א
פייטן עברי היה בפולין. הוא נכלא בגיטו ונקלע למחנות המוות. הואיל והלשון הגרמנית היתה שגורה יפה בפיו, נתמנה מתורגמן בין התליינים לבין אחיו המעונים, המוצאים לתאי הגזים ולכבשני השריפה. הוא גופא ניצל בנס מכליה, אך מוחו הנרעש לא עצר כוח להכיל את אימת האימות ונוכח מראות ההשמדה נטרפה דעתו עליו.
משהוצא יום אחד לעבודת פרך בשדה ונחיריו הריחו לפתע את ריח האביב שפרץ מסביב בעתרת קסמיו ועיניו קלטו ירק אחו וזיו כחלת רקיעים, חייך אל עצמו בחיוכו של אדם נבון, הטיח את מעדרו בפניו של הזקיף בכוח רב עד שזה כרע המום לרגליו, וכאדם היודע את אשר לפניו אזר אונים, מילט את נפשו ומצא לו סתר בעבי היער הסמוך. כדורי המרצחים לא השיגוהו שעה שהיה נישא לקראת החרות וצחוקו המטורף הכה הדים ביער והילך אימים.
הוא נפל בידי קבוצת פרטיזנים אשר שלטו בחביון היער, והללו סיפקו לו מזונותיו והניחו אותו לנפשו לאחר שנוכח לדעת כי אין דעתו שפויה עליו. אך הוא, המטורף, הקשיב לרעמי התותחים אשר בישרו את כבושיו של הצבא האדום, וללא חת היה פוסע בכיוון הפגזים הנופלים ומגרונו הניחר בוקעים פרקי תהלים. אף כי רוחו לא היתה נכונה בקרבו ביחס לסובב אותו וכפות היה לחושיו הסמויים כחית היער, הרי ידוע ידע, כי עם של רוצחים קיים בעולם וכי בן לעם הנרצחים הוא. ובשרכו רגליו הבצקות בדרכים משובשות הגה מוחו המסובך מחשבת נקם מיוחדת במינה; מחשבה שגם מטורף הוגה בה בהגיון מיוחד לו שאין לסתירות שליטה עליה.
יפה־תואר היה בשעתו, אלא שהזקין בטרם עת, זקנו גדל פרע, ובלוריתו העבותה, שהקסימה בשחור תלתליה, הכסיפה כולה ושיוותה לו בינת זיקנה. רק עיניו, שניצוצות עלומים עדיין להטו בתוכן, הבליחו בחיוורון קלסתרו כשתי בריכות יוקדות ושופעות טירוף.
מרושל, לבוש בלואים מרופטים, התהלך יחף וחגיגי לצדי הטאנקים הדוהרים קדימה לארץ הטומאה והרשע, עדי הגיעו באחד הימים לעיר בירתה שחרבה, הנתוצה, שמעל לה עדין מתאבכים תמרות עשן. משהגיע לחרבות הרייכסטאג, קן המזימות והרציחות, ישב על גבי גוש שיש נתוץ, פניו לבשו ארשת של פליאה למראה דגלי הכובשים המתנופפים מעל להריסות ובת־צחוקו הרפה התרפקה עליהם בקורטוב של אימה. החיילים הבחינו בו מיד כי מטורף הוא האיש, אך הואיל ומראהו היה נאה ואצילי ביותר, היו פורסים לו מלחמתם ומעניקים לו דברי צידה משובחים.
ב
לימים החלים האיש בגופו ואילו לרוחו הנכאה לא היתה תקנה. מחשבת הנקם שהגה, דומה, לא הרפתה ממנו כלל וכלל, ולאחר שהתהלך ימים ולילות בעיר החרבה ועיניו הסתכלו יפה־יפה בקלסתרי פניהם של עם המרצחים, השלים מוחו העייף עם מחשבת הנקם.
מהיום והלאה הריהו רוכל. רוכל סבון. אמנם אין הוא מוכר סבון זה לרבים אלא מראה דוגמאות ממנו ומשבח את טיבו, שכן סבון נדיר הוא ובלתי שכיח. אין איש יודע כיצד עמד והתקין לו דוכן רוכלים המוסע על גבי גלגלים ואין איש יודע כיצד טרח והשיג אותו סבון נאה וריחני. בצהרי יום אחד יצא לככר העיר והחל בעיסוקו, שבראשיתו הריהו פותח בהקדמה מעשית ובסיומו מעין מישחק ילדים (שכן פייטן היה האיש) מזעזע את הנפש.
מקהיל היה סביבו את הבריות, מלבב באדיבותו ומושך במראהו המוזר, האצילי והמרתק. מניף היה לעין־כל את חתיכת הסבון, וכמשוגע שנתפס לרעיון אחד, היה שיחו קולח למישרים שעה שעמד למנות את מעלותיו.
“רבותי בני הגזע הגרמני העליון! הסתכלו נא יפה־יפה בסבון נאה ומשובח זה שאין על עפר משלו! לכאורה, סבון ככל תוצרת מסוג זה, נאה וריחני (כאן היה קופץ בזריזות מאצל דוכנו ומגיש את הסבון לנחירי אפם של המתקהלים סביבו תוך חיוך) סבון המעדן בשרן הצח של נשים גרמניות ענוגות; סבון היפה לגופם של גברים בני גרמניה המפוארים!… נכון, גבירותי ורבותי?”
“אמת ויציב!” נענים לו במקהלה גרמנים שביעים ומטופחים, מדושני קורת־רוח למראה המטורף היהודי המוזר, שהופיע כאן כדי לשעשע אותם בימים קודרים אלה שלאחר תבוסה מחפירה. והמשורר המטורף ממשיך:
“ובכן, רבותי, להוי ידוע לכם, ויש לי טעם לשער כי הדבר ידוע לכם יפה־יפה, כי אכן אין זה סבון רגיל כלל וכלל; סבון זה נוצר על טהרת הגאוניות הגרמנית, שכן הופק מחלבם של יהודים אשר נחנקו ונרצח לצורך זה במיוחד, ובית־חרושת עשוי לשם כך עסק ביצורו בהשגחת פרופיסור גרמני מומחה!”
ריטון ונהם עברו בקהל המקשיבים:
“מה סח?”
“הן מטורף האיש!”
“סלקוהו מכאן!”
אך איש לא נע ולא זע. קסם מראהו של המטורף פעל על הכל. ובשעה שבקהל עדיין התנצחו בקריאות תמהון ורוגז מדומה עמד זה ונעץ בהם את עיניו היוקדות עד שהדממה חזרה וכבשה אותם. אז המשיך:
“כן, רבותי… סבון משובח ומיוחד במינו!… אך הממציא הגרמני הגאוני לא ידע מהו הסוד הצפון בתוצרתו המעולה; סבון זה לא נוצר אך ורק כדי לעדן צחות גופותיהן של נשים גרמניות ענוגות… לא ולא! הוא נועד גם לשעשועים, כן, לשעשועים, וגם להזכרת נשמות!…”
“הרי זה באמת מטורף!”
רוכל הסבון המוזר הטה ראשו השב כלפי המשסע אותו, נתן בו עיניו הלוהטות והמשיך חרש:
“אכן, מטורף אני… כל מטורף יודע שאין הוא שפוי בדעתו ואף אני כך… אך לכל מטורף יש גם רעיון שלו מין אמת שלו שלעולם לא יבגוד בה… ולא כאן המקום, נכבדים, להתווכח אתכם ולספר לכם כיצד נסתכסכה דעתי וכיצד נתעכרה סברתי, בתוקף הגניוס הגרמני הרצחני, בסמוך למעשנות הכבשנים ותאי הגזים שהצמיתו חייהם של זקנים,נשים וטף, רבבות… מליונים!… הן כל הפרשה הזאת ידועה לכם יפה, ואני איני אלא מוכר מטורף המביא לכם מישחק ילדים משעשע מאד….”
“איזה מין מטורף מקורי!”
“מטורף ומדבר כבר־דעת..”
“ומרצה בגרמנית צחה…”
המטורף הרעים עליהם בקולו:
“בלי מחמאות,רבותי! הבו ונגש לעצם הענין. הכינותי לי כאן קערית מים, חתיכת סבון גרמני מעין זה, וקש פשוט וחלול. ודאי שיחקתם בילדותכם לא פעם בהפרחת בועות סבון, והריני לערוך מישחק זה לפניכם גם אני, כילד גדול שעדיין חשקה נפשו בשעשועים, ואתם אין לכם אלא לסלוח לי על משוגת־ילדות זו, משוגתו של מי שהיה פעם פייטן עברי אשר שיריו נשרפו כליל בכבשני האש ואפרם פוזר במחנות המוות שאתם הגרמנים הקימותם, ונא סלחו לי על שסטיתי שוב מן הענין”.
“סולחים לך, סולחים!”
"לא את סליחתכם הריני מבקש, שכן אין לכם סליחה וכפרה לעולם! ואני רק דרך משל, מתוך אדיבות, אמרתי מה שאמרתי. ומוטב שנגש לענין! ובכן, אף אני אהבתי להפריח בילדותי אותן בועות סבון נפלאות, חכליליות, זהובות וכסופות, ירוקות, אדמדמות, מבריקות בשלל צבעים, עדינים בשקיפותם, מרחפות בחלל האויר לזוהר השמש וכלפי תכלת השמים עדי התפוצצן לאפס וריק… אך לא כן הדבר עם הבועות שאני אפריח לעיניכם מסבון משובח זה; אלו הן בועות אחרות לגמרי, כי אין הן ריקות כלל וכלל כי צרורות בהן נשמות זכות, נשמות קדושים ומעונים! הביטו וראו:
מיד עמד וסיכן יפה את המים שבקערית כשפניו לובשים ארשת של תום ורצינות, טבל את הקש בתוך הקערית ועמד לנשוף ולנפח בועה שהלכה וגדלה, לבשה גוון ופשטה גוון, והיא מתנוצצת כלפי פני המשורר המחווירים מהתרגשות עצומה. וקהל הצופים עומד ומסתכל. איש אינו זז ממקומו. אלא שהפעם לא עוד חיוך מרחף על פניהם, כי נפלה עליהם לפתע אימה משונה, וכל אחד ניצב חרד ונפעם למראה הבועה המגוונת והנאה, המתנוצצת בכל צבעי הקשת. כאן הפסיק המטורף לנשוף, הרים בזהירות את הקש שעל פיו מרטטת בועית הסבון בעדינות ובחן, ובקול רך ועצוב פתח:
“ועתה הסתכלו יפה בבועית סבון זו. אין זו ריקמת סבון בלבד. גם הסבון הזה… ועתה, הואילו נא רבותי והסתכלו בה יפה לפני שאני מפריח את נשמתה הטהורה למרום; הסתכלו בה יפה וראו את קלסתר פניה. זאת היא נשמתה של עלמה צעירה וחמודה שנחנקה בתאי הגז ומחלבה הופק הסבון. זהו קלסתרה הנשקף מעל גבי הבועית… הביטו וראו מה צעירה וחמודה היא, אלא שאין היא מחייכת. פניה חמרמרו מבכי… אבוי… אחותי היא!… אחותי היקרה שנרצחה!… לעולם לא אשכח בסחוב אותה גרמני מזוהם לתוך תאי הגזים והיא צועקת אלי: הצילני אחי, הצילני מידיו כי עוד רוצה לחיות אני!”… ועתה, גרמנים, הסתכלו בה יפה לפני שאני משחרר את נשמתה להעלותה לפני כס אלוה במרומים!…"
ומיד לאחר־כך ניתק בזהירות את הבועה מעל הקש והפריח אותה למרום, כלפי תכלת השמים, ועיניו המלוות אותה בעצב לא־יבוטא מסתמאות מדמעות רותחות.
ג
דממת־מות שלטה על פני הככר. איש מן הנאספים לא נע ולא זע. אימה גדולה נפלה עליהם, וכל אחד מהם חש את עצמו אשם ומבוטל בפני המטורף המרעיף עליהם את סיפורו המוזר. בעיקר חוורו מפחד פני אותם הרצחנים אשר מילאו תפקידים במחנות המוות, בתאי הגזים וליד כבשני האש… הללו – פניהם חוורו ביותר והם־הם שראו יפה את קלסתר פניה של הנערה הנשקף מעל גבי הבועה… אחד מהם לא הבליג ולחש לריעו נגד רצונו:
“הראית את פניה?…”
“ודאי שראיתי…” נענע לו חבירו בקול לחש שנשמע בכל־זאת בתוך הקהל – ואף את עיניה הדומעות ראיתי שנשרו מעל פניה…"
“ויפים היו פניה כפני מלאך ברקיע…” לחש אחר.
“אין זאת כי אשף הוא המטורף הזה!”
אותו רגע הצביע הפייטן על בועה שניה:
“וזה קלסתר פניו של נער בן עשר. עתיד היה להיות כנר נפלא. היד שהפליאה להעביר את הקשת על גבי הכנור ולהפיק צלילי קסם נשגבים – נקטעה בידי אחד מאחיכם על שהושיט כפו, בהתעטף עליו נפשו, לשאוב קצת מי מדמנה… אחר כך הכהו העריץ באלה עד שנפח את רוחו… הסתכלו בו יפה, בקלסתר פניו. אין הוא בוכה עכשיו כי אם מחייך על שנגאל סוף־סף מיסוריו ונחלץ מידי הטמאים! הביטו: הוא עלה השמימה בבת־צחוק, אך לכם לא יסלח, לעולם לא יסלח! כי רוצחים אתם כולכם! רוצחים גרמנים!…”
רצחני המחנות החלו לרטון מתוך אימה. משגבר ריטונם נוכחו לדעת כי לא יחידים הם בתוך הקהל, כי אם רבים, רבים לאין ספור, מתוך אלה שרצחו רבבות. אחוזי חיל החלו להתלכד ולהתגודד האחד סמוך לרעהו. כל אחד מהם ראה על גבי בועות הסבון קלסתרי קרבנותיו, ומשנתקהלו יחדיו הרימו קולם:
“יהודי מתועב!”
“דיבות הוא מפיץ על גרמניה!”
“מוות ליהודי!”
המשורר המטורף חייך, קבע בהן עיניו היוקדות והשיב בקול רך:
“אותי לא תפחידו במוות שכן בן אנוכי לעם של נרצחים… ואת תועבות המוות שלכם לכל גילוייו ראו עיני! אך המתינו־נא עוד רגע (הוא טבל את קצה הקש בקערית והעלה שוב בועת זוהרת) וכאן, רבותי, קלסתר פניו של תינוק בן שלוש אשר אחד מאנשי הגזע העליון ריטש את בטנו בפגיון לאחר שהוציאו בכוח מחיק אמו יולדתו”.
לפתע העיף עין לעבר קבוצת הגרמנים המתנכלים לו, נזדעזע והרים קולו, בהצביעו על אחד מהם:
“זהו הרוצח!… בבקשה להסתכל בו יפה־יפה; זה הגבוה, בעל העינים הכחולות המתחפש עתה לאיש תם וישר! (ובו ברגע הפריח את הבועה והמשיך) והנה קלסתרו של התינוק הנרצח מרחף ישר לעומתך, רוצח נתעב, למען תסתכל בו, אתה שידיך שפכו את הדם הנקי הזה, דמו של תינוק חף מפשע!…”
וראה זה פלא! הבועה רחפה ונישאה ישר לעומת הרוצח ועליה מרצד קלסתר פניו של התינוק הנעווה מכאב עת נפח את רוחו ברגעיו האחרונים.. הרוצח מתכווץ, אומר להרתיע את עצמו ואינו יכול, והבבואה מרחפת לעומתו… הקהל מפנה לה דרך תוך אימה ופחד, והרוצח – לשונו נאלמה, רגליו רותקו לקרקע ולמוש אינו יכול… פניו מחוירים, עיניו בולטות מחוריהן ופני התינוק מרחפים לעומתו הלוך וקרב, הלוך ורחף; והתינוק פוער את פיו, אולם קולו בל יישמע, עד שקלסתרו מתקרב לפרצופו המכוסה זיעה קרה של הרוצח ומתפורר לעין השמש לרסיסים דקים ואוריריים. באותה שעה צונח הרוצח מחמת אימה גדולה, ונחבט בקרקע.
המשורר המטורף פורץ בצחוק. הוא אוסף את כליו, מסיע את דוכנו ונעלם. עוד רבה העבודה לפניו בארץ הרוצחים. הקהל נשאר עומד נדהם ואחוז חיל. אין איש מעז לנגוע בו. בפחד הם מביטים בפני החלל שקרס לרגליהם, ורוצחי המחנות מביטים איש ברעהו, תופשים לפתע כי בני־מוות המה, וכל עוד רוחם בם בורחים הם בלי דעת לאן.
*
מאז מתהלך רוכל הסבון המטורף בארץ גרמניה לארכה ולרחבה. הוא מקהיל קהלות ברבים, סח על פרשת הסבון האיומה, ומפריח נשמותיהם הטהורות של הקרבנות אל על. ומדי פעם בפעם, בהתקהל הבריות סביבו, הוא מוצא את הרוצחים אשר דימו להמלט מעונש, וקלסתרי דמויות הקרבנות רודפים אחריהם ועושים בהם כלה. ואין עיר בארץ ארורה זו, או כפר, אשר לא יימצאו בה מן הרוצחים השורצים במדינה לרבבותיהם. אך תוגת הפייטן המטורף רודפת אחריהם עד חרמה, והשג תשיגם בכל מקום, ובכל הדורות, שכן בן־אלמוות הוא פייטן עברי מטורף השואב נקמתו מאנחת נשמותיהם של רבבות נרצחים. ופרשת זוועות ההשמדה, הכבשנים, הגזים והסבון לפרטיה, הרי היא כתובה וחתומה בדברי ימיו של עם ישראל בדם ואש, בזעם ומשטמה שדורות לא יכבוה לעולם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.