רקע
פסח בר-אדון
המורדת
26.jpg

שייך עבדאללה – הוא גבה־קומה, יפהפה וצעיר, כבן עשרים ושש־שבע. עיניים לו חודרות־עמוקות ופקחיות־ערמומיות בתוך פנים מארכים וכהים; עטור חתימת־זקן דקה וישרה; לבוש בגדי משי וחגור פגיון זהב על מותניו. הוא שומר תמיד על נקיונו וצחצוחו בהקפדה רבה. מכובד על בני שבטו הנכנעים לו מתוך יראת־כבוד והערצה. השפעתו מגיעה גם מחוץ לשבטו. הוא מפורסם וידוע באדיבותו הרבה בהכנסת־אורחים, רחבות עינו וליבו, באומץ־רוחו ותקיפותו. לפעמים יוצא עם בחוריו לפשוט בשבטים אחרים ובדרכים, דברים המעוררים כבוד והערצה לעושם וגם מטיל פחד על חלשים ממנו. כן נסוכה עליו אמיצות בכל מעשיו והילוכו.

אוהלו גדול ורחב־ידים, גבוה מהרגיל ובולט מתוך כל המחנה הבדואי החונה על ידו באוהלים הנמוכים. תמוך הוא “על חמישה־עמודים” יסודיים, זאת אומרת, מחיצות המחלקות את האוהל לחדרים. ה“מודָפָה” – חדר־האורחים בתוך האוהל הוא הגדול בחדרים, וארבעה חדרים לארבע נשיו: חמדה, עסיידה, פטימה ורשמייה.

חמדה, אשתו הראשונה והגדולה ביניהן, כבת עשרים ושש, בעלת גוף, שמנמונת. היתה בוודאי פעם יפה מאוד, אבל פניה מתחילים מזדקנים, מתקמטים במקצת. ביחוד ניכרים הקמטים סבב העיניים והפה, ונוסף לזה התחילה משמינה משנה לשנה. היא “בעלת־הבית” הראשית באוהל. אצלה כל המפתחות של תיבות “המחסן”. היא המחלקת את ה“פרודוקטים” ל“עבדות” – השפחות להכנת האוכל בשביל הבית; או לעבדים ולמשרתים בשביל האורחים. אצלה גרעיני הקהווה, הסוכר, המלח, וכדומה. היא המפַקדת והמצווה למשרתות בנוגע לחליבת הפרות שעל יד האוהל. בשעה שהשייך איננו בשבט היא המפקדת על הטיפול בכל בהמות־הבית.

שהשייך נוסע ואיננו בשבט היא המפקחת על הטיפול במשק ובכל בהמות־הבית.

היא הביאה לעולם הרבה ילדים אבל רובם מתו בקטנותם. נשארה רק בת אחת, כבת שש.

עסיידה, אשה יפה כבת עשרים וחמש, דקת גיזרה וגבוהה; פנים נחמדים קטנים ואציליים. היא בת השייך של השבט ס. השכן. בין שני השבטים היה “קום” אשר נמשך שנים רבות ורק לפני שנים אחדות השלימו ביניהם. לאות ברית לקח שייך עבדאללה את בת השייך, יריבו הקודם, לאשתו השנייה על פני חמדה. היא ילדה לו בן ובת נחמדים.

27.jpg
28.jpg

פטימה, כבת עשרים ואחת. זו אשתו השלישית. נמוכה, גמישה ועֵרה. בת־צחוק תמידית בעיניה המבריקות משחור ומבטן תקיף ואמיץ – בתוך פנים עגולים, מלאים, רכים וחלקים. תלתלי שער שחור מבצבצים מתחת ל“כַּפיה” השחורה שעל ראשה.

אביה, בעל בעמיו ונכבד בשבטו, היה חייב לשייך עבדאללה סכום־כסף הגון ולא היה לו במה לשלם ונתן לו את בתו זו לאשה, בחובו. אבל יש בה דבר מיוחד, בלתי־נתפס, שקשה לכנותו בשם, המכריח את כל רואיה והנמצאים על ידה לכבדה ולהעריכה.

29.jpg

היא ילדה לו בן יפהפה להפליא.

רשמייה, זו היפה בכל ארבעת הנשים והצעירה ביניהן, כבת שש־עשרה – שבע־עשרה. פנים ילדותיים, לבנת־עור, עדינה ורכה כמשי; כתובת הקעקע שעל פניה, כלכל בנות הבדואים, מוסיפה לה לווית־חן מיוחדת. יש לה כבר בן פעוט בן כמה חודשים. אשרה משתקף בעיניה המלאות זיו־שמש. תמיד שמחה, שרה, צוחקת, ולפעמים קרובות היא שוכחת את “מעמדה” ומתחילה להשתובב כילדה קטנה, מתפרצת לרקוד, חובקת את המשרתות העומדות על ידה ונהנות ממנה, סוחבת גם אותן לרקוד. מבט אחד של חברותיה, בייחוד של חמדה הרצינית ואז היא משתתקת והופכת רצינית…

30.jpg

את רשמייה ראה שייך עבדאללה לפני כשנה וחצי בשבט ב. בחתונת שייך אחד, ידידו. גם רשמייה בת השייך הזקן היתה שם. היא עוררה תשומת לב כל הנוכחים בשפע החיים שבה, ביפיה ובעסיסיותה, בריקודיה בין הבנות ובשמחתה המתפרצת. היא יצאה לפני הרוקדים עטופה עבאיה מעל לראשה ובידה חרב והלהיבה את הגברים שנכנסו בדבקות מופרזת ופראית, עד שנדמה היה כי העבירתם על דעתם…

שייך עבדאללה ישב אז, כמנהג השייכים והנכבדים, בתוך האוהל ופניו לחוץ, לאותה פינה שבה הסתובבה רשמייה וצעדיה הפזיזים נישאו בין הבנות והיא נתנה את קולה בצחוק מצלצל.

הוא לא הקשיב לשיחת המסובים. לבו לא הלך אחרי הסיפורים המעניינים שסיפר אחד השייכים הזקנים על שנים עברו. עיניו הוצתו ובערו וכולו כוסף ותשוקה עזה…

למחרת שלח את נכבדי שבטו לבקש מהשייך הזקן את רשמייה בתו לאשה לו.

* * *

מנהג בשבטים: אם יש לאחד כמה נשים באוהלו – לילותיו מחולקים ביניהן שווה בשווה, לפי התור. החל מהקשישה וגמור בצעירה. התור הוא חוק ולא יעבור, פנימי ובהבנה הדדית. אם ירצה השייך לבכר אחת על חברתה ויבוא לאחת לא בזמנה – היא עצמה תבקשהו ותשלחהו לחברתה שהגיע תורה.

– הלילה שלה הוא ולא שלי

מנהג זה, הנובע מתוך הרצון ל“שלום בית”, או מתוך סולידריות שבין הנשים, או מטעם “שמור לי ואשמור לך”, מושרש הוא כאחד היסודות של המשפחה הבדואית.

* * *

משבאה רשמייה לאוהל הנשים בשבועות הראשונים לאחר “ירח הדבש” התחילו קללות, גידופים וחירופים נשלחים על חשבונה. בדרך־כלל אין הקנאה והשנאה בין הנשים נראות לעיין. היא מוסתרת. להיפך: פעמים אפשר לטעות שנשי הבעל האחד כאחיות הן ואינן יודעות צרות־עיין, אבל בלב פנימה תולעת הקנאה מכרסמת ואוכלת על כל דבר פעוט שאחת חושדת בשנייה: אולי הבעל העדיפה עליה והביא לזו מתנה או שמלה טובה יותר מאשר לה. כלפי רשמייה היו טענות לגמרי אחרות ובעלות משקל:

– הארורה לקחה את בעלן אליה לתמיד…

רשמייה הצעירה והיפה יודעת את קסמיה הנשיים על השייך הצעיר והיא רוצה למצות עד כלות ההרגשות את קוּבּעת אושרה. היא, שרק עכשיו התחילה לפרוח ולטעום את טעם החיים, לא רצתה להסכים לשותפות עם אחרות וליהנות מפירורים – בשעה שיכלה לזכות בכל, שיהיה שייך אך לה ורק לה. יודעת השֵדה הקטנה הזו להחזיקו על ידה. היא יודעת להנעים לו את חייו ושעותיו בגופה הצעיר ובקסמיה. השפעתה ניכרת עליו. פניו קורנות מרוב אושר שנפל בחלקו, עיניו נוצצות ומבריקות מתוך שובע פנימי, וזה מורגש היטב ביחסיו עם אנשים זרים. הוא מתייחס בעדינות לכל הבא איתו במגע. לבו שופע טובה ואינו יודע עצבות ורוגז.

לא רק בה נפשו קשורה יותר מבשלוש האחרות, כי גם לזה הפעוט שהביאה לו רשמייה לעולם – נתון לבו יותר מלילדיו ילודי הנשים הקודמות.

* * *

לילה־לילה ושלוש הנשים שוכבות להן בחדריהן על המזרון ועל ידן מסודר משכב גבוה מחמישה שישה מזרונים רחבים ורכים זה על גבי זה. עליהם פרוש מרבד יקר, דמשקאי. פה ושם כריות קטנות וארוכות, עטופות ציפיות צחורות מבושמות בכל מיני בשמים יקרים.

לילה־לילה והן מחכות לו לשייך עבדאללה. עוקבות חרש את קומו מחדר האורחים, המקום שהוא מבלה את הערבים עם אורחיו המרובים המבקרים אצלו יום יום. הנה הגיעה לאוזניהן ברכתו לכולם: תצבחו עלי חיר – תשכימו קום בבוקר על הטוב… – והוא צועד לו בצעדיו המתונים על יד האוהל הארוך. הנה הוא מתעכב רגע על יד הראשונה, חדר חמדה. הנשימה נעצרת והלב פועם: אולי… אולי יכנס… – אולם צעדיו מתחמקים ועוברים, האם רק נדמה היה לה? אנחה כבדה מתפרצת מפיה. חברתה עסיידה, עונה לה אף היא באנחה קטועה מעבר למחיצה. מחדר פטימה עולה כעין בכי חרישי וקטוע. רק באחרון החדרים, חדר רשמייה, נשמע רשרוש עליז ומפעם לפעם צחוק קטוע…

שלוש הנשים, כל אחת במחיצתה, מתהפכות מצד אל צד ונושכות בשיניהן את מזרונן. המשכבים הרכים והמבושמים נשארו ריקים גם הלילה.

ורשמייה – צוחקת וצוחקת. צחוקה מצלצל והולם באוזניים, בראש, במוח, בדם.

צהרי יום. כולם נסעו, רכבו. אין מהגברים אף נפש חיה, מלבד עבדים אחדים המסתובבים לפני האוהל ומפהקים מאפס מעשה. עלי העבד שוכב לו בצל לפני האוהל, זורק את זנב הסיגריה מפיו דרך יריקה; לובן שיניו בתוך פניו השחורים מבהיק לצדדין, כאותו כלב נאמן הבוחן אם אין כל דבר חשוד סביבו. עיניו נסגרות מתוך עייפות למחצה. פוקחן שוב לרווחה, אבל הוא עצל מדי להילחם בשינה הכובשת אותו והוא מתעטף בעבאיתו מעל לראשו ותיכף משמיע קול נחרה העולה מטבורו…

ארבע הנשים יושבות להן על יד המדורה הלוחשת בתוך חדר האורחים. קומקומי הקהווה עומדים מלאים לפניהן. על ידן יושבות נשי השבט, “עבדות” זקנות אחדות. רובן טוות להן חוטים בפלך מתוך חבילות צמר המונחות בחיקן. אחדות משחקות בילדיהן הקטנים. הזקנות מעשנות סיגריות ומפעם לפעם מוזגות להן ולאחרות, אגב שיחה, קהווה מר – טיפות, טיפות, על קצה הספל.

31.jpg

עסיידה קמה ומביאה פיתות חמות שאחת המשרתות אפתה. מביאה לבן וחמאה בצלחת וקוראת לכל הילדים שיאכלו. באים הילדים של חמדה ושל האורחות. גם בנה של פטימה, זה בן השנה, מתקרב בזחילה לאוכלים ומכניס את אצבעותיו בתוך הצלחת להנאת כולן.

הפעוט של רשמייה יונק לו משדי אמו המחייכת אליו. כשהוא פוסק לינוק – היא מרקידה אותו על ברכיה, מדגדגת אותו אגב צחוק מצלצל וגם הפעוט צוחק בקול…

לפתע הרגישה רעב והיא פנתה לחברותיה:

– “עֵיש” (הארוחה) כבר מוכנה?

לא מיהרו לענות לה. כל אחת כאילו חיכתה שהשנייה תשיב לה. כעבור רגע של שתיקה בלתי־נעימה ענתה חמדה, ובקולה תוכחה ובוז:

– קומי ותראי…

היא כאילו לא הרגישה בעוקץ הדברים. קמה עם פעוטה אגב המשכת הצחוק ההדדי והלכה לה אל הנשים העוסקות בהכנת האוכל.

32.jpg

כשהלכה, היפנו שלוש הנשים בבת אחת את מבטיהן אחריה. חמדה פתחה את פיה כאילו לקלל, אבל הקללה נשארה על שפתותיה והיא מיהרה להדקן. רק כעבור רגע סננה לבין שיניה: שייכה… אמירה…

מלבד עסקי המשכב הן שונאות אותה גם בגין התנהגותה, כאילו כולן מחוייבות לשרתה ולשמשה. אם כי באוהל השייך יש שפחות ועבדים, בכל זאת אין הנשים פוסקות מלעבוד עם כולם. לפעמים הולכות להביא מים, עוזרות בבישול, באפייה, בחליבה; וזו רשמייה, אינה נוקפת אצבע, עסוקה כל היום עם פעוטה. ובלילות, אוי הלילות – – –

לילות אלה עמדו כנראה לפני עיניהן. הפנו את מבטיהן אחריה: עיני עסיידה הביעו משטמה ובוז. פטימה הסתכלה אחריה מתוך חריקת־שיניים, אבל תיכף השפילה את מבטה ועיניה נסגרו כמתוך חולשה.

לא עברו שלושים דקה והיא היתה כבר עם בנה, קשור בעבאיה על גבה – בדרך לבית אביה. באוהל שררה שתיקה מתוחה כל אותו יום.

כששב שייך עבדאללה לפנות ערב אל האוהל, והתחיל לחלק סוכריות לילדים, כמנהגו בעת בואו מן העיר, לא ראה את בנו שילדה לו פטימה, ויקרא לו בשמו:

– מחסן! מחסן! פטימה! פטימה! יא־מחסן, יא־פטימה!

ענתה חמדה אשתו:

– פטימה איננה כאן. הלכה לבית אביה ולקחה את מחסן איתה…

אמרה והסתלקה. שייך עבדאללה נשאר על מקומו נדהם, נשך את שפתו התחתונה אגב הרהור קל. התאושש ונתן את קולו בעבדים:

– עלי! ארור שכמותך, למה לא נתת עדיין שעורה לסוסה…

– מוצטפה, הקללה באביך, למה לא סידרת קהווה טרי…

כעבור רגעים אחדים ציווה להכין לו את סוסתו. נתן פקודות לעבדים ולמשרתים, עלה על הסוסה ורכב לו.

היום העריב והלילה רד.

* * *

כאשר שב שייך עבדאללה אחרי ימים אחדים – חיכו כבר שני בדואים באים בימים לבואו. אלה באו בשליחותו של אבי פטימה. הם יצאו עם שייך עבדאללה מחוץ לאוהל ושם התלחשו ודיברו איתו. הם באו להיוודע למה רגזה פטימה וברחה ממנו, כי היא שותקת ואינה מגדת דבר.

עבר שבוע, עברו שבועיים – ופטימה עוד טרם שבה. שייך עבדאללה מרוגז ורציני, רוכב ונעלם לימים אחדים, חוזר ומסתכל סביבו כמחפש מישהו. רוגזו הולך וגובר בו, מטיל מרה סביבו והעבדים מפחדים לעמוד במחיצתו. על כל דבר קטן שלא כהלכה מכה הוא מכות רצח…

באחד הימים בשבוע השלישי להעדרה, קרא לאחדים מנכבדי השבט, ויחד איתם רכב לאבי פטימה, לפייסה ולהביאה חזרה לאוהל, כי לא לכבוד לו הדבר. למה יספרו אנשים בגנותו ואויבים ילעגו לו.

האב ועבדאללה דיברו זמן רב מחוץ לאוהל. דיברו בלחש, מפה לאוזן אגב הליכה הנה ושוב במרחק רב מהאוהל. נעמדו רגע ושוב מתלחשים. סודות….

למחרת שבה פטימה לאוהלה. השייך ציוה לשחוט לכבודה “דביחה”; הביאו מהעדר כבשה שמנה.

ענן פרש בעיניה הבהירות של רשמייה. צחוקה הועם ואינו מצלצל עוד כמקודם. עיני שלוש הנשים מסתכלות אחריה כשמחות לאיד…

המשכב הגבוה בחדרה, המבושם במיוחד לכבודו, עומד אף הוא ריק לפעמים. על משכבה בלילות גם היא מתחילה לעקוב את צעדיו בקומו מאוהל האורחים.

היא מחכה לתורה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!