מפי: דויד כהן (נאבל – חדרה)
כאשר הרגיש השייך הזקן כי שעת מותו קרובה, קרא לבתו ואמר לה: מרגיש אני כי ימי ספורים וברצוני לגלות לך את מקום מחבואו של הוני הרב שברתיו בעמל רב. בפינה אשר במרתף ביתנו תמצאי כסף מזומן, אבנים יקרות וזהב לרוב. בקשתי היא שלא תקפחי את בני, אחיך הצעיר. קטן הוא עדיין ולא למד את ערכו של הכסף. על כן תחזיקי בכסף עד שיתבגר אחיך וידע לכלכל את מעשיו בתבונה.
מת השייך והבת קראה לאחיה ושאלה אותו: — מה היית עושה אילו הייתי נותנת בידך דינר זהב?
— הייתי קונה לי ממתקים הרבה הרבה…
נוכחה בת־השייך לדעת שאחיה טרם נתבגר, ואין היא יכולה עדיין להפקיד בידיו כסף מירושת אביהם.
עברו־חלפו כמה שנים נוספות, ובת השייך פנתה שוב בשאלה לאחיה הקטן: — מה היית עושה אילו היו בידך מאתיים דינר זהב.
ענה האח: — מאתיים דינרי זהב הם אמנם סכום מכובד, אבל אין בהם כדי לממש את תוכניתי לפתוח מחדש את חנותו של אבינו, שנסגרה עם מותו.
— ומה הסכום אשר יספיק, לפי דעתך, כדי לחדש את מסחר אבינו?
— אלף דינר! — ענה בהחלטיות האח הקטן. — בסכום זה אוכל אפילו להגדיל ולהרחיב את מסחרו.
— טוב — אמרה האחות. — אתה מקבל סכום זה ונראה כיצד תכלכל את מעשיך.
פתח האח את חנותו של אביו, הכניס בה שיפורים שונים והתחיל לסחור. המזל האיר לו פנים והוליכו מחייל אל חייל. ואת הפידיון היה מביא הביתה ומוסרו בידי אחותו.
עד שיום אחד באה אל ביתם נערה הלבושה סחבות, אבל יפה להפליא, וביקשה להתקבל כמשרתת, כי רעבה ללחם. נכמרו רחמי בת־השייך על הנערה וקיבלה אותה לעבודה. נתנה לה בגדים חדשים, ואת סחבותיה ארזה בחבילה והניחה אותה במחסן הדברים הישנים.
הילדה היתה פיקחית ועשתה הכל כדי למצוא חן בעיני בת־השייך, עד שזו התחילה לחשוב כי לא תזדמן לאחיה אשה טובה ממנה. יום אחד קראה לנערה ושאלה את פיה. הנערה הסמיקה ואמרה: — האם דעתי היא הקובעת? אם מצאתי בעזרת ה' חן בעיניו והוא יסכים לקחתני לאשה, אהיה מאושרת ואסירת תודה לעולמי עד.
דבריה אלו מצאו חן בעיני בת־השייך והבטיחה לדבר על כך עם אחיה.
באחד הימים סיפרה לאחיה על השיחה עם המשרתת. האח הסכים ונערכה חתונה מפוארת. נכנסו בני הזוג לדירה חדשה וחיו חיי אושר ושלווה.
עד שבאחד הימים באה להתארח בביתם אמה של המשרתת לשעבר, שהתחילה לשאול את בתה על התנהגות בעלה כלפיה. הבינה האם כי חתנה הוא איש טוב מאוד, אך לבתה אין שליטה על כספו הרב, כי את כולו הוא מוסר לאחותו שהשפעתה עליו גדולה ביותר. כן הרגישה החותנת שכל מה שהאחות חתנה אומרת, בתה עושה, והיא שרוייה בפחד תמיד, שמא תדבר רעות על האחות ואז יעזבנה בעלה וישאירנה לאנחות ובלי פרוטה בכיס.
— אל דאגה! — אמרה האם לבתה — אביא לך נחש קטן בצנצנת שאין לראותו בלי זכוכית מגדלת, וכאשר תגישי קפה לגברתך, כלומר לגיסתך, שימי את הנחש בתוך הספל. אחרי שתשתה גיסתך את הקפה, ילך הנחש ויגדל בבטנה, והדברים יגיעו עד כדי כך שכל הסובבים אותה יחשבוה הרה… בטוחה אני כי אז יגרש אותה אחיה מעל פניו, כי את כבוד המשפחה חיללה.
— מצויין!
הגישה הבת לגיסתה ספל קפה ובו הנחש הקטן…
צבתה בטנה של בת־השייך מיום ליום, עד שהתחילה לחוש בשינוי גופה. באחד הימים לחשה אשתו של בן־השייך באוזני בעלה, שאי צניעותה של אחותו עלולה להמיט חרפה על כל המשפחה…
— את צודקת! — הסכים הבעל והחליט לבדוק את הדבר.
ואכן, כאשר הסתכל באחותו, ראה כי אשתו צדקה והחליט לחסל את הפרוצה ולהמיתה בחרפתה. יום אחד הציע לאחותו לטייל עמו אל מחוץ לעיר, ושם יגלה לה סוד כמוס. האחות, שלא חשדה באחיה, הסכימה, ושניהם יצאו את העיר רכובים על סוסיהם.
ביער הסמוך לעיר ירדו שניהם מעל הסוסים וסעדו את לבם. בת־השייך נרדמה, ולבו של בן־השייך לא מלאו לשפוך את דם אחותו. מה עשה? נטל חבל וקשרה אל עץ. ובלבו חשב: תיטרף אחותי החוטאת על־ידי חיות רעות ולא תירצח על ידי. חזר בן־השייך הביתה וסיפר לאשתו מה שעשה לאחותו.
— טוב עשית — עודדה אותו אשתו — עתה לא נחשוש מפני החרפה.
בת־השייך התעוררה מתרדמתה ביער ומצאה את עצמה קשורה בעבותות לעץ. מיררה בבכי והתחילה לנשוך את החבלים כדי להשתחרר, אבל הכל לשווא. התחילה לבכות ולצעוק בכל גרונה: — הצילו! רחמו! הצילו!
למזלה שמע את קולה בן־המלך שהיה ביער בצייד. מייד דירבן את סוסו וכיוונו לקראת הקול. בהגיעו למקום ירד מעל הסוס, שיחרר את הנערה מכבליה, נתן לה לאכול ולשתות והשיב את נפש. אחר־כך שאלה: — מהו בן הבליעל שהעז לעשות זאת?
— אחי הוא זה — ענתה בת־השייך — חשד בי כי סרתי מן הדרך וחיללתי את כבוד משחתנו.
הביא בן־המלך את הנערה אל ארמון אביו ומסרה לטיפול בידי אמו המלכה. סיפרה הנערה למלכה את קורותיה והוסיפה: — חושדת אני כי גיסתי נתנה לי איזו תרופה שממנה צבתה בטני.
— אל דאגה! — הרגיעה המלכה את בת־השייך — הכל יבוא על מקומו בשלום.
הזמינה המלכה את רופא החצר לבדוק את בת־השייך. קבע הרופא שאין הנערה בהריון, אך שתתה כנראה מין רעל שממנה התפחה בטנה. נתן הרופא תרופה להקאה. ואמנם, הקיאה את הנחש. כעבור שבועיים שבה בת־השייך לאיתנה וביקשה לחזור לביתה.
— אלווה אותך — הציע בן־המלך — ואעניש את האשמים כראוי להם.
ענתה בת־השייך: — רוצה אני מאוד שתלווני, מצילי ומטיבי. אבל הייתי רוצה שהאשה תקבל את העונש המגיע לה לא מדיך ואף לא מידי, אלא דווקא מידי בעלה. כי אחי הוא איש טוב מטבעו ועשה מה שעשה בהשפעת אשתו המרשעת. נסביר לאחי את הכל ונראה כיצד יגיב. רק אם ירצה להגן על אשתו כפויית הטובה, רק אז ייענש גם הוא.
— יפה דיברת — הסכים בן־המלך.
כאשר ראה בן־השייך את אחותו, נפל מכיסאו והתעלף. כאשר השיבו את רוחו, מילמל: — רחמי עלי, אחותי! לא ידעתי, סלחי לי!
— סולחת אני לך — אמרה בת־השייך. — אך אני רוצה לדעת את העונש שתעניש את אשתך.
— גרש אותה מן הבית — אמר האח בלי כל היסוס. וכך עשה.
נשא בן־המלך לאשה את בת־השייך, וכולם חיו חיי אושר עד סוף ימיהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.