מפי: נהוראי שלי (ספאקס – גילת)

היה היו שני אחים, אחד מהם עשיר ואחד מהם עני. רצה העשיר שגם לאחיו יהיו חיים נוחים וטובים והיה מכבדו מדי פעם בסכום כסף הגון, כדי שיסתדר. אך מצבו של האח העני לא נשתפר, ומה עוד שהיה מסרב לקבל מתנות חינם מאחיו.

החליט האח העשיר לכבד את אחיו בסכום כסף גדול, שיספיק לו לתמיד. מה עשה? שם לפני ביתו, במקום שבו היה אחיו צריך לעבור, שק מלא מטבעות זהב, ונשאר בחלונו לראות את אחיו “מוצא” את הזהב. אך האח, בעוברו משם, חשב בלבו: איך נוהג העיוור? ועבר ברחוב כעיוור, בעינים עצומות, כמגשש באפילה. מובן שחלף על פני שק הזהב מבלי לראותו.

החליט העשיר לתת לאחיו כיכר לחם ובתוכו מטבעות. הזמינו הביתה ונתן את הכיכר בידו. מה עשה העני? מכר את כיכר הלחם, וחשב כי הרוויח על־ידי כך. מדי שבוע היה העשיר נותן כיכר לחם לאחיו וזה מוכרו תמורת סכום כסף עלוב.

ראה העשיר שכל תחבולותיו אינן מצליחות והחליט לשכנע את אחיו כדי שיקבל ממנו בגלוי צרור כסף. ואכן, הצליח לשכנעו לקבל ממנו סכום זה ולפתוח חנות.

יצא העני מבית אחיו העשיר, ובהיותו על המדרגות החליק, נפל ושיבר את מפרקתו. והדם שנזל מראשו של המת, רשם על הארץ: – אני עשיתיו לעני ואתה – לעשיר, עשיתיו אני למת, ואתה – חייה אותו!