(ליובל השבעים שלו)
מן הגולה אשר בליטא הוא, מן הכאב והשפלות שבגלות ומן האפסות של יהודי-הגלות הוא מספר לנו, ובשתי שפותינו ידבר אלינו: בשפת עברי-דייטש, שכולה מרה וקללה ובלבול וצחוק יבש, ולא תואר לה ולא רוך לה ולא עומק לה, ובשפה בלתי מובנה אלא ליחידים, לשון-קודש עתיקה ומשונה, לשון-קינות מורתחה; וב“השתדלותו” גופו נמסרים כתביו לדפוס, והוא המו“ס שלהם, והוא המפיצם ומחלקם ביעקב, ושמוֹ לפנים – ש”י אברמוביץ.
בן שבעים האיש. לפני שבעים שנה, בכ' לדצמבר, אירע אותו המאורע. ביום ההוא נולד לאחד מיהודי-קאפּוּליה, קאפּוּליה זו הסמוכה לסלוּצק, אותו השלום-יעקב הקטן, אשר בגדלו, בגדלו מאוד, נהיה למנדלי מוכר-ספרים.
בן שבעים האיש. ועולמות רבים קבר בחייו. מן הקליפה התמימה, שבה היה נתון אותו הירשילי שב“ווינשפינגעריל”, אל עולם המשכילים עם תקוותיו התמימות-המגוחכות ואמונותיו התמימוֹת-המגוחכות ומלחמותיו התמימוֹת והיותר ממגוחכות שב“האבות והבנים” מצד אחד ועם עבודת-ההשכלה הממשית של הפצת ידיעות-הטבע ומשפט-שלום ומאמרי-חיים הרבה מצד שני. משם – אל העממיות, אל דרישת טובת-העם האמיתית, אל המלחמה נגד בעלי-טובתו המדומים ואל אותו הרוח הפובליציסטי-הדימוקראטי שב“קליין-מענשעלי”, ה“טאקסה”, ה“פריזיוו” ו“הסוסה”. משם – אל צחוק הרעל, אל הסארקאסמוּס הנורא והחד, אל הבוז האיום והלעג-הביטול האיום שב“מסעות בנימין השלישי”, ב“בימי הרעש” וב“ספר הקבצנים”. נטפלה לו על דרכו אותה הבנת האסון, אותה הבנת-הסוף, אותה ההבנה של “מעוּות לא יוכל לתקון”, וזו מצאה את ביטויה הגמור באותה היצירה המלאה פיוּט כולה ורחמנות כולה – לא רחמים אלא רחמנות – “בעמק הבכא”.
“לכו, בנים, שמעו ואספר לכם דרכי היהודים, שבתם וקוּמם, מלבושם והילוכם, מחשבותם והגיונם, משאם ומתנם” (“בסתר-רעם”) – עד כאן מנדלי מדרגה שניה. רחוק הוא כבר מרחק רב מן “ה”השכלה" המובהקת, עם שאיפותיה ה“קאזיוֹניוֹת” ומליצותיה הטיפשיות. והנה הוא מתעלה גם על תקופת ההתקוממות נגד רישעת-הקהל. שלמה וועקער עם קולו המשווע: “הוי, על הרועים הרעים!” הולך ונשכח. ה“מלחמה” בעד מקומה של “האשה העבריה”, חאסקיל ורייזיל שב“פרּיזיוו”, טענותיה של שפרינצה לבעלה, דעותיהם של מנדיל המשרת (המדבר בלשונו של אברמוביץ) ושל דוואשע המשרתת – כל אל מפַנים את מקומם. המספר הגדול מוצא קצת את עצמוֹ. הוא נעשה למה שהוא צריך להיות – למצייר ציורים, הוא מתחיל לכַתֵּב את מראה-עיניו ומשמע-אזניו, ובכיתוּב הלז, ב“ארומשרייבען” זה, כמו שהיו אבותינו אומרים, הוא רואה את עולמו. מלא הוא אז מן החידוד של סביבתו, מן החידוּד הליטאי, מן הליצנות של איש-הרחוב אשר אין לו כל. לפרקים יש אשר כוח-יצירתו מתעמק והוא שותק אז לגמרי (יעויין בהקדמה להוצאת ה“פריזיוו”), אך לא יארכו הימים. הסאטירה הקלאסית שב“פישקע הפיסח” ו“בנימין הנוסע” הולכת ונעשית יותר ויותר עמוקה, יותר נוקבת, יותר חודרת, מקבלת לאט-לאט גם קווים של הומאניות חומלת מיוחדה, עד שהוא מגיע למדרגתו ש“בעמק-הבכא”. פה מתגלה הוא בכל מידת-רחמנותו הגדולה. פה אנו רואים כיצד אמו של הירשילי מבשלת ארוחת-ערב, וכיצד הכל מסייעים לה בזה, ומה מורגש בבית באותה שעה; כיצד יהודים שותים מעט משקה ומה פניהם באותה שעה; כיצד יהודים חשים את עצמם במוצאי-שבת וכיצד ילדי-יהודים משחקים אהדדי ומה הרגשות אשר הם מעוררים בכלל בלב היוצר. פה אנו רואים את רייזא הפונדקאית, את ר' אברהם, את הריבונו-של-עולם היהודי בעצמו, זקן זה שירד מנכסיו. פה השתפכות-נפשו של מנדלי והתגלויות-עצמיותו מגיעות עד מרום-קצן. פה יושבת והומיה בכל עמודי המעשיה הארוכה אותה הטראגיוּת המדכאה של בנים עלובים שגלו מעל שולחן-אביהם והוטלו לארץ רחוקה, ותקוה לשוב כבר אין, ומסביב טס הרקבון-הכליון בדמות מידות מרוֹת-משונות ומעשים מפסידים-משונים. קלקוּל גדול!
קלקול גדול וצער גדוֹל המלה “נעביך” (צער-בעלי-חיים!) אינה סרה מעל שפתיו של מנדלי. נכמרו ניחומיו מאוד על הדלות הנוראה וכפיפת-הקומה הנוראה עוד יותר. אמנם, גם כאן אין רחמנותו זו מגיעה עד לאותה החנינה העולמית, המיסטית של כל גדולי-האנושיות, שהעמיקו לחדור לסודה של הבריאה. יחוסו של מנדלי אל החיים והבריות הוא קלאסי, ברור, ברור ביותר. יש, אמנם, שאיזה חזיון מעורר בו רגשות שונים (הילד היהודי, לדוגמה, בדבריו הידועים), ואולם גם עירבוב זה קרוב יותר למזיגה מאשר לתהיה. בכלל זרה לו למנדלי לגמרי זו התהיה, הרפלכסיה, האי-ידיעה של מסַפּרינו העברים בני הדור הזה. זרה לו לחלוטין הנפש הרצוצה האצילית העליונה של אמנינו החדשים, ולפיכך זר לו גם השרטוט הקצר והדק מן הדק של אלה, אשר לא אל הקהל, כי אם לעצמם יציירו. מנדלי, בכל שיעור-הקומה שלו, היה תמיד בעצמו “מתנגד” קבציאלי יותר מדי מכדי שירד אל התהום, מכדי שיתפוס את הטרגאדיה של פרפורי המחשבה העברית, את הטראגדיה של אנשי-הרוח העברים, של בעלי הקבלה והחסידות העברים. ..מנדלי הוא כולו מספר גלותי, והגלות עם פיכחותה וקטנוּניוּתה ועקימת מוחה וקוצר-כנפיה וגועל-הנפש שבה מניחה עליו את חותמה גם בהתרוממו למעלה. הצער העולמי בכלל, “הצער העמוק הישן-נושן”. כמבטאו של פרץ, אינו מתגלם אצלו מעולם בתור דבר הקובע ברכה לעצמו, אלא נכנע ומטושטש הוא תמיד מפני החוג המוגבל של ליקויה של יהדות-הגלות. (יעויין, לדוגמה,“הסוסה” פרק “ישראליק חושב חשבונו של עולם”), שִׁבתו של מנדלי היא בתוך הגלות וכל מעייניו והגיגיו בגלות. האבן השניה מ“ארבע האבנים הטובות” (בחזונו של פרץ) מתנוצצת בכתר בת-שירתו ביחוד ועולה בה על חברותיה. “אומלל-האומללים ויהודי-היהודים אשר בארץ” מושפע כולו ממנה ולית ביה אתר פנוּי מינה. העברי רחוק ממנו ואינו נוגע בו; יצירתו היא כולה בת-יהודים: חריפה, מחוכמה ומתחכמת. יודעת את כל מדורי הכסלוניות ורואה את כל דכדוכה של נשמת הדלפונאי. ישעו ממנו תלמידי ה“בוּנד”, כי לא ימצאו פרוליטאריאט יוצר, פרוליטאריאט מחדש-עולם, ב“ספר-הקבצנים”וב“עמק הבכא”. כאן התנוונות טיפוסית: מכאוֹב של יוסיף דעת ויוסיף פיקחות ודלות של נשרפים ומקבלים ובטלנים (אם אלה הולכים ופוחתים קצת, הלא אין זה מפני שמצאו מִחיה, אלא מפני שתמו בעלי-היכולת ליתן). אַל יכניסו אותו לתוך קהלם גם אלה בעלי ה“תחיה” מכל המינים, אשר גילה, רינה, דיצה פזמונם ואשר מתוך התלהבות מעושה ופאתוס מלאכותי הם רוצים להונות את עצמם ואת אחרים. מנדלי זקננו הביט אל המציאות הפשוטה בכל פניה. הוא יודע, כי מסעותיו של בנימין השלישי לא העשירו את האנושיות. הוא יודע, כי אנחנו לא יצרנו ואיננו יוצרים דבר בגלותנו, כי מהבל המה יחד כל אידיאלינו שבכאן ומשאות-נפשנו שבכאן. הוא יודע אפילו את הסוד, שאף “ושבו בנים לגבולם” ו“בית יעקב לכו ונלכה” – אין פירושם אלא: קלגסים התנפלו על קבציאל ושבו את סוסו של מנדלי במלחמה וצריך לבקש פרנסה. העליה של השנים האחרונות לארץ-ישראל מראה מה חודר הוא מבטו של מי שכתב “בימי הרעש”. את מהותם האלמנטארית והאמיתית של יהודי-הגלות לא השיגה שום בריה כנשמתו הגדולה של מנדלי.
גם בלי שאגיד יבינו אחי הקרובים, כי לא “כאראקטריסטיקה” מר' מנדלי מוכר-ספרים באתי לכתוב היום. למה כאראקטריסטיקות? צריך לא לדבר על-דבר מנדלי, כי אם לקרוא את מנדלי, ואז בוודאי ימצא כל קורא וקורא, לפי שורש-נשמתוֹ, את אותו ה“עפעס”, את אותו ה“דבר-מה”, אשר בכל כאראקטריסטיקה חסור יחסר. נתכוונתי רק לציין איזו חצאי דברים, איזו מעין-הערות שהתעוררו בי לזכרון יום-השבעים של הישיש הגדול והאהוב שלנו.
[ט“ז טבת, תרס”ז; “המעורר”, שנה ב' חוברת א', ינואר:1907; החתימה: ח. ב.צלאל]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.