עומר, רועה צעיר כבן עשרים ובעל פנים אמיצים, לסתות בולטות ועיניים עֵרות ושחורות. עובד זה שנים, מהיותו עוד קטן, בעדרי זרים וחולם על היום המאושר, בו יוכל לבקש את שאהבה נפשו מידי אביה.
לפני שנה הוא היה כבר קרוב למטרתו: כחמישים ראש צאן היו לו מלבד הטלאים שעמדו להיוולד, אולם “נסיב” – גורל: שלג ירד בגולן העליון וטרם הספיקו לרדת עם העדרים לעמקים – הקור הנורא עשה שמות בצאן וגם חצי מעדרו של עומר גווע ומת…
עכשו יש לו כשלושים וחמישה ראש צעירים ומבוגרים, בריאים ושמנים. הם רועים בתוך העדר של בעליו.
הוא יושב כל הימים על יד הצאן וחולם והוזה על בחירת לבו. הנה יכול היה כבר כיום לגור איתה יחד באוהל אחד. היה לוקח עדר גדול בחכירה ורועה עובד אצלו בשכר והוא היה יושב לו באוהלו ומקבל אורחים, מסדר בשבילם קהווה ומכבדם… עכשיו – עוד שנתיים יצטרך לעבוד. גורל…
בלילות, בייחוד בלילי־ירח, כשכל העולם חולפ־הוזה, אין הוא יכול להרדם; דמו רותח בקרבו ומסעירו, מצפרני אצבעות רגליו עד שערות ראשו; גלים מחשמלים את חוט שדרתו ואינו יודע מנוחה. הוא רואה את אהובתו לפני עיניו; כולו תשוקה וכוסף. אינו יודע למי למסור את עושר רגשותיו המפכים בו כמעיין מים. הוא קם וקופץ, רוקד, שר, צועק בהרים ואינו מוצא מרגוע לעצמו; הוא קורא ל“שעלאן”, האיל הצעיר שגידלו וטיפחו בעצם ידיו והכרוך אחריו ככלבלב. הוא מלטפו על כבו, מגרדו, סביב אוזניו, על צווארו ומטביע לו נשיקה על אפו; הוא מרביצו על ידו ונרדם כשזרועותיו חובקות את “שעלאן” חזק, חזק…
* * *
בפעם הראשונה ראה אותה בחגיגת החתונה.
הלכה שורה ארוכה של בֶּדואיות צעירות אחרי הכלה, שצעדה לפניהן בלווית חברותיה הקרובות ביותר, עטויה צעיף ועל ראשה עבאיה, בדרכה לאוהל החתן. אחריה נשאו את ה“סנדוק” – תיבה לא גדולה מלאה בבגדיה וקישוטיה – הרכוש שמביאה איתה לאוהל בעלה. כולן מקושטות בשמלותיהן השחורות והצבעוניות – נוצצות, גלויות פנים מקועקעים, עיניים מוכחלות, צפרני ידיהן וכפותיהן צבועות “חינה” – צבע אדום בהיר. שרות שירים ומפללות בפיהן. רוקדות ומשמחות אותה בדרכה…
משהכניסו את הכלה לאוהל הקרוב, בו ישבו נשים וחיכו לבואה, הסתדרו הצעירות בחצי עיגול, כולן שרות בעֵירנות ובהתלהבות ורוקדות בקצב.
התאספו נשים וילדים סביבן. גם ה“שבאב” (הצעירים) עברו כבדרך־אגב ושלחו מבט חטוף אל הרוקדות הצעירות והמתלהבות. עומר, שעזב את צאנו לשעה קלה היה בין הצעירים האלה; ואך ראה אותה, לא הוסיף יותר לראות את האחרות ולא את “כל העולם” סביבו. נפשו נעה בקרבו…
היא, פטימה, בדואית בת שבע־עשרה. דקת־גיזרה, אצילית, גבוהה. עיניים לה גדולות ונוצצות כפנינים מתוך פנים נהדרים ומשולהבים בהתלהבות הריקוד. שדיים לה – כתפוחים, בולטים מקיפולי שמלתה הרחבה בעת שהתנועעה עם חברותיה בקצב…
כשעומר נזכר באותו רגע – הוא מתוודה בלחש:
– לולא הבושה היה בוודאי נופל לרגליה ומחבקה ומנשקה…
הבחורים הצעירים רקדו במרחק מה לפני אוהל האורחים, לקול הקצוב של המחללים בחלילים. עומר נכנס בין הרוקדים והתחיל לרקוד כמטורף ריקוד פראי תוסס. הלהיב בקריאות את הבחורים ושאג ברעם בקולי קולות. כולם ענו לו בקריאות וההתלהבות גברה מרגע לרגע.
ההתלהבות הפראית משכה את לב הבחורות הרוקדות, והן, כמתחרות שקטות, התחילו להראות את כוחן. עומר שלח מבט לעבר הרוקדות, וכשפגש במבטה של פטימה השהה מבטו והצמידו אל פניה, גופה ועיניה…
אחת “הילילה” בגרונה וכולן אחריה. פתאום יצאה אחת מהרוקדות, עטופה עבאיה על ראשה ובידה פגיון שלוף, והתחילה לרקוד לפני שורת הבחורים הרוקדים. יצא אחד לקראתה בריקוד לאט־לאט והתחיל מתקרב אליה לתפשה ולכבשה. אבל היא הגנה על עצמה כשהיא מנפנפת את הפגיון, מקרבת אותו סמוך לפניו ומכריחה אותו לסגת אחורנית. גופה מושך ומגרה, בתנועותיה הכבושות־הקצובות. יצאו בחורים אחדים מולה; הם מנסים להתקיפה, לתפסה ולכבשה. אבל היא הודפת את כולם אחורנית כשהיא תוחבת את פגיונה כמעט לעיניהם ולפניהם. הלהב נוצץ מול השמש ו“מפחיד” גם את הרוקדים האמיצים־החצופים.
עומר יצא לקראתה כולו פרא. הכַּפיה והעקאל שמוטים לו על צווארו, מחלפותיו פזורות, עיניו כיוצאות מחוריהן. הוא רקד הרבה זמן לפניה ולא נכנע מהרה, כאחרים; לא נתן לה להדפו. כרכר סביבה ושוב מתקרב מאחור ומהצדדים; ובפעם האחרונה, כשהיא התחילה הודפת אותו אחורנית אל שורת הרוקדים, שלח אליה מבט כוסף ולוהט. גם היא ענתה לו באותו מבט מתוך פניה המכוסים למחצה… רק רגע ושוב הפכה את פניה וגופה לעבר הרוקד החדש…
בגמר הריקודים שאל עומר, ככל הבחורים שהספיקו בינתיים “לשים עיין” כל אחד על אחת הבנות שמצאה חן בעיניו ואשר הספיקו כבר להחליף מבטים:
– בת מי זאת?…
וכאשר נודע לו מקום אוהלה של פטימה איֵהו – שב לעדרו בעיניים נוצצות ולב מלא גיל.
למחרת בא להשקות את צאנו על יד המעיין הקרוב, שממנו ממלאה פטימה את כדה במים…
* * *
על יד המעיין נפגשו מבטי שניהם יום־יום. רועים רבים רבצו כאן בשעות ההשקאה עם עדרי צאנם. הרבה בנות באו לשאוב מים ועומר לא הצליח לדבר איתה פה אל פה. פעם כיוון את הרגע שהיו חופשים ממבטי זרים והוא לחש לה:
– בואי לשדה על יד החורבה; שם אחכה לך…
והיא באה.
הוא שפך את ליבו לפניה:
– נפשי יוצאת אחריך…
והיא אמרה לו:
– מרחוק – ונפשי ולבי איתך. תמיד חושבת עליך; רק עליך.
יום יום היא מחכה לו על יד המעיין. היא היתה באה ושואבת לאט־לאט מים ומציצה לצידו; מעמידה את הכד בצד ובעצמה ניגשת לפלג לרחוץ את ידיה. עומר היה ניגש ושופך בשובבות את הכד על פיו… מיהרה פטימה, אגב קללות קולניות כנרגזה באמת, למלא שוב את כדה. היא חוזרת לפלג לגמור את רחיצת ידיה באיטיות, כרוצה להאריך את שהותה במקום. הוא מתגנב ושוב שופך את המים מהכד; והיא רצה, אגב רוגז וחרפות מעושים, למלא לה את כדה, ועיניים מחייכות־נוצצות מופנות אל פניו המפיקים אושר.
– יא עומר, הרי היא תכעס עליך – שאלתיו פעם – ולא תוסיף לבוא.
– לא, לא תכעס עלי אף פעם… – מקיש בלשונו לשם חיזוק – לא!
– ולמה אתה מכעיסה?
– אני רוצה שהיא תתעכב ולא תמהר כה ללכת מכאן… היא יודעת שאני רוצה לראותה.
אגב הבטה לצדדין הוא מוציא חגורה אדומה, שהיא הביאה לו לפני יום שיקשטנה בקצוות. הרועים יודעים הרועים עבודת קישוט זו. – זה שלה… בשבילה…
פטימה עברה פעם בדרך ואנו עוברים במקרה עם העדר על ידה. היא היתה אצל קרובותיה במחנה הקרוב ועתה שבה הביתה. היא ברכתנו לשלום. עומר קרא לה לגשת אליו. היא סירבה:
– אני ממהרת…
הוא זרק אליה אבן כבדה. האבן כמעט שפגעה בה.
– ריר אדבחיטש, אחרת – אהרגך, אם לא תגשי…
היא ניגשה. הסתכלה בו בעיניים מושפלות ומתביישות.
– אני ממהרת הביתה… אבא יהרגני, באללה ובנֶבִּי, יהרגני…
והוא נתָנה ללכת כששיניו הלבנות מחייכות מבין שפתיו. הוא ליווה אותה בעיניים חומדות וקרא אחריה בלחש־חיבה:
י־א פ־טי־מה…
* * *
נדדנו חודש ויותר לעמקים. כשחזרנו לא הרחקנו לכת עם העדר. התחלנו לרעות לא רחוק מהמחנה, מקום מגוריה של פטימה. כבר יומיים מאז בואנו ולא נזדמן לו לעומר לראותה. חששה מעין אדם שלא תשזפנה; גם הוא התחיל להיות זהיר בפגישותיו איתה.
בבוקר היום השלישי ואנו רועים על הגבעה מול מחנה האוהלים – והנה אבי פטימה, אשתו השנייה ובנה יוצאים מהאוהל. האב עלה על סוסתו, האשה והבן הלכו אחריו ברגל. היום יום שוק בעיר בקרובה ובודאי עליהם לקנות דבר־מה בשביל הבית. עומר לחש לי:
– היא נשארה בבית… כולם הלכו…
– לֵך – אמרתי – ואחכה לך בסביבה זאת, למטה…
כעבור שעה הוא שב. מאושר. עיניו קרנו ונוצצו – עיני אוהב. הוא הביא לי גם מתנה ממנה…
– פיתה מקמח חיטה אפתה בשבילי ושלחה גם לך.
– היא טובה מאוד…
– אין כמוה בכל העולם, באללה…
באחד הימים נפוצה שמועה כי אסעד קרובה עומד לשלוח אנשים לאביה לבקש אותה מידו. ימים אחדים התרוצצנו עם העדר על יד המחנה ועומר חיכה לה.
חורף. מי־גשם בכל מקום, בכל חריץ, ערוץ ובקעה, ואין צורך ללכת עד המעיין לשאוב מים, בלתי אם מים לשתייה. לכן אין פטימה הולכת כל יום אל המעיין.
צהרי יום שישי. ערפל כבד כיסה את הארץ עד כי קשה היה לראות את העדר כולו, ופטימה נראתה בדרכה למעיין. כשהרגשתי בה, מיהרתי לבשר בקריאה את עומר, שעמד מעבר השני של העדר ושמר עליו, שלא תתקרב חלילה חיה טורפת כרגיל בימים אלה.
הוא עיכבה במתינות. כבש את התרגשותו אבל תפסה כתפוס כבשה מרדנית; ניענע אותה בכתפיה ועיניו מאיימות:
– את תתחתני עם אסעד? מה?!
הוא תפס אותה בגרונה, כאילו לחנקה. אבל היא עמדה לפניו בלי פחד והישירה את גווה באומץ:
– לא אני, עומר יא עיני, רוצה זאת, אלא יובא (אבא) רוצה…
ועיניה נהיו עגומות־עצבניות.
הוא העביר את ידו בלטיפה על גופה ותיכף חיבקה בחזקה כשהוא עוטפה בעבאיתו ומנשקה. היא הניחה לו לעשות בה כרצונו, אבל אחרי רגע התחמקה בחזקה מזרועותיו, תפסה את הכד שקודם העמידה על ידה – וברחה – רצה אל האוהל חזרה…
כשהוא נרגע מהתרגשותו הרבה, ניגש אלי ואמר בקול מצטדק:
– לפני חברי לא הייתי עושה זאת. רק בך אני בוטח שלא תגלה סוד אף פעם בחייך… אתה אחי…
ולעצמו רטן: אני אהרוג את אסעד, באללה אני נשבע, אם יבקש את פטימה לו לאשה – באללה, אהרגנו. אהרגנו…
אנו התרחקנו באותו יום עם העדר הרחק, הרחק – – –
* * *
אביה של פטימה הוא שייך משבט מ. מסביבות חומס. לשבט הזה כאן באו על פי מקרה. לפני מכמה עשרות בשנים קרה מעשה וראש שבטם התאהב, בעברו בדרכו ממרחקים לשבטו, בבת שייך מחורן. מפני סיבות שונות לא יכול היה להשיגה בהיתר ובדרך ישרה. אך שב לשבטו, שלח ארבעים מאנשיו לחטפה ולהביאה. כולם היו צעירים ואמיצים ולא ארך הזמן ויביאוה אליו כאשר ביקש מידם. כאשר הרגישו האב השכול ובני שבטו מה שעוללו להם בני השבט מ. חרה אפם בהם ויתחילו לרדוף אחריהם; אבל הצעירה היתה כבר באוהל השייך.
ויערכו מלחמה כבדה ויִנָגפו החורניים ויברחו באלף דרכים לפני בני מ., ולא הסתפקו בזה המנצחים כי אם רדפו אחריהם עד למחנם, שדדו את רכושם וגם כבשו חלק ממקומות מגוריהם ויתישבו בהם.
לא ארך הזמן ובני השבט פ. שכניהם החדשים, והאמיר בראשם, לחצו אותם ולבסוף גם כבשום. וישארו ביניהם, כבית־אב בפני עצמם, ויעלו מס לאמיר.
הם אינם מתבוללים ואינם מתערבים עם יתר בני השבט, אם כי הם נהנים מכל הזכויות של כל בני השבט. שמם הקודם עוד נקרא עליהם; גרים במחנה לחוד, כולם יחד.
מסכֵּנִים הם עכשיו. אין להם הרבה צאן, גמלים ובקר; גם השייך, הוא מוצטפה, ככולם. עדר קטן לו וסוסה אצילית ואוהלו קטן ככל יתר האוהלים שבמחנה זה. אין לו שום ערך כלפי חוץ אם כי בשם “שייך” עודנו נקרא בכל מקום. אולם מלבד ב“חמולה” שלו, הזוכרים עוד חסד נעוריו, אין לו שום השפעה. הוא הולך ומתנוון כבני שבטו הנמצאים על ידו.
הוא אינו מקבל – כדרך השייכים – מנתיניו ומכבדיו שום מס ותשלום, כי כוחו – אפס. ובמה יגן עליהם תמורת המס? וכי מה יהנו ממנו, כדרך שנהנים משייכים תקיפים ואמיצים?…
גם באוהל האורחים אינם יושבים תכופות, כי יודעים: מסכן הוא ועני. רק על דבר אחד הוא שומר: את בנו הצעיר הוא שולח ל“כתיב” ללמוד קרוא וכתוב קצת, כדרך כל בני השייכים. הוא בעצמו הולך בטל, כיאות לשייך. לובש בגדים טובים, “שייכיים”, שפשטו כבר מזמן את צורתם. מתהלך בכל זאת בראש מורם וגאה, ומספר במסיבות את גבורותיו משנים עברו. שומע בהנאה כשאחד מבני השבט, מהזקנים, נזכר בימים ההם, כשהיו עדיין צעירים, כוחם במותניהם ומפורסמים בגבורותיהם. אז הם שוכחים את מצבם כעת, עיניהם נוצצות ומבריקות, כאילו זה עכשיו קרה הדבר…
והוא, מוצטפה, היה אז השייך על כולם והלך בראש.
* * *
עומר שלח אליו שליחים לבקש ממנו את פטימה בתו לאשה לו.
ישבנו על יד חורשת עצים. האויר רווי גשם; עננים מכסים את השמים; אפור העולם… אי שם בוקע פס כחול ומיד ענן לבנבן מכסהו. אנו יושבים בדומייה ומסתכלים על הצאן המפוזר והשקוע במרעה. עומר הוציא מכיסו חגורה.
– יש לך מחט?
– בבקשה, הא לך!
הוא יושב ומקשט בחוטים צבעוניים את חגורת אהובתו בהקפדה זה חודשיים. פעמים אחדות נשא עיניו אלי כרוצה להגיד דבר מה, אבל אינו מעיז. השפילן מיד ושקע בעבודתו. כעבור רגע התאזר עוז ופתח בשאלה:
– אתה, יא עזיז, “כַּתיב”, לא כך? אתה יכול לעשות לי “חג’אב” (קמיע), טוב?…
– לא, יא־חביבי – עניתי לו. אינני יודע לעשות זאת. אף פעם לא עשיתי זאת…
– כן אתה יודע! כל “כַּתיב” יודע!… ובאמרו זאת, הוציא מכיסו חבילה קטנה והתחיל לפתוח סמרטוטים מסמרטוטים שונים. בתוכם היתה מונחת חתיכת בד קטנה, לבנה, ובה תלתל שערות ארוך, שחור…
– זה של “בנתי”… של אהובתי. עשה יא עזיז, “חג’אב” למעני… למען אחיך… למען ידידך…
והוא הוסיף:
– לשום איש אינני מראה זאת. זה יקר לי מאוד. באללה, אני מנשק זאת לפעמים. הראיתי לך באשר אחי הינך…
הוא הוציא עוד חבילה קטנה עטופה סמרטוטים קטנים ובה צמיד כסף וטבעות שונות. אלה הם מתנות בשביל אהובתי.
הוא לקח כל זאת בידיו, מישש באצבעותיו כדבר חי. עיניו נוצצו משמחה והנאה.
– כבר הוחלט. באביב אתחתן… – התעשה לי זאת? התכתוב? אתן לך גם משערות ראשי ותעשה זאת יחד. הוא מסתכל בי בעיניים מבקשות ומתחננות, כאילו רק בי תלוי אושרו בעולם. לא יכולתי לעמוד בפני מבטו זה, למרות את פיו ולסרב. הבטחתי לו לכתוב כתב ברכה והצלחה ואיחולים ליום חתונתו באביב, לפני שיתחתן.
הוא הסתכל בי בעיניים מחייכות ומלאות הודיה:
– טאיב, יא עזיז… אתה אחי…
* * *
עומר מסר את כל רכושו לאבי פטימה ונשאר חייב עוד עשרים ראש צאן. חשב עומר: אחרי שיתחתן ויהיה לו בית – יקח מאחד השייכים או הנכבדים עדרו בחכירה. כאשר יקבל בסוף השנה את חלקו – רבע מהטלאים הנולדים, יסלק מזה לשייך מוצטפה את חובו; כך במשך שנתיים־שלוש.
אבל לא כן חשב שייך מוצטפה. הצאן שקיבל, ישאר כמובן אצלו, באשר הוא זקוק לכסף והוא גם רוצה למכרם; ועומר – ילך עוד לעבוד כמה שנים אצל זרים וירוויח לא רק את החוב שהוא חייב לו, אלא גם קצת צאן שיוכל להחיות את נפשם. הרי בתו לא כיתר הבנות, וזאת על עומר לדעת, ברור?…
– פטימה היא בת שייך מוצטפה – כך הודיע בפירוש לפני אנשים שבאו לגמור ולקבוע את יום החתונה – היא לא תלך ככל הבנות ללקוט בשדות אחרים בזמן הקציר והקטיף… ואם עומר חושש לצאן שנתן לו – הרי יכולים ללכת ל“כַּתיב” ושהוא יקדש אותה כדת וכדין, אלא שהיא תשאר באוהלו ולא תגור עם עומר עד אם ישלם את כל חובו ויבנה לו “בית” כהוגן… ואם הוא רוצה תיכף להכנס לגור איתה – יקח לו צאן מקרוביו, כדרך שעושים הבחורים בשבט אם אין להם…
כרעם ביום שמש באה לעומר הבשורה הזאת. הוא בתומו היה בטוח ששייך מוצטפה יתן לו את פטימה לאשה באביב זה ולא יעמוד על כך שיסלק מיד את חובו. הוא סיפר כבר לחברים וידידים, גם הזמינם לחתונה וכולם התכוננו כבר – והנה…
עומר קילל, חירף וגידף. הרגיש את עצמו נעלב עד היסוד על אי־האימון של חותנו והרצון לנצלו. קשה היה להרגיעו.
– מה הוא חושב לו! אני אלך לעבוד אחרי החתונה אצל זרים?… אעזוב את פטימה ככה בלילות, ואני אשכב לי בחוץ… יקולל הצאן, שייך מוצטפה ו…גם פטימה! כל ביתו…
עומר לא עצם את עיניו כל הלילה. רוחות קרים יללו בין הסלעים; הצאן רבץ מכווץ והעלה גרה. רק לעומר היה חם. הוא שכב על פרווה פתוחה כאילו נתן גופו ללילה ולרוחות לצנן את דמו הרותח בקרבו. מפעם לפעם הפליט קללה חריפה אגב נהימה, ככלב הצאן השוכב על ידו ונוהם בשעת רוגזו…
לפנות בוקר פתח את פיו ופנה אלי בפעם הראשונה אחרי שתיקת הלילה:
– יא אחי, אני מבטל את השידוך, חלס, נגמר… די… והוא שלח קללה לחלל העולם.
הידקתי מהר את שפתי ודברי נשארו בגרוני. ראיתי כי לשוא יהיו.
הבעת פניו העידה זאת.
* * *
בבוקר, כשבא הנער הרועה של השייך מוצטפה למעיין, להשקות את מעט הצאן שלו ושל עומר, ניגש אליו עומר ואמר לו:
– אני לוקח עכשיו את הצאן שלי.
– באללה, לא אתן. לך אל שייך מוצטפה וקח אצלו…
מכה עד כדי זוב דם – היתה תשובת עומר לנער. עומר הוציא את צאנו והכניסם לעדרו של האמיר. נעשה ל“דחיל” (חוסה בצילו) של ראש השבט ואין לו כבר לחשוש: שייך מוצטפה לא יגע עוד בצאן אלה.
אבל עומר עוד לא נרגע מכעסו. הוא רץ לאוהל שייך מוצטפה. השייך ופטימה לא היו באוהל. הוא פגש בנער, אחיה החורג של פטימה, תפסו והרביץ בו מכות רצח אגב נהימת נקם. רצו האם ואשה קרובה, שנזדמנה במקרה במקום לעצרו, אבל הוא הפיל גם אותן ארצה וירמסן ברגליו. לקול הצעקות התאספו השכנים ורק אחרי עמל רב הצליחו לקחתו משם ולהרגיעו במקצת.
כשנודע בבית מוצטפה כי גם את הצאן לקח ונעשה ל“דחיל” אצל האמיר – רצו לאוהלו בטענות:
– אין לו רשות לקחת את הצאן. זה של השייך. היתה “טולבה”, באו אנשים…
האמיר הפסיק את כל הדיבורים ופסק מתונות:
– עומר לא גזל מכם את הצאן, שלו הם… בעל כרחו לא יתחתן. מה חושב לו שייך מוצטפה לעשות בנער מסכן זה. את צאנו יקח ואת בתו לא יתן לו… די. הוא החליט לא להתחתן. אינו רוצה יותר בשידוך זה. כך רצונו.
בצהרים בא עומר בלווית חבר להיפרד ממני.
– יא עזיז, מסור בבקשה ממך לבעל הצאן שלנו שלא ארעה יותר… אל יכעס… אני הולך מכאן…
– לאן, עומר חביבי?
– “עלי באב אללה” – אל פתח אללה… לכל רוחות השמים… כשלחצנו איש את יד רעהו – מצמץ עומר ופלט:
– חלס… די, נגמר…
כשפנה ללכת לחש לי מלַווהוּ:
– לא, באללה, עוד לא נגמר…
פעמוני הצאן צלצלו בעצב – – –
שייך עבדאללה – הוא גבה־קומה, יפהפה וצעיר, כבן עשרים ושש־שבע. עיניים לו חודרות־עמוקות ופקחיות־ערמומיות בתוך פנים מארכים וכהים; עטור חתימת־זקן דקה וישרה; לבוש בגדי משי וחגור פגיון זהב על מותניו. הוא שומר תמיד על נקיונו וצחצוחו בהקפדה רבה. מכובד על בני שבטו הנכנעים לו מתוך יראת־כבוד והערצה. השפעתו מגיעה גם מחוץ לשבטו. הוא מפורסם וידוע באדיבותו הרבה בהכנסת־אורחים, רחבות עינו וליבו, באומץ־רוחו ותקיפותו. לפעמים יוצא עם בחוריו לפשוט בשבטים אחרים ובדרכים, דברים המעוררים כבוד והערצה לעושם וגם מטיל פחד על חלשים ממנו. כן נסוכה עליו אמיצות בכל מעשיו והילוכו.
אוהלו גדול ורחב־ידים, גבוה מהרגיל ובולט מתוך כל המחנה הבדואי החונה על ידו באוהלים הנמוכים. תמוך הוא “על חמישה־עמודים” יסודיים, זאת אומרת, מחיצות המחלקות את האוהל לחדרים. ה“מודָפָה” – חדר־האורחים בתוך האוהל הוא הגדול בחדרים, וארבעה חדרים לארבע נשיו: חמדה, עסיידה, פטימה ורשמייה.
חמדה, אשתו הראשונה והגדולה ביניהן, כבת עשרים ושש, בעלת גוף, שמנמונת. היתה בוודאי פעם יפה מאוד, אבל פניה מתחילים מזדקנים, מתקמטים במקצת. ביחוד ניכרים הקמטים סבב העיניים והפה, ונוסף לזה התחילה משמינה משנה לשנה. היא “בעלת־הבית” הראשית באוהל. אצלה כל המפתחות של תיבות “המחסן”. היא המחלקת את ה“פרודוקטים” ל“עבדות” – השפחות להכנת האוכל בשביל הבית; או לעבדים ולמשרתים בשביל האורחים. אצלה גרעיני הקהווה, הסוכר, המלח, וכדומה. היא המפַקדת והמצווה למשרתות בנוגע לחליבת הפרות שעל יד האוהל. בשעה שהשייך איננו בשבט היא המפקדת על הטיפול בכל בהמות־הבית.
שהשייך נוסע ואיננו בשבט היא המפקחת על הטיפול במשק ובכל בהמות־הבית.
היא הביאה לעולם הרבה ילדים אבל רובם מתו בקטנותם. נשארה רק בת אחת, כבת שש.
עסיידה, אשה יפה כבת עשרים וחמש, דקת גיזרה וגבוהה; פנים נחמדים קטנים ואציליים. היא בת השייך של השבט ס. השכן. בין שני השבטים היה “קום” אשר נמשך שנים רבות ורק לפני שנים אחדות השלימו ביניהם. לאות ברית לקח שייך עבדאללה את בת השייך, יריבו הקודם, לאשתו השנייה על פני חמדה. היא ילדה לו בן ובת נחמדים.
פטימה, כבת עשרים ואחת. זו אשתו השלישית. נמוכה, גמישה ועֵרה. בת־צחוק תמידית בעיניה המבריקות משחור ומבטן תקיף ואמיץ – בתוך פנים עגולים, מלאים, רכים וחלקים. תלתלי שער שחור מבצבצים מתחת ל“כַּפיה” השחורה שעל ראשה.
אביה, בעל בעמיו ונכבד בשבטו, היה חייב לשייך עבדאללה סכום־כסף הגון ולא היה לו במה לשלם ונתן לו את בתו זו לאשה, בחובו. אבל יש בה דבר מיוחד, בלתי־נתפס, שקשה לכנותו בשם, המכריח את כל רואיה והנמצאים על ידה לכבדה ולהעריכה.
היא ילדה לו בן יפהפה להפליא.
רשמייה, זו היפה בכל ארבעת הנשים והצעירה ביניהן, כבת שש־עשרה – שבע־עשרה. פנים ילדותיים, לבנת־עור, עדינה ורכה כמשי; כתובת הקעקע שעל פניה, כלכל בנות הבדואים, מוסיפה לה לווית־חן מיוחדת. יש לה כבר בן פעוט בן כמה חודשים. אשרה משתקף בעיניה המלאות זיו־שמש. תמיד שמחה, שרה, צוחקת, ולפעמים קרובות היא שוכחת את “מעמדה” ומתחילה להשתובב כילדה קטנה, מתפרצת לרקוד, חובקת את המשרתות העומדות על ידה ונהנות ממנה, סוחבת גם אותן לרקוד. מבט אחד של חברותיה, בייחוד של חמדה הרצינית ואז היא משתתקת והופכת רצינית…
את רשמייה ראה שייך עבדאללה לפני כשנה וחצי בשבט ב. בחתונת שייך אחד, ידידו. גם רשמייה בת השייך הזקן היתה שם. היא עוררה תשומת לב כל הנוכחים בשפע החיים שבה, ביפיה ובעסיסיותה, בריקודיה בין הבנות ובשמחתה המתפרצת. היא יצאה לפני הרוקדים עטופה עבאיה מעל לראשה ובידה חרב והלהיבה את הגברים שנכנסו בדבקות מופרזת ופראית, עד שנדמה היה כי העבירתם על דעתם…
שייך עבדאללה ישב אז, כמנהג השייכים והנכבדים, בתוך האוהל ופניו לחוץ, לאותה פינה שבה הסתובבה רשמייה וצעדיה הפזיזים נישאו בין הבנות והיא נתנה את קולה בצחוק מצלצל.
הוא לא הקשיב לשיחת המסובים. לבו לא הלך אחרי הסיפורים המעניינים שסיפר אחד השייכים הזקנים על שנים עברו. עיניו הוצתו ובערו וכולו כוסף ותשוקה עזה…
למחרת שלח את נכבדי שבטו לבקש מהשייך הזקן את רשמייה בתו לאשה לו.
* * *
מנהג בשבטים: אם יש לאחד כמה נשים באוהלו – לילותיו מחולקים ביניהן שווה בשווה, לפי התור. החל מהקשישה וגמור בצעירה. התור הוא חוק ולא יעבור, פנימי ובהבנה הדדית. אם ירצה השייך לבכר אחת על חברתה ויבוא לאחת לא בזמנה – היא עצמה תבקשהו ותשלחהו לחברתה שהגיע תורה.
– הלילה שלה הוא ולא שלי…
מנהג זה, הנובע מתוך הרצון ל“שלום בית”, או מתוך סולידריות שבין הנשים, או מטעם “שמור לי ואשמור לך”, מושרש הוא כאחד היסודות של המשפחה הבדואית.
* * *
משבאה רשמייה לאוהל הנשים בשבועות הראשונים לאחר “ירח הדבש” התחילו קללות, גידופים וחירופים נשלחים על חשבונה. בדרך־כלל אין הקנאה והשנאה בין הנשים נראות לעיין. היא מוסתרת. להיפך: פעמים אפשר לטעות שנשי הבעל האחד כאחיות הן ואינן יודעות צרות־עיין, אבל בלב פנימה תולעת הקנאה מכרסמת ואוכלת על כל דבר פעוט שאחת חושדת בשנייה: אולי הבעל העדיפה עליה והביא לזו מתנה או שמלה טובה יותר מאשר לה. כלפי רשמייה היו טענות לגמרי אחרות ובעלות משקל:
– הארורה לקחה את בעלן אליה לתמיד…
רשמייה הצעירה והיפה יודעת את קסמיה הנשיים על השייך הצעיר והיא רוצה למצות עד כלות ההרגשות את קוּבּעת אושרה. היא, שרק עכשיו התחילה לפרוח ולטעום את טעם החיים, לא רצתה להסכים לשותפות עם אחרות וליהנות מפירורים – בשעה שיכלה לזכות בכל, שיהיה שייך אך לה ורק לה. יודעת השֵדה הקטנה הזו להחזיקו על ידה. היא יודעת להנעים לו את חייו ושעותיו בגופה הצעיר ובקסמיה. השפעתה ניכרת עליו. פניו קורנות מרוב אושר שנפל בחלקו, עיניו נוצצות ומבריקות מתוך שובע פנימי, וזה מורגש היטב ביחסיו עם אנשים זרים. הוא מתייחס בעדינות לכל הבא איתו במגע. לבו שופע טובה ואינו יודע עצבות ורוגז.
לא רק בה נפשו קשורה יותר מבשלוש האחרות, כי גם לזה הפעוט שהביאה לו רשמייה לעולם – נתון לבו יותר מלילדיו ילודי הנשים הקודמות.
* * *
לילה־לילה ושלוש הנשים שוכבות להן בחדריהן על המזרון ועל ידן מסודר משכב גבוה מחמישה שישה מזרונים רחבים ורכים זה על גבי זה. עליהם פרוש מרבד יקר, דמשקאי. פה ושם כריות קטנות וארוכות, עטופות ציפיות צחורות מבושמות בכל מיני בשמים יקרים.
לילה־לילה והן מחכות לו לשייך עבדאללה. עוקבות חרש את קומו מחדר האורחים, המקום שהוא מבלה את הערבים עם אורחיו המרובים המבקרים אצלו יום יום. הנה הגיעה לאוזניהן ברכתו לכולם: תצבחו עלי חיר – תשכימו קום בבוקר על הטוב… – והוא צועד לו בצעדיו המתונים על יד האוהל הארוך. הנה הוא מתעכב רגע על יד הראשונה, חדר חמדה. הנשימה נעצרת והלב פועם: אולי… אולי יכנס… – אולם צעדיו מתחמקים ועוברים, האם רק נדמה היה לה? אנחה כבדה מתפרצת מפיה. חברתה עסיידה, עונה לה אף היא באנחה קטועה מעבר למחיצה. מחדר פטימה עולה כעין בכי חרישי וקטוע. רק באחרון החדרים, חדר רשמייה, נשמע רשרוש עליז ומפעם לפעם צחוק קטוע…
שלוש הנשים, כל אחת במחיצתה, מתהפכות מצד אל צד ונושכות בשיניהן את מזרונן. המשכבים הרכים והמבושמים נשארו ריקים גם הלילה.
ורשמייה – צוחקת וצוחקת. צחוקה מצלצל והולם באוזניים, בראש, במוח, בדם.
צהרי יום. כולם נסעו, רכבו. אין מהגברים אף נפש חיה, מלבד עבדים אחדים המסתובבים לפני האוהל ומפהקים מאפס מעשה. עלי העבד שוכב לו בצל לפני האוהל, זורק את זנב הסיגריה מפיו דרך יריקה; לובן שיניו בתוך פניו השחורים מבהיק לצדדין, כאותו כלב נאמן הבוחן אם אין כל דבר חשוד סביבו. עיניו נסגרות מתוך עייפות למחצה. פוקחן שוב לרווחה, אבל הוא עצל מדי להילחם בשינה הכובשת אותו והוא מתעטף בעבאיתו מעל לראשו ותיכף משמיע קול נחרה העולה מטבורו…
ארבע הנשים יושבות להן על יד המדורה הלוחשת בתוך חדר האורחים. קומקומי הקהווה עומדים מלאים לפניהן. על ידן יושבות נשי השבט, “עבדות” זקנות אחדות. רובן טוות להן חוטים בפלך מתוך חבילות צמר המונחות בחיקן. אחדות משחקות בילדיהן הקטנים. הזקנות מעשנות סיגריות ומפעם לפעם מוזגות להן ולאחרות, אגב שיחה, קהווה מר – טיפות, טיפות, על קצה הספל.
עסיידה קמה ומביאה פיתות חמות שאחת המשרתות אפתה. מביאה לבן וחמאה בצלחת וקוראת לכל הילדים שיאכלו. באים הילדים של חמדה ושל האורחות. גם בנה של פטימה, זה בן השנה, מתקרב בזחילה לאוכלים ומכניס את אצבעותיו בתוך הצלחת להנאת כולן.
הפעוט של רשמייה יונק לו משדי אמו המחייכת אליו. כשהוא פוסק לינוק – היא מרקידה אותו על ברכיה, מדגדגת אותו אגב צחוק מצלצל וגם הפעוט צוחק בקול…
לפתע הרגישה רעב והיא פנתה לחברותיה:
– “עֵיש” (הארוחה) כבר מוכנה?
לא מיהרו לענות לה. כל אחת כאילו חיכתה שהשנייה תשיב לה. כעבור רגע של שתיקה בלתי־נעימה ענתה חמדה, ובקולה תוכחה ובוז:
– קומי ותראי…
היא כאילו לא הרגישה בעוקץ הדברים. קמה עם פעוטה אגב המשכת הצחוק ההדדי והלכה לה אל הנשים העוסקות בהכנת האוכל.
כשהלכה, היפנו שלוש הנשים בבת אחת את מבטיהן אחריה. חמדה פתחה את פיה כאילו לקלל, אבל הקללה נשארה על שפתותיה והיא מיהרה להדקן. רק כעבור רגע סננה לבין שיניה: שייכה… אמירה…
מלבד עסקי המשכב הן שונאות אותה גם בגין התנהגותה, כאילו כולן מחוייבות לשרתה ולשמשה. אם כי באוהל השייך יש שפחות ועבדים, בכל זאת אין הנשים פוסקות מלעבוד עם כולם. לפעמים הולכות להביא מים, עוזרות בבישול, באפייה, בחליבה; וזו רשמייה, אינה נוקפת אצבע, עסוקה כל היום עם פעוטה. ובלילות, אוי הלילות – – –
לילות אלה עמדו כנראה לפני עיניהן. הפנו את מבטיהן אחריה: עיני עסיידה הביעו משטמה ובוז. פטימה הסתכלה אחריה מתוך חריקת־שיניים, אבל תיכף השפילה את מבטה ועיניה נסגרו כמתוך חולשה.
לא עברו שלושים דקה והיא היתה כבר עם בנה, קשור בעבאיה על גבה – בדרך לבית אביה. באוהל שררה שתיקה מתוחה כל אותו יום.
כששב שייך עבדאללה לפנות ערב אל האוהל, והתחיל לחלק סוכריות לילדים, כמנהגו בעת בואו מן העיר, לא ראה את בנו שילדה לו פטימה, ויקרא לו בשמו:
– מחסן! מחסן! פטימה! פטימה! יא־מחסן, יא־פטימה!
ענתה חמדה אשתו:
– פטימה איננה כאן. הלכה לבית אביה ולקחה את מחסן איתה…
אמרה והסתלקה. שייך עבדאללה נשאר על מקומו נדהם, נשך את שפתו התחתונה אגב הרהור קל. התאושש ונתן את קולו בעבדים:
– עלי! ארור שכמותך, למה לא נתת עדיין שעורה לסוסה…
– מוצטפה, הקללה באביך, למה לא סידרת קהווה טרי…
כעבור רגעים אחדים ציווה להכין לו את סוסתו. נתן פקודות לעבדים ולמשרתים, עלה על הסוסה ורכב לו.
היום העריב והלילה רד.
* * *
כאשר שב שייך עבדאללה אחרי ימים אחדים – חיכו כבר שני בדואים באים בימים לבואו. אלה באו בשליחותו של אבי פטימה. הם יצאו עם שייך עבדאללה מחוץ לאוהל ושם התלחשו ודיברו איתו. הם באו להיוודע למה רגזה פטימה וברחה ממנו, כי היא שותקת ואינה מגדת דבר.
עבר שבוע, עברו שבועיים – ופטימה עוד טרם שבה. שייך עבדאללה מרוגז ורציני, רוכב ונעלם לימים אחדים, חוזר ומסתכל סביבו כמחפש מישהו. רוגזו הולך וגובר בו, מטיל מרה סביבו והעבדים מפחדים לעמוד במחיצתו. על כל דבר קטן שלא כהלכה מכה הוא מכות רצח…
באחד הימים בשבוע השלישי להעדרה, קרא לאחדים מנכבדי השבט, ויחד איתם רכב לאבי פטימה, לפייסה ולהביאה חזרה לאוהל, כי לא לכבוד לו הדבר. למה יספרו אנשים בגנותו ואויבים ילעגו לו.
האב ועבדאללה דיברו זמן רב מחוץ לאוהל. דיברו בלחש, מפה לאוזן אגב הליכה הנה ושוב במרחק רב מהאוהל. נעמדו רגע ושוב מתלחשים. סודות….
למחרת שבה פטימה לאוהלה. השייך ציוה לשחוט לכבודה “דביחה”; הביאו מהעדר כבשה שמנה.
ענן פרש בעיניה הבהירות של רשמייה. צחוקה הועם ואינו מצלצל עוד כמקודם. עיני שלוש הנשים מסתכלות אחריה כשמחות לאיד…
המשכב הגבוה בחדרה, המבושם במיוחד לכבודו, עומד אף הוא ריק לפעמים. על משכבה בלילות גם היא מתחילה לעקוב את צעדיו בקומו מאוהל האורחים.
היא מחכה לתורה.
מוחמד אל חדר, צעיר כבן עשרים ושלוש־ארבע. פניו אציליים עם עיניים בהירות, כחולות ותַמוֹת. בעל מחלפות יפות, שחורות וארוכות. חתימת־זקן עוטרת את פניו ושפם לו מסולסל ומתולתל. גובהו בינוני אבל מוצק, לבוש בגדי בדואי בדייקנות מרובה. ניכר שהוא שומר מאוד על עצמו ועל יופיו.
הולך בטל כל הימים ככל הבחורים. כלכל חבריו, לא היתה לו עבודה. אביו היה די עשיר והשאיר אחרי מותו למשפחה כמאה כבשים, סוסה ועוד. אחיו הצעיר רעה את הצאן. האם והאחיות שמרו על המקנה שעל יד האוהל והוא היה רוכב לו ממקום למקום, להתארח ולבקר ידידים וקרובים. אולם כל זה לא סיפק אותו. הוא חיפש דברים שיוכל להוציא בם את מרץ הנעורים, להצטיין במשהו. הוא החל לצאת מדי פעם בפעם עם החבריא שלו, שאסף סביבו, להתבדר קצת בדרכים. תמיד היו שבים מלאים וגדושים מכל הבא ביד, ועד מהרה יצא שמו לתהילה ושמעו הגיע למרחקים.
הממשלה החלה להתחקות אחרי עקבותיו אבל לא יכלו לתפסו בשעת מעשיו. אם כי אסרוהו פעמים אחדות היה תמיד יוצא למחרת האסרו מ“חוסר הוכחות”.
פעם לא שיחק לו המזל והוא נתפס באחד הלילות בדיר של כבשים בכפר דרוזי. הוא נלקח אחר כבוד לדמשק ושם נשפט למאסר חצי שנה.
דיברו על אודותיו בהערצה ובכבוד. חשבו שלא “יסכים” גם למשפט ולקבל עליו דין מלכות – ויברח. אבל הוא הכזיב את תקוות כולם ובא חזרה לשבט אחרי שריצה את עוונו, והוא ביאר זאת בעצמו:
– טוב היה לי שם בבית האסורים. נתנו לאכול, לשתות, לעשן. היו שם ה“מפורסמים”, פלוני ואלמוני משבטים אלו והללו. שיחקנו כל היום בכל מיני משחקים והיה שמח. למה אברח? טוב לנוח פעם קצת…
ובאותו יום ששב מבית האסורים הוזמנו אורחים לאוהלו. ערך “דביחה” וסעודה “כיד המלך” לכבוד המוזמנים וביניהם מנכבדי השבט. כולם שבחוהו וקלסוהו בפניו ושלא בפניו, כשהעיניים מרמזות וכף יד קמוצה מציינת ומוסיפה משקל וערך למלה הנאמרת:
– “ולד”! באללה – – –
אמו, הבנות והקרובות עמדו והסתכלו מעבר למחיצה, באוהל הנשים, והתמוגגו מנחת. בייחוד נעצה פוד’ה שכנתו את עיניה הגדולות והשחורות במוחמד אל־חדר. והן עורטלו למראהו. כשהרגיש מוחמד אל־חדר את מבטה החושק עליו, הסב את ראשו לעבר המחיצה ושלח אליה מבט חצוף בלוויית חיוך רחב, והיא מיהרה מבויישת להשפילן. כעבור רגע הסתלקה לאוהלה.
ראשה עליה סחרחר.
* * *
פוד’ה עמדה להתארש בימים הקרובים עם אעטיה. הלה בחור צעיר וגברתן אשר אהב שקט ומנוחה, לא אהב להתערב בעניינים לא לו, ישר דרך, ולפיכך יצא לו של של “בטלן”. “נשמת פלח נשמתו ולא בדואית” – כך היו אומרים עליו הבדואים בדברם בו.
באותו ערב שקבעו לאירוסין – התארסה באמת פוד’ה – לא עם אעטיה, אלא עם מוחמד אל־חדר, זה הבחור האמיץ והנערץ בפי כל. אל אוהל קטן נוהרים נכבדי השבט “למולכה” – בקשת הכלה. בין האורחים, האמיר ועבדיו – ומלוויו. עומדים קרובי הכלה ומקבלים את פני הבאים ב“אהלן וסהלן”. מסדרים מזרונים ומרבדים וכולם מתיישבים סביב המדורה שבאמצע האוהל. קומקומי הקהווה עומדים כבר מוכנים ומגישים קופסאות טבק לכל אחד. בחוץ מתעסקות הנשים בהכנת האוכל. כל אחד שואל לשלום חברו, פעם ופעמיים ושלוש. נכנסים בשיחה.
ניגש אחיה של הכלה, נער כבן שש־עשרה – שבע־עשרה (אביהם נהרג והוא עתה ראש המשפחה). מוזג קהווה וגם מצווה בקול להכניס את ה“דביחה” עבור האורחים המרובים. מפסיק האמיר ואומר:
– יא חמוידה! לא נאכל ולא נשתה עד אם גמרנו את דברינו. מוחמד אל־חדר רוצה באחותך. אמור כמה אתה רוצה בעדה?
הנער אינו יכול לסבול שישבו אנשים מכובדים כאלה ולא יטעמו דבר, אבל אחד הנכבדים מפסיקו:
– לשם זה באנו, רוצים אנו לגמור בכי טוב… אמור כמה…
כשראהו ממהסס – הוסיף:
– הגד, גבר בפני גבר אינו מתבייש. הגד לפנינו…
– אחותי, תחת מאה וחמישים לירה זהב.
– טוב אמרת, “קַלַמַךְ מסבוט”, הורידה נא מזה למעני, למען רצוני…
– “משאן חטרך יא אמיר”, אוריד שלושים לירה. מאה ועשרים, זהו המחיר.
– “ובעדן” אמור הלאה…
– אימרו אתם… כמה אתם חושבים לתת לי בעד אחותי?
– ש־ש־י־ם!…
עומד הוא נדהם ומגמגם כאילו מים קרים ניתזו על ראשו. קרובו של חמוידה, עיוור בעיין אחת, מתרגז, מתלהב ורועש. הנכבדים משקיטים ומרגיעים אותו:
– למה אתה כועס? האם באנו לקנות “עבדה” (שפחה) או עבד (והעבדים נמצאים על ידם באוהל ושומעים…) היא “חוריה” – בת־חורין וכולם בני־חורין. עשו כרצונכם, “רַסוּב” – באונס לא ניקח אותה!…
– אני אינני כועס אלא כשאומרים שישים לירה…
– הוא ישלם בצאן. ממשיך אחד המסובים, כאילו אינו שומע כלל את רוגזו של הקרוב. נגיד: עז – בלירה וחצי, כבשה – בשתי לירות, כמה שיצא – יצא…
– אין מה לדבר…
– מה זה, יא חמוידה? – שואלים אותו מכל צד.
– אחותי יקרה מזה…
– הורד למען רצוני…
– ולמען זקני השׂב…
– למען כבודכם – עונה חמוידה אחרי הרהורים קלים – תנו לי עוד עשרים לירה זהב, ודמי השייך עליו (עשר לירות שלוקח השייך מכל חתונה!)
– לא, לא יקום.
– חמש לירות נוסיף…
המשא והמתן נמשך אבל אינו זז ממקומו. כל אחד בשלו. רצו כבר לקום וללכת ולהשאיר את הקהווה והאוכל במקומם. תמיד נמצא אחד מפשר, מוסיף עוד לירה – שתים, ופתח על ידי זה, אמנם בקושי, דרך להמשכת המשא והמתן.
האמיר פונה אליו:
– יא חמוידה, אפשר עכשיו לקנות אשה בחמישים לירה. וכי אחותך טובה מאחרות?
– לי היא יקרה יותר מאחרות, כבוד האמיר…
אחרי שעמדו כבר על מחיר של שבעים לירה, וחצי מדמי השייך – רבו עוד על שתי לירות וחצי. אמר האמיר:
– מלה אחת, חמוידה, שמעת?
– אני עפר תחת רגליך ומלתך תמיד קודש עבורי, אבל אני רוצה לקנות בשבילה “ת’וב” (שמלה), “פראש” (כלי משכב), שמלות ועוד (כל זה עולה בסך־הכל חמש לירות, לכל היותר!).
אם הכלה וקרובותיה שעמדו בחוץ קראו לחמוידה, התלחשו רגע ואחר נכנס והודיע בחגיגיות:
– אִקבִילת (מרוצה)!
עמד ה“כתיב” באמצע האוהל. אמרו לו כולם:
– אפתח אל כתאב – והתפלל.
לפני שפתח חזרו היטב על הסכום, שחמוידה צריך לקבלו מידי החתן: שישים לירה בצאן, עשר לירות – כסף מזומן, וחמש לירות דמי השייך.
כולם התיישבו תחתיהם וידיהם פתוחות לפניהם. “הכתיב” קרא פרקי קוראן, בירך את המקום, החתן והכלה והקרובים.
– אוּמבַּרַךְ! מבורך!
כולם העבירו את כפות ידיהם על פניהם ואמרו:
אומברך! מזל טוב!…
אחד עבר ושפך מים על אצבעות יד ימין המושטת. הכניסו גיגית גדולה ומלאה תל־אורז ועל ראשו בשר כבשה. התיישבו מסביב. איש איש תחב את ידו בתוך האורז והבשר, חפן באצבעותיו והדקם. האמיר פתח בברכה “בשם אללה הרחמן והרחום” והכניס את כדור האורז לתוך פיו, וכולם עשו כמוהו.
מהחוץ נשמעו קולות נשים מברכות:
– פוד’א, אומברך… אומברך – – –
החתן לא היה בזמן ה“טולבה”.
* * *
למחרת בערב, במחנה אוהלי הבדואים שקט. הכל ישן. והנה הכלבים התחילו נובחים בחזקה. עוד טרם התעוררו אנשים לראות פשר דבר – נשמעו צעקות איומות מתוך האפלולית:
– הרגה… רצח אותה… אעטיה הארור… תפסוהו…
בהגיע הנזעקים לאוהל הרצח נתגלה מראה איום: ילדה כבת שתים־עשרה סרוחה על מזרון שטוח על האדמה, והיא שותתת דם אגב חלחולי גסיסה. בצווארה נעוץ פגיון, ובחזה – דקירות אחדות. אעטיה ידע את מקום שכיבתה של פוד’ה, שעמדה להיות ארוסתו, והוא נכנס לאוהל על מנת לרצחה. אולם קרה המקרה שבאותו לילה שכבה במקומה אחותה הצעירה, והוא לא הבחין בחושך ותקע פגיונו באחותה החפה מפשע.
בני המשפחה פשטו תיכף לחפשו. באו לאוהל הוריו, אבל לא היה שם. הם הופתעו לשמועה זו על בנם. הרודפים היו מלאי תאוות נקם – והם קטעו את החבלים בהם קשור האוהל והפילוהו על יושביו. התערבו אנשים ולא נתנום לנגוע במשפחת הרוצח ושלחו אותם לחפש את הרוצח עצמו ולעשות בו שפטים כיאות וכראוי לו.
אבל ליל חושך היה הלילה והסתירו מעין רואים, העלים את צעדיו – ולא מצאוהו.
עם שחר יצא רוכב אחד ועל זרועותיו הילדה הגוססת בדרך לעיר. הכניסוהו לבית החולים וכעבור עשרה ימים של סבל ואי הכרה שבקה חיים לכל חי. את גופה המת הביא האמיר באוטומוביל שלו – לקברה בשבט.
השמים היו מעוננים, רוח צפונית קרה הילילה כל היום. אמה, אחותה ואחיה ועוד שניים מהמשפחה הלכו ללוותה למנוחת עולמה. יללת האם פלחה את האויר. החזיקוה ותמכוה שלא תכשל ותתעלף בדרך. היתה חלשה מאוד ולבסוף לא החזיקה כוח אפילו לבכות. חמוידה אחיה – רק כתפיו רעדו מפעם לפעם וכולו מרוכז ודומם. ופוד’ה – עיניה אדומות, פניה אפורים, פורשת את ידיה באויר ולוחשת מתוך התאמצות:
– יא אללה… יא אללה…
בדואים אשר ראוה מהצד הביטו עליה במבט זועם והוסיפו:
– יחרב־ביתה… אללה ילענה – – –
* * *
יומַיים אחרי מות הילדה, תפסה הממשלה את אעטיה הרוצח בעזרת בני המשפחה, אשר גילו אחרי חיפושים רבים את עקבותיו.
בשבט היה הדבר לשיחת השיחות. ימים תמימים ושבועות רבים דיברו והפכו בעניין זה. כל שניים־שלושה שישבו יחד השתדלו לנחש את העונש שפסק הדין יטיל עליו, למוות או למאסר עולם. ויכוחים, טעמים ונימוקים. השוואות לעשרות משפטים דומים לזה היו נשמעות על כל צעד ושעל. פתאום נפוצה שמועה כי בית המשפט דן אותו לחמש־עשרה שנה. פסק הדין נתקבל ברצון בשבט, אם כי ה“קום” ימשך; יד גאולת הדם תשיגנו גם אחרי שירצה את עוונו במאסר; אין זה פוטר את המשפחה מלבצע את נקמתם, כי רק בדמו יכפר; דם תחת דם!
השמועה היתה מוקדמת. החקירה נמשכה עוד והמשפט טרם היה. אבל לפתע נעשה “בטלן” זה, ה“פלח” אעטיה, לגיבור היום. עם כל הגנאי שבמעשה זה – הרי מוכרחים להודות, שעשה מעשה גבר לחלקו עכשיו בין ה“ולאד טַאִיבִין”, בין “הילדים הטובים”, בני החיל אשר שמם לברכה ולכבוד בכל שבט ושבט.
* * *
חיכו לגמר ימי האבל.
חמוידה בא לשדה לקחת את שארית ה“סיג” שעליו היה לקבל מהחתן בעד אחותו. הוא בחר לו את מיטב הכבשים והעזים מתוך העדר. בא החתן ורגז, באשר אינו מסכים לכך שיוציאו את הטובות וישאיר לו את הרעות; שיקח “כמו שהולך”, טובות ורעות גם יחד. פרצה מריבה בצירוף צעקות וקללות, עד שנכנסו אנשים לעובי העניין והשלימו ביניהם.
למחרת חגגו את חג החתונה ברוב פאר. באו הרבה אנשים מהסביבה הקרובה והרחוקה, מי ברגל ומי ברכיבה על סוסות אצילות, כי הרבה ידידים למוחמד אל־חדר; באו גם צוענים לשמוח. שחטו הרבה צאן לכבוד האורחים. שייכים ונכבדים היו נוכחים, התחרו בסוסים ובמשחקים, רקדו ושמחו לאור “לוכּס” ששלח האמיר לאותו ערב לכבוד ה“פנטזיה” הגדולה.
וכשהתלהבות השמחה הגיעה למרום פסגתה – עמדו שתי שורות צעירים צמודים גוף אל גוף גלויי ראש וחזה, עינים מוצתות, ורקדו את ריקוד ה“סַחגָ’ה” הפראי והיכו כף על כף עד כדי זוב דם מכפות הידים. אז הסתלקה האם הצידה. ישבה לה באפילה מאחורי האוהל, ומחתה באין רואים את דמעותיה הניגרות
* * *
מיום שג’ומע נשא את אשתו השנייה, זוּמְלַה, והביא אותה לאוהלו – התחיל השטן מרקד בבית. מריבות נערכו יום יום בינו ובין אשתו הראשונה, עמשי. זו קנאית ורגישה עד מאוד ולא יכלה לסבול את צרתה הצעירה, שבאה וירשה וגם השתררה על מקומה העיקרי באוהל וגזלה את לב בעלה ממנה. מה ערכה עכשיו? מה היא לו כעת? ולא יכלה להתאפק, – לב אשה, וכל הימים היתה שופכת את מר לבה ואת צערה בבכיות ובקללות וחרפות. בעלה לא יכול לסבול זאת והיה משיב לה פי כמה בצירוף מכות וחבטות, למען תבלום את פיה…
ביום מן הימים, אחר שנה ויותר, מִשֶׁצַערה1 וסיבלה גדלו מנשוא, קמה ועזבה את הכל, וגם את שלושת ילדיה, וברחה לבית אביה.
הילדים – האחד חמיס, כבן ארבע, תלג’י כבן שש ות’רייה כבת תשע – זקוקים לטיפול, בייחוד הקטן שביניהם; וזומלה הצעירה אינה רוצה לטפל בילדים הזרים, בפרט כשישנה אם והיא השאירה אותם הפקר מתוך רוגז עליה ועל בעלה. למה לה לשאת בעול קשה זה? מה גם שנולד לה לפני חודשים מעטים בן והיא צריכה לטפל בו וגם להכין את צרכי האוהל הרגילים: אוכל, מדורה, כביסה, מים ועוד. עזרת הילדה ת’רייה מועטה היא. זומלה רצתה שעמשי תשוב ותקל עליה את עבודתה. הנה עוד מעט ותתחיל גם תקופת החליבה, עיבוד תוצרת החלב וכדומה. רבה העבודה.
ג’ומע שלח פעמים אחדות שליחים לפייסה, ומשראה שזה ללא הועיל – מחל על כבודו והלך בעצמו לפייסה. אבל זו התעקשה ולא רצתה לראות את פרצופו ולשוב לאוהלו לראות את פרצוף זומלה, אשתו הארורה, שלקח על פניה…
כארבעה חודשים היתה בבית אביה, והנה רבו לפתע הגעגועים לראות את ילדיה. היא חזרה לאוהל בעלה, אבל עם היכנסה וטרם הספיקה לענות על שאלות השלום – הודיעה למסובים אותה שעה בחדר האורחים אל הקהווה:
– לא באתי אליו; באתי לראות בשלום הילדים…
* * *
ג’ומע, בדואי כבן שלושים. צנום, פניו כהים ומביעים אומץ ומרץ. עיניו שחורות, מתרוצצות תמיד בחוריהן. תנועות מהירות ובלתי-שקטות בכל איבריו. עושה רושם כאילו עומד לנסוע וחושש שמא יברח לו הסוס אם לא יספיק… יש לו קצת צאן משלו וקצת שלקח ב“פלאג'”, בחכירה. הוא אינו עובד בעצמו; רועה עובד אצלו בשכר.
עמשי, גם היא צנומה, נראית צעירה ממנו בשנה־שנתיים, אבל לאמיתו של דבר היא צעירה הרבה יותר. אשה שתקנית ורצינית. עיניה שחורות ועמוקות, מביטות בזעם סביבה מתוך פנים רזים.
זומלה, כבת עשרים ושתים. פניה מלאים, יופי המוני פשוט ובריא. עיניים לה כהות ועגולות, המביטות תמיד בחיוך סביבה. גופה מלא ושמנמן. בת־חיל וכוח בכל הליכותיה ועבודתה.
ת’רייה, ילדה ביישנית, צנומה כאמה. אבל פנים נאים לה, מלאי חן. עיניה מביטות בתמימות על כל העולם כאילו אינה תוספת את הנעשה; סוחבת בעול האוהל, אם כי לא בהצלחה גדולה; אוספת קוצים, עוזרת להביא מים, מחזיקה על ידיה את תינוקה של זומלה ומשקיטתו בעת בכיו, משחקת איתו ומקבלת את הטענות והקללות מצד אבא או זומלה – בשתיקה עקשנית. רק פוקחת את עיניה לרווחה, כאינה יורדת לעומקו וסיבתו של רוגז זה… לעומת זאת, תלג’י הוא ילד בריא. בעל עיניים פקחיות וגדולות, החודרות לכל מקום עד כי נדמה שאין דבר נסתר ממנו. הוא גם מבין ויודע את אשר עשתה זומלה זו לאבא ולמה הוכרחה אמו לעזבם. הוא יושב פעמים תכופות ומסתכל עליהם דומם במבט מוכיח המביע בוז, תביעה ולעג; ממבטו זה נעשה באמת לא נעים. כנראה, מרגיש בכך האב והוא מתרגז ושולח אותו בכל מיני שליחויות כדי להפטר ממנו ברגעים אלה:
– גש לרועה והבא לו אוכל…
– לך להביא את החמור וקשור אותו…
– יא־אבא קשרתי כבר…
צא! אמרתי לך… עצלן ארור… בדיוק כאמו, יקללנה אללה… – מצווה האב ישירות – צא!…
הילד קם באי רצון ויוצא לו לאט. ג’מע מלווהו במבט זועם עד אשר נעלם מפתח האוהל. כשאביו מקלל את אמו – הוא עובר בשתיקה. אבל מתקומם ומתרגז הוא כשזומלה בכל פעם שצריכה לעשות דבר לילדי עמשי, מוסיפה ברוגזה: “הנה הלכה לה ‘זו’ ויושבת בבית אביה בבטלה, ועלי כל העבודה, וגם הילדים האלה… יחריב ביתה, המקוללה, הארורה”. אז מפנה הילד את ראשו אליה ופוקד עליה בקול מצווה ותקיף: אוסקוטי! – שתקי! בלמי את פיך… יקללך אללה…
וחמיס הקטן, אם כי אינו יודע ברורות מהנעשה בין אבא ואמא, בכל זאת מרגיש זאת היטב, ועזיבתה של אמו הטביעה עליו חותם ניכר. בחיצוניותו נראה ילד בריא וחסון, אבל בפניו הרציניים והזועפים מובע תמיד איזה דבר חולני ובלתי נתפס. בוכה על כל דבר קטן ועובר הרבה זמן עד שנרגע ופוסק מבכייתו. אבא אוהב אותו והוא שופע עליו תמיד אהבה וליטופים, אבל הילד אינו מקבל זאת ברצון ומסתכל בו לעתים במבט מטומטם ואינו מעלה בת־צחוק על שפתיו. מבטו תועה תכופות לצד מזרח, מקום אוהלו של זקנו – אמו נמצאת שם עכשיו…
חמיס הקטן השתנה לגמרי במשך השעות הספורות שאמו איתו ואין להכירו. הוא מתרפק עליה ומחבקה, לוקח את פניה בשתי ידיו הקטנות ומחליקם, אגב חיוך בהיר בעיניים. הוא מאריך לה את פיה, מעקם לה עיין במשכו בעור הלחי ונראה האודם בחורי העיניים. הוא ממלא אז את פיו צחוק, משתטח כשראשו על ברכיה ומחכך את פניו בירכיה בפינוקים. הוא התחיל לדבר ולשוחח, מחבקה, ושוב מוסיף לפטפט ולספר על הטלאים, הכבשים והחמור; פתאום הוא פונה אליה בקול חציו שואל וחציו מצווה:
– יא יומא, לא תלכי יותר מאיתנו, לא, יא־יומא…
היא, במקום תשובה, מאמצת אותו בכוח ללבה בחוזק ומכסה את > פניו, ידיו ורגליו בנשיקות ושפתותיה לוחשות:
– יא־עיני… יא־חביב…
הילד מתגרד בהנאה מרובה, כשהוא מעביר את אצבעותיו הקטנות על כל גופו. היא התבוננה ברגליו, ידיו, פניו ושערותיו השחורות. הפשיטה את כותנתו המלוכלכת וראתה: שכבה עבה של בוץ… היא נאנחה והוסיפה לנשק לו בכל אבריו. מיששה בידה את בטנו הגדולה והמלוכלכת, ולחשה:
– יא מסכין… יא אִבְּני… לא רחצו אותך אף פעם… יא בני…
היא שלחה מבט בלוויית נדנוד ראש לעבר היושבים ממולה – ג’ומע בעלה, השוכב פרקדן ומעשן, ואשתו זומלה, המחזיקה את בנה על ידה ומנשקת אותו.
ת’רייה ותלג’י, שישבו על ידה, עקבו אחרי מבטה – – –
* * *
זומלה הכינה אוכל טוב יותר מבכל יום: “בורגל” בשֶׂמנה (חמאה מבושלת), לבן טרי ופיתות קמח לכבוד האורחת. אחרי שגמרו הגברים – ג’ומע והרועה – לאכול, לקחה זומלה את גיגית־האוכל והעמידה על יד עמשי וישבה יחד איתה לאכול, קראה גם לילדים להשתתף איתם; עמשי השגיחה בזמן האוכל על הילדים שיאכלו, ועודדתם, בייחוד את חמיס. עשתה לו באצבעותיה כדורים־כדורים, שפכה הרבה לבן בשקע ה“בורגל” שלפניו והוא אכל בתיאבון.
שכנות אחדות נכנסו והזמינו אף אותן להשתתף בארוחה. אחרי שגמרו לאכול וזומלה לקחה את הגיגית, ציווה ג’ומע לרועה שימזוג קהווה. הוא מזג קודם לאורחת. אבל היא סירבה לשתות לפני השכנות שבאו לבקרה.
זומלה נעשתה כאילו צעירה יותר. כל הערב היא במצב רוח מרומם שכמוהו לא היה לה קודם לכן. מדברת בקול רם עם האורחות וצוחקת הרבה. מפעם לפעם גם משתובבת בגנדרנות ומצחיקה אחרים. נדמה; כי כל זה מכוון רק להכעיס ולהרעים את עמשי, היושבת לה זועמת ומכונסה בעצמה.
השכנות ישבו קצת, החליפו שיחה קלה – והלכו להן.
חמיס נרדם על ברכי אמו והיא מלטפת אותו בליטוף־אם עדין על פניו ולחיו.
ת’רייה הודיעה כי ה“פרשה” (כלי המטה) מסודרת מעבר המחיצה, אבל עמשי אמרה לה להביא את הכל לכאן, לחדר האורחים, ועמדה על דעתה בתוקף ובקול מצווה:
– להביא הנה אמרתי לך!…
הילדה צייתה והביאה את המזרון ופרשה על יד אמה. עמשי לקחה את חמיס על ידיה בזהירות והניחה אותו בעדינות על משכבו ונשקה לו על פיו.
ג’ומע וזומלה ישבו כל אותה שעה ושמו עצמם כאינם שומעים. הם שיחקו עם מחסן בנם הקטן. כשגמרה עמשי להשכיב את חמיס, החליפו ג’ומע וזומלה מבטים וחיוך קל נראה על שפתיהם.
כעבור רגעים אחדים קמו ונעלמו שניהם לעבר המחיצה. תלג’י, שתלה כל הזמן את מבטו בהם וראה חילופי מבטיהם, מיהר להסב את עיניו מההולכים; קם על רגליו והשתטח על יד אמו, כשראשו ופניו בתוך חיקה…
* **
קרני־השמש הראשונות האירו את פני המתעוררים והקרינו על פני חמיס, הישן לו שינה מתוקה לבטח על יד אמו.
הרועה שאל את עמשי:
– למה את עוזבת את הילדים המסכנים? הנה חמיס נהפך והיה לאחר מרגע שבאת אליו, מאתמול אין להכירו… אסור לעזבם.
– אין לי בעל! אין לי בית! – ענתה היא קצרות וברורות.
הרועה הראה בשתיקה לעבר המחיצה בתנועת־ראש:
– ג’ומע…
ובאותו רגע הופיע מעבר המחיצה ג’ומע; כנראה ששמע את כל השיחה הזאת ונכנס.
הרועה הוסיף בקול: הנה הוא…
– לא, לא שלי הוא, לא שלי!… ענתה וחזרה על דבריה כמה פעמים – לא שלי.
היא הסתכלה בו בעיניים מלאות בוז, קנאה ושנאה. מה לא הביעו העיניים האלה ברגע זה. היא העבירה את מבטה גם לעבר המחיצה, לזומלה ומחסן בנה. עמשי העבירה את כף ידה על פיה וספקה כפיים:
– הכל נגמר!… – ואחרי רגע של שתיקה הוסיפה, בהסתכלה בילדים: – הנה הם שהביאו אותי הנה, כי מה לי כאן בלעדיהם?
ג’ומע עמד כל הזמן והסתכל בה בהבעת־ביטול עשויה ומלאכותית; הוא הראה באצבע לרועה עליה:
– היא משוגעת כמו הבהמה, אינה מבינה כלום… מטומטמת… אין לה במוחה ולא כלום. תמיד כועסת ורוטנת, השמעת דבר כזה? אמא עוזבת את ילדיה והולכת לה. אמור אתה!
אבל לא תמיד היתה עמשי כועסת. השכנים והשכנות מעידים שהיתה טובה ונעימה. רק מיום שהביא ג’ומע את זומלה הצעירה – לבה נשבר בקרבה …
היא אינה יכולה להישאר כאן. לפי הדין הילדים שלו הם. היא אינה יכולה לקחתם איתה ומה תעשה אם שאין לה כלום בעולם מלבד הילדים האלה אצל בעלה־לא־בעלה?
מאז התחילה לשתוק, לכעוס, לרטון, לקלל, להיות רצינית ומכונסה בעצמה, “רעה ומשוגעת”. מאז, רק מאז…
זה שנה ויותר…
* * *
במשך היומיים שהיא נמצאת באוהל הספיקה לרחוץ את ילדיה, לנקות ולפלות את הבגדים מכִּנים וסחי ולכבס את הכותנות שעליהם, אגב ריטון רוגז:
– האב אינו שם לב, אין מי שירחץ אותם, זה חודשים לא רחצו ולא ניקו אותם…
אותו יום נדמה היה: הנה היא נשארת כבר באוהל. ישבו עמשי וזומלה יחד באוהל, זו – בנה על חיקה, וזו – ילדה על חיקה, סביבם שני הילדים המבוגרים. זו האכילה את בנה וזו את ילדה. עבדו יחד, האחת בישלה והביאה מים, השנייה אפתה פיתות והחליפו זו עם זו שיחה בידידות. ג’ומע לא היה כל היום באוהל. הלך להתארח. ליל ירח מלא הפיץ בערב אור־כסף על פני כל היקום. התאספו ילדי שכנים ויחד עם ילדי עמשי הסתדרו בשורה ורקדו לפני האוהל בלווית צחוק ושירה עד שהתעייפו. הלכו והתפזרו כל אחד לאוהלו לישון. הלכו גם שתי הנשים לישון, זומלה מעבר למחיצה מכאן, ועמשי בחדר־האורחים מכאן.
ג’ומע שב בשעה מאוחרת. נכנס ברעש, העיר את זומלה בקריאה קולנית, כמו בכוונה שעמשי תשמע ותתעורר: ציווה עליה להביא את כד המים; הוא צמא ורוצה לשתות; שתדליק מיד את ה“סראג'” (מנורת נפט קטנה ומעשנת) – –
* * *
למחרת בבוקר קמה עמשי והודיעה בהחלטיות: היום אני הולכת מכאן! גו’מע התחיל לכנותה בכל מיני שמות גנאי בצירוף קללות:
– למה את הולכת? למה באת? מה זאת, משוגעת ארורה, לבוא ליום ותיכף ללכת?!…
– לא באתי אליך – אמרתי לך כבר כמה פעמים – לא אליך באתי, אלא לראות את ילדי באתי. חודשים שלמים הם מלוכלכים, בלתי סרוקים, מלאי כִּנים וסחי. באתי רק לראותם, לרחצם, לכבס להם את בגדיהם ולנקותם. אצלך אין לי מה לעשות…
– ואני אומר לך: השארי! – אמר ג’ומע בכעס.
– אני לא אשאר כאן – ענתה עמשי עזות – וכי מה אעשה כאן?
– את אשתי, המבינה את? לא תלכי לשום מקום, כאן מקומך!
– הראיתם? – פנה אל המתאספים – הראיתם אשה שתעזוב את הילדים, את הבעל ותלך לה?…
– איזה בעל אתה לי?… אם אני אשתך, תן לי כל מה שצריך לתת לאשה. האם אתה אוהב אותי? האם אתה בעל לי?… מה אתה לי, הלא גרשתני מכאן?…
– האם לא שלחתי אליך אנשים טובים ונכבדים לפייסך? האם לא שחטו “דביחה” לשם זה? והבטחת לפני אנשים שתשארי ולא תברחי יותר…
– כזב! כזב! כזב! כזב! אתה קללתני, אותי ואת בית אבי… האם לא הכית אותי? אמור. יש עדים, בעטת ברגליך, בנעליך, הנה כאן באחורי… לא שכחתי מאומה. אני זוכרת הכל היטב, היטב!…
היא העבירה את מבטה הזועם סביבה, עיכבתו רגע במשטמה על פני זומלה וסיננה בלחש מבין שיניה, כשהיא מביטה ישר לפני ג’ומע:
– אם אני אשה לך – אהב אותי, הלבישני כהוגן, האכילני כהוגן, לא כמו את הכלב…
– ראו נא, אנשים – פנה בחיוך לועג לכולם – ראו. כל הנשים מסתפקות במה שיש להן בבית; וזו, וזו, מה לתת לה?… הוא פנה אליה ועיניו הוצתו:
– מ-ש-ו-ג-ע-ת! קללה בדתך ובאביך?…
היא שתקה. הסתכלה בו במבט מרוכז, נשכה את שפתיה בשיניה הלבנות, פניה נקמטו והתעוו. הניחה לו לקלל, לצעוק, לדבר ולספר בפני השכנים שהתרבו והלכו לפני האוהל. היא לחצה את חמיס הקטן אל לבה, גופה, חזה והעתירה עליו נשיקות; חיבקה את ת’רייה ותלג’י ושוב חיבקה את חמיס. היא הישירה את קומתה והרימה באומץ את ראשה לעבר העומדים סביבה:
– אין מה לעשות כאן!
והיא הלכה…
-
ממשצערה“ במקור המודפס, צ”ל: משצערה הערת פב"י. ↩
עלי וחסין שני בני־דוד הם ולהם שתי אחיות, עסיידה ופוד’ה. שניהם הגיעו לפירקם ואין בידם מוהר לקנות אשה. החליטו לעשות “בדלה”, להחליף ביניהם את האחיות. עלי לקח את בת־דודו וחסין את בת־דודו. שניהם התחתנו בזמן אחד כמעט. מפני ששניהם בנים בכורים, נשארו גרים באוהל הוריהם. האריכו רק את יריעות האוהל והוסיפו מחיצה נוספת ויהי לזוגות הצעירים לגור בחדרים מיוחדים.
ראה לו עלי עם עסיידה חיים טובים, אבל משהתחתן חסין עם פוד’ה התחיל השטן מרקד באוהלם.
פוד’ה – בחורה יפה, גבוהה, בעלת “עיני צבי” גדולות ופקוחות. לא אהבה את חסין הצנום וקטן הקומה. היא אהבה במסתרים את איסמעיל, אחד הבחורים מבני השבט. בחור גבוה בעל תלתלי־מחלפות ארוכים, גנב מפורסם, מכובד ומהולל בפי כל ותשוקת הבדואיות וחלומן. הם כבר נפגשו כמה פעמים בסתר והוא עמד לשלוח אנשים מכובדים לאביה לבקש את פוד’ה לו לאשה. אבל לפי הדין בן־דוד קודם לזר, ומה גם שעלי רצה באחות חסין.
פוד’ה התנגדה ולא רצתה בשום אופן להנשא לחסין, אבל האב והבן “כיבדוה” במכות־רצח והכריחוה בעל כורחה להינשא. כבר בלילה הראשון אחרי החתונה, כשהזוג הצעיר התייחד במחיצתו, פרצה ביניהם קטטה איומה. היא לא נתנה לו בשום אופן להתקרב אליה; כשרצה לתפסה בכוח – הרימה צעקה:
– חסין מַכֵּנִי…
שכנים התאספו ובאו ועמדו סביב האוהל. אחרי שנתבררה להם סיבת הצעקות והקטטה, הלכו להם אגב הערות לועגות.
הקטטות לא פסקו. האב ובנו (אבי חסין מת סמוך לתנאים) היו באים יום־יום ומוסיפים לה על המכות שהיתה סופגת מידי חסין. גופה היה צלוק וחבוט ומלא כתמים שחורים. אבל היא בעקשנותה:
– אני שונאת אותו; איני רוצה בו…
באחד הימים, מקץ שלושה חודשים, נעלמה לפתע. איסמעיל חטף אותה וברח איתה לבין הדרוזים, נכנס לבית השייך:
– דחילך! – תחת חסותך – יא שייך!
* * *
משהרגישו בדבר ונודע להם שאיסמעיל הוא החוטף – קמו כל בני המשפחה ורצו לאוהל הוריו. אבל באוהל היו כבר מוכנים לכך. ידעו: לא יעשה כדבר הזה בין הבדואים והחוטף יִנָקה… הבריקו להבי פגיונות וזב דם. פצועים קשה משני הצדדים שכבו ונאנקו. הנשים יללו ותלשו משערות המתנפלים:
– קוֹם, נקמת־דם!
במקרה עברה במקום פלוגת חיילי “דוריה”, המסתובבת לשם שמירה על הדרכים, והתערבה בדבר. אסרה, אחרי יריות־התראה באויר, משתי המשפחות. אספו והובילו את הפצועים לבית החולים בעיר הקרובה ומסרום להשגחת רופאים. ראש השבט הצליח להוציא אחדים בערבותו מבית־האסורים. אחרי שקמו החולים ממיטותיהם ונשארו בחיים, השתדל להשפיע אצל הממשלה לבטל את המשפט ולהעבירו לידיו הוא ולשייכי השבט. שניים מהפצועים נשארו בעלי מום. האחד, בחור צעיר וכמעט נער, צולע על ירכו.
השני – מבוגר, פיו ללא שיניים וצלקת אדומה על לחיו…
אולם אין ממנהגם של הבדואים לשאת אשה בלי מוהר, ואפילו החוטף משתדל לאחר שנה־שנתיים להשלים עם משפחת אשתו ולשלם בעדה. אחרי שפוד’ה נחטפה – הרי עסיידה נשואה לעלי בלי מוהר, ומאחר שחסין רוצה להתחתן מחדש – נחוץ לו מוהר זה כדי לשלם בעד כלתו החדשה שיקח מבין זרים.
רוחו שבה אליו; התחיל להתאושש, אם כי עקבות אסונו וסבלו חרותים היטב על פניו. אחרי חודשים שלא היה יוצא מפתח אוהלו, הוא התחיל לבוא שוב בין אנשים ולהתעניין בענייני השבט, גם לראות לו אחת מבנות השבט שתתאים לו… רצה והשתוקק מאוד שיפסיקו לדבר בו כל הימים.
דודו לא מיהר לתת לו את המוהר תמורת עסיידה אחותו. אולי לא רק חסרון־כיס היתה הסיבה העיקרית. טעמים נפשיים עיכבו את האב, הסובל באשמת בתו החטופה, מלהיענות לדרישות חסין. חסין לא רצה לחכות עוד. בא למחיצת בן־דודו עלי והחזיר בכוח את עסיידה אחותו לאוהלו.
עברו שישה חודשים ועסיידה קרבו ימיה ללדת והיא עודנה באוהל אחיה. כעס ורוגז במשפחה, אין אחד בא אל השני. גם כשילדה עסיידה בת – לא בא אליה עלי בעלה וגם הדוד לא ברכה ללידתה. רק קללות וחריקת־שיניים ביניהם. כעבור חודשים אחדים נאלץ הזקן להשיג את המוהר בהלוואה בריבית קצוצה אצל סוחרים נוצרים מהלבנון, המשוטטים בין השבטים וממשכנים תמורת הלוואתם אוהל, כבשה וגמל אחרונים.
חסין התחתן עם אחת מבנות השבט. בדואית לא יפה ביותר. העצב הנסוך על פניו גבר והעמיק. עסיידה שבה עם בתה הפעוטה לבית עלי בעלה.
* * *
מיום שנחטפה פוד’ה אסור להזכיר את השמה באוהל לפני האב. הוא בעצמו אסר זאת על כולם. איננה בתו עוד – וחסל. אינו רוצה לדעת ולשמוע עליה. “ארורה” זו הכתימה את כבוד המשפחה הנשמרת בטהרה מדורי דורות ואין זה כלל מהדברים הפעוטים:
אשת־איש ונחטפה, ובוודאי מרצונה הטוב…
– יאררֶנה אללה, הארורה – – – אמר אז, בזמן האסון, ולא יסף.
עברו יותר משנתיים והם שבו לשבט. גרים תחת חסות האמיר ובין ידידים. אסור לגעת בהם בשטח זה, בלתי אם בדרך. יד נוקמת תוכל להשיגם, אבל נזהרים מלהפגש. השנאה משתרשת והולכת. אין מקום להוכחות ולדיבורים. כתם כזה לא ירוחץ בלתי אם בדם…
פעם, ואני עם חברי הצעיר יוסף הרועה מהגליל יושבים לפני האוהל. אֵם עלי – אשה בעלת פנים פקחיים, ששרידי יופי עודם מבצבצים מבין הקמטים – יושבת וטווה יריעות על הארץ, לתקן בהן את האוהל הקרוע פה ושם. על ידה יושבת שכנה ומעשנת לה סיגריה מלופפת. האם סיפרה לנו על שלוש בנותיה שנישאו לבעלים. רק אחת, רשמייה היא הצעירה, נמצאת עדיין בבית. לא יכלה השכנה להתאפק, הסתכלה בה מהצד ואחר אמרה אלינו:
– עוד בת אחת יש לה… פוד’ה. היתה אשתו של חסין…
האם לא הסתכלה בפני המדברת אלא השפילה את עייניה ביריעה הנארגת ופניה כוסו אודם. היא לחשה:
– היא… פ-ו-ד‘-ה, לא… לא תבוא הנה… פ-ו-ד’-ה רחוקה מכאן, הרחק, הרחק… היא יפה מעלי אחיה ומאחיותיה. נהדרת הרבה הרבה מזריפה. אין כמוה בכל השבט… יש לה בעל ויש לה ילד מהבעל הזה… הוא לקח אותה והיא עודנה בתולה…
ידענו כבר את כל המקרה הזה, ראינו שהיא מתקשה לדבר בזה. הכאב גדול, ורק כבדרך אגב שאלתי:
– את הילד, את מוחמד, ראית?
על פי הדין מותר לנשים לבקר באוהל “קומַני” (שחל עליו דין נקמה), אבל אין מן המנהג ליהנות מזכות זו. היא שתקה ופניה נשתנו, עד כי הצטערתי כבר על ששאלתי בלא נימוס. השכנה הניעה בראשה:
– כן… ראתה… וגם בתה הצעירה רשמייה הלכה לבקרה בסתר…
והאם, כמצטדקת, ענתה:
– עברתי שם ונכנסתי לרגע לראותם… הלב כואב. לא אמא אני? … לוּ ידע אבא, היה בוודאי הורגני… יפה הילד. לא ראיתי כמותו. אין, אין, באללה, כמותו… מתוק הרבה… הולך כבר. בן שנה וחצי… חסין המסכן אוהב אותה עד היום. עוד לא גרשה… – והיא הוסיפה בבטחון: – היא עוד תבוא הנה, אינשאללה… יתפייסו…
השכנה קרצה בעייניה ונענעה בראשה מלמטה למעלה ולשם חיזוק נקשה בלשונה:
– לא! לא יהיה כדבר הזה…
הפסקנו את השיחה.
האם מחתה את דמעותיה, שזנקו מאליהן…
פאהד – בחור כבן שמונה־עשרה. עוד טרם כוסו פניו זקן ורק שפם דקיק לו. נער חמד, עיניים נוצצות, מוכנות תמיד לחייך, ריסים מוכחלות, המוסיפות לו הבעה של נער גנדרן, וכולו שופע חיים.
הוא רועה את צאנו הוא וצאן אביו, עדר לא גדול, כמאה ראש. מסור הוא לצאנו ויקרים עליו כנפשו וחייו. הוא בין המשכימים לקום בבוקר והמאחרים בערב להפסיק את המירעה, גם בשלושת חודשי המירעה. לכן אין פלא שעדרו, כמוהו, הוא היפה ביותר בסביבה ומושך תשומת לב כל רואהו.
לו אשה, דורה, כבת שש־שבע־עשרה. היא כאילו נוצרה רק בשבילו. זוג נפלא. היא נחמדה ומתוקה, שתי גומות חן בפניה הילדותיים, המעמיקות תמיד סביב פיה אגב חיוך לבבי.
מזה חודשים מספר הביאה לו דורה בן. יום־יום היא באה לשדה. בנה מחותל בשק על גבה, שקצותיו קשורים למצחה. היא מביאה אוכל לבעלה ויושבת ומחכה עד שיגמור את ארוחתו. במשך הזמן משחקת עם הילד וכשהוא בוכה – תיניקהו משׁדה.
הרועים מתאספים סביבם. מדברים, צוחקים, משתובבים, והוא עונה בצחוק מצלצל ובהיר. אבל כשמתחילים מנבלים את פיהם היא עושה עצמה כאינה שומעת או קמה לאסוף את הטלאים, שרועים יחד עם האמהות חצי יום, מחשש שלא יינקו חלילה מעטיני הכבשות את כל החלב, הדרוש לצרכי הבית.
היא מברכת כולם בשלום ולבעלה היא שולחת מבט מסור, אוהב, חומד ונכנע…
כשהיא הולכת – צר לכולם על שמיהרה לעזוב. הצחוק נפסק וכולם שבים לעדריהם הרועים לבדם במרחק מה. כל אחד מעיר מתוך התפעלות לחברו:
– מַזיוּנה יחרבתה… יפה, יחרב ביתה!…
עבר שבוע ולא ראינו את פאהד. ודאי הרחיק עם עדרו. באחד הימים שב. עבר יום, עברו יומיים – ודורה אינה נראית ואינה באה כמנהגה להביא לו את ארוחתו. רק אחיו הקטן בא ונעלם. הוא בעצמו שותק ונרגז. כשנשאל לסיבת העדרה – ענה:
– ככה… כועסת…
– אינשאללה, הכית אותה?… – שאל שני בערמה.
– יסלח אללה, חלילה…
– ובכן, בשל מה?
– אינני יודע… – והוא נענע בכתפיו – אינני יודע…
באחד הימים באה בלי הבן. גם אוכל לא הביאה לו.
היא פנתה אליו ישירות:
– השב לי את הטבעת שעל אצבעך, המֶרוַדה" (צרור המכחול) וה“כּוֹחְלַה”…
הוא צחק לה בקול, כמעלים את רוגזו; והיא משתדלת להעמיד פנים רציניים וכועסים. אמרה:
אמרה לו:
– אתה תלך ל“שרמוטה” (לזונה). איני רוצה שאחרת תכחיל בצרורי ושאתה תחבק אחרת בטבעתי… אני אמצא לי את מזלי ואתה את מזלך… אקח את בני ואלך למשפחתי…
הוא לא פסק מלצחוק לה, להרעימה ולהכעיסה:
– אין כמוך, באללה, מתוקה… יותר ממך בכל העולם…
נרגזת היא תפסה אותו בעבאיתו והתחילה לחפש בכוח בכיסיו, אחר אמרה לו:
– תהרגני כאן על המקום או שתשיב לי את הדברים שלי, ולך לך “אלען־דינך”, לאן שאתה רוצה…
בקול בכייני הוסיפה, כשהיא טוענת כלפי הרועים הנאספים סביבה:
– אני יודעת מדוע הוא מתרחק לכת עם הצאן עד השבילים ההם בדרום. אף פעם לא נכנס אלי בלילה…
היא התייפחה והסתערה על פאהד:
– השב לי את הטבעת והכוחלה ואלכה מכאן אל משפחתי…
היא רצתה שוב לחפש בכיסיו. הוא פסק מלצחוק. פניו נעשו רציניים ונרגזים. אחז בכעס בזרועה, נענע אותה והשליכה ארצה ופקד עליה בקול תקיף:
– לא לדבר, שתקי!… כרגע לכי הביתה!
קמה. פסקה מלבכות, רק כתפיה רעדו. הוא התחיל להפריד את הטלאים מהכבשות.
– קחי אותם ולכי מהר הביתה! יקללך אללה…
וכשהיא לא זזה פקד עליה שנית:
– למה עודך עומדת כאן? אמרתי: הביתה! שובי כרגע!…
קולו הפך מאיים ומבשר רע. כשהוא ראה כשהיא פותחת את פיה להשיב לו – צעק בקול, כשגבות עיניו מתרכזות:
– הסי, לא לדבר!
היא מחתה את דמעותיה מעייניה. אספה בשקט אנוס את הטלאים והתחילה לגרשם לעבר האוהל.
הרועים החליפו מבטים ביניהם – ושתקו.
בדמדומי־ערב עברתי עם עדרי על יד הארמון של האמיר. כל הגברים – האמיר, אחיו ורוב עבדיהם רכבו להם העירה על סוסותיהם האצילות והמפורסמות. גם אורחים אינם היום בשבט. עבדים אחדים יושבים להם עם העבד אשר על ה“קהוה” סביב הקומקומים המלאים, העומדים בתוך רמץ־מדורה. הם יושבים באוהל האורחים רחב הידיים אשר לפני הארמון ומנהלים שיחה בעצלתיים.
בארמון נמצאות, מלבד האם, האמירה חמדה, ובתה שריפה, – גם “עבדות”, שפחות אחדות המשמשות אותן. בפתח חדריהן האחוריים יושבת לה הבת ישיבה מרושלת על שרפרף נמוך, מסתכלת במבט קפוא לפניה. כך דרכה תמיד: כשאין אורחים או זרים נמצאים בחוץ היא יוצאת לה – ולפעמים קרובות גם האם איתה – ומטיילת לה הנה ושוב לפני הארמון; יושבת או שוכבת לפעמים בצל על מרבדים, אשר פורשת לפניה השפחות, שמגישות לה “קהווה” שחור לשתות; ואם האם היושבת – מגישות לה נרגילה ושומרות כל הזמן על הגשת הגחלים במועד.
שַׁריפה מחליפה שיחה עם בנות ונשות השבט, הבאות לשאוב מים מהמעיין הסמוך. אולם בדרך כלל שתיהן יושבות בית, כלואות ומסוגרות, ואינן יוצאות מפתח ביתן ואינן נראות בין הנשים כדרך כל בנות השבט. מעמדן החשוב אינו מרשה להן להתנהג ככל הנשים. מוכרחות הן לנהוג מידת אצילות, צניעות ודרך־ארץ, ולא לחלל חלילה את שמן ושמה הטוב של המשפחה ומעמדה האצילי.
שַׁריפה אינה צעירה כבר, אם־כי עודנה פנויה ואיש לא ידעה. כבת שלושים היא. לבושה שמלת־משי מודרנית, אבל מפאת שומן גופה נראית עליה השמלה כשק. בעלת עיניים יפות ומביעות, בתוך פנים אציליים ומקועקעים כמנהג כל בנות השבטים.
אחיה האמיר אינו רוצה – ורק בו תלוי הדבר – לתיתה לאיש. רבים באו לבקש אותה מידיו והרבו במחירה, אבל תמיד הוא מוצא לו איזו אמתלה ונימוק, בעיקר כלפי אנשי השבט ונכבדיו, המתרעמים על כך ומעירים את אזנו בעקיפין… לרוב הוא מוצא, כי החתן אינו ראוי להילוות למשפחה מיוחסת – עתיקת־גזע ובעלת עבר עשיר ומפורסם, אם כי בין אלה היו “בקים”, שייכים ואפילו אמירים בני מעמדו, אבל נופלים ממנו בייחוסם, כי על כן קבלו את אמירותם ב“סיף”, בחרב ובמלחמה ולא בירושה; והוא – יחוסו נמשך ממשפחת הנביא בכבודו ובעצמו, ככתוב וחתום לראיה ולעדות לדורות על ספר יוחסין הנשמר בארמון.
מספרים שהיא, שַׁריפה, נמשכה באהבה אחרי רופא צעיר ויפה מדמשק שבא תכופות לארמון, וגם נפשו חשקה בה, אך האמיר הרחיקהו… אבל הטעם העיקרי לסרובו – כפי שמתלחשים בשבט מפה לאוזן – שעין האמיר מרחיקה ראות וחס הוא על הירושה השמנה שיצטרך אחר כך לתת לה כשהיא תתחתן. רוב השבט מרגיש בצערה, כואב כאבה ונד לגורלה הרע.
יודעת היא קרוא וכתוב, כי בהיותה קטנה, אביה האמיר נתנה ללמוד אצל ה“כתיב” שלו, שלימד גם את בניו הקטנים, ואומרים שהיא עולה עליהם בידיעותיה. אחרי שאלות השלום ושאלות על הצאן, על המירעה, על הרועים, על המים, על עדר הגמלים והנדידה החדשה, התחילה לשאול בהתעניינות רבה על מצב האשה ב“מוסקוב”, ב“עלמן” (גרמניה) ובכל העולם. היא הירבתה לשאול על אופן ההתחתנות וההתקשרות שבין צעירים וצעירות. סיפרתי לה על אהבה המקשרת אנשים, וכי רוב ההורים, האחים ובני המשפחה אינם מתערבים ואינם עומדים על הבדלי היחוס שבין שני הצדדים, ואין מפריעים להם ואין מתיצבים לפגוע בדרכם לאשרם המשותף, ובכלל על החופש הגמור לאשה האירופית ועוד ועוד.
בכל פעם היא הפסיקה את דברי בהערות קולעות ובהבנה. על רוסיה, “בלאד אל־בולשביק”, היא חושבת, ששם הפקרות מופרזת, אם כי מבינה “שכך צריך באמת להיות, כשאוהבים זה את זה”… אבל, כנראה, ההרגשה המושרשת בת־דורות אינה מניחה לה להסכים בפה מלא לצורת־חיים זו, ומעוררת אצלה ספקות, ערעורים ותלונות:
– מה בילדים, שלא ידעו ולא יכירו את אביהם?… וכדומה.
את כל הידיעות על החיים בחוץ־לארץ היא שואבת מתוך העיתונות הסורית, שהיא מדפדפת בה בחוסר־סבלנות, כדרך כל הבדואים יודעי קרוא וכתוב, ומיעוטן – מפי אחיה והנכבדים הזקנים, הנכנסים ויוצאים לארמון כבני־בית.
לפני שנפרדנו שפכה את לבה, כאילו חיכתה להזדמנות שתוכל להשיח מה שנצטבר אצלה בלבה זה מזמן:
– האשה, בת השבט, תלויה בדעת האחים וההורים… אין שואלים כלל את הבת אם רוצה היא להינשא לזה או לאחר. וכשהיא מתנגדת – מכים… ואם בורחת – הרי הורגים, אין רחמים… והיא מוסיפה בקללה: “מלעוּן וולדין” בכל העולם אין פוחדים לטייל זוגות של בחורים ובחורות ואין שום מקרים, ואצלנו – אללה יקללם, אם רק יראו משוחחים ויעוררו חשד – יהרגו, יטבחו בפגיון או ברובה, – *… האשה אצלנו – כחמור, אינה יודעת כלום, והלא היא צריכה לדעת יותר מהגבר, כי עליה לחנך את הילדים… לא טוב כאן, ומה הם חיי האשה… בכל העולם – האשה היא בן־אדם, ואצלנו – רק לישון איתה, ותו לא… הנשים יודעות קרוא וכתוב, יודעות מהנעשה בעולם, מבקרות בכל מקום ומטיילות ככל שתחפצנה, ואילו כאן אצלנו… והיא נאנחת – “כמה היתה רוצה לנסוע מכאן, רחוק־רחוק, ולהיות ככל בנות מינה בעולם – “חוריה” – בת-חורין, כמה טוב היה” …
היא מתעניינת בהבדלי המעמדות בעולם, בצורות החיים, בחיי הקבוצות בארץ־ישראל אשר שמעה עליהם מפי אחיה, שביקרו אצלם פעמים אחדות, והיא שואלת:
– האם גם שם ישנם – מיוחסים ובלתי־מיוחסים, נכבדים ונחותי־דרגה, עבדים ושפחות, “והעשיר הוא גדול והעני הוא קטן”? ומי אינו ידוע שאין עושר אלא בשכל – ומה העושר בכסף, היקח בן־אדם את כספו איתו לקברו“?… – והיא מוסיפה לדבר וניכר שכל דבריה היא דולה מלבה ומנשמתה, מרגישה הרגש היטב את כל הנעשה סביבה, ומחשבתה מבוגרת. שכחתי לרגע לגמרי, כי לפני בדואית, בת־המדבר, הנחשבת לפראית, מחוסרת תרבות וידיעה; והנה נתגלתה לי אשה תרבותית חושבת ומהרהרת, מלומדת ובעלת תרבות. והיא ממשיכה: “האם הכסף הוא “עולמי” – נצחי אצל האדם, ואם מאבדים את העושר – מה נשאר מ”יחוסו”?… מה שאין כן בשכל. זה תמיד נשאר בבן־אדם".
עכשיו הבנתי מה שסיפרה אשת הרועה הראשי שלנו, והיא אשת־חיל ונבונה ומכובדת בשבט, על שיחה תמוהה שהיתה לה עם שַׁריפה, שעוררה לעג וצחוק אצל הנשים הפשוטות של הבדואים והרועים. שַׁריפה אמרה לה, כי היא מקנאה בנשי הרועים אף־על־פי שהן עובדות כחמורים יום ולילה, בלי־הרף ובלי מנוחה …
כי לה, לשַׁריפה, אסור לעבוד. היא בת־טובים, אצילה, בת־אמיר; אותה צריכים לשרת ולשם כך ישנם שפחות ועבדים אשר יעשו כל עבודה בבית ובאוהל; ולה – רק לשבת בטל, לצוות ולפקד… אבל היא נמַקה וסובלת מבטלנות זו, מחוסר עניין ושעמום בלתי־פוסק.
הנשים אינן יכולות להבין זאת: מה יש לקנא בהן ו“במזלן”… והן מחליטות, שכנראה יותר מדי טוב לה לבת הזאת… וכי למה התרעומת והדיבורים… נדים לה ראש ומדברים עליה ממש כעל מטורפת, רחמנא ליצלן:
– ישמרנו אללה הגדול – – –
וּאַנַא מִתְל אִל טֵיר מַקצוּץ אִלג’נַח
בִּשוּף בּאִלעֵין כֻּל טֵיר טַאר פִי אִלשׂמַא – – –
… ואַנַא מִתְל אִלעַטשַאן עַלִי בִּיר מאָי
אֵלִּי בִּדֻּה יִשְׁרַבּ ואִלחַבְּל קַצִיר – – –
וַאֲנִי כְמוֹ הַצִּפּוֹר קְטוּעַת הַכְּנָפַיִם,
הָרוֹאָה בָעַיִן כָּל צִפּוֹר עָפָה בַּשָּׁמַיִם – – –
וַאֲנִי כְמוֹ צָמֵא עַל שְׂפַת הַבְּאֵר,
הָרוֹצֶה לִשְתּוֹת וְהַחֶבֶל קָצֵר – – –
כך וכדומה שרים לאשה הבדואית. כך וכדומה שופכים הצעירים את לבם בגעגועי שירה וכוסף לוהט לאהובת נפש, לזו “שחורת העיניים”, בעלת “עיני צבי”, לזו, ש“בלעדיה אין חיים”, “בִּנת־אללה” (בת אלוהים) המתעלה ונערצת כקדושה. זו – המסעירה כים את הלב ומרתיחה את הדם בעורקים בימים ובלילות, בהקיץ ובחלום, הגוזלת את שלוותם ומנוחתם.
היא – מרום השאיפה של הצעיר הבדואי, בן השייך כבן נוקד הצאן, בהרים ובעמקים. למענה עובד הרועה שנים רבות, שנות הילדות והנוער, וחי חיי כלב בשדה – כדי לקבץ על־יד את דמי מחירה. היא – מרכז עולמו.
וכשמשיגים אותה? חלף ועבר הכל, כקשת אחרי הגשם. האשה נעשית פתאום כאותו חמור אשר נוצר לעבודה ולמשא, “כלי קיבול” לקללות ולחרפות, ולפעמים קרובות – למכות…
עמשי, אשה אלמנה, כבת ארבעים, לבושה נקיים, רזה, בעלת פנים צנומים ועיניים פקחיות לה, שחורות וגדולות. פיה אינו פוסק מעישון. אחות השייך היא ומכובדת על כל בני השבט. היא נכנסת לכל אוהל ויושבת לרוב במסיבות הגברים, מכבדים אותה בקהווה כיתר האורחים. אשה טובת־לב היא: רואה את מישהו לבוש קרועים – היא מוציאה חוט ומחט ומתקנת, רואה שבגדיו מלוכלכים והכִּנים מטיילות על בגדיו ושערותיו – אומרת היא מיד להביא אליה את הבגדים לכביסה ומחממת מים לחפוף את הראש…
שאלתיה פעם:
– למה, עמשי, יַא־אוּחְתִּי, אינך מתחתנת? את עודך יפה וצעירה…
– למה להתחתן? – ענתני בבת־צחוקה הסלחנית, השוהה תמיד על שפתותיה – באללה, טוב יותר לחיות לבד, אין צועק, אין כועס, אין מעליב, אין מקלל… ובעלי – ירחמהו אללה – היה מכה תמיד, כך… היה רוגז ומכה …
הרהרה רגע ופניה נתעננו, והמשיכה:
– כן, בלי ילד חבל מאוד… אם יש ילד – טוב, עוזר הוא לעת זיקנה… אבל, בעל? מי צריך לו? מספיק זה שהיה… באללה, כַאפִי… מספיק – –
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.