רקע
פסח בר-אדון
33.jpg

מוחמד אל חדר, צעיר כבן עשרים ושלוש־ארבע. פניו אציליים עם עיניים בהירות, כחולות ותַמוֹת. בעל מחלפות יפות, שחורות וארוכות. חתימת־זקן עוטרת את פניו ושפם לו מסולסל ומתולתל. גובהו בינוני אבל מוצק, לבוש בגדי בדואי בדייקנות מרובה. ניכר שהוא שומר מאוד על עצמו ועל יופיו.

הולך בטל כל הימים ככל הבחורים. כלכל חבריו, לא היתה לו עבודה. אביו היה די עשיר והשאיר אחרי מותו למשפחה כמאה כבשים, סוסה ועוד. אחיו הצעיר רעה את הצאן. האם והאחיות שמרו על המקנה שעל יד האוהל והוא היה רוכב לו ממקום למקום, להתארח ולבקר ידידים וקרובים. אולם כל זה לא סיפק אותו. הוא חיפש דברים שיוכל להוציא בם את מרץ הנעורים, להצטיין במשהו. הוא החל לצאת מדי פעם בפעם עם החבריא שלו, שאסף סביבו, להתבדר קצת בדרכים. תמיד היו שבים מלאים וגדושים מכל הבא ביד, ועד מהרה יצא שמו לתהילה ושמעו הגיע למרחקים.

הממשלה החלה להתחקות אחרי עקבותיו אבל לא יכלו לתפסו בשעת מעשיו. אם כי אסרוהו פעמים אחדות היה תמיד יוצא למחרת האסרו מ“חוסר הוכחות”.

פעם לא שיחק לו המזל והוא נתפס באחד הלילות בדיר של כבשים בכפר דרוזי. הוא נלקח אחר כבוד לדמשק ושם נשפט למאסר חצי שנה.

דיברו על אודותיו בהערצה ובכבוד. חשבו שלא “יסכים” גם למשפט ולקבל עליו דין מלכות – ויברח. אבל הוא הכזיב את תקוות כולם ובא חזרה לשבט אחרי שריצה את עוונו, והוא ביאר זאת בעצמו:

– טוב היה לי שם בבית האסורים. נתנו לאכול, לשתות, לעשן. היו שם ה“מפורסמים”, פלוני ואלמוני משבטים אלו והללו. שיחקנו כל היום בכל מיני משחקים והיה שמח. למה אברח? טוב לנוח פעם קצת…

34.jpg

ובאותו יום ששב מבית האסורים הוזמנו אורחים לאוהלו. ערך “דביחה” וסעודה “כיד המלך” לכבוד המוזמנים וביניהם מנכבדי השבט. כולם שבחוהו וקלסוהו בפניו ושלא בפניו, כשהעיניים מרמזות וכף יד קמוצה מציינת ומוסיפה משקל וערך למלה הנאמרת:

– “ולד”! באללה – – –

אמו, הבנות והקרובות עמדו והסתכלו מעבר למחיצה, באוהל הנשים, והתמוגגו מנחת. בייחוד נעצה פוד’ה שכנתו את עיניה הגדולות והשחורות במוחמד אל־חדר. והן עורטלו למראהו. כשהרגיש מוחמד אל־חדר את מבטה החושק עליו, הסב את ראשו לעבר המחיצה ושלח אליה מבט חצוף בלוויית חיוך רחב, והיא מיהרה מבויישת להשפילן. כעבור רגע הסתלקה לאוהלה.

ראשה עליה סחרחר.

* * *

35.jpg

פוד’ה עמדה להתארש בימים הקרובים עם אעטיה. הלה בחור צעיר וגברתן אשר אהב שקט ומנוחה, לא אהב להתערב בעניינים לא לו, ישר דרך, ולפיכך יצא לו של של “בטלן”. “נשמת פלח נשמתו ולא בדואית” – כך היו אומרים עליו הבדואים בדברם בו.

באותו ערב שקבעו לאירוסין – התארסה באמת פוד’ה – לא עם אעטיה, אלא עם מוחמד אל־חדר, זה הבחור האמיץ והנערץ בפי כל. אל אוהל קטן נוהרים נכבדי השבט “למולכה” – בקשת הכלה. בין האורחים, האמיר ועבדיו – ומלוויו. עומדים קרובי הכלה ומקבלים את פני הבאים ב“אהלן וסהלן”. מסדרים מזרונים ומרבדים וכולם מתיישבים סביב המדורה שבאמצע האוהל. קומקומי הקהווה עומדים כבר מוכנים ומגישים קופסאות טבק לכל אחד. בחוץ מתעסקות הנשים בהכנת האוכל. כל אחד שואל לשלום חברו, פעם ופעמיים ושלוש. נכנסים בשיחה.

ניגש אחיה של הכלה, נער כבן שש־עשרה – שבע־עשרה (אביהם נהרג והוא עתה ראש המשפחה). מוזג קהווה וגם מצווה בקול להכניס את ה“דביחה” עבור האורחים המרובים. מפסיק האמיר ואומר:

– יא חמוידה! לא נאכל ולא נשתה עד אם גמרנו את דברינו. מוחמד אל־חדר רוצה באחותך. אמור כמה אתה רוצה בעדה?

הנער אינו יכול לסבול שישבו אנשים מכובדים כאלה ולא יטעמו דבר, אבל אחד הנכבדים מפסיקו:

– לשם זה באנו, רוצים אנו לגמור בכי טוב… אמור כמה…

כשראהו ממהסס – הוסיף:

– הגד, גבר בפני גבר אינו מתבייש. הגד לפנינו…

– אחותי, תחת מאה וחמישים לירה זהב.

– טוב אמרת, “קַלַמַךְ מסבוט”, הורידה נא מזה למעני, למען רצוני…

– “משאן חטרך יא אמיר”, אוריד שלושים לירה. מאה ועשרים, זהו המחיר.

– “ובעדן” אמור הלאה…

– אימרו אתם… כמה אתם חושבים לתת לי בעד אחותי?

– ש־ש־י־ם!…

עומד הוא נדהם ומגמגם כאילו מים קרים ניתזו על ראשו. קרובו של חמוידה, עיוור בעיין אחת, מתרגז, מתלהב ורועש. הנכבדים משקיטים ומרגיעים אותו:

– למה אתה כועס? האם באנו לקנות “עבדה” (שפחה) או עבד (והעבדים נמצאים על ידם באוהל ושומעים…) היא “חוריה” – בת־חורין וכולם בני־חורין. עשו כרצונכם, “רַסוּב” – באונס לא ניקח אותה!…

– אני אינני כועס אלא כשאומרים שישים לירה…

– הוא ישלם בצאן. ממשיך אחד המסובים, כאילו אינו שומע כלל את רוגזו של הקרוב. נגיד: עז – בלירה וחצי, כבשה – בשתי לירות, כמה שיצא – יצא…

– אין מה לדבר…

– מה זה, יא חמוידה? – שואלים אותו מכל צד.

– אחותי יקרה מזה…

– הורד למען רצוני…

– ולמען זקני השׂב…

– למען כבודכם – עונה חמוידה אחרי הרהורים קלים – תנו לי עוד עשרים לירה זהב, ודמי השייך עליו (עשר לירות שלוקח השייך מכל חתונה!)

– לא, לא יקום.

– חמש לירות נוסיף…

המשא והמתן נמשך אבל אינו זז ממקומו. כל אחד בשלו. רצו כבר לקום וללכת ולהשאיר את הקהווה והאוכל במקומם. תמיד נמצא אחד מפשר, מוסיף עוד לירה – שתים, ופתח על ידי זה, אמנם בקושי, דרך להמשכת המשא והמתן.

האמיר פונה אליו:

– יא חמוידה, אפשר עכשיו לקנות אשה בחמישים לירה. וכי אחותך טובה מאחרות?

– לי היא יקרה יותר מאחרות, כבוד האמיר…

אחרי שעמדו כבר על מחיר של שבעים לירה, וחצי מדמי השייך – רבו עוד על שתי לירות וחצי. אמר האמיר:

– מלה אחת, חמוידה, שמעת?

– אני עפר תחת רגליך ומלתך תמיד קודש עבורי, אבל אני רוצה לקנות בשבילה “ת’וב” (שמלה), “פראש” (כלי משכב), שמלות ועוד (כל זה עולה בסך־הכל חמש לירות, לכל היותר!).

אם הכלה וקרובותיה שעמדו בחוץ קראו לחמוידה, התלחשו רגע ואחר נכנס והודיע בחגיגיות:

– אִקבִילת (מרוצה)!

עמד ה“כתיב” באמצע האוהל. אמרו לו כולם:

– אפתח אל כתאב – והתפלל.

לפני שפתח חזרו היטב על הסכום, שחמוידה צריך לקבלו מידי החתן: שישים לירה בצאן, עשר לירות – כסף מזומן, וחמש לירות דמי השייך.

כולם התיישבו תחתיהם וידיהם פתוחות לפניהם. “הכתיב” קרא פרקי קוראן, בירך את המקום, החתן והכלה והקרובים.

– אוּמבַּרַךְ! מבורך!

כולם העבירו את כפות ידיהם על פניהם ואמרו:

אומברך! מזל טוב!…

אחד עבר ושפך מים על אצבעות יד ימין המושטת. הכניסו גיגית גדולה ומלאה תל־אורז ועל ראשו בשר כבשה. התיישבו מסביב. איש איש תחב את ידו בתוך האורז והבשר, חפן באצבעותיו והדקם. האמיר פתח בברכה “בשם אללה הרחמן והרחום” והכניס את כדור האורז לתוך פיו, וכולם עשו כמוהו.

מהחוץ נשמעו קולות נשים מברכות:

– פוד’א, אומברך… אומברך – – –

החתן לא היה בזמן ה“טולבה”.

* * *

36.jpg

למחרת בערב, במחנה אוהלי הבדואים שקט. הכל ישן. והנה הכלבים התחילו נובחים בחזקה. עוד טרם התעוררו אנשים לראות פשר דבר – נשמעו צעקות איומות מתוך האפלולית:

– הרגה… רצח אותה… אעטיה הארור… תפסוהו…

בהגיע הנזעקים לאוהל הרצח נתגלה מראה איום: ילדה כבת שתים־עשרה סרוחה על מזרון שטוח על האדמה, והיא שותתת דם אגב חלחולי גסיסה. בצווארה נעוץ פגיון, ובחזה – דקירות אחדות. אעטיה ידע את מקום שכיבתה של פוד’ה, שעמדה להיות ארוסתו, והוא נכנס לאוהל על מנת לרצחה. אולם קרה המקרה שבאותו לילה שכבה במקומה אחותה הצעירה, והוא לא הבחין בחושך ותקע פגיונו באחותה החפה מפשע.

בני המשפחה פשטו תיכף לחפשו. באו לאוהל הוריו, אבל לא היה שם. הם הופתעו לשמועה זו על בנם. הרודפים היו מלאי תאוות נקם – והם קטעו את החבלים בהם קשור האוהל והפילוהו על יושביו. התערבו אנשים ולא נתנום לנגוע במשפחת הרוצח ושלחו אותם לחפש את הרוצח עצמו ולעשות בו שפטים כיאות וכראוי לו.

37.jpg

אבל ליל חושך היה הלילה והסתירו מעין רואים, העלים את צעדיו – ולא מצאוהו.

עם שחר יצא רוכב אחד ועל זרועותיו הילדה הגוססת בדרך לעיר. הכניסוהו לבית החולים וכעבור עשרה ימים של סבל ואי הכרה שבקה חיים לכל חי. את גופה המת הביא האמיר באוטומוביל שלו – לקברה בשבט.

השמים היו מעוננים, רוח צפונית קרה הילילה כל היום. אמה, אחותה ואחיה ועוד שניים מהמשפחה הלכו ללוותה למנוחת עולמה. יללת האם פלחה את האויר. החזיקוה ותמכוה שלא תכשל ותתעלף בדרך. היתה חלשה מאוד ולבסוף לא החזיקה כוח אפילו לבכות. חמוידה אחיה – רק כתפיו רעדו מפעם לפעם וכולו מרוכז ודומם. ופוד’ה – עיניה אדומות, פניה אפורים, פורשת את ידיה באויר ולוחשת מתוך התאמצות:

– יא אללה… יא אללה…

בדואים אשר ראוה מהצד הביטו עליה במבט זועם והוסיפו:

– יחרב־ביתה… אללה ילענה – – –

* * *

יומַיים אחרי מות הילדה, תפסה הממשלה את אעטיה הרוצח בעזרת בני המשפחה, אשר גילו אחרי חיפושים רבים את עקבותיו.

בשבט היה הדבר לשיחת השיחות. ימים תמימים ושבועות רבים דיברו והפכו בעניין זה. כל שניים־שלושה שישבו יחד השתדלו לנחש את העונש שפסק הדין יטיל עליו, למוות או למאסר עולם. ויכוחים, טעמים ונימוקים. השוואות לעשרות משפטים דומים לזה היו נשמעות על כל צעד ושעל. פתאום נפוצה שמועה כי בית המשפט דן אותו לחמש־עשרה שנה. פסק הדין נתקבל ברצון בשבט, אם כי ה“קום” ימשך; יד גאולת הדם תשיגנו גם אחרי שירצה את עוונו במאסר; אין זה פוטר את המשפחה מלבצע את נקמתם, כי רק בדמו יכפר; דם תחת דם!

השמועה היתה מוקדמת. החקירה נמשכה עוד והמשפט טרם היה. אבל לפתע נעשה “בטלן” זה, ה“פלח” אעטיה, לגיבור היום. עם כל הגנאי שבמעשה זה – הרי מוכרחים להודות, שעשה מעשה גבר לחלקו עכשיו בין ה“ולאד טַאִיבִין”, בין “הילדים הטובים”, בני החיל אשר שמם לברכה ולכבוד בכל שבט ושבט.

* * *

חיכו לגמר ימי האבל.

חמוידה בא לשדה לקחת את שארית ה“סיג” שעליו היה לקבל מהחתן בעד אחותו. הוא בחר לו את מיטב הכבשים והעזים מתוך העדר. בא החתן ורגז, באשר אינו מסכים לכך שיוציאו את הטובות וישאיר לו את הרעות; שיקח “כמו שהולך”, טובות ורעות גם יחד. פרצה מריבה בצירוף צעקות וקללות, עד שנכנסו אנשים לעובי העניין והשלימו ביניהם.

למחרת חגגו את חג החתונה ברוב פאר. באו הרבה אנשים מהסביבה הקרובה והרחוקה, מי ברגל ומי ברכיבה על סוסות אצילות, כי הרבה ידידים למוחמד אל־חדר; באו גם צוענים לשמוח. שחטו הרבה צאן לכבוד האורחים. שייכים ונכבדים היו נוכחים, התחרו בסוסים ובמשחקים, רקדו ושמחו לאור “לוכּס” ששלח האמיר לאותו ערב לכבוד ה“פנטזיה” הגדולה.

וכשהתלהבות השמחה הגיעה למרום פסגתה – עמדו שתי שורות צעירים צמודים גוף אל גוף גלויי ראש וחזה, עינים מוצתות, ורקדו את ריקוד ה“סַחגָ’ה” הפראי והיכו כף על כף עד כדי זוב דם מכפות הידים. אז הסתלקה האם הצידה. ישבה לה באפילה מאחורי האוהל, ומחתה באין רואים את דמעותיה הניגרות

* * *

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47972 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!