א
שוועת הצפרים עלתה השמימה:
“מלכנו הנשר עושה בנו שמות! הוא בז לנו, דורס דרס ואין מציל; את אפרוחינו הרכים הוא גוזל ומביאם טרף לגוזליו… אין אנו רוצים בו למלך”…
יצאה בת קול והשיבה לצפרים:
“אכן תלונה קשה אתם מביאים על מלככם. והיה אם לא ייטיב את דרכיו ויבוא על ענשו”.
ב
לקול רעם מחיאות־כפים, קריאות־גיל והתפעלות התרומם אוירון גדול מעל לכיכר שבעיר, האביר בכנפיו הרחבות למעלה, לתוך תכלת השמים, וזנבו פלט מקרבו כתב נפתל של פקעות עשן – כתב הטכניקה. האוירון חג באויר, עשה סבובי־חן נהדרים הראה כוחו בתמרונים והרהיב את עיני המסתכלים בטיסתו המהירה.
היה זה האוירון הראשון מעשה ידי אדם.
אחד מן הטייסים הוציא את ראשו מן התא וינופף בזרועו מול קהל האנשים לאות־פרידה.
והאוירון התרומם מעל להרים הגבוהים, חדר לתוך העבים, ויהי בעיני האנשים כצפור קטנטנן, ויעלם. יצור־כפיו של האדם נסר בגאון לתוך האין־סוף והאין־גבול…
ג
וביום ההוא עזב הנשר את קנו אשר במרומי הסלעים ויעף לשחר לטרף. הוא טרם הרחיק לעוף והנה קול זמזום זר עלה באזניו. ויחג הנשר חוגה באויר, לראות ולדעת מה פשר הקול ההולך וחזק. עברו רגעים מעטים ולפני עיניו הופיע עוף־ענק אשר זימזם, ויקרב ויבוא ממש לנוכח פניו, ללא כל פחד.
וירגז הנשר מקנאה וקצף. הוא מיהר לחזור לקנו, ויקרא אליו את הנץ, אשר התרפס לרגליו, קפל את כנפיו המרטטות מפחד מושלו, ויצפה לפקודה.
“טוס וראה מי העוף הלזה המתחצף בפני והודעתני דבר!”
ויעף הנץ כמצוות מלכו.
ד
בין כה וכה והמוני צפרים, אשר חרדו מפני האוירון אף הם, באו סיעות־סיעות, מתוך תקווה לחסות בצל מלכם. אימה גדולה הטיל עליהם העוף המשונה, אשר חלף בשמים כסופה ונהם.
בינתיים חזר הנץ משליחותו, עייף ונבעת, כל עוד רוחו בו, ויספר לנשר:
“כביר ונורא הוא העוף… חסר־נוצה, אך אין כמוהו למעוף מהיר! ומה הרעש שהוא מחולל בטוסו… אוי לנו, כי אבדנו!…”
“שתוק, מוג־לב!” – הרעים עליו הנשר –“איפה הוא העוף השחצן? יבוא־נא אלי ואודיענו דבר!”
“הנה הוא חוזר ומתקרב מעל לעבים”… הורה הנץ בכנפו הימנית, וכולו מתכווץ מפחד.
האוירון קרב ודירדר:
“דור־דור־דור…”
נבהלו הצפרים. חיל ורעדה אחזה אותם. לכל עבר נפוצו.
גם הנשר חרד ויברח אל קנו…
ולא נעלם הדבר מעיני הצפרים. הם לחשו בדממה ובעצב:
“אך מוג־לב הוא מלכנו…”
ועזניה אחת התחצפה ותצפצף צפצוף לועג ורם:
“פרש את כנפיו הרחבות ויברח!”
ואחד הבזים רטן:
“אכן, מפחד נשרנו…”
שמע הנשר וחמתו בערה בו:
“בבוא העוף שנית, הודיעוני ואצא להלחם בו. לא ימלוך אחר זולתי!”
ח
בבוקר בהיר אחד הגידו לנשר:
“העוף בא!”
ויצא הנשר נאפד־נקמה. על ראש סלע זקוף עמד הכן לפגוש את אויבו. וכל בעלי־הכנף התחבאו בין השיחים וחגוי הסלעים, ומשם הציצו ויצפו ברטט למלחמת האבירים.
– דור־דור־דור… – האוירון טס וקרב.
הנשר שיקשק בכנפיו, התרומם בעוז לקראת צליל מתכת. הנשר חש כי ראשו הולך סחרחר… הוא התאושש והכה שנית, אולם האוירון המשיך את טיסתו, כאלו לא קרה דבר.
התרגז הנשר ויתנפל על אויבו בשצף־קצף.
באותו רגע הוציא טייס אחד את ראשו מן האוירון ויקרא לחברו בצחוק:
“הביטה, נשר מתנפל על אוירוננו…”
הטייס הרים את זרועו להבריחו. אך הנשר הנרגז לא הירפה מאויבו החזק ויוסף להכות במקורו בגוף האוירון, ואת צפרניו השנונות נסה לתקוע בכנפיים, אז פקעה סבלנותו של הטייס. הוא הוציא אקדח ויכוננו מול הנשר המסתער…
מסביב באויר הכה גלים זמזומו של האוירון, וכשפילחה היריה את חללו, הניע הנשר הפצוע בכנפו האחת את גופו, ויצנח ארצה שותת דם.
ויהי מאז האוירון – מעשה ידי האדם – למלך הצפרים.
א
כפר בפלך ווהלין אשר באוקרינה.
שדות רחבי־ידים וכרי־דשא ירוקים משתרעים לאורך חופיו של נהר שוטף; מימיו זורמים בין חורשות עבותות של עצי ערבה ואלונים נשאים, עבי־גזע, עד הגיעם ליערות־הארנים המצטיירים באופק כרצועה שחורה.
והשדות בקיץ – ים תבואה מזהיב ומכה גלים לנשיבת הרוח; קמה בשלה ועמוסה דגן, חטה ושעורה. ובהגיע תור הקציר, יוצאים האכרים, הם ונשיהם, בניהם ובנותיהם, החרמשים מבריקים בידיהם בלי־הרף לעין השמש, ועמרים־עמרים, מופיעים ונצבים על פני השדות הקצורים לכל מלוא העין.
עם שקיעת השמש חוזרים הקוצרים בעגלות מלאות הגורנה, ושירת בנות אוקרינה העליזה, נישאת על פני שדות, מהדהדת במרחב, ומסתיימת באו־או־הו־הו־הו ממושך…
ואחר עם גמר הקציר, מתחיל דיש קדחתני, ועגלות עמוסות תבואה נוהרות לטחנה הבנויה אלכסונית על שפת הנהר, כנוטה להיסחף עם הזרם. שייכת היא ליהודי היחידי בכפר, ליעקב הטוחן. בבחרותו קנה אותה מאת בעל־אחוזה שהלך לכרכי הים. כאשר השפיעה עליו הטחנה ברכת־פרנסה בשפע, נשא לו אשה מן העיירה הסמוכה, הביאה לכפר ויבנו בית בישראל. ילד נולד להם והוא עליז, שחור־עיניים ומתולתל. הם חיו בשלום בין האכרים השלוים, השקועים בעבודתם.
על האיכרים נתחבב הטוחן מיום בואו לגור בתוכם. ידע האיש כיצד להתהלך איתם, ולכלכל את מעשיו בתבונה. ביושרו קנה את לבם ואמונם.
בתוך הטחנה – מקום שם מבלה הטוחן רובו של יום – שוררת אפלולית גם בצהרים, ומנסר רעש הריחיים. הקירות מאובקים, מקומחים ומכוסים קורי־עכביש. אבני הריחיים מסתובבות לפעמים יומם ולילה. האכרים מכניסים בתור את שקיהם המלאים, ממלאים את ארגזי העץ הקולטים את שפעת הבר, והקמח הלבן, החמים עדיין, הולך וניגר כחלב צח לתוך השקים הרחבים.
בשעות הפנאי, מתחמק הטוחן מתוך הטחנה האפלה ויוצא החוצה. כשאין מטרידים אותו, הריהו עומד לו שעה ארוכה, מסתכל בסכר המפיל את מימיו על שלבי גלגל־העץ הגדול, שהשחיר מרוב ימים. המים סואנים, מזנקים על הגלגל לסובבו, מתכרבלים בקצף, מהווים מערבולת ונישאים הלאה בזרם הזועף־סוחף. כבש הנהר את לבו.
ובצאתו לחצר, מקום שם מצטופפות עגלות מלאות בר וסוסים צונפים, הוא ניגש לאכרים, מסביר להם פנים, ומשוחח איתם על דא ועל הא, בלשון המיוחדת להם. כשהשנה היא שנת ברכה ושפע – הוא מרבה להתבדח בחברתם, והינו שותף בשמחתם; ובשנת בצורת – צר לו בצרתם. יודע הוא הטוחן, כי ברכת האדמה שורה לא רק בשדות, כי אם גם באבני הריחיים…
בחגים ובמועדים הוא מפקיד את הטחנה בידי אחד משכניו, אכר טוב־לב וישר, לוקח את אשתו ובנו, ועולה לעיירה הסמוכה, הנמצאת במרחק כמה פרסאות מן הכפר, במעלה הנהר. שם בעיירה, על שפת אותו הנהר גרים הוריו ואביו – הרב בעיירה. אל ביתו הם סרים וביחד הם חוגגים, מספרים מעשיות מני קדם, וחולמים לעלות ארצה ישראל. הבן – לבנות טחנה על שפת הירדן… והאב – לחונן אדמת ירושלים עיר הקודש, ולהתפלל על־יד הכותל המערבי…
ב
והנה התחוללה המלחמה וברוסיה פרצה המהפכה. כסא מלכותו של הצאר הצורר ניקולאי התמוטט. שונא ישראל היה, ושמחו היהודים למפלתו. אבל לא ארכו הימים ולאומים רגשו. מלחמת האזרחים פרצה והארץ הזדעזעה. יצר לב האדם הרע מנעוריו התעורר. צרות נתרגשו ונתכו על ראשי התושבים ובעיקר, כמובן, על היהודים.
“באטקה” פטליורה הופיע,ואנשים ריקים ופוחזים פושעים, אשר דרור קורא להם, התלקטו תחת דגלו, פשטו בדרכים, ושלחו ידיהם בבזה ושוד. שנאת ישראל הישנה תססה, עשתה פרי, והקצף יצא על היהודים.
על מושבות ישראל באוקרינה עבר חורף קשה.
ג
השלגים הצהיבו, הפשירו. הקרח העבה, שרבץ על פני הנהר כשריון מוצק, החל מתבקע ופרצים ניבעו בו. המים עלו על גדותיהם וגלידי קרח גדולים החלו צפים, נשאים מעל לסכר בקולות נפץ ונהם. האכרים הצטופפו משני עברי הנהר, הסתכלו בדאגה לגאות וחששו לשטפון. דומה היה, כי עוד מעט והנהר יפרוץ, יחרוג ממסגרת חופיו ויסחף את הכפר על שדותיו, בתיו ואסמיו..
אבל דאגה אחת כרסמה את לבו של יעקב הטוחן. הוא כאילו לא חשש כלל לסחפון המאים על הכפר. חשקה נפשו לעלות לעיירה לחג הפורים, כמנהגו מאז, להיות ימים מספר בתוך אחיו ובני עמו. אבל אי־אפשר היה אפילו להעלות על הדעת דבר זה, יהודי היוצא לדרך באותם הימים – היה עליו להפרד מאת בני ביתו ולומר וידוי כהולך למות… הפורעים כיסו אז את עין הארץ, וידיהם דמים מלאו.
ולפיכך נשאר יעקב הטוחן בעל כרחו בחג הפורים בכפר. אשתו טרחה ואפתה “אזני־המן”, חלות קלועות, צהובות משמן וביצים, בשלה דגים וכל מיני מטעמים; אף יין הכינה, ערכה את השולחן, וכל הבית הקטן הבהיק בנקיונו. אולם יעקב הסב לשולחן בעצב, נאנח ואמר לזוגתו:
“הה, חנה, – איך אוכל לשמוח והמן חדש קם עלינו לכלותינו?”
נאנחה אשתו אף היא לעומתו ופלטה בקול עצוב:
“גם עליהם תעבור הכוס, כעל כל צוררי ישראל”.
“הלואי רבוש”ע!" – נענה לה בעלה, אך מן היין לא טעם ושאל:
“ומה נעשה בחג הפסח? מצות כשרות כדת וכדין מאין תמצאינה?”
והילד היושב על ידם, אף הוא הבין לפשר תוגת הוריו, הוריד את ראשו על השולחן, שם כף ידו הקטנה תחת לחיו ונרדם. מקרן־זוית עלה צרצורו של הצרצר; הנרות החלו להבליח, לדעוך ולהרקיד על גבי הקירות צללים, ועל פני הבית הקטן, ירדה קדרות מעיקה.
ד
בינתים וחג החרות ממשמש ובא, והאביב הולך לפניו לרפד את הכרים בדשא, בפרחים, ולקשט את העצים בעלים. השדות הוריקו, השמים התכילו, והחסידות שהרחיקו נדוד לארצות החמות מאימת החורף, חזרו לקניהן וקול קשקוש מקוריהן נישא מסביב כמתרה בצפרדעים. אף האנקורים העלובים שסבלו מקור ומרעב, פצחו בציוץ עליז לקראת קרני השמש המחממות. אור וזוהר ניתך על פני היקום. האכרים יצאו לחרוש את השדות ואפילו הזקנים שבהם שכל ימות החורף שכבו והתחממו על גבי התנורים, יצאו החוצה לעשן ולשאוף רוח צח.
ובביתו של יעקב הטוחן רבה התכונה. מתכוננים לחוג את החג בכפר… כנראה, שכך נגזר עליהם. המצב לא נשתנה לטוב, ואת הכפר מן הנמנע היה לצאת. שעת חרום וצרה. ודואג הטוחן למצות וחרד לשלום הוריו שבעיירה, כי בימים ההם ניתקו הקשרים ואין האחד יודע מאומה על השני.
בינתיים מתכונן הטוחן לחג ברוח נכאה. משנן לילדו את ההגדה ואת “ארבעת הקושיות” בקול נמוך ורוה־עצב. האשה – עקרת בית מסורה – טורחת וידיה מלאות עבודה: מנקה משפשפת, ממרקת ומכשירה את הכלים; מסיידת את הבית מבחוץ ומבפנים בסיד כחלחל־לבנבן, אבל מצות – אין… ומה טעם לחג הפסח בלי מצות?
ה
והעירה הקטנה סגורה ומסוגרת. אין יוצא ואין בא, פחד הגייסות הפרועים נפל על היהודים. ידיעות מבהילות, שמועות נוראות על פרעות בישראל, עשו להן כנפים והילכו אימים. והרעה כבר הדביקה את הישובים הסמוכים.
מתהלכים היהודים קודרים ועצובים. חרב חדה מונחת על הצואר. וחג החרות היפה, החג שבו מרבים לספר על יציאת מצרים ועל התקוה לחזור לארץ האבות – החג היפה הזה עומד להעכר… פחד, יאוש, וגם פרנסה אין. כל מקורות ההכנסה נסתתמו. האכרים אף הם פוחדים לבוא העירה, ואין קונה ואין מוכר. כלתה רגל מן השוק. רע ומר. הדלות מתדפקת על פתחי הבתים, מציצה ואורבת מכל קרן זוית, וסכנת הפורעים מרחפת בחלל האויר, ומעיקה עד דכא!
אבל בכל־זאת מתכוננים לחג. על שפת הנהר עוסקות הנשים במרוק כלי־נחושת עד היות להם ברק. בחוצות העיירה עוברים סבלים, בוססים במגפיהם המלוכלכים ברפש, וסלים גדולים, סלי נצרים קלועים, עמוסים על גביהם: מצות הם מביאים לבתי ישראל.
ור' ברוך – רב העיירה – מהלך בחוץ על שפת הנהר אף הוא טרוד, ועוזר לזוגתו לשאת ולהביא כלים. בינתיים הוא מסתכל במי הנהר השוטפים בדרכם לכפר, לטחנה, לבית הקטן, מקום שם גר בנו יחידו, ולזכרו פניו מתקדרים, והוא מתאנח אנחה השוברת חצי גופו. יודע הוא יפה מה גדול צערו של בנו על שאין הוא יכול להשיג מצות; על שאין הוא יכול לבוא אליו לחג, ומחר – ליל־הסדר…
וכה, בעמוד הרב על שפת הנהר שקוע במחשבותיו הנוגות, והנה רואות עיניו קורה הצפה על פני המים, ורעיון נצנץ במוחו לפתע פתאום. הוא הזדרז ללכת השוקה, קנה לו חבית חדשה ונקיה, העמיסה על גבו ולתמהון בני העירה טרח להביאה לביתו. הוא קרא לאשתו ולחש לה סוד כמוס. תמהה האשה למחשבה המשונה, ואם כי מוזר היה הדבר בעיניה, שמעה בקולו ועזרה לו הרב מילא את החבית מצות, שם על פיה את המכסה והצמידו יפה־יפה, הדק־היטב, ללא סדר ובקיע כל שהוא.
ובדיוק בחצות לילה – אור לערב החג – יצא הרב לנוגה הלבנה, ובזהירות, לבל תשורהו עין איש, גלגל והוריד את החבית המימה. לתוך הזרם הסוחף. וילחש כמתפלל:
“שלח מצתך על פני המים…”
ו
באותו לילה נדדה שנתו של הטוחן.
לשוא התהפך על משכבו מצד לצד. התנומה לא אחזתהו, ומנוחה לא ידע. המחשבות על החג הרחיקו שנה מעיניו. זו לו הפעם הראשונה בחייו שלא יסוב ל“סדר” בחברת הוריו הזקנים, ונוסף לזה – אין לו מצות, ומה טעם לחג החרות בלי מצות?…
כאשר גדל צערו ונדודי־ליל ענוהו, קם בלאט, לבש את בגדיו ויצא החוצה. הלבנה כבר נטתה לשפולי המערב. והכוכבים נצנצו ברום. מסביב שלטה דממה עמוקה. הרוח הקלה שנשבה הפיגה את מרירותו, ומשום מה רווח לו.
והנה החויר במזרח פס רקיע, אחר כך הלבין והפך ארגמן, הכוכבים הלכו ונעלמו. קריאת התרנגולים נשאה ובאה מן החצרות. קרני השמש הראשונות פרצו באופק, נפלו על פני חלקת מי הנהר והזהיבו אותה.
הסתכל הטוחן במראה הנהדר של השמש העולה, באלומות קרניה המפזזות על פני השדות והנהר, והנה נתקלו עיניו בדבר־מה עגול ושחור, הצף על פני המם ונישא עם הזרם. התקרב הטוחן, ולתמהונו ראה והנה חבית סגורה היא זו, הצפה בכיוון ישר לנוכח פניו, אל מול הסכר. וימהר לחלוץ את נעליו, הפשיל את מכנסיו למעלה מברכיו, נכנס המימה, שלח ידו וימשנה.
בלב דופק מהר לגלגלה לחצרו, כי לא ידע מהו הדבר החבוי בתוך החבית, אבל משפתחה – נשאר על עמדו פעור־פה ומוכה תמהון, כי לא האמין למראה עיניו… אחר התפרץ לביתו ויקרא לזוגתו בשמחה:
“חנה! –מצות זימן לנו הקדוש ברוך־הוא!”
חרדה האשה ממשכבה, יצאה מבוהלת החצרה, הסתכלה באוצר המצות שנזדמן להם באורח־פלא, ולחשה:
“אין זאת כי אם אליהו הנביא…”
א
שמו של הרוזן הפולני סדובסקי מפורסם היה לגנאי במדינת פולין. עריץ היה ורדה בפרך באכרים ובפועלים אשר עמלו באחוזותיו והישקו בזיעתם את שדותיו וגניו, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. בעורקיו של הרוזן זרמו דמי אדם בעל יצרים גועשים, אפלים, ועיניו הפולחות, ששביבי זעם ורשע הבליחו בהם, הוליכו את גופו החוטא לקראת מעשי תועבה אשר הפיצו אימה. הפועלים והאכרים נאנקו תחת עולו הקשה, שטמוהו, אלא שחסרי־ישע היו, ונאלצו לכלוא את זעמם העקר בחובם, ורק במסתרים הגו מחשבות נקם, וטיפחו תקוות כמוסות על יום דין ונקם.
ולרוזן בת יחידה, יפת־תואר וגאיונה, הפכפכת ורעת־לב כאביה. גבוהה וזקופה נישאה בטפיפות, יפת־גוף ותכולת־עינים, ולראשה מתנוצץ כזהב נזר שערות צהבהבות. מאביה ירשה את תכונותיה הסוערות ודמי לא נתנה לרוחה; נישאת היתה ממקום למקום כסופה עוקרת, שטופה במשתאות וחינגות, להוטה אחרי ציד חיות, והופכת בתעלוליה הסוערים שדות ברוכים וכפרים שקטים לחרדת אלוהים. אשתו של הרוזן, עדינת־לב, שאורח חייו המושחת של בעלה זיעזע את נפשה, פרשה למנזר, לאחר שלא מצאה סעד בבתה הסוררת. ושלטו השניים, האב ובתו, שלטון בלי מצרים גם מעבר לתחומי נחלותיהם.
מעל לחופו הימני והתלול של הנהר נשקפה טירתו של הרוזן, בנויה אבני גזית שהשחיר והטחיבו מרוב שנים, מוצקה כחומה, שגיאה ועטורה גזוזטראות וצריחי צופים. ועל שפלת חופו השמאלי של הנהר שכנו פועליו אכריו, אנשים מדלת־העם, נמקים בעניים ובדחקם, בתוך צריפי־עץ שחורים ורקובים, בתוך בקתות דלות, רעועות וצפופות.
התענגו בעלי הטירה על רוב טוב ושפע בלא לדעת טעמם של עמל ותלאה. את יומם הוציאו על תענוגות, הרפתקאות וציד, ברוב תכונה ורעש, נביחות כלבים ותרועות קרן הציידים; ערכו סעודות דשנות ונשפי־חשק אשר מקורביהם שתו בהם לשכרה, השתוללו בדעוך שכלם מן היין, והעטו קלון על צלם דמותו של האדם. אך גם בהתפכחותם מיינם היו משקיפים ממרומי הטירה בבוז על בני דלת העם אשר חיו את חייהם הקשים מעבר לנהר; עניים לא נגע ללבם, ובהביטם ניכחם, היו האנשים הפזורים על פני השדות כחגבים בעיניהם, כנמלים הללו הרוחשות על תלוליות קיניהן בעבי היער.
ב
ומעבר לנהר, בתוך קהל הפועלים והאכרים הנכרים התגורר גם יהודי אחד, המכונאי יעקב, שהרוזן כינהו דרך בוז בשם “יאנקל”. מומחה גדול היה אותו יהודי, מבין יפה במערכי המכונות וחלקיהם הסבוכים ביותר, שכן נבון היה, בעל טביעת־עין וחכם־חרשים שמעטים כמותו. מוניטין יצאו לו למכונאי היהודי, והרוזן התקיף גזר עליו לעקור מן העיירה לכפר הסמוך, לטירתו, ושם אותו מפקח על המנסרות שלו, טחנות־הקמח ויתר בתי־החרושת שברשותו. מכונות שהתעקשו מרוב יגיעה ושותקו, או שנשתבשו מרוב שפשוף – מיד היה יעקב המכונאי שם עינו עליהן, בודקן ומחזירן למוטב. והרוזן ששונא בריות היה, ושונא ישראל מובהק, לא נגש ביהודי שמומחיותו עמדה לו, ואף כי קיפחו בשכר, שמר על שלומו ולעתים היה מגלה לו גם אותות חיבה שנראו בעיני האכרים כגלויי נסים. ואילו יעקב המכונאי לא נטש את מקום עבודתו שכן נבט חלום בלבו: הוא יחסוך ממשכורתו הדלה פרוטה לפרוטה ויכשיר את עצמו לקראת משאת־נפשו מאז ומתמיד, מהיום בו עמד על איבת־הגויים הרוחשת סביב־סביב באימה שאין מפלט ממנה, הלא היא העליה לארץ קדומים, לארץ־ישראל.
בערב, כשהיה המכונאי חוזר מעבודתו הביתה, מושיב היה על ברכיו את בתו, נערה רכה וטובת־מראה, שנתיתמה בילדותה, והיה מספר לה מעשיות מני קדם סיפורים על תפארת שחלפה; על הוד שיחזור לארץ החמה והרחוקה; על הארץ בה ימצא היהודי מפלט מפני זעמם של שונאים צרי־מוח, ועל חידוש רוחו של העם בעבודת הקרקע. בלב הומה ובלשון פיוטית סח היה לנערתו פרקים נשגבים מתוך תולדות העם, נוטע בה געגועים שתהא הנערה שואפת ונכספת אף היא לאותה ארץ שהדמיון יפה לה, בכל עת ובכל שעה. הבת היתה משוש חייו, ושעה שהיתה משמיעה מגרונה הנוגן את צלילי לשון התנ"ך, שעה שהיתה מתרגשת ומשמיעה בקולה הצלול עלילות מתקופת השופטים, המלכים והנביאים, היה האב הנרגש פורש לקרן־זוית כדי להצניע מבתו את הדמעות שנקוו בעיניו, ולבו הומה מעוצמת כיסופים ולהט לקראת התמורה שעליה הוא חולם כל ימיו.
ג
ועל שפלת חופו של הנהר, סמוך למשכנות העוני של הפועלים והאכרים, גדלה חורשת תרזות, עצי אורן עבי־גזע ושבעי־ימים. ולמעלה, בתוך סבך ענפי הצמרות, קננו סיעות עורבים למאות בתוך קנים קלועי זרדים. מעלות השחר ועד שקיעת השמש נישאה מעליהם צריחה בלתי־פוסקת בתוך חלל האוויר, עת עפו וחגו סביב, עולים ויורדים, מרחפים מעל לעצים, עוסקים בבדק הקן או בהבאת מזון לאפרוחים.
העורבים פרו ורבו, צריחתם פלחה את חלל האוויר, צריחות בעלי־כנף שלא ניחנו בקסמי־גרון. מגרונותיהם בקעה רק צריחה חד־גונית שקריאת קרע־קרע־קרע נתפרשה בעיני הבריות הפשוטים כסימן רע. הפועלים, שנפשם היתה מרה עליהם מעבודה קשה ומקוצר־רוח החלו רוגנים יום אחד, כי העורבים הללו מרגיזים אותם ומשביתים את מנוחתם. לפנות ערב, בחזרם מעבודת יומם המדכאה היו מרימים ראשיהם לצמרות העצים, מקשיבים לצריחות שאינן פוסקות אף לרגע, וסחים איש לרעהו:
“עורבים שחורים…”
“צריחתם מרגיזה!”
“העורבים מבשרים רעות…”
ואז נתעורר אחד רשע:
“יש להרוס את קניהם…”
“בוודאי!” – החרו־החזיקו אחריו אחרים – “להרוס!”
ואילו יעקב המכונאי היה היחידי שהיה מעלה בת־צחוק על שפתיו, שומט מקטרתו מפיו ונוזף ברעיו:
“שוטים שכמותכם! רשות ניתנה לאדם, לבהמה, לחיה ולעוף לעסוק בשלו כל אחד לפי דרכו, ולהביע את הגיגיו לפי רוחו. מה אתם מתווכחים וצועקים בקולי־קולות, מחרפים ומגדפים זה את זה לעתים; גם העורבים מסיחים את צערם ושמחתם לפי דרכם, ואין לנו רשות להפריע להם. בלילות הם נחים כמונו, וחלילה לנו לכעוס עליהם בשל צריחתם מטבעם”.
“אבל צריחתם צורמת את האוזן!” – טען פועל אדמוני וקולו צרוד מרוב שתיית יי"ש.
חייך המכונאי ודיפן אותו בלשונו השנונה:
“ובשעה שאתה שותה לשכרה, מגדף את אשתך ומרים עליה יד, הרי מצער אתה במהומה שאתה מעורר לא רק את אשתך, אלא גם את שכניך, ואפשר גם את העורבים המביעים זה לזה את השתוממותם”.
“אנו בני־אדם אנו!” – הצריד שוב קולו האדמוני. – “לנו הרשות, ואילו בעלי־כנף שחורים אלה!…”
“עורבים אלה!” – שיסע אותו היהודי, – “אף בהם רוח חיים, וגם להם זכות הקיום בעולם זה. תקשיב ותלמד לדעת, כי לא תמיד צריחתם בלתי־נעימה לאוזן. קובלנה בה וצער. שיח ושיג בינם לבין עצמם. יש רק להסכין לצריחתם כשם שאדם מתרגל להמיית הסופה בחורף, לשקשוק פלגים באביב, ולנהם גלי הים; כל הקולות והצלילים של אדם, חיה ועוף הם חלק משירת הטבע הנשגבה, ומה אנו כי נבוא לעקור ולהשמיד את שנוצר על־ידי כוח עליון מאתנו?…”
“יהודי משונה אתה!” – צחקו הפועלים.
ד
יום אחד עם שקיעת השמש חזר המכונאי מעבודתו. הוא פסע שקוע בהרהורים בשביל המוליך לביתו. בתו מלכה יצאה לקראתו, זקופה ותמירה, חן נעורים על פניה, ושביבי עצב ניתזים מעיניה השחורות. ניכר היה, כי הפעם נעצבה הנערה מאד אל לבה, שכן מקרה לא נעים העכיר את רוחה. היא חרדה לקראת אביה, התרפקה עליו כמחפשת מפלט, חיבקה אותו ברוך וקראה בתרעומת קלה:
“כבר נלאיתי מלחכות לך, אבי!”
“מה יום מיומים?” – תמה האב – “ואני לא אחרתי הפעם”.
“אמנם, לא אחרת, אך קצרה רוחי,” כי חפצתי לספר לך את אשר קרני לפני שעה קלה. היתה לי פגישה מאד לא־נעימה, ועדיין רחוקה השלווה ממני, הה, אבי היקר!"
בעיני המכונאי השתקפה חרדה. מאז בגרה בתו, והיא מהלכת כאן בין נכרים, יפת־תואר ומלאת תום, הריהו חרד לעתידה, חרד לגורלה, וחושש שמא יבולע לה בשעה שהיא מתבודדת בבית, והוא רחוק ממנה, וידו תקצר להושיעה אם חלילה יקרה לה איזה אסון, מידי שמים או מידי אדם…
האב לחץ אליו את בתו:
“ספרי, בתי, ספרי”.
עייף מעבודת היום צנח על גבי ספסל הנשען לגזעו של אחד העצים, העביר את כף־ידו בלטיפה על ראשה המתולתל של בתו (התלתלים הללו! שיחת בנות הכפר וקנאתן, שאינן מסיחות דעתן מהן אף לרגע, שעה שהיהודיה מזדמנת במחיצתן), הסתכל בפניה הנאים, הדומים לקלסתר פני אמה המנוחה אשר מתה עליה בדמי ימיה, ומבט עיניה הרעיש את נפשו. הוא נאנח על היאלצו לשבת עם בתו בכפר בין הנכרים, בדילה מנערים ונערות עבריים. עוד הוא מהרהר בכך ובתו שישבה לידו פתחה חרש:
“יצאתי, כדרכי, לשוח בשדות, לשאוף אוויר צח ולהביא הביתה קצת פרחים כאשר אהבתי. בדרכי חזרה ישבתי בצל האלה שעל פרשת־דרכים, שוגה בהזיות, ומשקיפה לשדות, למרחבים השקועים בדממה, ולא ידעתי בעצמי אם חולמת אני או מנמנמת, וכה טוב היה לי ונעים, עד שלפתע־פתאום החרידוני צליפות שוט וצלצול פעמונים מצד הגשר. נשאתי את עיני וראיתי את מרכבתו של הרוזן, רתומה לשלושה צמדי סוסים, קלי־מרוץ, נישאת בדרך לקראתי, ביעף, ומסביב לה להקת רוכבים משרתים, ציידים, ולפניהם שלוחים עשרות כלבי ציד. אימה גדולה נפלה עלי. הבינותי שהם חוזרים מן היערות, ואמרתי בלבי להתחמק ולסור הצדה, שלא להיות מפגע לעיניהם של העריצים הללו. לבי אמר לי, כי הרוזן יתאנה לי, אלא שמרוב פחד קפאתי במקומי, ומשהבלגתי ואמרתי לסור הצדה, אחרתי. מרכבתו של הרוזן הדביקה אותי שעה שקמתי ללכת, נתעכבה ממש על־ידי, כלבי הציד מזנקים סביבי בלשונותיהם השלוחות, וכנראה שרק בנס לא טרפו אותי, שכן היו וודאי נסערים עדיין מתשוקת הציד. והרוזן שנעץ בי את עיניו (…הה, שלא יבעיתוני בחלום!…") הרעים עלי בקולו הגס:”
“גשי הנה, בת־כפר שכמותך”.
וודאי סבור היה, כי הנני אחת מבנות האכרים, הרי יודע אתה… קרבתי אליו חרדה מאד ומתאמצת להבליג על פחדי, שלא להיכשל בתשובה או בלשוני, שהרי לא הסכנתי לדבר עם שכמותו… בתו יוזפינה הגאיונה ישבה על־ידו, לבושה חליפת־רכיבה הדורה, נעולה מגפים מבריקים, וכף־ידה הצחורה משתעשעת בשוט. היא הסתכלה בי בסקרנות מהולה בבוז קל, וכנראה שמראה פני הרגיז אותה. גם הרוזן אשר ראני בפעם הראשונה בחייו לטש שוב את עיניו, כאילו ראה לפניו חיה משונה, סילסל בשפמו ורטן:
“מי את?”
“בתו של יעקב המכונאי הנני”, – עניתי לו בשקט.
“כך?!…” נהם עלי – יהודיה?!…"
“כן, יהודיה” – עניתי חרש.
“איזה מיני פרחים נאים גדלים בשדותי?!” – הביע הרוזן השתוממותו – “ואני לא ידעתי… בתו של יאנקל המכונאי… הה, טוב לדעת”.
והוא קרץ בעיניו לציידים אשר הקיפוני, צחק והתלוצץ, ואני עומדת כעל גבי גחלים, מצפה לרגע שיסורו לדרכם, כדי שאוכל לברוח מהם ולנשום לרווחה. והנה ראיתי כי פניה של יוזפינה קדרו מאד לפתע. לא מצא חן בעיניה כל הענין הזה שבגללו נתעכבו, ואפשר שמאד רגזה על שבמשך רגעים מספר השתאו כולם למראי, אף כי אני השפלתי עיני ובלבי רק תפילה אחת, שיניחוני לנפשי. לפתע פנה הרוזן אל בתו, כנראה מתוך רצון לשעשע אותה קימעה, והוא מצביע עלי:
“נקח אותה כמשרתת ליום כלולותיך”.
“אינני רוצה ביהודיה נאלחה!” – התריסה זו בזעף.
“אבל הן נחוצות לנו משרתות, רקחות, טבחות, ולמלאכת המטבח תיצלח גם היא; דגים תבשל לנו בנוסח היהודים, דגים ממולאים ומפולפלים, טעימים ועריבים לחיך לא כן, יהודיה!”
שתקתי. דברי הרוזן נאמרו בבוז והם הרגיזוני, העליבוני. לא מצאתי לנכון לענות לו. אז התקצף הרוזן וגער בי בחמתו:
“הן תפתחי את פיך!”
השיבותי לו בשקט:
“עסוקה אני בבית אבי, מנהלת את משק ביתו, איני יכולה לשרת אצל אחרים” – ומשום־מה סיימתי – “אף איני רוצה בכך..”
"ראיתי כי פרצופו המתקדר של הרוזן מבשר זעף וסער, ומוכנה הייתי לכל רע. אך באותו רגע ניתרה בתו המרשעת ממושבה כנשוכת נחש, לטשה עלי עיני זעם עכורות וצווחה בקולי־קולות, ממש כשכורה:
“דם כלבים! בגלל מי אנו עומדים כאן?! בגלל יהודיה נאלחה זו, הלאה! אין לנו צורך בה!”
היא פקדה על הרכב להמשיך את הנסיעה, וכאשר נעקרה המרכבה ממקומה, העיפה בי מבט שוטם והצליפה עלי בכל כוחה בשוט אשר בידה… היה בדעתה להצליף על פני, אך אני נטיתי הצדה, היא החטיאה את המטרה ומכת השוט פגעה בזרועי…
מלכה הרימה את זרועה ולעיני אביה הופיע סימן אדום בדמות רצועה דקה ותפוחה השתרגה מסביב כטבעת כפולה… הנערה לא האפקה, ולאחר שסיימה את סיפורה פרצה בבכי חרישי ומר.
המכונאי לחץ את ראש בתו אל חזהו והחל מלטפה ומרגיעה, כשלבו הומה בו מכעס אין־אונים. “כעץ כן פריו”… לחש במרירות ונשך את שפתיו בשיניו. עלבונה של בתו הענוגה הרעיש את לבו, והוא הבין מה רב הכאב, ומה עמוק הצער המענים אותה עקב אותה פגישה מדכאה עם זדים.
“הרגעי, בתי היקרה, היא לא תזכה לכך שאַת, בת־ציון, תשרתי לפניה. אמנם הכסף והכוח להם, ומכור אני לרוזן, מכור ומשועבד בגופי אך לא ברוחי. ואני תקווה, כי בוא יבוא היום שנעזוב לנצח את המקום הארור הזה”.
"הנכון הדבר? – שאלה מלכה ודמעותיה זולגות עדיין – “שהרוזן קנה ליום כלולותיה של בתו אבן יקרה השקולה כנגד מחצית הונו?”
“נכון הדבר, בתי, אבל אין בכוחה של אבן יקרה להרך את לבה של המרשעת, או לתקן את מעשיה; רק העמל ופגעי החיים עוקרים מלבו של אדם את הרע, ומזככים ומצרפים אותו בכור הסבל, ואילו אנשים אלה אין להם תקנה…”
“הה”, – נאנחה מלכה תפוסת הרהורים נוגים – “מדוע יש לאַחת, הסוררה, הכל ובשפע, ולשניה אין מאומה זולת הכאב, הרצון והחלום?…”
"כך הוא מנהגו של עולם, בתי, אך לא לעולם חוסן. הולכים ומתקרבים הימים בהם לא יוכר שוע לפני דל, וזכות אחת תהא לאדם באשר הוא, לתנובת האדמה ולכל אשר מתחת לשמים.
“כן, מה יפה יהיה הדבר!” – התלהבה הנערה ועיניה הרשיפו מהוד הבאות באחרית הימים. – “ועתה, בואָה, אבי, לסעוד את לבך, כי הארוחה מוכנה ואני הוגעתיך הפעם בשיחי ובשאלותי”
מעל לצמרות העצים שהיו נטועים גם בחצרו של יעקב המכונאי נדמו צריחותיהם האחרונות של העורבים אשר פרשו לנום את שנתם. ירד הלילה. לילה כבד ואפל מבחוץ, ואילו מבפנים העלתה מלכה אור במנורה. האב נטל את ידיו, וישב לשולחן ערוך, עליו פרוסה מפה צחורה כשלג, וארוחה מוגשת ברוב טעם וחן. ומדי אכלו בחן האב את פני בתו, לראות אם מבעד למעטה השלווה אין מציצה אותה אימה חוזרת מחרון אפו של הרוזן העריץ.
ה
ערב אחד עמדו הפועלים והאכרים אנשי הכפר, הם ונשותיהם, בניהם ובנותיהם, מצטופפים על מורד החוף, והם משתאים לתכונה שמעבר לו. חלונות הטירה היו מוארים יפה, צלילי תזמורות נישאו משם, צלילי מחול ועליצות מסעירה הרעידו לבב והשתפכו לתוך חלל הלילה השקט.
בתוך הגנים העוטרים את הטירה התנועעו לנשיבת רוח על גבי הענפים פנסים מגוונים, רוטטים כפרחים בוהקים, ומפעם לפעם הועפו לתוך שחור הלילה הרובץ מסביב זיקוקין מרהיבי עין, אשר התפוצצו תוך כדי מעוף לשלל צבעים מתיזי רשפים ואלומות קרני אור.
התלחשו הבריות:
“הרוזן משיא לאיש את בתו המרשעת…”
בתוך קהל המסתכלים עמדה גם מלכה. צעירה היתה ולבה התפעם בה בחזקה. צלילי התזמורת אשר נישאו מן הטירה כגלי חדווה לקצב המחול, הסעירו את רוחה הכמהה ליופי, לעליצות, לחריגה מן השקט התמידי בו היא שרויה כל ימיה. מאד השתוקקה הנערה לצאת גם היא במחול, לראות בהדר הטירה וביפעת אורחיה. לה, לנערה, אשר מעולם לא יצאה הרחק מעבר לגבולות העיירה או הכפר, נראה הדבר כחלום־קסמים מרהיב־עין ומושך־לב.
אותה שעה חצו סירות את המים השקטים והאפלים, חתרו לחוף, לעבר משכנות הפועלים, ובהגיעם, הזדקף אחד ממשרתי הטירה על חרטומה של סירה והכריז בקול חגיגי ורם, אף שנה ושילש:
“שמעו, אתם האנשים! הרוזן רב־החסד מזמין בטוב־לבו את כולכם אליו לשתות יין ולשמחו בליל כלולות בתו הנאורה!”
ואם כי לא היה לבם של הפועלים שלם עם הרוזן, וחיבה יתירה לא נודעה מהם לבתו הגאיונה, גברה הסקרנות על רגשי המרירות, ונתעורר הרצון להשכיח לשעה קלה את עצמם ורישם בכוס יין. הם קפצו וימלאו את הסירות עד אפס מקום ויפליגו לטירה החוגגת.
המכונאי יעקב סירב לראשונה להצטרף לפועלים, כי אמר:
“מוטב היה לו דאג הרוזן בימות החול ללחם בשפע ולא ליין!”
אך בתו מלכה, שתשוקתה לחזות באותו עולם זר תקפה אותה, הפצירה בו מאד, ואביה ניאות לה לבסוף, כי ביקש גם הוא להרנין קצת את רוחה הנכאה. וירדו גם שניהם באחת הסירות שחזרו לקחת את הנשארים.
לרגלי מדרגות השיש הרחבות של הטירה התכנסו הפועלים והאכרים נבוכים וראשיהם מורכנים, ספק מבושה, ספק מאימה וטינה כבושה; את מצנפותיהם החזיקו בידיהם, וכאשר הופיעו על גזוזטרת הטירה הרוזן ובתו שלובי זרוע, ולידם בעלה הדוכס, רעד קולם של המוני העבדים בהריעם לכבודם בברכה. והיה המראה נאה ויאה, משל מעולם לא רבצה תהום בין אלה העומדים למטה לבין אלה המשקיפים אליהם בחיוך של מרמה מעל…
ואז הוצאו אליהם מן המרתפים חביות יין ומי־דבש בשפע; גם צלי בשר אילים וכבשים חולק להם ביד נדיבה, כי אדיר היה הפעם רצונו של הרוזן, להראות לכל, וביחוד לאורחיו האצילים ורמי־היחש את רוב עשרו ועוצם גדולתו.
מלכה עמדה על־יד אביה חרדה ונרגשת. עיניה נצמדו לאבן היקרה אשר היתה קבועה בסיכת זהב, ונתונה בראשה של הכלה כנזר קט, אשר הבריק באור נפלא, בשלל צבעים יוקדים וגוני־גונים, שהיו אוספים נגהם ומתלקחים מחדש עם כל תנועה קלה, רושפים כאש.
“הביטה אבי וראה, מה רב הוא הזוהר הנפלא שהאבן היקרה מפיצה סביבה!…”
“כן, בתי, רב הוא הזוהר של האבן היקרה אשר נרכשה במחצית הונו של הרוזן, אך מה רבות דמעות העניים והעשוקים, דמעות עמלים מזריחה ועד שקיעה, שנשפכו עבורה…”
ו
עם עלות השחר, כאשר נדמו צלילי התזמורת, והאורחים פרשו עייפים ושבעי תענוגות לחדריהם, אירע מאורע מוזר ומפליא שהיה ימים רבים לשיחה בפי כל. בת הרוזן נכנסה לחדר המרחץ של הטירה לרחוץ את בשרה, ונעלה אחריה את הדלת. את האבן היקרה הניחה על שולחן קטן לפני הראי, וקרני השמש שחדרו בעד החלון פגעו בה והציתו ברק מסנוור ביפעתו.
עמדה בת הרוזן שמחה ומשתאה לפני ברק האבן הטובה מתנת אביה, כאילו רק עתה, ברגע זה עמדה על חין ערכה, והיא מחייכת לעצמה חיוכה היהיר. משפנתה לרדת לתוך הבריכה הקטנה החצובה בשיש, והנה התלבט משהו כצל פורח ושחור בחלל החדר, הלוך ושוב; כאשר הפנתה בת הרוזן את ראשה אחורנית חוורו פניה והפכו לבנים כסיד: האבן הטובה נעלמה… כיאלו פערה האדמה את פיה ובלעה אותה!
לשוא הקימה בת הרוזן בהלה ומהומה. כל החיפושים לא הועילו והפועלים והאכרים אשר אמש הוזמנו כאורחים לטירת הרוזן, הובהלו מיד וכונסו לאולם, ואנשי הטירה בדקום, חיפשו בכליהם וחקרו אותם, כי לגנבים דימום…
והאבן היקרה לא נמצאה.
למחרת פיטר הרוזן רבים מפועליו אשר חשד בהם כי ידם במעל, וביניהם גם את המכונאי יעקב. חמתו בערה בו עד להשחית על אבדן האבן היקרה, ומאין יכולת לפענח את פשר התעלומה, חשד באנשים כנים וחפים מפשע. ושפך את זעמו על ראשי המסכנים. יעקב המכונאי ואחדים מן החשודים נסחבו למרתפי הטירה ועונו שם מתוך תקווה, כי על־ידי כך יתגלה משהו על הגנב האמיתי, הפלאי.
אך לשוא!
האבן היקרה אבדה ולא נמצאה. ויהי הדבר לחידה, לפלא. כי חדר המרחץ נעול היה על מסגר אותה שעה, וחלונותיו נשקפו על פני תהום. בת הרוזן האמינה, כי אין זאת כי אם שד חדר פנימה וביצע את מעשה הגנבה! רוח רעה החלה להבעית אותה, והיא חרדה מפני כל רשרוש, מפני קול עלה נידף בגן. פניה נפלו, בגופה שולח רזון, עיניה בלטו בחוריהן, ודומה היתה לצל בלהות. תושבי הסביבה אמרו פה־אחד כי נענשה על רוע לבה.
ז
חורף קשה עבר על יעקב המכונאי שהיה מחוסר עבודה. הוא נאלץ להתפרנס מחסכונותיו הזעומים שהיה נוהג לחסוך, כדי שיוכל יום אחד לעלות לארץ־ישראל. צער רב נצטער כי על־ידי כך הלכה מטרתו הנעלה – שאליה שאף כל ימיו – הלוך והתרחק… לפעמים היה מקבל עבודה זמנית בסביבה, אך מאין עבודה קבועה נעכרה עליו רוחו. בתו מלכה היתה נחמתו היחידה, ואמנם שקדה הנערה על שלומו, השכילה להפיג את עצבו ולנבא לו ימים טובים מאלה.
גם מצבם של פועלי הכפר הורע, שכן ירד סחר העצים פלאים באותה שנה, והרוזן חדל להעסיקם ביערותיו. רעב ומחלות פשטו בכפר. דכאון רבץ על הבתים ויושביהם היו מרי־נפש, נרגזים ומתלוננים על אלוהים ועל אדם.
באביב לא חל כל שנוי לטובה במצבם של אנשי הכפר. רק העורבים אשר קננו בצמרות העצים ולא היו זקוקים לחסדי אדם, המשיכו את חייהם כרגיל. העורבים התעופפו בסביבה לתור אחרי טרף או מזון, והעורבות דגרו על ביציהן, כי עונת האביב היתה זו, והצריחה החיונית עלתה וגבה מיום ליום, כמאז ומתמיד. צריחתם של העורבים הרגיזה את האנשים הבטלים ממלאכה, השרויים בדחקות, ויום אחד התהלך פועל מר־נפש בין בתי הכפר, גרזן מונף בידו, והוא מצעק אל רעיו:
“הוי, אנשים! קומו ונהרוס את קני הצרחנים הללו, וסוף לדבר!”
והבטלה – אם כל חטאת – נתנה פרי. נתקבצו ונצטרפו אליו עולי־ימים, מן הפוחזים שבכפר, הששים אלי הרס, טיפסו על העצים והחלו במלאכת ההשמדה. בלא רחם גדעו את הענפים אשר עליהם היו קלועים קני העורבים, שמטום ארצה, פזרום, והביצים כחלחלות וקטנות, אשר הכילו בתוכן עוברי אפרוחים, נפלו ארצה, נשברו ונשפכו אל האין.
ותהי מהומה ומבוכה במחנה העורבים אשר השואה ירדה עליהם פתאום. במר נפשם התעופפו ופרחו מעל לראשי הפורעים מחריביהם, צרחו נואשות בלשון צריחה מבקשת רחמים. אך שומע לא היה להם, והקנים נהרסו בזה אחר זה.
אותה שעה לא היה יעקב המכונאי בכפר, כי יצא לרגל עניניו לעיירה הסמוכה, לראות את בני עדתו היהודים, לקנות עתון וספר, למען ידע את הנעשה בעולם הגדול בכלל, ובעולם היהודי בפרט; כן מבקש היה לצאת את הכפר ולחזור לעיירה, ובודק היה כיצד ומתי. כאשר חזר וראה מה שעוללו פוחזי הכפר הנבערים לעורבים, נכמרו רחמיו על בני־כנף מסכנים אלה. לבו נרעש, ותפוס צער ראה אותם חגים ומתעופים חסיר־ישע מעל לעצים כשהם מקוננים מר.
עצוב קרב המכונאי לביתו וחמתו בערה בו עד להשחית למראה אחדים מן הפוחזים אשר מצאם מטפסים על שלושת העצים שבחצרו. קנים אחדים הרוסים כבר התגוללו על הארץ, אך רוב הקנים שהיו במרומי הצמרות, אותם עוד טרם השיגה יד הפורעים. העורבים צרחו בכל כוחם נגד מעשה הרס זה, ואחדים מהם גם העזו להתנפל על מחריבי קניהם. אך הללו לא חתו מפניהם וגם לא שעו לתחנוני מלכה אשר עמדה למטה והפצירה בהם לרדת. הם סירבו ונענו לה צחוק פרוע. אותה שעה קפץ יעקב לתוך חצרו, תפס כלונס, ויקרא בקול, כשכולו רותח מחימה:
“נבלים!…”
הפוחזים הביטו אליו למטה, תמהים לקצפו.
“אם לא תרדו מיד, ארוצץ את גולגלתכם!”
“הם מרגיזים אותנו!”
“אין זה נוגע לכם! החצר – חצרי; העצים – עצי; והעורבים חוסים ברשותי! רדו מיד, ולא – אפרע מכם ואשיב לכם את גמולכם בראשכם!”
אותו רגע, כאשר שמעו העורבים את קולו של יעקב, קול רועם ונוזף הגוער ברשעים, הפסיקו לרגע את צריחתם הנואשת, משל הבינו לרוחו של מגינם. ואכן, הפורעים נבהלו וירדו נבוכים, רוגזים על היהודי. העורבים עטו אל קניהם אשר נשארו לפליטה בנס, ויקשיבו רוטטים לצריחתם העגומה של אחיהם העורבים אשר קניהם נהרסו, כי לא היה מי שיגן עליהם. שעה ארוכה לאחר מעשה החורבן וההרס עדיין הרעידה את חלל האוויר קינת עדת העורבים ותוגה כבדה היתה נסוכה על פני כל.
ואחד העורבים, אשר קינן בין ענפי עציו של יעקב המכונאי, שבזכותו פסחה הרעה עליו, על עורבתו הדוגרת, הבין את דבר החסד הגדול אשר גמל לו האיש בצאתו לחרף את הפורעים ולהגן עליו בכוח; רגש חזק של אהבה תקף את העורב למראה מצילו ואיש חסדו, ובמוחו הקטן החלה מתרקמת מחשבת־גמול. במשך כל היום התעופף העורב נרגש וחוגג, כולא את מחשבתו הגדולה.
ח
אותו ערב ישב יעקב אל שולחנו לאור המנורה ועיין בספר כשבתו מלכה יושבת על־ידו ועוסקת בסריגה, והנה שמע לפתע דפיקות־מקור על גבי זגוגית חלון ביתו. תמה האיש לשמע הדפיקות שלא הסכין להן, ניגש לחלון אשר חשכת הערב הציצה בעדו ופתחו כדי לעמוד על טיב הדפיקות. והנה התעופף לתוך החדר עורב, השמיט ממקורו על גבי מפת השולחן משהו מבריק ומתנוצץ בשלל צבעים, ומיד פרח בחזרה החוצה.
“אבא!” קראה מלכה בהשתוממות.
“מה לך, בתי?” חרד אליה האב.
“הביטה וראה מה שהביא לנו העורב…”
קרב יעקב והשתאה למראה אבן יקרה שהחזיקה בתו בכפה… הוא הסתכל בה בלי להוציא הגה מפיו, ובתו הקדימה אותו ולחשה בזהירות שפליאה ופחד מעורבים בה:
“אבא, הרי זו האבן היקרה שאבדה לבת הרוזן…”
“אכן..” לחש גם האב “זוהי…”
ומיד הבין את פשר הדבר ופניו נהרו וקרנו מהשתוממות:
“אכן,אמת נכון הדבר! אין זו אגדה…”
“אל מה ירמזו דבריך, אבי?” תמהה הנערה.
והאב סח לה חרש:
"שמועה שמעתי בילדותי, שמועה שלא האמנתי בה עד הרגע הזה. כעת אני מבין יפה את הדבר, והריני להסבירו גם לך. בנה אדם בית לעצמו, הריהו שוקד וטורח לקשטו מבחוץ, ובעיקר מבפנים, בתמונות יפות, ברהיטים נאים, בכלי כסף ובדולח. והנה הוגד לי, כי ישנם עורבים האוהבים לקשט את קניהם ולרפדם בחלוקי אבנים מגוונים, בדברים נוצצים, כגון שברי זכוכית ומכיתות כלי־חרס, ולפעמים גם באבנים טובות ויקרות המזדמנות להם. ויש אשר עורבים אלה נוהגים לגנוב מן החפצים המבריקים שהם חומדים אותם… ועורב זה התעופף, כנראה, באותו בוקר על־יד טירת הרוזן, והאבן הטובה שהבריקה לנוגה השמש העולה משכה את עיניו החדות, והוא חמד אותה בלבו, ואף גנבה משם כדי לרפד בה ולקשט את קנו הדל…
“פלאי־פלאים!” קראה מלכה.
"אכן, פלא הוא, וגדול הפלא שבעתיים בבוא העורב לגמול לנו באבן־טובה זו חלף החסד שעשית יעמו היום, כאשר לא נתתי להרוס את קנו…
א
ערב אחד נתקיימה שיחת ריעים שביקשו לתת פורקן למצוקת נפשם. והימים ימי השמדת אחינו בפולין השדודה ובארצות שנכבשו בידי גייסותיו של הצורר הנאצי. השיחה נסבה על חוסר־הישע לתוכו נקלע העולם מול הזוועות שאין השכל משיגם, ובעיקר שואת עם ישראל. תוך־כדי שיחה הוטחה האשמה בפני אותם העמים שפחד העריץ נפל עליהם ולא השכילו בעוד מועד לעקור את הנגע משרשו. בין האורחים היה גם סופר שנמלט מפראג אשר לביסוס הטענה אמר:
“מדינות בעלות שלטון דמוקראטי ותרבותי, שוחרות שלום וחירות כגון צרפת ובריטניה, בגדו ביעודן משום שהפרו את הבטחתן המפורשת לעמוד לימין טשכוסלובקיה באם תותקף על ידי הצורר הנאצי. מתוך אי־ראיית הנולד הפקירו מדינה שבטחה בהן ועודדו את העריץ למעשי תוקפנות והשמדה נוספים, והרי הוא ממשיך עתה בכיבושיו ובהשתוללותו ללא כל מעצור!”
“רק עתה הן עומדות על הסכנה הנשקפת להן!” – השיב אחד הנאספים.
“בתחילת המאורעות ניתן היה לבלום את מסע העריץ בכוחן של דיביזיות מעטות, להנחיל לו תבוסה ואף למוטט את משטרו. אך לשם כך צורך היה באומץ־לב ובהחלטה נחושה, וכן בידיעה כי הרעה דרכה להתפשט כאש אוכלה”.
“היו אלה גילוי־חולשה ועתה משלם העולם מחירם”.
“הצורר הנאצי היטיב להכיר את חולשת העמים הדמוקראטיים, – המשיך הסופר – הוא ידע כי מרוב מלל ודיבורים לא יגיעו לכלל מעשה הדורש אומץ־לב והתובע, כמובן, גם קרבנות כבדים. משולים היו בעיניו לגולם חסר רוח חיים…”
“דומני כי היית אז בפראג, בירת טשכוסלובקיה”.
“נכון. הייתי עד לפלישת הנאצים ולהשתוללותם. לעולם לא אשכח את צריחת רוממות הכיבושים ומעל לכל, את צרחנותו המטילה אימים של מנהיגם. הוא זרע חיל ופחד בלב שומעיו והרעיל בתורתו את ההמונים הגרמניים אשר ביקשו לראות בו את משיחם. את תורת המשטמה וחלוקת בני־האדם לגזעים, לעם אדונים ולעמים נחותים במעלה, הנחיל גם לעמים אחרים. הוא אכף את תורתו גם על הטשכים שנכנעו לו. ההסתה הפרועה עשתה את שלה. הם נעשו שותפים לרדיפת היהודים והעיר פראג הפכה להם מלכודת”.
עירו של המהר“ל והאגדה הנפלאה על הגולם מפראג…”
“אכן, הגולם מפראג… – לחש הסופר כאילו לעצמו – זכור לי מאורע אחד הקשור בו; מאורע מופלא ומפתיע; מאורע שהדמיון והמציאות משמשים בו בערבוביה, ייתכן כי אמנם ראיתי את הדבר לכל פרטיו, אך אפשר גם שחלק ממנו נתרקם בדמיוני, תוך הזיות על אדם חסר־ישע המבקש להתנקם בצורר בדמיונו…”
“מהו הדבר? – ספר לנו!” – ספר לנו!"
“ספר, ספר!”
ידידיו הפצירו בסופר שלא ימנע מהם את סיפורו, שכן איש שיחה נעים ומעניין היה. לבסוף נעתר להם. הוא הצית מקטרתו וניחוח הטבק התפשט בחלל החדר. פניו לבשו הבעה של כובד־ראש וכאשר גברה דומיית ההקשבה פתח בסיפורו.
ב
"ובכן הייתי עד למאורע מתחילתו. ההסתה הנאצית הפרועה השיגה את מטרתה. רבים מן הטשכים נתפשו לשיטנה, והנגישות נגד היהודים לבשו צורה מחרידה. פרעות, מעשי שוד ורצח, ושלילת הזכויות האנושיות. הריני פוסח על הפרטים שכיום אין בהם כל חידוש. שכן מעשי הזוועה שמבצעים הפושעים הנאצים עתה משכיחים את הפרעות בהקדמה לרצח המאורגן וההמוני.
ובכן, יום אחד החלו הפרעות ביהודי פראג. לא עמדה להם זכותם כאזרחים אשר תרמו לכל שטחי החיים במדינה. תורת הגזע הנאצית הוציאה אותם מחוץ לחוק ומושיע לא היה להם. והריני לתאר עתה את המאורע שהרעיש את הנפש בפלא הגדול שהיה כרוך בו ובתוצאותיו המדהימות. הלום מראות האימים נסחפתי בתוך המון הפורעים לפראג העתיקה ורגלי עמדו לפני בנין קודר ועתיק, שגגו הגוטי המחודד מזדקר אל על, הלא הוא בית־הכנסת המפורסם של המהר"ל מפראג. מסביב השתוללו הפורעים וצריחותיהם צרמו את אוזני עד לטירוף החושים; ראיתי לפני לא בני־אדם כי אם פריצי־חיות אשר את הבעת פניהם לא אשכח לנצח. מבעד לחלונות בית־הכנסת נראו יהודים, זקנים בעיקר, כי הצעירים חיפשו להם דרכים אחרות למלט את נפשם. הזקנים שדבר לא נותר להם פרט לאמונתם, עמדו עטופים בטליתות והתנועעו כשהם מתפללים חרש תפילתם האחרונה. רק לעתים, כאשר נדמו במקצת צריחתם של הנבלים הקוראים לרצח, בקעה משם המיית תפילתם שהיתה ספוגה עצב טמיר, ושהיה גלום בה הרבה מן הנכונות המסורתית של בני העם בגיטאות, ההולכים לקראת קידוש השם מתוך איזו השלמה גורלית.
תמוה היה הדבר בעיני שאין הפורעים פורצים פנימה לכלות חמתם בקרבנותיהם. משום־מה הרתיעו את עצמם מרחק ניכר. הם פינו מקום לחבלנים מומחים מתוך שורות הצבא הגרמני. למראה ההכנות שלהם עמדתי מיד על טיב ההמצאה השטנית: הללו עמדו לפוצץ בדינאמיט את בית־הכנסת על מתפלליו גם יחד!…
פלצות אחזתני, אך ממקומי לא משתי… גם לוא חפצתי להסתלק –שלא תראינה עיני במראה הזוועה המחריד, ובמראה החורבן וההרס של בנין עתיק והיסטורי המשמש פאר לפראג, עדות לקהילה יהודית מפוארת – לא יכולתי לעשות זאת כי ההמון הפרוע לחץ עלי מכל עבר מסביב והמה באוזני כנהם גלי ים בזעפו. ההמון עקב מתוך עליצות וסקרנות מתוחה אחרי כל תנועה ותנועה של החבלנים, וניכר היה שהוא מצפה מתוך הנאה יתירה למחזה הנפלא שיבוצע לעיניו. המנצח על המלאכה של פלוגת החבלנים היה גרמני, שאם לייחסו לפי תורת הגזעים למוצאו הנכון, לפי מראה פרצופו ומבנה גולגלתו – הייתי מייחסו בלי כל ספק לגזע בני־השטן!
כאשר שלמה המלאכה ניתן האות. המון הפורעים נרתע מחוץ להיקף הסכנה, ומתוך הדומיה שבקעה, זעזעתני שוב המיית המתפללים, המיית לב ונפש נוגה ונוקבת… נקפו רגעים מיספר ורעש ההתפוצצות האיומה נשמע והרעיד את חלל האויר מסביב; התפוצצות מלווה תמרות אבק ועשן, תוך העפת אבני הבנין ולבנים מסויידות, קטעי גופות מרוסקות, חלקי הרהיטים ודפי ספרים עתיקים מעוטרים בכתב העברי שבו העניקו היהודים לעולם משהו נעלה מתורת השטן של האנושות בימינו. האבק נתפזר ומבית הכנסת המהולל נשארו רק עיי מפולת. הפורעים הריעו לכבוד מעשה הרס ברברי זה, אך לפתע השתוממו למראה עיניהם וחרדה תקפה אותם:
מתחת לעיי החרבות, מבין לאבנים הנתוצות, הגופות הרסוקים והרהיטים השבורים המגואלים בדם ההרוגים – זע ונע משהו כמתאמץ לפרק מעליו את כל העומס הזה… מאמץ זה נמשך דקות ספורות בלבד, ומתוך החרבות הזדקפה דמות כבירה וענקית, דמות מאובקה ומכוסה עובש דורות; דמות תמוהה שלא מעלמא הדין, אנושית לפי צלמה ומוזרה מאד בהופעתה, וכן בתנועותיה; מתוך פרצופה שארשת קפואה לה, חמורה, הציצו עיניים בוערות בחמת־נקם, עיניים שמבטיהם ננעצו בהמון הגועש מסביב והעבירו צמרמורת בגבם.
קהל הפורעים נדהם.
מישהו צרח היסטרית;
“הגולם מפראג!”…
הלה רק סיים את צריחתו והגולם מפראג אשר קומתו כאילו גבהה ועצמה מאד, גחן ותפש בידו הימנית מנורת נחושת כבדה ועתיקה, הניף אותה כהנף כפיס־עץ, ומתוך נהמת קצף מבשרת רעות, זנק מעל לחרבות לתוך קהל הפורעים. מנורת הנחושת הבריקה לעין השמש ומשהורדה בזעם ניפצה בבת־אחת ראשיהם של אחדים מן הפורעים. מהומת מוות השתלטה מסביב. הגולם השתולל ונורא היה מראהו. ניכר היה שהוא אחוז רק בולמוס אחד: לעשות שפטים בפורעים…
“הגולם מפראג!”
“הגולם של הרב היהודי התעורר”!…
“הגולם נוקם נקמתו!”…
ואכן מחריד היה מראהו של הגולם אשר קם לתחיה כדי לקחת נקם. הוא נחפז מאד בפסיעותיו הארוכות, השיג את הבורחים כל עוד רוחם בם, ומנורת־הנחושת שבידו ריסקה גולגלות ומחצה אברים, בפנותו ימינה ושמאלה, והוא שועט בזעמו ומפליא לקטול. ותמוה הדבר כיצד הדריך אותו חושו לפסוח על חפים מפשע ולהעניש רק את הפורעים, כל אלו שנתנו ידם להרס ולשנאה. הללו שעלה בידיהם לנוס צרחו אחוזי אימים:
“הגולם התעורר!”
“הגולם היהודי!”
“אוי ואבוי לנו מפני נקמתו!”…
העיר פראג נזדעזעה. שמועות אימים עשו להן כנפיים. שונאי ישראל נחרדו. מיד נשלחו נגדו פלוגות צבא חמושות. הגולם מפראג פסע לעומתם, קודר, זועם וחושף את טורי שיניו כלועג להם. החיילים נצטוו לירות בו והיה זה מחזה מבדח למדי לראותו מתקדם לקראתם, על אף מטח הכדרים שניתך עליו לעשותו ככברה… הכדורים לא צלחו עליו. המנורה שבידו הבריקה שוב בהניפו אותה ולרגליו התפלשו חיילים רסוקים ומחוצים, פצועים פצעי מוות ונופחים את רוחם. הוא המשיך את דרכו והתקדם לאו דוקא ברחובות, כי אם פרץ לו דרך והבקיע בהרסו בנינים אשר התמוטטו בעברו, כאומרים לכסותו ולקברו, והוא חלף עבר וכל רע לא אונה לו. פליטים יהודים אשר מצאו בו מבטחם נזעקו והלכו בעקבותיו, מחשים ותמהים.
סוף־סוף יצא הגולם לדרך המלך, לכביש החדש שנסלל, דומה, לכבודו, איש לא העז לעמוד בפניו. הוא התקדם כשהוא מתנודד בהילוכו המשונה, אחת שמאלה ואחת ימינה, נהם לו נהמת חיה שהחרידוה מרבצה ומודרך רק על ידי אותו רצון חזק ונעלם שפעם בו, והורה לו את דרכו הנכונה. הוא פסע לקראת מחנה הצבא הגרמני שהתרכז ליד הגבול.
לאחר־מכן סיפרו כי העריץ הנאצי נמצא אותה שעה במרכז המחנה, מוקף מצביאיו, בוטח וחגיגי. הוא חייך לשמע הידיעה המוזרה על הגולם מפראג שקם לתחייה ועל השפטים שעשה בפורעי פראג, הוא הפטיר בלעג:
“המצאה של עתונאי יהודי…”
ברם, הידיעות שנתקבלו ממקור נאמן ושמסרו תאור מפורט על הפעולות של הגולם מיד לאחר הרס בית־הכנסת, ידיעות אלו שללו ממנו את מנוחתו, ותמהון הגנרלים בני־לווייתו חוורו פניו והפכו לבנים כסיד… כאשר הוגשה לו בידי אחד מהם משקפת שדה צבאית ראה כיצד הגולם מפראג פוסע ועולה באופק, מטלטל את המנורה שבידו, מתקרב ומתבהר בכל הופעתו האימתנית… הצורר הנאצי החל מגמגם וקרביו נתחלחלו מאימה סתומה.
מיד נשלחה נגד הגולם מפראג פלוגת טאנקים משוריינים טעוני תותחים אדירים. הגולם פסע לקראת כלי המשחית כדרכו, כשהוא נוהם נהימתו וחושף טורי שיניו. התותחים פתחו עליו באש ופגזים לרוב הומטרו עליו. אך הוא לא חרד, לא נפגע ולא קרס תחתיו. זקוף ושוצף בקצפו החיש צעדיו וזנק לעבר הטאנקים. הוא בעט בהם ומעכם כמעוך קופסאות גפרורים, ריסק את נהגיהם וניפץ את גולגלתם. הוא כילה בהם את חרונו והמשיך את דרכו עד הגיעו למחנה הצבא. כאן פתחו נגדו במלחמת התגוננות נואשת, אך הוא הרס את המחסומים, דלג מעל לשוחות שנחפרו להפילו בהן, ועיניו תרו אחרי דמותו של העריץ הנאצי.
וזה עמד וחייך… אלא שהיה זה חיוכו של שוטה! חיוכו של עריץ המכיר בקצו המתקרב והולך. מרוב פחד הפך חסר־ישע בלא יכולת למוש ממקומו. ואילו הגולם שעשה את כל מעשי הנקמה שלו כשהוא רציני וקודר, הצטחק לפתע צחוק מעוות המקפיא את הדם בעורקים, שכן חש וידע כי הגיע לתכלית נקמתו. הוא נהם נהימת חיה משונה המחניקה צהלה בחובה זנק קדימה והניף בשתי ידיו את מנורת הנחושת היהודית העתיקה והכבדה… העריץ הנאצי הוטל לרגליו פגר מובס…
ג
בסיים הסופר את תאורו נשתלטה דומיה. הכל ידעו כי זהו פרי דמיונו והגולם מפראג שימש לו רק משל. ואמנם לאחר שהנוכחים החלו לשוחח ביניהם כמבקשים להפיג את המתיחות שבתאור מעשי הנקם, הוסיף הסופר הסבר שלו:
“אמנם שגיתי בשעשועי דמיון. ביקשתי פורקן לרוחי מעוצמת תחושת הנקם המפעפעת בלב כל אחד מאתנו למראה העריץ המוסיף להשתולל, להחריב ולהשמיד; השטן אשר מאז קיום האנושות לא קם כמותו לחרפה ולדראון. הקימותי לי בדמיוני לתהייה את הגולם מפראג, אך הגולם האמיתי החייב לעשות את המוטל עליו ולהציל את האנושות, הרי הוא העולם הדמוקראטי המנמנם, אשר שגה באשליות. יש לפחת בו רוח חדשה, לעוררו, לתפשו בציצית ראשו ולטלטל אותו טלטלה אשר תפקח את עיניו, להורות לו על יעודו: מיגור שלטון הרשע והאימים, לבל יישנה לעולם מעשה הזוועות המעמידות בספק את זכות קיומו של האדם עלי אדמה”.
א
שני כרובים ירדו מן הרקיע ויראו בפעם הראשונה את הזוועות שפשטו על פני האדמה; מראות החורבן והרס שהביאו בני עם עריץ אחד על עמים רבים שוחרי שלום, המוות שזרעו על סביבותם ועוד ידם נטויה להרע ולהשמיד.
ובראות שני הכרובים את בני ישראל והם הולכים וכלים, עולים באש, טובעים בדם מחמת הזעם שניתכה עליהם בידי שליחיו עושי רצונו של אותו צורר; ובראותם איך קם אותו צורר גרמני וישימם כעפר לדוש, להשחית תארם מאדם ועוד ידו נטויה – ויתחלחלו.
אפופי אימת המראות פרשו את כנפיהם הצחורות ובפנים חיוורים שבו וירומו.
מדוכאים התיצבו לפני המלאך מיכאל:
“עד מתי תחשה, מיכאל שר ישראל?!…”
“למה תעמוד מרחוק, מגן־ישראל?”
קדרות העיבה קלסתר פניו של המלאך:
“ידעתי גם ידעתי…לא לחינם נרעשה בכם נפשכם עד היסוד; לא לשוא אחזתכם רעדה למראה עיניכם, כי אכן מלאה סאת תלאותיהם של ישראל, וצורר זה הרשיע לעשות מכל אשר קמו לפניו…”
התרפקו הכרובים על כתפי מיכאל מזה ומזה וידברו תחנונים:
“אהה, מיכאל, חושה והצילם!”
"אהה, מיכאל! רד והראה לדרי מטה כוחך הגדול! פרוש כנפיך והראה כי לא הפקר ישראל, כי יש עין צופיה, כי יש אלוהים בשמים אשר שליחיו עושי רצונו ידם רב להם לנקום נקמתם ולהושיעם תשועת עולם!
הליט מיכאל את פניו בכנפיו ויעמוד מחריש זמן רב, כשוקל את הדברים ואת המעשה, ולפתע זע, פניו נהרו, בעיניו נדלקו רשפי אש:
“אכן, זכיתם כרובי, להופיע לפני בשעה הנכונה. אין זאת כי אם אלוהים שם בפיכם את הדברים הנכונים; באתם למועד בו מלאה סאת צרותיהם של ישראל. הבו, סייעו בידי להביא להם פדות”.
ויוציא מיכאל מתוך גנזי השמים ארבעה כדי בדולח חתומים ומתנוצצים ותבניתם – תבנית פמוטי שבת כפמוטים המתנוססים עוד בגיטאות על שולחנותיהם של יהודי פולין, ליטא ואוקראינה השדודות, – ויעמידם לרגלי הכרובים אשר תמהו למראה.
“בכדים אלה –אמר מיכאל – אצורים הכוחות בהם נהרוס את מחנות הצורר ונשמידם מתחת שמי ד'. קחו איש כדו, ואני אקח את השניים הנותרים ונחוש לעזרת המצפים עדיין לגאולה ולהצלה”.
ב
דומית בוקר. נוגה השמש פיזר את מעטה הערפל שרבץ על פני הארץ. על גבעה נישאה עמדו מיכאל ושני הכרובים וישקיפו על פני מחנות הצורר אשר כיסו את פני האדמה מסביב, הומים וגועשים ברכב הברזל אשר להם, מעל לראשיהם רחף מטוסיהם הארורים זורעי המוות, ותותחיהם יורקי האש מבשרים כלייה לאשר נשמה באפו.
ויקח מיכאל את ארבעת הכדים, וינח שלושה מהם על פני הדשא. את פי האחד כיוון לקצה האויב מזה, ואת פי הכד השני לקצה האויב מזה, ואת הכד השלישי שם באמצע. אך את הכד הרבעי העמיד מאחורי שלושת הכדים ופיו כלפי מעלה, ויורה בידו אל הכד הראשון ויאמר:
“זה ‘כד הדמעות’, בו אגרתי את דמעותיהם של קרבנות הצורר, דמעה לדמעה אגרתי, דמעות ירויים, טבוחים ומעונים, לרבבות…”
ובדבר מיכאל את דבריו פתח את פי הכד. ויפרצו מתוכו זירמי עוז, מישברים אדירים אשר גלשו ושטפו מעל ראש הגבעה לעבר פני האגף הימני של האויב, עד שהפכו לנחל עצום ורחב־ידיים השוטף את האויב מקצהו לחומו ולאבדו…
“ועתה – הוסיף מיכאל – אפתח את “כד הדמים”, הלא הוא הכד המכיל את דמי קרבנות הצורר השפוכים חינם… דמי אנשים לאלפים ולרבבות, דמי מליונים!”
אז פנה מיכאל אל הכד הצופה על פני האגף השמאלי של האוייב, וייפתחהו. ויזנקו מתוכו שיטפי דמים כבירים, אשר הפכו אף הם לנחל איתן ואיום בשטף זירמו ויפלו על קצה המחנה מזה וישטפו את כולו…
נדהמים ממראה עיניהם עמדו שני הכרובים ויראו איך פרצו שני הזרמים זירמי הדם והדמעות מול מחנה האויב, שטפו והרסו הביצורים והעמדות, ויסחפום על אנשיהם אשר רבים מהם נסו בהשליכם את תחמושתם, אך הגלים רדפו אחריהם וישיגום ויגאו עליהם עד כי הגיעו עד לצואריהם.
וילחש אחד הכרובים מתוך התפעלות:
“אל אלוהי ישראל!…”
אך השני אשר עמד על ידו קרא בצער:
“אויה, הנה אנשי המחנה אשר במרכז נמלטים לחומות ולמבצרים ולמגדלים…”
ויפתח מיכאל את הכד השלישי, הוא “כד הזעקות” המכיל את זעקות הטבוחים והמעונים בגיטאות, במחנות הריכוז, במרתפי הענויים, בשדות וביערות…. ויהי בפתוח מיכאל את הכד הזה, ותפרוץ מתוכו זעקה אחת איומה, ילל נוקב תהומות ורקיעים. ותמוטט הזעקה את כל החומות והמגדלים נישאים על שוכניהם ותקברם תחת המשואות…
ובעוד הכרובים עומדים משתאים לראות איך עשה מיכאל מגן ישראל בכדיו הנפלאים להנחיל תבוסה למחנות האויב ולהשמידם, והנה לבשה אותם חרדה בראותם אותו הולך לפתוח את פי הכד הרביעי, כי לא ידעו מה האבדון אשר יביא עוד לעולם…
“אל־נא, מיכאל..”
אך מיכאל האיר להם פניו,ובפתחו את פי הכד הרימו מעט, והנה פרחו מתוכו תימרות אותיות עבריות אשר הזהירו בחלל האויר כזהרורי רשפים וכאבנים טובות. האותיות טסו וחגו באויר במחול מישחקים, עד כי נתלקטו והיו למשפטים, והמשפטים נתלכדו והיו למגילות עפות, אשר נישאו לעבר פני ארץ הצורר, כלהקות יונים צחורות…
"כרובי הרכים, – דובב מיכאל – לא עוד את קללת התבוסה והשמד אני מביא עליהם, כי אם את צו החיים והשלום; את ברכת הטוב והנעלה. בכד זה אצרתי את האותיות העבריות מספרי הקודש אשר הועלו על המוקד בארץ הצורר; דברי נביאי ישראל אשר ניבאו לאחרית הימים ולנצחון הרוח על החומר… לעקור מלחמות מן העולם; אותיות פורחות אלו יבואו אל לב הנשארים בחיים, יטהרום ויזככום ויטעו בהם את אהבת האדם לאדם אשר נברא בצלם האלוהים, מעתה ועד עולם.
ויענו הכרובים:
“אמן, כן יהי!”
א
פייטן עברי היה בפולין. הוא נכלא בגיטו ונקלע למחנות המוות. הואיל והלשון הגרמנית היתה שגורה יפה בפיו, נתמנה מתורגמן בין התליינים לבין אחיו המעונים, המוצאים לתאי הגזים ולכבשני השריפה. הוא גופא ניצל בנס מכליה, אך מוחו הנרעש לא עצר כוח להכיל את אימת האימות ונוכח מראות ההשמדה נטרפה דעתו עליו.
משהוצא יום אחד לעבודת פרך בשדה ונחיריו הריחו לפתע את ריח האביב שפרץ מסביב בעתרת קסמיו ועיניו קלטו ירק אחו וזיו כחלת רקיעים, חייך אל עצמו בחיוכו של אדם נבון, הטיח את מעדרו בפניו של הזקיף בכוח רב עד שזה כרע המום לרגליו, וכאדם היודע את אשר לפניו אזר אונים, מילט את נפשו ומצא לו סתר בעבי היער הסמוך. כדורי המרצחים לא השיגוהו שעה שהיה נישא לקראת החרות וצחוקו המטורף הכה הדים ביער והילך אימים.
הוא נפל בידי קבוצת פרטיזנים אשר שלטו בחביון היער, והללו סיפקו לו מזונותיו והניחו אותו לנפשו לאחר שנוכח לדעת כי אין דעתו שפויה עליו. אך הוא, המטורף, הקשיב לרעמי התותחים אשר בישרו את כבושיו של הצבא האדום, וללא חת היה פוסע בכיוון הפגזים הנופלים ומגרונו הניחר בוקעים פרקי תהלים. אף כי רוחו לא היתה נכונה בקרבו ביחס לסובב אותו וכפות היה לחושיו הסמויים כחית היער, הרי ידוע ידע, כי עם של רוצחים קיים בעולם וכי בן לעם הנרצחים הוא. ובשרכו רגליו הבצקות בדרכים משובשות הגה מוחו המסובך מחשבת נקם מיוחדת במינה; מחשבה שגם מטורף הוגה בה בהגיון מיוחד לו שאין לסתירות שליטה עליה.
יפה־תואר היה בשעתו, אלא שהזקין בטרם עת, זקנו גדל פרע, ובלוריתו העבותה, שהקסימה בשחור תלתליה, הכסיפה כולה ושיוותה לו בינת זיקנה. רק עיניו, שניצוצות עלומים עדיין להטו בתוכן, הבליחו בחיוורון קלסתרו כשתי בריכות יוקדות ושופעות טירוף.
מרושל, לבוש בלואים מרופטים, התהלך יחף וחגיגי לצדי הטאנקים הדוהרים קדימה לארץ הטומאה והרשע, עדי הגיעו באחד הימים לעיר בירתה שחרבה, הנתוצה, שמעל לה עדין מתאבכים תמרות עשן. משהגיע לחרבות הרייכסטאג, קן המזימות והרציחות, ישב על גבי גוש שיש נתוץ, פניו לבשו ארשת של פליאה למראה דגלי הכובשים המתנופפים מעל להריסות ובת־צחוקו הרפה התרפקה עליהם בקורטוב של אימה. החיילים הבחינו בו מיד כי מטורף הוא האיש, אך הואיל ומראהו היה נאה ואצילי ביותר, היו פורסים לו מלחמתם ומעניקים לו דברי צידה משובחים.
ב
לימים החלים האיש בגופו ואילו לרוחו הנכאה לא היתה תקנה. מחשבת הנקם שהגה, דומה, לא הרפתה ממנו כלל וכלל, ולאחר שהתהלך ימים ולילות בעיר החרבה ועיניו הסתכלו יפה־יפה בקלסתרי פניהם של עם המרצחים, השלים מוחו העייף עם מחשבת הנקם.
מהיום והלאה הריהו רוכל. רוכל סבון. אמנם אין הוא מוכר סבון זה לרבים אלא מראה דוגמאות ממנו ומשבח את טיבו, שכן סבון נדיר הוא ובלתי שכיח. אין איש יודע כיצד עמד והתקין לו דוכן רוכלים המוסע על גבי גלגלים ואין איש יודע כיצד טרח והשיג אותו סבון נאה וריחני. בצהרי יום אחד יצא לככר העיר והחל בעיסוקו, שבראשיתו הריהו פותח בהקדמה מעשית ובסיומו מעין מישחק ילדים (שכן פייטן היה האיש) מזעזע את הנפש.
מקהיל היה סביבו את הבריות, מלבב באדיבותו ומושך במראהו המוזר, האצילי והמרתק. מניף היה לעין־כל את חתיכת הסבון, וכמשוגע שנתפס לרעיון אחד, היה שיחו קולח למישרים שעה שעמד למנות את מעלותיו.
“רבותי בני הגזע הגרמני העליון! הסתכלו נא יפה־יפה בסבון נאה ומשובח זה שאין על עפר משלו! לכאורה, סבון ככל תוצרת מסוג זה, נאה וריחני (כאן היה קופץ בזריזות מאצל דוכנו ומגיש את הסבון לנחירי אפם של המתקהלים סביבו תוך חיוך) סבון המעדן בשרן הצח של נשים גרמניות ענוגות; סבון היפה לגופם של גברים בני גרמניה המפוארים!… נכון, גבירותי ורבותי?”
“אמת ויציב!” נענים לו במקהלה גרמנים שביעים ומטופחים, מדושני קורת־רוח למראה המטורף היהודי המוזר, שהופיע כאן כדי לשעשע אותם בימים קודרים אלה שלאחר תבוסה מחפירה. והמשורר המטורף ממשיך:
“ובכן, רבותי, להוי ידוע לכם, ויש לי טעם לשער כי הדבר ידוע לכם יפה־יפה, כי אכן אין זה סבון רגיל כלל וכלל; סבון זה נוצר על טהרת הגאוניות הגרמנית, שכן הופק מחלבם של יהודים אשר נחנקו ונרצח לצורך זה במיוחד, ובית־חרושת עשוי לשם כך עסק ביצורו בהשגחת פרופיסור גרמני מומחה!”
ריטון ונהם עברו בקהל המקשיבים:
“מה סח?”
“הן מטורף האיש!”
“סלקוהו מכאן!”
אך איש לא נע ולא זע. קסם מראהו של המטורף פעל על הכל. ובשעה שבקהל עדיין התנצחו בקריאות תמהון ורוגז מדומה עמד זה ונעץ בהם את עיניו היוקדות עד שהדממה חזרה וכבשה אותם. אז המשיך:
“כן, רבותי… סבון משובח ומיוחד במינו!… אך הממציא הגרמני הגאוני לא ידע מהו הסוד הצפון בתוצרתו המעולה; סבון זה לא נוצר אך ורק כדי לעדן צחות גופותיהן של נשים גרמניות ענוגות… לא ולא! הוא נועד גם לשעשועים, כן, לשעשועים, וגם להזכרת נשמות!…”
“הרי זה באמת מטורף!”
רוכל הסבון המוזר הטה ראשו השב כלפי המשסע אותו, נתן בו עיניו הלוהטות והמשיך חרש:
“אכן, מטורף אני… כל מטורף יודע שאין הוא שפוי בדעתו ואף אני כך… אך לכל מטורף יש גם רעיון שלו מין אמת שלו שלעולם לא יבגוד בה… ולא כאן המקום, נכבדים, להתווכח אתכם ולספר לכם כיצד נסתכסכה דעתי וכיצד נתעכרה סברתי, בתוקף הגניוס הגרמני הרצחני, בסמוך למעשנות הכבשנים ותאי הגזים שהצמיתו חייהם של זקנים,נשים וטף, רבבות… מליונים!… הן כל הפרשה הזאת ידועה לכם יפה, ואני איני אלא מוכר מטורף המביא לכם מישחק ילדים משעשע מאד….”
“איזה מין מטורף מקורי!”
“מטורף ומדבר כבר־דעת..”
“ומרצה בגרמנית צחה…”
המטורף הרעים עליהם בקולו:
“בלי מחמאות,רבותי! הבו ונגש לעצם הענין. הכינותי לי כאן קערית מים, חתיכת סבון גרמני מעין זה, וקש פשוט וחלול. ודאי שיחקתם בילדותכם לא פעם בהפרחת בועות סבון, והריני לערוך מישחק זה לפניכם גם אני, כילד גדול שעדיין חשקה נפשו בשעשועים, ואתם אין לכם אלא לסלוח לי על משוגת־ילדות זו, משוגתו של מי שהיה פעם פייטן עברי אשר שיריו נשרפו כליל בכבשני האש ואפרם פוזר במחנות המוות שאתם הגרמנים הקימותם, ונא סלחו לי על שסטיתי שוב מן הענין”.
“סולחים לך, סולחים!”
"לא את סליחתכם הריני מבקש, שכן אין לכם סליחה וכפרה לעולם! ואני רק דרך משל, מתוך אדיבות, אמרתי מה שאמרתי. ומוטב שנגש לענין! ובכן, אף אני אהבתי להפריח בילדותי אותן בועות סבון נפלאות, חכליליות, זהובות וכסופות, ירוקות, אדמדמות, מבריקות בשלל צבעים, עדינים בשקיפותם, מרחפות בחלל האויר לזוהר השמש וכלפי תכלת השמים עדי התפוצצן לאפס וריק… אך לא כן הדבר עם הבועות שאני אפריח לעיניכם מסבון משובח זה; אלו הן בועות אחרות לגמרי, כי אין הן ריקות כלל וכלל כי צרורות בהן נשמות זכות, נשמות קדושים ומעונים! הביטו וראו:
מיד עמד וסיכן יפה את המים שבקערית כשפניו לובשים ארשת של תום ורצינות, טבל את הקש בתוך הקערית ועמד לנשוף ולנפח בועה שהלכה וגדלה, לבשה גוון ופשטה גוון, והיא מתנוצצת כלפי פני המשורר המחווירים מהתרגשות עצומה. וקהל הצופים עומד ומסתכל. איש אינו זז ממקומו. אלא שהפעם לא עוד חיוך מרחף על פניהם, כי נפלה עליהם לפתע אימה משונה, וכל אחד ניצב חרד ונפעם למראה הבועה המגוונת והנאה, המתנוצצת בכל צבעי הקשת. כאן הפסיק המטורף לנשוף, הרים בזהירות את הקש שעל פיו מרטטת בועית הסבון בעדינות ובחן, ובקול רך ועצוב פתח:
“ועתה הסתכלו יפה בבועית סבון זו. אין זו ריקמת סבון בלבד. גם הסבון הזה… ועתה, הואילו נא רבותי והסתכלו בה יפה לפני שאני מפריח את נשמתה הטהורה למרום; הסתכלו בה יפה וראו את קלסתר פניה. זאת היא נשמתה של עלמה צעירה וחמודה שנחנקה בתאי הגז ומחלבה הופק הסבון. זהו קלסתרה הנשקף מעל גבי הבועית… הביטו וראו מה צעירה וחמודה היא, אלא שאין היא מחייכת. פניה חמרמרו מבכי… אבוי… אחותי היא!… אחותי היקרה שנרצחה!… לעולם לא אשכח בסחוב אותה גרמני מזוהם לתוך תאי הגזים והיא צועקת אלי: הצילני אחי, הצילני מידיו כי עוד רוצה לחיות אני!”… ועתה, גרמנים, הסתכלו בה יפה לפני שאני משחרר את נשמתה להעלותה לפני כס אלוה במרומים!…"
ומיד לאחר־כך ניתק בזהירות את הבועה מעל הקש והפריח אותה למרום, כלפי תכלת השמים, ועיניו המלוות אותה בעצב לא־יבוטא מסתמאות מדמעות רותחות.
ג
דממת־מות שלטה על פני הככר. איש מן הנאספים לא נע ולא זע. אימה גדולה נפלה עליהם, וכל אחד מהם חש את עצמו אשם ומבוטל בפני המטורף המרעיף עליהם את סיפורו המוזר. בעיקר חוורו מפחד פני אותם הרצחנים אשר מילאו תפקידים במחנות המוות, בתאי הגזים וליד כבשני האש… הללו – פניהם חוורו ביותר והם־הם שראו יפה את קלסתר פניה של הנערה הנשקף מעל גבי הבועה… אחד מהם לא הבליג ולחש לריעו נגד רצונו:
“הראית את פניה?…”
“ודאי שראיתי…” נענע לו חבירו בקול לחש שנשמע בכל־זאת בתוך הקהל – ואף את עיניה הדומעות ראיתי שנשרו מעל פניה…"
“ויפים היו פניה כפני מלאך ברקיע…” לחש אחר.
“אין זאת כי אשף הוא המטורף הזה!”
אותו רגע הצביע הפייטן על בועה שניה:
“וזה קלסתר פניו של נער בן עשר. עתיד היה להיות כנר נפלא. היד שהפליאה להעביר את הקשת על גבי הכנור ולהפיק צלילי קסם נשגבים – נקטעה בידי אחד מאחיכם על שהושיט כפו, בהתעטף עליו נפשו, לשאוב קצת מי מדמנה… אחר כך הכהו העריץ באלה עד שנפח את רוחו… הסתכלו בו יפה, בקלסתר פניו. אין הוא בוכה עכשיו כי אם מחייך על שנגאל סוף־סף מיסוריו ונחלץ מידי הטמאים! הביטו: הוא עלה השמימה בבת־צחוק, אך לכם לא יסלח, לעולם לא יסלח! כי רוצחים אתם כולכם! רוצחים גרמנים!…”
רצחני המחנות החלו לרטון מתוך אימה. משגבר ריטונם נוכחו לדעת כי לא יחידים הם בתוך הקהל, כי אם רבים, רבים לאין ספור, מתוך אלה שרצחו רבבות. אחוזי חיל החלו להתלכד ולהתגודד האחד סמוך לרעהו. כל אחד מהם ראה על גבי בועות הסבון קלסתרי קרבנותיו, ומשנתקהלו יחדיו הרימו קולם:
“יהודי מתועב!”
“דיבות הוא מפיץ על גרמניה!”
“מוות ליהודי!”
המשורר המטורף חייך, קבע בהן עיניו היוקדות והשיב בקול רך:
“אותי לא תפחידו במוות שכן בן אנוכי לעם של נרצחים… ואת תועבות המוות שלכם לכל גילוייו ראו עיני! אך המתינו־נא עוד רגע (הוא טבל את קצה הקש בקערית והעלה שוב בועת זוהרת) וכאן, רבותי, קלסתר פניו של תינוק בן שלוש אשר אחד מאנשי הגזע העליון ריטש את בטנו בפגיון לאחר שהוציאו בכוח מחיק אמו יולדתו”.
לפתע העיף עין לעבר קבוצת הגרמנים המתנכלים לו, נזדעזע והרים קולו, בהצביעו על אחד מהם:
“זהו הרוצח!… בבקשה להסתכל בו יפה־יפה; זה הגבוה, בעל העינים הכחולות המתחפש עתה לאיש תם וישר! (ובו ברגע הפריח את הבועה והמשיך) והנה קלסתרו של התינוק הנרצח מרחף ישר לעומתך, רוצח נתעב, למען תסתכל בו, אתה שידיך שפכו את הדם הנקי הזה, דמו של תינוק חף מפשע!…”
וראה זה פלא! הבועה רחפה ונישאה ישר לעומת הרוצח ועליה מרצד קלסתר פניו של התינוק הנעווה מכאב עת נפח את רוחו ברגעיו האחרונים.. הרוצח מתכווץ, אומר להרתיע את עצמו ואינו יכול, והבבואה מרחפת לעומתו… הקהל מפנה לה דרך תוך אימה ופחד, והרוצח – לשונו נאלמה, רגליו רותקו לקרקע ולמוש אינו יכול… פניו מחוירים, עיניו בולטות מחוריהן ופני התינוק מרחפים לעומתו הלוך וקרב, הלוך ורחף; והתינוק פוער את פיו, אולם קולו בל יישמע, עד שקלסתרו מתקרב לפרצופו המכוסה זיעה קרה של הרוצח ומתפורר לעין השמש לרסיסים דקים ואוריריים. באותה שעה צונח הרוצח מחמת אימה גדולה, ונחבט בקרקע.
המשורר המטורף פורץ בצחוק. הוא אוסף את כליו, מסיע את דוכנו ונעלם. עוד רבה העבודה לפניו בארץ הרוצחים. הקהל נשאר עומד נדהם ואחוז חיל. אין איש מעז לנגוע בו. בפחד הם מביטים בפני החלל שקרס לרגליהם, ורוצחי המחנות מביטים איש ברעהו, תופשים לפתע כי בני־מוות המה, וכל עוד רוחם בם בורחים הם בלי דעת לאן.
*
מאז מתהלך רוכל הסבון המטורף בארץ גרמניה לארכה ולרחבה. הוא מקהיל קהלות ברבים, סח על פרשת הסבון האיומה, ומפריח נשמותיהם הטהורות של הקרבנות אל על. ומדי פעם בפעם, בהתקהל הבריות סביבו, הוא מוצא את הרוצחים אשר דימו להמלט מעונש, וקלסתרי דמויות הקרבנות רודפים אחריהם ועושים בהם כלה. ואין עיר בארץ ארורה זו, או כפר, אשר לא יימצאו בה מן הרוצחים השורצים במדינה לרבבותיהם. אך תוגת הפייטן המטורף רודפת אחריהם עד חרמה, והשג תשיגם בכל מקום, ובכל הדורות, שכן בן־אלמוות הוא פייטן עברי מטורף השואב נקמתו מאנחת נשמותיהם של רבבות נרצחים. ופרשת זוועות ההשמדה, הכבשנים, הגזים והסבון לפרטיה, הרי היא כתובה וחתומה בדברי ימיו של עם ישראל בדם ואש, בזעם ומשטמה שדורות לא יכבוה לעולם!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.