מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

היה היה אדם עני מאוד ולו משפחה גדולה. קרבו ימי הפסח ואשתו אמרה לו: — ראה, חג הפסח קרב, ואין לנו במה לעשותו. אפילו כלים לפסח אין לנו.

אמר לה בעלה: — תבדקי את הכלים ותגידי לי מה חסר.

הלכה האשה למרתף, בדקה את כלי הפסח ומצאה בסך הכל שלושה דברים: עציץ ריק, כפית של עץ ומטלית ישנה.

אמר הבעל לאשתו: — תני לי אותם.

יצא האיש לשוק, התיישב בו והתחיל להכריז בקול רם: — הרוצה לקנות עצה יבוא ויקנה! עצות בזול! רק חמישה דינרי זהב תמורת עצה!

התאספו סביבו אנשים רבים. והאיש שם את העציץ על הרצפה כיסהו במטלית, הכניס לתוכו את כף העץ, והוא בוחש בכף וממשיך להכריז בקולי קולות על סחורתו ולנפנף בעציץ: — עצות בזול! עצות בזול! כל הרוצה יבוא ויטול! רק חמישה דינרי־זהב תמורת עצה!

ראה בן־המלך אנשים רבים, ניגש אליהם ושאל: — מה קרה?

ענו לו: — יהודי זה מוכר עצות, בחמישה דינרי־זהב עצה.

אמר בן־המלך ליהודי: — קח חמישה דינרי זהב ומכור לי עצה.

לקח האיש את הכסף, תחבו בכיסו ועשה את עצמו כאילו הוא מקשיב לעציץ. וכל הזמן הוא בוחש בכף העץ. אחר־כך הוציא את הכף ועשה את עצמו כאילו הוא מסתכל בה וקורא את הכתוב עליה. עד שהכריז לאט לאט: — תמיד, תמיד תהיה זהיר, ותפוס רק את מה שתדע ותכיר.

— זה הכל? — שאל בן המלך.

— זהו זה! — ענה לו היהודי. — זה הכל.

חזר בן־המלך לארמון, מרוגז על היהודי שצחק עליו ומכר לו משפט של מה בכך תמורת חמישה דינרי זהב. ומרוב רוגז לא אכל ולא שתה. ראהו אביו בכך ושאלו: — בני, מדוע אתה עצוב ומרוגז?

ענה לו: — יהודי אחד בשוק צחק עלי ונתפתיתי לקנות ממנו משפט בחמישה דינרי זהב.

שאל המלך את בנו: — ומהו המשפט?

— “תמיד, תמיד תהיה זהיר, ותפוס רק את מה שתדע ותכיר”.

קרא המלך: — ועל כך אתה מתרגז? הרי זו עצה נפלאה! אילו הייתי במקומך הייתי נותן לו אלף ולא חמישה דינרים!

מייד קרא המלך לאומן המלומד בחכמת הכתב והעיטור וציוה עליו: — על כל הכלים בארמוני, גם על הכסאות והשולחנות, ואפילו על הקירות ועל סירי בית השימוש תכתוב את המשפט: “תמיד תמיד תהיה זהיר, ותפוס רק את מה שתדע ותכיר”.

והמלך היה מדי שלושה חודשים מקיז דם מגופו, כי היה לו לחץ־דם גבוה והרופאים ציוו עליו תרופה זו. והיה בארמון שר אחד ששנא את המלך והיה חושב כל הימים כיצד להכשילו ולרוצחו. עד שנתגבשה בלבו תחבולת הרצח. מה עשה? לקח סכין שבה מקיזים דם ושם אותה לחודשיים ימים ברעל. עד שיום אחד, כאשר עלה לחץ הדם של המלך וביקש לקרוא לגלב שיקיז את דמו, קרא השר לאחד הגלבים ונתן בידו את סכין הזהב להקזת הדם.

התאספו כל בני המשפחה ליד מיטת המלך וגם בנו ישב לידו. בא הגלב, קשר את יד המלך וביקש להביא לו כוס שלתוכה יהיה נוטף הדם. ובינתיים נטל בידו את סכין הזהב.

הביאו לו את הכוס, והנה הוא רואה את הכתוב עליה: “תמיד תמיד תהיה זהיר, ותפוס רק את מה שתדע ותכיר”. הרים את עיניו לתקרה וראה גם שם כתובת זו. מייד השליך מידו את סכין הזהב, פתח את תיקו והוציא מתוכו את סכינו הישנה והחלודה שבה רגיל היה להשתמש.

ראה בן־המלך כיצד החליף הגלב את הסכין והתרגז עליו מאוד. ולאביו אמר: — דבר זה אינו מוצא חן בעיני שהגלב מחליף סכין־זהב בסכין חלודה.

הגלב, ששמע את דברי בן־המלך, אמר: — ראה מה שכתוב כאן בכל מקום! תפסתי את סכיני שלי, כי רק אותה אני יודע ומכיר. מה שאין כן סכין־הזהב, שאינני מכירה.

ואכן, ההקשה עברה בשלום, והמלך החליט לנסות את סכין הזהב וציוה להקיז בה דם של כלב. רק נגעה הסכין בכלב והוא מת במקום. כאשר ראה זאת המלך שאל את הגלב: — מניין לך סכין הזהב?\ענה לו הגלב: — פלוני השר שלך נתן לי אותה.

מייד ציוה המלך להקיז דם לשר, והוא נפל מת מן הרעל.

פנה המלך אל בנו ואמר לו: — ראה, בני! אלמלא העצה הכתובה על הכוס ועל הקיר, כבר לא הייתי בין החיים. והשר היה בוודאי הורג גם אותך.

נתן המלך מתנות יקרות לגלב וליהודי העני מוכר העצות. חגג העני את הפסח כהלכתו וכל בני העיר שמחו בשמחתו. והמלך הגיע לשיבה טובה, גם בנו זכה להצלחה רבה.