מיום שג’ומע נשא את אשתו השנייה, זוּמְלַה, והביא אותה לאוהלו – התחיל השטן מרקד בבית. מריבות נערכו יום יום בינו ובין אשתו הראשונה, עמשי. זו קנאית ורגישה עד מאוד ולא יכלה לסבול את צרתה הצעירה, שבאה וירשה וגם השתררה על מקומה העיקרי באוהל וגזלה את לב בעלה ממנה. מה ערכה עכשיו? מה היא לו כעת? ולא יכלה להתאפק, – לב אשה, וכל הימים היתה שופכת את מר לבה ואת צערה בבכיות ובקללות וחרפות. בעלה לא יכול לסבול זאת והיה משיב לה פי כמה בצירוף מכות וחבטות, למען תבלום את פיה…
ביום מן הימים, אחר שנה ויותר, מִשֶׁצַערה1 וסיבלה גדלו מנשוא, קמה ועזבה את הכל, וגם את שלושת ילדיה, וברחה לבית אביה.
הילדים – האחד חמיס, כבן ארבע, תלג’י כבן שש ות’רייה כבת תשע – זקוקים לטיפול, בייחוד הקטן שביניהם; וזומלה הצעירה אינה רוצה לטפל בילדים הזרים, בפרט כשישנה אם והיא השאירה אותם הפקר מתוך רוגז עליה ועל בעלה. למה לה לשאת בעול קשה זה? מה גם שנולד לה לפני חודשים מעטים בן והיא צריכה לטפל בו וגם להכין את צרכי האוהל הרגילים: אוכל, מדורה, כביסה, מים ועוד. עזרת הילדה ת’רייה מועטה היא. זומלה רצתה שעמשי תשוב ותקל עליה את עבודתה. הנה עוד מעט ותתחיל גם תקופת החליבה, עיבוד תוצרת החלב וכדומה. רבה העבודה.
ג’ומע שלח פעמים אחדות שליחים לפייסה, ומשראה שזה ללא הועיל – מחל על כבודו והלך בעצמו לפייסה. אבל זו התעקשה ולא רצתה לראות את פרצופו ולשוב לאוהלו לראות את פרצוף זומלה, אשתו הארורה, שלקח על פניה…
כארבעה חודשים היתה בבית אביה, והנה רבו לפתע הגעגועים לראות את ילדיה. היא חזרה לאוהל בעלה, אבל עם היכנסה וטרם הספיקה לענות על שאלות השלום – הודיעה למסובים אותה שעה בחדר האורחים אל הקהווה:
– לא באתי אליו; באתי לראות בשלום הילדים…
* * *
ג’ומע, בדואי כבן שלושים. צנום, פניו כהים ומביעים אומץ ומרץ. עיניו שחורות, מתרוצצות תמיד בחוריהן. תנועות מהירות ובלתי-שקטות בכל איבריו. עושה רושם כאילו עומד לנסוע וחושש שמא יברח לו הסוס אם לא יספיק… יש לו קצת צאן משלו וקצת שלקח ב“פלאג'”, בחכירה. הוא אינו עובד בעצמו; רועה עובד אצלו בשכר.
עמשי, גם היא צנומה, נראית צעירה ממנו בשנה־שנתיים, אבל לאמיתו של דבר היא צעירה הרבה יותר. אשה שתקנית ורצינית. עיניה שחורות ועמוקות, מביטות בזעם סביבה מתוך פנים רזים.
זומלה, כבת עשרים ושתים. פניה מלאים, יופי המוני פשוט ובריא. עיניים לה כהות ועגולות, המביטות תמיד בחיוך סביבה. גופה מלא ושמנמן. בת־חיל וכוח בכל הליכותיה ועבודתה.
ת’רייה, ילדה ביישנית, צנומה כאמה. אבל פנים נאים לה, מלאי חן. עיניה מביטות בתמימות על כל העולם כאילו אינה תוספת את הנעשה; סוחבת בעול האוהל, אם כי לא בהצלחה גדולה; אוספת קוצים, עוזרת להביא מים, מחזיקה על ידיה את תינוקה של זומלה ומשקיטתו בעת בכיו, משחקת איתו ומקבלת את הטענות והקללות מצד אבא או זומלה – בשתיקה עקשנית. רק פוקחת את עיניה לרווחה, כאינה יורדת לעומקו וסיבתו של רוגז זה… לעומת זאת, תלג’י הוא ילד בריא. בעל עיניים פקחיות וגדולות, החודרות לכל מקום עד כי נדמה שאין דבר נסתר ממנו. הוא גם מבין ויודע את אשר עשתה זומלה זו לאבא ולמה הוכרחה אמו לעזבם. הוא יושב פעמים תכופות ומסתכל עליהם דומם במבט מוכיח המביע בוז, תביעה ולעג; ממבטו זה נעשה באמת לא נעים. כנראה, מרגיש בכך האב והוא מתרגז ושולח אותו בכל מיני שליחויות כדי להפטר ממנו ברגעים אלה:
– גש לרועה והבא לו אוכל…
– לך להביא את החמור וקשור אותו…
– יא־אבא קשרתי כבר…
צא! אמרתי לך… עצלן ארור… בדיוק כאמו, יקללנה אללה… – מצווה האב ישירות – צא!…
הילד קם באי רצון ויוצא לו לאט. ג’מע מלווהו במבט זועם עד אשר נעלם מפתח האוהל. כשאביו מקלל את אמו – הוא עובר בשתיקה. אבל מתקומם ומתרגז הוא כשזומלה בכל פעם שצריכה לעשות דבר לילדי עמשי, מוסיפה ברוגזה: “הנה הלכה לה ‘זו’ ויושבת בבית אביה בבטלה, ועלי כל העבודה, וגם הילדים האלה… יחריב ביתה, המקוללה, הארורה”. אז מפנה הילד את ראשו אליה ופוקד עליה בקול מצווה ותקיף: אוסקוטי! – שתקי! בלמי את פיך… יקללך אללה…
וחמיס הקטן, אם כי אינו יודע ברורות מהנעשה בין אבא ואמא, בכל זאת מרגיש זאת היטב, ועזיבתה של אמו הטביעה עליו חותם ניכר. בחיצוניותו נראה ילד בריא וחסון, אבל בפניו הרציניים והזועפים מובע תמיד איזה דבר חולני ובלתי נתפס. בוכה על כל דבר קטן ועובר הרבה זמן עד שנרגע ופוסק מבכייתו. אבא אוהב אותו והוא שופע עליו תמיד אהבה וליטופים, אבל הילד אינו מקבל זאת ברצון ומסתכל בו לעתים במבט מטומטם ואינו מעלה בת־צחוק על שפתיו. מבטו תועה תכופות לצד מזרח, מקום אוהלו של זקנו – אמו נמצאת שם עכשיו…
חמיס הקטן השתנה לגמרי במשך השעות הספורות שאמו איתו ואין להכירו. הוא מתרפק עליה ומחבקה, לוקח את פניה בשתי ידיו הקטנות ומחליקם, אגב חיוך בהיר בעיניים. הוא מאריך לה את פיה, מעקם לה עיין במשכו בעור הלחי ונראה האודם בחורי העיניים. הוא ממלא אז את פיו צחוק, משתטח כשראשו על ברכיה ומחכך את פניו בירכיה בפינוקים. הוא התחיל לדבר ולשוחח, מחבקה, ושוב מוסיף לפטפט ולספר על הטלאים, הכבשים והחמור; פתאום הוא פונה אליה בקול חציו שואל וחציו מצווה:
– יא יומא, לא תלכי יותר מאיתנו, לא, יא־יומא…
היא, במקום תשובה, מאמצת אותו בכוח ללבה בחוזק ומכסה את > פניו, ידיו ורגליו בנשיקות ושפתותיה לוחשות:
– יא־עיני… יא־חביב…
הילד מתגרד בהנאה מרובה, כשהוא מעביר את אצבעותיו הקטנות על כל גופו. היא התבוננה ברגליו, ידיו, פניו ושערותיו השחורות. הפשיטה את כותנתו המלוכלכת וראתה: שכבה עבה של בוץ… היא נאנחה והוסיפה לנשק לו בכל אבריו. מיששה בידה את בטנו הגדולה והמלוכלכת, ולחשה:
– יא מסכין… יא אִבְּני… לא רחצו אותך אף פעם… יא בני…
היא שלחה מבט בלוויית נדנוד ראש לעבר היושבים ממולה – ג’ומע בעלה, השוכב פרקדן ומעשן, ואשתו זומלה, המחזיקה את בנה על ידה ומנשקת אותו.
ת’רייה ותלג’י, שישבו על ידה, עקבו אחרי מבטה – – –
* * *
זומלה הכינה אוכל טוב יותר מבכל יום: “בורגל” בשֶׂמנה (חמאה מבושלת), לבן טרי ופיתות קמח לכבוד האורחת. אחרי שגמרו הגברים – ג’ומע והרועה – לאכול, לקחה זומלה את גיגית־האוכל והעמידה על יד עמשי וישבה יחד איתה לאכול, קראה גם לילדים להשתתף איתם; עמשי השגיחה בזמן האוכל על הילדים שיאכלו, ועודדתם, בייחוד את חמיס. עשתה לו באצבעותיה כדורים־כדורים, שפכה הרבה לבן בשקע ה“בורגל” שלפניו והוא אכל בתיאבון.
שכנות אחדות נכנסו והזמינו אף אותן להשתתף בארוחה. אחרי שגמרו לאכול וזומלה לקחה את הגיגית, ציווה ג’ומע לרועה שימזוג קהווה. הוא מזג קודם לאורחת. אבל היא סירבה לשתות לפני השכנות שבאו לבקרה.
זומלה נעשתה כאילו צעירה יותר. כל הערב היא במצב רוח מרומם שכמוהו לא היה לה קודם לכן. מדברת בקול רם עם האורחות וצוחקת הרבה. מפעם לפעם גם משתובבת בגנדרנות ומצחיקה אחרים. נדמה; כי כל זה מכוון רק להכעיס ולהרעים את עמשי, היושבת לה זועמת ומכונסה בעצמה.
השכנות ישבו קצת, החליפו שיחה קלה – והלכו להן.
חמיס נרדם על ברכי אמו והיא מלטפת אותו בליטוף־אם עדין על פניו ולחיו.
ת’רייה הודיעה כי ה“פרשה” (כלי המטה) מסודרת מעבר המחיצה, אבל עמשי אמרה לה להביא את הכל לכאן, לחדר האורחים, ועמדה על דעתה בתוקף ובקול מצווה:
– להביא הנה אמרתי לך!…
הילדה צייתה והביאה את המזרון ופרשה על יד אמה. עמשי לקחה את חמיס על ידיה בזהירות והניחה אותו בעדינות על משכבו ונשקה לו על פיו.
ג’ומע וזומלה ישבו כל אותה שעה ושמו עצמם כאינם שומעים. הם שיחקו עם מחסן בנם הקטן. כשגמרה עמשי להשכיב את חמיס, החליפו ג’ומע וזומלה מבטים וחיוך קל נראה על שפתיהם.
כעבור רגעים אחדים קמו ונעלמו שניהם לעבר המחיצה. תלג’י, שתלה כל הזמן את מבטו בהם וראה חילופי מבטיהם, מיהר להסב את עיניו מההולכים; קם על רגליו והשתטח על יד אמו, כשראשו ופניו בתוך חיקה…
* **
קרני־השמש הראשונות האירו את פני המתעוררים והקרינו על פני חמיס, הישן לו שינה מתוקה לבטח על יד אמו.
הרועה שאל את עמשי:
– למה את עוזבת את הילדים המסכנים? הנה חמיס נהפך והיה לאחר מרגע שבאת אליו, מאתמול אין להכירו… אסור לעזבם.
– אין לי בעל! אין לי בית! – ענתה היא קצרות וברורות.
הרועה הראה בשתיקה לעבר המחיצה בתנועת־ראש:
– ג’ומע…
ובאותו רגע הופיע מעבר המחיצה ג’ומע; כנראה ששמע את כל השיחה הזאת ונכנס.
הרועה הוסיף בקול: הנה הוא…
– לא, לא שלי הוא, לא שלי!… ענתה וחזרה על דבריה כמה פעמים – לא שלי.
היא הסתכלה בו בעיניים מלאות בוז, קנאה ושנאה. מה לא הביעו העיניים האלה ברגע זה. היא העבירה את מבטה גם לעבר המחיצה, לזומלה ומחסן בנה. עמשי העבירה את כף ידה על פיה וספקה כפיים:
– הכל נגמר!… – ואחרי רגע של שתיקה הוסיפה, בהסתכלה בילדים: – הנה הם שהביאו אותי הנה, כי מה לי כאן בלעדיהם?
ג’ומע עמד כל הזמן והסתכל בה בהבעת־ביטול עשויה ומלאכותית; הוא הראה באצבע לרועה עליה:
– היא משוגעת כמו הבהמה, אינה מבינה כלום… מטומטמת… אין לה במוחה ולא כלום. תמיד כועסת ורוטנת, השמעת דבר כזה? אמא עוזבת את ילדיה והולכת לה. אמור אתה!
אבל לא תמיד היתה עמשי כועסת. השכנים והשכנות מעידים שהיתה טובה ונעימה. רק מיום שהביא ג’ומע את זומלה הצעירה – לבה נשבר בקרבה …
היא אינה יכולה להישאר כאן. לפי הדין הילדים שלו הם. היא אינה יכולה לקחתם איתה ומה תעשה אם שאין לה כלום בעולם מלבד הילדים האלה אצל בעלה־לא־בעלה?
מאז התחילה לשתוק, לכעוס, לרטון, לקלל, להיות רצינית ומכונסה בעצמה, “רעה ומשוגעת”. מאז, רק מאז…
זה שנה ויותר…
* * *
במשך היומיים שהיא נמצאת באוהל הספיקה לרחוץ את ילדיה, לנקות ולפלות את הבגדים מכִּנים וסחי ולכבס את הכותנות שעליהם, אגב ריטון רוגז:
– האב אינו שם לב, אין מי שירחץ אותם, זה חודשים לא רחצו ולא ניקו אותם…
אותו יום נדמה היה: הנה היא נשארת כבר באוהל. ישבו עמשי וזומלה יחד באוהל, זו – בנה על חיקה, וזו – ילדה על חיקה, סביבם שני הילדים המבוגרים. זו האכילה את בנה וזו את ילדה. עבדו יחד, האחת בישלה והביאה מים, השנייה אפתה פיתות והחליפו זו עם זו שיחה בידידות. ג’ומע לא היה כל היום באוהל. הלך להתארח. ליל ירח מלא הפיץ בערב אור־כסף על פני כל היקום. התאספו ילדי שכנים ויחד עם ילדי עמשי הסתדרו בשורה ורקדו לפני האוהל בלווית צחוק ושירה עד שהתעייפו. הלכו והתפזרו כל אחד לאוהלו לישון. הלכו גם שתי הנשים לישון, זומלה מעבר למחיצה מכאן, ועמשי בחדר־האורחים מכאן.
ג’ומע שב בשעה מאוחרת. נכנס ברעש, העיר את זומלה בקריאה קולנית, כמו בכוונה שעמשי תשמע ותתעורר: ציווה עליה להביא את כד המים; הוא צמא ורוצה לשתות; שתדליק מיד את ה“סראג'” (מנורת נפט קטנה ומעשנת) – –
* * *
למחרת בבוקר קמה עמשי והודיעה בהחלטיות: היום אני הולכת מכאן! גו’מע התחיל לכנותה בכל מיני שמות גנאי בצירוף קללות:
– למה את הולכת? למה באת? מה זאת, משוגעת ארורה, לבוא ליום ותיכף ללכת?!…
– לא באתי אליך – אמרתי לך כבר כמה פעמים – לא אליך באתי, אלא לראות את ילדי באתי. חודשים שלמים הם מלוכלכים, בלתי סרוקים, מלאי כִּנים וסחי. באתי רק לראותם, לרחצם, לכבס להם את בגדיהם ולנקותם. אצלך אין לי מה לעשות…
– ואני אומר לך: השארי! – אמר ג’ומע בכעס.
– אני לא אשאר כאן – ענתה עמשי עזות – וכי מה אעשה כאן?
– את אשתי, המבינה את? לא תלכי לשום מקום, כאן מקומך!
– הראיתם? – פנה אל המתאספים – הראיתם אשה שתעזוב את הילדים, את הבעל ותלך לה?…
– איזה בעל אתה לי?… אם אני אשתך, תן לי כל מה שצריך לתת לאשה. האם אתה אוהב אותי? האם אתה בעל לי?… מה אתה לי, הלא גרשתני מכאן?…
– האם לא שלחתי אליך אנשים טובים ונכבדים לפייסך? האם לא שחטו “דביחה” לשם זה? והבטחת לפני אנשים שתשארי ולא תברחי יותר…
– כזב! כזב! כזב! כזב! אתה קללתני, אותי ואת בית אבי… האם לא הכית אותי? אמור. יש עדים, בעטת ברגליך, בנעליך, הנה כאן באחורי… לא שכחתי מאומה. אני זוכרת הכל היטב, היטב!…
היא העבירה את מבטה הזועם סביבה, עיכבתו רגע במשטמה על פני זומלה וסיננה בלחש מבין שיניה, כשהיא מביטה ישר לפני ג’ומע:
– אם אני אשה לך – אהב אותי, הלבישני כהוגן, האכילני כהוגן, לא כמו את הכלב…
– ראו נא, אנשים – פנה בחיוך לועג לכולם – ראו. כל הנשים מסתפקות במה שיש להן בבית; וזו, וזו, מה לתת לה?… הוא פנה אליה ועיניו הוצתו:
– מ-ש-ו-ג-ע-ת! קללה בדתך ובאביך?…
היא שתקה. הסתכלה בו במבט מרוכז, נשכה את שפתיה בשיניה הלבנות, פניה נקמטו והתעוו. הניחה לו לקלל, לצעוק, לדבר ולספר בפני השכנים שהתרבו והלכו לפני האוהל. היא לחצה את חמיס הקטן אל לבה, גופה, חזה והעתירה עליו נשיקות; חיבקה את ת’רייה ותלג’י ושוב חיבקה את חמיס. היא הישירה את קומתה והרימה באומץ את ראשה לעבר העומדים סביבה:
– אין מה לעשות כאן!
והיא הלכה…
-
ממשצערה“ במקור המודפס, צ”ל: משצערה הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.