רקע
אליעזר שטיינמן
שאלות ותשובות

 

א. פירות טריים    🔗

אומרת הנכדה:

“סבא, אני אוהבת פירות טריים, לא מבושלים.”

“אומרים פירות חיים.”

“כלל לא נכון, אומרים פירות טריים. בעצמי שמעתי מפי אבא שלי. הוא יודע יותר טוב ממך.”

“מניין אַת יודעת שהוא יודע יותר טוב ממני?”

“אני יודעת. מפני שהוא צעיר ממך ואתה זקן ממנו. אתה כבר שכחת מה שלמדת בבית ספר. הזקנים שוכחים הכול. הם כלל לא לומדים.”

“אני זקן ובכל זאת לומד, כל יום הנני לומד.”

“אני חושבת שאתה כלל לא לומד. אני רואה אותך כל יום, אתה יושב בחדרך וכותב, כותב, כותב ספרים. אז מה אתה לומד. אתה כלל לא הולך לטייל, לא נוסע באוטובוס, לא בא לשום מקום להיפגש עם אנשים כמו אבא שלי, לא עולה במדריגות למקום גבוה, גבוה כמו עד לשמים, ולא יורד במדריגות, יושב לך תמיד ליד השולחן שלך. מה אתה לומד שם וממי אתה לומד?”


 

ב. המחלה הטובה    🔗

שואלת הנכדה:

“סבא אתה אוכל הכול?”

“הלא רואה את שאני אוכל הכול.”

“אני לא שואלת אם אתה אוכל כל מה שעומד על השולחן. אני שואלת אם אתה אוכל כל מה שנותנים לך לאכול, אם זה פרי או עוגה או אפילו מרק.”

“כן, אוכל הכול. ואת?”

“גם אני אוכלת הכול. חוץ ממה שאיני אוהבת.”

“ומה הם הדברים שאינך אוהבת לאכול?”

“וכי אני יודעת? כל מיני דברים יש שאיני אוהבת לאכול. לא תמיד אותם הדברים איני אוהבת. פעמים איני אוהבת חמיצה, ופעמים אני שונאת זיתים ירוקים, חמאה, בננה. פתיתים, אפילו אטריות גם כן לא, ודייסות שכאלה, כל מה שאינו מתחשק לי איני אוהבת. אפילו להביט על זה איני יכולה. אז אתה יודע מה אני עושה? אני מעבירה את העיניים שלי לצד אחר לגמרי, שלא אצטרך לראות את זה. מה אתה מביט עלי ככה, ככה, כאילו שאני…”

“אני מביט… לפי שאיני מבין. אינך רוצה לאכול לפעמים, מילא… אבל גם לא להביט… להעביר את העיניים… מה יש?”

“יש, יש, סבא. זה ככה. או שאני אוכלת או שאני שונאת את זאת… (שותקת מעט.) אני כזאת היא. (שוב שותקת שעה קלה כמעיינת במחשבתה.) ואולי אני כלל לא שונאת. פשוט לא אוכלת, לא רוצה. לא רוצה. ואני גם חושבת לפעמים שאם אני לא רוצה מאוד לא רוצה, אז זו היא מחלה…”

“מחלה?”

“סבא, אל תיבהל. רואה אני פחד יש לך בעיניים מן המחלה שלי. זו היא מחלה, אבל לא לא-טובה.”

“כלום יש מחלה טובה?”

“לא יש. באמת לא יש. כל המחלות הן לא טובות, חוץ מן…”

“מן מה?”

“חוץ ממחלת המוכשרות… אתה יודע מה זה מחלת המוכשרות? זה כשילד מוכשר הרבה חזק ויודע מה שכל חבריו לא יודעים. אז הוא חולה במחלת המוכשרות. בנת?”


 

ג. לא צריך לומר מה שאומרים    🔗

“אגיד לך דבר-מה, סבא, אני כלל לא אוהבת כשאומרים לי שאני יפה.”

“מדוע אינך אוהבת?”

“מפני ש… אם אני יפה באמת, לא בצחוק, אז לא צריך כלל להגיד לי זאת. אפשר להביט עלי ודי. לא צריך לומר מה שאומרים.”

“אומרים לך לפי שרוצים שתדעי מה שחושבים עליך.”

איור א.png

“ובשביל זה מדברים? וכי למה צריך לדבר? אפילו לא ידברו אלי, לא-כלום יגידו לי, רק יביטו אלי, ואני אראה כיצד מביטים עלי, אז מיד אדע מה שחושב עלי המביטן… אני בעיניים רואה הכול.”

“בעיניים רואים, אבל אין שומעים בעיניים, וכשרואים ילדה טובה ויפה רוצים להגיד לה זאת שתשמע ששמחים לראות ילדה כזאת.”

“אבל אני כלל לא ילדה כזאת היא. אני לא טובה, מאוד לא טובה, שובבה לפעמים. אתמול השתוללתי נורא. אז מה אני טובה?”

“אבל את לא תמיד משתוללת. נכון? שיעורים את מכינה כל יום. ובכן את ילדה טובה.”

“אולם יפה אינני. לפעמים אני חושבת שאני מאוד לא יפה. אין לי כלל עיניים כחולות. העיניים שלי שחורות. ואני לא אוהבת את השערות החומות שלי. נכון שאני חומה? האף שלי כלל לא בסדר. הוא כזה ארוך. והאוזניים שלי קטנות. אצלנו בבית הספר יש ילדה, חברה שלי, בכיתה שלי, יש לה אף קטן-קטן והאוזניים שלה ארוכות והעיניים שלה קטנטנות, כמו שני זיתים קטנים, לא, כמו שני פולים, לא פולים קטנים, כי אם קצת גדולים, ויש לה גם משקפיים. שכחתי כיצד אומרים על מי שיש לו משקפיים על גבי החוטם. אומרים שהוא מרכיב משקפיים נכון? כן, הילדה ההיא, החברה שלי בכיתה שלי, מרכיבה משקפיים, והיא נורא יפה. אך אני לא יפה, כל כך לא יפה, כאילו שאני צריכה לבכות על שאני כל כך לא יפה.”

“ולכן אומרים לך שאַת יפה, ואמת אומרים לך, מפני שאַת לא יודעת את האמת. אַת חושבת שעיניים שחורות ושער חום אינם יפים, לכן אומרים לך את האמת.”

“סבא, אי אפשר כלל לדבר אתך, אתה לפעמים מרגיזן נורא. אתה אומר שאומרים לי אמת. אמת כלל לא צריך לומר, שזה אמת. אז מה? אז למה להגיד? אני באמת חושבת שלא צריך לומר מה שאומרים אם שזה אמת. אמת הכול יודעים. אמת לא צריך להגיד. זה ככה. ואם אומרים לי אז אני חושבת שאומרים זאת לא באמת רק בצחוק, מחמת שאני ילדה קטנה, לא, לא קטנה אני אבל גם לא גדולה, ולפי שאני עדיין לא גדולה אז מדברים אלי תמיד בצחוק. לא אוהבת כשצוחקים עלי כאילו שאני לגמרי טיפשה. אני לא יפה, אבל לא רוצה להיות טיפשה.”


 

ד. בבקשה, ילד    🔗

טוענת הנכדה:

“סבא, כלום הילד איננו אדם?”

“וכי מי אמר זאת?”

“אין אומרים זאת, אך עושים זאת.”

“מי עושה זאת?”

“כולם עושים זאת. אני עצמי ראיתי הרבה הרבה פעמים. כשנוסעים באוטובוס ויש שם אנשים המון, כל הספסלים תפוסים, צפוף נורא, אפילו כלבלב קטן אי אפשר עוד להכניס לתוך האוטובוס, מי שיושב יושב ורבים הרבה עומדים, דוחקים זה את זה, דוחפים, ופתאום רואים ילד יושב על הספסל, מיד הגדולים קוראים ‘ילד, קום, ילד, תן לאיש לשבת’, כאילו שהילד אינו איש, כאילו שהוא אפילו לא חצי בן אדם, לא כלום הוא, כמו תיק הוא או חתולה כזאת הוא. ואם הילד אינו שומע תיכף אז צועקים עליו: ‘ילד, הסתלק מכאן. וכי אינך רואה שגדולים עומדים ואתה יושב לך?’ ככה נוזפים בו. ומדוע אסור לו לילד לשבת כשגדולים עומדים?”

“אולי מפני שהגדולים עובדים הרבה, ממהרים תמיד לעבודה, הולכים לכאן ולכאן. נוסעים ממקום למקום ומתעייפים וקשה להם לעמוד על רגליהם יותר מדי.”

“סבא, שתוק. אם תדבר הרבה תתחרבן. זה כלל לא אמת שרק הגדולים מתעייפים ולא יכולים לפעמים לעמוד על רגליהם. והילד כלום אינו מתעייף לפעמים הרבה נורא? גם הילד צריך לעבוד קשה. הוא לומד בבית הספר או לא לומד? לומד. בבית הספר המורה מדבר והוא צריך להקשיב לו. להקשיב תמיד להקשיב. ומה אתה חושב שזה קל להקשיב, להקשיב, לשתוק ולהקשיב? אסור לפתוח את הפה, אף הגה אסור להוציא מן הפה. לשתוק, לשתוק עד ששואלים אותך. גם בעיניים אי אפשר להביט לאן שרוצים, רק אל המורה צריך להביט אפילו שלא רוצים כלל להביט אליו. ופתאום קוראים אותך אל הלוח. קפצי אל הלוח. ולא רק פעם אחת עליך לקפוץ אל הלוח. כל פעם ושוב לקפוץ. מהר מהר ניגשים. מהר מהר לוקחים את הגיר. מהר מהר רושמים על הלוח. או שסתם שואל המורה כדי לענות על פה. ואם לא תעני תיכף ישיב מישהו אחר במקומך ואז את כלל לא מבסוטה. תמיד צריך למהר. ואת השיעורים, סבא, צריך להכין? ומה אתה חושב לך ששיעורים מכינים אחת שתיים וחלס? זה כלל לא כך. לומדים, לומדים, עד שזוכרים ושוכחים פחות. ורק לאחר שחוזרים שלוש פעמים וחמש פעמים ואפילו עשר פעמים, חוזרים בפה וגם חוזרים בלב, אז יש שאין את שוכחת עוד כלום. זה כלל לא קל לעשות שיעורים, רואה אתה? הילד עובד הרבה בשיעורים.”

“אבל אחרי השיעורים את יכולה לנוח כמה שאת רוצה. לא כן?”

"סבא, אתה פשוט לא מבין כלום. אתה כבר שכחת מה שעשית כשהיית ילד. הכל שכחת. הזקנים הכל שוכחים. אחרי השיעורים כלל לא נחים. אחרי השיעורים עובדים קשה נורא. אחרי השיעורים הולכים לשחק. וכשמשחקים אתה יודע מה שעושים? רצים, משתוללים, רצים הרבה בתופסת ובמחבואים, צועקים ופעמים מתקוטטים. רודפים זה אחר זה, אם מכים אותך גם אַת צריכה

איור ב.png

להכות, – אפילו כשמכים בצחוק גם כן כואב, רוצים אפילו לבכות לפעמים כל כך כואב. אני פעם אחת מעדתי כשרצתי וקיבלתי מכה ברגל, פעמים נופלים על הראש ונחבטים במצח. אבל תמיד מתעייפים מן המשחקים. אני, סבא, שובבנית נורא ואוהבת להשתולל. כל ילד הוא כל היום כמו עגלה על גלגלים. אין הוא נח כמעט אף רגע. וכשהוא נכנס לאוטובוס ויושב לו במקום, מיד כל הגדולים מביטים עליו ברוגז, ואם נעשה צפוף כולם קוראים בפה אחד: ‘ילד, קום. ילד, אינך מתבייש שאתה יושב וגדול ממך עומד?’ בעיני ראיתי פעם שאחד ניגש אל ילד באוטובוס ואפילו לא דיבר אליו. כלום לא אמר לו, הרימו בידיים וישב במקומו, כאילו שהוא אני יודעת מה. חפיסה כזאת, לא חפיסה אני רוצה להגיד. חבילה או מה שהוא שאפשר להשליך, זבוב שמגרשים אותו."

“ראיתי פעם מעשה כזה, אבל כך אין עושים רבים. זה רק איש אחד לא-טוב נהג כך.”

“אז מה יש? אמת היא שרק פעם אחת ראיתי שעושים כך לילד. לא הכול סוחבים ילד בידיים ממקומו. אבל רבים, רבים גוערים בילד, מצווים עליו לקום, כאילו שהוא גבור וחזק מן הגדול וקל לו תמיד לעמוד על הרגליים אפילו שהוא עייף מאוד. סבא, מה זה שהגדולים אינם מתנהגים בנימוס? שיגידו לפחות: ילד, בבקשה לעמוד, או: סליחה, ילד, תואיל נא בטובך לפנות את מקומך בשביל זקן וחלוש. לא אומרים כך, אלא נותנים לו פקודה, מגלגלים אותו כאילו שהוא חבית, או, נגיד, גלגל. זה כלל לא יפה. לא כן?”

“כן.”

“אתה אומר כן באמת או בצחוק?”

“באמת.”

“באמת-באמת?”


 

ה. אלהים הוא טוב    🔗

“סבא, אני לומדת חוּמש. גם אתה למדת חומש?”

“כן.”

“האם למדת גם כן כמו אני כל פרשת בראשית ממה שאלהים ברא את העולם עד השבת ועד חוה והנחש?”

“כן.”

“הגם אתה עוד זוכר הכול הכול כמו אני?”

“זוכר. אולי רוצה את לספר קצת ממה שלמדת בפרשת בראשית?”

“זוכר, אולי רוצה את לספר קצת ממה שלמדת בפרשת בראשית?”

“טוב. אספר לך. אני יודעת הכול. תחילה ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב. לאחר כך הבדיל אלהים בין האור ובין החושך ובין מים למים והוא קרא לאור יום ולחושך קרא לילה ולרקיע קרא שמים וליבשה ארץ ועוד פעם וירא כי טוב. אחר כך עשה אלהים דשא ועץ כל פרי וירא כי טוב. ואחר כך עשה את השמש ואת הכוכבים וירא כי טוב. אחר כך כל יום שהאלהים ברא איזה יצור חדש, עופות ותנינים וכל נפש חיה, אפילו רמש קטן או חיה גדולה, נגיד זאב, נמר, קוף, ציפור, כל מה שיש בעולם, אז הוא אמר כי טוב. סבא, האם האלהים הוא באמת טוב שכזה, שאף פעם לא אמר רע?”

“כן. אלהים הוא טוב ואוהב כל מה שברא.”

“אמור, סבא, אילו האלהים ברא אותי אז בזמן ההוא שברא הכול, היה אומר גם עלי שאני טובה והיה אוהב אותי?”

“בוודאי.”

“אבל, סבא, אל תחשוב לך שמפני שאני ילדה קטנה, אני רוצה לומר לא-גדולה, מוּתר להגיד לי שקר על שלי אני. אלהים לא היה אוהב אותי, כי אני כלל לא טובה, אני רעה, פעמים רעה מאוד, אני שובבה ונורא רוגזנית.”

“אלהים בוודאי אוהב אותך. גם אבא ואמא ואנו כולנו אוהבים אותך.”

“זה אתה מדבר ככה – לאחר שהוּת קלה של שתיקה – אז תגיד לי, סבא, אם האלהים כל כך טוב למה ברא את הנחש הרע המזיק לאדם?”

“אולי ברא האל את הנחש כדי לפתות את האדם לעשות רע ואם האדם לא ישמע לו יהיה זה סימן שהוא גיבור. רוצה אלהים שהאדם יהיה גיבור טוב.”

“סבא, הנחש כלל לא הלך אל האדם לפתותו. הוא פיתה את חוה, כמו שבאמת אמר אדם אל אלהים האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. אבל חכה, סבא, שתוק סבא, אל תדבר אלי עדיין כלום. אני מדברת, ואתה שמע. אשאלך דבר-מה. ואם אתה יודע תענה לי.”

“שאלי, בתי, שאלי.”

“אני שואלת, סבא. כתוב בחומש: והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלהים ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. אז ענתה לו האשה. ולאחר כן ענה הנחש לאשה. וככה זה היה. הנחש דיבר והאשה שמעה. האשה דיברה והנחש שמע. אזי אני שואלת: היכן היה אדם בשעה שהנחש והאשה דיברוּ יחד? חושבת אני שאילו היה גם אדם שם היה מגרש את הנחש ולא נותן לו לפתות את חוה אשתו לנגוע בעץ הדעת ולאחר כך לאכול מן הפרי. אזי היכן היה אדם? והם הרי היו רק שניים בכל העולם. וכי לא שמר אדם על חוה אשתו?”

“איני יודע. אבל יכול להיות שאדם היה אותה שעה ישן.”

“זה באמת כך היה, סבא. אדם היה ישנן. וזה לא טוב. הוא פשוט אהב לישון הרבה. ככתוב ויפל ה' תרדמה על האדם ויישן. זהו. אדם ישנן היה. הוא היה ישן הרבה הרבה. ממנוּ בא כל הרע. לא כן, סבא? אדם היה לא טוב.”

“אבל מניין לך שאדם היה לא טוב?”

“לא טוב היה, לפי שאהב לישון ולא שמר על חוה אשתו, ובאמת אלהים אמר על הכול כי טוב, אף על הרמש הקטן, אך על האדם לא אמר כי טוב.”


 

ו. דמעות    🔗

“סבא, אשאל אותך דבר-מה.”

“שאלי, בתי, שאלי.”

“אבל שתענה לי באמת על שאלתי. לא כמו ש…”

“ש… מה?”

“שפעמים אתה, כשאני שואלת אותך דבר-מה, עונה לי רק מעט או עונה כך שאיני מבינה מה אמרת לי, כאילו שאינך יודע מה לענות לי.”

“לפי שלא על כל שאלה אני יודע מה לענות.”

“סבא, אתה כבר מתחיל. אתה יודע. בטח אתה יודע. הכל אתה יודע. המורה שלי אומרת שכשרוצים יודעים.”

“יש דברים שאפילו כשרוצים אינם יודעים.”

“די, סבא. אני לא רוצה שתסדר אותי. הגד לי רק כן או לא. אם תגיד לי כן אז אשאל. לא, אל תגיד כלום. אני אשאל ודי.”

“שאלי, בתי, שאלי.”

“ובכן, שמע, אני שואלת. מפני-מה ילדים בוכים הרבה וגדולים כלל לא בוכים אף פעם?”

“אולי משום שהילדים מרגישים כאבים והגדולים לא.”

“זה כלל לא נכון. גם לגדולים כואב…. כשהם מקבלים מכה חזקה או שהם חולים או שלא טוב להם. בטח שיש גדולים שלא טוב להם, ואפילו מתקוטטים ורוגזים. והם גם אז אינם בוכים. פעמים צועקים זה על זה ואינם בוכים אף פעם. וילדים בוכים נורא אפילו כשלא כואב להם חזק מאוד.”

“אולי משום שהתינוקות אין להם כוח להתגבר על החשק לבכות ולגדולים יש כוח.”

“זה כלל לא נכון. לי דווקא יש כוח. אלא מה, אין לי כוח. אני אפילו אוכלת הרבה יותר מאשר אתה. אתה אוכל מעט לגמרי. ואני כשיש לי כאב מעט, כשחברה לוקחת ממני דבר שהוא שלי או מי מן הגדולים מעליב אותי אפילו רק טיפ-טיפונת, או פעמים שאיני יכולה להכין את השיעור, ששכחתי דבר-מה שאמרה לנו המורה ואיני יכולה להיזכר ועוד דברים יש שאם מציק לי, תיכף דמעות באות לי בעיניים, אפילו שלא רוצה ומאוד משתדלת שלא לבכות, איני יכולה להתגבר. מפני מה זה?”

“אולי הגדולים אינם בוכים משום שכבר בכו מספיק כשהיו קטנים.”

“אז מה יש? אני כלל לא מבינה מה שאמרת לי. כאילו שכל כך מעט דמעות יש. שלאחר שאדם בכה כשהיה קטן שוב אינו יכול לבכות כשהוא גדול… משום ש… כבר הוציא את כל הדמעות מתוכו. ואני מרגישה לפעמים שהייתי יכולה לבכות הרבה נורא. שאפילו אם אבכה כל היום וכל הלילה ועוד יום ועוד לילה ועוד ועוד, יהיו לי עוד דמעות… לכל התמיד יש בקרבי דמעות. (שתיקה קלה מתוך עיון מחשבה) אתה יודע, סבא, מה שאני חושבת? נחש-נא.”

“איני יכול לנחש. תגידי לי.”

“אני חושבת… חושבת… שהדמעות הן מאלהים. בטח אלהים הוא בכיין גדול. והוא הרי גדול נורא והרבה מאוד. אז הוא נותן לנו גם מן הדמעות הרבה-הרבה. ובכן, תגיד לי למה הגדולים אינם בוכים?”

“אולי משום שהגדולים מתביישים לבכות.”

“סבא, מה אתה אומר? אתה פשוט רוצה לשקר אותי. מה זאת אומרת שהגדולים מתביישים. כאילו שהקטנים אינם מתביישים כלל. הקטנים הם ביישנים נורא. אני כשהייתי קטנה… זאת אומרת, קטנה מאוד, הייתי ביישנית… וגם עכשיו אני ביישנית איומה. סבא, אולי תגיד לי: מפני מה הקטנים הם ביישנים כל כך?”

“באמת איני יודע1.”

“סבא, שוב אינך יודע. כלום אינך יודע. למה הילדים בוכים אינך יודע. ולמה הם ביישנים גם כן לא. לא, תגיד לי. אתה בוודאי יודע.”

“לא, דבר זה באמת איני יודע.”

“שכחת כבר כשהיית קטן?”

“כן. שכחתי.”

“אז אולי הקטנים מתביישים מחמת שהם לא כגדולים נמוכים בקומה.”

“ואת מה חושבת, שהם מתביישים משום שהם נמוכי-קומה?”

“סבא, אני השואלת. לך אסור לשאול. אתה צריך לענות. ואולי הקטנים מתביישים מחמת שהם חלשים וכל אחד יכול לצוות עליהם ולומר להם עשו ככה וככה אל תעשו, פה אל תשבו ושם אל תעמודו. גם אתה, סבא, הנך מפקדן כזה. לשולחן שלך אסור לגשת, בפיסת-נייר על השולחן שלך אסור לנגוע. סבא, למה אתה כל כך… איני יודעת איך להגיד… למה אתה כל כך כמו כל הגדולים גאווני כזה? ענה לי…”

“ובכן, זו היא שאלה חדשה שעלי לענות עליה. לא כן?”

“כן. ומה אתה חושב, סבא שלי, שאין לי עוד יותר שאלות? יש לי עוד הרבה מאוד. (שוב שוקעת בהרהורים לשעה קלה ומפטירה) אבל רואה אני שאין לך כלל חשק לענות לי על שום שאלה. לכן לא אוסיף עוד לנדנד לך… ורק עוד שאלה אחת אשאל אותך ודי. מותר?”

“מילא, שאלי.”

“כן, סבא, רציתי לשאול, האם נכון הדבר, שכשאלהים ברא את האדם נתן לו שאלות הרבה יותר מתשובות?”



  1. “יודעת” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!