר בה כי בשעה שיצאה מביתה לא שיערה כלל כי גשם שוטף יתקוף אותה בדרכה. שעתה דחוקה לה, כנראה, שכן אינה מחפשת לה מחסה. ממהרת היא אל תינוק שהשאירה לבדו, ומשראתה כי אין הגשם פוסק, הרי היא מפקירה את עצמה לרשותו: עליה להזדרז ויהי מה; כבר הגיעה שעת הזנתו של התינוק. ודאי כבר התעורר והוא צווח. היא חותרת בקושי מול הגשם והרוח, נאבקת עימם ומטה את פלג גופה העליון מתוך התאמצות. אך הנה הגיעה לשפת המדרכה ונתעכבה. עליה לחצות את הכביש, אלא שפלג המים נתעצם, גאה, ואין היא יכולה לעבור בו בנעליה הקלות. היא מתרוצצת הנה והנה, לעקוף את הפלג, תרה אחרי מקום־מעבר צר ואינה מוצאת. הזקנה מסתכלת בה, ופניה הנוקשים מעלים חיוך רפה, המעווה קמעה את פיה הפעור: ״אדרבה, חצופה! נראה־נא. כיצד תעברי את הרחוב בגשם כזה?״. היא מקרבת את פניה לזכוכית הקרה, כדי שתיטיב לראות, וקצה אפה הנוגע בזכוכית הופך שטוח וחיוור ומשווה לה ארשת מגוחכת ביותר. האשה הצעירה מביטה כה וכה, חסרת־ישע. והזקנה עוקבת אחריה בסקרנות רבה, שתום־ילדות מהול בה; ניתן לה ענין כלשהו לענות בו ביום סגריר קודר זה.

חייל גבה־קומה וחסון, עטוף במעיל־גשם ירוק ומתנוצץ, פוסע לקראת האשה הצעירה הנתונה במיצר; עוד מרחוק הבחין במצבה, והריהו מחייך, כאומר: שאלה זו ניתנת להיפתר על־נקלה. האשה מסתכלת בו ומחזירה לו חיוך של מבוכה. הוא אומר לה משהו בגשתו אליה, והאשה מנענעת לו בראשה בחיוב (הזקנה מקדירה פניה ואינה גורעת עין). האשה הצעירה מרימה זרועותיה כאומרת לחבק את החייל, וזה גוחן קמעה, לופת גבה בזרועו האחת, ובשניה חובק הוא את רגליה סמוך לברכים, ומרים אותה בתנופה אחת! האשה שוהה רגע בזרועותיו כתינוקת, ומיד הריהו מרחיב את פסיעותיו, חוצה את הפלג מעבר מזה, נושא אותה לרחבו של הכביש השטוף במים, עד שהוא מגיע למדרכה שמנגד. כאן מתארע משהו המדהים את הזקנה, המסתכלת בכל המחזה הזה, נסערת ברוחה וזעם בלתי ברור מחלחל בה! משהעמיד החייל את האשה הצעירה על רגליה, הריהי מעניקה לו לפתע נשיקה חטופה על לחיו, פורשת ממנו ומסתלקת מהר, בעוד זה עומד על עמדו, מביט אחריה בחדווה, ובפניו חתום חיוך שאין הגשם יכול להעיבו…

הזקנה נתרתחה ונרתעה מן החלון, משל מעשה־זוועה ראו עיניה. חצופה שכזאת!… – רטנה לעצמה – פרוצה שכמותה!… משום־כך משוטטת היא בגשם דוקא, כדי לצוד לבם של חיילים! ואל זה נטפלה דוקא, מפני שמן הנכרים הוא, ועתה מחכה שירוץ אחריה… רבש״ע! מה טיבן של נשים אלו בימינו? היכן למדו מנהגים שכאלה?! ועל־שום־מה, איפוא, צריכה חנה׳לי שלי להיות טובה מהן?… כאן נקפה לבה, ורוגז מהול בצער של כאב טורד הסעיר את רוחה. מרת־נפש היא כל הימים, וכל פעם שהיא מבקשת לתת פורקן לזעמה, לשכך את רוגזה, היא נכשלת באיזה מעשה נמהר שאכזריות בו. לאחר מעשה יאכלה הנוחם, ואז היא מחפשת לה הצדקות בדויות. חנה׳לי… פרחה לה חנה׳לי ואיננה… והבית ריק בלעדיה…

הענין התחיל מהערתה של אותה מנוולת, בת־עירה, שסרה אליה יום אחד, לשם ביקור, כביכול, ישבה אצלה שעה ארוכה והיתה מספרת איתה על דא ועל הא, מגלגלת בכל מיני ענינים, ולא פסקה מלשאול בכל פעם בעקיפין על חנה׳לי שלה ועל מעשיה, ולפתע, לפני צאתה, לא התאפקה ואמרה לה:

– היודעת את, פרומה׳צ׳ה, עליך לשים עין על חנה׳לי שלך…

מיד לאחר אמירה זו הרגישה היא, פרומה, כי כל הביקור הזה לא בא אלא כדי להשמיע אזהרה זו באזניה… לבה נקפה והיא הרגישה כי ברכיה פקות מרוב חרדה. היא נתנה במכירה שלה עין־זעם נוקבת, כאומרת לעקור כל חשד מלבה, כל צל של ספק בתומת בתה. ולבסוף לא הבליגה ופסקה קצרות:

– רוצה אני לשמוע דברים ברורים.

ואז קנתה לה שביתה שוב, כולה אומרת חשיבות, ולאחר שתיקה קלה, בלי לשעות לחיוורון הנסוך על פני האם, פתחה בנעימה של לחש, כחוששת להשמיע את הדברים בקול רם:

– פרומה׳צ׳ה… מרננים אחרי בתך… אין היא מתנהגת כשורה. רואים אותה מהלכת עם חיילים, מן הגויים… בבתי־הקפה ובמקומות אחרים שבת ישראל כשרה אין לה שם דריסת־רגל…

הזקנה הפסיקה אותה בזעם:

– טוב, טוב! שמעתי…

– ראי פרומה׳צ׳ה, הזהרתיך… אני את שלי עשיתי!

– טוב, טוב… ודאי יש הפרזה, טוב… טוב!

רוחה, נפעמה בה, והיא הרגישה כי עולמה מתמוטט. עוד זה חסר לה! אחרי־כן נשארה לבדה, ישבה שוממה על הכסא, ועיניה בוהות כבחלל ריק. כיצד לא שמה לב להתנהגותה של הבחורה עד היום? אמנם רגילה היא לאחר בלילות לפעמים, אך היא לא ראתה בכך כל רע, שכך דרכן של בחורות צעירות ונאות; אבל כיצד לא התחקתה על עקבותיה לראות ולדעת בחברת מי היא מבלה?… בת סוררה ופרוצה שכמותה!

ואז התחילו המדנים בבית. לראשונה לא הגידה לה דבר. החליטה לעמוד קודם־כל על אמיתות השמועה, והחלה לעקוב אחריה בחשאי וביקשה לתפוש אותה בקלקלתה. ויום אחד מצאה את הבת כשהיא נחפזת להתקשט מתור קוצר־רוח ובהילות משל חוששת היא שמא תאחר מועד צאתה של רכבת. תוך־כדי־כך הציצה הזקנה בעד החלון, ועיניה נתקלו באיש־צבא המטייל לו לאורך המדרכה, הלוך ושוב, ונראה כממתין, שכן נשא עיניו מפעם לפעם לעבר חלונות דירתה… לפי צוארון כותנתו הזקוף כלפי מעלה, ולפי הקדקוד, ששערותיו גזוזות בסמוך לעור הצחרחר, הכירה בו מיד כי נכרי הוא. נתרתחה מקצף ונתנה בבתה עינים פולחות:

– לאן את מתכוננת?

– עלי לגשת לאיזה מקום, אמא.

– לצאת ל״שיגץ״ הזה, המחכה לך בחוץ!…

– איזה שיגץ, אמא? – העמידה הבת פני חפה מפשע, ומיהרה לשים את המעיל על כתפיה. כאן פקעה סבלנותה של הזקנה, שכן לא הטילה עוד ספק בדברים, השתערה על הבת וסטרה לה על לחיה. תוך כדי רגע חמקה זו ונסתלקה מן הבית לקול פרץ צווחות וגידופים הניתך מפי האם.

משניגשה הזקנה לחלון ראתה כי אותו חייל מתרחק והולך מעבר לכביש, ואילו הבת נחפזת בלכתה על גבי המדרכה השניה, כאילו דבר אין לה לחייל. ״ודאי רמזה לו״… שיערה הזקנה ולא נתקררה דעתה, פרצה החוצה, חיפשה לה סתר בסמוך לגזעי העצים, התחקתה על עקבות הבת בזהירות רבה, עד שלבסוף ראתה לחרדתה הרבה כיצד נתקרבו השנים זה לזה, והמשיכו יחדיו דרכם שלובי זרוע…

גם לאחר אותו מקרה שהחשיך עליה את עולמה והפך את הבית לקלחת של מריבות, עמדה הזקנה לא לילה אחד על בהונות רגליה כדי להציץ בעד החלון ולראות מי הם הללו המחזירים את בתה הביתה, ולא אחת נוכחה לדעת כי לא דיבה היא בפי הבריות, שכן מהלכת היא הנערה לרוב בחברתם של אלה אשר מהם למדה את הפזמונות הנלעגים בלשון הזרה לה. אמנם, מחזרים היו אחריה גם צעירים שלמדו איתה יחד בבית־הספר, ומהם גם בחורים טובים, אבל משום־מה לא היו אלה לפי רוחה הסוערת. אכן, היה בה משהו מן האב, שבשעתו היה נתפש גם הוא לנשים אחרות, ולילות רבים וקשים מינה לה; אותו הדם הלוהט ואותה קלות־הדעת היו גם בבת הפוחזה. וכך גלשה הנערה במדרון, והיא, האם, לא השכילה לרסן אותה בעוד מועד, ודחפה אותה שלא מדעת לזרועות החיים, שראשיתם רצופה תענוגות וסופם מפח־נפש. בת סוררה ופרוצה!… הלכה לה לבסוף אחר מאהבה הנכרי, ואין יודע עוד מה גורלה ומה מעשיה. עקרה מכאן, אף בלי ליטול ברכת־הפרידה ממנה, רק מסרה על ידי שכנה שהיא נוסעת מכאן, ואם יום אחד יעלה הרצון מלפניה לחזור – תודיע לה על כך קודם במכתב…

יש ובשעה שהדוור שוהה בחדר־המדרגות, בסמוך לתיבות־הדואר, מתעכבת הזקנה על הסף ותקווה חשאית נובטת בה: שמא היא חוזרת כבר!… אמנם, ראויה היא, הפרוצה, כי יתלשו את שערותיה מראשה, כי יחבלו בלא רחמים בגופה הטמא, אך הלואי ותחזור כבר!…

הגשם פסק, אך הזקנה נסתבכה בינתים בהרהורים על הבת. הגות־רוח עכורה נחתמה בפניה. מריבות פרצו תמיד בבית, שכן לא חפצה לקבל מרות. אך בלעדיה שמם עולמה, נתרוקן, כי בכל־זאת מילאה את החדרים קול צחוק ושיר, ובדיחות־הדעת, המיית חיים צעירים… לב טוב היה לה לנערה, ומבטיה של הזקנה התרפקו תדיר בגאווה מסותרת על גווה החמוד, ואזניה לא שבעו משמוע את רנן קולה. מי יודע, אלמלי הבליגה, ולא היתה מביאה אותה לידי מצוקת־נפש בתוכחותיה הבלתי־פוסקות, ולא היתה שוללת ממנה כסף לתמרוקים ולשמלות, שהנערה חשקה בהן כל־כך, אפשר ולא היתה משרכת דרכיה, ולא היתה מסתלקת מביתה. אלא היא, האם, יודעת ומכירה יפה בטבע של עצמה: מהירת־חימה היא, להוותה, והדבר הוא בעוכריה. כיוון שלא יכלה לשלוט ברוחה, הביאה את הנערה לידי סוף זה. בת יחידה! היא העתידה לרשת את כל הונה ורכושה! הלכה לה – ואין קול ואין הגה. פעמים מתעורר בה, בזקנה, הרצון להתנקם בה ולהעביר את כל נכסיה בצוואה לטובת הצבור; אלא שרעיון־שוא היה זה, משתעשעת היתה בו בלי להאמין שעשה תעשה כך, שכן אין היא אוהבת את הבריות ולא את הצבור, ועל־שום־מה, איפוא, עליה לדאוג לטובת הכלל?… לא, שטות גדולה שכזו – לכך אין היא מסוגלה. אלא מה לעשות לבת שמרדה בה ואיננה? וימיה חולפים בלעדיה בקדרות ובשממון… ומסביב – השכנים מרגיזים אותה, הכל עוינים אותה, והיא, אף היא שוטמת אותם! אין היא סובלת פרצופיהם המתועבים…

היא נתקרבה לארון הבגדים ופתחה את שתי דלתותיו. כמה שמלות, חזיות, צנצנות־תמרוקים ושאר מיני חפצים קטנים השאירה הבת בהחפזה לברוח, והזקנה נוטלת אותם, ממשמשת בהם, בוחנת טיבם, ותמיהה על שאין הנערה באה לקחת אותם, כי הרי אין להעלות על הדעת שהיא, הזקנה, תקשור אותה בחבלים כדי להחזיקה בבית בעל כרחה… לפני מראה זו היתה עומדת בכל מלוא גווה החמוד, מתפרכסת ומפזמת לה ניגון עליז בלשונם של הנכרים, וריחות בשמיה נידפים ומגרים את נחירי אפה של האםף; אותה שעה היתה האם מתכנסת לה בכורסה שבקרן־זוית, כאורבת לה לבת, עוקבת אחרי כל תנועותיה, מתבוננת בה כתוהה על פשר החן המגרה האצור בגופה הצעיר והרוטט, ומבקשת לה לפתע תואנה לפתוח איתה בריב, להרגיזה קמעה, להטיף לה מוסר ולהשיא לה עצה טובה על נישואים ועל תכלית, עד שהבת היתה מחישה את הכנותיהת מעיפה מבט בוחן ונמרץ כלפי המראה לצוד יפעתה היא, ופורחת מן הבית עד שעה מאוחרת בלילה.

בתוך בדידותה הקשה והמדכדכת נתעורר בה יום אחד זיק של תקווה כי לוּא ניאות הזקן, שוכן המיקלט, להתקשר אתה – כמשפטם של זקנים בגילם, בבקשם להפיג את שממונם – כי אז היו חייה מקבלים טעם, והחלל הריק סביבה היה מתמלא ענין, כי אכן זקן נאה הוא, וכפי־הנראה אינטליגנט הגון, ומפאת מצבו הקשה, הדוחק, כדאי היה לו שיעשה זאת. ויפטור עצמו מפגעים שאינם עוד לפי כוחו. היא ביקשה לרמוז לו על כך, ולקרב אותו בכל מיני דרכים, אלא שהוא באמת סכל, אין מוח בקדקדו… דומה, שהוא אף משתמט מפניה, ממעיט בדבור, ובעוד היא פונה אליו במאור־פנים, מתוך כוונה מפורשת להתחבב עליו, הרי הוא עונה לה סתומות ולמקוטעים, כאילו כפאו שד, וממהר להתכנס ככלב במאורתו. לפני ימים אחדים נכנס, ואף כי היא עמדה על סף המטבח וחייכה אליו. חמק לו, משל אינו מבחין במציאותה כלל וכלל, נכנס לחדרו וחסל! הה, לוּא הבין זקן זה ללבה! היא היתה משנה את חייו תכלית שנוי, מוציאה אותו מאפילה לאור, מלבישה אותו כהלכה, מאכילה אותו ממיטב תבשיליה ומעדניה, ובלכתה אתו לבית־הכנסת היו הכל מצביעים עליו ואומרים: זהו בעלה… בלילות־חורף, בהיות הרוח והגשם בחוץ, היו יושבים יחדיו בסמוך לרדיו, תנור החשמל מפיץ חומו, והם מאזינים לנגינות ומיטיבים את לבם בתה ובעוגות. הרי מאומה לא יחסר לה, חלילה, ועל־שום־מה, איפוא, לא ירד הזקן לסוף דעתה? אלא שאין הוא רוצה, בכך… ואם כן הדבר, אם אין זה לפי כבודו, והוא מעז לא לרצות בה, מוטב שיעקור לו מכאן וילך לכל הרוחות!… קבצן מגונה השומר על גאוותו המנופחת, כאילו היה באמת איזה פרופיסור! אבל היא לא תתן לזלזל בכבודה. אין לה צורך בו. מוטב שיצא, ואת החדר כבר תדע להשכיר בדמים מרובים. ברוך־השם, רבים הם הקופצים כיום על פינת־דירה, וזה ה״אינטליגנט" הגנדרן הזקן, הטפש, ייקה שאין לו תקנה – עליו לצאת מכאן! כן, לצאת! היא כבר תתחיל לטפל בו ובלא עדינות יתירה…

ו

שנהבי פסע בנעליו המפורזלות, ימינו מחבקת את צוארו של גדעון, והוא מחייך למראה זיוה שלו ההולכת לפניהם. הילדה הקדימה אותם, תוך דילוג פזיז, וניכר היה שגאוותה

גדולה על אביה שפשט צורה ולבש צורה. פיה היה מלא רינה:

אבא שלי חייל!

אבא שלי חייל!…

שנהבי, אף שנשוי היה ואב לשני ילדים, קם ונצטרף למתנדבים. רוחו היתה כבדה עליו בזמן האחרון, וסבור היה כי זהו המעשה ההוגן האחד שיאה לאיש עברי לעשותו בימים אלה, וגילה הבינה לרוחו וקיבלה עליה את הדין, אם כי גם בצער כלשהו, ולא לגמרי בלב שלם. עתה מבלה שנהבי את ימי חופשתו לפני צאתו למחנה האימונים.

בדירתו מוצא שנהבי את מר זיגל, שחזר מעבודתו וסר לשפוך את מרי־שיחו בפני גילה; זו היתה מקשיבה לו יפה־יפה, ובפניה הבעת־הסכמה והשתתפות בצערו. הפעם היה זיגל מרוגז ומסוער מאד, שכן החלה בעלת־הבית לנגוש בו בצורה גסה ומעליבה ביותר! את בית־השימוש היא נועלת בפניו, את המים היא מכריתה מפיו, והיא מאיימת כי גם את דלת המיקלט תגיף באם לא יצא בהקדם. ולאן הוא יכול לצאת כיום, כשאין בכוחו להשיג דירה, וכיצד יוכל להמשיך בקיומו העלוב אם אין לו מקום לרחוץ את פניו, ואם אנוס הוא בליל־אופל וסער לצאת לצרכיו אל השדה שמעבר לכביש, או על שפת הים… מה טעם לחייו, הקשים גם בלאו הכי, אם אשת־מדנים זו מטילה בהם זוהמה ומרירות בלי קץ. בכלל, משונה היא בהליכותיה. יש והיא פונה אליו בנועם־לשון ומחייכת אליו במתיקות רבה, מבחילה ממש, ולמחרת היום, או מיד לאחר־כך היא משנה טעמה וזורקת בו מרה עד שקשה לו לעמוד בפניה..

שנהבי הקשיב לקובלנה חרישית זו ותפש את משמעותה המזעזעת. בעיני הזקן נקוו דמעות, ולשוא התאמץ להסתירן; פניו נתכרכמו וסנטרו היה מרטט כאצל תינוק שהעליבו בו. הילדים – שהכניסו עימם את צהלת חדוותם הרועשת – הרגישו אף הם כי משהו אינו כשורה כאן, נשתתקו והתרפקו על האב כחוסים בו, ואת עיניהם תלו בזקן, סוקרים אותו בתמהון ובעצב גם יחד. שנהבי נתרגש מכעס עצור:

– אני ארד אליה, אל המרשעת.

גילה נענתה לו:

– אבל בלי התרגזות יתירה…

– מכשפה ארורה!

מיד בקע ועלה אליהם קולו המתמרמר של שנהבי, המהסה את המלמול הניחר של הזקנה הרוגזת. גילה פתחה את הדלת כדי לקלוט את מהלך השיחה, והילדים עמדו דוממים מקשיבים אף הם לבליל הקולות, הגערות וההתנצחות שבין אביהם לבין בעלת־הבית. עתה פרצה הזקנה העיקשת בשטף גידופים. הזקן, שקם אותה שעה מעל כסאו, חרד ונבוך, היטה אזנו אף הוא, והיה עגום ביותר, על אשר בגללו נאלץ שנהבי להכניס את עצמו בריב לא לו. הוא החל מפציר בגילה, בקול רך שנעימת פיוס מרעידה בו.

• אבל בבקשה, תאמר־נא הגברת למר שנהבי שלא > כדאי…

– אין־דבר! – השיבה לו גילה בזעם עצור. גם היא נתרתחה. שרירי לחייה ריטטו ואדמומית הבהבה בפניה. נכונה היתה לזנק למטה, לעזרת בעלה. אלא שתוך־כדי־כך חזר הלה חיוור מכעס ומרוגז ביותר. דברי הזקנה, גדופיה ופרצופה המנוול כמעט שהעבירוהו על דעתו. קרוב היה לשלוח יד בה ולהכותה. הוא גזר עליה כי תחדל להתעולל בפליט הזקן, שאם לא כן, יירד הוא, שנהבי, עוד הערב, ויפרוץ בכח את הדלתות, וסוף לדבר! עכשיו, שלובש מדים הוא, שהיום – הוא כאן, ומחר – אי־שם הריהו מצפצף עליה, ועשה יעשה זאת!

הילד התלהב:

– אבא! אני אעזור לך לשבור את הדלתות!

…– שתוק, שתוק!… לא מבקשים ממך – הפסיקה אותו האם, והעיפה מבט של תרעומת בפני בעלה, על שאינו זהיר בדבריו בנוכחותם של הילדים. אשר למר זיגל סבורה היתה הגברת שנהבי כי אם תוסיף הזקנה להתאנות לו, ״יוכל להשתמש בחדרי הנוחיות שלנו וגם ללון אצלנו בשעת הצורך״.

הזקן הרכין את ראשו, מתאמץ לפענח את סוד שיחה העברי של הגברת שנהבי, שנאמר ברהיטות; משעמד על כוונת דבריה פתח בסרוב שבהתנצלות, בשלחו לפניו את שתי כפות ידיו השטוחות. כדוחה את ההצעה ממנו והלאה, משל מרחפת היא באויר לעומתו והוא דוחף בה להרתיעה:

• אה, לא! חס־וחלילה!… עד כדי־כך איני רוצה להטריד את משפחת שנהבי. דייני בכל מה שעשיתם בשבילי היום. בכלל מצטער אני מאד שאני גורם לכם תמיד טרדות בעניני היגעים, ומכיר אני לכם טובה מעומק לבי, כי לולא אתם, אנשים יקרים, מי יודע אם הייתי מוצא בי כוח לעמוד בכל הצרות הניתכות על ראשי לעת זיקנה. כן, זיקנה שאין בה קורטוב של שמחה ולא רגע של מנוחה…

– עם פרידה הוא נעצר, מעביר את כפו הלוטפת על ראש הילדה, ואצבעותיו הארוכות בחיורונן הענוג משחקות בתלתליה השחורים, עד שהילדה נשמטת מתחת ידו. כפו נתלתה חסרת־משען באויר, צנחה למטה והוא פרש בלב כבד. ברדתו מעל המדרגות, נשתהה רגע להאזין ללבו שדפק בו שלא כרגיל; משקרב לדלת לבשו פניו הבעה מודאגת ביותר, והוא נכנס חרש־חרש לחדר־מיקלטו, כמתגנב. הזקנה המתינה לו בקרן־זוית, כאורבת, ומשראתה אותו, מיד השתערה עליו בשצף־קצף, פיה ממטיר טענות וקטרוגים וקללות בזרם אחד:

– ברוך הבא! ייקה הולך! משלח אתה בי את שכני המתוקים, מה? הביטו־נא כיצד זה הולך! את עיניו השפיל לארץ כאילו אינו רואה כלל! מי ייתן ותחשכנה רואותיך בחוריך! ראיתם מין יחסן שכזה, ניטפל אלי כאילו חייבת אני להחזיקו אצלי בביתי! חייבת אני לתת לו את חדרי במתנה! מכות! כל מדוי־מצרים – רבש״ע! יחולו עליך, צדיק תמים שכמותך!..

כאן היא שואפת רוח ומסיימת במין פטר־לשון:

– עוד אלמדך דרך־ארץ. זקן טפש!

והיא מלווה את איומה בתנופת אגרופה הגרום.

הציץ בה זיגל נפעם ומשתומם: רישעות זו מנין לה? לא אחת הפליאה אותו זקנה זו, שכל עצמה אינה אלא אשה חלושה ותשושה העומדת על־פי קבר ממש, והיא חיה בדילה מבתה יחידתה, ובכל־זאת מביא אותה יצר־הבצע עד כדי להציק לו באמצעים שפלים כאלה שאין להעלותם על הדעת. ובכלל היאך היא משקיעה את כל פעלתנותה בעסקי הבית הזה בן שלוש הקומות, מציקה לבריות ומטרידה אותם כדי לזכות על ידי לחץ וסחיטה ותככים בלתי פוסקים בלירות מספר. שספק אם יש בכוחן להאריך את חייה עלי אדמות ביום אחד נוסף!… ובעיקר מתחלחל זיגל, בשוותו בנפשו את מידת הטמטום שלקתה בה אשה זקנה זו בימים שהטירוף והרשע בעולם עוקרים מן השורש ומכלים הכל! ותמיה הוא על עצמו כיצד הוא עומד בכל אלה, ואינו כורע תחת נטל הצרות הבאות עליו. אין זאת כי כוחות טמירים גנוזים בו, ומטבעו מחוסן הוא במדה כזו, שדי לו בקווי אור אחדים הבוקעים מבעד לערפל חייו והריהו מתעודד.

אותו מחזה שערך פעם לעצמו, בפארו פינת־חמד מסביב לתמונת בנו יחידו, משך את לבו כאיזה סם משכר, שאדם עלוב מצא בו תנחומים לנפשו הנדכאה; ומאז, ברגעים של דכדוך־הנפש, בשעות הערב, היה הזקן חוזר ועורך את ה״טקס״ החגיגי הזה, פולחן אהבה וגעגועים, והיה יושב וצופה לאור העששית, מתחמם מול מירמז תפארתו מלפנים ורואה עבר כהווה ועתיד…

יש אשר באותה שעה ממש היה אור החשמל נדלק ומבהיק מבעד לזכוכית האטומה, הקבועה בדלת חדרה של הזקנה. גם שנתה נודדת לעתים קרובות, והרי היא קמה, מעלה תוך גניחה את האור בכל שלוש הנורות של המנורה הגדולה, ותוהה בפעם האלף על הריקנות השולטת בעולמה. רגשות־זעם ונוחם הומים בה חליפות, מסעירים את רוחה הרגזנית, עד שלבסוף גוברים בה געגועיה לבת הסוררה, והריהי יושבת על המיטה בתוך המצעות והכרים הסתורים והשמוטים, ומתוך עיניה הדלוחות ניגרות דמעות עלובות, דמעות זקנה בודדת וחסרת־ישע. אימה מוחשית לופתת נפשה באותם הרגעים, ורק משאלה כנה אחת ממלאה את לבה: לחזות שוב בפני חנה׳לי…

רגשות אם רכים, שלא ידעה לטפח אותם בימים שהבת היתה במחיצתה, מתעוררים בה בשעת־לילה נבוכה זו, והיא רואה בדמיונה כיצד היא נוהגת חסד בחנה׳לי, וזו מנעימה את ימיה האחרונים בעדינות שופעת חיבה; כך היא משעשעת את עצמה שעה ארוכה בחזיונות־שוא אלה, מחייכת מקורת־רוח, פותחת בשיחות קטועות עם הבת, פולטת מלמולי־חיבה ושוקעת בעולם מדומה זה… כשהיא מתפכחת לבסוף, וחשה בכר שלחצה אל לבה מתוך גיפוף ועצימת עינים והמציאות נחשפת לפניה בעירום אכזרי ומשטה, תוקפת אותה מבוכה שחולפת מיד, ואת מקומה כובשת שוב אותה קהות וקשיחות־לב שחותמה טבוע בהליכותיה עם הבריות כל הימים.

ז

בוקר אחד התדפקה בעלת־הבית על דלת דירתה של גילה שנהבי. היא עמדה קמוטה וכפופה, כדרכה, בשפתיה הצרות, המבחילות, ומתוך גיבוב־דברים שלה, למדה גילה לדעת כי הזקן מוטל חולה ואין מי שיטפל בו. אותה שעה נזכרה גילה, כי אכן לא סר אליה זה ימים מספר, וכי מרוב טרדותיה הסיחה דעתה ממנו. מיד נקפה לבה, והיא נחפזה לרדת למטה ולראות מה היה לו. פני הזקנה לבשו ארשת של רשע באמרה:

– ודאי חולה טיפוס הוא!

השערה זו ריתקה את גילה לרגע אחד על עמדה; מחלת הטיפוס פשטה אז בעיר באופן מבהיל, ועליה לדאוג לילדיה. אין לזלזל, איפוא, באמצעי זהירות. נעלה זוג נעלים ישנות ונתעטפה בחלוק ישן, כתריס כל שהוא בפני הזדהמות, הכינה בקערה תמיסה של מי־חיטוי, ואז ירדה לבקר את ידידם הזקן.

היא מצאה אותו על יצועו תשוש ולוהט מחום. בעד החלונות והפתח המגודרים בשקי־חול, שמסתירים זיוו של יום, נסתנן אור עכור ונודף צינה. רק לאחר שעיניה הסכינו לאפלולית עמדה על מצבו העלוב של הזקן. גזעי האקליפטוסים המפותלים, התומכים במרישים הכבדים, אין בהם כלל כדי לשובב נפשו של אדם זקן וגלמוד, הקובע לו מאורה אפלה זו למשכנו… האבק והלכלוך הסאיבו את מראה החדר, ויצועו של הזקן בסדינו הצחור, הבהיק על פני כל הרקע האפור הזה באיזו סתירה שקשה ליישב אותה.

זיגל חייך לכבודה, נתייגע מתוך מאמץ־שוא להתרומם, ומרוב חולשה צנח ראשו לאחוריו. מדולדל היה מן המחלה, מפני החום הגבוה שאינו פוחת, ונוסף לכך היה חלוש גם מרעב, כי זה קרוב לשלושה ימים שלא בא אל פיו מאומה… סבור היה כי לאחר שישכב יום אחד יוטב לו, ולכן נמנע מלהטריד את הגברת שנהבי, ואילו זו, הזקנה המטורפת, הרי מים פשוטים היא מונעת ממנו, וכיצד יעז לבקש ממנה כוס תה?… ואילו את שכניו היקרים מטריח הוא קצת יותר מדי.

גילה נזפה בו על שלא טרח להודיע לה מיד. אדם מבוגר ונבון חייב לדעת כי במקרים כאלה אין נוהגים בדקדוקי־נימוס, אכן – יואיל בטובו ויסלח – היתה זאת שטות גדולה מצדו!

חייך זיגל את חיוכו הסלחני והיטה את ראשו הצדה, להסתיר את הדמעות שנתקשרו בעיניו. לכל הרוחות… כל פעם שהוא נתקל ביחסה הלבבי של אשה זו, תוקפת אותו התרגשות והוא עלול לפרוץ בבכי כתינוק שרחמיו נכמרים על עצמו… מה טוב הדבר שהיא ירדה אליו. אין הוא מבקש אלא כוס תה וצנימים אחדים, ואשר למחלה – הזקנה טוענת כי נגוע טיפוס הוא, וקשה לו לקבוע עד כמה היא צודקת, ואולם אם חולה טיפוס הוא, מה פשר התיאבון שמתעורר אצלו ומציק לו מעט?

גילה החלה מטפלת בו בשקדנות וזריזות של אשת־חיל שרצון טוב מפעם אותה. משעלתה לביתה פשטה את החלוק והנעלים, בהם שהתה אצל הזקן, והניחה אותם בפינה מבודדת, רחצה יפה את ידיה במי־חיטוי, ותוך שעה קלה הכינה תה, צנימים וקצת רסק תפוחי־אדמה, חזרה ונתעטפה בחלוק והורידה לו את הסעודה הקלה על גבי טס, וסייעה בידו לסעוד את לבו החלוש. אחר־כך נזדרזה להבהיל אליו את הרופא הגר בשכנות. הלה, לאחר שבדק אותו, לא חרץ משפטו אם אמנם חולה טיפוס הנהו, והביע את דעתו כי יש כאן חשש של הצטננות דוקא. הרופא נפתע אף הוא לראות את הזקן בדירה עלובה זו, שרוחות החורף הקרות מנשבות בה בכל עוז, והוא פנה אל הגברת שנהבי, והסביר לה שטוב היה להעביר את החולה לחדר אחר, או לבית־החולים. הוסיף הוראות חטופות לשם טפול ומתוך קוצר־רוח הסתפק בכך ונסתלק, בהרכינו ראשו כחושש להיתקל בגזעי העצים.

גילה עמדה נבוכה. אכן, צדק הרופא וחטא הוא להשאיר את הזקן החולה בחור אפל וקר זה! אך מה תעשה? הן לא ייתכן להעבירו לחדרה, לא, דבר זה אין להעלות כלל על הדעת, כי ילדים לה; ולמצוא לו מקום אחר, לא ענין קל הוא, ולא לפי כוחותיה הדבר. אלא שכאן בא הזקן עצמו לעזרתה. הוא הבין יפה למגינת לבה, והחל מרגיע אותה שאין בכך כלום, כי כבר רגיל הוא בכמו אלה, והוא חש כי בעוד ימים מספר יחלים וישוב לאיתנו.

הוא נצטנן לפני שלושה ימים. אותו יום, עם גמר העבודה, נאלץ לחכות שעה ארוכה לאוטו, בקור ובגשם. כמה וכמה אוטובוסים חלפו על פניו מלאים פועלים עד אפס מקום, ורק באחד מהם, מך האחרונים, נתייחד לו מקום בדוחק רב. היה זה יום חורף דולף וטורד, שהצינה מרעידה אף גופו של אדם צעיר, כל־שכן של זקן אשר מנוחתו נטרדת, מזונותיו לקויים, ודירתו אינה דירה.

משהגיע למיקלטו, עייף ויגע, קידמה את פניו קדרות הבדידות והצינה שחדרה פנימה מבעד לבלואי השקים הפרושים על גבי החלונות. רגעים מספר ניצב על עמדו, שומם ודאוב, כשהוא לוחש לעצמו, כמתריס: ״חושך וקור וחיי כלב״… תוגה כבדה ירדה עליו. וכוח לא היה בו לעסוק בדברים קטנים שאדם נזקק להם כדי לקיים את שיגרת יומו. הוא צנח על מיטתו וזמן רב ישב, ראשו נתון בין כפות ידיו ורוחו עכורה עליו ביותר. גוו מרעיד היה מדי פעם בפעם. לבסוף, משהדליק את העששית והחל טורח בהכנת פת־ערבית, נטל את הקומקום שלו, למלאותו מים, ומצא את המטבח נעול בפניו. רגיל היה בכך, ובלי אומר ודברים חזר לחדרו, הושיט את ידיו בעד החלון ורחץ אותן במי הגשם, אכל ארוחת־ערב חטופה ויבשה. ומוכן היה לשכב לישון, אלא שגם בית־השימוש היה נעול ונאלץ, איפוא, לצאת החוצה ולחפש לו מקום לשם־כך, כדרכו בזמן האחרון. בלילות בהירים, שעה שגשם לא ירד בחוץ, מרחיק היה בלכתו עד לשפת הים, אל מורד החוף הריק מאדם, אבל בימות הגשמים מתלבט היה בענין זה עד כדי בזיון וקצף. הפעם סר למגרש ריק שמאחורי הבית, אלא שאורה של מכונית, אשר שינתה את כיוונה, הוטל עליו לפתע והציג אותו בקלקלתו… החישוף לא ארך אלא רגע קל, אך הזקן נחרד ממקומו, עלוב־נפש ומדוכא, כשהוא אוחז במכנסיו. הבושה פורחת בלחייו ודמעות צורבות את עיניו. אותה שעה ביקש את נפשו למות… הוא חירף וגידף את עצמו, ואף כי גשם ירד, מצא עצמו באמצע הרחוב. בלי לדעת לאן ללכת. משחזר לחדרו ושכב. תקפה אותו צמרמורת ולמחרת נבצר ממנו לקום מיצועו.

גילה טיפלה בו במסירות רבה במשך יומים, ואילו הזקנה היתה הולכת ורוטנת על שאין מודיעים לרשות על מקרה הטיפוס, ואז התערבה בדבר ועשתה מעשה. בוקר אחד לבשה שמלה ארוכת־שובל ומעיל שחור מכופתר עד לסנטרה, חבשה לראשה מגבעת־לבד כחולה, עטורה סרט חום ומקושטת בסיכת־זכוכית מבריקה, ויצאה את הבית. השכנים שלא היו רגילים לראותה במראה זה, הביטו אחריה בתמהון ובחיוך, והנשים רמזו זו לזו: ״פרומה׳צ׳ה התקשטה״… והיא נסעה למשרדי הרשות, והודיעה שם את אשר הודיעה, וחזרה עייפה וכושלת, וחיוך של זדון מרצד בעיניה. בצהרים הופיע אמבולנס ממשלתי, והרופא שבא לא טרח לבדוק את הזקן ופקד להעבירו מיד לבית־החולים של הרשות.

גילה הרגשנית נבוכה מאד. רחמיה נכמרו על הזקן, והיא יצאה לעודד אותו וניחמה אותו כי הכל יעבור בשלום. גם הבטיחה לבוא ולבקר אצלו. שעה שהוכנס לאמבולנס, נישא בידי האלונקאים, ורגליו החיורות בולטות מתחת לשמיכה אפורה שהוטלה עליו, ראתה כיצד הוא מתייגע להסב את ראשו אליה ואל הילדים הנפחדים, ופניו הנהלאים מתעוותים להעלות חיוך רפה. משזז האמבולנס והתרחק, וגילה פנתה לשוב הביתה, נתקלה בפרצופה של הזקנה אשר השקיפה בעד החלון. איזו נהרה של קורת־רוח היתה נסוכה על פניה, אולם למבטה הנוקב והשופע בוז של גילה, נרתעה הזקנה, וזגוגית החלון עטתה בוהק אפל.

ח

אלא שנס נתרחש לו למר זיגל לפי־שעה.

גילה ביקרה בבית־החולים ונודע לה לאחר שיחה עם הרופא כי אכן לא בטיפוס לקה הזקן, כי אם בשפעת. הוא, הרופא, הבחין בכך מיד, ולחנם טילטלו את החולה לכאן, אבל הואיל והוא תשוש מאד, ומאחר שכבר נקלע לבית־החולים, הרי הוא, הרופא משהה אותו כאן לשם מנוחה, וכדי שהתזונה הטובה תשפר במקצת את בריאותו ותחיש את החלמתו.

שמחה מאד גילה לכך, והודתה לרופא, אף סחה לו בקצור קצת מפרשת חייו של הזקן, וביקשה למסור לו שלום בשמה, שכן מנמנם היה אותה שעה והכניסה לא הותרה אל האגף ההוא.

אותו בוקר, כשחזר הזקן מבית־החולים היה היום בהיר ומוצף נגוהות של שמש חורף. חיור ורופף פסע לאטו על גבי המדרכה, קומתו הגבוהה שחה עוד יותר, ובלוריתו, שגודש שערותיה לא פחת, הכסיפה לגמרי, נתארכה במקצת כלפי ערפו ושיותה לו מראה אדם המסתופף בהיכל הפיוט. הוא שרך דרכו בקושי וברכיו רעדו קצת; מפעם לפעם נאלץ להתעכב רגע, כדי להסמיך את זרועו בקיר ולשאוף רוח. עיניו הכחולות הזהירו באור רך, תינוקי, אלא שקשה היה לו להציץ בפני זיוה של חמה והיה ממצמץ בהן עד שניתלו דמעות בריסיהן.

הזקנה שעמדה והשקיפה, כדרכה, בעד החלון, הבחינה בו מיד. פניה קדרו וחימה אחזה אותה, משל ראתה לפתע את שונאה בנפש. היא סבורה היתה שכבר נפטרה ממנו. הבוקר ישבה וחישבה כמה תצטרך להשקיע כדי התקנת המיקלט לחדר, וכמה תדרוש בשכרו, והנה זה חוזר בריא ושלם… השד לא לקח אותו!… בזריזות שאינה מצויה בגילה, ניתרה הזקנה ממקומה ונעלה יפה את דלת הפרוזדור. נשתהתה בנשימה עצורה והקשיבה להדי צעדיו הרפויים בחדר־המדרגות, עד שקרב לאטו אל הדלת; היא שמעה כיצד עמד לפוש רגע, ורק לאחר שגנח ושאף רוח, נשא את זרועו ולחץ על כפתור המצילה, להכריז על בואו. מיד שמע את קולה של הזקנה, שוצף כעס ותוקף:

– לא אתן להיכנס!

– מה? מה? – חזר הזקן בשקט, כי כבדו אזניו משמוע.

– החדר אינו בשבילך… נגמר!

– עייף אני… – לחש כמבקש לעורר בה נימה של רחמים.

ספק אם היטיב הזקן גם הפעם לשמוע את אשר אמרה לו, אבל הוא ניחש את כוונתה, שכן לא חזר לשאול, ולא פתח בשיחה איתה. רגע עמד מדוכדך ודומם ליד הדלת האטומה, ניסה מוכנית לנגוע במנעול, ומשראה כי אכן נעולה בעדו הדלת, כעוטה שתיקת־אלם עוינת, היפנה את גבו, צנח על מדרגות הכניסה וסמך ראשו בברכיו הזקופות. הוא לא שקל בדעתו את המעשה שעליו לעשות, בי רוחו היתה עמומה עליו ביותר. אך תשוקה אחת בלבד היתה בו בלכתו לכאן: להשתרע על יצועו הדל ולתת מרגוע ליצורי גוו הרופפים. והנה קפץ עליו רוגזה של אשה זו, שאינה יודעת רחמים… בעודנו יושב כך, אובד־עצות, קלטו אזניו פתאום רשרוש צורם של גרירת חפצים בתוך המסדרון פנימה, ומיד לאחר־כך נקרעה הדלת, והזקנה דחפה לעומתו בטרחנות עסקית וביגיעה רבה את שתי מזודותיו, את מיטתו המתקפלת. זרקה אליו גם את מעילו ואת מגבעתו הדהויה, וסיימה בריטון מתנשף של פסק־דין:

– והסוף לזה!

דומם נתן בה הזקן את עיניו העייפות. בלחייו החיורות פרח סומק של זעם מהול בבושה. זקנה חסרת־לב זו! עיניו נצטעפו, והוא הליט את פניו בכפות ידיו, כאומר למעכם ברוב יאושו, כמבקש להשחית את צלם האדם. לוא פערה האדמה את פיה אותו רגע, היה מזנק בבת־אחת לתוכה. וחסל פרשת הענויים!…

ט

גילה שנהבי חזרה מן השוק, וראתה את הזקן בישיבתו העגומה וחסרת־הישע, בסמוך לחפציו המושלכים (עלוב ביותר היה מראה המגבעת הדהויה והמאובקת, שהוטלה בהיפוכה ונראתה כזועקת חמס בפני עצמה). גילה נעצרה, עמדה נרעשת, ובפיה אין מלים כדי לעודד את הזקן. אף הוא, דבריו לעו, והצביע ללא אומר, בתנועת־יד רפויה ומיואשת כלפי הדלת הנעולה וכלפי החפצים, כעל אותות קלון שאין למחות אותם. שפתו התחתונה ריטטה, ודומה היה שהוא מונע עצמו מלהיתקל במבטיה של גילה, משל, לא אחרים סרחו אלא הוא גופו, אם הגיע לידי כך… דומה, שהזעם הנשקף מעיניו הכריז: כולכם אשמים!…

גילה הוסיפה לעמוד ושפתיה לחשו: ״אל אלוהים, רישעות שכזאת. ניוול שכזה״… אובדת־עצות היתה, ולא ידעה אם להתפרץ לדירת הזקנה כדי ״לעשות בה כלה״, או לרוץ החוצה ולהזעיק את העוברים ושבים, ולהראות להם כיצד מסתוללת בעלת־בית עשירה בפליט זקן ומסכן, אשר ביקש לו מיפלט ומחסה בארץ העברים…

הבליגה על סערת־רוחה, אחזה בזרועו של הזקן, ולמרות סירובו העלתה אותו לדירתה, למען ינוח שם, עד שתדע מה עליה לעשות. תוך־כדי־כך ניצנץ רעיון במוחה: אך זה יהיה לקח, למרשעת זקנה זו! טוב! לפי־שעה מוטב שיהיו חפציו מוטלים שם ומושלכים לאות חרפה לעין כל. אדרבה. כך יפה הדבר לפי־שעה.

בלשון רכה הפצירה בזיגל שישכב על הספה לנוח, הזדרזה להביא כר ושמה אותו למראשותי הזקן, שידלה אותו בדברים שאין הוא צריך להתבייש בפניה, ומותר לו לחלוץ את נעליו ולנוח יפה. ובינתים טרחה והגישה לו פת מרוחה בחמאה וכוס תה. הזקן התרגש ביותר. ״אין זאת – אמר – כי הבורא דאג שהטוב והרע ירדו כרוכים יחד לעולם, שאם לא כן, כלום אפשר היה להתקיים בעולם מגונה זה ואפילו שעה אחת?״…

הוא צנח לאחוריו, גונח מיגיעת־הגוף ועקת־הנפש, ובשכבו האזין בחרדה רבה לפעימת לבו. בימים האחרונים ניתר בו הלב ומפרכס, כאומר לחרוג מתוך בית חזהו, או שדפקו נעשה חלוש ואטי יותר, משל אחוז הוא כולו בשערה דקה, אשר עוד מעט ותינתק ללא תקנה…

אותה שעה ניתלתה דממה רכה בחלל הבית. מרת שנהבי יצאה והילדים שהו עדיין בבית־הספר. תמיה היה זיגל לדעת כיצד תטפל בעניינו אשה חביבה זו. בקושי הבליג שלא לנשק את כף ידה כאשר עמדה על ידו וטיפלה בו במסירות ובעדינות.

הוא נתעורר מתרדמתו: דפיקת הדלת וקולות משוחחים. הגברת שנהבי עמדה לפניו עליזה ובוטחת ולצדה קצין מצוחצח, שופע יהירות ושובע, ושרביט־שררה מתנפנף בידו דרך חירות. מכרה של גילה היה, ואליו פנתה הפעם, בצר לה, כי יתערב בענין בתוקף מישרתו. הסברתו של הזקן היתה ללא צורך, שכן היה הענין נהיר ביותר. ירד הקצין לדירתה של בעלת־הבית, ובלא נימוסים יתירים הודיע לה, בקיצור נמרץ ובלשון שאין להרהר אחריה, כי ראשית־כל אסור לה לעשות דין לעצמה ולזרוק דייר וחפציו החוצה! אם טענות לה לדייר שלה – יש דין ויש דיין! ואשר למיקלט שהיא משכירה אותו כחדר, הרי זה פשע שהיא עתידה לתת עליו את הדין לחוד… ובכלל – אם אין את לבה לצרור של צרות וענינים טורדים – מוטב שתלמד כיצד להתנהג עם אדם זקן ופליט!

כאן הגיע הקצין לריתחה ופניו הסמיקו מכעס. הוא תפש בשתי המזודות, הכניסן למקלט, וגילה שנהבי אחזה במיטה המתקפלת ונזדרזה לסייע לו. הזקן הלך בעקבותיהם, המעיל על זרועו כחוזר מטיול, והוא מנער את האבק מעל גבי המגבעת שבידו. מחייך היה ונבוך. כדי לשכך במקצת את זעמה של הזקנה שעמדה בפתח חדרה וכולה ארס מפעפע, פנה ואמר לגברת שנהבי, כי תואיל לומר לה לזקנה, כי בעצם מקווה הוא למצוא חדר בעוד חודש ימים, ומי יודע אולי יתרחש לו נס ובנו יבוא.

בינתיים… חודש ימים הרי זה מועד לא ארוך בחיי בן־אדם, ולא יבולע לה חלילה אם תמתין קצת. כך היה הזקן משלה את עצמו לפתע, משדל את הזקנה, ומעתיר דברי־תודה על הקצין ועל הגברת שנהבי שחרדו בגללו את כל החרדה הגדולה הזאת. בידים רועדות התחיל להתיר את המיטה המתקפלת, כדי להתקין לעצמו מקום מנוחה, כי מאד היה זקוק לה, ביחוד לאחר הרוגז הרב שנפל בחלקו הבוקר. רגליו היו רפות וברכיו רועדות מתשישות ומתנגפות זו בזו…

הקצין עמד ונד בראשו. פניו לבשו ארשת־צער למראה אדם זקן שהגיע לידי כך, ולפני צאתו נפרד ממנו בדברים נלבבים כמבקש לעודד את רוחו. ולבעלת־הבית פנה ואמר נמרצות:

– ובבקשה לא לשכוח לכבד את זכויות הדייר, ולא לסגור בפניו את חדרי השירות! אם אהיה נאלץ לבוא עוד פעם, אטפל בענין זה באופן אחר לגמרי! השמעת. גברת נכבדה…

י

שהות של חודש ימים ביקש אלפרד זיגל, בחלותו את פני בעלת־הבית שלו, משתדל לפייס אותה ולשכך את קצפה. כל כך עייף היה ותשוש חקוק לשלוות־נפש, שמדמה היה בלבו, כי באם תניח לו הזקנה משך חודש ימים, אולי יתרחש נס בינתים, והוא ימצא איזה מוצא; העיקר, שלא תציק לו לפי־שעה ותמנע מדנים ממנו.

לאחר שהציע את המיטה והשתרע עליה, נשם לרווחה. שעה ארוכה שכב אפרקדן ומוחו עמום מחשבות טורדות על חייו היגעים, על עבודתו ועל ענינים אחרים התובעים ממנו פתרון. כן, עליו גם לסור ולדרוש בעצת רופא, כי זה ימים שלבו אינו פועל כתיקונו… משהו העיר לו על־כך גם רופא בית־החולים, אלא שהבליע את ההערה, באמרו כי עליו לנוח יפה ולא להתייגע בעבודה קשה. אמנם, עבודתו אינה קשה ביותר, אלא שהטלטולים באוטובוסים הצפופים, הריצה והדחיקה בשעת מעבר ממכונית למכונית, מייגעים אותו! והרבה עושה גם הגיל…

לפנות ערב השתרך לאיטו לחנות־המכולת, בבקשו להכין לו משהו לפת־ערבית; נמנע מלהטריח יותר את גילה שנהבי, שדי לה בטרדות שגרם לה במשך היום. בעמדו בחנות, ניצנץ רעיון במוחו, חייך בקורת־רוח וקנה שתי טבלאות שוקולדה גדולות בשביל הילדים. בחזרו נתקל בפני בעלת־הבית שנשקפה אליו זועמת בעד החלון. שוב החל לשדל אותה בלשון רכה:

– רק עוד חודש אחד, עוד חודש…

– טוב! – נעתרה לו הזקנה לבסוף – אבל לא יותר!

– לא יותר… לא יותר… — מילמל כמסכים לה.

אותו ערב, לאחר שסעד את לבו, נרגע במקצת מסבלות היום ומהומתו. המנוחה העתידה ליפול בחלקו משך חודש ימים, נסכה בו שלוות־נפש, וכאדם שפתר לפי־שעה שאלה מציקה שלא נתנה דמי לו, החל נכסף למשהו מעודד, למשהו שיפיג את עצבות שממונו. מרגיש היה כי חסר הוא איזה ענין שהוא שהיה מענג את רוחו, שעוד היום הירהר בו, ועתה נשתכח ממנו, וממוחו העייף נבצר להעלותו… ״אלה הם מסימני הזיקנה שאין מיפלט מהם״, פסק לעצמו באנחה קלה, ורק לאחר שהסיח דעתו מכל הענין, חזר ונזכר בו לפתע פתאום: הרי זו תמונת בנו שהתאווה לראותה, הגביעים, המידליות – פולחן קטן זה שהוא נוהג להתקין לעצמו…

אצבעותיו החיורות רטטו על פי מנעול המזודה. העלה את החפצים משם, והחל עורך אותם לפי הסדר על גבי המגבת הרקומה, כל אחד במקומו, תמונת הבן באמצע, הגביעים המתנוצצים לצדדים, המידליות, כל פרט שיש בו כדי עיצוב החן והנוי; הפעם שלה והוסיף עוד מזכרת שיש בה כדי להשלים את המראה, הוציא והניח תמונת ביתו, מוקף עצי ערמון עבותים, עטור גינות־נוי, והוא ובני־ביתו בחברת אורחים מסובים על כוס קפה; השולחן והכסאות הקלועים מקש בהיר העלו באפו זכרונות אותו קיץ נאה, והוא התרגש ביותר לזכר כמה וכמה פרטים שצפו בכל חיוניותם, וחן העבר נסוך עליהם ביפעה של הוד שחלף…

לאחר שהיה הכל ערוך ומתוקן, ואור העששית נופל ומאיר את התמונות, מתיז זוהר מגביעי הכסף, והוא, זיגל עצמו, עדיין טווה מסכת זכרונות מענגים, חש לפתע כי פעימת לבו שוב אינה כתיקונה, והוא עצר נשימתו; לבו נלחץ כבתוך אגרוף קפוץ עד כדי הרגשת כאב. תקפה אותו אימה שאת פירושה האמיתי ירא היה לגלות לעצמו… הוא התאמץ להשען על מרפקו, ואז נראה כגוחן קמעה כלפי זיו איקונין של בנו, כמבקש להסתכל בו ולצוד את חיוכו מקרוב; לרגע קפא במצבו זה כמהורהר, וחזר וצנח תוך גניחה אפרקדן, כמפקיד גופו בזרועות המנוחה. פניו לבשו ארשת רגועה ומפוייסת, כי עתה נפתרו כל שאלותיו לבלי הטרידו עוד. שני הגביעים התנוצצו בתוך הדממה כשני פמוטות שבת על גבי שולחן ערוך, שנרותיהם כלו והשלווה פרושה מסביב.

סוף