מבחר ביבליוגראפי / דב נוי - פרויקט בן־יהודה

מבחר ביבליוגראפי

דב נוי

xמוגש ברשות פרסום [?]

vעיון

פרטי מהדורת מקור: ;

SELECTIVE BIBLIOGRAPHY

בפתיחתנו למבחר הביבליוגראפי שבקובץ מארוקו (עמ' 166), הערנו כי “אין עדיין בידינו ספר מדעי מקיף, המסכם את תולדות יהודי צפון אפריקה, מאז בואם לשם ועד ימינו, ואת תרומתם לתרבות ישראל בעבר ובהווה. העבודות המובאות ברשימה למטה עשויות לשמש נדבכים לבניין העתיד לקום, בהאירן אספקטים שונים של הנושא הנידון”. בינתיים נתפרסם ספרו המקיף והממצה של פרוס' ח"ז הירשברג על תולדות היהודים באפריקה הצפונית¹ והוא משמש מסד מוצק לחקר המגרב. עם זאת ברור שעל דעת המחבר לא עלה לחקור במיוחד את האספקטים האתנולוגיים והפולקלוריסטיים של יהדות המגרב ובתחומים אלה נשאר עדיין מקום רב להתגדר בו.

ספרו של הירשברג והביבליוגראפיה העשירה והמקיפה בו (כרך ב‘, עמ’ 371–401) מאפשרים את צימצום ה“מבחר” הביבליוגראפי כאן, לעומת זה של קובץ מארוקו, בעיקר בכל הנוגע לפרק א', הסוקר מבואות כלליים והיסטוריים. עם זאת יתרמו בוודאי הערכים שלא נכללו בביבליוגראפיה של הירשברג ומיונם לפי נושאים, להבהרת ה“יש” בחקר המסורות העממיות של יהודי טוניסיה.

כל ערך נכלל ב“מבחר” פעם אחת בלבד. אמנם יש ערכים שאפשר לשייכם גם לשניים (או יותר) מבין שמונת מדורי ה“מבחר”, אך העדפנו לכלול גם ערכים אלה פעם אחת בלבד, במדור שבו הם נראו לנו מהותיים ביותר. הפרקים סודרו בהתאם לצורכי קובץ זה: תחילה הובאו סקירות ומבואות כלליים המבהירים את הרקע ההיסטורי-גיאוגראפי של יהדות טוניסיה ואת קשריה עם ארץ-ישראל; אחר-כך באים ערכים המאירים את אורחות-החיים הפנימיים ואת תחומי-היצירה השונים. הפרקים האחרונים מוקדשים ליצירה העממית בכלל ולסיפור העממי בפרט, אגב שימת-לב מיוחדת לסיפורי-עם לא-יהודיים בטוניסיה, שלהם הוקדש להלן מדור מיוחד (ז'). בכל פרק מסודרים הערכים לפי הא“ב, תחילה העברי ואחר-כך הלועזי, של המחברים². בציוני ספרים ניתן אחרי מקום הדפוס – שם המו”ל (בסוגריים).

האי ג’רבה, אם כי מבחינה גיאוגראפית-מדינית הוא מהווה חלק אינטגראלי של טוניסיה, הרי הוא שונה לחלוטין מגוף היבשת, מבחינה אתנית. גם סיפורי ג’רבה שונים מבחינת המוטיוויקה שלהם מסיפורי טוניסיה³ והם דומים יותר לסיפורי לוב; ואין כאן המקום להאריך.

ברצוני להביע כאן תודה כפולה ומכופלת לאברהם הטל ממכון בן-צבי שעבר על הביבליוגראפיה והעיר הערות חשובות.

(א) סקירות כלליות והיסטוריות 🔗

(a) GENERAL AND HISTORICAL SURVEYS

במדור זה הוקדשה שימת-לב מיוחדת לסקירות היסטוריות המשקפות את עברם של יהודי טוניסיה⁴, בכללן מאמרים שנתפרסמו בעתונות העברית והלועזית בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה הזאת, וכן מאמרים העוסקים אומנם בעיקר ב“אקטואליה”, אך מאירים גם את רקעם ההיסטורי של המאורעות. כן מובאים כאן מאמרים גיאוגרפיים-היסטוריים כלליים, אשר כרקע משמש להם היישוב היהודי המקומי – תולדותיו, מבנהו וכיו"ב. סקירות ומחקרים המדגישים את האספקט הארכיאולוגי של היישוב (בתי-כנסיות, כתובות בבתי-קברות וכיו"ב) נרשמו למטה, במדור ד', הכולל, בין השאר, מאמרים מתחום האמנות העממית והארכיטקטורה.

אברהם אלמאליח, “מוסתערבים ופורטוגיזים בתוניסיה”, מזרח ומערב ב' (תרפ“ח–תרפ”ט), עמ' 19–28; 120–127. – לתולדות הפירוד בין עדות הטוניסים והליוורנים בטוניס.

א. אלמאליח, “דפים נשכחים”, שם, עמ' 152–155. – ניתוח מכתב שנשלח ב-1863 מראשי היהדות הטוניסאית לחברת “כל ישראל חברים” בפאריס על מצב-היהודים הרע בטוניסיה.

(אלמוני), “תוניסיה בעשור לעצמאות: שיטותיו והישגיו של משטר מתון ומתקדם”, סקירה חודשית (צה"ל), מרס 1966, עמ' 72–79. – סקירה היסטורית-מדינית מעודכנת.

אליעזר אשכנזי, “היהודים בתוניס”, הלבנון (פאריש) ב’–ז' (תרכ“ה–תרל”א), בהמשכים רבים.

ח. גרינברג, “דזשערבא דאס אינזל פון נסים ונפלאות”, קיום 1949, גל' 2–3, עמ' 843–847. – על ג’רבה, “אי של נסים ונפלאות” (ביידיש).

אברהם הטל, “היהודים בתוניסיה העצמאית”, בתפוצות הגולה (תחת מכבש הדפוס).

שלמה מאמו, “ירושלים דג’רבה”, הד-המזרח א‘, גל’ י"ט (י“ט באדר ב' תש”ג), עמ' 10. – עם שיחרור האי ג’רבה מן העול הנאצי.

שלמה מאמו, “היהודים בטוניסיה”, הד-המזרח ב‘, גל’ ב' (ו' בתמוז תש"ג), עמ' 12. – סיכום עדויות על השיעבוד הנאצי. עם השיחרור של יהודי טוניסיה.

יוסף מילבואר, “ג’רבה,‘, גשר ה’, מס' 3 (20), תשרי תש”ך, עמ' 84–88. – המאמר נתפרסם בצרפתית, בחוברת דצמבר 1960 (עמ' 14–19) של Etudes Israéliennes.

נחום סלושץ, “הבחוצים (שבטי המדבר היהודי באפריקה)”, כנסת תרצ"ו, עמ' 443–464.

נ. סלושץ, “העם היהודי היושב בתוניס”, ידע-עם א, (תש"ח), עמ' 4–6; ב‘, עמ’ 4–5.

נ. סלושץ, האי פליא (האי ג’רבה), תל-אביב (דביר) 1957 (236 עמ').

מוריס קאר, “יהדות תוניס”, ילקוט המזרח התיכון, אדר–ניסן תש"ט. עמ' 16–21.

מ. קאר, “יהדות תוניס נאבקת על שחרורה”, הד-המזרח ו‘, גל’ 30 (ה' בסיוון תש"ט), עמ' 14–15.

לוי יצחק רבינוביץ, “יהודי האי ג’רבה”, מחניים צ“ג–צ”ד (מנחם-אב תשכ"ד), עמ' 100–101.

Félix Allouche, “Emancipation in Tunis”, MJ 15 (September 1928), pp. 254–258.

Félix Allouche, “La Tunisie, carrefour du judaisme antique et moderne”, Evidences, November 1949, pp. 5–8.

(Anonymous), “Villages juifs en Tunisie”, Archives Israélites 1897, pp. 357–358. – Djerba.

(Anonymous), “Die Juden in Tunis”, OW 8 (1908), col. 127–132.

Rodolphe Arditti, “Rapport sur sept stèles funéraires trouvées à la Mornaghia”, Bulletin Archéologique 1908, pp. 123–130.

Rodolphe Arditti, Recueil des textes législatifs et juridiques concernant les Israélites de Tunisie de 1857 à 1913, Tunis 1915 (264 pp.).

Rodolphe Arditti, “Sur quelques épitaphes importantes de l’ancien cimetière israélite de Tunis”, RT 1920, pp. 94–98, 261–266; 1931, pp. 105 – 119, 404–410; 1932, pp. 99–111.

Robert Attal, “Tunisian Jewry during the last twenty years”, JJS 2 (1960) pp. 4–15.

Gene Baharav, “The Djerban Jews”, Israël Youth Horizon 7 (1964), No. 2, pp. 20–21.

Félix Bloch, “Les Israélites tunisiens”, L’Univers Israélite 53 (1898), pp. 494–498, 525–529.

Robert Borgel, Etoile jaune et croix gammée, Tunis (Artypo) 1944 (205 pp.).

Victor Brami, “De l’influence de la culture française sur le judaisme tunisien”, BEST 31 (Août 1949), pp. 74–78.

David Cazès, Essai sur l’histoire des Israélites de Tunisie depuis les temps les plus reculés…, Paris (Durlacher), 1888 (211 pp.).

Jacques Chalom, Les Israélites de la Tunisie, leur condition civile et politique, Paris (Rousseau) 1908 (199 pp.).

Saul Chemla, Le Judaisme tunisien se meurt, Tunis (Africaine) 1939, (98 pp.).

Hubert Cornet, “Les juifs de Gafsa”, CT 10 (2e trimestre 1955), pp. 276–315.

Raoul Darmon, “La Communauté Israélite de Tunis; ses relations avec les autres cultes”, Communautés en Terre d’Afrique 1947, pp. 129–138.

Alfred Louis Delattre. Gamart ou la Nécropole juive de Carthage, Lyon (Mougin Rusand) 1895 (51 pp.).

Elie Donio, “Les origines et l’habitat des Juifs en Tunisie”, BEST 34 (Novembre 1949), pp. 73–78.

Maurice Eisenbeth, “Les Juifs en Algérie et en Tunisie à l’époque turque (1516–1830)”, RA 96 (1952), pp. 114–187, 343–384.

Paul Fagault, Tunis et Kairouan, Paris (Challamcl) 1889. – Pp. 138–171: Quartiers juifs à Tunis.

Armand de Flaux, La Régence de Tunis au 19e siècle, Paris (Challamcl)

– Pp. 67–85: Les Juifs.

Marc Fournel, La Tunisie, le Christianisme et l’Islam dans l’Afrique Septentrionale, Paris (Challamel). – Pp. 36–39: Les Juifs.

Marcel Gandolphe, “Note inédite sur Testeur et sur une famille hispano-juive habitant ce village en 1746”, RT 1918, pp. 47–48.

Jean Ganiage. “La crise des finances tunisiennes et l’ascension des Juifs de Tunis (1860–1880)”, RA 99 (1955), pp. 153–173.

Jean Ganiage, Les origines du Protectorat Français en Tunisie, 1861–1881, Paris (PUF) 1959. – Pp. 152–161: Les Juifs.

F. Gendre, “L’ile de Djerba”, RT 1907, pp. 504–522; 1908, pp. 60–79.

Paul Ghez, Six mois sous la botte, Tunis (SAPI) 1943 (163 pp.).

Zoltan Glass, “Die Juden von Dscherba”, Atlantis, Dezember 1953, pp. 536–542.

S. D. Goitein, “La Tunisie au Xle siècle à la lumière des documents de la Geniza du Caire”, Etudes d’Orientalisme dédiées à la mémoire de Lévi-Provençal, t. 2 (Paris 1962), pp. 559–578.

L. Guéron, “Das Lehrlingswerk der Alliance in Tunis”, OW 9 (1909), col. 469–474.

Gaston Guez, Nos martyrs sous la botte allemande, où les ex-travailleurs Juifs de Tunisie racontent leurs souffrances, Tunis (Uzan) 1943 (70 pp. 432-pp. en judéo-arabe).

Ernst von Hess-Wartegg, Tunis, Land und Leute, Wien (Dartlebcn) 1882.

– Pp. 85–109: Im Ghetto.: הספר יצא לאור גם באנגלית

Tunis, the Land and the People, London (Chatto and Winders) 1882 (292 pp.).

E. von Hess-Wartegg, “Die jüdischen Hôhlenbewohner der nord-afrikanischen Sahara”, OW 10 (1910), col. 225–236.

Raphaël Levy, “Le Judaisme tunisien”, CAIU 66 (Octobre 1952), pp. 10–11.

Lucie Paul Margueritte, Tunisiennes, Paris (Denoël) 1937. – Pp. 141–151: Quartiers juifs de Tunis.

Guido Médina, Monastir terre de Tunisie, Tunis 1940. – Pp. 125–132: Juifs de Monastir.

E. Roditi, “Djerba, Tunisia: North African Jews”, MJ 43 (Spring-Summer 1955), pp. 72–86.

Jacques Sabille, Les Juifs de Tunisie sous Vichy et l’occupation, Paris 1954 (188 pp.).

David Scialom, “Hygiène rituelle d’ethnique des musulmans et Israélites de Tunisie”, Revue de Médecine et d’Hygiène Tropicales 1923, pp. 221–227.

Paul Sebag et Robert Attal, L’évolution d’un Ghetto Nord-Africain, la Hara de Tunis, Paris (PUF) 1959 (99 pp.).

Paul Sebag, “Les Juifs de Tunisie au XIXe siècle d’après J. J. Benjamin II” CT 28 (4e trimestre 1959), pp. 489–510.

Salomon Tibi, Le statut personnel des Israélites et spécialement des Israélites de Tunisie, Tunis 1923.

S. E. Tlatli, Djerba et les Djerbiens, monographie régionale, Tunis (Aloc-cio) 1942. – Pp. 89–91: Le problème juif.

Raphaël Valensi, “Deux semaines dans la communauté biblique dans File de Djerba”, La Parole 37–38 (Juillet 1951) = Annuaire du Judaïsme 1952, pp. 241–255.

Eusèbe Vassel, “Les Juifs à l’intérieur de la Tunisie”, RI 1909 (15 pp.).

Jacques Vehcl “Grana et Touansa ou les deux communautés juives de Tunis”, Paix et Droit, Avril 1931, pp. 4–7.

André Zaoui, “Djerba ou l’une des plus anciennes communautés juives de la Diaspora”, Revue de la Pensée Juive 5 (Octobre 1950), pp. 129–136.

(ב) מנהג ואמונה עממית 🔗

(b) CUSTOMS AND FOLK BELIEFS

מדור זה משקף אורחות חיים ומנהגים בקשר למחזור השנה ולמחזור חיי-אדם, וכן מנהגים (ואמונות-עם) בקשר לימי ההילולא, לקברים הקדושים⁵ ולרפואה העממית. נכללו גם מנהגי ג’רבה, אם כי הם מהווים חטיבה מיוחדת, השונה מבחינות רבות ממנהגי טוניסיה⁶. מנהגים רבים כלולים גם בערכים שבמדור הקודם. אוצר המנהגים של יהודי טוניסיה טרם זכה למחקר תיאורי, ממצה ומסכם. ייתכן כי מחקר כזה יתאפשר רק בעקבות מונוגראפיות ממצות על החגים והמועדים במחזור-השנה ובמחזור-חיי-אדם אצל עדות ישראל, כדוגמת המונוגרפיה של א.יערי על שמחת-תורה⁷. לשם כך יש לסרוק תחילה את דפוסי טוניסיה⁸ של אסופות פיוטים ומנהגים, כדוגמת (לפי סדר הא"ב): חג האסיף: דיני סוכה, סדר ליל סוכות והקפות לשמחת תורה, ג’רבה תש“ו; פיוטים לימים ולשנים ולחגים וזמנים ולכלות וחתנים, תונס תרנ”א; מקראי קודש, תונס תרנ“ד; שבח אבות, סוסא תרפ”א; שמחת הרגל, תונס תרס“א. ועוד הרבה כיו”ב.

יהודה אבידע, “לחש נחש”, ידע-עם י' (ניסן תשי"ג), עמ' 71–73. – על לחשים הנמצאים בספר “כתאב טביב אל מג’רב” (ג’רבה).

אפרים בן-חור (חדד), “מנהגי חתונה בג’רבה”, שם י"א (תשרי תשכ"ו), עמ' 34–38.

שלמה מאמו, “ימי האבל הלאומיים אצל יהודי תוניס”, הד המזרח א‘, גל’ ג' (ג' באב תש"ב), עמ' 10, 13.

ש. מאמו, “מנהגי ל”ג בעומר בין יהודי טוניסיה“, הדהמזרח א‘, גל’ כ”ג (ט“ז באייר תש”ג), עמ' 5.

ש. מאמו, “הימים הנוראים ויהודי תוניסיה”, הד-המזרח ב‘, גל’ ח' (ערב ראש-השנה תש"ד), עמ' 9, 17.

ש. מאמו, “ממנהגי השבועות אצל יהודי תוניסיה”, הד-המזרח ג‘, גל’ א' (ד' בסיון תש"ד), עמ' 7.

נחום סלושץ, “סוכות באהלי-קידר יהודיים ןבאל-כף]”, ספרהמועדים, כרך ד' (סוכות), תל-אביב תשט"ז, עמ' 309–312.

נתן פריד, “עניינות מגילת אנטיוכוס”, ארשת ד' (תשכ"ו), עמ' 166–174. – בעמ' 169 ואילך מרוכז חומר על מגילת אנטיוכוס בערבית של יהודי טוניסיה ועל מנהגות חנוכה שם.

Félix Allouche, “Pèlerinage à Djerba”, Evidences 16 (Janvier 1951), pp. 34–36.

R. Bouquero de Voligny, A Tunis derrière les murs, Tunis (Guénard et Franchi) 1922. – Pp. 76–89: Cérémonies de la vie Juive, moeurs et coutumes.

Raoul Darmon, La situation des cultes en Tunisie, Paris (Rousseau) 1930, (160 pp.).

Raoul Darmon. La déformation des cultes en Tunisie, Tunis (SAPI) 1945 (249 pp.).

Georges Duhamel, Le prince Jaffar, Paris (Mercure de France) 1924. – Pp. 237–251: Coutumes juives tunisiennes.

M. L. Dubouloz-Laffin, “Contribution à l’étude des Jnoun et de divers états de possession dans la région de Sfax”, RT 1933, pp. 321–349; 1934, pp. 227–266.

J. Dunant Henry, Notice sur la Régence de Tunis, Genève (J.G.Fick)

– Pp. 230–246: Coutumes et superstitions des Juifs de Tunis.

Sylvan N. Karchmer, "G.I. in Tunis: Passover in Tunis'', MJ 34 (April – Junc 1964), pp. 116–121.

Adrien Loir, “La circoncision chez les israélites tunisiens” RT 1900, pp. 54–61.

Jacob Madar. “Les coutumes des fiançailles et du mariage en Tunisie”, Trait d’Union 76–77 (Juillet–Août 1960) pp. 27, 31.

Michel Uzan, Fêtes et solennités d’Israël, Tunis (Rossi, Jaoui et Cie) 1950 (128 pp.).

Raphaël Valensi, “Erev Pessah dans la Hara de Tunis”, Le Monde Juif 54 (Avril 1952), p. 12.

Z., “Superstitions tunisiennes”, Revue des Ecoles de l’Alliance Israélite Universelle 1 (Avril–Juin 1901), pp. 265–269.

(ג) סקירות סוציולוגיות ובעיות אקולטוראציה 🔗

עם העלייה הגדולה למדינת ישראל הולכות ותופסות בעיות האקולטוראציה של יהודי טוניסיה בישראל (וכן הבעייה המקבילה של פליטי טוניסיה בצרפת) מקום חשוב במחקרים הסוציולוגיים. ברבים מהם באה לביטוי גם הדיפרנציאציה בין הרקע החשיבתי היונק מדפוסי-התרבות ומאורחות-החיים בטוניסיה לבין המציאות החדשה בישראל⁹.

אפרים בן-חור, “חינוך יהודי בתוניסיה”, בתפוצות הגולה 33 (קיץ 1965), עמ' 114–116.

שלמה דשן, “יציבות ותמורה במושב של יוצאי ג’רבה”, מחקרים בסוציולוגיה כפרית, ירושלים (האוניברסיטה העברית, הפקולטה לחקלאות) 1964.

ש. דשן, “קליטה ומאבק חברתי במושב חדש”, בתפוצות הגולה 30–31 (חורף 1964), עמ' 108–117. – המושב מאוכלס ע"י עולי ג’רבה, ומקום-המוצא (השוני בין יוצאי חארה כבירה לבין יוצאי חארה זרירה) נותן את אותותיו בחיכוכים הפנימיים.

ש. דשן ודיק יגר, “מנהיגות מודרנית בכפר מסורתי”, בתפוצות הגולה 36 (אביב 1966), עמ' 108–115. – השווה בערך הקודם.

אברהם הטל, “יהודי תוניסיה כיום”, בתפוצות הגולה 14–15 (קיץ 1961), עמ' 59–63. – תרגום אנגלי של המאמר נתפרסם במהדורה האנגלית של בתפוצות הגולה (דצמבר 1960), עמ' 103–108.

א. הטל, “מקורות בסטאטיסטיקה של היהודים באלג’יריה, בתוניס ובמרוקו”, עם ישראל בדורנו: קובץ הרצאות, ירושלים תשכ"ד (בעריכת שאול אש), עמ' 21–32. – במיוחד עמ' 25 ואילך.

שלום ירושלמי, “תוניסאיים בפריס אחרי מאורעות ביזרטה”, בתפוצות הגולה 20 (אביב 1962), עמ' 54–57. – דפי עליה 47 (כסלו תשכ"ג), עמ' 43–46.

Robert Attal, “Note sur une enquête de sociologie religieuse en millieu israélite à Tunis”, CT 10 (2e trimestre 1955), pp. 247–263.

Robert Attal, “Répartition géographique et coefficient de diminution des Juifs Tunisiens (1964–1965)”, Information Juive (Algiers) 79 (Juillet 1956).

Robert Attal, “Enquête de pratiques religieuses dans une école juive de Tunis”, ASR 14 (1962), pp. 123–130. תרגום עברי – (“שמירת מנהגים אצל תלמידים בתוניס”) נדפס בחוברת 23 (חורף 1963) של בתפוצות הגולה, עמ' 66–70.

Peretz Cohen, Report on Moshav Yanuv; an anthropological study, Jerusalem (Israel Institute of Applied Social Resarch) 1955 (22 pp Mimeographed).

Vitalis Danon, “Les niveaux de vie dans la Hara de Tunis”, CT 10 (2e trimestre 1955), pp. 180–210. – המאמר סוכם גם בעברית, באנגלית ובספרדית: “מחקר סוציאלי על 100 משפחות בטוניס”, בתפוצות הגולה 4 (אפריל 1959), עמ' 28–42, “How one hundred families manage to live” Alliance Review 11 (February 1956), pp. 7–10; “Como viven cien familias judios de la hara” RAIU 31 (Junio 1956) pp. 15–17; השווה התמצית הצרפתית V. Danon, “Une enquête sociale, cent familles juives: de la Hara de Tunis”, CAIU 88 (Janvier 1955), pp. 2–9.

S. Deshen, "A Case of breakdown of modernization in an Israeli immigrant Community', JJS 7 (1965), pp. 63–91. על כפר של יהודי ג’רבה בישראל. –

Doris Donath, “Some Reflections on North African Jewry”, Jewish Frontier (New York), Sommer 1965, pp. 22–24.

R. Levy, A. Levy, V. Danon, “Les conditions de vie économique et sociales des familles des élèves fréquentant les écoles Israélites de la rue el Mechnaka (filles) et de la rue du Tribunal (garçons) à Tunis”, 70e Congrés de l’Association Française pour l’Avancement des Sciences, Section de Pédagogie, Tunis 1951, pp. 38–62.

Albert Memmi, “Polygamie et interpénétration des civilisations”, BEST 49 (Février 1951), pp. 67–80.

Emile Touati, “Avec un dinar en poche” (sur les juifs réfugiés de Tunisie) L’Arche, 57 (Octobre 1961), pp. 30–35.

(ד) היצירה העממית 🔗

(d) FOLK-LITERATURE, FOLK-MUSIC, FOLK-ART

מדור זה כולל את תחומי היצירה האמנותית-העממית החייה במסורת הדורות, ובכללה הספרות והמוסיקה, האמנות והתרבות החומרית (ארכיטקטורה, תלבושת). מכלל הספרות העממית יצאו למדור הבא אסופות של סיפורים וכן טקסטים עממיים בודדים, אך מחקרים כלליים על הספרות העממית וכן סוגי-הספרות השונים שמחוץ לסיפור העממי נשארו במדור זה.

אברהם אלמאליח, “העתונות והספרות העממית היהודית בתוניסיה”, מחברת ג‘, גל’ 29–31 (אלול תשי"ד), עמ' 94–97; ד‘, גל’ 32–33, 34–35 (כסלו, אדר תשט"ו), עמ' 23–25, 54–55.

אברהם הטל, “על הספרות העממית של יהודי תוניס”, מחקרים ופעולות (מכון בן-צבי) ג' (תש"כ), עמ' 33–37.

א. הטל, “לחקר הפתגם היהודי הערבי בתוניס”, שם, עמ' 46–48.

דניאל חג’אג" אנתשאר אלכתאיב אליהודייה אלברברייה אלתוניסייה, סוסה (דפוס נג’אר) 1939 (78 עמ'). – על הספרות העממית היהודית, בערבית של יהודי טוניסיה.

נחום סלושץ, “ספרות-עם ביהודית-ערבית”, לוח אחיעבר א' (תרע"ח), עמ' 73–89.

יעקב פינקרפלד, “בית-הכגסת “הגריבה” באי ג’רבה”, ארץ-ישראל ד' (תשט"ז), עמ' 222–226.

Franklin M. Biebel, “The Mosaics of Hammam-Lif” Art Bulletin (London) 18 (1936), pp. 541–551.

René Cagnat, Gauckler et Sadoux, Les monuments historiques de la Tunisie, Paris 1898. – Pp. 152–154: Synagogue d’Hammam-Lif.

David Cazès, Notes bibliographiques sur la littérature juive tunisienne, Tunis, 1893 (370 pp.) חלק מן החומר תורגם לעברית ע“י אברהם אלמאליח, “הספרות התלמודית בתוניסיה”), מזרח ומערב א' (תר"ף), עמ' 37–33, 141–154, 227–236, 398 –409; ב' (תרפ“ח–תרפ”ט), עמ' 351–358, 453–460; – על המחבר, דויד קאזס, כמנהל ביה”ס של כי"ח בפלובדייב שבבולגריה, השווה: יוסף נסים הלוי, מחברת ב' (1953), גל' 13–14 (שבט–אדר תשי"ג), עמ' 6

Yves Châtelain, La vie littéraire et intellectuelle en Tunisie de 1900 à 1937, Paris 1937. Pp. 273–276: Littérature populaire et presse Juives.

Rodolphe d’Erlanger, Mélodies tunisiennes: hispano-arabes, arabo-berberes, juive, nègre, Paris (Guethner) 1937 (16 p. texte+21 pp. musique).

Jean Ferron, “Inscriptions juives de Carthage”, CB 1 (1951), pp. 176–224.

Jean Ferron, “Epigraphie juive”, CB 6 (1956), pp. 99–102.

Jean Ferron, “Un hypogée juif”, CB 6 (1956), pp. 105–152.

Avigdor Herzog, The intonation of the Pentateuch in the Heder of Tunis, Tel-Aviv (Israël Music Institute) 1963 (16 pp.).

David Kaufmann, “Etude d’archéologie juive, la Synagogue de Hammam-Lif”, REJ 13 (1886), pp. 46–61.

Robert Lachmann, Jewish cantillation and song in the Isle of Djerba, Jérusalem (Archives of Oriental Music, Hebrew University) 1940 (115 PP) ¹⁰

Raphaël Levy, “Folklore judéo-tunisien”, BEST 39 (1950), pp. 69–76.

Paul Marty, “Folklore tunisien, l’onomastique des noms propres de perso-nés” Revue des Etudes Islamiques 10 (1936), pp. 363–434. – בכלל המאמר עמוד על שמות פרטיים של יהודים.

Jacob Pinkerfeld, “Un témoignage du passé en voie de disparition: les synagogues de la région de Djerba”, CB 7 (1957), pp. 127–188.

Salomon Reinach, “Notes sur la synagogue d’Hammam El-Enf”, REJ 13 (1886), pp. 217–223.

Ernest Renan, “Les mosaïques de Hammam-Lif”, RA 1883, pp. 157 – 163; 1884, pp. 273–275.

Jacques Revault, “Broderies tunisiennes”, CT 9 (1960), No. 29 30 (1er–2me trimestres 1960), – Pp. 148–150: Broderies israélites.

Lucienne Saada, “Introduction à l’étude du parler arabe des Juifs de Sousse”, CT 16 (4 trim. 1956), pp. 518–532.

Lucienne Saada, “Characteristiqucs du parler arabe de l’île de Djerba (Tunisie)”, Groupe linguistique des études chamito-semntiqucs, comptes rendus 10 (1964), pp. 15–21.

Eusébe Vassel, “La littérature populaire des Israélites tunisiens”, RT 1904–1907. – La littérature populaire des Israélites tunisiens, Paris (Leroux) 1904–1907 (278 + 8 pp.).

Eusébe Vassel, “Satire judéo-tunisienne contre les Juifs de Djerba, texte, traduction et notes”, Tunis (Rapide) 1908 (16 pp.). – RT תדפיס מתוך

(ה) סיפורי-עם 🔗

(e) JEWISH-TUNISIAN FOLKTALES

סיפורים בודדים המהלכים בין יהודי טוניסיה והרשומים מפיהם נדפסו פה ושם בכתבי-עת ובאסופות, כגון: אומר (מדור “מפי העם”)¹¹, חודש חודש וסיפורו¹², סיפורי עדות¹³, שבת בשבתו¹⁴ ועוד.¹⁵

במדור זה מובאות אסופות-טקסטים שכוונתן להציג את היצירה הבודדת (במקור, בתעתיק לועזי, או בתרגום), לשם חקר לשונה וניביה.

David Cohen, Le parler arabe des Juifs de Tunis. Textes et documents linguistiques et ethnographiques, Paris (Mouton) 1965 (177 pp.).

Alice Fermé, “Contes recueillis à Tunis”, RTP 8 (1893), pp. 28–31, 80–88, 276–280. – 8 contes… dont étrangers: israèlites, turcs, grecs…

Maximilienne Heller, “L’imprudence d’Esther (conte juif de Tunis)”, Kahena 10 (juil.–août–sept. 1935), pp. 8–11.

J. Vehel, V. Danon et Ryvel (R. Levy), La H ara conte… Folklore judéo-tunisien, Tunis (Hadida) 1929 (157 pp.).

J. Vehel et Ryvel (Raphaël Levy), Le Bestiaire du Ghetto, folklore tunisien, Tunis (Kahena) 1934 (95 pp.).

(ו) גיבורי הסיפורים 🔗

(f) THE HERO OF THE JEWISH-TUNISIAN FOLKTALE

ב-71 הסיפורים שנכללו בקובץ מועטות האגדות המכילות רמזים היסטוריים לעברם הרחוק והמפואר של יהודי טוניסיה. גיבורים כ“כאהינה” המכונה “מלכת אפריקה” או “ז’אן ד’ארק של אפריקה” (מארגנת השבטים המקומיים למלחמה נגד הפולשים הערביים)¹⁶ מקומות מפורסמים כקירואן, שחכמיה מילאו תפקיד חשוב כל כך בצפון אפריקה במאות י’–י"א¹⁷ – אלה וכיוצא בהם אינם תופסים כל מקום בסיפורי-העם ששימשו יסוד לקובץ זה. אומנם, ייתכן שאין סיפורי-ילקוטנו החילוניים עשויים לשמש מידגם נאה ונאמן בכגון זה ומן הראוי לבדוק גם את הספרות העשירה של דפוסי טוניסיה ובמיוחד את הספרונים העממיים בעברית ובלהג העברי-הערבי של יהודי טוניסיה¹⁸; כי בהם שקוע חומר היסטורי חשוב על חכמי טוניסיה ועל צדיקיה הראשונים והאחרונים.

כפרט העשוי ללמד על הכלל כולו (השווה גם למטה, הע' 8, ספר יוסף חי) תשמש לנו החוברת העברית של שושן הכהן, פלאי צדיקים, ג’רבה תרצ“ה, אשר שערה מציין: “כולל ספורים נפלאים ומעשיות נוראים מהצדיקים וקדושי עליון אשר שמענו ונדעם. מהם יבין האדם מפלאות תמים דעים עזוז ה' ונפלאותיו, ואהבתו לעמו ועושי רצונו, אשר לרוב דביקותם רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע…” דברי המו”ל (עמ' 2) מגלים את מגמתו ואת דרכי עבודתו: “למען אחי וריעי בית ישראל העם בחר ה' לסגולתו אמרתי להוציא לאור איזה מעשיות וסיפורים נפלאים רובם מרבני מדינתנו תוניסיה אשר היו חבושים בטמון בקבלה מאיש לאיש ומהם אשר נדפסו…” 12 מ-14 הסיפורים שבחוברת (32 עמודים) הם בגדר אגדות שבמרכזן עומדות דמויות רבנים וחכמים מקומיים (לפי סדר הא"ב): ר' מסעוד אלפאסי, מחבר משחא דרבותא (סי' ו'), ר' ישועה בסיס, מחבר אבני צדק (סי' י“ג, י”ד), ר' אברהם הכהן, מהבר קנה אברהם, ולבש הכהן, קן צפור ועוד (סי' י', י"ב), ר' כליפה הכהן, מחבר מענה רך על הש“ס (סי' ג'), ר' שאול הכהן, מחבר ערבי פסחים על ההגדה, לחם ביכורים על הדיקדוק ועוד (סי' א" י"א), ר' רחמים חורי, מחבר שערי רחמים (סי' ד'), ר' יצחק חי טייב, מחבר חלב חטים (סי' ז‘, ח’, ט‘; השווה למטה, הע’ 13), ר, יצחק טייב, מחבר ערך השלחן (סי' י"ג), ר' שלום שמעוני (סי' י"ג; השווה למטה, הע' 11). הסיפור האנונימי (סי' ה') מסופר על “רב מנהל קדוש ונורא והוא היה גם כן המוהל להכניס אחינו בית ישראל בבריתו של אברהם אבינו”. סי' ב' מסופר על ר' יצחק גויטאע, מחכמי לוב, מחבר שדה יצחק על הש”ס.

נוסף על הדמויות המקראיות החביבות על האגדה העממית של כל עדות ישראל (שלמה המלך¹⁹, אליהו הנביא²⁰, וכיו"ב) ונוסף על גדולי-התורה המפורסמים והמקודשים אצל כלל ישראל (הרמב“ם²¹, אבן עזרא²², וכיו”ב), נזכרו בסיפורי ילקוטנו או בהערות אליהם רק ארבעה צדיקים מקומיים, התופסים מקום חשוב באגדות יהודי טוניסיה: הרב יוסף המערבי²³, הרב מכלוף עידן²⁴, הרב פרג’י שוואט²⁵, הרב שלום שמעוני²⁶. עליהם יש להוסיף את הגיבורים המקומיים האלה: הרב יהושע בסיס, הרב יצחק חי טייב, הצורף ר' יעקב כהן, הרב שלום כהן²⁷, שהסיפורים עליהם לא נכללו בקובץ זה מחוסר דוקומנטאציה מספיקה²⁸, אך הם רשומים מפי מספרים עולי טוניסיה (ג’רבה) ושמורים באסע"י.

מן הראוי לציין כאן תופעה מעניינת של התהוות “הילולא” (ואגדות–עם הכרוכות בה) נגד עינינו, במדינת ישראל, היא ההילולא היחידה של עולי טוניסיה בארץ. החכם שזכה אחרי פטירתו בבאר-שבע בכתר זה של גיבור עממי הוא ר' חיים (חונה) חורי, הרב הנודע של ג’רבה וגאבס, ממייסדי התנועה הציונית (“עטרת ציון”) בג’רבה (שנת תרע"ט), גואל כתבי-יד ומהדירם, מתרגם ספרים מעברית לעברית-יהודית מקומית בשביל המוני העם, מהדיר בדפוס ומחבר של ספרים תורניים, בעל ספרייה חשובה (עתה בבאר-שבע). הרב חורי ישב כיובל שנים על כיסא הרב הראשי של גאבס, עלה משם בתשט“ו ונפטר בכ”ה באייר תשי“ז, כרבה של באר-שבע. על דרכי התהוותו של ה”הילולא" כותב אפרים בן חור²⁹:

“אחרי שנה אחת מיום פטירתו, צץ הרעיון לארגן את “הילולת הנגב”, לעלות על קברו של הרב ביום פטירתו. בשנה הראשונה השתתפו עשרות אנשים, רק קומץ של קרובים או מכרים. אך בשנה שלאחר מזו, החלו לנהור אנשים בהמוניהם. בשנים הבאות כבר נהפך הדבר למסורת ואף עיריית באר-שבע נעתרה לבקשה לאמץ את אירגון ההילולא ולקיימה מדי שנה תחת חסותה. כך קמה “הועדה להילולת ר' חיים חורי ז”ל”, המארגנת היטב את כל סדרי הביקור, מגדרת את קברו של הרב, מקצה שטחים מיוחדים למימכר דברי-אוכל…"

בתארו את ההילולא בשנת תשכ"ו, כותב המחבר: “עוד משעות-הצהריים המוקדמות החלו לזרום עשרות רבות של אנשים לבאר-שבע. הם באו מכל הערים והעיירות. היו שם מבאר-שבע עצמה, מגילת, משרשרת, מאיתן, משובה, מזמרת, מבית איתן, מנתיבות, משלוה, מעוזה, מחיפה, מתלמים, מאשקלון, ממגדל העמק, מפרדס כץ, מכפר אתא. באו גם מיפו ולא עוד אלא אף מעפולה הרחוקה שכרו טנדר ובאו לבקר את קברו של רב. הרבה ערים אירגנו מסע מאורגן לבאר-שבע. היו שם לא רק ג’רבאים ויוצאי גאבס; באו גם מארוקאים, עיראקים ואף יהודים אשכנזים הטריחו את עצמם והשתתפו בהילולא…”

אגב תיאור ההילולא מתברר, כי דרכיה אינן שונות במהותן מאלו של הילולות טוניסיה בכלל וג’רבה בפרט:

“רוב המבקרים מביאים בידם “תשורה”. זה מתבטא בצורת לחמניות ותבשילים או סוכר ותה. הרבה אף משלשלים כסף בקופות השונות. מנהג מעניין נהוג לקשט חתיכת קרטון בלירות בצורות שונות ולתלותה ליד הנר הדלוק לזכרו של הרב. יש אחרים העושים זאת על קברו של הרב. החל משעה שתיים כבר ניכרה צפיפות גדולה ליד הקבר. בקושי יכלו האנשים לפלס להם דרך. על הקבר הונחו נרות להדליקם. השוטרים והסדרנים שמונו מטעם עיריית באר שבע (שזיפתה השנה את הקטע המוביל לקבר) שמרו על הסדר והשקט. חבורות חבורות של מבקרים הביאו כלי-נגינה בידם, רקדו ושרו ליד הקבר. בלטו במיוחד הדוכנים הרבים שהוצבו ברחבה שליד הקבר. אחדים מכרו תמונות הרב ותמונות אחרות, מזכרת מבית-הכנסת המפואר שבג’רבה, הוא ביהכ”נ “אלגריבה”³⁰. אחרים התעסקו ב“ביזנס”, ומכרו כל מיני ממתקים, לביבות מטוגנות הנקראים בשם “בריק”, ומשקאות למיניהם. אחד אף טרח להתקין כינורות קטנים או גדולים ולמכרם למבקרים. רוב המוכרים היו תושבי-חוץ שבאו מנתיבות, מאיתן וחלקם מבאר שבע עצמה. תחת סככה מיוחדת, שהותקנה לרגל ההילולא, ישבו הרבנים והנכבדים. הם קראו פרקי משניות וטעמו מה“תשורות” שהביאו האנשים. ידוע הוא שכל מי שיש לו צרה, או ניצל מאסון, נודר נדר להביא דברי מאכל או משתה ל“סעודת מצווה”. גם ראש-העיר של באר שבע, מר אליהו נאוי, ביקר בשעות הערב במקום, בלוויית חברי מועצת העירייה. בשעות-הערב המאוחרות נסעו רבים לביתו של הרב, שם נערכו סעודה וקריאת פרקי משניות לזכרו…"

הסיפור הבא, המשולב בכתבה על ההילולא, כדי להראות “את גודל קדושתו של הרב”, יונק מן המוטיווים העלטבעיים (אריות-אש) המצויים הרבה בסיפורי-העם של יהודי טוניסיה: הצלה פלאית של קהילה בזכות הצדיק השוכן בה. הרקע ההיסטורי הקרוב והזכור יפה לרבים מבין המאזינים (כיבוש גאבס על-ידי הגרמנים במלחמת-העולם השנייה) וכן סיום-העדות מפי עד-הראייה (“השוטר בוכבזה מקריית גת”), הנזכר בגוף הסיפור (הוא הוא תלמידו-מתורגמנו של הרב-הצדיק) – יסודות ריאליסטיים מובהקים – אין בהם כדי ליטול מעוקצו של נס ההצלה העלטבעית. להיפך, הם מחזקים את מסורת האגדה ומפארים את הנס ואת השבח לצדיק ולחסדי האל. והרי הסיפור:

…זה היה בימי מלחמת-העולם השנייה. הגרמנים הגיעו עד לטוניס העיר ולאחר מכן התקדמו לעיר גאבס. בגאבס, מקום משכנו של ר' חיים [חורי] באותם הימים, הקימו מחנה צבאי. הקצינים הגרמניים ידעו, כי איש לא יכול לעזור להם להשיג את משימתם, כפי שיוכלו לעזור להם היהודים. הם פנו, איפוא, לרב הראשי, הוא ר' חונה [חיים] חורי, וביקשו ממנו שיעזור להם בסיפוק כל צרכיהם. בלית ברירה נענה להם הרב. השיחה בין הרב לבין הגרמנים התנהלה באמצעות תורגמן, כי הרב לא ידע שפה אירופית. הגרמנים לא חסכו בבקשותיהם. הם רצו קמח, בשר ודגים, שמיכות ומלבושים. ומשראו שרצונם התמלא, הוסיפו על בקשותיהם כהנה וכהנה. הרב עשה את כל אשר הצטווה, מפחדו מהם. פעם בא הקצין הגרמני וביקש מן הרב שיספק לו כמה קילו של זהב. הרב נתן הוראה לאסוף את הזהב המבוקש, ותוך מספר שעות נאספו הכמויות הדרושות מאנשי הקהילה.

יום אחד נכנס הקצין לרב, בליווי שוטר גרמני. תחילה הודה על כל טובותיו הרבות של הרב, שסיפק להם את כל צרכיהם. אחרי זה ביקש עוד טובה אחת והיא: שתי בחורות יהודיות. המתורגמן שהיה תלמידו של הרב, התבייש להסביר את הבקשה לרב, ורק בקושי הסביר את הכוונה. הרב דחה, כמובן, מייד בקשה זו. המתורגמן הסביר שמילא עד עכשיו את כל הבקשות במהירות והוא מוכן למלא גם את שאר הבקשות. אבל בקשה זו אינה באה כלל בחשבון.

בראות הקצין, שהרב מסרב לאשר לו את הבקשה, איים עליו שאם עד שבוע לא ימלא את הבקשה, ידאג לעשות זאת בעצמו, בלי תיווכו של הרב, ויחטוף לו שתי נערות יהודיות מרחוב היהודים.

אחרי צאת הגרמנים מביתו, נשאר הרב דואג וחושב מה יהיה אם באמת יבצעו הגרמנים את זממם ויחטפו את הנערות. הוא ביקש מן התלמיד-המתורגמן שלא ילך לביתו בלילה, אלא יישאר אצלו לישון.

כל הלילה נדדה שנת הרב. הוא התהלך בחדר אנה ואנה, קרא פרקי תהלים וביקש מה' שישמע לתפילתו ולא יתן את הנערות בידי הקצינים האכזריים.

היום הששי, הוא היום האחרון של השבוע שנתנוהו הגרמנים כאורכה לרב לספק להם את הבחורות, לא איחר לבוא. הקצינים באו לביתו של הרב, רכובים על ג’יפ צבאי, נכנסו לבית ושאלו אם הבחורות מוכנות. משענה להם המתורגמן, כי הן לא מוכנות ולא תהיינה מוכנות גם לאחר מכן, יצאו משם בחרי אף. בדרך פגשו בשתי בחורות יהודיות, העלו אותן בכוח על הג’יפ וברחו אתן. ותהום כל העיר על זאת, איך נהיה כדבר הזה. הייתכן שגרמנים יקחו בחטיפה שתי נערות יהודיות לאור היום? אך כל הצעקות והמחאות של האנשים לא עזרו. הבנות נלקחו ולא נודע אנה באו.

הרב שמע את כל זאת, אך לא התייאש מרחמי האל והמשיך בתפילותיו ובתחנוניו, שיחזרו מהר לבית הוריהם. תפילתו נתקבלה, וכעבור מחצית

השעה, חזרו שתי הבחורות ובאו לרב לספר לו את כל הקורות אותן. הן אמרו, כי אחרי שחטפו אותן והעלון בכוח למכונית, נסעו והגיעו עד לבית-הכנסת הגדול. שם חזו הבחורות מחזה נפלא. הן ראו כי בהגיען ירדו שני אריות של אש מן השמיים על המכונית ואחר כך הופיע בפניהן איש זקן שזקנו הלבן יורד לו על פי מידותיו, וצעק על הגרמנים על מעשיהם אלה. אחר-כך תפס בשתי הידיים של הבנות ולקהח אותן אל ביתו של הרב.

כל הציבור שמע על הריווח וההצלח שעשה ה' לבחורות והודה לה' על רוב חסדיו.

סיפור זה סופר על-ידי השוטר בוכבזה מקריית-גת, ששימש בזמן המעשה כמתורגמנו של הרב.

(ז) סיפורי-עם לא-יהודיים בטוניסיה ³¹ 🔗

(g) THE NON-JEWISH FOLKTALE IN TUNISIA

הסיפורים העממיים של שלוש ארצות המגרב (מארוקו, אלג’יריה וטוניסיה) נאספו בשיטתיות, נלמדו ונחקרו מאז נתפרסמו בתחילת המאה הי"ט דוגמאות מן השפה הברברית על-ידי האמריקאי הודג’סון³² ועל-ידי הצרפתי דלאפורט³³. סיפורי-עם המצויים בפי האוכלוסיה המקומית בארצות המגרב שימשו במשך תקופה ארוכה כאמצעי יחיד בידי הבלשנים להכרת טקסטים אותנטיים המייצגים את הדיאלקטים השונים הרווחים בצפון-אפריקה. מכאן שנתונים רבים על הסיפור המגרבי מצויים לא רק אצל פולקלוריסטים ואתנוגראפים, אלא גם באסופות טקסטים דיאלקטיים שפורסמו על-ידי בלשנים, חוקרי שפותיהם של שבטים נוודים או של אוכלוסיה מקומית באחת מארצות המגרב. בכלל ארצות המגרב נמצאת גם טוניסיה ובכלל אוכלוסיתה המקומית גם האוכלוסיה היהודית.

שפות האוכלוסיה המקומית במגרב משתייכות לשתי משפחות: ערבית וברברית, והתימאטיקה המועברת מדור לדור בשתי קבוצות-תרבות אלו שונה, בהתאם לחלוקה הלשונית: הסיפורים בשפה הערבית עשירים במוטיווים אגדיים על קדושים ובעלי-נסים, לעומת זאת עשירים הסיפורים הברבריים במוטיווים פלאיים ומגיים, בלי קשר לצדיקים או לדמויות מקודשות.

אם נאסף מיספר קטן יחסית של סיפורי-עם מפי בני צפון-אפריקה הברברים, שאינם דוברי ערבית, הרי זה, כנראה, בגלל הפופולאריות הרבה של הקובץ אלף לילה ולילה, שהיה נפוץ יותר בין דוברי הדיאלקטים הערביים השונים מאשר בין דוברי ברברית, אם כי השפיע גם באזורים ברבריים “משכילים”, שבהם דיברה האוכלוסיה גם ערבית.

מכל מקום, התפקיד הנכבד, שאותו ממלא הסיפור העממי אצל הברברים מראה עד כמה קשור סוג ספרותי זה במסורת האבות שלהם, ובדיקת הקשר בין הסיפורים הברבריים שבידינו (כמה אלפים נאספו במשך 130 שנה) לבין הסיפורים המגיים הרווחים אצל יהודי טוניסיה עשוייה לשפוך אור על מקורות יניקה, דרכי השפעה ומחילות גילגול של היצירה העממית במגרב בכלל.

Mahmoud Aslan, Scènes de la vie du Bled, Tunis 1933 (40 pp.).

Mahmoud Aslan, Contes du Vendredi (contes tunisiens), Tunis 1954 (94 pp.). – Arrangements littéraires.

P. Becquart, “Le sultan et ses enfants (conte tunisien)”, IBLA, Octobre 1937, pp. 41–47.

S. César Benattar, Le bled en lumière; folklore tunisien, Paris 1923 (256 pp.). – שני סיפורים מתוך אסופה זו (עמ' 212,) נתפרסמו כעשרים שנה לפני פירסומה: Le “Le petit petit serpent vert”, “Le petit lézard”, RTP 17 (1901), pp. 193–217.

A. de Calassanti-Motylinski, “Dialogues et textes en berbère de Djerba”, JA nov.–déc. 1897 (27 pp.).

J. Clermont, L’arabe parlé tunisien, Tunis 1909 (286 pp.).

J. Clermont, Le dialecte tunisien, Tunis 1938 (232 pp.).

J. Cuoq, “On se rompt le cou à trop ambitionner, ou le soudiceau et sa jeune épouse: conte tunisien, texte, traduction et notes”, IBLA (1944), pp. 70–78.

Père Dallet, “Un conte tunisien, le Mektoub”, IBLA 3 (1939) pp. 89 – 97; “Le cheikh. El Areb Hakem Rasou”, ibid., pp. 175–203.

Marie-Louise Dubouloz-Laffin, Le Bou-Mergoud, folklore tunisien; croyanccs et coutumes populaires de S fax et de sa région, Paris (Maisoneuve) 1946 (316 pp.).

Mme Graf de La Salle, “Contribution à l’étude du folklore tunisien”, RA 1944, pp. 67–82; 1946, pp. 99–117חומר יהודי עשיר ביותר.

Mme Graf de La Salle, “Notes sur le conte populaire tunisien des deux bossus”, AIEO 7 (1948), pp. 67–76.

Tahar Lassoucd, “Légende du lac de Bizerte” RI 1909, pp. 129–131.

Père Magnin, “Conte tunisien (quatre onces de chair)”, IBLA 7 (1941), pp. 407–413.

G. Mercier et A. Borg, “Contes tunisiens: le chat et le gros rat; le distrait”, IBLA 3 (1939), pp. 347–349.

M. Paollilo, Contes et légendes de Tunisie, Paris 1953 (256 pp.) – Collée-tion pour la jeunesse.

Lucien Paye (cd.), Contes de Tunisie recueillis par le Centre d’études des écoles, Tunis 1949 (132 pp.).

Jean Quémeneur, “Conte tunisien”, IBLA 4 (1941), pp. 50–53.

Jean Quémeneur, Enigmes tunisiennes, Tunis (IBLA) 1944 (236 pp.). – Certaines énigmes ont rapport à des légendes.,

Jeanne Raunay, Contes tunisiens, Paris 1931.

A. Renon, “La poulette enchantée, conte tunisien”, IBLA 9 (1946), pp. 239–244.

A. Renon, Les Semailles, Tunis (Collection Le Bled), Tunis 1946, pp. 36–38: Légendes de l’origine des semailles, de la dimeé de la jachère, du premier pain.

Hans Stummc, Tunisische Märchen und Gedichte, Leipzig 1893 (2 vols.: XL 4116-pp., VIII + 160 pp.).

Hans Stumme, “Neue tunisische Sammlungen”, ZAOS 2 (1896), pp. 97 – 140.

Hans Stumme, Märchen der Berlier von Tamazratt in Sud-Tunisien, Leipzig 1900 (IV + 72 pp.).

A. Tardy, “Le monde renversé”, IBLA 1 (1937), pp. 63–69.

A.Tardy, “Au marché: conte tunisien”, IBLA 2 (1938), p. 34.

A. Tardy, “Humour tunisien, la réponse sans réplique”, IBLA 5 (1942), pp. 288–297.

ספרות יפה, תיאורי מסע וזכרונות 🔗

BELLES LETTRES, MEMOIRS AND TRAVEL ACCOUNTS

זכו יהודי טוניסיה וקמו מקרבם סופרים, אשר שמם יצא הרחק מגבולות ארץ לידתם וכרקע ליצירותיהם בחרו לעצמם את הגיטו הטוניסאי, ואת חיי היהודים ב“חארה”. גם יצירות אלו, אם כי נכללים בהן יסודות דמיון וכזב, שהם, כידוע, “מיטב השיר”, יש בהן כדי לתת חומר בידי החוקר הזהיר, להכרת הוויי-החיים המיוחד של יהודי טוניסיה.

מבין היצירות מסוג זה נציין:

נחום ירושלמי, אלמנת הצורף של הביי, תל-אביב (הוצ' נ. טברסקי) תש"י (175 עמ').

אלבר ממי, נציב המלח, תל-אביב (הוצ' עם עובד), תש"ד (240 עמ'). – המקור הצרפתי – למטה.

פ. עלוש, “אם הבנות (ציור מחיי היהודים בתוניסיה)”, מזרח ומערב ג, (תרפ"ט), עמ' 463–468.

Vitalis Danon³⁴, Aron le colporteur, nouvelle juive nord-africaine, Tunis (Kahena) 1933 (66 pp.).

V. Danon, Dieu a pardonné, nouvelle juive nord-africaine, Tunis (Ka-hena) 1934 (92 pp.).

V. Danon, Ninette de la rue du péché, nouvelle populiste, Tunis (Ka-hena) 1938 (105 pp.).

Lucien Delmas, Au soleil du Beylik: scènes et types de la vie tunisienne, Tunis (Rapide) 1932 (330 pp.).

Louis Golding, “The Cheikh of the Israélites”, MJ 12 (1926), pp. 349 – 358.

Albert Mcmmi, La statue de sel, Paris (Corréa) 1953 (282 pp.) התרגום העברי – לעיל, בראש העמוד³⁵

Albert Memmi, Agar, Paris (Corréa) 1955 (251 pp.).

Albert Memmi, “The Others, a story of North Africa”, Commentary, November 1955, pp. 428–434.

Marcel Picard, “Scènes de Tunisie” Evidences 31 (Mars–Avril 1953), pp. 21–24.

Ryvel (Raphaël Levy), L’enfant de l’Oukala, Tunis (Kahena) 1931 (94 pp.).

Ryvel (R. Levy), Les lumières de la Hara: nouvelles, Tunis (Hadida) 1935 (73 pp.).

Ryvel (R. Levy), Chants du Ghetto: poèmes, Tunis 1936 (77 pp.).

Ryvel (R. Levy), L’oeillet de Jérusalem, Tunis 1936(?).

J.Vehel (Jacques Victor Levy), Les veillés de la Hafsia, Manosque (Magne) 1920.

סקירות ביבליוגראפיות 🔗

BIBLIOGRAPHICAL SURVEYS

רשימה ביבליוגראפית מקיפה וממצה על האספקטים השונים של יהדות צפון-אפריקה בכלל ושל יהדות טוניסיה בפרט נתפרסמה ע"י אברהם הטל: אברהם הטל, “פרסומים על יהדות צפון אפריקה, רשימה ביבליוגראפית”, ספונות ה' (תשכ"א), עמ' 467–508 (950 ערכים)³⁶.

רשימה ראשונה זו הושלמה ע"י המחבר בשני פירסומים נוספים:

אברהם הטל, רשימה ביבליוגראפית על יהדות צפון-אפריקה, ירושלים תשכ"א (39 עמ', 857 ערכים)³⁷.

[Robert Attal], Bibliography of Works on North African Jewry, Jérusalem 1963 (6 pp.). –.שיכפול, 80 ערכים³⁸.

המיספרים הסידוריים של הערכים הטוניסאיים בכל אחת משלוש הרשימות צויינו בהערות שלמטה.

מבחר ביבליוגראפי 🔗

SELECTIVE BIBLIOGRAPHY

בפתיחתנו למבחר הביבליוגראפי שבקובץ מארוקו (עמ' 166), הערנו כי “אין עדיין בידינו ספר מדעי מקיף, המסכם את תולדות יהודי צפון אפריקה, מאז בואם לשם ועד ימינו, ואת תרומתם לתרבות ישראל בעבר ובהווה. העבודות המובאות ברשימה למטה עשויות לשמש נדבכים לבניין העתיד לקום, בהאירן אספקטים שונים של הנושא הנידון”. בינתיים נתפרסם ספרו המקיף והממצה של פרוס' ח"ז הירשברג על תולדות היהודים באפריקה הצפונית³⁹ והוא משמש מסד מוצק לחקר המגרב. עם זאת ברור שעל דעת המחבר לא עלה לחקור במיוחד את האספקטים האתנולוגיים והפולקלוריסטיים של יהדות המגרב ובתחומים אלה נשאר עדיין מקום רב להתגדר בו.

כל ערך נכלל ב“מבחר” פעם אחת בלבד. אמנם יש ערכים שאפשר לשייכם גם לשניים (או יותר) מבין שמונת מדורי ה“מבחר”, אך העדפנו לכלול גם ערכים אלה פעם אחת בלבד, במדור שבו הם נראו לנו מהותיים ביותר. הפרקים סודרו בהתאם לצורכי קובץ זה: תחילה הובאו סקירות ומבואות כלליים המבהירים את הרקע ההיסטורי-גיאוגראפי של יהדות טוניסיה ואת קשריה עם ארץ-ישראל; אחר-כך באים ערכים המאירים את אורחות-החיים הפנימיים ואת תחומי-היצירה השונים. הפרקים האחרונים מוקדשים ליצירה העממית בכלל ולסיפור העממי בפרט, אגב שימת-לב מיוחדת לסיפורי-עם לא-יהודיים בטוניסיה, שלהם הוקדש להלן מדור מיוחד (ז'). בכל פרק מסודרים הערכים לפי הא“ב, תחילה העברי ואחר-כך הלועזי, של המחברים⁴⁰. בציוני ספרים ניתן אחרי מקום הדפוס – שם המו”ל (בסוגריים).

האי ג’רבה, אם כי מבחינה גיאוגראפית-מדינית הוא מהווה חלק אינטגראלי של טוניסיה, הרי הוא שונה לחלוטין מגוף היבשת, מבחינה אתנית. גם סיפורי ג’רבה שונים מבחינת המוטיוויקה שלהם מסיפורי טוניסיה⁴¹ והם דומים יותר לסיפורי לוב; ואין כאן המקום להאריך.

ברצוני להביע כאן תודה כפולה ומכופלת לאברהם הטל ממכון בן-צבי שעבר על הביבליוגראפיה והעיר הערות חשובות.

(א) סקירות כלליות והיסטוריות 🔗

(a) GENERAL AND HISTORICAL SURVEYS

במדור זה הוקדשה שימת-לב מיוחדת לסקירות היסטוריות המשקפות את עברם של יהודי טוניסיה⁴², בכללן מאמרים שנתפרסמו בעתונות העברית והלועזית בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה הזאת, וכן מאמרים העוסקים אומנם בעיקר ב“אקטואליה”, אך מאירים גם את רקעם ההיסטורי של המאורעות. כן מובאים כאן מאמרים גיאוגרפיים-היסטוריים כלליים, אשר כרקע משמש להם היישוב היהודי המקומי – תולדותיו, מבנהו וכיו"ב. סקירות ומחקרים המדגישים את האספקט הארכיאולוגי של היישוב (בתי-כנסיות, כתובות בבתי-קברות וכיו"ב) נרשמו למטה, במדור ד', הכולל, בין השאר, מאמרים מתחום האמנות העממית והארכיטקטורה.