מפי: דויד כהן (נאבל – חדרה)
היה היה אופה שהיה עובד כל הלילה במאפייה ולמחרת היום, בבוקר השכם, היה נאלץ לשאת על גבו את כיכרות הלחם אל השוק המקומי, כדי למוכרן. פעם, בדרכו לשוק, מצא כוס זהב. הרימה, שם אותה בכיס מעילו והמשיך ללכת. את הלחם מכר בשוק, ואת הכסף היה צריך למסור לבעל המאפייה. אך הפעם לא עשה כן, אלא קנה בקבוק עראק והלך הביתה, כשבלבו המחשבה: פעם אחת אטעם טעם של עשיר. מה עשה? התיישב אל השולחן, הוציא את הכוס מתוך כיס מעילו ועמד למזוג לעצמו מן העראק. רק נמזגה טיפה אחת לתוך הכוס ומייד התחילו ליפול על השולחן מטבעות־זהב. האופה נבהל, הפסיק למזוג ושקע בהרהורים. בינתיים שכח כי עליו להעביר לבעל־המאפייה את הכסף שקיבלו ממכירת הלחם.
בעל־המאפייה רגז על כך מאוד ולמחרת היום פיטר את האופה מן העבודה. הלך האופה הביתה ורצה להיטיב את מצב רוחו בכוסית עראק. התחיל למזוג ושוב נפלו מן הכוסית מטבעות כסף לרוב. קנה האופה בחלק מן הכסף ארמון גדול, לא הרחק מארמון המלך, ומאז מרבה היה לשבת על מרפסת ביתו ומחלל בחלילו שירים נפלאים.
פעם ירדה המשרתת של בת המלך לשפוך אשפה, והנה היא שומעת את קול חלילו של האופה. מוקסמת משירתו נתעכבה המשרתת זמן רב וכאשר חזרה הביתה גערה בה בת המלך.
— גברתי! — התנצלה המשרתת — אילו היית שומעת את שירתו של שכננו, כי אז גם את היית עומדת רתוקה למקום במשך זמן רב.
חשבה בת המלך בלבה: כדאי לבדוק את הדבר, ובאחד הלילות ירדה מארמונה והלכה בכיוון הבית, שבו מחלל בחלילו, לפי דברי המשרתת, האמן המופלא.
שמעה בת־המלך את הנגינה, וגם היא הוקסמה ממנה. ולא יכלה לזוז ממקומה.
למחקת ביום שלחה בת־המלך את המשרתת עם מכתב־הזמנה אל השכן ובו ביקשה אותו להביא גם את החליל.
בת־המלך קיבלה את האופה בסבר־פנים יפות, במאכל ובמשקה. האופה ביקש רשות לשתות מכוסו הפרטית וכאשר מזגו לתוכה קצת יין, מיד החלו ליפול מתוכה מטבעות זהב.
נבהלה בת־המלך וחשבה כי השכן אינו אלא מכשף. אולם כאשר שאלה אותו אם הוא יודע לעשות גם מעשי־כישוף אחרים ענה האופה בשלילה וסיפר כיצד נפלה בגורלו כוס־הפלא מיד אלוהים.
— תן לי אותה — ביקשה בת־המלך.
— לא! — ענה האופה — הכוס תהיה שייכת רק למי שתסכים לקשור גורלה בגורלי.
— לא! אינני רוצה להינשא לך — הכריזה בת־המלך.
— לא צריך! — הפטיר האופה וביקש ללכת. אבל בת־המלך עיכבה אותו וביקשה שישתה אתה עוד כוסית.
האופה שידע את מלאכת השתייה לא השתכר, אבל בת־המלך השתכרה ונפלה לזרועותיו בלי התנגדות. בחצות הלילה עזב האופה את הארמון וחזר לביתו, ארז את חפציו ונסע לעיר אחרת.
כאשר התעוררה בת־המלך לא מצאה לא את האופה ולא את כוס הפלא שלו.
לא עבר זמן רב ובת־המלך נוכחה לדעת שהיא בהריון. מיררה בבכי, חשבה לאבד את עצמה לדעת, אבל לא מצאה די כוחות בקרבה כדי להוציא את המחשבה לפועל.
נודע הדבר לאמה וממנה למלך. תחילה ביקש להרוג את בתו, אך בסוף נעתר לבקשת המלכה והסכים לכך שהבת תישאר בחיים עד שתלד. אחר־כך יגרשוה מן הבית יחד עם הרך הנולד.
ילדה בת־המלך בן יפה מאוד, אך המלך לא רצה אפילו להסתכל בו וגירש את הבת מעל פניו כששמלה אחת ויחידה לעורה.
בת־המלך נדדה עד שהגיעה ליער, התישבה בו על גזע עץ כרות ופרצה בבכי מר.
והאופה, שעזב את בת־המלך נסע לעיר אחרת, קנה חווה גדולה ובה אורוות סוסים, לעבודה ולרכיבה. יום אחד יצא לצייד ביער הסמוך והנה שמע קול אנחות ובכי. מיהר בכיוון הקול ומצא שם אשה במצב של התעלפות, ועל ידה תינוק נחמד. הוציא מתרמילו בקבוק יין והשקה את שניהם. כאשר פקחה האשה, היא בת־המלך, את עיניה, הכירה במי שעומד לפניה את השכן. נפלה על צווארו וקראה: — בעלי אתה! והילד הזה שלנו הוא!
הביא הבעל את אשתו ואת ילדו הביתה וכעבור ימים אחדים נישאו כדת וכדין, חיו בני הזוג חיים מאושרים ופיזרו כסף רב למוסדות צדקה, עד שיצאו להם מוניטין של נדבנים גדולים.
שמע המלך על הנדבן העשיר והחליט ללכת לראותו. מה עשה? התחפש בבגדים אזרחיים והגיע לעיר מושבו של הנדבן. נזדמנו המלך, הנדבן ואשתו היפה לבית־הקפה, והנה רואה המלך כיצד הנדבן מפזר כסף על ימין ועל שמאל. קשר אתו המלך שיחה ידידותית ואף הזמינו אליו הביתה.
סירב הנדבן ואמר: — תחילה תהיה אורחנו במשתה הגדול שייערך ליום השנה לחתונתנו.
קיבל המלך את ההזמנה ברצון רב.
ערך הנדבן בארמונו משתה גדול, ואת אשתו ביקש להתחפש כגבר. עשתה האשה כן.
הגיעו המלך והמלכה לארמונו של הנדבן ונתקבלו על־ידי שני גברים. האחד הוא הנדבן הציג את עצמו כבעל־הבית, והשני אשתו בבגדי גבר כידיד הטוב והקרוב של בעל־הבית.
בעת המשתה, כאשר כל הנוכחים שתו מן היין המשובח, הוציא המארח את כוס הזהב שלו והתחיל למזוג יין לעצמו. מיד החלו ליפול מטבעות זהב מתוך הכוס. קריאות התפעלות נשמעו מכל הצדדים, אבל יותר מכולם התפעל המלך, ששאל את מארחו: — מה טיבה של כוס זו?
ענה המארח: — כאשר מוזגים לתוך כוס הזהב שלי טיפת יין, מיד נופלות מתוכה מטבעות זהב רבות. מכאן גם עושרי הגדול.
— ממי קיבלת את הכוס? — שאל המלך.
— בירושה — ענה הנשאל.
— ומה היית מבקש תמורתה או תמורת השאלתה לזמן מה?
— דבר של מה בכך… — ענה המארח.
— למשל?
— שתרשה לאשתך להתייחד בחדר אחד עם ידידי הצעיר הזה. — וכאן הצביע על אשתו המחופשת לגבר.
קפץ המלך כאילו הכישו נחש — איך אתה מעז? — שאל בכעס.
— אם אינך מסכים, לא צריך. ואת הכוס לא אוכל למכור לך, גם אם תציע לי כל הון שבעולם.
התחיל המלך להתלחש עם אשתו וזו הסכימה להתייחד בחדר אחד עם ידידו של המארח.
רק נמצאו שניהם בחדר, וה“ידיד” התוודע אל המלכה. הבת נפלה על צווארה של אמה, ושתי הנשים בכו וצחקו חליפות. אחר־כך נכנסו שלובות זרוע אל אולם האורחים. וביקשו את המלך שיסכים לאמץ את חתנו.
המלך הסכים ושני הזוגות חיו באושר ובנחת ימים רבים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.