עלי וחסין שני בני־דוד הם ולהם שתי אחיות, עסיידה ופוד’ה. שניהם הגיעו לפירקם ואין בידם מוהר לקנות אשה. החליטו לעשות “בדלה”, להחליף ביניהם את האחיות. עלי לקח את בת־דודו וחסין את בת־דודו. שניהם התחתנו בזמן אחד כמעט. מפני ששניהם בנים בכורים, נשארו גרים באוהל הוריהם. האריכו רק את יריעות האוהל והוסיפו מחיצה נוספת ויהי לזוגות הצעירים לגור בחדרים מיוחדים.
ראה לו עלי עם עסיידה חיים טובים, אבל משהתחתן חסין עם פוד’ה התחיל השטן מרקד באוהלם.
פוד’ה – בחורה יפה, גבוהה, בעלת “עיני צבי” גדולות ופקוחות. לא אהבה את חסין הצנום וקטן הקומה. היא אהבה במסתרים את איסמעיל, אחד הבחורים מבני השבט. בחור גבוה בעל תלתלי־מחלפות ארוכים, גנב מפורסם, מכובד ומהולל בפי כל ותשוקת הבדואיות וחלומן. הם כבר נפגשו כמה פעמים בסתר והוא עמד לשלוח אנשים מכובדים לאביה לבקש את פוד’ה לו לאשה. אבל לפי הדין בן־דוד קודם לזר, ומה גם שעלי רצה באחות חסין.
פוד’ה התנגדה ולא רצתה בשום אופן להנשא לחסין, אבל האב והבן “כיבדוה” במכות־רצח והכריחוה בעל כורחה להינשא. כבר בלילה הראשון אחרי החתונה, כשהזוג הצעיר התייחד במחיצתו, פרצה ביניהם קטטה איומה. היא לא נתנה לו בשום אופן להתקרב אליה; כשרצה לתפסה בכוח – הרימה צעקה:
– חסין מַכֵּנִי…
שכנים התאספו ובאו ועמדו סביב האוהל. אחרי שנתבררה להם סיבת הצעקות והקטטה, הלכו להם אגב הערות לועגות.
הקטטות לא פסקו. האב ובנו (אבי חסין מת סמוך לתנאים) היו באים יום־יום ומוסיפים לה על המכות שהיתה סופגת מידי חסין. גופה היה צלוק וחבוט ומלא כתמים שחורים. אבל היא בעקשנותה:
– אני שונאת אותו; איני רוצה בו…
באחד הימים, מקץ שלושה חודשים, נעלמה לפתע. איסמעיל חטף אותה וברח איתה לבין הדרוזים, נכנס לבית השייך:
– דחילך! – תחת חסותך – יא שייך!
* * *
משהרגישו בדבר ונודע להם שאיסמעיל הוא החוטף – קמו כל בני המשפחה ורצו לאוהל הוריו. אבל באוהל היו כבר מוכנים לכך. ידעו: לא יעשה כדבר הזה בין הבדואים והחוטף יִנָקה… הבריקו להבי פגיונות וזב דם. פצועים קשה משני הצדדים שכבו ונאנקו. הנשים יללו ותלשו משערות המתנפלים:
– קוֹם, נקמת־דם!
במקרה עברה במקום פלוגת חיילי “דוריה”, המסתובבת לשם שמירה על הדרכים, והתערבה בדבר. אסרה, אחרי יריות־התראה באויר, משתי המשפחות. אספו והובילו את הפצועים לבית החולים בעיר הקרובה ומסרום להשגחת רופאים. ראש השבט הצליח להוציא אחדים בערבותו מבית־האסורים. אחרי שקמו החולים ממיטותיהם ונשארו בחיים, השתדל להשפיע אצל הממשלה לבטל את המשפט ולהעבירו לידיו הוא ולשייכי השבט. שניים מהפצועים נשארו בעלי מום. האחד, בחור צעיר וכמעט נער, צולע על ירכו.
השני – מבוגר, פיו ללא שיניים וצלקת אדומה על לחיו…
אולם אין ממנהגם של הבדואים לשאת אשה בלי מוהר, ואפילו החוטף משתדל לאחר שנה־שנתיים להשלים עם משפחת אשתו ולשלם בעדה. אחרי שפוד’ה נחטפה – הרי עסיידה נשואה לעלי בלי מוהר, ומאחר שחסין רוצה להתחתן מחדש – נחוץ לו מוהר זה כדי לשלם בעד כלתו החדשה שיקח מבין זרים.
רוחו שבה אליו; התחיל להתאושש, אם כי עקבות אסונו וסבלו חרותים היטב על פניו. אחרי חודשים שלא היה יוצא מפתח אוהלו, הוא התחיל לבוא שוב בין אנשים ולהתעניין בענייני השבט, גם לראות לו אחת מבנות השבט שתתאים לו… רצה והשתוקק מאוד שיפסיקו לדבר בו כל הימים.
דודו לא מיהר לתת לו את המוהר תמורת עסיידה אחותו. אולי לא רק חסרון־כיס היתה הסיבה העיקרית. טעמים נפשיים עיכבו את האב, הסובל באשמת בתו החטופה, מלהיענות לדרישות חסין. חסין לא רצה לחכות עוד. בא למחיצת בן־דודו עלי והחזיר בכוח את עסיידה אחותו לאוהלו.
עברו שישה חודשים ועסיידה קרבו ימיה ללדת והיא עודנה באוהל אחיה. כעס ורוגז במשפחה, אין אחד בא אל השני. גם כשילדה עסיידה בת – לא בא אליה עלי בעלה וגם הדוד לא ברכה ללידתה. רק קללות וחריקת־שיניים ביניהם. כעבור חודשים אחדים נאלץ הזקן להשיג את המוהר בהלוואה בריבית קצוצה אצל סוחרים נוצרים מהלבנון, המשוטטים בין השבטים וממשכנים תמורת הלוואתם אוהל, כבשה וגמל אחרונים.
חסין התחתן עם אחת מבנות השבט. בדואית לא יפה ביותר. העצב הנסוך על פניו גבר והעמיק. עסיידה שבה עם בתה הפעוטה לבית עלי בעלה.
* * *
מיום שנחטפה פוד’ה אסור להזכיר את השמה באוהל לפני האב. הוא בעצמו אסר זאת על כולם. איננה בתו עוד – וחסל. אינו רוצה לדעת ולשמוע עליה. “ארורה” זו הכתימה את כבוד המשפחה הנשמרת בטהרה מדורי דורות ואין זה כלל מהדברים הפעוטים:
אשת־איש ונחטפה, ובוודאי מרצונה הטוב…
– יאררֶנה אללה, הארורה – – – אמר אז, בזמן האסון, ולא יסף.
עברו יותר משנתיים והם שבו לשבט. גרים תחת חסות האמיר ובין ידידים. אסור לגעת בהם בשטח זה, בלתי אם בדרך. יד נוקמת תוכל להשיגם, אבל נזהרים מלהפגש. השנאה משתרשת והולכת. אין מקום להוכחות ולדיבורים. כתם כזה לא ירוחץ בלתי אם בדם…
פעם, ואני עם חברי הצעיר יוסף הרועה מהגליל יושבים לפני האוהל. אֵם עלי – אשה בעלת פנים פקחיים, ששרידי יופי עודם מבצבצים מבין הקמטים – יושבת וטווה יריעות על הארץ, לתקן בהן את האוהל הקרוע פה ושם. על ידה יושבת שכנה ומעשנת לה סיגריה מלופפת. האם סיפרה לנו על שלוש בנותיה שנישאו לבעלים. רק אחת, רשמייה היא הצעירה, נמצאת עדיין בבית. לא יכלה השכנה להתאפק, הסתכלה בה מהצד ואחר אמרה אלינו:
– עוד בת אחת יש לה… פוד’ה. היתה אשתו של חסין…
האם לא הסתכלה בפני המדברת אלא השפילה את עייניה ביריעה הנארגת ופניה כוסו אודם. היא לחשה:
– היא… פ-ו-ד‘-ה, לא… לא תבוא הנה… פ-ו-ד’-ה רחוקה מכאן, הרחק, הרחק… היא יפה מעלי אחיה ומאחיותיה. נהדרת הרבה הרבה מזריפה. אין כמוה בכל השבט… יש לה בעל ויש לה ילד מהבעל הזה… הוא לקח אותה והיא עודנה בתולה…
ידענו כבר את כל המקרה הזה, ראינו שהיא מתקשה לדבר בזה. הכאב גדול, ורק כבדרך אגב שאלתי:
– את הילד, את מוחמד, ראית?
על פי הדין מותר לנשים לבקר באוהל “קומַני” (שחל עליו דין נקמה), אבל אין מן המנהג ליהנות מזכות זו. היא שתקה ופניה נשתנו, עד כי הצטערתי כבר על ששאלתי בלא נימוס. השכנה הניעה בראשה:
– כן… ראתה… וגם בתה הצעירה רשמייה הלכה לבקרה בסתר…
והאם, כמצטדקת, ענתה:
– עברתי שם ונכנסתי לרגע לראותם… הלב כואב. לא אמא אני? … לוּ ידע אבא, היה בוודאי הורגני… יפה הילד. לא ראיתי כמותו. אין, אין, באללה, כמותו… מתוק הרבה… הולך כבר. בן שנה וחצי… חסין המסכן אוהב אותה עד היום. עוד לא גרשה… – והיא הוסיפה בבטחון: – היא עוד תבוא הנה, אינשאללה… יתפייסו…
השכנה קרצה בעייניה ונענעה בראשה מלמטה למעלה ולשם חיזוק נקשה בלשונה:
– לא! לא יהיה כדבר הזה…
הפסקנו את השיחה.
האם מחתה את דמעותיה, שזנקו מאליהן…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.